טיול אופניים באיזור באר שבע, והתשובה לשאלת הקיום

רכיבה באופניים, נעשית מאחורי הקלעים של החברה. רוכב האופנים בארץ הוא שקוף. שקוף למכוניות, שקוף להולכי הרגל, שקוף לרשויות. מרגע שהתרגלתי להרגשה, התמכרתי לה. מאידך, אני מבחין במה שאי אפשר להבחין ממעוף המכוניות בכבישים. אפשר לנסוע בכביש עשרות פעמים, ולא לראות בו דבר.

לאחרונה, התחדשתי לי באופניי הרים מתקפלים, ואני מרגיש כאילו יצאתי לחירות. הגלגלים הם 26" והם נכנסים לתא המטען של המכונית הלא גדולה שלי. וכך, כאשר אני רוצה להגיע לפגישה, אני חונה בחניית חינם ומפדל להנאתי דרך רחובות השכונות. כל פעם בדרך אחרת, כל פעם נחשף למראות חדשים, מתוודע אל ישראל נטולת הרכב. אל האנשים הנמצאים בחוץ כאשר שאר עם ישראל מתבשם לו במזגן. למשל, אני צריך להגיע לרמת החייל, אני חונה בצהלה, בה ניתן לחנות חינם, ואילו שני רחובות משם, בנווה שרת, החניה בתשלום. כאשר יש פקק בדרך לעבודה, אני עוצר בצד ומפדל את שאר הדרך. חירות. יחסית.

אני חושב שהקונספט של אופניים עירוניים קצת בעייתי בארץ. לרכב באופניים בעלי גלגלים עדינים כאשר המדרכות רצצות והכבישים שבורים זה בעיני מזוכיזים לרוכב וסאדיזים כלפי האופניים. מאידך, אופניי הרים מתקפלים הם התשובה לבעיית הקיום. הם עמידים, זריזים, נוחים ובעיקר, אפשר לקחת אותם לכל מקום. האפשרות לשאת אופניים + 2 כלבות בתא המטען של הרכב, העניקה לי היכולת, סוף כל סוף, לפרוק אופניים ולהתרחק אל האופק בענן אבק.

את ראש השנה חגגנו עם קרובים בבאר שבע, וכך ארזנו את עצמנו, שתי כלבות וזוג אופניים והי דרומה לבאר שבע.

עם שוך הארוחות, מצאתי את עצמי מפדל להנאתי בבאר שבע. וחבל שלא רכבתי שם קודם. נראה שתושבי הארץ החליטו לנטוש אותה. העשבים מבצבצים מהמדרכות ברחובות, כאילו אנשים שכחו לעשות שימוש ברגליהם. רק המכוניות החונות בחוץ מעידות על האפשרות שקוביות הבטון בכל צבעי הקשת של החום מאוכלסות באנשים נושמים. מזל שיש שומרי מסורת בעיר הדואגים להזרים מעט תחושה של חיים לרחובות. בן אם מדובר על ערב או על צהרי היום, שכונת רמות בבאר שבע דוממת.

טיפסתי בכביש לאנדרטאת חטיבת הנגב, ומשם לשביל סובב באר שבע. השבילים נפלאים לרכיבה. ארוכים, בעלי מעט דרדרת, מהירים, מפותלים ובעיקר, די נטושים. רק כאשר רוכבים לצד הכבישים, מבינים עד כמה כביש הוא לא רצועת אספלט המונחת על הקרקע, אלא מעיין מבנה המתנשא מעליה. חוסם את האפשרות לנוע בחופשיות בשדות. חונק את בעלי החיים והסביבה אל תוך משבצות. פידלתי לכיוון מיתר, אחד מישובי הווילות המקיפים את באר שבע.

רוב כבישי הארץ מצויידים במנהרות ניקוז המקשרות בין צידי הכבישים. לרוב, אפשר גם לרכב בהן. אני אוהב לרכב מתחת לכבישים. מפתיע, כמה המנהרות הללו שקטות וכמה לא שומעים את המכוניות השועטות מעל לראש. תמיד יש הפתעה, אתה יודע מהיכן באת, אבל אינך יודע לאן אתה הולך. לא משנה היכן זה, כשאני מבצבץ מהצד השני, אני מופתע.

הישובים בדרום הארץ מקיפים את עצמם בחומות. כמו שבשרון, ככול שישוב חקלאי יהודי קרוב יותר לישובים ערביים כך קשה יותר להיכנס ולצאת ממנו באופניים, כך גם בדרום. זר שהיה מגיע לאיזור, אולי היה חושב שהמתגוררים בישובי הוילות המטופחים הם פולשים המפחדים מפני הילידים.

המועצה של מיתר משתפת פעולה עם הישוב הבדואי הקרוב, חורה. אולי בגלל זה, תושבי מיתר מתפנקים במיגון דל יחסית סביבם. התעלה והגדר אומנם מונעות מרכב ממונע להיכנס, אבל לא התקשתי להיכנס על האופניים ולרענן את אספקת המים שלי. גן המשחקים היה ריק. גם כאן, הרגשתי בדידות כאילו הכלב הנובח ואני היחידים הטורחים לחיות.

חזרה לבאר שבע, הפעם, ממזרח לכביש 60. המחלף החדש של כביש 6 עם כביש 60 מתרומם מעל החושות המקומיות, הגשרים ענקיים, מעוררי התפעלות כמו עמודים של מקדש עתיק. מעליהם, מתרוצצות להן מכונות, לכאורה רק כמה עשרות מטרים ממני, למעשה, מרגישות כמו בבמימד אחר. הכביש אמור לקרב את הפריפריה למרכז, אך אולי הוא בעצם מקרב בין אוכלוסיות דומות ומדיר החוצה את השונים באמת.

המדבר זרוע במזבלות בלתי חוקיות,  ריח הזבל הנשרף מעורר בי זכרונות מהכפרים בגדה. להקות ענק של עורבים מגודלים מתרוממות כאשר אני מפדל לכיוונם. העורבים מעוררי יראה, אך הם כלום לעומת הכלבים הכנענים המשדרים שהם השליטים במדבר. בעלי חיים גדולים המקרינים כוח. משום מה, התחושה שלי היא כאילו הזבל רק מונח על המדבר, לא מפעפע לתוכו, רק ציפוי דק. אולי המרחבים נראים כה עתיקים ששהם יצליחו להתגבר גם על המטרד הזמני הזה, האדם.

הדבר היחיד המפחיד אותי בשטח הם הכלבים. יותר מחזירי הבר בצפון, חום הקיץ או הולכי על שתיים. אני מקפיד לא להפנות להם את הגב, ואם הם מראים עניין מוגזם, מבצע הדמיה מלאת מרץ של זריקת אבנים.

לאורך כביש 60 משובצים ישובי בדואיים בלתי מוכרים. פעם, חששתי לרכב בקרבם. מתי שהוא, הצלחתי להיפרד מהדיעות הקדומות, או אולי זו ההכרה שאם אני מפחד מהם, עדיף לי לא לרכב בכלל באיזור, וזה כמובן לא בא בחשבון. למדתי להישען על היותי בלתי נראה, וכך אני רוכב לי בסמטאות של הישובים הבלתי מוכרים. מרגיש עולם שלישי, מחנות פליטים חמש דקות מבאר שבע, ממיתר בואכה לעומר.

