טיול אופניים באיזור באר שבע, והתשובה לשאלת הקיום

רכיבה באופניים, נעשית מאחורי הקלעים של החברה. רוכב האופנים בארץ הוא שקוף. שקוף למכוניות, שקוף להולכי הרגל, שקוף לרשויות. מרגע שהתרגלתי להרגשה, התמכרתי לה. מאידך, אני מבחין במה שאי אפשר להבחין ממעוף המכוניות בכבישים. אפשר לנסוע בכביש עשרות פעמים, ולא לראות בו דבר.

לאחרונה, התחדשתי לי באופניי הרים מתקפלים, ואני מרגיש כאילו יצאתי לחירות. הגלגלים הם 26" והם נכנסים לתא המטען של המכונית הלא גדולה שלי. וכך, כאשר אני רוצה להגיע לפגישה, אני חונה בחניית חינם ומפדל להנאתי דרך רחובות השכונות. כל פעם בדרך אחרת, כל פעם נחשף למראות חדשים, מתוודע אל ישראל נטולת הרכב. אל האנשים הנמצאים בחוץ כאשר שאר עם ישראל מתבשם לו במזגן. למשל, אני צריך להגיע לרמת החייל, אני חונה בצהלה, בה ניתן לחנות חינם, ואילו שני רחובות משם, בנווה שרת, החניה בתשלום. כאשר יש פקק בדרך לעבודה, אני עוצר בצד ומפדל את שאר הדרך. חירות. יחסית.

אני חושב שהקונספט של אופניים עירוניים קצת בעייתי בארץ. לרכב באופניים בעלי גלגלים עדינים כאשר המדרכות רצצות והכבישים שבורים זה בעיני מזוכיזים לרוכב וסאדיזים כלפי האופניים. מאידך, אופניי הרים מתקפלים הם התשובה לבעיית הקיום. הם עמידים, זריזים, נוחים ובעיקר, אפשר לקחת אותם לכל מקום. האפשרות לשאת אופניים + 2 כלבות בתא המטען של הרכב, העניקה לי היכולת, סוף כל סוף, לפרוק אופניים ולהתרחק אל האופק בענן אבק.

את ראש השנה חגגנו עם קרובים בבאר שבע, וכך ארזנו את עצמנו, שתי כלבות וזוג אופניים והי דרומה לבאר שבע.

עם שוך הארוחות, מצאתי את עצמי מפדל להנאתי בבאר שבע. וחבל שלא רכבתי שם קודם. נראה שתושבי הארץ החליטו לנטוש אותה. העשבים מבצבצים מהמדרכות ברחובות, כאילו אנשים שכחו לעשות שימוש ברגליהם. רק המכוניות החונות בחוץ מעידות על האפשרות שקוביות הבטון בכל צבעי הקשת של החום מאוכלסות באנשים נושמים. מזל שיש שומרי מסורת בעיר הדואגים להזרים מעט תחושה של חיים לרחובות. בן אם מדובר על ערב או על צהרי היום, שכונת רמות בבאר שבע דוממת.

טיפסתי בכביש לאנדרטאת חטיבת הנגב, ומשם לשביל סובב באר שבע. השבילים נפלאים לרכיבה. ארוכים, בעלי מעט דרדרת, מהירים, מפותלים ובעיקר, די נטושים. רק כאשר רוכבים לצד הכבישים, מבינים עד כמה כביש הוא לא רצועת אספלט המונחת על הקרקע, אלא מעיין מבנה המתנשא מעליה. חוסם את האפשרות לנוע בחופשיות בשדות. חונק את בעלי החיים והסביבה אל תוך משבצות. פידלתי לכיוון מיתר, אחד מישובי הווילות המקיפים את באר שבע.

רוב כבישי הארץ מצויידים במנהרות ניקוז המקשרות בין צידי הכבישים. לרוב, אפשר גם לרכב בהן. אני אוהב לרכב מתחת לכבישים. מפתיע, כמה המנהרות הללו שקטות וכמה לא שומעים את המכוניות השועטות מעל לראש. תמיד יש הפתעה, אתה יודע מהיכן באת, אבל אינך יודע לאן אתה הולך. לא משנה היכן זה, כשאני מבצבץ מהצד השני, אני מופתע.

