טיול אופניים באיזור באר שבע, והתשובה לשאלת הקיום

אחת הדרכים לבחון את איכותו של רהיט מעץ,היא לבדוק את החלקים הנסתרים מהעין. אם לנגר גאווה מקצועית, הרי יקפיד לצבוע בצבע מגן גם את החלקים האחוריים של הלוחות. רהיט, כמו שרשרת, איכותו כאיכות החלקים החלשים שלו. וכך גם חברה אנושית. היא לא נבחנת רק במגדלי הפלדה והזכוכית הנוצצים, אלא ביחס שלה אל אלו שאינם יכולים לדאוג לעצמם.

רכיבה באופניים, נעשית מאחורי הקלעים של החברה. רוכב האופנים בארץ הוא שקוף. שקוף למכוניות, שקוף להולכי הרגל, שקוף לרשויות. מרגע שהתרגלתי להרגשה, התמכרתי לה. מאידך, אני מבחין במה שאי אפשר להבחין ממעוף המכוניות, ממנה הנוף נע מהר מדי. אפשר לנסוע בכביש עשרות פעמים, ולא לראות דבר.

לאחרונה, התחדשתי לי באופניי הרים מתקפלים, ואני מרגיש כאילו יצאתי לחירות. הגלגלים הם 26" והם נכנסים לתא המטען של המכונית הלא גדולה שלי. וכך, כאשר אני רוצה להגיע לפגישה, אני חונה בחניית חינם ומפדל להנאתי דרך רחובות השכונות. כל פעם בדרך אחרת, כל פעם נחשף למראות חדשים, מתוודע אל ישראל נטולת הרכב. אל האנשים הנמצאים בחוץ כאשר שאר עם ישראל מתבשם לו במזגן. למשל, אני צריך להגיע לרמת החייל, אני חונה בצהלה, בה ניתן לחנות חינם, ואילו שני רחובות משם, בנווה שרת, החניה בתשלום. כאשר יש פקק בדרך לעבודה, אני עוצר בצד ומפדל את שאר הדרך. חירות. יחסית.

אני חושב שהקונספט של אופניים עירוניים קצת בעייתי בארץ. לרכב באופניים בעלי גלגלים עדינים כאשר המדרכות רצצות והכבישים שבורים זה בעיני מזוכיזים לרוכב וסאדיזים כלפי האופניים. מאידך, אופניי הרים מתקפלים הם התשובה לבעיית הקיום. הם עמידים, זריזים, נוחים ובעיקר, אפשר לקחת אותם לכל מקום. האפשרות לשאת אופניים + 2 כלבות בתא המטען של הרכב, העניקה לי היכולת, סוף כל סוף, לפרוק אופניים ולהתרחק אל האופק בענן אבק.

את ראש השנה חגגנו עם קרובים בבאר שבע, וכך ארזנו את עצמנו, שתי כלבות וזוג אופניים והי דרומה לבאר שבע. (בתמונה, המכונית המשפחתית :)

שתי כלבות וזוג אופניים אחד

עם שוך הארוחות, מצאתי את עצמי מפדל להנאתי בבאר שבע. וחבל שלא רכבתי שם קודם. נראה שתושבי הארץ החליטו לנטוש אותה. העשבים מבצבצים מהמדרכות ברחובות, כאילו אנשים שכחו לעשות שימוש ברגליהם. רק המכוניות החונות בחוץ מעידות על האפשרות שקוביות הבטון בכל צבעי הקשת של החום מאוכלסות באנשים נושמים. מזל שיש שומרי מסורת בעיר הדואגים להזרים מעט תחושה של חיים לרחובות. בן אם מדובר על ערב או על צהרי היום, שכונת רמות בבאר שבע דוממת.

טיפסתי בכביש לאנדרטאת חטיבת הנגב, ומשם לשביל סובב באר שבע. השבילים נפלאים לרכיבה. ארוכים, בעלי מעט דרדרת, מהירים, מפותלים ובעיקר, די נטושים. רק כאשר רוכבים לצד הכבישים, מבינים עד כמה כביש הוא לא רצועת אספלט המונחת על הקרקע, אלא מעיין מבנה המתנשא מעליה. חוסם את האפשרות לנוע בחופשיות בשדות. חונק את בעלי החיים והסביבה אל תוך משבצות. פידלתי לכיוון מיתר, אחד מישובי הווילות המקיפים את באר שבע.

השער לגן עדן מתחת לכביש 60

רוב כבישי הארץ מצויידים במנהרות ניקוז המקשרות בין צידי הכבישים. לרוב, אפשר גם לרכב בהן. אני אוהב לרכב מתחת לכבישים. מפתיע, כמה המנהרות הללו שקטות וכמה לא שומעים את המכוניות השועטות מעל לראש. תמיד יש הפתעה, אתה יודע מהיכן באת, אבל אינך יודע לאן אתה הולך. לא משנה היכן זה, כשאני מבצבץ מהצד השני, אני מופתע.

הישובים בדרום הארץ מקיפים את עצמם בחומות. כמו שבשרון, ככול שישוב חקלאי יהודי קרוב יותר לישובים ערביים כך קשה יותר להיכנס ולצאת ממנו באופניים, כך גם בדרום. זר שהיה מגיע לאיזור, אולי היה חושב שהמתגוררים בישובי הוילות המטופחים הם פולשים המפחדים מפני הילידים.

המועצה של מיתר משתפת פעולה עם הישוב הבדואי הקרוב, חורה. אולי בגלל זה, תושבי מיתר מתפנקים במיגון דל יחסית סביבם. התעלה והגדר אומנם מונעות מרכב ממונע להיכנס, אבל לא התקשתי להיכנס על האופניים ולרענן את אספקת המים שלי. גן המשחקים היה ריק. גם כאן, הרגשתי בדידות כאילו הכלב הנובח ואני היחידים הטורחים לחיות.

חזרה לבאר שבע, הפעם, ממזרח לכביש 60. המחלף החדש של כביש 6 עם כביש 60 מתרומם מעל החושות המקומיות, הגשרים ענקיים, מעוררי התפעלות כמו עמודים של מקדש עתיק. מעליהם, מתרוצצות להן מכונות, לכאורה רק כמה עשרות מטרים ממני, למעשה, מרגישות כמו בבמימד אחר. הכביש אמור לקרב את הפריפריה למרכז, אך אולי הוא בעצם מקרב בין אוכלוסיות דומות ומדיר החוצה את השונים באמת.

המדבר זרוע במזבלות בלתי חוקיות,  ריח הזבל הנשרף מעורר בי זכרונות מהכפרים בגדה. להקות ענק של עורבים מגודלים מתרוממות כאשר אני מפדל לכיוונם. העורבים מעוררי יראה, אך הם כלום לעומת הכלבים הכנענים המשדרים שהם השליטים במדבר. בעלי חיים גדולים המקרינים כוח. משום מה, התחושה שלי היא כאילו הזבל רק מונח על המדבר, לא מפעפע לתוכו, רק ציפוי דק. אולי המרחבים נראים כה עתיקים ששהם יצליחו להתגבר גם על המטרד הזמני הזה, האדם.

הדבר היחיד המפחיד אותי בשטח הם הכלבים. יותר מחזירי הבר בצפון, חום הקיץ או הולכי על שתיים. אני מקפיד לא להפנות להם את הגב, ואם הם מראים עניין מוגזם, מבצע הדמיה מלאת מרץ של זריקת אבנים.

לאורך כביש 60 משובצים ישובי בדואיים בלתי מוכרים. פעם, חששתי לרכב בקרבם. מתי שהוא, הצלחתי להיפרד מהדיעות הקדומות, או אולי זו ההכרה שאם אני מפחד מהם, עדיף לי לא לרכב בכלל באיזור, וזה כמובן לא בא בחשבון. למדתי להישען על היותי בלתי נראה, וכך אני רוכב לי בסמטאות של הישובים הבלתי מוכרים. מרגיש עולם שלישי, מחנות פליטים חמש דקות מבאר שבע, ממיתר בואכה לעומר.

הנהגת עומר כבר עשרות שנים מוסכסכת עם התושבים באיזור. לכן, כאשר הגעתי לעומר, לא יכולתי להיכנס ליישוב מהשטח. התחושה של המעבר בין הפזורה הבדואית לעומר, הזכיר לי את ההבדל בין קיסריה לג'סר א זרקא. זה לא מרגיש רק מדינה אחרת, אלא זמן אחר. מצד אחד, דירים, עיזים, חמורים וביוב זורם חופשי, ילדים משחקים בחול פזור פיסות הפלסטיק, ומצד שני טיפוח סביבתי ודשאים בסגנון קליפורניה, מדרכות ריקות ומכוניות שועטות. מצד אחד, ישוב שהגבולות שלו מעורפלים, שמפעפע אל המדבר והחול זורם דרכו, ומאידך, ישוב שעושה כל מאמץ לתת לתושביו תחושה שהם בעצם באמריקה, מוקפים גדר ומרובים דשאים מוריקים.

ישוב בפזורה הבדאויית

הנגב שונה מכל איזור אחר בארץ. לא רק בגודלו ובאדמה שלו, אלא בעיקר בתחושת שהוא לא רק מנותק מישראל המודרנית, אלא שהוא שייך לעולם אחר, לאפריקה אולי.. איזור באר שבע שומם, מוזנח, מלוכלך, ובעיקר, נראה שהוא נשכח על ידי הרשויות, מי שיכול מדחיק את היותו גר שם, ומי שלא יכול, אינו חלק מכאן.