הנהגת עומר כבר עשרות שנים מוסכסכת עם התושבים באיזור. לכן, כאשר הגעתי לעומר, לא יכולתי להיכנס ליישוב מהשטח. התחושה של המעבר בין הפזורה הבדואית לעומר, הזכיר לי את ההבדל בין קיסריה לג'סר א זרקא. זה לא מרגיש רק מדינה אחרת, אלא זמן אחר. מצד אחד, דירים, עיזים, חמורים וביוב זורם חופשי, ילדים משחקים בחול פזור פיסות הפלסטיק, ומצד שני טיפוח סביבתי ודשאים בסגנון קליפורניה, מדרכות ריקות ומכוניות שועטות. מצד אחד, ישוב שהגבולות שלו מעורפלים, שמפעפע אל המדבר והחול זורם דרכו, ומאידך, ישוב שעושה כל מאמץ לתת לתושביו תחושה שהם בעצם באמריקה, מוקפים גדר ומרובים דשאים מוריקים.

הנגב שונה מכל איזור אחר בארץ. לא רק בגודלו ובאדמה שלו, אלא בעיקר בתחושת שהוא לא רק מנותק מישראל המודרנית, אלא שהוא שייך לעולם אחר, לאפריקה אולי. איזור באר שבע שומם, מוזנח, מלוכלך, ובעיקר, נראה שהוא נשכח על ידי הרשויות, מי שיכול מדחיק את היותו גר שם, ומי שלא יכול, אינו חלק מכאן.

טיפ לרוכבים: מאחר שאני רוכב לבד, אני עושה שימוש באפליקצית Road ID המצויינת, שתשגר אות מצוקה אם לא אנוע במשך 5 דקות.

מסלול הטיול

יהודים שהוסגרו לנאצים לפי מדינות

למרות שהעיסוק בשואה הוא מרכזי בתפיסה העצמית של ישראל, הרי אחריות העמים הנכבשים לגורל היהודים, לא נידונה באופן מעמיק. את ההשמדה ביצעו הנאצים באמצעות פלוגת הסער (ה- ss) ובפרט יחידות המוות. אך לולא שיתוף פעולה הדוק ונלהב של האוכלוסיה האזרחית, הרי השמדת היהודים לא היתה יכולה להתבצע כפי שבוצעה.

הטבלה להלן מבוססת על הנתונים מתוך הויקפידה העברית, אני ביצעתי את הוספת עמודת האחוזים. אחד הדברים העשויים להפתיע את הישראלים הם אחוז היהודים הנמוך שהוסגרו על ידי הצרפתים. למרות משפט דרייפוס ותפיסות אנטישמיות שהיו נפוצות בקרב הצרפתים, הרי כנראה שהצרפתים ראו ביהודים שלהם יותר צרפתים מאשר יהודים,או שהשנאה שלהם כלפי הגרמנים ותחושת הגאווה הלאומית לא נתנו להם להסגיר יהודים. מאידך, רומנים, אוקראיינים ובעיקר הפולנים, הסגירו יהודים ככול שיכלו. עוד עם שנהנה מהילה בלתי מוצדקת של אי שנאת ישראל הם ההולנדים, שאנה פרנק היא מהפורסמות מהקורבנות שהוסגרו על ידי הולנדים.

קיימות הטיות נוספות, למשל, הבולגרים אכן לא הסגירו את היהודים, אזרחי בולגריה, אבל הם שיתפו פעולה עם הנאצים והסגירו יהודים בשטחים שהועברו עליהם.

כמו כן, מענין שדווקא בגרמניה, אחוז היהודים שהושמדו נמוך יחסית. כנראה, שדווקא היהודים הגרמנים שראו כיצד האומה הגרמנית נכבשת על ידי הנאצים הבינו מוקדם מאחרים עד כמה המצב מסוכן.

מספר היהודים הרוסים שנרצחו הוא מאוד גבוה, אבל הנאצים רצחו מספר גדול של אזרחים, יהודים ולא יהודים בשטחים שנכבשו. כך שצריך להתייחס לנתונים הללו בזהירות. וכך גם לגבי הנתונים בפולין. הנאצים התכוונו להשמיד את הפולנים מיד אחרי שיסיימו עם השמדת היהודים. נעשתה חלוקה של פולין לשלושה מחוזות, והפולנים גורשו אל אחד מהם, כך שהטלת אחריות על האומה הפולנית היא לא בהכרח מדוייקת.

בעיני, שאלה שנשארה פתוחה היא חוסר היכולת של היהודים להגיב כקולקטיב. למרות שהיו אירגונים כלל יהודיים (כדוגמת הבונד) או וועד ארבע הארצות (בפולין) הרי היהודים, כקבוצה, לא הגיבו נכון ולא הבינו את הסכנה בזמן.

אחוזים יהודים שנרצחו יהודים שניצלו יהודים לפני המלחמה מדינה
0 0 50,000 50,000 בולגריה
0.0035 7 1,993 2,000 פינלנד
0.77% 60 7,740 7,800 דנמרק
17.26% 7,680 36,820 44,500 איטליה
22.09% 77,320 272,680 350,000 צרפת
25.00% 141,500 424,500 566,000 גרמניה
27.03% 50,000 135,000 185,000 אוסטריה
36.42% 1,100,000 1,920,000 3,020,000 ברית המועצות
43.99% 28,900 36,800 65,700 בלגיה
44.44% 2,000 2,500 4,500 אסטוניה
44.82% 762 938 1,700 נורווגיה
47.13% 287,000 322,000 609,000 רומניה
55.71% 1,950 1,550 3,500 לוקסמבורג
66.06% 78,150 40,160 118,310 בוהמיה ומורביה (צ'כיה)
68.97% 569,000 256,000 825,000 הונגריה
71.43% 100,000 40,000 140,000 הולנד
78.14% 71,500 20,000 91,500 לטביה
79.82% 71,000 17,950 88,950 סלובקיה
81.15% 63,300 14,700 78,000 יוגוסלביה
85.12% 143,000 25,000 168,000 ליטא
86.59% 67,000 10,380 77,380 יוון
90.91% 3,000,000 300,000 3,300,000 פולין

מה קורה לבמבה בבטן שלנו?

מי לא אוהב במבה? אני משער שבעיקר אנשים שאלרגים לבוטנים. החטיף השמנוני הזה הפך להיות מזוהה עם הישראליות אולי כמו פלאפל, אם לא יותר. זה שלנו, זה צהוב, זה נימוח בפה ואפשר לאכול מזה עוד ועוד. הילדים אוהבים את זה, ההורים אוהבים שהילדים אוהבים את זה, ואוסם מאושרים שכולם קונים את זה.

אבל ממה עשויה במבה? בישראל, כמו בישראל, זה לא לגמרי ברור. על האריזה, כתוב, 50 אחוז לפחות בוטנים. אבל מה כל השאר?

בתאבון!

 

סיור מקורות מים ומלחמת העצמאות באיזור הירקון

התחביב שלי, שלא נגיד התמכרות, זו רכיבת אופניים בשטח. אני גומע עשרות רבות של קילומטרים ברכבי הארץ. רכבתי לבאר שבע מהוד השרון, ואף רכבתי לכנרת. בכל הרכיבות, ידעתי והרגשתי את הארץ באופן שלא העליתי על דעתי. אם בעבר, רציתי לנסוע לחו"ל, כיום, מה שאני רוצה זה מספיק זמן כדי לרכב לי באופניים לכל מיני מקומות. בארץ.

פוסט זה מוקדש למסלול בן 30 קילומטרים שאני מבצע בווארציות כאלו או אחרות (המפה בסוף הפוסט).

זווית הראיה המועדפת עלי

מאחר שלצערי אני לא יכול לרכב כל הזמן, אני מנסה לארגן לי כמה שעות מדי פעם ולצאת לשוח. אני מתגורר בהוד השרון, ומרחב המחיה הקרוב הוא מקורות הירקון.

הנקודה הראשונה שבה אני יורד לשטח היא מאחורי מושב אלישמע. איתרע מזלו של המושב שקרוב לבתיו עוברת תעלת מים שמובילה מי שופכים גולמיים, מישובים ערבים ויהודים מעבר לקו הירקון.

