יהודים שהוסגרו לנאצים לפי מדינות

למרות שהעיסוק בשואה הוא מרכזי בתפיסה העצמית של ישראל, הרי אחריות העמים הנכבשים לגורל היהודים, לא נידונה באופן מעמיק. את ההשמדה ביצעו הנאצים באמצעות פלוגת הסער (ה- ss) ובפרט יחידות המוות. אך לולא שיתוף פעולה הדוק ונלהב של האוכלוסיה האזרחית, הרי השמדת היהודים לא היתה יכולה להתבצע כפי שבוצעה.

הטבלה להלן מבוססת על הנתונים מתוך הויקפידה העברית, אני ביצעתי את הוספת עמודת האחוזים. אחד הדברים העשויים להפתיע את הישראלים הם אחוז היהודים הנמוך שהוסגרו על ידי הצרפתים. למרות משפט דרייפוס ותפיסות אנטישמיות שהיו נפוצות בקרב הצרפתים, הרי כנראה שהצרפתים ראו ביהודים שלהם יותר צרפתים מאשר יהודים,או שהשנאה שלהם כלפי הגרמנים ותחושת הגאווה הלאומית לא נתנו להם להסגיר יהודים. מאידך, רומנים, אוקראיינים ובעיקר הפולנים, הסגירו יהודים ככול שיכלו. עוד עם שנהנה מהילה בלתי מוצדקת של אי שנאת ישראל הם ההולנדים, שאנה פרנק היא מהפורסמות מהקורבנות שהוסגרו על ידי הולנדים.

קיימות הטיות נוספות, למשל, הבולגרים אכן לא הסגירו את היהודים, אזרחי בולגריה, אבל הם שיתפו פעולה עם הנאצים והסגירו יהודים בשטחים שהועברו עליהם.

כמו כן, מענין שדווקא בגרמניה, אחוז היהודים שהושמדו נמוך יחסית. כנראה, שדווקא היהודים הגרמנים שראו כיצד האומה הגרמנית נכבשת על ידי הנאצים הבינו מוקדם מאחרים עד כמה המצב מסוכן.

מספר היהודים הרוסים שנרצחו הוא מאוד גבוה, אבל הנאצים רצחו מספר גדול של אזרחים, יהודים ולא יהודים בשטחים שנכבשו. כך שצריך להתייחס לנתונים הללו בזהירות. וכך גם לגבי הנתונים בפולין. הנאצים התכוונו להשמיד את הפולנים מיד אחרי שיסיימו עם השמדת היהודים. נעשתה חלוקה של פולין לשלושה מחוזות, והפולנים גורשו אל אחד מהם, כך שהטלת אחריות על האומה הפולנית היא לא בהכרח מדוייקת.

בעיני, שאלה שנשארה פתוחה היא חוסר היכולת של היהודים להגיב כקולקטיב. למרות שהיו אירגונים כלל יהודיים (כדוגמת הבונד) או וועד ארבע הארצות (בפולין) הרי היהודים, כקבוצה, לא הגיבו נכון ולא הבינו את הסכנה בזמן.

אחוזים יהודים שנרצחו יהודים שניצלו יהודים לפני המלחמה מדינה
0 0 50,000 50,000 בולגריה
0.0035 7 1,993 2,000 פינלנד
0.77% 60 7,740 7,800 דנמרק
17.26% 7,680 36,820 44,500 איטליה
22.09% 77,320 272,680 350,000 צרפת
25.00% 141,500 424,500 566,000 גרמניה
27.03% 50,000 135,000 185,000 אוסטריה
36.42% 1,100,000 1,920,000 3,020,000 ברית המועצות
43.99% 28,900 36,800 65,700 בלגיה
44.44% 2,000 2,500 4,500 אסטוניה
44.82% 762 938 1,700 נורווגיה
47.13% 287,000 322,000 609,000 רומניה
55.71% 1,950 1,550 3,500 לוקסמבורג
66.06% 78,150 40,160 118,310 בוהמיה ומורביה (צ'כיה)
68.97% 569,000 256,000 825,000 הונגריה
71.43% 100,000 40,000 140,000 הולנד
78.14% 71,500 20,000 91,500 לטביה
79.82% 71,000 17,950 88,950 סלובקיה
81.15% 63,300 14,700 78,000 יוגוסלביה
85.12% 143,000 25,000 168,000 ליטא
86.59% 67,000 10,380 77,380 יוון
90.91% 3,000,000 300,000 3,300,000 פולין

כלבי המוות של המלחמה

במלחמה, בקרב, אין בני אדם. יש חיות, הנלחמות להרוג אחת את השניה. זו תשוקה קדמונית, מוטבעת הקוד הגנטי שלנו. היכולת הזו, התשוקה, להילחם.