טיפ לרוכבים: מאחר שאני רוכב לבד, אני עושה שימוש באפליקצית Road ID המצויינת, שתשגר אות מצוקה אם לא אנוע במשך 5 דקות.

בית הקברות הבדואי ליד מיתר

מסלול הטיול

יהודים שהוסגרו לנאצים לפי מדינות

למרות שהעיסוק בשואה הוא מרכזי בתפיסה העצמית של ישראל, הרי אחריות העמים הנכבשים לגורל היהודים, לא נידונה באופן מעמיק. את ההשמדה ביצעו הנאצים באמצעות פלוגת הסער (ה- ss) ובפרט יחידות המוות. אך לולא שיתוף פעולה הדוק ונלהב של האוכלוסיה האזרחית, הרי השמדת היהודים לא היתה יכולה להתבצע כפי שבוצעה.

הטבלה להלן מבוססת על הנתונים מתוך הויקפידה העברית, אני ביצעתי את הוספת עמודת האחוזים. אחד הדברים העשויים להפתיע את הישראלים הם אחוז היהודים הנמוך שהוסגרו על ידי הצרפתים. למרות משפט דרייפוס ותפיסות אנטישמיות שהיו נפוצות בקרב הצרפתים, הרי כנראה שהצרפתים ראו ביהודים שלהם יותר צרפתים מאשר יהודים,או שהשנאה שלהם כלפי הגרמנים ותחושת הגאווה הלאומית לא נתנו להם להסגיר יהודים. מאידך, רומנים, אוקראיינים ובעיקר הפולנים, הסגירו יהודים ככול שיכלו. עוד עם שנהנה מהילה בלתי מוצדקת של אי שנאת ישראל הם ההולנדים, שאנה פרנק היא מהפורסמות מהקורבנות שהוסגרו על ידי הולנדים.

קיימות הטיות נוספות, למשל, הבולגרים אכן לא הסגירו את היהודים, אזרחי בולגריה, אבל הם שיתפו פעולה עם הנאצים והסגירו יהודים בשטחים שהועברו עליהם.

כמו כן, מספר היהודים הרוסים שנרצחו הוא מאוד גבוה, אבל הנאצים רצחו מספר גדול של אזרחים, יהודים ולא יהודים בשטחים שנכבשו. כך שצריך להתייחס לנתונים הללו בזהירות.

אחוזים יהודים שנרצחו יהודים שניצלו יהודים לפני המלחמה מדינה
0 0 50,000 50,000 בולגריה
0.0035 7 1,993 2,000 פינלנד
0.77% 60 7,740 7,800 דנמרק
17.26% 7,680 36,820 44,500 איטליה
22.09% 77,320 272,680 350,000 צרפת
25.00% 141,500 424,500 566,000 גרמניה
27.03% 50,000 135,000 185,000 אוסטריה
36.42% 1,100,000 1,920,000 3,020,000 ברית המועצות
43.99% 28,900 36,800 65,700 בלגיה
44.44% 2,000 2,500 4,500 אסטוניה
44.82% 762 938 1,700 נורווגיה
47.13% 287,000 322,000 609,000 רומניה
55.71% 1,950 1,550 3,500 לוקסמבורג
66.06% 78,150 40,160 118,310 בוהמיה ומורביה (צ'כיה)
68.97% 569,000 256,000 825,000 הונגריה
71.43% 100,000 40,000 140,000 הולנד
78.14% 71,500 20,000 91,500 לטביה
79.82% 71,000 17,950 88,950 סלובקיה
81.15% 63,300 14,700 78,000 יוגוסלביה
85.12% 143,000 25,000 168,000 ליטא
86.59% 67,000 10,380 77,380 יוון
90.91% 3,000,000 300,000 3,300,000 פולין

מה קורה לבמבה בבטן שלנו?

מי לא אוהב במבה? אני משער שבעיקר אנשים שאלרגים לבוטנים. החטיף השמנוני הזה הפך להיות מזוהה עם הישראליות אולי כמו פלאפל, אם לא יותר. זה שלנו, זה צהוב, זה נימוח בפה ואפשר לאכול מזה עוד ועוד. הילדים אוהבים את זה, ההורים אוהבים שהילדים אוהבים את זה, ואוסם מאושרים שכולם קונים את זה.

אבל ממה עשויה במבה? בישראל, כמו בישראל, זה לא לגמרי ברור. על האריזה, כתוב, 50 אחוז לפחות בוטנים. אבל מה כל השאר?

בתאבון!

 

מיהו ג'יפאי?

ג'יפאי הוא אדם שקנה ג'יפ ותמיד מוצא מה אפשר לשפר בו.

ג'יפאי אוהב לצאת לשטח לבלות עם ג'יפאים אחרים.

ג'יפאי יוצא לשטח כדי להכניס את עצמו לצרה, או לראות ג'יפאי אחר בצרה, ולעזור לו.

ג'יפאי מאוד מנסה לא לשבור את הג'יפ שלו, אבל כאשר זה קורה, הוא מדווח לאשתו רק על שליש מהנזק.

כאשר ג'יפאי נמצא בצרה, ג'יפאים מקיפים אותו, הוא קורע את המכונה שלו בזמן שהם אוכלים במבה.

ג'יפאים אוהבים לנסוע בשיירות במדבר. ג'יפאיים סוחבים המון מזון איתם. כשהם עוצרים, הם תמיד עוצרים בקבוצה. ואז מישהו מכין קפה ומישהו שם מוסיקה. ואז עושים שמח.

לג'יפאי המכבד את עצמו, יש מאות כוחות סוס שהוא פוקד עליהם באמצעות האצבע הגדולה של רגל ימין. לי יש בשתי הרגליים חצי כוח סוס. ואני רוכב היכן שגיפאים נוסעים. ואני מביט בהם, ורואה אותם. גדולים, מרעישים, מסורבלים, כבדים וחזקים. נעים חופרים ומתחפרים, הופכים שבילים לבלתי ניתנים למעבר להולכי רגל ולרוכבי אופנים. מסיטים את נחלי המים, רומסים בעלי חיים ומשאירים אחריהם שובל של סרחון. ריח רע של שמן מכונות ועשן מכונות שחור. עם שרידי טסטורון ואולי גם איזו אורגזמה קטנה.

בעיר, הם תמיד מסתכלים על כולם מלמעלה, לא שומרים מספיק מרחק, לא עוצרים לילדים במעבר חצייה וחונים על המדרכה. כי הם רוצים שיראו אותם, שיעריכו אותם על כמה כסף יש להם וכמה כסף הם יכולים להוציא כל חודש רק כדי להראות שהם יכולים להוציא כסף. והם אוהבים להעמיד את הכלים המטרטרים שלהם ליד בית הספר ולתת לכולם לנשום שיט דיזל מחניק ממנוע מפלצתי, כדי שהם יוכלו לשבת במזגן ולשחק בטלפון.

הדבר שהכי משמח אותי זה לראות ג'יפ תקוע באדמה. בשיגרה, אני רוכב לי בדרכי עפר, לאורכם של שדות. לאחד מהחקלאים נמאס מזה שג'יפאיים מביאים לו נזק באלפים רבים כי הם רומסים לו את הזרעים בשביל קיצור דרך, ואחרי זה גם עושים צלחות על השתילים וקווי ההשקיה. אז הוא חפר תעלה עמוקה עם גדה גבוהה לכל אורך החלקה. תעלת נ"ג, שזה כמו תעלת נ"ט לטנקים, אבל רק קטנה יותר. לגיפיים. היה שם איזה ויאטרה לבנה קצרה שהיה תקוע בהצלבה נוראה, וכמובן הגיע לבד, כי רק מטומטם היה נכנס לתעלה שכזו. וכך, עמדו להם 3 דבילים מול הרכב וממש לא ידעו מה לעשות. אחרי 6 שעות, בדקתי ולצערי הם לא היו שם.

ג'יפאיים שורפים אלפים רבים של שקלים על התענוג להרוס את השטח. כל הנזק של השריפות זה פראייר לעומת מה שהגיפאיים מעוללים לסביבה.

בטבע, לרוב מאוד שקט ונעים. ציוץ ציפורים, רוח בשיחים. כשאני נע בשטח, אני שונא את הרעש של המנועים, שאתה אף פעם לא יודע אם הוא מגיעה אליך הפתעה מקדימה או מאחורה. זה יכול להיות איזה דפקט עם טרקטרון שעומד לעשות את הסיבוב מולך כאילו הוא בפאריס דאקר.

לדעתי צריך לפטור את כל הטרקטורנים מטסט, ולאסור עליהם לעשות שימוש בקסדה ואטומטית לאפשר להעביר כמה שיותר חלקים שלהם אל אנשים שיעשו בהם שימוש טוב יותר. אנשים אחראיים, שלא דוהרים במהירות מופרעת היכן שעוד בני אדם ובעלי חיים עושים שימוש. צריך להיות בהמה גסה, כדי לנסוע באופן כזה ולהפיק כזו הנאה מהרס הסביבה תוך התעלמות מהסכנה שהוא מהווה.

הא. וגם למכר אותם לניקוטין, על כל מקרה.

לעיתים ,אף רכב לא מגיע. רק מנוע נוהם ומטרטר. מנוע גדול, חזק עובד קשה מאוד. אני מקשיב לרעש של המנוע בקשב, מחכה, מתפלל, לשמוע את הרעש הנפלא הזה של מתכת מתרסקת ונקרעת, ואז דממה, ופתאום אפשר לשמוע שוב את הציפורים, ואת משב הרוח בעלים של השיחים מסביב. ואז לפעמים, אני מתענג על הצליל האהוב עלי מכל: מקהלה מרובת גרונות הזועקות מרה אל נוכח מראה השחתת המכונה ימח"ש והנזק הכספי הנורא שברגע זה התהווה אל מול עיניהם עכשיו וממש.