מכאן הביוב זורם עד שהוא נשפך לים

מעבר הבטון מאפשר לי לצלוח את הזרם ברכיבה. לא נראה לי שניתן לחצות אותו ברגל מבלי לחטוף חולרע. בכל מקרה, אני מעדיף לחכות לפני שאני רוכב מהר והבוץ מהגלגלים עף לו לפנים שלי. זרימת הביוב ממשיכה עד מושב עדנים, משם בצמוד לאיזור התעשיה של הוד השרון המוסיף לו זיהום ביד נדיבה, וכל התערובת הרעילה הזו נשפכת לירקון, וזורמת דרך רמת גן ותל-אביב, שיהיה לרוחצים בים במה לשכשך. זו אינה תופעה חדשה, אבל מאז הגשמים הראשונים הזרימה שוצפת. פניתי בנושא לעמותת צלול, העוסקת בניסיון לשמור על הסביבה מפני זיהומים. לדבריהם, הנושא נמצא בדיונים, ויש מצב, שתוך שנה וחצי המפגע יפסק.

כך זה כבר נראה בירקון מזרחית לרמת חייל

האיזור עשיר ומגוון מאוד. ובין העצים לנחלים ולבוץ, מדי פעם אני מבחין בחורבה. אין אלו סתם חורבות, אלא מבנים מרשימים, יפים, העשויים אבני גזית, מקומות שהושקעה בהם מחשבה, שבעליהם דאגו לפיתוחים יפים באבן.

חורבת אלמוילח מזרחית לקטע הכביש בין מחלף ירקון למחלף ראש העיר
המראה מכיוון כביש 5 (בנסיעה מזרחה, לפני מחלף ראש העין)

ניכר במבנה שזו בניה ערבית לפי אדני החלונות. המקום נבנה בהתייחסות אל הנוף והאקלים, כאשר בקיץ השמש מכה בצד הרחוק וניתן להשקף על העמק והירקון מהמרפסת. המקום כולל מרתף לאיחסון תוצרת חקלאית, והתקרות גבוהות, להקל על עומס החום.

למי בדיוק המקום הזה היה שייך? מי האנשים שבנו את המקום, ומתי הם הלכו מכאן? לא מצאתי בוויקפדיה העברית איזכור למקום, וגם לא ב- goolge maps. לכן הורדתי את אפלייקצית inakba ושם מצאתי את שם המקום. מסתבר, שהתגוררו באיזור (לפי דיווחי הפלסטינים) 400 איש. הווילה, כנראה הייתה שייכת למוכתר. (באפליקציה היא ממוקמת מצפון לכביש 5, ואילו בפועל, מדרום).

איזור הירקון מתאפיין בבוץ יוצא דופן בגועליותיו. הוא דביק, סמיך, עמוק מחליק ונשאר לאורך זמן. כאשר הבוץ מתייבש, הוא לא מתפורר, אלא מתקשה, הופך להיות עוד יותר מסוכן לרכיבה אני צולח בינות לשלוליות, עד שאני מגיע אל מאחורי הפרק הלאומי כפר הבפטיסטים, בו נמצא המבנה הזה, ששימש כנראה כתחנת קמח.

המבנה מורכב משתי קומות, התחתונה קדומה יותר, מאבן גיר, בנויה בסגנון ערבי, ואילו הקומה השניה עשויות לבנים אדומות. לא נתקלי בעיטורים כאלו באיזור, ואני משער שזו השפעה טורקית.

לפי ההסברים באתר "שבע טחנות"  היו 7 אבני רייחים בטחנת הקמח, ולכן האיזור נקרא 7 טחנות. לדעתי, היו 7 טחנות לאורך הירקון, אשר שימשו את האוכלוסיה בכל האיזור. מה שמעלה את השאלה, כמה אנשים התגוררו באיזור לפני קום המדינה, ובאילו נסיבות הם נעלמו.

המשכתי לרכב, לכיוון מסילת הברזל דרך מקורות הירקון.

פיילבוקס ליד פסי הרכבת במקורות הירקון

מבצר זעיר זה, נועד להגן מפני התקפות על מקומות אסטרטגים, כגון מסילת הברזל. ברור, שאם הוקם כזה דבר, בהשקעה ניכרת, הרי היה קיים צורך ביטחוני אמיתי. עמדות מבוצרות כאלו מוקמות היכן שיש התקפות חוזרות ונשנות. הבריטים הם אלו שייבאו את הטכנולוגיה לארץ. קיום המגדל מצביע על חוסר יציבות ביטחונית לאורך זמן.

האטרקציה הגדולה ביותר באיזור, בעיני, היא ברכת הגופרים. שלצידה גם שביל אופניים משובב נפש. שביל, שלמרות יופיו, אינו מהווה תחרות לתחושה של מים חיים בטבע, מים זורמים. שאינם מסריחים, ואינם עכורים. ויחד עם זה, אינם יותר מפסיק ממה שהמדינה מנצלת וגוזלת מהטבע (למרות ההתפלה).

בריכת הגופרים. שריד אחרון למאות שכמותה
מים חיים במקורות הירקון

כשרוכבים לצד מים, מרגישים את החיות שבהם. מים חיים הם כיף, הם מעוררי תחושה קלילה ובריאות. כה מעט נתקלתי במים שעוררו את התחושה הזו, ליד דבוריה, למשל, יש שביל מקסים לארוך הנחל היורד מהר התבור. וגם כאן.

פעם, היו מאות בריכות בכאלו באיזור. איזור ביצות בו זורמים כמויות אדירות של מים. מתקן השאיבה הענק לצד הבריכה, הוא אינדקציה למה שהיה יכול להיות כאן.

איזור הירקון רצוף בשרידים מרתקים מהעבר, שנראה, שעצם הזכרתם עלולה לגרום למישהו לחשוב שהיתה כאן אוכלוסיה גדולה שנעלמה, אי פעם לא מזמן. למשל, גשר טורקי זה, נמצא בצמוד לכביש 5, קצת מזרחה לבית קברות ירקון, למרות שהוא מתוחזק ונשמר, אין שום שלט המסביר על ההיסטוריה שלו ובן כמה הוא.

הגשר הטורקי (כביש 5, מזרחית לבית קברות ירקון)
גשר מודרני (כביש 471 מזרחית לפתח תקווה)

באיזור גם נתקלתי במה שנראה לי כדרך רומית עתיקה (אין שום תיעוד מסודר של הדרכים הרומיות שחצו את הארץ לרוכבה ולאורכה). אולי משום שלא נעים להודות עד כמה הכיבוש הרומי השפיע על כל רחבי הארץ ומה ההיה היקף ההשקעה של הרומאים בארץ, עד כמה הם פיתחו וכמה שיגשוג הם הביאו לכלל תושביה.

טחנת קמח נוספת, ויפה לא פחות, נמצאת קילומטר מערבה לערך מצומת ירקון. היא הרבה יותר מתוירת ונגישה בקלות ברכב מאיזור צומת ירקון. הנגישות הגבוהה שלה הופכת אותה למזבלה אחרי כל סוף שבוע שמשי. במהלך השבוע, אני נתקל בעובדים הטובים של רשות נחל הירקון המנקים אחרי הזבל שהישראלים משאירים בלב ערל.

תחנת הקמח מערבית לצומת ירקון

נראה שהמקום סבל הרס נרחב, ושופץ שוב, אבל במקום לנסות לשחזר את המבנה היסטורי (עם גג שטוח, כמו כל הבניה הערבית באיזור) מישהו הרגיש חובה לעדכן את המבנה עם בגג רעפים אדום צורם.

