מפגש עם ראמה – ארתור סי קלארק – ביקורת ספר

ארתור סי קלארק הוא מהסופרים המוערכים במדע הבדיוני. מאחריו עומדות יצירות מופת כגון אודיסאה בחלל 2001. הוא לא רק סופר, אלא גם מדען מכובד בפני עצמו, שהטביע חותמו במחשבה המדעית, כאשר חגורת הלווינים המלאכותיים המקיפים את כדור הארץ, נקראת על שמו. חגורת קלארק. הוא עשרות רומנים, קראתי כמה מהם. עם הזמן נראה שהוא התחיל להרוויח לפי מילה מה שהופך אותם לקצת מכבידים ומסורבלים, אבל כולם כוללים רעיונות מדעיים מגניבים, כמו למשל האופן הנכון להרים מעלית לחלל, והצגה של דרך יעילה לתנועה בחלל, גם בטכנולוגיה שלנו (באמצעות מצנחים התופסים את רוח השמש, כך ניתן להאיץ אל תוך מסלול של כוכב מרוחק או קרוב. כאשר רוצים לעבור למסלול של פלנטה הרחוק מאיתנו מהשמש, נאיץ עם כיוון הסיבוב, ולהפך).

לא קל להיות  סופר מדע בדיוני. אם שאר הסופרים עוסקים בעולמות האדם, עולמות מוכרים, כותבים על תקופתם או מדמיינים תקופה כבר היתה, הרי סופר המדע הבדיוני מכתיר את עצמו לסוג של נביא. הבעיה, שהוא מנבא על התקופה שלנו, או על מגמות שכבר כיום אפשר לראות שהן שגויות. קלארק, כמו רבים אחרים, לא הבין את ההשפעה של המחשב ותקשורת המחשבים על האנושות. את החיבור הזה בין אדם למכונה. מאידך, בנושאים אחרים, כמו טיסה בחלל, הוא מצליח להציג באופן מעניין את הבעיות האמיתיות הכרוכות במסעות שכאלו.

רוב סופרי המדע הבדיוני, גם הפופולרים, לא התייחסו לאורך השנים לכל כך הרבה מההשפעות החברתיות של הטכנולוגיה. רשתות חברתיות, התפשטות היכולת לצלם, הטלפונים הניידים כאמצעי בידור בעל קישוריות וידאו ותמונה לאינטרנט, אפלקציות, פירסום, הימצאות מצלמות בכל מקום, אלו רק פרטים מתוך שלל הטכנולוגיות המשפיעות על חיינו ושלא נחזו בספרי מדע הבדיוני. גם בעידן המחשב, רובם, לא החכימו להבין עד כמה כל תחומי החיים עוברים תהליכי מיחשוב.

מאידך, מסעות לכוכבים אחרים, שיגור מרחוק של אנשים, היכולת "להרדים" אנשים לאורך זמן, ותנועה מעל למהירות האור, כל אלו תחומים שלאנושות יש, אם בכלל, ידע תאורטי קלוש אבל בכל כך הרבה מספרי המדע הבדיוני נתפסים כמובנים מאליהם.

קלארק מתאר עולם מאוד מבוסס מבחינה מדעית. הוא אומנם לא צופה את תיפקוד המחשבים באופן שהמחשב עובד כיום, וגם מבחינה טכנולוגית, הוא לא בהכרח מדוייק, אבל מבחינה מדעית ועלילתית, הוא מציג חזון מורכב ועשיר. וברומן הזה, גם קולח, ומהנה לקריאה.

הרומן "מפגש עם ראמה" עוסק במפגש הראשון של האנושות עם תרבות חיזרית. הספר מלווה חללית המוסטת משיגרתה, אנשי חלל "רגילים" לגמרי, היוצאים במסע ציד אחרי מפגש ראשוני עם תרבות זרה. זהו מסע בלתי שגרתי עבור הדמויות, השתתפות במפגש הראשון, וכנראה גם האחרון (מבחינתם) וזה גם מסע של הקורא, להבין וללמוד את המשמעות של הטיסה בחלל. של המרחקים, המהירויות, הגדלים, הקשיים וההשפעה התרבותית.

