מהמרכז לכנרת באופניים

מאחר שאין לדעת אם מי שהחל לקרוא, גם יסיים קריאה (ולו משום שרוח התקופה מחייבת קצרנות ואילו הנטיה של אלו הרוכבים שעות היא קצת הפוכה מכך), ועל כן, מן הראוי להביא את הנושא החשוב באמת, והוא להמליץ על נופש חורפי בצפון הארץ. האתרים ריקים יחסית, מזג האוויר אידאלי להליכה בחוץ ולרכיבה באופניים. מומלץ גם להגיע לביקור בחרמון, שגם אם אינו עוטה לבן, הרכבל הוא עדיין חוויה מרנינה.

יצאתי ברכיבה מוקדם מהבית. חמש בבוקר. לפני הזריחה. היה קר. אני לא אוהב קור. את המסלול הזנתי אל ה- gps כבר אתמול. בכל מקרה, את הקטע tהלילי רכבתי לפני יומיים, רק כדי לראות על מה מדובר ואם השבילים עבירים. עבר פחות משבוע מהגשם האחרון, ולרכב בבוץ, זה לא מעשי. השבילים הסתברו כנוחים לרכיבה, כך שלפחות לגבי השעתיים הראשונות של הרכיבה, הנחתי שיהיה בסדר. על חולצת הרכיבה עטיתי מעיל רכיבה. הוא דק וכבר הוכיח עצמו כהגנה יעילה כנגד קור, גם מתחת ל-10 מעלות. הרגליים, במכנסיים קצרים, אם הגוף חם, גם השאר בסדר. כאשר ממש קר, אני מצמיד קרטון על החזה.

אני מאוד אוהב לרכב רכיבה ארוכה. מראש, הקצב הוא רגוע, איטי, ההנאה מהדרך רבה, אין באמת לחץ להגיע לאן שהוא בזמן, העיקר להגיע, לא כזה חשוב מתי. אם כי מאוד רציתי להגיע אל הירידה לכנרת לפני החשיכה. לא היה לי ברור מה איכות השביל היורד, ולרדת כזו ירידה, בחושך, נראה לי קצת גבולי. כבר מספר פעמים, שהייתי בטוח שאני מגיע אל שפת הצוק המוביל לכנרת, וכל פעם הסתבר לי שיש עוד עליה, שאולי אחרי זה אוכל להתחיל לרדת אל האגם. אבל כל עליה, היתה למעשה הכנה קטנה וקצרה לעליה הבאה, בהתחלה, עוד הייתי מתבאס כל פעם שהבנתי שהירידה היא רק מנה ראשונה, אחרי זמן מה, קיבלתי את הדרך בהשלמה. ניסיתי למצוא את הקצב בו אוכל לעלות ולטפס לאורך זמן. המחשבה על האגם הממתין לו שם למטה, כמו קורא רק לי מעבר לגבעות.

והנה, אני מטפס, חצי שעה של טיפוס רציף וקצת הליכה כדי לשחרר את השרירים, ואני בטוח, שבקצה, וודאי, אוכל להציץ ולראות את הכנרת, לפני השקיעה. ואכן, אני מוצא את עצמי משקיף אל האגם, מדרום. מזווית שמעולם לא צפיתי בו. ואני לא חושב שיש כביש לכנרת שלא עליתי בו או ירדתי בו. והאגם נראה לי כפי שמעולם לא ראיתי אותו. חדש. וזו שעת שקיעה, ואני ארד את הירידה הזו בחשכה. בזהירות, בזהירות, לאט, לאט, כך ניסיתי להרגיע את עצמי.

ואני כבר רחוק מדי מהישוב האחרון, ואני לא ממש יכול לקרוא לחילוץ שיעזור, כך שיש רק כיוון אחד אפשרי: למטה. אמרתי לעצמי, נרד קצת בשביל, אם זה יסתבר נורא מדי, נעלה בחזרה. וההתחלה, היתה מענגת. שביל כבוש, לבן, כמעט ללא בורות, ואני יורד עשרות מטרים בקלילות, נהנה מהנוף ומהרוח, כמו דובדבן מתקתק בסוף רכיבה של 10 שעות.

