לרכב באופניים בפריס

אודה על האמת, אני לא משתגע על נסיעות לחו"ל. בעיני, הנופש המושלם זה לעלות על אופניים ולרכב ואת זה אני עושה בארץ בכיף. פריס היא בעיני יוצא מהכלל, כי עבור הילדים, וגם עבורי, זה מגע עם תרבות אחרת, משוכללת, יפה. הזדמנות ללמוד מה שאי אפשר ללמוד באף דרך אחרת. ולמרות שזה היה טיול משפחתי, לא וויתרתי על ההזדמנות, ארזתי קסדה מתוך כוונה לשכור אופניים בעיר הגדולה.

אני מאמין, שהדרך הטובה ביותר להכיר תרבות, להתוודע אל הלך הרוח של המקום והאנשים, היא באמצעות האופניים. זה הכלי המהיר, הבלתי אמצעי הטוב ביותר.

פריס מציעה מגוון דרכי לשכור אופניים. החל משירות בסגנון התל-אופן, עם תחנות עגינה מסורתיות ורכישת מנוי. (החל ממנוי יומי, שבועי, שנתי וכו'). רק שבפריס יש גם אופניים חשמליים, ובניגוד לתל-אופן, הם לא מודיעים על הגעתם במגוון חריקות.

יש גם אופניים הפזורים ברחבי העיר, שניתן לשכור באמצעות אפליקציה ולשלם לפי שעות. בחרתי באפשרות הזו. סורקים ברקוד באמצעות האפליקציה, והופה, האופניים משתחררים.

גם בתחום זה, קיים מבחר של לפחות 3 חברות. האופניים שבחרתי היו מאוד בסיסים, ללא הילוכים, ועם צמיגים מגומי מלא. מהירות השיוט שלהם נמוכה, אבל הם נוחים לתמרון ומספקים פתרון סביר לתור את העיר מזווית אחרת. הם גם גילו עמידות לקפיצות מהמדרכות. הם כבדים, קשה לנוע בהם מהר, אבל כאשר זורמים בקצב שלהם, הם נוחים ונעימים.

פריס היא עיר המאפשרת לנוע בה במגוון דרכים, באופן יעיל ונוח. מערכת ההיסעים ההמונית היא עוד עיר מתחת לאדמה. מורכבת ממאות תחנות חלקן בעלות אולמות ענק. קיימים רכבות פרבריות (rer) ורכבת קלה (metro). מסלולי ה- rer נמתחים לאורך מאות קילומטרים, ואילו מסלולי ה- metro מפותלים וקצרים. בכל מקרה, אין לחץ. כי רכבת חדשה מגיעה בתדירות שבין 10 דקות ל-2 דקות.

 

אופניים להשכרה בפריס

גם התנאים מעל לאדמה נעימים. המדרכות רחבות ונוחות לרכיבה. אך יותר מזה, הולכי הרגל אינם תוקעים את הטלפון בראשם, אלא עירניים לסביבה, מתחשבים. הם לא מקפצצים אל תוך מסלול הרכיבה, והם מגיבים אל הרוכבים. בכלל, נראה שהצרפתים רגילים להגיב אחד לשני ולהתחשב. כאשר רוכבים על הכביש, המכונית לא נצמדות אליך, לא עוקפות קרוב מדי. כאשר רוכבים על המדרכה, הולכי הרגל לא מזעיפים פנים. וכך, תמצאו על אופניים גם ילדים וגם גברים ונשים מבוגרות (מחזה שכמעט לא נתקלים בארץ). רבים מטיילים, נהנים מהמראות של העיר.

כל כמה מאות מטרים, יש שכיית חמדה אחרת. זה כמו לרכב בקופסאת תכשיטים ענקית. העיר בנויה לאור גדות נהר, ועל כן רובה שטוחה לגמרי, מאפשרת לנוע כמעט ללא מאמץ.

דמיינו, שעיריית תל-אביב מחליטה לסגור את אחד מהנתיבים של נתיבי איילון לתנועת כלי רכב ממונעים. מעכשיו, רק הולכי רגל ורוכבי אופניים. ואם כבר, אז שמים כמה מתקנים לילדים, קירות טיפוס וספסלים. זה בדיוק מה שקרה בפריס, אחד מנתיבי התחבורה העמוסים ביותר נסגר. והופה, הנתיב הופך למסיבת רחוב.

נראה, שבפריס החליטו שהעיר שייכת לבני אדם, ולא למכוניות. אני רוכב להנאתי, ומגלה שסגרו רובע שלם לתנועת כלי רכב. והוא הומה אנשים. אם כי, המושג "הומה" לא לגמרי הולם, כי שם, גם כאשר יש הרבה אנשים, אין תחושה של מחנק, או רעש מהומה. אולי כי גם הולכי הרגל מכבדים את המרחב אחד את השני.

כישראלים, נוח לנו לחשוב על עצמנו כפתוחים ומסבירי פנים. מאידך, הצרפתים מאוד מקפידים על קשר עין וקשרים בין אישיים בכלל. הקופאית בסופר תציץ בעיניך לוודא שהכל בסדר, וילד צרפתי יעקוף אותי בחדווה על אופנים חשמליים וישאל מדוע אני רוכב על אופניים איטים כאשר האופניים החשמליים מהירים יותר.

זה מאוד נעים לראות רחוב סגור

רכבתי בצרפת סה"כ שעתיים. המחיר לשעה הוא בערך יורו, אם כי האפליקציה דרשה תשלום מראש כך שנשארתי ביתרת זכות של 13 שקלים. מרכז העיר הוא לא גדול, ב-14 קילומטרים של רכיבה ראית עשרות מונומנטים מקסימים. נהניתי מכל שניה, ולא הרגשתי מאויים אפילו פעם אחת. יש בעיר יתרון מספרי לאופניים רגילים וגם החשמליים לא נעים כמו צרעות במשימת חיסול. העיר מרוצפת במתקני השכרה ומתקנים לקשירת אופניים.