ב-"מפגש עם ראמא", ארתור סי קלארק מציג דמות אמינה ומרתקת של מפקד ספינת חלל. הוא דן באופן שבו אמונה דתית עשויה להשפיע על אופיו של אדם. כיצד החיים בתנאים קשים כמו בכוכב חמה משפיעים על היכולת האמונותית של המתשיבים (אין שם אומנות), או לחליפין, איך נוכחות האדם בסביבה בעלת כבידה נמוכה יכולה לייצור ענפי ספורט חדשים (מרוץ באופני אוויר). קלארק יודע לדייק בכל פרט, הוא סוחף את הקורא, גורם לו להרגיש שם, לחוש את החוויה.

והחוויה, היא מסעירת דמיון. גם כאשר קראתי את הספר לפני 30 שנים, וגם כיום, אני מתרגש לנוכח המראות והמקומות שהוא מתאר. גם אם החזון אולי היה מתפתח אחרת, הרי במהותה, החוויה המתוארת היא עוצרת נשימה ומגרה את הדמיון.

קראתי אותו באנגלית, לדעתי הוא מתאים לקריאה לכל מי שקרא את "הארי פוטר".

ג'ק המתקן (repairman jack) גיבור שאינו קיים

פגשתי את ג'ק במקרה. חיפשתי משהו אחר, הרפתקאה. רובים, חלליות. קשה למצוא הרפתקאות ראויות. חרשתי את מדף הספרים ברחבי האמזון, היו ספרים שסיימתי. היו מעטים שחיפשתי לקרוא שוב מאותו הסופר.

ג'ק לא קיים. ז"א, לפחות, הרשויות לא יודעות על קיומו. הוא חי מתחת לרדאר, אין לו מספר ביטוח לאומי, הוא לא משלם מס, אין לו דרכון, או חשבון בנק. הוא גר בארצו שלו. הוא מתפרנס כתקן, הוא מתקן דברים. לא מכשירי חשמל ביתיים (כמו שאבא שלו חושב) אלא בעיות. אם למשל, ילד נעלם, או מאיימים עליך, או סוחטים אותך. ועלה הצורך לתקן את הבעיה. הוא יעשה את זה.

עיניו חומות, גובהו ממוצע, מבנה גופו רגיל, שערו חום. הוא משקיע הרבה מחשבה  כדי שאף אחד לא יזכור אותו. הוא מתפוגג בנוף האנושי סביבנו.  אלא אם במקרה אתה מספיק מנוסה כדי לזהות אנשים לפי האופן שבו הם נעים. ואז תבחין שהוא נע כמו חתול גדול. הוא לא רוצח שכיר ולא שומר ראש, הוא לא סאדיסט. ותמיד יעדיף ללמד לקח מאשר לפגוע פיזית.

לעיתים הפנים שלו משתנים, והמבט שלו הופך קר וחסר רחמים, ויש לו מראה שלא שוכחים. ואז הוא מתגלה כבעל ידע נרחב באמנויות ההרג והמלחמה. ואז, אף אחד לא רוצה להיות בדרכו.

חלק חושבים שסידרת הספרים הללו, היא סידרת ספרי אימה. ויש אימה. ויש אכזריות, ויש גם חמלה ואהבה. ג'ק לא נשוי, כי אדם לא קיים, לא יכול להתחתן. אבל הוא חי עם אישה, והוא משמש כאב מסור ואוהב לילדה לא שלו.

חלק חושבים שאלו הם ספרי פנטזיה, ואכן, הדברים הקורים שם יכולים להיתפס כסוראיליסטים. אבל זו רק התפאורה.

פול וילסון, כתב מעל 20 רומנים המלווים את חייו של ג'ק. לצערי, אף אחד מהם לא תורגם לעברית. הם כתובים בשפה קולחת ועשירה כך שקל לקרוא אותו בקינדל, ומקסימום משתמשים במילון הפנימי. הם תמיד מפתיעים.

בעיני, מה שבעיני מקסים בהם, הם דווקא היותם יותר מכל, רומנים בלשיים. העלילה כתובה באופן מהודק, אין סתירות, הכל מתקשר להכל, אך מעולם לא הצלחתי לנחש נכון את העלילה. שום דבר הוא כפי שהוא נראה. הכל סותר עצמו ויחד עם זה, לגמרי היגיוני ונכון. גם אם בחלק מהרומנים, העלילה איטית, זה לא משנה. כי הקריאה עצמה, היא כיפית.