בדרך חזרה, אני חולף ליד טחנת קמח נוספת, כמה מאות מטרים מזרחית למחלף ירקון, זהו אתר פופלרי לצילומי חתונות.

טחנת קמח ליד מושב נווה ירק

ליד הטחנה הזו, נמצאת אולי הפינה המערבית ביותר בירקון בה ניתן להתרחץ. הביוב אינו מגיע לנקודה זו, ובשבתות המקום הומה ילדים ומבוגרים הטובלים במים להנאתם.

בריכה ברת טבילה בירקון

רכיבה באופניים היא הדרך האקולוגיות ביותר לסייר ברחבי הארץ. הגיפים והממונעים האחרים, נוהגים להרוס את הסביבה. חורשים את האדמה, יוצרים שלוליות ובוץ, רומסים חיים קטנים ומזהמים מים ואוויר. למזלי, לאורך הירקון יש שבילי אופנים שהאדמה בהם לא נחרשה ועל כן ניתן לרכב בהם גם בתקופת הגשמים.

אנדרטה לזכר הלוחמים שכבשו את ראש העין

אנדרטה מוזנחת זו, ליד מבצר אנטיפטרוס, הוקמה לזכר לומים שנפלו בתקופה שבה האצ"ל עדיין לא הצטרף לצה"ל. למעשה, כיבוש ראש העין נעשה על ידי תושביו היהודים של האיזור. מהוויקפידה העברית למדתי, שהאיזור נכבש על ידי חטיבת אלכסנדרוני (על שם נחל אלכסנדר), במבצע שנקרא מבצע מדינה. מעבר למילים היבשות, מתחילה להתגבש תמונה, על מלחמה שונה מזו שמנסים להציג בספרי ההיסטוריה בתיכון. עיינתי בתיאורים מתוך אפליקצית inakba של אירגון זוכרות, קראתי בוויקפדיה, ובעיקר, אני מטייל באיזור. מנסה להרגיש את הגאוגרפיה ואת ההיסטוריה בלי מסננים.

נוהגים לפאר את הקרבות בירושלים, ומבצע ההגנה על דרום הארץ. אבל מי זוכר שבטול כרם ישב צבא עירקי. שהלוחמים שבאו לכבוש את ראש העין, לא היו רק חיילים, אלא מושבניקים שפתחו את הסליק והלכו לדאוג שליישוב העברי יהיו מים. שהפעולות לאו דווקא רוכזו על ידי גורם אחד, אלא מדי פעם תושבים של יישוב יהודי הלכו לגרש תושבים של ישוב ערבי, שגם אלו בתורם נשאו נשק וידעו להילחם ולפגוע ביהודים. התמונה המורכבת היא של מאבק לאומי בו כולם לקחו חלק. אנחנו קוראים לקרבות הללו מלחמת העצמאות (ואילו הפלסטינים מנסים לגייס את רחמי העולם עם המושג "נכבה" אשר אמורה להקביל ל-"שואה"),

נראה, שזו היתה יותר מלחמת אזרחים, שהיהודים הצליחו להתארגן בה טוב יותר ושאף צד לא היה צדיק, אלא נאבק על על חייו מול הצד השני וניסה לכבוש כמה שיותר שטח. נראה, שהימין חושב שאסור לנו להזכיר שהציונים גירשו בכוח תושבים, ולשמאל לא נוח להזכיר שתושבים אלו היו עושים לנו אותו הדבר. והיכן שהוא, בין שני הצדדים, כולם מעדיפים להתעלם מהאמת, כך שכיום, ההסתרה הפכה להיות הבעיה האמיתית. (חוץ מהביוב שזורם, זיהום הסביבה על ידי מבקרים והתעשיה, ניצול מחפיר של משאבי טבע והרס שבילים על ידי כלי רכב ממונעים).

וזה המסלול:

זהירות סובב תל-אביב 2017, קראו מה קרה בסובב טורקי תל-אביב 2015

חבר שאל אם אני מגיע לסובב תל-אביב. נכנסתי לאתר, וואלה, הזדמנות לרכב קצת עם רוכבי כביש, יכול להיות נחמד. לא היו לי יותר מדי ציפיות, ואני לא משתגע על אירועים המוניים, אבל חשבתי שאופניים זה אופניים, ונסתדר. רציתי גם לראות אם האירוע מתאים לילדים, ואולי גם להפוך אותו לאירוע משפחתי בשנה הבאה.

עלות ההשתתפות היא 80~, וכוללת חולצה שלא לבשתי. כי אני לא אוהב תלבושת אחידה. ישנם 4 מסלולים. אחד למשפחות, 8 קילומטר, 20 קילומטרים, 40 ו-60. נרשמתי ל-60, שמשמעו 3 פעמים הקפה של תל-אביב. איילון דרום עד וולפסון, חציה של יפו, טיילת עד נמל תל-אביב ושדירות רוקח.

אין לי אופני כביש, אני רוכב בשבילים. העליתי את לחץ האוויר וקיוותי לטוב. שעת הזינוק היתה 6:30. החלטתי לוותר על העמסת האופניים על המכונית, חניה ושיט, והגעתי ברכיבה. 15 קילומטרים הם חימום נחמד.

באיחור אופנתי, התחלנו עם המקצה השני, של ה- 40 הקילומטרים. לא היה שום ניסיון להדריך את הרוכבים ברכיבה נכונה, וגם לא היו סדרנים רכובים להדריך ולהזהיר. כך שדי מהר, כל המסלול היה עמוס ברוכבים בלתי מנוסים שרכבו ללא שום מחשבה על מה שהולך סביבם. אני חושב שאפשר היה להדריך את הרוכבים הפחות מהירים לרכב יותר קרוב לימין.

בפירסום, האירוע קודם כהזדמנות לרכב בכביש המהיר ללא מכוניות, להנות מהדרך ומהנוף. מעשית, הרכיבה חייבה עירנות והתחמקויות תמידיות מרוכבים שזיגזגו בין הנתיבים. לא היה בינה לבין הנאה מרכיבה דבר, אלא אם החלום שלך זה להיות טייס חלל בשדה אסטרואידים.

לי לא היו שום יומרות לרכב מהר, לא הגעתי להתחרות, אלא לרכב בסבבה. מאידך, הגיעו קבוצות של רוכבי כביש שזו אחת ההזדמנויות היחידות שלהם לרכב באופן כזה במסלול הזה. וזה היה עצוב. עצוב לראות אותם מנסים לפלס את דרכם בין הרוכבים, עצוב לראות את מספר הכמעט תאונות, את העצבים ואת הפצועים פזורים לאורך המסלול.

ממש לא ברור לי מדוע לא שולבו בין הרוכבים סדרנים שניסו קצת להדריך את האנשים. להסית רוכבים איטיים לימין, לשמור לפחות בנתיבי איילון את הנתיב השמאלי לרוכבים המהירים ולעשות קצת סדר בין ההמונים שתפסו מחסה מתחת לגשרים.

באתרי החדשות דווח על 40 פצועים, להערכתי, מספר התאונות והאנשים שנפגעו היה הרבה יותר. הכביש היה צר מלהכיל את המסות של הרוכבים, ומהקפה להקפה המצב הפך גרוע יותר. אם בקרב הרוכבים של מסלול ה- 40 קילומטרים היו צעירים ובני נוער, הרי כאשר הגיעו הרוכבים של מסלול ה-20, זה היה כבר ערב רב של ילדים והעקיפה הפכה לבלתי אפשרית. מתחת לכל הגשרים הצטברו רוכבים מותשים ופצועים.