הולך ומחשיך, יש לי שני פנסים, ואני מרגיש שעד לדגניה, הכל יהיה רק מתוק. ואז פתאום, באחת העקומות, השביל הופך להיות לסידרה של בורות, אבנים וסלעים. ואני מוצא את עצמי מלהט על האופניים, הזרועות נושאות בעומס כל הגוף ושלמותי הפיזית תלויה באופן שבו הצמיד הקדמי יצליח להיאחז בקרקע. פאק, אני בחושך מוחלט, ירדתי יותר מדי מכדי לעלות, אני כל כך קרוב לכנרת, לא אוותר עכשיו. ואם אפול, ואם אשבור משהו, מי יכול לבוא לחלץ אותי כאן. ובכלל, זה די מטופש, שלא נגיד מטומטם, לרדת כזה שביל בחשכה. אז עשיתי את זה לאט לאט. העיקר לא ליפול. והכל אפוף חשכה, ואין צליל, רק ריחות של שדות, והרעשים המכניים של האופנים והצמיגים על גבול האחיזה. ומדי פעם אני מרים את העיניים ומביט אל החושך הענק הזה המשתרע לפני, מבחין בקצוות של אור מהישובים הסמוכים, וזה מרגיש כל כך גדול. אני כמו נמלה היורדת בזהירות על שפתותיו של מכתש ענק. וזה מרגיש כל כך זר, כל כך לא ישראל, ויחד עם זה, כל כך יפה וביייתי וחלק ממני. לא חשבתי שימאס לי מירידות, ובכל זאת, כל סיבוב שאני עושה אל עוד סידרה של סלעים, בורות ודרדרת, מקרב אותי יותר אל תחושת הנימאס כבר מהשביל הזה.

ואני מוצא את עצמי שוב על שביל נפלא, ורוכב, בכוחות אחרונים, אל אורות של ישוב קרוב, ואני מקווה, נאחז בתקווה שאני מרגיש שהיא אולי אשליה, שזה אחד הישובים הקרובים לכנרת, אולי בתיה העליונים של המושבה כנרת. אבל משהו לא מרגיש בסדר, אני מנסה להיצמד לאשליה שהאגם פה ממש ליד בחושך. אני מפדל בקושי ליישוב מדרום, דרך ריחות של מזבלה, שישר העלו זכרונות מהצבא. ואני מתקרב אל האורות, ושואל את עצמי "מעניין באיזה ישוב אני" והנה, שלט גדול מברך את פניי "סופר יבניאל". פאק. יבניאל, זה ממש לא קרוב לכנרת. הערכת המרחק והגובה שלי ממש לא מחוברת למציאות. יש לי עוד המון המון לרדת.

סטיתי כבר מהמשעול המתוכנן ואני שואל את עצמי, האם לעצור עכשיו, האם לבקש מזוגתי לבוא לאסוף אותי. אני בודק ב- gps ואני מאתר שביל שיחזיר אותי חזרה אל המסלול המתוכנן. כך לפחות אני מקווה. תחילת השביל, שלולית גדולה. ואם שאר השביל כך, אין מצב שאוכל להמשיך לרכב. אני יורד בשביל הזר, והוא בסדר, נחל קטן לחצות, ועדיין המון חוסר וודאות. פתאום, אני מבחין מרחוק בדמות, שנראית כמו עטויה כולה בזקן גדול. מזמן לא שמחתי לראות בן אדם, להרגיש שאני לא תקוע בשום מקום, שאני לא המשוגע היחיד שמבלה בלילה בשדות זרים. אנחנו מתקרבים, ואני מבחין בקושי בדמות רוכבת באופניים. אני מברך אותו בעליצות, והוא ממשיך לרכב. הבטתי בו רגע, והוא נראה לגמרי לא רוכב ישראלי טיפוסי. אולי אחד מהתייריים העושים את שביל ישראל. בלי ציוד מיוחד, על אופניים הנראים עתיקים ולא מתאימים למשימה ובלי פנס. הזהרתי אותי באנגלית שיש לו עוד טיפוס ארוך. והוא ענה בעברית צברית "אל תדאג, יהיה בסדר".