ויש גם את הזווית היהודית, שמלווה את ג'ק כל הזמן. החל מהמוכר בחנות העתיקות שלימד אותו כילד כיצד לדגדג מנעולים (ונשבע "לעולם לא עוד"), ועד לחברו הטוב ביותר, יהודי מתבולל, אשר מתבל את שפתו באיידיש, וגם סוחר בנשק בלתי חוקי באופן מוסרי.

שום דבר לא כפי שהוא נראה, אבל לומדים המון ויש נקיטת עמדה לגבי כל נושא שאפשר לחשוב עליו. החל מאלימות במשפחה, תפקיד ההורים בתא המשפחתי, אהבה בין אנשים בני אותו המין, השלכות המלחמה על הלוחמים, ארכיקטורה, הנדסה, מצוקות חברתיות, בעיות סביבה ואקלים, וכלי נשק. המון המון מידע על כלי נשק, מכל הסוגים והכיוונים. והכל מדוייק עד לפרט הקטן ביותר. והכל נבחן כל הזמן מבחינה מוסרית. דברים לא סתם נעשים, יש תמיד כוונה.

בכל ספר של פול וילסון, יש לפתע סצנה, פיסקה, המכילה בתוכה כל כך הרבה יופי, חמלה, אהבת אדם וחוכמה שהיא מרעידה בי מיתר בנשמה. פיסקה אחת, שרק בשבילה שווה לקרוא את כל הספר, ואם לא קוראים את כל הספר, לפיסקה אין שום משמעות. קראתי עוד ספרים מלבד עלילותיו של ג'ק, וכל ספר שקראתי, כולל בו את אותו הר של ידע מדוייק, ירידה דקדקנית לפרטים ההופכים את הקריאה לא רק להנאה רוחנית, אלא גם לרווח אינטקטואלי.

ג'ק, כאדם העוסק בתיקון המציאות, נע כל הזמן במרחב מוסרי, בו החלטות מוסריות הן מניע רב עוצמה של העלילה. כל הדמויות, הינן עשירות ועמוקות. מגוונות, ומפתיעות. השואפים לטוב, תמיד עושים זאת בדרכם, תמיד מפתיעים. אף דמות אינה צפויה, אלא כולן אנושיות. לעיתים, הדמות של הרע (ואצל ווילסון, הרוע הוא הרוע המוחלט, כה חזק עד שעצם המחשבה עליו מעוררת חלחלה) מעוצבת בכזה דיוק, שמספיקה פיסקה אחת מפיו כדי לאפיין את הרוע שבו, לעורר צמרמרות ולהרגיש את הקור שבנשמה.

ישנם מספר יוצרים שתמיד נגעו בליבי. דוסטויבסקי, קאמי, קובריק, רה מארק, דה סאד. היכן שהוא, הם תמיד נוגעים במלחמה. אנשים שהשתתפו בקרב, שהיו חלק מהוויה של החורבן והמוות, משהו משתנה בנו. כל החברים שלי, כל האנשים שאני מצליח להתחבר אליהם, הם כאלו. וכך גם היוצרים, הסופרים, מגיעים משם.

ככול שג'ק מתבגר וככול שהוא מתקן יותר דברים, כך הדברים נעשים אפלים יותר ויותר. מפחידים, עבור האנושות. הרוע, הולך וגדל, מעניק הצצה אל גיהנום שבחיים. הזכרונות והכאב מחלחלים ויוצאים מהספר, עד שהם הופכים להיות חווית חיים גם של הקורא.

במערב אין כל חדש – אריך מריה רמרק

 

אני אוהב ספרים. אני אוהב לראות אותם ולקרוא בהם. ישנם ספרים, שמוטב להם שישארו בצורתם הגשמית, ולא יעברו אל הדיגטלי. שילוו אותנו על המדף, יתפסו אבק, ויזכירו לנו, שהם קיימים, ושצריך לקרוא בהם.

כזה הוא "במערב אין כל חדש". (שני הפרקים הראשונים בתרגום החדש)

איני זוכר כמה פעמים קראתי בו. לפחות 4 פעמים. שוב ושוב. בהפרש של כמה שנים. אין זה סרט שאפשר לצפות בו יום אחרי יום. הוא מצריך זמן להיטמע, להיספג. להבין את משמעותו, לתת לו להשפיע.