קיים גם מסלול משפחות, של 8 קילומטרים (לאורך שדרות רוקח) ועל פניו המצב אצלם נראה טוב יותר ופחות עמוס. אבל אז נשאלת השאלה, בשביל מה לשלם בין 55 ל-79 שקלים לרוכב (יש הנחה למשפחות עד 4 רוכבים) אם בסופו של דבר מדובר על חוויה שהיא במקרה הטוב מפוקפקת ובמקרה הפחות טוב, ממש מסוכנת? בסופו של דבר, מדובר על מוצר, והמוצר אמור לספק רמה מינמלית של חוויה ושירות. ולהערכתי, סובב תל-אביב לא רק שלא מהנה, אלא עלול ממש להזיק.

אם מישהו מתכוון להגיע לסובב תל-אביב, כדאי לזנק במקצה הראשון, לסיבוב אחד. אחר כך, זה פשוט לא כיף. ויש עוד פרטים קטנים ומטרידים, למשל, מדוע יש הנחה רק לקבוצות של 4?

האם כדאי לשלם סכום כזה עבור רכיבה של 8 קילומטר על הכביש, כאשר במקביל לו קיימים שבילים סלולים ונעימים לרכיבה, שביום רגיל, בשעה כזו הרבה פחות צפופים?

בקטעים מסויימים של המסלול, הגעתי לזמנים טובים יותר כאשר רכבתי לבד ביום חול, גם כאשר המסלול בטיילת עמוס יחסית.

נראה לי גם שאין ממש דוחק מוסרי לשלם עבור אירוע, אם אפשר פשוט להצטרף אליו ולרכב. אין שום מניעה להכנס אל המסלול באיזור הטיילת ופשוט לרכב, בלי חולצה ובלי מספר. אבל לפחות בלי תחושה שמשלמים על חוויה שהיא במקרה הטוב נחמדה רק בגלל האנדופינים.

אחרי המסלול, רכבתי הביתה בשבילי הירקון. השבילים היו ריקים ונעימים, תחושה רוגע ושלווה מילאה אותי. כל כך רחוק מההמולה המסוכנת והשואנת. מי שרוצה לרכב עם המשפחה, יכול בבוקר שישי לרכב מחוף הצוק ועד רמת החייל בשבילים בטוחים ומהנים בלי לבקש טובות ובלי לשאת בגאון שם של עוד מותג של קפה שהוא באמת לא משהו.

בדיעבד, הסתבר לי שמכר שכבר ניסה את סובב תל-אביב 2013 הגיע לאותן מסקנות. כך שלצערי כנראה שהמארגנים אינם מסיקים מסקנות וסובב תל-אביב 2016 לא צפוי להיות בטוח יותר או מהנה יותר.

הערה בעקבות רכיבה של חבר בסובב 2017: מאחר שמדובר על 3 סיבובי רכיבה, האימה שבסיבוב האחרון (סיבוב הילדים) גרמה לו לרכב במלוא עוזו את שני הסיבובים וכך הוא הגיע לסיבוב השלישי לפני שהילדים הוזנקו (כל סיבוב הוא 20 קילומטרים, וההזנקות הן בשעות עגולות, כך שאם מבצעים שני סיבובים ביותר מ- 20 קמ"ש, ניתן להימנע מזמן הפציעות)

המלצות לתזונה ברכיבת אופניים ארוכה

בעבר, כתבתי את הרשימה המצורפת כרגע בהמשך. הדברים אז נכתבו על סמך מידע שקראתי ברשת, ודברים שניסתי בהתאם להמלצות. מאז, הבנתי שהתבססות על פחממות תעשתיות פוגעת הן בכושר לטווח הקצר והן לטווח הארוך. על כן, התחלתי לנסות לבדוק כיצד אוכל להמשיך לנוע לטווח ארוך, הפעם, בהתבסס על עקרונת הפליאו. רכיבה ארוכה היא מבחינתי רכיבה שמחייבת לאכול תוך כדי, באופניים, באופן כללי, זה יותר מ- 50 קילומטר בשבילים. בערך 3 שעות של תנועה רציפה.

כל אחד מתייחס לפליאו באופן שונה, אני בעיקר מקפיד על התרחקות מכל מוצר מזון תעשייתי (מה שאני לא יכול לראות בעין מהיכן הגיע), הימנעות מחיטה ומוצריה ולולא מוצרי חלב. מאחר, שאת הרכיבות הקודמות שלי ביצעתי בהתבסס על דגני בוקר תעשייתים וכריכים מתחנות דלק, הייתי צריך להתחיל מלוח חלק, כאשר נקודת הבסיס שלי: ההמלצות לתזונה עד כה אינן בהכרח נכונות. צריך לבדוק הכל מההתחלה.

אחד העקרונות שנתקלתי בהם לרוב, הוא שצריכת של פחממות טובה בזמן תנועה. הרבה מאוד רוכבים עושים שימוש בחטיפי אנרגיה ובג'ילים. מוצרים שמכילים לרוב תוספים שונים, ואני פוסל אותם ולו בשל העקרון שככול שחיי המדף של מוצר ארוכים יותר, כך הוא מקצר יותר את החיים של המשתמשים בו (שדי מקביל לעקרון ש-לא לצרוך מוצרים המפורסמים בטלויזיה או בכלל).

מצאתי שצריכה של פרות הדר, תפוחים, אגסים ותמרים היא נהדרת. בניגוד למקובל לחשוב, גם כאשר רוכבים הרבה, הסיבים של פירות ההדר לא מפריעים לתנועה. אפשר לפדל ולאכול בכיף. הספיגה של פירות מהירה והם מכילים גם מים רבים, מינרלים וויטימנים שעושים רק טוב.

עוד מוצר שבאופן עקרוני ממליצים להתרחק ממנו בזמן מאמץ, הוא בשר, והגרוע מכל – שומן מהחי. מסתבר, שגם ההמלצה הזו לא מדוייקת. אפשר לאכול המבורגר מבלי לחוש הכבדה – כל עוד מוותרים על הלחמניה. יש כאלו שיראו באכילת המבורגר בלי לחמינה חטא. בעיני, אם המוצר מחייב שיעטפו אותו בגלוטן, כנראה שהוא לא מספיק טוב בעצמו. במקומות טובים, גם אם מוותרים על הלחמניה אפשר להתענג על הקציצה. היתרון של בשר שכזה, הוא בכמויות המלח התואמות המקלות על ספיגה חזרה של המינרל הכל חיוני הזה. במקום לשתות קולה, מיץ פירות טבעי יספק מנה גדושה של סוכרים.

באופן טבעי, כאשר נעים לטווח ארוך, נעים לאט יותר ובמאמץ פחות. התנועה הזו, היא בעיני מזיקה פחות לגוף ומאפשרת מגוון רחב יותר של מוצרי מזון. כאשר נעים בשטח, אפשר להנות מפירות העונה. פירות הדר בשדות ותפוזים סינים בשכונות ההרחבה. בליסת אשכולית תוך כדי רכיבה היא עונג מיוחד.

היתרון הגדול של וויתור על פחממות תעשתיות היא שנפילת הכוח פחות חדה. כאשר צורכים פחממות תעשתיות ומאגרי האנרגיה בגוף נגמרים, הנפילה בביצועים היא מאוד חדה. למעשה, נפילה. כאשר נעים באמצעים טבעיים, אומנם מרגישים מחסור בכוח, אבל הוא פחות חריף.

עוד יתרון הוא ביכולת ההתאוששות. אחרי רכיבה של 70 קילומטרים, בהתבסס על תזונה תעשיתית, תמיד הרגשתי עייף והייתי צריך זמן רב, לעיתים אף יום שלם להתאוששות. לעומת זאת, כאשר אני נע על בשר ופירות, זמו ההתאושושת מינמלי. למעשה, כמעט אין תחושה של עייפות.