כמה עשרות מטרים אחריו, אני מבחין ב-4 פנסים המרצדים אט אט בעליה. 4 רוכבים, מצויידים במיטב הפנסים ומיטב האופניים, מתנשפים עמוקות. בירכתי אותם לשלום, אבל נראה לי שהם לא יכלו לפרגן אפילו נשימה קטנה לטובת תשובה.

אני ממשיך לרכב, ירידות ארוכות ונוחות. לכל איזור בארץ, יש את הנשמה שלו. את האווירה, של הריחות, הצמחים, האדמה, מזג האוויר. כל איזור, מבורך בייחודיות. עזבתי את ההר, והגעתי אל קסם הדלתה של הכנרת. זו דלתה קטנה מאוד, אך התחושה של ביצת מים מתוקים עתיקה עדיין מפעפעפת בה. תחושה של ביטחון, של חום, של האגם הקרוב והמתוק. וכמה מאות מטרים אחרי זה, אני שם. משקיף אל הכנרת, כל כך גדולה, כל כך משדרת את מהותה, מובנת מעכשיו אחרת. מורגשת אחרת. כל כך הרבה פעמים נהגתי כאן, והנה, אני כאן באופניים. הכל מתחבר.

אחרי שירדתי אליה מההר, חצי קילומטר של ירידה אנכית, בלילה. כשרוכבים בחוץ, כשנעים כאלו מרחקים בכוח השרירים, ההבנה של האדמה, ושל האגם ושל ההרים, היא אחרת. הרכב המנועי מנתק מההקשר. לא היה לי מושג שהטיפוס יהיה כל כך קשה לקראת הכנרת. מה כבר זוכרים, כאשר העיסוק העיקרי בנהיגה הוא לשמור על העירנות.

יצאתי ב- 5 בבוקר. בניתי על קצב תנועה מוצע של 15 קמ"ש כמו שעשיתי בדרך לבאר שבע. ההתחלה, אכן הייתה מאוד נוחה. שלא נגיד תרפיה. תפיסת המרחב, המרחק, המקום, משתנות כאשר רוכבים באופניים.

באיזור חדרה, אני מבחין מבעד לערפילי הבוקר, בתעלת מים רחבה, ואז המים זזים. כאילו חלק מהמים מתקדם לכיוון השפה. התחושה הראשונה שלי היתה "פיל", ואחריה "היפופותם". שלמיטב ידעתי נכחדו מהארץ. מבט נוסף גילה שזהו חזיר בר. ואני רואה את הדבר הזה נע במים  ואני ירא. זהו בעל חיים כה גדול וכה חזק, שמזנק לתוך תעלת מים בקור של 6 מעלות, מניע גל של מים בעודו פלס את דרכו אל השפה ומתחיל לרוץ כאילו אין מחר. ידעתי, שאם הוא מחליט לפנות לכיוון שלי, אין לי מה לעשות. אני פשוט חלש וקטן וחסר אונים מול בריאה אדירה שכזו.

נזכרתי בו, כמה עשרות קילומטרים לאחר מכן, כשאני מטפס אט אט על גבעה ברמות מנשה. האדמה באיזור נוראית לרכיבה, בעיקר עבור אופניים בעלי זנב קשיח ומתלי קדמי בסיסי. ואני אט אט מטפס, ומבחין לצידי בשלושה חזירי בר רצים במקביל. אם ושני גורים. הם מטפסים ורצים כמו שגור כלבים משחק בדשא. לא ניכרת בהם כל עייפות בזמן שהם רצים במעלה הגבעה, אני מביט בהם מתרחקים, מקפצצים להם באופן חסרי מאמץ, מקרינים אושר וחוסר דאגה, שוב, אני מרגיש את עצמי חלש וקטן, מה שלא פוגם בתחושה ההנאה מהמקום, הזמן והאוויר.