ואז, כשצלילי התדהמה ממלאים את הסביבה, מתגברים לרגע על קרקור הצפרדעים, אני נושא תפילה קטנה. אנא, עשה, בבקשה, שאשתו, זו שיושבת כל כך הרבה במושב של ג'יפ עד שהתחת שלה נראה כמו כננת 2 טון, עדה ונוכחת. שעיניה העגולות בוהות במחזה, המדהים והנורא, של 6 בוכנות המנוע V טווין טרבו, דואל אינטרקולר, עם אגזוז לחץ וממסרת משודרגת, החדש שקנית רק עכשיו (יד שניה, בהזדמנות בלי אחריות), איך אותן 6 בוכנות אדירות ממדים יוצאות החוצה מהבלוק מנוע, ורוקדות לך סמבה במקצב עליית יתרת החוב שלך בבנק.

אינשאללה, תפשוט רגל.

כי אם אי אפשר לזיין את האישה, בואו נזיין את אמא אדמה?

סיכום שנה שנת 2016 + מצבה של התוכנה החופשית

מבחינה טכנולוגית, שנת 2016 היתה שנה מרתקת. לצערי, לא מצאתי סיכומים הולמים לשנה כה אינטסיבית ואולי אף הייתי אומר – מופרעת.

אני חושב, שבמקום הראשון, בישראל, השנה הזו היתה קודם כל שנת האופניים החשמליים. רבים מתייחסים אליהם מבחינת היקף התאונות, אבל להערכתי העניין הגדול הוא מספר כלי הרכב הללו הנעים על הכבישים. אט אט, האופניים החשמליים כובשים את הכבישים העירוניים. דורשים מנהגי כלי הרכב לנהוג ביתר זהירות ומשאירים את מקבלי ההחלטות ברמה העירונית והלאומית – חסרי אונים ולא מעודכנים. ישנם כל מיני רעינות לכלי רכב מעופפים, רכבות תחתיות והוספת קווים לתחבורה הציבורית. כבישים לאופניים שיחברו בין ערי גושי דן, יהיו זולים ויאפשרו בסופו של דבר תחבורה מהירה יותר והרבה פחות מזהמת.

מבחינת טכנולגיות השעשוע, החדשות הן לא סביב הוצאת דגם חדש של אייפון, אלא בכך שאנדראויד כבשה את השוק, אפל היא עוד יצרן טלפונים. אומנם הכי גדול וחזירי, אבל רק יצרן.

זו היתה גם השנה של יצרנים הטלפונים במזרח הרחוק. מותגים שאך לפני שנה מעטים ידעו להגות את שמם, זוכים לכבוד ולתפוצה ולהכנסה נאה.

זו היתה גם השנה של הרכב האוטנומי, שאומנם רק ניצנים הגיעו ללקוחות (טסלה), אבל נראה שזו היתה השנה שבה הטכנולוגיה סוף כל סוף החלה להוכיח בשלות, ונראה אותה הרבה יותר בשנה הבאה.

זו היתה גם השנה של הדרון (drone). כלי תעופה זעירים ומבוקרי מחשב, חברים שלנו כבר זמן מה, אבל רק לאחרונה, הפכו מצעצוע ותחביב של מביני עניין, לפוטנציאל למתן פתרונות לוגוסטים למגוון של מצבים.

זו היתה השנה של המכונות הלומדות, שנה שבה הטכנולוגיות שלהן הפכו להיות נגישות הרבה יותר והחלו לספק שירותים מגניבים דרך מגוון מכשירים.

זו היתה גם השנה של youtube. שהופך באמת לקהילה תוססת שבה פעילים מאות צעירים ומאות אלפים צופים בה על חשבון הטלויזיה. יוטיוברים ישראלים זוכים לעשרות אלפי עוקבים והם מרוויחים כסף טוב, זאת בניגוד למנהלי הדפים של פייסבוק, שהתפרסמו השנה בעיקר כאשר נפגעו מנחת זרועו של צוקרברג.

זו גם היתה השנה של סמסונג, שאחרי שהצליחה לצייד מחצית מהאמריקאים בפצצה מתקתקת, עדיין הצליחה כנראה טוב מאי פעם מבחינה פיננסית. ללמדך עד כמה חזקה היא, ועד כמה חזקה הכלכלה של דרום קוריאה (מדינה, שהפכה לה למנהג להיות מדינת השנה).

זו היתה שנת הטרול, בה הטרול הגדול ביותר זכה להיות המנהיג של המדינה החזקה ביותר. וללא ספק, השנה הבאה תהיה מענינת.

אבל לסיכום, מעל לכל ומעבר לכל השנים הללו, זו היתה השנה של ה- gpl, כאשר זכה לבסוף, לכבוש גם את התאגידים.

אם יש שלוש מילים שאסור להגות בחיבה במחלקה משפטית של תאגיד הן gpl. הרישיון הזה, הוא האימה הגדולה ביותר של כל תאגיד. לא מזמן, ביקשו ממני להנפיק את כל הרשיונות שאני עושה בהם שימוש בפרויקט. זו משימה קצת בעייתית, כי מדובר על עשרות רבות. לשמחתי, כולם נמצאים בספריה אחת. זרקתי כל הרשיונות לקובץ אחד, ושלחתי למחלקה המשפטית. הייתי רוצה לראות את הפרצוף של הבחור שיקבל 500 עמודים של רשיונות, שחלקם הן פארוידיות ריקורסיות על רשיונות תוכנה קניניים.

זהו, המנגינה השתנתה, וזה קרה השנה. הם למדו לחיות עם הרשיון הזה. וכלים שנושאים אותו משתלבים במהירות הבזק בכל תאגיד. וכל זה, משום שהטכנולוגיה החופשית, היא כל כך עליונה, כל כך מוחלטת, שהיא שינתה את האופן שבו תופסים את השוק, את התפיסה מה היא תוכנה ובעיקר כיצד לפתח אפליקציות בענן. שמות שפעם כל העולם רעד מפניהם, כמו אורקל, נתפסים כדינוזארים שהשאלה היחידה היא האם יצליחו לשרוד.

הסיבה העיקרית לכך היא יכולת הביזור של כלי התוכנה החופשית. מערכות כמו mssql או אורקל, לא בנוייות להרחיב את עצמן עוד ועוד, לפי הצורך. אתה לא יכול להדליק עשרות מהן במכה ואז לכבות, כשהמידע כולו נשמר ומגובה. תוכנות נבנות כיום מראש בתפיסה המאפשרת להם לייצר עוד עבודה במהירות. וגם אם docker לא יתפוס לגבי כל השוק, התפיסה הבסיסיות שלו, לגבי מה היא מכונה וירטואלית, איזה מידע צריך להישמר עליה וכיצד יש לפרוש עליה תוכנה, זו התפיסה שכולם רוצים לשכב לצילה.

זו היתה השנה של התוכנה החופשית ולו משום שפלח השוק של מכשירי הקצה הנושאים חלונות ירד מתחת ל-50%, התוכנה החופשית נמצאת כיום ביותר מחשבים מאשר כל תוכנה אחרת. מהאנדראויד ועד לטלויזיה, מהרכב ועד לדרון, התפיסה הבסיסית של התוכנה החופשית, העליונות שלה, ברורה. הן אם בענן או מחוצה לו, בכל מקום, בכל סביבה ובכל פרויקט, תוכנה חופשית לוקחת חלק. בים ובחלל.

חבר שלי מחפש עבודה כ- data scientists. לא חסרות הצעות. ורובן ככולן, נוגעות סביב R או Python. גם בתחום הזה, התוכנה החופשית גברה על שאר הטכנולוגיות.

השאלה העיקרית בעיני, היא מדוע תוכנה חופשית כה הצליחה. כיצד דווקא הדרך שהגבילה את היכולות של התאגידים לשעבד את הטכנולוגיה לעצמם, שחייבה אותם להעביר הלאה את הידע שלהם, מדוע דווקה גישה זו הצליחה, ומה אפשר ללמוד מכך על גישות אחרות.

אני מאמין שכאשר פועלים בדרך טובה לציבור באופן כללי, כאשר לאו דווקא מנסים למקסם רווחים אלא לשתף פעולה ולספק פתרון טכנולוגי טוב, אז מצליחים לאורך זמן. אני חושב שיש הרבה מה ללמוד מההצלחה של התוכנה החופשית גם בתחומים אחרים.

 

 

כיצד הגעתי לתזונת פליאו?

אני בן 45, גר בהוד השרון, ורוכב לעבודה באופניים. זו רכיבה של 5 קילומטרים, שלוקחת לי 20 דקות. ברכב, זה לוקח יותר. אני אוהב לרכב באופניים, ואני רוכב די הרבה. 100 קילומטרים בערך לשבוע. לפעמים, אני מפנק את עצמי ברכיבה לבאר שבע, לפעמים לכנרת. הכושר שלי טוב מהממוצע, והורדתי 10 קילו במהלך השנתיים שאני רוכב. אני לא רופא ולא בעל הכשרה או השכלה בנושא, אני מנסה על עצמי ניסויים וקורא ברשת. הרכיבה איפשרה לי שליטה טובה יותר על התזונה שלי מאשר אי פעם. יש מקום לשיפור.