הפוסט המקורי:

הדברים מתבססים על מה שקראתי ברשת ומה שניסיתי בעצמי. אני לא איש תזונה או רפואה.

בעקרון, אדם המסוגל לרכב תוך כדי מאמץ, במשך שעה, יכול לעשות את זה גם פי שניים יותר. ומי שעושה באימון שעתיים רכיבה, יכול לעשות גם שמונה, אם יתדלק את גופו כראוי.

לגוף יש מספר מאגרים של אנרגיה בגוף, הזמינים והגדול ביותר נמצאים בדם ובשרירים ובכבד. אחרי בערך שעה עבודה (תלוי בכושר, ובשיגרת האימונים) לגוף נגמרת האנרגיה הזמינה, הוא צריך להתחיל לפרק אנרגיה שומן. זה תהליך שלוקח יותר זמן.

על מנת לאפשר לגוף להמשיך לנוע בקצב גבוה, יש לספק לו אנרגיה זמינה. האנרגיה הזמינה ביותר (מלבד סוכר, המספק למעט זמן) היא באמצעות פחממות רצוי כאלו המתפרקות לאט יחסית. לא צריך לספק יותר אנרגיה ממה שהוא צורך. במצב אידאלי, הפחממות מתפרקות בקיבה בקצב שבו הן נצרכות בשאר הגוף. לוקח לקיבה בערך 20 דקות לפרק פחממות. כך שכדאי להתחיל לאכול עוד לפני שהמאגרים נגמרים (אז מאוחר מדי, וחייבים לעצור לנוח). למעשה, צריכה אחידה של פחממות תאפשר להמשיך לנוע ללא הפסקה שעות ארוכות.

כמו כן, יש לספק לגוף מים. מים משמשים לקירור ושומרים על הנפח הדם, כך שהגוף יכול לצרוך חומרי תזונה וחמצן, וגם להתפנות. הקיבה יכולה לספוג בערך 750 סמ"ק בשעה (לפי הכתוב ברשת), בכל מקרה, כנראה שלא כדאי לעבור את הצריכה של ליטר מים בשעה, כי מרגישים את זה. כדאי לצרוך 250 סמ"ק כל רבע שעה.

חייבים גם מלח כדי להמשיך לתפקד. הוא חשוב לתנועה כמו סוכרים ומים. יש לצרוך כמויות דמיניות של מלח. תמיד מזהירים מעודף מלח, אבל לא מציינים שאנשים המזיעים הרבה, חייבים מלח, אחרת המים לא יוכלו להיספג בגופם כראוי. חוסר מלח בא לידי ביטוי בהשתנה מרובה. בזמן רכיבה קשה לבחין בכך. כדאי לעצור כל כמה שעות עד שמתחיל לצאת שתן, זו אינדיקציה חשובה למצב הכליות.

רבים מהרוכבים עושים שימוש בג'ילים, אבל לא חייבים.

יש כאלו המדללים מיץ בטעם בפירות ביחס של אחד לשלוש, ומוסיפים מלח עד שמרגישים אותו.

אני עושה שימוש בדגני בוקר מדגנים מלאים עלק (זה בעיקר גושי סוכר) וממיס אותם בפה עם מים. יש הלועסים תמרים. נראה לי אידאלי למרחקים ארוכים זה דגני בוקר + פיתות עם מגוון מילוים. לאספקת מלח, אני משתמש ב-תפוציפס (מזון שנראה לי מסוכן בתנאים רגילים כמו סיגריות :).

מומלץ לא לצרוך חלבונים ושומנים תוך כדי רכיבה. פיצה, הולך בסדר. פלאפל פחות, כריכים הולכים טוב, אבל בכל מקרה, אחרי ארוחה, כדאי להוריד קצב (למי שאוכל תוך כדי רכיבה, כמוני)

לאורך זמן, יש להקפיד כמובן על תזונה עם חלבונים וויטמנים (הגוף צורך יותר b12 ו- c).

אחד הדברים החשובים שלמדתי שאם ני מתחיל להרגיש לא בטוח ברכיבה, אם הסיבוב לא בא לי כפי שצפיתי, אם אבן הפתיעה אותי ולא שמתי לב, אז אני צריך להוריד את הקצב ולבדוק טוב טוב מה אני עושה. כל הזמן צריך להיות מודעים למצב הגוף. שרירים תפוסים, יכולים להיות אינדקציה למחסור במלח. עדיף ללמוד את הגבולות מאשר לנסות לעבור אותם.

 

כלבי המוות של המלחמה

במלחמה, בקרב, אין בני אדם. יש חיות, הנלחמות להרוג אחת את השניה. זו תשוקה קדמונית, מוטבעת הקוד הגנטי שלנו. היכולת הזו, התשוקה, להילחם.

כל בעלי החיים נלחמים. מנמלים ועד פילים. ולכל חי, ברורה משמעות הקרב. להיות או לחדול. מטרת הטירונות, להפוך אדם למישהו שיכול להסתער אל כדורים שורקים, למישהו, שלא מוטרד מדי כאשר נוחת ליד פגז, אלא שמח שיצא חי.

כשיורים עליך, הגוף כבר יודע מה לעשות, כיצד להתחבא ולירות בחזרה.

המבט משתנה. כשצופים בנוף לא מתפעלים מיופיו, אלא לומדים להעריך מרחק, ומי מספיק קרוב כדי שאפשר יהיה לירות בו. העין לומדת לקלוט את המטרות, מכוניות, אנשים. להעריך מהירות ויכולת פגיעה. זה שינוי. זה אדם אחר. לוחם.

ריח אבק השריפה מעורר את התשוקה להרוג. וכמה שלא נדכא אותה, נדע שהיא שם ונוכל להרגיש אותה. זה הטעם המתכתי של הדם בפה, זה ריח התחמושת וריח אבק השריפה, ועשן של מנועים ושמן חם, ואבק, וקולות של צעקות בקשר, וירי פגזים. וכל פעם שיש מלחמה, משהו נדרך בי. היד מחפשת את הנשק, הראש רוצה להתאמן, לירות, להפגיז, להרוס. לצאת להילחם. כמו מנגינת מוות וההרס של חלילן.

המלחמה היא אימה, ואימת המוות היא זו המשנה את הנשמה. למדתי את זה מאיש צוללות, התפלאתי לראות אצלו את השריטה כל כך עמוקה. הוא אמר שזה משותף לכל הגברים בצינור. אני איש שריון, כמו אנשי הצוללות, גם אני נלחם מתוך מכונה.  ואני מכיר את אימת המוות. מפגזים שנפלו, מלהיות בחזית.

תחושת פחד המוות. כה משוחררים היינו תחת התחושה הזו, כל כך חופשיים, כל כך מתענגים על כל רגע, כל כך חשופים לכל תחושה. חיים על הקצה. שבועות על גבי שבועות. לא יודעים פחד, רק נעים בתוך האווירה ומביטים בשריטה מתהווה. אבל בשריון אני חודשים בודדים בחזית. והוא בצוללת, כל הזמן. אם עומק השריטה נקבע על פי עוצמת המאורעות, הרי אורכה הוא כאורכם. 

רק שם, אנשים מתחברים אחד לשני כבני אדם. העבר נשכח, העתיד לא ידוע. החיבור בין חיילים הוא חיבור בני אדם, שהיו יחד במקומות שאף אחד לא היה, ושהרגישו יחד את אותה התחושה. שראו אחד את השני במצבים נוראים, עייפים, סובלים, כואבים, בוכים ונשברים. ויודעים, על מי אפשר לסמוך ועד כמה. כי אי אפשר להסתיר מי אתה, כאשר אתה במלחמה.