הישובים בדרום הארץ מקיפים את עצמם בחומות. כמו שבשרון, ככול שישוב חקלאי יהודי קרוב יותר לישובים ערביים כך קשה יותר להיכנס ולצאת ממנו באופניים, כך גם בדרום. זר שהיה מגיע לאיזור, אולי היה חושב שהמתגוררים בישובי הוילות המטופחים הם פולשים המפחדים מפני הילידים.

המועצה של מיתר משתפת פעולה עם הישוב הבדואי הקרוב, חורה. אולי בגלל זה, תושבי מיתר מתפנקים במיגון דל יחסית סביבם. התעלה והגדר אומנם מונעות מרכב ממונע להיכנס, אבל לא התקשתי להיכנס על האופניים ולרענן את אספקת המים שלי. גן המשחקים היה ריק. גם כאן, הרגשתי בדידות כאילו הכלב הנובח ואני היחידים הטורחים לחיות.

חזרה לבאר שבע, הפעם, ממזרח לכביש 60. המחלף החדש של כביש 6 עם כביש 60 מתרומם מעל החושות המקומיות, הגשרים ענקיים, מעוררי התפעלות כמו עמודים של מקדש עתיק. מעליהם, מתרוצצות להן מכונות, לכאורה רק כמה עשרות מטרים ממני, למעשה, מרגישות כמו בבמימד אחר. הכביש אמור לקרב את הפריפריה למרכז, אך אולי הוא בעצם מקרב בין אוכלוסיות דומות ומדיר החוצה את השונים באמת.

המדבר זרוע במזבלות בלתי חוקיות,  ריח הזבל הנשרף מעורר בי זכרונות מהכפרים בגדה. להקות ענק של עורבים מגודלים מתרוממות כאשר אני מפדל לכיוונם. העורבים מעוררי יראה, אך הם כלום לעומת הכלבים הכנענים המשדרים שהם השליטים במדבר. בעלי חיים גדולים המקרינים כוח. משום מה, התחושה שלי היא כאילו הזבל רק מונח על המדבר, לא מפעפע לתוכו, רק ציפוי דק. אולי המרחבים נראים כה עתיקים ששהם יצליחו להתגבר גם על המטרד הזמני הזה, האדם.

הדבר היחיד המפחיד אותי בשטח הם הכלבים. יותר מחזירי הבר בצפון, חום הקיץ או הולכי על שתיים. אני מקפיד לא להפנות להם את הגב, ואם הם מראים עניין מוגזם, מבצע הדמיה מלאת מרץ של זריקת אבנים.

לאורך כביש 60 משובצים ישובי בדואיים בלתי מוכרים. פעם, חששתי לרכב בקרבם. מתי שהוא, הצלחתי להיפרד מהדיעות הקדומות, או אולי זו ההכרה שאם אני מפחד מהם, עדיף לי לא לרכב בכלל באיזור, וזה כמובן לא בא בחשבון. למדתי להישען על היותי בלתי נראה, וכך אני רוכב לי בסמטאות של הישובים הבלתי מוכרים. מרגיש עולם שלישי, מחנות פליטים חמש דקות מבאר שבע, ממיתר בואכה לעומר.

הנהגת עומר כבר עשרות שנים מוסכסכת עם התושבים באיזור. לכן, כאשר הגעתי לעומר, לא יכולתי להיכנס ליישוב מהשטח. התחושה של המעבר בין הפזורה הבדואית לעומר, הזכיר לי את ההבדל בין קיסריה לג'סר א זרקא. זה לא מרגיש רק מדינה אחרת, אלא זמן אחר. מצד אחד, דירים, עיזים, חמורים וביוב זורם חופשי, ילדים משחקים בחול פזור פיסות הפלסטיק, ומצד שני טיפוח סביבתי ודשאים בסגנון קליפורניה, מדרכות ריקות ומכוניות שועטות. מצד אחד, ישוב שהגבולות שלו מעורפלים, שמפעפע אל המדבר והחול זורם דרכו, ומאידך, ישוב שעושה כל מאמץ לתת לתושביו תחושה שהם בעצם באמריקה, מוקפים גדר ומרובים דשאים מוריקים.