"במערב אין כל חדש" מתרחש בחזית המערבית של גרמניה, במלחמת העולם הראשונה. הרומן כתוב בגוף ראשון יחיד ולמרות שמדובר על צבא גרמניה, הרי רמרק היה יהודי. וספריו נאסרו ונשרפו על ידי היטלר, שלחם גם הוא באותה המלחמה.

אני קורא במהדורה שהודפסה ב- 1982, ותורגמה באופן נפלא על ידי צבי ארד. בשפה ברורה, פשוט ונקייה. מתאימה במקצבה בפרטי פרטים אל התחושה. עברית קולחת, ברורה וזכה. מלאכה יפיפייה.

הקדמה:

"אין ספר זה מבקש להיות כתב אישום או וידוי.
עליו לספר על דור שנהרס במלחמה –
גם אם נחלץ מפגזיה"

אין דומה ספר לסרט, שסרט הוא צפיה, ואילו סרט הוא השתתפות, התכנסות. שכחתי. שכחתי עד כמה. אז, כשקראתי, לפני עשורים רבים, לא הבנתי. הדברים נקראו, אבל לא הובנו.

ואין זה אומר שאז הוא לא הרטיט, ולא שינה, ולא פצע. אבל כיום, אחרי עשורים כה רבים, אל התוגה מצטרפת פליאה גדולה, על יכולת ההבחנה. על אותם פרטים קטנים, כמו למשל, חיילים וותיקים המדברים בחרוזים. והנה, אני קורא את עצמי, מדבר, ואת חברי ואנחנו שם, כמו מלפני 100 שנה. שום דבר לא השתנה. והוא מדבר על השריטה, ועל האימה, ועל החיות ועל החייתיות. ועל ההומור השחור, והצורך לזעוק כל הזמן, לזעזע, לא לשתוק. ועל הטירוף הזה, שנטמע בך, גם אם כל מה שחווית זו רק נשיפה קפואה קטנה של מלחמה.

רובכם אינכם יודעים מה זו מלחמה.  וטוב שכך. אבל חובה על כל אחד, ללמוד להכיר אותה. לדעת מה עובר על האחרים, שבשמכם נשלחו אליה, וחזרו אחרים. ואתם אפילו לא יודעים כמה הכל השתנה.

בפרק הראשון, יש קצת שמחה. כי רק מחצית מהפלוגה חזרה. וכך, הטבח המרושע, נאלץ לתת לכל אחד מנה כפולה. והם אוכלים, ושבעים, שבעים וחמישה. ועוד שבעים וחמישה, קבורים או מפוזרים בחלקים בין מכתשי הפגזים והחפירה.

זה מסע בין חזית לבין רגיעה, בין מוות לבין חיים. זה מסע אל תוך תודעה, והתחברות אל נפש ההולכת ומתפרקת בהתמדה. ההקדמה מקפלת בה את כל העלילה, כי אין זה רק אחד. זהו דור שלם. אין מחפשים כאן אשמה, כי האשמה חסרת טעם, היא לא תתקן את המעוות. רק המודעות, יכולה להקל על ייסורי הנפגעים. זה תפקידו של הספר, וזה מה שאני מנסה לעשות כשאני כותב עליו.

זה ספר שנפתח הכי נורא שאפשר, ועם כל עמוד, הופך אפל ונורא ושחור יותר ויותר. זה ספר חובה,לא רק בגלל הסלידה מהמלחמה, אלא בגלל היכולת לציירה כך. קראתי עוד הרבה ספרי מלחמה, ומכולם, הוא הנורא ביותר, אך גם המדוייק, השקול, היפה והאצילי. זהו רומן שבו מוות וחיים מצויירים במילים זהירות. זה ספר שדן בזכרון, ובאדמה, ובריחות, וביד המקרה, בחברות, באהבה, בתשוקה, בטבע ובמוות, המון המון מוות.

זה רומן שמכסה הכל, את החזית, את העורף, את השבויים, הפצועים, הפוליטיקה, האחווה והרוע של המדינה הבוחרת במלחמה. אך בעיקר, זה רומן רדוף טוב לב ואנושיות הכתוב פיוט. זה רומן יפהפה, שאי אפשר להניח לרגע מהיד וברגע ששקעת לתוכו, הוא ישקע בך. זה ספר חובה, משום זה עדיין כאן, סביבנו, וצריך לקרוא אותו, כדי לסלוד באמת מהמלחמה זה רומן שבלעדיו, אי אפשר להבין את מדינת ישראל ובעיקר הוא מניע את הרצון לשנות כי המצב יותר מדי נורא.