כדי לרכב 150 קילומטרים באופניים, חייבים להבין תזונה. ברכיבות ארוכות, לרוב, עשיתי עד כה שימוש בתערובת של דגני בוקר + חטיפים מלוחים. באופן כזה, אני מקבל מספיק אנרגיה כדי לנוע, ומחזיר לעצמי את כמויות המלח האובדות בזיעה. מאחר שללעוס דגני בוקר במשך 5 שעות, זה די משעמם, פעם אחת ציידתי את עצמי בלחם שיפון עם שמן זית. בצהריים, עצרתי לפת לחם שיפון באם הדרך, לעסתי להנאתי והמשכתי לרכב. הרגשתי כבד בעשריים קילו. רק אחרי שעתיים ההשפעה נעלמה. היה סיוט. באופנים לומדים דברים בדרך הקשה. הבנתי שלתזונה יש השפעה מכרעת על התחושה. כאשר רוכבים כך, הכל הופך להיות הרבה חזק. גם ההשפעותה הרעות של המזון. לאחרונה הבנתי שעדיף בכלל בלי לחם. אבל על כך בהמשך.

מאז שאני זוכר את עצמי, אני אוהב פחממות מתועשות. לחם לבן, למען הדיוק. באגט. אבל הכל הולך, בורקס, מלוואח, ג'חנון. וופלים, ביסלי, פלאפל, פיצה, אפשר עם סוכר, או שוקולד. אני לא יכול לעמוד במראה שלהן. מניחים לפני צלחת של עוגיות, אני שומע אותן קוראות לי, שרות לי כמו סירנות, אכול אותי, בבקשה ואני אוכל אותה. ואחרי הראשונה, באה שני, ושלישית. עד שאין עוד. ואני רוצה עוד.

מאידך, עגבניות, מלפפונים, גמבה, בננות, אף פעם לא באו לי טוב. לא אהבתי את הטעם, את המרקם, ואפילו לא את המראה.

למרות שאני מוציא כמויות נכבדות של אנרגיה, לא הצלחתי לרדת במשקל מעבר לסף מסויים. אכלתי שטויות. קצת, מדי פעם. לפי החישובים שלי, לא צרכתי את 3000 הקולוריות שאני מוציא יותר. הייתי אמור לרדת, אבל איך שהוא, לא ירדתי במשקל. משהו בחישובים לא הסתדר לי. נראה לי, שאני מקבל הרבה יותר אנרגיה ממה שתאוריתית המזון מספק. עוד בעיה, היתה תחושה חזקה של רעב. בעיקר הפריע לי, שאם אני מתיישב ליד צלחת של חטיפים, אני אוכל ואוכל בלי יכולת להפסיק. אבל אם אין חטיפים, אני אקנה, אני אשדוד סוכריה מהילד. זה היה חזק ממני.

אנשים רזים, רואים שהם לרוב אוכלים לאט. ומעט. ואני, עם כל הרצון, לא מסוגל לאכול מעט, וודאי שלא לאט. מה בדיוק הבעיה שלי? האם זה תורשתי?

על מנת לבדוק את הסוגיה, החלטתי לעבור לתזונה מבוקרת לגמרי. לארוחת הבוקר, לחם שיפון + שמן זית ועגבניות שרי. קראתי שלחם השיפון מתעכל לאט, הוא מכיל סיבים תזונתיים ועל כן אני שבע בזכותו עד לצהריים. בצהריים, צלחת ענקית של חסה, סלט ירקות, לפינוק, לפעמים, פחממות כגון קינואה ואחיותיה, ומשהו שיספק חלבונים (אפשר חזה עוף, או משהו מנה צמחונית).

הפסקתי לגמרי עם הלחמניות החמודות שמקום העבודה מספק בערב. לארוחת הערב, ביצה קשה (או חביתה). אם אני קצת רעב, אני לוקח לי שקדים, אגוזי מלך. דברים שומניים שמתעכלים לאט. מעבר לכך, הפסקתי לגמרי עם כל הממתקים (מלבד שוקלד מריר, קצת) כל המטוגנים, שבוע של בריאות. לראות מה קורה.

התוצאה היתה מיידית ומצוינת. ירדתי קילו וחצי בשבוע. הייתי מרוצה. בעיקר, הייתי מרוצה מכך שאני כבר לא מרגיש רעב. וכמו בכל ניסיון לשינוי תזונתי, מגיע רגע האמת. הארוחה המשפחתית או האירוע החגיגי. הפעם, החבר'ה בעבודה הביאו כל טוב לקראת השבת. באגטים, באגטים, חומוס, עוגות, עוגיות שוקלד. לקחתי לי קצת מלפפונים חמוצים עם חומוס. ועמדתי בפיתוי. שמתי לב, שאני מסוגל להביט לעוגיות בעיניים ולסרב.

בצהריים, הרגשתי חולשה, עברתי במטבח, וראיתי שהחבר'ה השאירו באגט. מה כבר יכול לקרות רע מפיסת באגט קטנה? 10 סניטמטר אורכה. אני לא אוכל עוגיות, כי אין. אולי חסר סוכר וארגיש קצת טוב יותר.

אני מנטר את עצמי כמו עכבר מעבדה. בודק משקל פעמיים ביום, בודק לפני ההליכה לשירותים, בודק אחרי. כמה זמן לוקח לכוס מים לרדת, יודע בדיוק מה נכנס ומה יצא. והנה, פתאום, שוב המשוואה יצאה לי מהסדר. פתאום, אני עולה במשקל, ולא יורד. 24 שעות של תסכול. ואז, אני הולך לשירותים, והכל יורד במכה.

כאן התחלתי לחשוד.

הכרתי פעם אופה שאמר, שבאגט הוא הדבר הגרוע ביותר לאכילה. מאז, כמעט לא נגעתי בו, ועברתי ללחם שיפון (גם בהמלצתו). לטענתו, מוסיפים ללחם חומרי התפחה המאפשרים קיצור תהליכי הייצור. כבר לא צריך להעמיד את הבצקים שעות עד שיהיו מוכנים. הם תופחים תוך כדי אפיה.

אני קורא באופן הדוק מאמרים על תזונה. רציתי לדעת האם פלאפל הוא בריא, האם שווארמה מזיקה, האם פיצה בריאה. כולם, תמיד מתייחסים לערכים התזונתיים של המזון, ככה וככה קלוריות בזה, שמן, שומן, סוכרים, טיגון. הדברים הקלאסיים.

קראתי על השערוריה הנוגעת לכך שמה שכתוב על לחמי הבריאות והלחם הקל, זה לא תמיד מה שיש בהם, על הרכב הקמח בישראל. אף לא מילה על כך שיש חומרי התפחה. יש כאלו שיגידו שזה הגלוטן, אבל בלחם שיפון יש גלוטן. ואני צורך שתי פרוסות שלו כל יום. מעולם, לא קראתי מאמר אחד באתרים הספורט והמיין סטרים, בעברית שציין את מה שכנראה כל אופה יודע, דוחפים המון חומרים לבצק, לא רק כדי שיהיו לו חיי מדף ארוכים, אלא כדי שיתפח בעודו בתנור, בלי צורך להמתין לכך שהבצק יתפח ויחכה בסבלנות.

אם זה כך, עבור אנשים בריאים, הבעיה בלחם היא לא רק שהוא מקפיץ את רמות הסוכר, ולא רק שהוא לא מכיל סיבים תזונתיים, אלא בעיקר שהוא פוגע בתהליך העיכול עצמו.

פגיעה בתהליך העיכול, אולי אף גרועה מאשר הקפצת רמת הסוכר. במקום שהגוף יפטר מהר מחומרי הפסולת, הם נשארים בתוכו ונספגים. כך שאם אכלתם משהו, ביחד עם לחם, הוא ישאר הרבה יותר זמן בגוף, יגרום הרבה יותר נזקים, יתחמצן, יעלה עובש, יפגע בחיידקים הטובים שבקיבה, יגדיל את הסיכון לסכרת ואולי אף את רמת הכולסטרול. זה לא משנה אם זה לחם קל, פיתה, פיצה, ביסלי או ספגטי, חיטה מלא או לא. נראה שכל הבצק התעשיתי פסול.

השיפור אצלי לא נבע רק מאי איכלת לחם. הפסקתי גם עם ממתקים. אני כבר לא רוצה, לא בא לי. כיום, אני יכול להביט לסופגניה בעין האדומה שלה ולא להזיל ריר, התחלתי ממש לבגוד בה ובכל משפחתה. אני מפלרטט עם עגבניות, אני לועס במלפפון ומנשנש בגמבה. אך יותר מזה, אני ממש נהנה מזה. ממש. גם התחושות הפיזיות השתנו. ברכיבה, אני הרבה יותר חזק, השרירים מגיבים טוב יותר ומשדרים טוב יותר את מצבם, רמות הקשב עלו.

חבר, שחלקתי איתו את הממצאים, הזכיר את תזונת פלאו. נכנסתי לאתר המצויין שלהם בעברית ובלוג של הפליאו של מר קדמוני, והנה, מצאתי לשמחתי שאני לא הראשון שמרגיש כך.

הפליאו אינה דיאטה, היא שיטה להבחין באילו מוצרים עדיף לא לגעת. אדם יכול להיות צמחוני, טבעוני או אוכל כשרות, ועדיין להיות מאוד מרוצה ממה שהוא אוכל במסגרת מה שנקרא מזון פליאו.

בקריאה באתר, הבנתי שלא רק מדובר על מה בצקים תעשתיים, כל מה שעשוי מדגנים הוא בעייתי. אז החלטתי להפסק עם זה, ולראות מה קורה.