בכל מקום, יש שילוט המתייחס לאופניים. בכל רחוב כמעט, יש סימון נפרד לאופניים, לעיתיים, יש נתיבים שלמים שהוקדשו לנו. בצרפת הגיעו לתובנה שגם מאמין בה, שלעיתים בטוח יותר לרוכבי אופניים לנוע בניגוד לכיוון התנועה. וכך, במקרים רבים, כאשר הרחוב הוא חד כיווני, מוקדש נתיב רכיבה לכיוון ההפוך. בניגוד לישראל, בה אופניים אמורים לנוע בהתאם לחוקי התעבורה הכללים.

רכיבה באופניים היא אושר. אבל רכיבה עירונית בארץ, היא מלחמת הישרדות. בפריס, זו חדווה. למרות שמזג האוויר פחות מסביר פנים לרוכבים, הרי בצרפת ובאירופה נותנים לאופניים את המקום הראוי להם. בפרט, כאשר בסופו של דבר, הכל כל כך קרוב, ששימוש באופניים הוא לא רק בריא, אלא פשוט, נוח וזמין יותר מכלי רכב אחר.


 

מהוד השרון לנתניה – על שלושה סוגי גלגלים

במסגרת העבודה שלי, אני נע בין פרויקטים כל מספר חודשים. מה שמאפשר, או אולי אונס, לרכב כל פעם לאיזור אחר. לרוב, אני נע על בסיס הירקון, הפעם, אני צריך לנוע יותר צפונה מהוד השרון לנתניה.

על מנת להימנע מכבישים מהירים, אני חותך דרך מושבי השרון, בואכה כביש גהה, ומשם אל כיוון מסילת הרכבת ובמקביל לה עד לאיזור התעשיה הדרומי של נתניה. הדרך החדשה, מאתגרת בהרבה מהרכיבה לתל-אביב. לא רק שיש טיפוס מצטבר של 200 מטרים, רובו בשתי עליות (אחת בצופיות ואחת בבני ציון) אלא שהשבילים באיזור נתניה נוטים לייצר אמבטיות חול.

בתקופה האחרונה התחדשתי בשני זוגות אופניים. אחד, אופני סייקלקרוס של Trek והשני, זוג אופנים הרים מתקפלים, זנב קשיח, 26". רכיבה על זוגות שונים של אופניים דומה ללמידת שפה חדשה. זה מעניק פרספקטיבה, וגם משפר את היכולות בכל אחד מהזוגות בנפרד. למדתי הרבה על זוג האופניים הראשון שלי (זנב קשיח 29"). המשמעות של כל רכיב ושל הגיאומטריה מתחדדים כל פעם שמדלגים מזוג לזוג. כאשר עוברים מאופניים בלי בולם קדמי, לאופני הרים בעלי מהלך נדיב יחסית, ההבנה של משמעות הבולם ושל התפקוד שלו מתחדדים. כאשר עוברים מ-29" ל-26" פתאום היתרונות והחסרונות של אחד מקוטרי הגלגל הופכים מאוד ברורים. אני מתחיל להתכנס למחשבה שעדיף 3 זוגות שונים, מאשר זוג אחד ברמת מחיר גבוהה (ובמחיר של שלושתם).

 

אני אוהב כל אחד מהזוגות בנפרד. לכל אחד מהם, רכיבי פאן משלו, והיכולת להפריד בין המלל השיווקי שמפעפע אלינו דרך סוקרים מטעם ואנשי שיווק לבין המציאות, מאוד מתחדדים.

כיום, מקובלת ההנחה שגלגלי 29" משפרים מאוד את מהירות הרכיבה. מאחר שהאחיזה בגלגלים גדולים יותר והתנע הסיבובי של הגלגלים מאפשרים לשמר את המהירות. מצד שני, הגלגלים הצרים של ה- Cycle cross מורידים באופן משמעותי את ההתנגדות לסיבוב במחיר נוקשות ושיכוך מהמורות עוקר סתימות. בפועל, התמונה יותר מורכבת.

גלגלי 29" אכן מאפשרים רכיבה מהירה יותר בשבילים ארוכים. אבל, לכל דבר יש מחיר. ועבור היכולת המשופרת לשמור על מהירות גבוהה יותר, משלמים בזריזות. והמחיר מאוד משמעותי. תמרונים שאני צריך לחשוב עליהם ולתכנן מראש ב- 29", אני מבצע כהרף עין על ה- 26". הגלגלים הצרים של ה- cycle cross מאפשרים טיפוס קליל יותר בעליות ומהירות גבוהה יותר בירידות. מאידך, הצורך להיות מרוכז מאוד בשביל כדי להימנע ממהמורות והמאמץ הגבוה הנדרש על מנת לצלוח חול, גורמים לכך שברכיבה בת 25 קילומטרים, הם יהיו מהירים בקמ"ש אחד, מקסימום, 2. בפועל, זה אומר שהם מהירים ב- 5 דקות על פני כמעט שעה וחצי של רכיבה. זה אולי מאוד משמעותי לתחרויות, אבל בחיי היום יום, אולי פחות. שינה טובה, תזונה מוקפדת ובעיקר תנאי הסביבה משפיעים יותר.

לדעתי, היתרון ההבדל המהותי בין סוגי האופניים הללו הוא בעיקר בתחושה. לכל אחד מהם, פאן אחר. בנוסף, כאשר עוברים מזוג אחד לזוג אחר, שרירים מתבטאים בצורה קצת שונה. העומס קצת אחר, ומגוון מוביל לשיפור. ההנאה מהרכיבה, ולא משנה על איזה זוג, גדלה באופן משמעותי. אני מחליף בין הזוגות לפי מזג האוויר ומה שמתחשק לי באותו הבוקר.

את אופני ה- 26" רבים סופדים. מתייחסים אליהם כאל תפיסה מיושנת, אבל בפועל, הישיבה הנמוכה, התחושה שאתה על האופניים ולא בתוכם, היכולת להורד בקלות רגל, מעניקים יתרונות בחלק גדול מהמצבים. למעשה, בקטעים טכניים, למרות ההיכרות שלי ואהבה לתחושה של ה-29", הגלגלים הקטנים מאוד קורצים. שלא נגיד, פשוט עדיפים. אז נכון, שאולי הזמנים יהיו קצת פחות מהירים, ונכון, שהאחיזה פחות גבוהה, אבל יכולת התמרון, היכולת לשנות כיוון כהרף עין, הם יתרונות שאי אפשר להתעלם מהם.