 

כתב הגנה על המרקיז דה סאד, ניתוח מרפרף של "ז'וסטין או ייסוריה של המידה הטובה"

אי אפשר להפחית מחשיבותו של המרקיז דה סאד, ולו בשל כך שהעניק את שמו להתנהגות אנושיות המוכרת ונזכרת באופן שוטף. יחד עם זה, בדומה ליצירות גדולות אחרות, התודעה הציבורית עוסקת בצדדים היותר פרובוקטיביים, נסחפת אל המובן מאליו, ולא מאתגרת את עצמה בבחינה מהותית של היצירות.

ייסוריה של המידה הטובה, הינו רומן העוסק בקורותיה של אחת, ז'וסטין, אשר מתעקשת, לדבוק בהתנגדותה לכל סוג של שחיתות מוסרית או גופנית. לאורך הרומן, היא קורבן לעשרות מעשי זוועה, אונס, התעללויות נפשיות ורגשיות. אך למרות כל זאת, היא שומרת על טוהרתה. לכאורה, מדובר על רומן פורנוגרפי אשר כולל גם הצדקות פילוסופיות לראיית עולם ליברנטית. במהלך הרומן, המרקיז מביא טיעונים כנגד המוסר, החמלה, הדת ובעד הכוחניות, התאכזרות לשם הפקת הנאה, והפקרות מינית מוחלטת. לכאורה, הרי זה רומן שתכליתו הן לספק מזון לדמיונות נתעבים, ומאידך, לתת הצדקה רציונלית לקורא להמשיך לקרוא.

המבנה העלילתי של הרומן מזכיר את המבנה הקלאסי של הטרגדיה. ככול שעובר הזמן, ייסורי הדמות הראשית הולכים ומתעצמים. אך אין הדבר מתקיים רק פעם אחת, אלא לכל אחת מהדמויות הסוררות ניתנת ההזדמנות לחזור בה, והיא רק מעמיקה את פשעיה. לא רק שהדמויות המתעללות אינן נענשות על פשעיהן מידי ההשגחה, אלא להפך, הן מתוגמלות, וככול שעובר הזמן הן מתחזקות ומתעצמות, הן מבחינה כלכלית, חברתית ומבחינת ההנמקות שהן מוצאות לצעדיהן.

אך אלמנטים נוספים ברומן מרמזים על כך שקיים רובד נוסף, מורכב יותר. היוצא לכאורה כנגד התפיסות הליברנטיות.

הדמויות המתעללות, היינן כולן בנות מעמד גבוה. ככול שמעמדן גבוה יותר, כך מידת הייסורים שהן מנחילים גדולה יותר. המרקיז מבצע הקשר חד משמעי בין הרדיפה אחרי הממון לבין רוע. אך יותר מכך, הוא טוען, שצבירת הממון נעשית באמצעות פשעים בלבד, ושתכלית העשירים להגדיל המצוקה בעולם על מנת להגדיל את הונם.

הטענה של המרקיז, אינה רק שככול שאדם עשיר וחזק יותר, כך הוא בז יותר כלפי החלשים, אלא שהשיטה עצמה, שהחברה עצמה מבוססת על רוע זה. בעיני צדקנים, תיאורים מינים מפורשים (אך לא בוטים) היינה הצדקה לפסול יצירה. אך מאידך, כיום, אנשים צוברים הונם באמצעות הרעלת מאות אלפים אזרחים בזיהום והריגתם במחלות שונות. המרקיז מתאר התעללויות מיניות בילדים, וזה מעורר חלחלה. אך כיום, בישראל, מאות ילדים בשנה מתים על מנת לאפשר לעשירים להתעשר יותר. הרשתות החברתיות מאפשרות לאלפי פדופילים למצוא קורבנות ולפגוע בהם מביתם, אך המקימים של הרשתות הללו נחשבים גיבורים תרבותיים.