כיום, כאשר ניקיתי את הגוף מהרעלים התעשייתים, התגובות שלי לחומרים מזיקים היא מיידית. שוחחתי על הנושא עם חבר שחזר מתאילנד, אחרי חודש שאכל שם רק מזון מקומי לא תעשייתי, חזר לארץ, אכל פסטה והרגיש רע. הבטן התנפחה, חולשה, עייפות. הוא ציין שבתאילנד, קל להבחין בהשפעות הרעות של המזון התעשייתי על האנשים. למשל, אני, לא צורך מוצרי חלב מלידה. גם בתאילנד לא מקובל לצרוך חלב. לעומת זאת, התיירים, צרכני חלב, מפתחים שדיים (הגברים).

אצל התאילנדים, מה שנכנס, גם יוצא מאוד מהר. כך, לחומרים המזיקים יש פחות אפשרות להתעכל. התאילנדים אוכלים חריף, המאיץ את תפקוד מערכת העיכול. הם אוכלים מנות קטנות ומגוונות. אין אצלם בצקים, אלא אורז כבסיס ועליו מיני מזונות שונים. אם צורכים בשר, הרי הוא בכמות קטנה, חתוך ומונח על מצע של אורז.

כל מיני "בעיות קטנות" כמו עייפות, רעב תמידי, בעיות עיכול, בעיות שינה, בעיות להתעורר, בעיות עור, עצבים, חוסר ריכוז, התמכרויות, כולם פחתו אצלי, ואצל אחרים. כאשר הגוף נקי, ההתנהגות נקיה ורגועה. לא הייתי ער לכך שיש לי בעיות. הדחקתי, ייחסתי את זה לקשיים הקטנים של החיים. מאז ומתמיד לא היה לי נוח להתעורר בבוקר. ופתאום, הרבה יותר קל. אני חי בלי לחם, וזה לא חסר לי. הרבה יותר אורז, בלי חומרים מייצבים, בלי חומרים מוקשים.

אחד הדברים שהפליאו מדגישים הוא נושא הרעילות של המזון. ברוב המקומות, כאשר דנים  בתזונה, יציינו שיש מוצרים שהם לא מומלצים, שהם פוגעים בגלל אחוז שומנים גבוהה, בגלל סוכר וכו'. אבל לא מציינים שלמעשה מדובר על קיומם של מזונות המערערים את שיווי המשקל של מערכת העיכול. לא רק לחם הוא בעייתי, כל המשקאות המוגזים (עם סוכר, או ממתיק מלאכותי).

אם תתענינו בנושא, תחשפו שיש הרבה המעקמים את אפיהם לנוכח הגישה. למשל, באתר של קופת החולים הכללית מתייחסים לפלאו כאל "דיאטה" ושאסור לצרוך בה פחממות (שני נושאים שבאתר הפליאו מדגישים שהם לא נכונים). הפלאו היא לא רק עירעור התפיסות המקובלות לגבי מזון, אלא גם חתירה כנגד השיטה הכלכלית המבוססת על המזון. כאשר אוכלים נכון, אוכלים הרבה פחות. צורכים פחות, ומחייבים את היצרנים לייצר מזון איכותי. פרמידה תעשתית שלמה של תוספי מזון ותהליכי עיבוד מזון מאויימת על ידי אנשים המרגישים שהמזון התעשייתי מזיק להם.

הפליאו היא קודם כל לקיחת אחריות, בחירה, מה טוב לך ומה לא. יש כאלו שיאכלו 4 ביצים בחמאה בבוקר, בסופו של דבר, כל אחד יכול לבחור ולהתאים כל גישה אחרת לפליאו, כל עוד לא אוכלים רעלים. הגדולה בעיני של הגישה, היא ההכרה בכך שיש מזונות שהם רעילים. שהם דופקים את הערך התזונותי של מזונות אחרים. שהגישה המסורתית של ספירת קלוריות וערכים תזונתיים לא עובדת. לפחות לא עבורי, וכנראה גם עבור רבים אחרי.

ולסיום תגובה של מגיב באתר טמקא על הידיעה שמשרד הבריאות יחייב סימון מוצרים לפי ערכם התזונתי:

בבקשה תעבירו חוק המחייב שקיפות מלאה לגבי מה מעוללים לאוכל לפני שהוא מגיע לצלחת. כגון השרייה באמבטיית כימיקלים, הלבנה בכלור, הקרנה, חומרים משמרים כגון ניטריטים, האכלה של בעל חיים בשייירי בית מטבחיים או פסולת תעשייתית, אנזימים, הורמונים, אנטיביוטיקה או צבענים מלאכותיים למיניהם, גם אם מדובר על 'תוסף תזונה'וכן האם מדובר על חיית בר או גידול בכלוב, קילוף ומיצוי פרי למיץ באמצעות אנזימים, תדירות ריסוס, והחומר בו השתמשו עם תאריך ריסוס אחרון טרם הקטיף, שימוש בגז לצרכי הבחלת הפרי,דשנים כימיים, תהליכי הקפאה והפשרה של המזון, כולל של פירות וירקות והאם הונדס גנטית או לא. במאכלים חומציים או שומניים ראוי לציין גם מידע רלוונטי על האריזה, ועל כל הנ"ל לכלול גם את רכיבי המשנה שבהם מתחבאים לא מעט הפתעות.. מן הסתם אין מקום על האריזה אבל זה מידע שניתן לספק בהפנייה לאתר המוצר ששם יהיה מידע מלא. וכן, גם על כימיקלים שכמותם קטנה.

אחד המקורות שנתן לי השראה, הוא של בחור חולה קרון, שמסביר את הדרך שבה הוא פסל מזונות, ומאיר עיניים לגבי תהליכי העיכול.

רשימת המוצרים המותרים והאסורים לפי שיטת הפלאו

תזונה והפרעות קשב אצל ילדים

מחקרים על החידקים בקיבה (יש צורך ברישום לאתר "הארץ")

כיצד מזון רע משפיע על מוחנו

כיצד המזון משפיע על ההתנהגות שלנו

כיצד ללמוד למה הגוף רגיש.

 

אנגלית:

האמת המזעזת על הלחם – על הסודיות בתעשיית הלחם, התוספים, וההשפעות האפשרויות.

למה אני לא אוכל לחם תעשיתי

 

סיור מקורות מים ומלחמת העצמאות באיזור הירקון

התחביב שלי, שלא נגיד התמכרות, זו רכיבת אופניים בשטח. אני גומע עשרות רבות של קילומטרים ברכבי הארץ. רכבתי לבאר שבע מהוד השרון, ואף רכבתי לכנרת. בכל הרכיבות, ידעתי והרגשתי את הארץ באופן שלא העליתי על דעתי. אם בעבר, רציתי לנסוע לחו"ל, כיום, מה שאני רוצה זה מספיק זמן כדי לרכב לי באופניים לכל מיני מקומות. בארץ.

פוסט זה מוקדש למסלול בן 30 קילומטרים שאני מבצע בווארציות כאלו או אחרות (המפה בסוף הפוסט).

זווית הראיה המועדפת עלי

מאחר שלצערי אני לא יכול לרכב כל הזמן, אני מנסה לארגן לי כמה שעות מדי פעם ולצאת לשוח. אני מתגורר בהוד השרון, ומרחב המחיה הקרוב הוא מקורות הירקון.

הנקודה הראשונה שבה אני יורד לשטח היא מאחורי מושב אלישמע. איתרע מזלו של המושב שקרוב לבתיו עוברת תעלת מים שמובילה מי שופכים גולמיים, מישובים ערבים ויהודים מעבר לקו הירקון.

מכאן הביוב זורם עד שהוא נשפך לים

מעבר הבטון מאפשר לי לצלוח את הזרם ברכיבה. לא נראה לי שניתן לחצות אותו ברגל מבלי לחטוף חולרע. בכל מקרה, אני מעדיף לחכות לפני שאני רוכב מהר והבוץ מהגלגלים עף לו לפנים שלי. זרימת הביוב ממשיכה עד מושב עדנים, משם בצמוד לאיזור התעשיה של הוד השרון המוסיף לו זיהום ביד נדיבה, וכל התערובת הרעילה הזו נשפכת לירקון, וזורמת דרך רמת גן ותל-אביב, שיהיה לרוחצים בים במה לשכשך. זו אינה תופעה חדשה, אבל מאז הגשמים הראשונים הזרימה שוצפת. פניתי בנושא לעמותת צלול, העוסקת בניסיון לשמור על הסביבה מפני זיהומים. לדבריהם, הנושא נמצא בדיונים, ויש מצב, שתוך שנה וחצי המפגע יפסק.

כך זה כבר נראה בירקון מזרחית לרמת חייל

האיזור עשיר ומגוון מאוד. ובין העצים לנחלים ולבוץ, מדי פעם אני מבחין בחורבה. אין אלו סתם חורבות, אלא מבנים מרשימים, יפים, העשויים אבני גזית, מקומות שהושקעה בהם מחשבה, שבעליהם דאגו לפיתוחים יפים באבן.

חורבת אלמוילח מזרחית לקטע הכביש בין מחלף ירקון למחלף ראש העיר
המראה מכיוון כביש 5 (בנסיעה מזרחה, לפני מחלף ראש העין)

ניכר במבנה שזו בניה ערבית לפי אדני החלונות. המקום נבנה בהתייחסות אל הנוף והאקלים, כאשר בקיץ השמש מכה בצד הרחוק וניתן להשקף על העמק והירקון מהמרפסת. המקום כולל מרתף לאיחסון תוצרת חקלאית, והתקרות גבוהות, להקל על עומס החום.