מהבית שלי לנתניה, ברכב, זה חצי שעה נסיעה. באופניים, זה שעה ורבע. ברכב יש מזגן, יש יגידו שזה מוצר בסיסי בחום יולי אוגוסט. מצד שני, אם אתם בקטע של קצת אתגרים, לרכב ב- 34 מעלות עם 70 אחוזי לחות ותיק של 5 קילו, זה אתגר מעניין, שלא נגיד מטופש (ועל גבול המסוכן).

כושר גופני, מוגדר כיכולת להתאושש ממאמץ. קיימים סוגי כושר כמגוון סוגי המאמצים. והיתרון של התמודדות עם הצורך לסלק כמויות גדולות של חום מהגוף, הוא בכך שבשאר הזמן הרבה פחות חם. למעשה, החום הוא יותר מטרד מאשר מועקה. הקיץ, אני לא ממש סובל מהחום. הרכיבה בחום, מעבר לכושר, מדרישה ריכוז ובגרות. צריך לדעת מתי מתקרבים לגבול, מתי הגוף מתקשה להיפטר מהחום העודף, ולדעת להוריד קצב. לנהל נכון את העומסים. ואחרי שעוברים את תחושת הסבל ומתגברים על התשישות ועל הכאבים, מגיעים לתחושת הזיקוק. להתמקדות בכאן ועכשיו. לשיחרור מכל הטרדות ומכל המועקות שהבוס מנחית ולהנות מכל שניה.

ברגע שהתרגלתי לאופניים, אני כבר לא מחפש לשבור שיאים (ולו משום שהם נשברים מעצמם), אלא נהנה הרבה יותר מהרכיבה עצמה. מהנוף, הצבעים, הריחות והמראות. לכל אחד מהזוגות אופי רכיבה משלו. הסייקלקרוס מושכים אותי קדימה. אני מגיע למאמץ גבוה ואז נח, מתאמץ ונח. ה- 29" הם כמו רכבת, מהירות אחידה, מאמץ אחיד, עליות, ירידות, חול, זה לא משנה. הם מושכים קדימה באחידות. ה-26 הם גור אופניים, מושכים לסיבובים, להחלקות גלגל, לקיפצוצים, לא צריך לתכנן, לא צריך להיות שקול. תן בראש וקפוץ.

אני יותר ויותר מרגיש שאילו הייתי מתאמץ באותו האופן על כל אחד מהזוגות, הייתי נע במהירות מאוד מאוד דומה. שבפועל, ההבדל נובע יותר מהרוכב מאשר מהרכב. אני חושב שהנושאים בהם מתמקדים בסקירות שונות לגבי הבדלי גאומטריה ומתלים, הם זניחים עבור רובם המוחלט של הרוכבים. שהם בעיקר מייצרים באז שיווקי המתבסס על תחושות מאשר על הבדלים בפועל עבור רוכב שאינו מתפרנס מרכיבה. אני מאוד מתחבר לתחושה של הרצון לגוון, לעבור לרכב על אופניים אחרים. אבל הפתרון שלי לא היה להחליף את האופניים שלי, אלא להוסיף להם. ומה שקרה, שהתאהבתי מחדש באופניים הקודמים שלי. לא גירושים, פוליגמיה. (למרות שאלוהים ישמור, אני ממש לא חושב שמה שנכון לאופניים נכון גם לזוגיות).

אחד הדברים שלמדתי, זה הייחוד של איזור הירקון לרכיבת אופניים. לא רק מגוון השבילים והאפשרויות, אלא בעיקר התחושה המאוד ייחודית של רכיבה באגן ניקוז של נחל. זו אווירה שונה, קטע נוף מאוד ייחודי ומלא יופי באיזור המרכז.

ואם הגעתם עד לכאן, וודאי תשמחו להכיר את בלוג האופניים של קובי אשל.

 

חזרה גנרלית לרכיבה – hlc 2017 וטיול לחיפה

החשש הגדול ביותר שלי הוא לפרוש ביום הראשון של המרוץ. החשש השני, לפרוש ביום השני.

באחת הרכיבות האחרונות מהעבודה הביתה, פגשתי את שי, שסיים את אחד ה- hlc הראשונים. ההרצאה שלו בנושא, מומלצת בחום.

לרכב לצידו מעורר תחושת מעורבות. מצד אחד, הוא מאוד מתחשב, תמיד יודע לבחור נתיב כך שגם לי ישאר. מאידך, מה שעבורו זה קצב רגוע ואיטי, דורש עבורי מאמץ. :)

לאלו הרוצים לרכב לא במסגרת תחרותית ספרטנית, מומלץ לקרוא את הפוסט של רוני בפייסבוק לגבי הציוד שהוא ממליץ עליו.

שי אמר שאחד הדברים החשובים ביותר הוא לא להישבר בימים הראשונים. רוב האנשים שלא סיימו את המירוץ, וויתרו בימים הראשונים, סטטיסטית, מי ששרד אותם, הגדיל את הסיכויים לשרוד את כל המסלול. וגם הוא הוסיף על הדגשים: שפשפות הן האויב הגדול, צריך לרכב לאט, אסור להתאמץ ואסור להתפתות ולהתחרות במישהו. התחרות היא מול עצמנו.