הנגב שונה מכל איזור אחר בארץ. לא רק בגודלו ובאדמה שלו, אלא בעיקר בתחושת שהוא לא רק מנותק מישראל המודרנית, אלא שהוא שייך לעולם אחר, לאפריקה אולי. איזור באר שבע שומם, מוזנח, מלוכלך, ובעיקר, נראה שהוא נשכח על ידי הרשויות, מי שיכול מדחיק את היותו גר שם, ומי שלא יכול, אינו חלק מכאן.

טיפ לרוכבים: מאחר שאני רוכב לבד, אני עושה שימוש באפליקצית Road ID המצויינת, שתשגר אות מצוקה אם לא אנוע במשך 5 דקות.

מסלול הטיול

הסוסיתה, הכנרת וכפר הנופש עין גב.

נראה שלישראלים יש דואליות בכל הנוגע לתוצרת הארץ. מצד אחד, מפצירים בנו לרכוש תוצרת הארץ ויש תחושת גאווה לאומית בכל הנוגע לתעשיית ההייטק, ומאידך, אולי מימי הסוסיתה ואולי בגלל הנטיה המובנית בישראלית לנסות לרמות היכן שאפשר, קיימת לעיתים איזו תחושה, שתוצרת הארץ משמעה איכות ירודה. כך או כך, כאשר בחרנו לערוך את הנופש השנתי שלנו בכנרת, אנשים שאלו "אז למה אתם לא טסים?"

ישנן הרבה סיבות מדוע לא לטוס, והמחיר הוא לאו דווקא אחת מהן. נופש במלון ישראלי, לא יהיה זול בהכרח יותר מנופש בכריתים. טיסה לחו"ל היא לאו דווקא חוויה מרנינה, בפרט אם זו טיסת לילה המבטיחה יום ראשון של עייפות. ויש גם את נושא איכות הסביבה. כי טיסה, לא רק שהיא צורכת כמויות אדירות של דלק לכל נוסע, אלא גם שהיא עושה את זה גבוה גבוה, מבטיחה פיזור מחריד במיוחד של גזי חממה.

גם הכנרת המסכנה, האגם המתוק הגדול בארץ, לא זוכה לעדנה. היא עולה לחדשות בעיקר כאשר המפלס שלה נמוך, הישראלים מתייחסים לחופיה אל כאל אסלה. חלק גדול מהחופים נפלו קורבן לפירטיות אדמות. הגדה המערבית תלולה ומסולעת וטבריה נטועה בה כמו שומה שככול שמתקרבים אליה היא נראית כעורה יותר ולחוצה יותר. אגמים גדולים יותר בעולם זוכים להגנה מפני זיהום סירות המנוע, ואילו בכנרת מטרטרים אופנועי הים וסירות המנוע כאילו אין מחר. אחר הצהריים חובקת את האגם רוח הסוחפת מהחופים המערביים ומסכנת את הרוחצים.

כבר שנים רבות שאני פוקד את הכנרת. לפני 20 שנה לערך, לפני שהגיפים פרצו בסערה אל הכבישים ואל כל חלקה אדמה בתולית בהרס וששון, ניתן היה להגיע עם רכב משפחתי עד לשפת המים, טיפה דרומה מחוף גולן. נהגתי לקפל את המושבים במכונית הישנה והלא ממוזגת, להכניס כמה מזרונים, והופה, חדר נייד על שפת הכנרת. פותחים את דלת הבגאז ומקפצצים אל המים. זה היה זול וזמין. ואילו כפר הנופש עין גב, הוא לא ממש זול, וגם לא ממש זמין. מי שרוצה להזמין מקום, כדאי שיחליט על זה חצי שנה מראש.