ז'וסטין אינה הראשונה שעוברת מסכת ייסורים איומה הנראית כתפורה על ידי ההשגחה עצמה. גם איוב הוקרב לכאורה על ידי האל על מנת להוכיח את עוצמת האמונה. ייסורי איוב, מחזקים את האמונה באל, ולכן, את עצם קיום האל בעיני האדם, בשל ההכרה של איוב שאת מעשי האל אי אפשר לפרש בכוח ההיגיון. גם אמונתה של ז'וסטין לא מתערערת. אך יותר מכך, כל הדמויות המתעללות הינה מכוערת. ההפקרות הנפשית והמוסרית הופכת אותן לדמויות מעוררות סלידה. לא כך ז'וסטין, השומרת על יופיה המהמם לכל אורך הספר. למעשה, ההתעללות שהיא עוברת נועדה לא רק לשבור את רוחה, אלא לטמא אותה. וסירובה לשתף פעולה ולהיכנע לרוע, שומר את גופה ואת נפשה. היא ממשיכה בעקשנות, מקיימת בסיבלה את אמנותה, בדיוק כמו התפיסה הנוצרית הקלאסית. העקשנות המודעות הזו שלה, הופכת אותה רק ליותר אטרקטיבית בעיני הפוגעים. ככול שהיא מתעקשת יותר לשמור על תומתה, כך הם מנסים יותר לחללה.

אך ז'וסטין אינה בודדה בסבלה. היא מוקפת בנשים צעירות רבות, כולן יפות, כולן סובלות, נרצחות, מעונות, נאנסות, מטומאות. ומאידך, הפוגעים הם תמיד גברים. (למרות שיש נשים המשתפות פעולה, ההתעללויות מבוצעות בפועל על ידי גברים). העולם, לפי דה סאד, מחולק לשניים. מצד אחד, הגברים, כוחניים, פוגעניים, שטניים, מכוערים, שטופי זימה ותאווה, רודפי כוח ושררה. כולם נמצאים באורגיה מכוערת זו של רוע.מהסחורים הקטנים, אנשי הדת, השופטים, האצילים, כל מי שנפשו חפצה בעושר, כך הוא נותן לעצמו חופש לבצע מעשים נוראים יותר. וככול שהוא חזק יותר ועשיר יותר, כך מעשיו מפלצתיים יותר.

ומאידך, הקורבן הנשי, האישה. בריה יפה, ענוגה, עדינה ורודפת טוב. אשר שומרת על שלמותה הפיזית עד הסוף.

גו'סטין אינה רק קורבן חברתי. היא גם גילגול מחדש של איוב ושל ישו. מצד אחד, המרקיז פורש מסכת מהודקת של נימוקים רציונלים המצדיקים לכאורה את ההנאה מהפגיעה באחר ומאידך, הוא עושה הכל על מנת לסתור את התפיסה הזו על ידי איפיון הדמויות הפוגעות והנפגעות. יש בכך גם קריאת תיגר על התפיסות המסורתיות של הנצרות הרואות באישה את המפתה, את שורש הכל רע. היציאה של המרקיז כנגד הנצרות, היא יציאה כנגד יסודות הנצרות, דת שתכליתה לדכא את הציבור ולשעבד את משאביו לכנסיה.

אני מאמין, שעל מנת להתחבר לטוב חובה לדעת את הרוע. המגע עם הרוע צריך להתבצע ברמה השכלית, הרציונלית, ואילו המגע עם הטוב צריך להיות רגשי. אי אפשר לשאוף לטוב מבלי לדעת להבחין ברע ואי אפשר להבחין ברע מבלי להכיר אותו.

הרומן הזה הוא רומן יפהפה, מטלטל ומרגש. הוא מאתגר את הקורא עם תחושותיו ותשוקותיו. בויקיפדיה, מדובר על המרקיז כעל דמות סוטה, פושע וחולה נפש. מאידך, קיימים מחקרים אחרים, הטוענים שכל הנאותיו של המרקיז נעשו ללא פגיעה באנשים. שהוא אכן אהב מין מגוון, אך הקפיד שכל פעולותיו לא יפגעו בנפשו של אף אחד. קיים אינטרס של הסדר הקיים להציג את המרקיז כסוטה. האשמותיו כנגד מבנה הכוח של החברה הינן חמורות מאוד. התמקדות בצדדים הפרובוקטיבים של היצירה מאפשרת לה להיות מקוטלגת כיצירה פורנוגרפית. אך מי שקורא אותה ופותח את ליבו ונפשו, מגלה יצירה מורכבת, יפה, עדינה ומלאת אהבה.

נגישות