כבר מספר שבועות תוכנית האימונים שלי כוללת רכיבות לא ארוכות (פחות משעה פעמיים ביום) בקצב נינוח לפחות 4 בשבוע רצוף. המטרה היתה להגדיל את יכולת ההתאוששות של הגוף מבלי להעמיס עליו יותר מדי. מטרה נוספת שהצבתי לעצמי, היתה למצוא את תערובת התזונה הנכונה. השבוע, לקראת ליל הסדר, החלטתי להגיע לקרית ים מהוד השרון. חשבתי לעשות את זה על בסיס ה- hlc אבל ככול שלמדתי את המסלול הבנתי למה מתכוונים כשאומרים שהוא קשה והגעתי למסקנה שאתקשה להגיע לחיפה ב-12 שעות, ואני לוקח סיכון שלא אגיע חלילה וחס לקריאת ההגדה, ואם אגיע אהיה עייף מכדי להשתלב כראוי. על כן, ניסיתי לערוך מסלול באמצעות openrouteservice החביב עלי ובאמצעות עורך המסלולים של strava ושני השירותם הכזיבו. לקחתי שני מסלולים שנתרמו לבלוג על ידי אסף טענתי אותם לגרמין, הכנתי שני מסלולי השלמה והרגשתי קצת מוכן.

העמסתי את האופניים בזיווד מלא לקראת התחרות ושקלתי אותם. 21 קילו לא הפחידו אותי, כמו התחושה שהאופניים הללו ממש כבדים (עוד לפני מים). הרכיב הכבד ביותר באופניים היה שק השינה, הוא גם הפך את מלאכת הזיווד למסורבלת והקשה על הגישה אל התיק האחורי. הבנתי, שהמטרה של הציוד היא להבטיח את תחזוקת האופניים, הם העיקר, הם אלו שלא יכולים למשוך על בסיס כוח רצון. אז אם יהיה לי קר מכדי לישון, אמשיך לרכב. ואם אהיה עייף מכדי לרכב, אשן למרות הקור. מקסימום, אשן בבגדים ואפתח את שמיכת ההישרדות. הנחתי בצד את שק השינה הכבד ולקחתי שק שינה קל יותר.

20170410_114040
אופניים ערוכים ל- hlc.

מזג האוויר היה מושלם לרכיבה, חוץ מהרוח. שהלכה והתחזקה והתחזקה עד שהפכה את כל הדרך לעליה. במקום לשייט על שבילים ב- 20 קמ"ש וסבבה, מצאתי את עצמי ב- 10 קמ"ש וצועק בקולי קולות אל מול הרוח. גולשי גלים דיווחו על רוחות ב-30 קשר.

את הרכיבה התחלתי דרך מושבי השרון. איזורים שהם תמיד מקסימים לרכיבה. אחרי מושב בצרה לכוון מזרח נתקלתי בשדה תעופה של טרקטורנים מעופפים. המכונות זימזו בכל האיזור. מוזר בעיני שאנשים בוחרים תחביב שגורם למטרד סביבתי כה גדול (מעבר לזיהום האוויר). בעיני, מכונות מזהמות צריכות לשמש אך ורק לצרכים חיונים, לא לפאן. לשמחתי, נראה שהפרגים לא הוטרדו.

20170410_071939
שדה פרגים צפונית במעבר הרכבת בין בצרה ליקום

המשכתי לרכב דרך הטיילת היפה של נתניה (אם כי חלק מהברזיות שבקו וחלקן בעלות זרזיף קלוש), עד לעיר. נתניה, לא רק שמתהדרת בראש עיר מושחתת לכאורה אלא גם שסללו כבישים לצד בתי מגורים מבלי להעניק יכולת סבירה לחצות אותם. מאות מטרים של כביש שהוא למעשה מחסום. אני מדמיין לעצמי ילדים מאותה הכיתה הגרים במרחק של עשרות מטרים ובניהם כביש. נראה שהחיבה שלנו, הישראלים, לגדרות ולגבולות הופכים את העיר עצמה למובלעות שלא מאפשרות הלכה למעשה תנועה של הולכי רגל ורוכבי אופניים בתוכה.

20170410_080236
בניה בנתניה

הרכיבה עד חדרה היא נעימה ומסבירת פנים, כל עוד שומרים מרחק מחולות החוף. רמז ראשון לקשיים ברכיבה במסלול זה קיבלתי מול השער הנעול של הדסה נעורים. לשמחתי, מועדון הגלישה היה פתוח וכך התפלחתי דרכו על השבילים המקסימים של כפר הנוער הזה, שכולו משרה אווירה טובה של טיפוח ושל ירק ושל פעם.

עברתי את מכמורת, לכיוון צפון, על שבילים נחמדים כל עוד לא מתקרבים לדיונות החוף. שם אפשר לרכב בעיקר על פט בייקס.

20170410_093454
על השביל בין מכמורת לגבעת אולגה

הרכיבה לאורך גבעת אולגה משמחת, המדרכות סבירות והנוף מקסים. מאידך, את קיסריה אהבתי פחות. הגישה לקיסריה מחייבת רכיבה על כביש, ותחושת ההתנשאות של המקומיים משודרת הן משמות השכונות ("נווה גולף") ודרך שלטי החוצות (הביטחון בידיך עם תמונה של ידים משולבות המחזיקות בית).

בקיסריה, הקרויה על שם יוליס קיסר, גרים עשירי ישראל בסגנון אמריקאי (בה נבחר סנאט, והמכתירה לעצמה קיסר כל 4 שנים) ואילו מהצד השני של הכביש, אור עקיבא, הקרויה על שם רבי עקיבא שהקריב עצמו אל מול גזרות הרומאים והיא עיר שאין בה הרבה אוכלוסיה מבוססת אך רובה שומרת מסורת (בתמונה, שריפת חמץ). בינהן, צועדים אנשים קשיי יום וסלי קניות בידיהם, כאילו רק התפאורה השתנה, אבל חוץ מזה אותו הדבר כבר 2000 שנה.