 

החום בכנרת מהממם. טיפה דרומה מהכנרת, בקעת בת שאן, היא אחד המקומות החמים בארץ. מד החום ברכב הראה בלי בושה 47 מעלות. וגם חוף כפר הנופש עין גב שמר מספר ימים על מעל 40 מעלות. אך נראה, שהחוף הזה, כמו ניתק מהישראליות. אולי זה המיקום, בין ההר למים אשר מבטיח כמות אדירה של אור הזורם ושוטף את כולם. אולי זו החוויה הזו הגאוגרפית הייחודית בקנה מידה עולמי. כי הכנרת היא האגם המתוק הנמוך ביותר בכדור הארץ. מה שמבטיח אור מיוחד. הקרינה מסוננת בזכות 200 מטר נוספים של אוויר ואדים. אך יותר מכך חוף עין גב הוא הנקודה שבה צוקי השבר הסורי אפריקאי קרובים ביותר אל מי האגם. כך שהאור והחום מגיעים מלמעלה, מלמטה, וגם מהצד.

כפר הנופש נושק לאגם, והמרחק מהביתנים אל המים יכול לא לעלות על 100 מטר. החום האדיר, יחד עם לחץ האוויר הגבוה, מחלחל פנימה. אנשים רגועים יותר, אולי כדי לחסוך באנרגיה. ואולי משום שהאנשים המחליטים לוותר על הדיוטי פרי בשביל הכנרת, הם לא בהכרח הישראלים הטיפוסיים.

הצבעים רווים יותר. כשיוצאים מהחדר הממוזג, וצועדים אל קו המים, עולה אט אט ההכרה בחום הכמעט לא יאמן, והגוף כמהה להפוגה כל שהיא. החוף עצמו, בניגוד לחופים אחרים בכנרת הוא חולי, נטול אבנים. המים שקופים ודגים קטנים מקבלים אותך במחול של ברכה עד שהגוף שוקע אל תוך המים החמימים. זה אושר גולמי. זה יותר טוב מהים, כי אין מלח. זה טובל בטונות של אור מנצנץ, זה רגוע כמו שרק הטבע יכול להיות רגוע.

בניגוד לכפרי נופש אחרים באיזור, הלב של כפר הנופש עין גב הוא האגם. אין בריכה, אין פעילויות רועשות לילדים. זה מתאים לאנשים רוצים להתמזג בנוחות אל הטבע. השהות באגם, מעייפות, ואחרי מספר שעות, רוב הנופשים נמלטים אל המזגן שבחדרים. אחר הצהריים, מתחילה לנשוב רוח מהמערב, סוערת את האגם ומשנה את פניו, כמו היה ים.

אני אוהב להרגיש את הטבע. עבורי, השדות הם הקובעים את המקצב הנכון של החיים. וככול שלמדתי להעריך יותר את הטבע, כך למדתי להתפעם יותר מכפר הנופש הזה. הוא אומנם השתנה עם הזמן, הקרוונים המרוטים פינו את מקומם לחדרים בנויים. כבר אין מתחם קמפיינג ואוהלים. יש קצת יותר חדרי אירוח ויש ארוחת בוקר. אך האופי של המקום נשאר כפי שהיה. לא מרגיש צפוף. החוף רחב והאנשים בו מעטים. והאור השופע ממשיך לעטוף את הכל בהילה ייחודית. אני בטוח שיש מקומות יפים וטובים כמו כפר הנופש הזה, אני לא חושב שיש מקום נוסף על הפלנטה הזו שהוא טוב ממנו ולו בגלל שהוא ייחודי כמו ים המלח או האברסט. כמו שהמציל אמר "גן עדן", כי התחושה והרגע הזה, בו הגוף הלוהט טובל במים החמימים היא קמאית כמו לחזור לרחם. זה מקום מעומעם, אחר.

 

נגישות