למי בדיוק המקום הזה היה שייך? מי האנשים שבנו את המקום, ומתי הם הלכו מכאן? לא מצאתי בוויקפדיה העברית איזכור למקום, וגם לא ב- goolge maps. לכן הורדתי את אפלייקצית inakba ושם מצאתי את שם המקום. מסתבר, שהתגוררו באיזור (לפי דיווחי הפלסטינים) 400 איש. הווילה, כנראה הייתה שייכת למוכתר. (באפליקציה היא ממוקמת מצפון לכביש 5, ואילו בפועל, מדרום).

איזור הירקון מתאפיין בבוץ יוצא דופן בגועליותיו. הוא דביק, סמיך, עמוק מחליק ונשאר לאורך זמן. כאשר הבוץ מתייבש, הוא לא מתפורר, אלא מתקשה, הופך להיות עוד יותר מסוכן לרכיבה אני צולח בינות לשלוליות, עד שאני מגיע אל מאחורי הפרק הלאומי כפר הבפטיסטים, בו נמצא המבנה הזה, ששימש כנראה כתחנת קמח.

המבנה מורכב משתי קומות, התחתונה קדומה יותר, מאבן גיר, בנויה בסגנון ערבי, ואילו הקומה השניה עשויות לבנים אדומות. לא נתקלי בעיטורים כאלו באיזור, ואני משער שזו השפעה טורקית.

לפי ההסברים באתר "שבע טחנות"  היו 7 אבני רייחים בטחנת הקמח, ולכן האיזור נקרא 7 טחנות. לדעתי, היו 7 טחנות לאורך הירקון, אשר שימשו את האוכלוסיה בכל האיזור. מה שמעלה את השאלה, כמה אנשים התגוררו באיזור לפני קום המדינה, ובאילו נסיבות הם נעלמו.

המשכתי לרכב, לכיוון מסילת הברזל דרך מקורות הירקון.

פיילבוקס ליד פסי הרכבת במקורות הירקון

מבצר זעיר זה, נועד להגן מפני התקפות על מקומות אסטרטגים, כגון מסילת הברזל. ברור, שאם הוקם כזה דבר, בהשקעה ניכרת, הרי היה קיים צורך ביטחוני אמיתי. עמדות מבוצרות כאלו מוקמות היכן שיש התקפות חוזרות ונשנות. הבריטים הם אלו שייבאו את הטכנולוגיה לארץ. קיום המגדל מצביע על חוסר יציבות ביטחונית לאורך זמן.

האטרקציה הגדולה ביותר באיזור, בעיני, היא ברכת הגופרים. שלצידה גם שביל אופניים משובב נפש. שביל, שלמרות יופיו, אינו מהווה תחרות לתחושה של מים חיים בטבע, מים זורמים. שאינם מסריחים, ואינם עכורים. ויחד עם זה, אינם יותר מפסיק ממה שהמדינה מנצלת וגוזלת מהטבע (למרות ההתפלה).

בריכת הגופרים. שריד אחרון למאות שכמותה
מים חיים במקורות הירקון

כשרוכבים לצד מים, מרגישים את החיות שבהם. מים חיים הם כיף, הם מעוררי תחושה קלילה ובריאות. כה מעט נתקלתי במים שעוררו את התחושה הזו, ליד דבוריה, למשל, יש שביל מקסים לארוך הנחל היורד מהר התבור. וגם כאן.

פעם, היו מאות בריכות בכאלו באיזור. איזור ביצות בו זורמים כמויות אדירות של מים. מתקן השאיבה הענק לצד הבריכה, הוא אינדקציה למה שהיה יכול להיות כאן.

איזור הירקון רצוף בשרידים מרתקים מהעבר, שנראה, שעצם הזכרתם עלולה לגרום למישהו לחשוב שהיתה כאן אוכלוסיה גדולה שנעלמה, אי פעם לא מזמן. למשל, גשר טורקי זה, נמצא בצמוד לכביש 5, קצת מזרחה לבית קברות ירקון, למרות שהוא מתוחזק ונשמר, אין שום שלט המסביר על ההיסטוריה שלו ובן כמה הוא.

הגשר הטורקי (כביש 5, מזרחית לבית קברות ירקון)
גשר מודרני (כביש 471 מזרחית לפתח תקווה)

באיזור גם נתקלתי במה שנראה לי כדרך רומית עתיקה (אין שום תיעוד מסודר של הדרכים הרומיות שחצו את הארץ לרוכבה ולאורכה). אולי משום שלא נעים להודות עד כמה הכיבוש הרומי השפיע על כל רחבי הארץ ומה ההיה היקף ההשקעה של הרומאים בארץ, עד כמה הם פיתחו וכמה שיגשוג הם הביאו לכלל תושביה.

טחנת קמח נוספת, ויפה לא פחות, נמצאת קילומטר מערבה לערך מצומת ירקון. היא הרבה יותר מתוירת ונגישה בקלות ברכב מאיזור צומת ירקון. הנגישות הגבוהה שלה הופכת אותה למזבלה אחרי כל סוף שבוע שמשי. במהלך השבוע, אני נתקל בעובדים הטובים של רשות נחל הירקון המנקים אחרי הזבל שהישראלים משאירים בלב ערל.

תחנת הקמח מערבית לצומת ירקון

נראה שהמקום סבל הרס נרחב, ושופץ שוב, אבל במקום לנסות לשחזר את המבנה היסטורי (עם גג שטוח, כמו כל הבניה הערבית באיזור) מישהו הרגיש חובה לעדכן את המבנה עם בגג רעפים אדום צורם.

בדרך חזרה, אני חולף ליד טחנת קמח נוספת, כמה מאות מטרים מזרחית למחלף ירקון, זהו אתר פופלרי לצילומי חתונות.

טחנת קמח ליד מושב נווה ירק

ליד הטחנה הזו, נמצאת אולי הפינה המערבית ביותר בירקון בה ניתן להתרחץ. הביוב אינו מגיע לנקודה זו, ובשבתות המקום הומה ילדים ומבוגרים הטובלים במים להנאתם.

בריכה ברת טבילה בירקון

רכיבה באופניים היא הדרך האקולוגיות ביותר לסייר ברחבי הארץ. הגיפים והממונעים האחרים, נוהגים להרוס את הסביבה. חורשים את האדמה, יוצרים שלוליות ובוץ, רומסים חיים קטנים ומזהמים מים ואוויר. למזלי, לאורך הירקון יש שבילי אופנים שהאדמה בהם לא נחרשה ועל כן ניתן לרכב בהם גם בתקופת הגשמים.

אנדרטה לזכר הלוחמים שכבשו את ראש העין

אנדרטה מוזנחת זו, ליד מבצר אנטיפטרוס, הוקמה לזכר לומים שנפלו בתקופה שבה האצ"ל עדיין לא הצטרף לצה"ל. למעשה, כיבוש ראש העין נעשה על ידי תושביו היהודים של האיזור. מהוויקפידה העברית למדתי, שהאיזור נכבש על ידי חטיבת אלכסנדרוני (על שם נחל אלכסנדר), במבצע שנקרא מבצע מדינה. מעבר למילים היבשות, מתחילה להתגבש תמונה, על מלחמה שונה מזו שמנסים להציג בספרי ההיסטוריה בתיכון. עיינתי בתיאורים מתוך אפליקצית inakba של אירגון זוכרות, קראתי בוויקפדיה, ובעיקר, אני מטייל באיזור. מנסה להרגיש את הגאוגרפיה ואת ההיסטוריה בלי מסננים.

נוהגים לפאר את הקרבות בירושלים, ומבצע ההגנה על דרום הארץ. אבל מי זוכר שבטול כרם ישב צבא עירקי. שהלוחמים שבאו לכבוש את ראש העין, לא היו רק חיילים, אלא מושבניקים שפתחו את הסליק והלכו לדאוג שליישוב העברי יהיו מים. שהפעולות לאו דווקא רוכזו על ידי גורם אחד, אלא מדי פעם תושבים של יישוב יהודי הלכו לגרש תושבים של ישוב ערבי, שגם אלו בתורם נשאו נשק וידעו להילחם ולפגוע ביהודים. התמונה המורכבת היא של מאבק לאומי בו כולם לקחו חלק. אנחנו קוראים לקרבות הללו מלחמת העצמאות (ואילו הפלסטינים מנסים לגייס את רחמי העולם עם המושג "נכבה" אשר אמורה להקביל ל-"שואה"),

נראה, שזו היתה יותר מלחמת אזרחים, שהיהודים הצליחו להתארגן בה טוב יותר ושאף צד לא היה צדיק, אלא נאבק על על חייו מול הצד השני וניסה לכבוש כמה שיותר שטח. נראה, שהימין חושב שאסור לנו להזכיר שהציונים גירשו בכוח תושבים, ולשמאל לא נוח להזכיר שתושבים אלו היו עושים לנו אותו הדבר. והיכן שהוא, בין שני הצדדים, כולם מעדיפים להתעלם מהאמת, כך שכיום, ההסתרה הפכה להיות הבעיה האמיתית. (חוץ מהביוב שזורם, זיהום הסביבה על ידי מבקרים והתעשיה, ניצול מחפיר של משאבי טבע והרס שבילים על ידי כלי רכב ממונעים).

וזה המסלול:

זהירות סובב תל-אביב 2017, קראו מה קרה בסובב טורקי תל-אביב 2015

חבר שאל אם אני מגיע לסובב תל-אביב. נכנסתי לאתר, וואלה, הזדמנות לרכב קצת עם רוכבי כביש, יכול להיות נחמד. לא היו לי יותר מדי ציפיות, ואני לא משתגע על אירועים המוניים, אבל חשבתי שאופניים זה אופניים, ונסתדר. רציתי גם לראות אם האירוע מתאים לילדים, ואולי גם להפוך אותו לאירוע משפחתי בשנה הבאה.