2017-04-13_10-31-22
ביעור חמץ באור עקיבא

אחד הדברים שבדקתי ברכיבה היא היכולת לנוע בלי פחממות מתועשות. חלק גדול מרוכבי ה- hlc רוכשים כריכים. מהניסיון שלי, זה אולי נחמד ליום רכיבה, אבל זה לא עושה טוב לאורך זמן. אני בחרתי לנוע על בסיס תמרים, אגסים ותפוזים. התפוז עורר בי תחושה לא נוחה, אבל האגסים והתמרים היו תענוג אמיתי. בשלב מסויים, הרגשתי מחסור במלח, אז רכשתי פיסטוקים בתחנת דלק ורכבתי תוך כדי פיצוח ויריקה של קליפות על המדרכות הקצת עקומות של קיסריה. בעבר, הייתי אוכל לפני זמנים קצובים, חושש מנפילות כוח שיקשו עלי. כיום, אני אוכל מתי שמתחשק לי, אין נפילות כוח, הארוחות מרווחות יותר ואני מבזבז פחות זמן על המסביב ומתמקד יותר ברכיבה.

20170410_113243
מישור החוף במבט מפיסגת המחצבה בבנימינה

רציתי גם לבחון קצת את כישורי העליות שלי עם אופניים בזיווד מלא, החלטתי לטפס לכרמל דרך המחצבה של בנימינה. זו עליה מקסימה שבהילוך הנכון וברוגע יכולתי להנות מהנוף. בירידה מזכרון לכביש החוף, שברתי את שיא המהירות האישי שלי (56 קמ"ש).

נראה לי שרוכבי האופניים בשטח מתחלקים באופן כללי לשני סוגים. כאלו היוצרים קשר עין, שהם קצת יותר מנוסים ולא נחנקים תחת העומס. אלו גם יברכו לרוב לשלום. ואילו הרוכבים החדשים או מאותגרי הכושר, לא ימצאו בעצמם את המשאבים הנדרשים לברכה. באיזור הצפון, כנראה כחלק מהתאמה לגאוגרפיה, הרושם שלי הוא שלא נהוג לברך בשטח. וחבל, כי עד כמה שידעתי מגעת, זה מנהג בין לאומי. אלו שבירכו אותי במאור הפנים הגדול ביותר ובתנועות ידיים היו תמיד העובדים הזרים.

20170410_131113
טרקטור בעבודת בירוא סביב מאגר מים מושבים המשמשים את מטעי הבננות הרבים באיזור

גם במזללות וגם בתחנות הדלק, כל המוכרים הינם ערבים. נראה, שאילו הערבים אזחי מדינת ישראל היו שובתים, תחנות הדלק והמסעדות היו פושטות רגל. מעניין שהימין לא קורא להחזיר ליהודים את השליטה על תחנות הדלק והמזללות.

בנסיעה לחיפה, אי אפשר להתעלם משדרת התמרים היפה שנטעה על ידי אהרן אהרנסון (מניל"י). כשרוכבים, יש מספיק זמן להרהר בשותלים, ואיך לבטח אהרן בעצמו בדק שהם יהיו בקו ישר, כשלא היה שם כביש, רק שדות, כרמל וים. לפני שאיזה מהנדס החליט לכסח חלק מהשדרה כדי לפנות מקום לעמודי חשמל.

20170410_151640
שדרת הדקלים של אהרן אהרנסון 2017 בעתלית.

ככול שהצפנתי, כך האווירה הפכה עוינת יותר לרכיבה ולתנועה. לא רק הרוח שהפכה את הרכיבה למאבק ופוגגה באבק את הפנטזיה שלי לנוע במינימום מאמץ, אלא גם מנהג של כל המושבים למרגלות הכרמל (מעין איילה צפונה) לבצע הפרדה בין השטחים באמצעות תעלות עמוקות. אין גשרים, הכל בוץ ושיחים, גבולות שבחלקם הייתי צריך לנשוא את האופניים בידי כדי לעבור. ואם נוצר ספק לגבי אופיים מקבל הפנים של המקומיים, הוא נמוג אל מול מיעוט ברזי השתיה ושלטי האזהרה על מגרשי ספורט "שטח פרטי אין כניסה".

20170410_134202
בית לא כל כך טיפוסי בעין איילה

אחרי כל כך הרבה שעות רכיבה, הגוף הופך כה חזק, שזה משעשע לראות באיזו קלות אפשר להניף את האופניים. רכבתי דרך עשרות מטעי בננות. נראה, שמחדרה צפונה, אנחנו באמת רפובליקת בננות.

20170410_141109
מטע בננות טיפוסי וצעיר

 

כל זה כלום לעומת ההגעה לחיפה עצמה. אחד המראות הראשונים שנתקלתי בו היה אצטדיון סמי עופר. שנראה כמו חללית חייזרים מוזהבת שנמסה על תחתית הכרמל. נראה שהוא משתלב לא רע בכיעור של שאר הבניניים באיזור. אני מקווה שיום יבוא, ויפול איזה גל של הבנה אסטטית על תושבי המזרח התיכון וכולם יזכרו את סמי עופר לא רק כמגלומן שתוקע את שמו בכל מקום, אלא בעיקר כאיש ששבר את שיאי הטעם הרע בארץ.

20170410_163153
אצטדיון סמי עופר

הנחתי, שתהיה מדרכה נוחה לרכב למרגלות הכרמל ולאורך העיר התחתית. אני לא חושב שנתקלתי בעיר שהמדרכות שבה כל כך עוינות הולכי רגל. לא רק שהן מוזנחות, עקומות וצרות וחסומות בהרבה מקרים, אלא מתאפיינות בתופעה ייחודית לדעתי ברמה עולמית: פתאום, ללא שום הכנה מראש, אתה מוצא עצמך על מדרכה ללא מוצא. אי אפשר להמשיך הלאה. אין מעבר חציה, אין גשר. אי אפשר לחצות. הדרך היחידה היא לחזור אחורה כמה מאות מטרים. ולא פעם אחת, זו תבנית החוזרת על עצמה. וכדי להפוך את העניין למסיבה אמיתית, גם המדרכות עצמן לא תמיד ימשיכו לאורך הכביש, לעיתים, חייבים לטפס עם הכביש ולחצות רק על הגשר. ברוב הארץ, מנמיכים את המדרכות כך שיהיה קל לעלות עם גלגלים (אופניים, או עגלות תינוקות). לא בחיפה. כאן צריך אופני אנדורו כדי לרדת מהמדרכה.  רכבתי בהרבה מושבים וערים, ואיזור ישובי תחתית הכרמל הוא האיזור העויין ביותר שנתקלתי בו לרוכבי אופניים. העיר התחתית של חיפה מוזנחת, מכוערת, ונראה שהתכנון העירוני מטומטם.