כל בעלי החיים נלחמים. מנמלים ועד פילים. ולכל חי, ברורה משמעות הקרב. להיות או לחדול. מטרת הטירונות, להפוך אדם למישהו שיכול להסתער אל כדורים שורקים, למישהו, שלא מוטרד מדי כאשר נוחת ליד פגז, אלא שמח שיצא חי.

כשיורים עליך, הגוף כבר יודע מה לעשות, כיצד להתחבא ולירות בחזרה.

המבט משתנה. כשצופים בנוף לא מתפעלים מיופיו, אלא לומדים להעריך מרחק, ומי מספיק קרוב כדי שאפשר יהיה לירות בו. העין לומדת לקלוט את המטרות, מכוניות, אנשים. להעריך מהירות ויכולת פגיעה. זה שינוי. זה אדם אחר. לוחם.

ריח אבק השריפה מעורר את התשוקה להרוג. וכמה שלא נדכא אותה, נדע שהיא שם ונוכל להרגיש אותה. זה הטעם המתכתי של הדם בפה, זה ריח התחמושת וריח אבק השריפה, ועשן של מנועים ושמן חם, ואבק, וקולות של צעקות בקשר, וירי פגזים. וכל פעם שיש מלחמה, משהו נדרך בי. היד מחפשת את הנשק, הראש רוצה להתאמן, לירות, להפגיז, להרוס. לצאת להילחם. כמו מנגינת מוות וההרס של חלילן.

המלחמה היא אימה, ואימת המוות היא זו המשנה את הנשמה. למדתי את זה מאיש צוללות, התפלאתי לראות אצלו את השריטה כל כך עמוקה. הוא אמר שזה משותף לכל הגברים בצינור. אני איש שריון, כמו אנשי הצוללות, גם אני נלחם מתוך מכונה.  ואני מכיר את אימת המוות. מפגזים שנפלו, מלהיות בחזית.

תחושת פחד המוות. כה משוחררים היינו תחת התחושה הזו, כל כך חופשיים, כל כך מתענגים על כל רגע, כל כך חשופים לכל תחושה. חיים על הקצה. שבועות על גבי שבועות. לא יודעים פחד, רק נעים בתוך האווירה ומביטים בשריטה מתהווה. אבל בשריון אני חודשים בודדים בחזית. והוא בצוללת, כל הזמן. אם עומק השריטה נקבע על פי עוצמת המאורעות, הרי אורכה הוא כאורכם. 

רק שם, אנשים מתחברים אחד לשני כבני אדם. העבר נשכח, העתיד לא ידוע. החיבור בין חיילים הוא חיבור בני אדם, שהיו יחד במקומות שאף אחד לא היה, ושהרגישו יחד את אותה התחושה. שראו אחד את השני במצבים נוראים, עייפים, סובלים, כואבים, בוכים ונשברים. ויודעים, על מי אפשר לסמוך ועד כמה. כי אי אפשר להסתיר מי אתה, כאשר אתה במלחמה.

בעתיד המלחמות יהיו נוראיות יותר, כי בני אדם ילחמו כנגד מכונה. לא ירחק היום, ונשלח רובוטים לבצע כיבוש ומלחמה. אין זה אומר שהלוחמים מפעילי מכונות העתיד ידעו רגיעה. גם אם המוות מגיע אליך דרך אלף מחשבים, עדיין הוא לא יוכל לנקות את תחושת האחריות והאשמה. רק יהיה שקט יותר, כי ההבנה בעורף ללוחמים הללו, תהיה הרבה פחות גדולה.

נגישות