עלות ההשתתפות היא 80~, וכוללת חולצה שלא לבשתי. כי אני לא אוהב תלבושת אחידה. ישנם 4 מסלולים. אחד למשפחות, 8 קילומטר, 20 קילומטרים, 40 ו-60. נרשמתי ל-60, שמשמעו 3 פעמים הקפה של תל-אביב. איילון דרום עד וולפסון, חציה של יפו, טיילת עד נמל תל-אביב ושדירות רוקח.

אין לי אופני כביש, אני רוכב בשבילים. העליתי את לחץ האוויר וקיוותי לטוב. שעת הזינוק היתה 6:30. החלטתי לוותר על העמסת האופניים על המכונית, חניה ושיט, והגעתי ברכיבה. 15 קילומטרים הם חימום נחמד.

באיחור אופנתי, התחלנו עם המקצה השני, של ה- 40 הקילומטרים. לא היה שום ניסיון להדריך את הרוכבים ברכיבה נכונה, וגם לא היו סדרנים רכובים להדריך ולהזהיר. כך שדי מהר, כל המסלול היה עמוס ברוכבים בלתי מנוסים שרכבו ללא שום מחשבה על מה שהולך סביבם. אני חושב שאפשר היה להדריך את הרוכבים הפחות מהירים לרכב יותר קרוב לימין.

בפירסום, האירוע קודם כהזדמנות לרכב בכביש המהיר ללא מכוניות, להנות מהדרך ומהנוף. מעשית, הרכיבה חייבה עירנות והתחמקויות תמידיות מרוכבים שזיגזגו בין הנתיבים. לא היה בינה לבין הנאה מרכיבה דבר, אלא אם החלום שלך זה להיות טייס חלל בשדה אסטרואידים.

לי לא היו שום יומרות לרכב מהר, לא הגעתי להתחרות, אלא לרכב בסבבה. מאידך, הגיעו קבוצות של רוכבי כביש שזו אחת ההזדמנויות היחידות שלהם לרכב באופן כזה במסלול הזה. וזה היה עצוב. עצוב לראות אותם מנסים לפלס את דרכם בין הרוכבים, עצוב לראות את מספר הכמעט תאונות, את העצבים ואת הפצועים פזורים לאורך המסלול.

ממש לא ברור לי מדוע לא שולבו בין הרוכבים סדרנים שניסו קצת להדריך את האנשים. להסית רוכבים איטיים לימין, לשמור לפחות בנתיבי איילון את הנתיב השמאלי לרוכבים המהירים ולעשות קצת סדר בין ההמונים שתפסו מחסה מתחת לגשרים.

באתרי החדשות דווח על 40 פצועים, להערכתי, מספר התאונות והאנשים שנפגעו היה הרבה יותר. הכביש היה צר מלהכיל את המסות של הרוכבים, ומהקפה להקפה המצב הפך גרוע יותר. אם בקרב הרוכבים של מסלול ה- 40 קילומטרים היו צעירים ובני נוער, הרי כאשר הגיעו הרוכבים של מסלול ה-20, זה היה כבר ערב רב של ילדים והעקיפה הפכה לבלתי אפשרית. מתחת לכל הגשרים הצטברו רוכבים מותשים ופצועים.

קיים גם מסלול משפחות, של 8 קילומטרים (לאורך שדרות רוקח) ועל פניו המצב אצלם נראה טוב יותר ופחות עמוס. אבל אז נשאלת השאלה, בשביל מה לשלם בין 55 ל-79 שקלים לרוכב (יש הנחה למשפחות עד 4 רוכבים) אם בסופו של דבר מדובר על חוויה שהיא במקרה הטוב מפוקפקת ובמקרה הפחות טוב, ממש מסוכנת? בסופו של דבר, מדובר על מוצר, והמוצר אמור לספק רמה מינמלית של חוויה ושירות. ולהערכתי, סובב תל-אביב לא רק שלא מהנה, אלא עלול ממש להזיק.

אם מישהו מתכוון להגיע לסובב תל-אביב, כדאי לזנק במקצה הראשון, לסיבוב אחד. אחר כך, זה פשוט לא כיף. ויש עוד פרטים קטנים ומטרידים, למשל, מדוע יש הנחה רק לקבוצות של 4?

האם כדאי לשלם סכום כזה עבור רכיבה של 8 קילומטר על הכביש, כאשר במקביל לו קיימים שבילים סלולים ונעימים לרכיבה, שביום רגיל, בשעה כזו הרבה פחות צפופים?

בקטעים מסויימים של המסלול, הגעתי לזמנים טובים יותר כאשר רכבתי לבד ביום חול, גם כאשר המסלול בטיילת עמוס יחסית.

נראה לי גם שאין ממש דוחק מוסרי לשלם עבור אירוע, אם אפשר פשוט להצטרף אליו ולרכב. אין שום מניעה להכנס אל המסלול באיזור הטיילת ופשוט לרכב, בלי חולצה ובלי מספר. אבל לפחות בלי תחושה שמשלמים על חוויה שהיא במקרה הטוב נחמדה רק בגלל האנדופינים.

אחרי המסלול, רכבתי הביתה בשבילי הירקון. השבילים היו ריקים ונעימים, תחושה רוגע ושלווה מילאה אותי. כל כך רחוק מההמולה המסוכנת והשואנת. מי שרוצה לרכב עם המשפחה, יכול בבוקר שישי לרכב מחוף הצוק ועד רמת החייל בשבילים בטוחים ומהנים בלי לבקש טובות ובלי לשאת בגאון שם של עוד מותג של קפה שהוא באמת לא משהו.

בדיעבד, הסתבר לי שמכר שכבר ניסה את סובב תל-אביב 2013 הגיע לאותן מסקנות. כך שלצערי כנראה שהמארגנים אינם מסיקים מסקנות וסובב תל-אביב 2016 לא צפוי להיות בטוח יותר או מהנה יותר.

הערה בעקבות רכיבה של חבר בסובב 2017: מאחר שמדובר על 3 סיבובי רכיבה, האימה שבסיבוב האחרון (סיבוב הילדים) גרמה לו לרכב במלוא עוזו את שני הסיבובים וכך הוא הגיע לסיבוב השלישי לפני שהילדים הוזנקו (כל סיבוב הוא 20 קילומטרים, וההזנקות הן בשעות עגולות, כך שאם מבצעים שני סיבובים ביותר מ- 20 קמ"ש, ניתן להימנע מזמן הפציעות)

המלצות לתזונה ברכיבת אופניים ארוכה

בעבר, כתבתי את הרשימה המצורפת כרגע בהמשך. הדברים אז נכתבו על סמך מידע שקראתי ברשת, ודברים שניסתי בהתאם להמלצות. מאז, הבנתי שהתבססות על פחממות תעשתיות פוגעת הן בכושר לטווח הקצר והן לטווח הארוך. על כן, התחלתי לנסות לבדוק כיצד אוכל להמשיך לנוע לטווח ארוך, הפעם, בהתבסס על עקרונת הפליאו. רכיבה ארוכה היא מבחינתי רכיבה שמחייבת לאכול תוך כדי, באופניים, באופן כללי, זה יותר מ- 50 קילומטר בשבילים. בערך 3 שעות של תנועה רציפה.

כל אחד מתייחס לפליאו באופן שונה, אני בעיקר מקפיד על התרחקות מכל מוצר מזון תעשייתי (מה שאני לא יכול לראות בעין מהיכן הגיע), הימנעות מחיטה ומוצריה ולולא מוצרי חלב. מאחר, שאת הרכיבות הקודמות שלי ביצעתי בהתבסס על דגני בוקר תעשייתים וכריכים מתחנות דלק, הייתי צריך להתחיל מלוח חלק, כאשר נקודת הבסיס שלי: ההמלצות לתזונה עד כה אינן בהכרח נכונות. צריך לבדוק הכל מההתחלה.

אחד העקרונות שנתקלתי בהם לרוב, הוא שצריכת של פחממות טובה בזמן תנועה. הרבה מאוד רוכבים עושים שימוש בחטיפי אנרגיה ובג'ילים. מוצרים שמכילים לרוב תוספים שונים, ואני פוסל אותם ולו בשל העקרון שככול שחיי המדף של מוצר ארוכים יותר, כך הוא מקצר יותר את החיים של המשתמשים בו (שדי מקביל לעקרון ש-לא לצרוך מוצרים המפורסמים בטלויזיה או בכלל).

מצאתי שצריכה של פרות הדר, תפוחים, אגסים ותמרים היא נהדרת. בניגוד למקובל לחשוב, גם כאשר רוכבים הרבה, הסיבים של פירות ההדר לא מפריעים לתנועה. אפשר לפדל ולאכול בכיף. הספיגה של פירות מהירה והם מכילים גם מים רבים, מינרלים וויטימנים שעושים רק טוב.

עוד מוצר שבאופן עקרוני ממליצים להתרחק ממנו בזמן מאמץ, הוא בשר, והגרוע מכל – שומן מהחי. מסתבר, שגם ההמלצה הזו לא מדוייקת. אפשר לאכול המבורגר מבלי לחוש הכבדה – כל עוד מוותרים על הלחמניה. יש כאלו שיראו באכילת המבורגר בלי לחמינה חטא. בעיני, אם המוצר מחייב שיעטפו אותו בגלוטן, כנראה שהוא לא מספיק טוב בעצמו. במקומות טובים, גם אם מוותרים על הלחמניה אפשר להתענג על הקציצה. היתרון של בשר שכזה, הוא בכמויות המלח התואמות המקלות על ספיגה חזרה של המינרל הכל חיוני הזה. במקום לשתות קולה, מיץ פירות טבעי יספק מנה גדושה של סוכרים.