20170410_174832_001
בנין מוזנח באיזור מוזנח של חיפה

מאידך, קרית ים היתה עונג רכיבה צרוף. שבילי אופניים מסומנים, רחובות רחבים ונאים.

 

20170410_091911
אני

סיימתי רכיבה של 140 קילומטרים ב- 12 שעות ועוד מצאתי בעצמי את היכולות הנפשיות לתפקד בסביבה הפחות מרנינה של ליל סדר. המעבר לתזונה פליאו מבלי לצרוך פחממות מתועשות תרם מאוד לתחושה שלי. נראה שהאימונים היו בכיוון הנכון. האופניים תפקדו בונבון,2017-04-13_10-55-11 וכך גם ציוד הרכיבה. בסוף, גם מצאתי את עצמי נוהג חזרה מחיפה, כך שהשלמתי 19 שעות של עירנות ועבודה וגם למחרת הרגשתי טוב ומוכן לרכיבה. בלי יותר מדי שפשפות, לראשונה, בלי התכווציות שרירים. מעבר לאימונים אני בעיקר מייחס את היכולת הזו לתזונת הפליאו.

אני מרוצה מסידור האופניים .על הסבל, בגדים, ציוד רכיבה. בשילדה – מים. ועל הכידון – אוכל.

אנשים ששוחתי איתם חושבים שאני סובל ברכיבה. אי אפשר לתאר את תחושת ההתעלות אחרי רכיבה שכזו. ימים של תחושת ריחוף והתעלות. ניקיון פיזי ונפשי. לעלות על האופניים זה כמו להיכנס למיטה רכה ונעימה. הדבר היחיד שאני מצטער עליו בסיום רכיבה ארוכה, שלא עשיתי יותר כאלו. בשביל זה נרשמים ל- hlc.

 

מה קורה לבמבה בבטן שלנו?

מי לא אוהב במבה? אני משער שבעיקר אנשים שאלרגים לבוטנים. החטיף השמנוני הזה הפך להיות מזוהה עם הישראליות אולי כמו פלאפל, אם לא יותר. זה שלנו, זה צהוב, זה נימוח בפה ואפשר לאכול מזה עוד ועוד. הילדים אוהבים את זה, ההורים אוהבים שהילדים אוהבים את זה, ואוסם מאושרים שכולם קונים את זה.

אבל ממה עשויה במבה? בישראל, כמו בישראל, זה לא לגמרי ברור. על האריזה, כתוב, 50 אחוז לפחות בוטנים. אבל מה כל השאר?

בתאבון!

 