בעתיד המלחמות יהיו נוראיות יותר, כי בני אדם ילחמו כנגד מכונה. לא ירחק היום, ונשלח רובוטים לבצע כיבוש ומלחמה. אין זה אומר שהלוחמים מפעילי מכונות העתיד ידעו רגיעה. גם אם המוות מגיע אליך דרך אלף מחשבים, עדיין הוא לא יוכל לנקות את תחושת האחריות והאשמה. רק יהיה שקט יותר, כי ההבנה בעורף ללוחמים הללו, תהיה הרבה פחות גדולה.

עומד לפני גיוס לצה"ל? שוקל לשרת כחייל קרבי? בוא תכיר את השריטה

הנה, אתה, עומד אתה לפני הגיוס. ואתה מרגיש גדול וחזק. כי אך לפני כמה שנים היית ילד, והנה גדלת וחזקת ואתה גבר. ואתה בן 18. ואתה לא ילד. וזכותך להחליט על דרכך. וכבר שנים הרבה אתה סופג את מה שאתה חושב שאלו הם ערכים. ואתה נחוש בדעתך להתגייס. ולתרום ולתת למדינה חזרה עבור כל מה שהיא שיכנעה אותך שהיא נתנה לך. ואתה חושב שאתה יודע משהו על הצבא. מהשכנים, מהחברים, מהסרטים. וזה נראה לך גדול ומופלא. אז לפני שאתה בוחר לרוץ על הג'בלאות, ולפני שאתה לומד לפרק נשק ולהרכיב, אולי כדאי שתשמע משהו מאחד זקן, שהיה בדיוק כמוך, לפני קצת יותר מ- 20 שנה.

אתה חושב שאתה מודע למה שיקרה לך שם, בצבא. שאתה תעמוד לפני אתגרים פיזיים אדירים, ואתה מוכן לקבל על עצמך את הסיכון להיהרג, לא קולט שאם תיפול, עדיף להורים שלך כבר למות איתך מאשר להמשיך עם מה שצפוי להם. יש הילה של קדושה סביב הנופלים. ואתה מביט על הפצועים וחושב על הוולוו, לא מודע לכמה ייסורים והשפלות זוכים אלו שפירקו את גופם על מזבח המולדת. והכל נראה שיהיה קטן עליך. והגוף שלך מוצף בתחושה של כוח ושל יכולת ושל הרפתקאה. ואתה בטוח שהצבא יחשל אותך, ויהפוך אותך לגבר גבר ושאף אחד לא יכול עליך.

אז כדאי שתדע, שרוב הסיכויים שלא תפצע, ולמרבה המזל, רק מעטים נהרגים. ויותר דופקים לעצמם כדור בראש מאשר מקבלים אותו מהצד השני. אבל רוב הסיכויים, שהגוף שלך ישלם מחיר ויכאב לך, שנים רבות אחרי שתתפוגג צחנת נעלי הצבא. ולא רק הגוף, ולא תדע ולא תהיה מודע, עד שיעברו הרבה מאוד שנים. עד שתכיר את עצמך ותתחיל לשאול את עצמך, מה היה קורה אילו לא היית קרבי.

כי אם תהיה קרבי, רוב הסיכויים שתזכה לקבל את השריטה. ואני אומר רוב הסיכויים, למרות שלא פגשתי קרבי אחד שלא קיבל אותה (אם כי יש כאלו  שינסו להכחיש אותה בפני זרים) ולא פגשתי מי שלא היה קרבי ומבין על מה אני מדבר. כי את השריטה מאוד קשה לתאר. וכאשר מביטים על השרוטים, הם נראים לגמרי רגילים. ואף אחד לא מאמין ומוכן לקבל את היקף המשמעות שלה, אלא אם חווה אותה בעוצמה. ואולי גם אז. לא.

השריטה מתחילה בטירונות, והיא הולכת ומעמיקה. ואם תשרוד את המסלול הקרבי, אתה תראה אותה מפילה את חבריך עד שהם מסתלקים. ואתה תחשוב שהם חלשים, שהם לא עמדו בעומס, שהם נשברו. אבל בעצם הם התנהגו באופן הגיוני, בזמן שהשריטה שלך הולכת ומעמיקה. הולכת ומשתלטת לך על האישיות, משנה אותך כפי שאתה לא יכול לדמיין. כי עם השנים, ההשפעה שלה תלך ותגדל. ואולי, עוד הרבה מאוד שנים, אתה תראה את הילד שלך מכוון  אליך אקדח צעצוע, אז תחטוף את זה בפנים. ותנסה להסביר לו שאסור לכוון נשק על אבא גם אם זו רק חתיכת פלסטיק. ולך תסביר לילד בן 4 על השריטה. כאשר אף אחד בסביבה, לא אמא שלך, ולא אחותך ולא אחיך הג'ובניק ולא אישתך לא מסוגלים לקלוט אותה. למרות שהם רואים אותה מבצבצת לה בכל פעם שמשהו אצלך לא נראה בסדר. ולמרות שהם משלמים, גם הם, את המחיר של הבחירה שלך.

לך תשאל מי שהיה קרבי על השריטה. ותביט בעיניים שלו בזמן שאתה שואל, ותראה ניצוץ מוזר, אפל, שחור ועמוק של עצב. כי השריטה, היא קודם כל עטיפה של עצב. ואנשים מגיבים אליה אחרת אבל לכולם יש את אותה עטיפה שהם מתכנסים אליה, אל אלפי הזכרונות הקטנים ההופכים את השריטה למשהו בלתי ניתן למחיקה. יש אנשים שהופכים מצחיקים, ויש אנשים שלא נחים לרגע ויש כאלו שהופכים כוחניים ואלימים וחסרי סבלנות לשטויות של אחרים. וכל אחד מגיב אחרת. אבל אפשר להרגיש אותה. וברגע שלמדת לזהות אותה, תראה אותה בכל מקום. ותראה גם את אלו שהם לא נשרטו. וכן, אתה תקנא. כי עדיף, תמיד עדיף, להיות לא שרוט.

אל תבלבל, לא מדובר על הלומי הקרב. אלו הם מעטים למרות שאנחנו קרובים. ואני יודע עד כמה  זה היה יכול לקרות לי. ואני מסוגל להבין טוב יותר ממך ומכל האחרים עד כמה הלם הקרב קובר את הקורבנות שלו בחיים. כי אצלם זו לא שריטה, אצלם זו שסע. זה קרע בנשמה. ואם יהיה לך מזל (ורוב הסיכויים שיהיה לך מזל) ולא תראה את החברים שלך מתפוצצים לחתיכות מול העיניים, ולא תתעורר בלילה בזעקות כל חייך. אז רק תהיה שרוט. לא ממש דפוק.

לומדים להתרגל לשריטה. היא צריחה יבשה בלילה אפל. היא מעירה ומדרבנת ויש בה כוח משכר. יש לה ריח של אבק שריפה, ושמן מנועים ועשן של מנוע דיזל. לומדים לחיות איתה, לעמעם את הסימנים שלה כלפי הסביבה. אבל אף פעם לא מכסים אותה כי היא צצה. ברעש, בדוחק, או כאשר תהיה לבד. ואתה לא מאמין שאתה תישרט, ואתה חושב שזה מחשל. ושאתה תרוויח משהו מזה שתהיה קרבי. אז לא. כי מי שנשאר בעורף, ירוויח יותר. ולאורך השנים, כאשר תביט לאחור על חבריך שנשארו מחוץ לחיל הקרבי, ולא משנה באיזה מסלול חיים תבחר, רוב הסיכויים, שהם קיבלו יתרון עליך. והם לא צריכים לסחוב אותה איתם לכל מקום. כי למרות שהיא שריטה, היא מאוד מאוד כבדה. ועם השנים, היא לא מאבדת ממשקלה.