באופן טבעי, כאשר נעים לטווח ארוך, נעים לאט יותר ובמאמץ פחות. התנועה הזו, היא בעיני מזיקה פחות לגוף ומאפשרת מגוון רחב יותר של מוצרי מזון. כאשר נעים בשטח, אפשר להנות מפירות העונה. פירות הדר בשדות ותפוזים סינים בשכונות ההרחבה. בליסת אשכולית תוך כדי רכיבה היא עונג מיוחד.

היתרון הגדול של וויתור על פחממות תעשתיות היא שנפילת הכוח פחות חדה. כאשר צורכים פחממות תעשתיות ומאגרי האנרגיה בגוף נגמרים, הנפילה בביצועים היא מאוד חדה. למעשה, נפילה. כאשר נעים באמצעים טבעיים, אומנם מרגישים מחסור בכוח, אבל הוא פחות חריף.

עוד יתרון הוא ביכולת ההתאוששות. אחרי רכיבה של 70 קילומטרים, בהתבסס על תזונה תעשיתית, תמיד הרגשתי עייף והייתי צריך זמן רב, לעיתים אף יום שלם להתאוששות. לעומת זאת, כאשר אני נע על בשר ופירות, זמו ההתאושושת מינמלי. למעשה, כמעט אין תחושה של עייפות.

הפוסט המקורי:

הדברים מתבססים על מה שקראתי ברשת ומה שניסיתי בעצמי. אני לא איש תזונה או רפואה.

בעקרון, אדם המסוגל לרכב תוך כדי מאמץ, במשך שעה, יכול לעשות את זה גם פי שניים יותר. ומי שעושה באימון שעתיים רכיבה, יכול לעשות גם שמונה, אם יתדלק את גופו כראוי.

לגוף יש מספר מאגרים של אנרגיה בגוף, הזמינים והגדול ביותר נמצאים בדם ובשרירים ובכבד. אחרי בערך שעה עבודה (תלוי בכושר, ובשיגרת האימונים) לגוף נגמרת האנרגיה הזמינה, הוא צריך להתחיל לפרק אנרגיה שומן. זה תהליך שלוקח יותר זמן.

על מנת לאפשר לגוף להמשיך לנוע בקצב גבוה, יש לספק לו אנרגיה זמינה. האנרגיה הזמינה ביותר (מלבד סוכר, המספק למעט זמן) היא באמצעות פחממות רצוי כאלו המתפרקות לאט יחסית. לא צריך לספק יותר אנרגיה ממה שהוא צורך. במצב אידאלי, הפחממות מתפרקות בקיבה בקצב שבו הן נצרכות בשאר הגוף. לוקח לקיבה בערך 20 דקות לפרק פחממות. כך שכדאי להתחיל לאכול עוד לפני שהמאגרים נגמרים (אז מאוחר מדי, וחייבים לעצור לנוח). למעשה, צריכה אחידה של פחממות תאפשר להמשיך לנוע ללא הפסקה שעות ארוכות.

כמו כן, יש לספק לגוף מים. מים משמשים לקירור ושומרים על הנפח הדם, כך שהגוף יכול לצרוך חומרי תזונה וחמצן, וגם להתפנות. הקיבה יכולה לספוג בערך 750 סמ"ק בשעה (לפי הכתוב ברשת), בכל מקרה, כנראה שלא כדאי לעבור את הצריכה של ליטר מים בשעה, כי מרגישים את זה. כדאי לצרוך 250 סמ"ק כל רבע שעה.

חייבים גם מלח כדי להמשיך לתפקד. הוא חשוב לתנועה כמו סוכרים ומים. יש לצרוך כמויות דמיניות של מלח. תמיד מזהירים מעודף מלח, אבל לא מציינים שאנשים המזיעים הרבה, חייבים מלח, אחרת המים לא יוכלו להיספג בגופם כראוי. חוסר מלח בא לידי ביטוי בהשתנה מרובה. בזמן רכיבה קשה לבחין בכך. כדאי לעצור כל כמה שעות עד שמתחיל לצאת שתן, זו אינדיקציה חשובה למצב הכליות.

רבים מהרוכבים עושים שימוש בג'ילים, אבל לא חייבים.

יש כאלו המדללים מיץ בטעם בפירות ביחס של אחד לשלוש, ומוסיפים מלח עד שמרגישים אותו.

אני עושה שימוש בדגני בוקר מדגנים מלאים עלק (זה בעיקר גושי סוכר) וממיס אותם בפה עם מים. יש הלועסים תמרים. נראה לי אידאלי למרחקים ארוכים זה דגני בוקר + פיתות עם מגוון מילוים. לאספקת מלח, אני משתמש ב-תפוציפס (מזון שנראה לי מסוכן בתנאים רגילים כמו סיגריות :).

מומלץ לא לצרוך חלבונים ושומנים תוך כדי רכיבה. פיצה, הולך בסדר. פלאפל פחות, כריכים הולכים טוב, אבל בכל מקרה, אחרי ארוחה, כדאי להוריד קצב (למי שאוכל תוך כדי רכיבה, כמוני)

לאורך זמן, יש להקפיד כמובן על תזונה עם חלבונים וויטמנים (הגוף צורך יותר b12 ו- c).

אחד הדברים החשובים שלמדתי שאם ני מתחיל להרגיש לא בטוח ברכיבה, אם הסיבוב לא בא לי כפי שצפיתי, אם אבן הפתיעה אותי ולא שמתי לב, אז אני צריך להוריד את הקצב ולבדוק טוב טוב מה אני עושה. כל הזמן צריך להיות מודעים למצב הגוף. שרירים תפוסים, יכולים להיות אינדקציה למחסור במלח. עדיף ללמוד את הגבולות מאשר לנסות לעבור אותם.

 

כלבי המוות של המלחמה

במלחמה, בקרב, אין בני אדם. יש חיות, הנלחמות כדי להרוג אחת את השניה. זו תשוקה קדמונית, מוטבעת הקוד הגנטי שלנו. היכולת הזו, להילחם מלחמה.

כל בעלי החיים נלחמים. מנמלים ועד פילים. ולכל חיי, ברורה משמעות הקרב. המשמעות של להיות או לחדול. זה אימון, שהופך אדם רגיל, לאחד שכאשר שנוחת לידו פגז, הוא לא מוטרד מזה שהוא נפל, אלא שמח שיצא חי. כשיורים עליך, אתה לא שואל את עצמך מה זה, אלא איך מתחבאים ומשיבים אש. המבט משתנה. כשצופים בנוף, מעריכים מרחק, ויכולת לירות פגז. אל תוך מטרה. והעין לומדת לקלוט את המטרות, מכוניות, אנשים. להעריך מהירות ויכולת פגיעה. זה שינוי. זה אדם אחר. לוחם.

זו התשוקה להרוג. וכמה שלא נדכא אותה, נדע שהיא שם ונוכל להרגיש אותה. זו תחושת הדם בפה, זה ריח התחמושת וריח אבק השריפה, ועשן של מנועים ושמן חם, ואבק, וקולות של צעקות בקשר, וירי פגזים. וכל פעם שיש מלחמה, משהו נדרך בי. היד מחפשת את הנשק, הראש רוצה להתאמן, לירות, להפגיז, להרוס. לצאת להילחם. מנגינת המוות וההרס של החלילן.

המלחמה היא אימה, ואימת המוות היא זו המשנה את הנשמה. למדתי את זה מאיש צוללות, התפלאתי לראות אצלו את השריטה כל כך עמוקה. הוא אמר שזה משותף לכל הגברים בצינור. אני איש שריון, אני נע בתוך מכונה. ואני מכיר את אימת המוות. מפגזים שנפלו, מלהיות בחזית. מלווה את כולם, תחושת פחד המוות. וכה משוחררים היינו תחת התחושה הזו, כל כך חופשיים, כל כך מתענגים על כל רגע, כל כך חשופים לכל תחושה. חיים על הקצה. שבועות על גבי שבועות. לא יודעים פחד, רק נעים בתוך האווירה ומביטים בשריטה מתהווה. אבל בשריון אני חודשים בודדים בחזית. והוא בצוללת, כל הזמן. אם עומק השריטה נקבע על פי עוצמת המאורעות, הרי אורכה הוא כאורכם. ושריטה בנשמה, בניגוד לגוף, משפיעה אותו הדבר, אם היא עמוקה או ארוכה.

רק שם, אנשים מתחברים אחד לשני כבני אדם. העבר נשכח, העתיד לא ידוע. החיבור בין חיילים הוא חיבור בני אדם, שהיו יחד במקומות שאף אחד לא היה, ושהרגישו יחד את אותה התחושה. שראו אחד את השני במצבים נוראים, עייפים, סובלים, כואבים, בוכים ונשברים. ויודעים, על מי אפשר לסמוך ועד כמה. כי אי אפשר להסתיר מי אתה, כאשר אתה במלחמה.

בעתיד המלחמות יהיו נוראיות יותר, כי בני אדם ילחמו כנגד מכונה. לא ירחק היום, ונשלח רובוטים לבצע כיבוש ומלחמה. אין זה אומר שהלוחמים מפעילי מכונות העתיד ידעו רגיעה. גם אם המוות מגיע אליך דרך אלף מחשבים, עדיין הוא לא יוכל לנקות את תחושת האחריות והאשמה. רק יהיה שקט יותר, כי ההבנה בעורף ללוחמים הללו, תהיה הרבה פחות גדולה.