שומן טראנס, שומן רווי מהצומח, מרגרינה, שומנים מוקשים מהצומח

אם אתם מתעניניים בנושא תזונה, וודאי קראתם ששומן מוקשה מהצומח, שומן טראנס, הוא חומר מזיק. איך בדיוק הוא מזיק ובאילו מערכות בגוף הוא פוגע, על זה פחות מדברים. בתקופה האחרונה, ביצעתי ניסויים על הגוף שלי, ותוך כדי עבודה, גילתי את ההשפעה של שומנים צמחיים מוקשים עלי ועל אחרים.
שומן טרנס צמחי, מרגרינה, שומנים מוקשים מהצומח, הם משפחה של חומרים המבוססים על אותה טכנולוגיה.
שומן מוקשה צמחי מופק משמן צמחי, כמו שמן תירס, זית, דקלים או כל שמן אחר. בתהליך כימי הופכים אותו משמן לשומן. במקום שהוא יהיה נוזלי בטמפ' החדר, הוא מוצק.
השומן המוקשה הצמחי, הוא חומר קסם עבור תעשיית המזון, ותמצאו אותו כמעט בכל מוצר תעשייתי. החל מנקנקיות, ועד לבורקסים, גלידות, חטיפים מתוקים וחטיפים מלוחים. הוא מאוד זול לייצור, הוא דבק קסם המאפשר לתת למוצרים את צורתם ואת המרקם שלהם, כך שניתן לעצב איתו כל דבר, עם כל תוספת של כל סוג של חומרי טעם. הוא עמיד מאוד כך שהמוצרים נהנים מחיי מדף ארוכים, אלו הם מוצרים עמידים במיוחד, הם לא מתפרקים, לא בשל שיני הזמן, ולא בשל פעילות של חיידקים, הם לא נרקבים, לא מתעכלים על ידי החיידקים.
גם תהליך העיכול שלנו מבוסס על חיידקים, המפרקים מוצרי מזון והמעיים סופגים אותם אל מחזור הדם.
למעשה, תהליך הייצור של שומן מוקשה צמחי, דומה לייצור כל חומר סינטטי אחר, כמו פלסטיק. מבחינת הגוף, מדובר על חומרים זרים לגמרי, שאכן נספגים בגוף, אבל הגוף לא ממש יודע מה לעשות איתם.
הגוף יודע לפרק שומן מהחי, ואפילו יסתדר עם שמן שרוף מהחי (למרות שהוא מכיל שומנים בעייתים) אבל הוא מאוד מתקשה, ואולי אפילו לא ממש יודע כיצד לפרק את השומן הצמחי.
כשחלקיקי השומן הללו מגיעים אל מערכת האיכול, המערכת מנסה לפלוט אותם בחזרה לסביבה. לעיתים קרובות אנחנו צורכים שומן טרנס עם גלוטן, היוצר מעין עיסת דבק במעיים, ועל כן החלקיקים הללו נתקעים בגוף הרבה זמן ויש להם יותר זמן להיספג בו.
השומן הצמחי, מצטבר לאורך מערכת העיכול שלנו, ומאחר שהחיידקים הטבעיים שלנו לא ממש יודעים מה לעשות איתו, הם נכנסים למצוקה, מתפרקים, מתים, וגם זה לא בהכרח מוסיף לנו בריאות.
השומן מפריע לספיגה של חומרים טובים לגוף, נספג בעצמו, ואז מגיע למחזור הדם. באופן טבעי, שומנים מפורקים בכבד, אבל הכבד לא ממש יודע מה לעשות עם שומני הטראנס. את מה שהוא סופג דרך הדם, הוא מנסה לפלוט (ועלול להפוך בדרך לכבד שומני). מי שמתבסס על תזונה תעשיתית, כמות השומנים הצמחיים כה גדולה, עד שהיא מגיעה לכל רקמה בגוף.
בעורקים, השומן הצמחי נצמד לדפנות (כי גם הדם מנסה לפלוט את החומרים החוצה), שכבת שומן צמחי עוטפת כל רקמה חיה, נספגת לתוכה. היא עוטפת את התאים בשרירים, מפריעה להם לספוג סוכר וכך מכבידה על הלבלב ועלולה להאיץ התפתחות סכרת. הימצאות השומן בדם מעלה את אחוז השומנים בדם, ואף עלולה להגביר את רמת הכולסטרול הרע ולהפחית את הטוב.
ובכל אחד מאיברי הגוף, מהמוח, דרך האוזניים הגרון, והאף, כולם נרתמים במערכת לספוג כמה שיותר ולהפריש כמה שרק עוד אפשר. אם מוסיפים לכך גם זיהום אוויר או עישון, הרי שהנזק שלהם עלול להחמיר, כי גם הריאות מפרישות ליחה מבוססת שומן צמחי הסופגת את חלקיקי הזיהום ומשאירה אותם יותר זמן בתוך הריאות.
העור הוא האיבר הגדול ביותר בגוף, ועל כן, רוב השומן הרווי הצמחי נמצא מתחת לעור ומופרש דרכו, השומנים המוקשים תורמים לריח זיעה מוגבר. אם משלבים את השומן הזה עם חומרים אחרים שהגוף לא מכיר, כמו למשל, ממתיקים מלאכותיים, או תוצרי שריפה (כמו שהבשר מהמנגל ספוג בהם) עלולות להיווצר סתימות (כי השומן הצמחי "מזוהם" בשומן אחר, גם לא מעוכל) וכך נוצרים פצעים על העור. לרוב, קרוב לפתח הכניסה ולפתחי היציאה. העור מאבד מהחיוניות שלו, מזדקן מהר יותר ופצעים נרפאים פחות מהר.
השומן הצמחי הוא חומר מעודד מחלות, הוא פוצע את הרקמות כשהוא נספג בהן וכשהוא נפלט מהן. מגדיל את ריכוז החיידקים המזיקים לגוף. הוא מחליש את מערכת החיסון, כי היא כל הזמן צריכה להתמודד איתו.
המצבורים של השומן הללו מזיקים לנו, לכל פעולה, לכל נשימה, לכל פעימת לב. הם הופכים אותנו לבעלי חיים חולים תמידית.
גם בקליפות של צמחים יש חומרים מעודדי מחלות, על מנת להקשות על הספיגה שלהם ולהיפלט חזרה לאדמה. השילוב של גליקוגן, שומן מוקשה צמחי ודגנים הוא שילוב בו כל אחד מהרכיבים ממקסם את יכולת הפגיעה שלו בגוף.
אני רואה בשומן צמחי רעל. ברגע שנגמלים מהשימוש בו, מרגישים שיפור מידי בכל תפקודי הגוף. מחשיבה, עד להליכה ולשינה. ישנם אנשים הרגישים פחות לשומן כזה, יש כאלו שבאופן טבעי ממעיטים לצרוך אותו. אבל בניגוד לחומרים אחרים, שהגוף מסוגל לתמודד איתם ולהבריא הרי השומנים הצמחיים נמצאים בכל מקום, עוטפים אותנו כל הזמן, במסעדות, במוצרי מאפה, בממתקים ובשוקולד. אפשר לראות את מצבורי השומן הצמחי מתחת לעור. זה שומן קל יותר, כמעט נוזלי. כשהוא נפלט, הוא בעל ריח חמיצות המזכיר שמרים של בצק. רואים את זה על בני האדם.  אנחנו ספוגים בו, בחומר סינטטי שבמהותו אינו שונה מדבק פלסטי (גם מבחינת הריח)
ללא גלוטן, ללא שומן טרנס, ללא שומנים מוקשים מהצומח

מה זה docker ולמה זה מגניב לאללה

בשנת 2015 לערך, נקראנו לישיבה מיוחדת בה נכחו כל עובדי החברה.  דובר שם על טכנולוגיה חדשנית שהחברה בוחנת, בשם Docker. זה היה בתחילת הדרך, אבל כבר אז היה ברור שזו טכנולוגיה אשר עשויה להשפיע רבות. לא היה ברור בדיוק כיצד, אבל היה ברור שכדאי לעקוב.

docker היא עוד דוגמא בה טכנולוגיה חופשית לא רק מציגה פתרון חדשני הנותן מענה לבעיות מורכבות, אלא גם דוגמא למהירות המסחררת שבו טכנולוגיה שכזו כובשת לה שוק. כיום, ההשפעות על שוק התוכנה הן רחבות ועמוקות באופן באופן המזכיר את המעבר לענן. הן נוגעות לכל הפרמטרים, החל מהאופן שבו תוכנה נכתבת, ועד לאופן שבו היא מופצת, מותקנת, משודרגת ומבוקרת.

באופן הכי פשטני, דוקר היא טכנולוגיה לאריזה של אפליקציות לינוקס. בעבר, כאשר רצינו להפיץ אפליקציה, היינו צריכים לוודא שמערכת ההפעלה תומכת בה, שמותקנים כל התלויות הקשורות לאפליקציה, לבודד אותה מהסביבה תוך כדי דאגה לאבטחה ראויה, להקצאת משאבים נכונה וכו'. דוקר מאפשרת קיצור תהליכים משמעותי כאשר האפלקציה נארזת עם כל התלויות שלה בתוך חבילה אחת, זהו ה- docker image. את הקובץ הזה, אפשר לשמור באופן מרוכז (docker registry) וממנו למשוך אותה אל המערכת המותקנת.