וכן, יש יתרונות קטנים בשריטה. כמו למשל, קור רוח לנוכח פני המוות. כי אחרי שהבנת שהצבא מתייחס אליך כאל בשר תותחים ואיך לאף אחד לא אכפת שם אם תחיה ואם תמות, אם אתה מקבל אוכל או מצויד כהלכה. ואחרי שראית כיצד החיים שלך ניצלו שוב ושוב כי הראש שלך היה במקרה כמה סנטימטרים הצידה, אז אתה יודע שאם יצאת בחיים. אז עכשיו הכל בסדר. אז אתה לא תרעד באימה אחרי שכדור ישרוק ליד הראש בדיוק כפי שתביט בקור רוח על תאונת דרכים, ואבן גדולה שנפלה חצי מטר ממך תגרום לך לצחוק. כי הרי אתה עדיין עומד על הרגליים והמוח שלך לא שפוך על הרצפה. אז הכל לכאורה בסדר. ואפשר להמשיך הלאה. כי ברגעים הללו, תרגיש את החיים בעוצמה של עצבים חשופים. ואולי עוד 20 שנה, כשתהיה בן 40, רק אז תבין שזו השריטה. ואז, תוכל לשאול עצמך. האם זה שווה את זה? האם לחיות אייתה יום יום כל כך הרבה שנים, כך כל הרבה לילות, שווה את אותם רגעים קטנים של חסד בהם היא לכאורה עוזרת?

ואני מרגיש את השרוטים. זו אחווה שמעבר למילים. אני פוגש אותם בכל מקום. והם כולם יודעים מיד על מה אני מדבר. וכשאני שואל אותם, ואני תמיד שואל אותם, אם הם שרוטים. הם כולים יודעים בדיוק ומיד על אני מדבר. והם מהנהנים בראש שלהם ואני מרגיש את העצבות עוטפת אותם לרגע, מבצבצת ואז שוב נעלמת אל מראית העין של השיגרה. לקח לי שנים לבודד ולתת לה איזה תיאור של מילים, לקח לי שנים להכיר בה, למרות שהיא חלק ממני. ולא ידעתי אם זה רק אני, עד שהבנתי שזה בסדר. שאני לא היחיד, ואני לא מתפנק ואני לא מתבכיין. כי זה לא רק אני. זה כל מי שהיה שם.

ויש עוד משהו שאתה תקבל עם השריטה. והוא חוסר אמון בסיסי וגדול בצבא. את המפקדים הישירים שלך אתה יכול לאהוב או לא לאהוב, להעריך אולי לבוז להם. אבל אתה תלמד משהו אחד ברור. שאין לך אמון במערכת. וזה בא ביחד עם השריטה. חוסר אמון מקיף בכל מי שלא נמצא איתך בשטח. כל הגנרלים על מפותיהם ופקידותיהם ורכביהם המפנקים והפנסיות שלהם. וכל אלו השולחים אותך למות בדבל קליק. כי אחרי שאני שואל לגבי השריטה, אני שואל לגבי האמון. וזו תמיד, אותה התשובה.

אז אנחנו סביבך, השרוטים. מאות אלפי מאיתנו. לא מתקשרים אחד עם השני, אבל מבינים במשהו שהוא מעבר למילים, אנחנו בכל מקום בחברה הישראלית. משפיעים עליה. חיים בתוכה, צלליות קצת יותר עצובות של מי שהיינו יכולים להיות. ואף אחד לא יודע כמה אנשים התגרשו, כמה ירדו מהארץ, כמה לא מסוגלים להיפתח לילדים שלהם, או להיות אי פעם באמת שמחים. רוצה להצטרף? ברוך הבא. רק אל תגיד שלא ידעת. כי זה יקרה לך. זה קרה לי וזה קרה לכל מי שהיה איתי.

רוצה לחוש אותה? רוצה להתקרב? קרא את במערב אין כל חדש.

רוצה לדעת כיצד מרגישים אחרי השיחרור, כאשר יש מלחמה ואתה לא שם? בוא קרא על כלבי המוות של המלחמה.

רוצה לדעת מה יקרה לך אם תהרוג? מה קורה לאלו שהרגו ילדים?

רוצה לעת מה יקרה לנפש שלך אם חלילה תתשתף בקרב?

מספר ההרוגים במלחמות ישראל

מספר ההרוגים במלחמות ישראל

מלחמת העצמאות – 1948
ישראלים: חיילים: 3600+ 2400 אזרחים: סה"כ 6000 הרוגים.
ערבים: 8000 הרוגים + מספר לא ידוע של אזרחים

מלחמת סיני (מבצע קדש) – 1956
ישראלים + זרים: חיילים: 197 הרוגים
מצריים: חיילים: 3,000 הרוגים, 30,000 שבויים.

מלחמת ההתשה – 1969-1970
ישראלים – 367 הרוגים ו-999 פצועים מתוך 968 הרוגים ו-3,730 פצועים בכל הזירות בתקופה הנ"ל
מצרים – 10,000 הרוגים.

מלחמת ששת הימים – 1967
ישראלים: חיילים: 779 הרוגים + 2593 פצועים + 15 שבויים.
מצריים: +ירדנים + זרים: חיילים 21500 הרוגים.

מלחמת יום הכיפורים – 1973
ישראלים: חיילים: 2,800* הרוגים, 5,596 פצועים, 294 שבויים
מצרים: חיילים: 15,600 הרוגים, 35,000 פצועים: סוריה: 4,000 הרוגים, 10,000 פצועים: סה"כ 19,000 הרוגים.

* ראו הערה בתגובות

מלחמת לבנון – 1982
ישראלים: חיילים: 670 הרוגים + 4 נעדרים
לבנונים + פלסטינים: אזרחים 10,000 הרוגים + 7000 נושאי נשק

אינתיפאדה הראשונה – 1987
ישראלים: 164 הרוגים
פלסטינים: 1491 הרוגים

אינתיפאדה שנייה – 2000
ישראלים: 785 אזרחים הרוגים + 339 אנשי כוחות ביטחון הרוגים (1115 סה"כ). מעל 6000 פצועים.
פלסטינים:3980 הרוגים על ידי צה"ל + 590 על ידי פלסטינים. מעל 32,000 פצועים פלסטינים.

מבצע חומת מגן – 2002
ישראלים: חיילים: 29 הרוגים + 100 פצועים.
פלסטינים: 497 הרוגים + 1447 פצועים.

מלחמת לבנון השניה – 2006
ישראלים: חיילים 121הרוגים 44 אזרחים הרוגים: סה"כ 165 הרוגים.
לבנון + חיזבאללה: 536 חיילים + נושאי נשק הרוגים, 300-450 אזרחים הרוגים.

מבצע עופרת יצוקה – 2008
ישראלים: חיילים: 10 + 3 אזרחים הרוגים.
פלסטינים: אזרחים: 600 הרוגים + 600 נושאי נשק הרוגים.

מבצע עמוד ענן – 2012
ישראלים: חיילים: 2 + 4 אזרחים הרוגים. 240 פצועים.
עזתיים: 101 חמושים  + 68 אזרחים. מעל 450 פצועים.

מבצע צוק איתן – 2014
ישראלים: הרוגים: חיילים: 67 חיילים + 6 אזרחים. 2271 פצועים מתוכם 837 אזרחים.
עזתיים:הרוגים: 2203 הרוגים, מתוכם 1068 – 1408 חמושים. מעל 11,000 פצועים.

(הנתונים נלקחו מהויקיפדיה הישראלית)

כמה מתים בישראל בשבוע?

חלוקה לפי נסיבות המוות של חיילי צה"ל