מאחר שמדובר על פורמט סטנדרטי, אין מניעה "להפעיל" את הקובץ הזה במגוון מערכות הפעלה. יחד עם זה, קובץ דוקר שנבנה עבור x86/amd64 לא יכול לעבוד בסביבה של arm.

את קובץ הדוקר בונים באמצעות docker file, המגדיר בצורה פשוטה את התכולה של הקובץ. אופטימזיות של הבניה הן הכרחיות וכדאי לקרוא כיצד להגדיר את הקובץ באופן שה-image הסופי יהיה קטן. אם הקובץ גדול, זה מעקר חלק נכבד מהייתרונות של שימוש בטכנולוגיה זו.

דוקר עובד בטכנולוגיה של semi virtualization, ז"א, הוא אינו עושה שימוש ביכולות הוירטאולזיה המובנת בתוך המעבדים, אלא מבצע בידוד של המשאבים באופן שמתוך ה docker container ניתן יהיה לגשת רק משאבים מסויימים המחשב המפעיל. היתרונות הגדולים של הטכנולוגיה היא גמישות המשאבים המאפשרת להריץ הרבה מאוד מופעים של אותה אפליקציה ביעילות גבוהה.

גם אם דוקר בעצמו רץ בצורה מאוד יעילה על המכונה המארחת, לגבי התקשורת הסיפור יותר מורכב. מעבדי מחשבים אינם בנויים לבצע הרבה משימות קטנות, ז"א, היכולת שלהם לבצע פעולות תקשורות (הכוללות הרבה חבילות קטנות של נתונים המגיעים באופן מקבילי) הינה פחות טובה. כך שלמרות שביצועי ה- io של והחישוביות של דוקר הינם טובים, התקשורת שלהם עוברת דרך docker proxy שהוא רכיב תוכנה הלוקח יחסית הרבה משאבים ועלול להשפיע לרעה בעיקר על ה- latency, מהירות התגובה. במה שנוגע kubernetes הבעיות אף מורכבות יותר. מאחר שהמערכת כוללת גם הרבה רכיבי נוספים הדורשים גם הם משאבי מיחשוב.

כיום אף אחד לא מעלה דוקר אל מערכות הייצור, אלא פועל באמצעות מערכות מורכבות כגון kubernetes. מה שגורם לאירגונים רבים לפתח בטכנולוגיות של micro servicing. ז"א, במקום שיהיה לנו בינארי אחד גדול (monolith) יש לנו הרבה רכיבים קטנים שכל אחד אמור לבצע משימה אחת מוגדרת היטב ולתקשר עם הרכיבים האחרים באופן סטנדרטי. תאורטית, ניתן לשדרג גירסא של רכיב אחד בתוך המערכת מבלי להשפיע על הביצועים ואפילו ללא downtime. אירגונים רבים קפצו על הרעיון מתוך מחשבה שיוכלו להגיע למחזורי פיתוח קצרים יותר, לפשט את תהליכי הפצת התוכנה ולדאוג ליתירות ועמידות גבוהה יותר של המערכת.

בפועל, אריכטקטורות שכאלו כוללות בתוכם מורכביות משל עצמן. אירגונים מגלים שלעיתים עלויות הפיתוח גדלו והמרכבות של המערכת מעמידה אתגרים נוספים בפני עצמם.

דוקר היא טכנולוגיה מגניבה המאפשרת לעשות הרבה דברים נפלאים. אבל כמו בכל טכנולוגיה, היא מגיעה עם השלכות רבות שצריך לבחון אותן לעומק לפני שמחליטים לקפוץ למים ובפרט, להחליט לאיזה עומק רוצים להגיע.

זן ותכנון מסלולי רכיבה באופני הרים

אחד הדברים המגניבים באופניים, שאפשר להגיע איתם ממש רחוק. בנוסף לזה, הן עוברות בכל מקום. כמעט. מקסימום, מעמיסים על הכתפיים. יחד עם זה, נסיעה למרחקים, בשטח, דורשת הכנה. בעיקר, לבחור מסלול נכון.

בחו"ל, גוגל מציעה מסלולי רכיבה. בארץ, משום מה, יוק. תוכנות כמו strava מאפשרות תכנון של מסלול, אפילו תוך התייחסות לרכיבות של אנשים אחרים, אבל התהליך הוא ארוך, מייגע, ולא בהכרח מספק תוצאות ראויות.

openstreetview הוא לא רק אתר, אלא זה פורמט. פורמט גאוגרפי שמאפשר להגדיר בצורה מדוייקת מאוד תווי שטח ומה למעשה יש בשטח. מאחר שהרעיון מאחורי הוא חופשי, להנגיש את המידע, אז יש גישה מלאה לכל הנתונים. לכל אחד.  מאחר שהפורמט חופשי, והמידע חופשי, התאפשר פיתוח של אלגוריתמים משוכללים המאפשרים ניווט ברמה גבוהה מאוד.

אתר המסלולים הזה מאפשר לתכנון ניווט לפי פרמטרים. מאחר שהנתונים שהוכנסו למערכת כוללים גם את סוג הדרך (מהירה, כביש, דרך עפר וכו') ניתן לבקש מהמערכת להימנע מכבישים מהירים, ואז, היא תיצור ניווט שבילים.

בדקתי את התוצאות במסלולים שאני מכיר, ולעיתים קרובות הייתי מופתע. שבילים שההבדלים בינהם זניחים, עדיין המערכת התייחסה אליהם בעדיפות הנכונה. זה לא מושלם, ויש קצת בעיות ממשק, אבל זה הטוב ביותר בשטחי מדינת ישראל. ואת המקומות אפשר להקליד גם בעברית.

המסלול שהמערכת הציעה מאיזור כפר סבא לבאר שבע, היה הרבה יותר מדוייק וחכם מזה שניסיתי לבדוק במשך שעות מול מערכות אחרות.כוחה של התוכנה החופשית.

 

נגישות