כל איזור בארץ כל כך מיוחד. ממישור החוף, בעל האדמה החולית, אל גבעות קירחות, ומשם אל כיוון עמק יזרעאל. הצליל הדומיננטי ביותר ששמעתי הוא קולות ירי. אני גולש מגבעות רמות נפלתי לכיוון יער מגידו, והנה אני שומע צרורות מקלע ארוכים, ירי מנשק קל ופיצוצים. באופק, אני מבחין בכלי רכב צבאיים בתרגיל. איזור מוזר זה, ברגע שאני עוצר, המון זבובים עטים עלי. עקפתי את התרגיל הצבאי, וירדתי ביער מגידו לכיוון העמק.

אני לא מתורגל בסינגלים, וגם אם כן, דברים חביבים כמו ביער בן שמן. ואילו הפעם, מסלול מכשולים של ממש. אני מברך את מוסך האופניים על הצמיגים, הגלגלים והבלמים. בכל מקרה, הבלמים הקודמים שלי היו בסוף דרכם, ולא הייתי רוצה לרכב באיזור הזה עם בלם שקרס.

העמק, כה רחב וחם. האדמה שלו פוריה, תחושה של מרחב ושל חום שלא חוויתי בשום מקום אחר בדרך. מרגיש כמו שהמסע לרוחבה של הארץ הוא גם מסע בזמן. באיזור התעשיה של כפר סבא, הבחנתי בדמויות גוחנות מעל להבות, מנסות להתחמם. עניי הארץ משוועים לחום ולפרנסה. משם, המשכתי דרך המושבים המובססים, בהם טירות קטנות משתבצות להן בינות לבתים הישנים ורוב אלו המשקימים אל הקור של הבוקר הם תאילנדים. הלאה, אל שכונות ההרחבה והישובים החדשים בעמק חפר. אך כאן, בעמק יזרעאל, נראה שהזמן עמד מלכת, אי שם בשנות השבעים, וזכיתי לברכת שלום הלבבית ביותר בכל הטיול, מחקלאי עברי בעמק.

וכך, המשכתי, לאורך מסילת העמק החדשה, לכיוון הר התבור. לשמחתי, משפצים את הכביש, וכך מצאתי את עצמי מתגלגל על דרך עפר משובחת, בירידה ארוכה ארוכה.

ביציאה מדבוריה, חתכתי לכיוון מזרח. מוזר בעיני, שצומת כה עמוס, המנקז את התנועה מעפולה צפונה, עדיין אין בו רמזור.  אלו המנסים להשתלב בתנועה, יש שדה ראיה צר, אני חוצה את הכביש העמוס, ומרחוק מבחין בשביל סלול. זה אכן שביל, הנע לאורך נחל תבור. והוא כה יפה, כה מעודן, משתלב בין העצים בעדינות לא אופיינית לשבילים המתוכננים כיום. פינת חמד מיוחדת, יש מעט נחלים זורמים בארץ, ועוד מעט יותר כאלו שיש לאורכם שבילים טובים לרכיבה, אך יתרה מזו, התושבים המקומיים נראה שממש נהנים מהשפע הזה. הולכים להם בזוגות לאורך השביל, נהנים מהטבע כמות שהוא. רוב הישראלים שפוגשים בחוץ, עושים משהו. משתמשים בטבע על מנת להתאמן, להגיע ממקום למקום. ואילו נראה שתושבי הארץ הערבים פשוט נהנים לטייל בחוץ.

ובכלל, נראה שהארץ נטושה. מעט מאוד אנשים מסתובבים בחוץ. עברתי דרך מושבים וישובים בכל שעות היום, וברובם הרוב נראה סגור. התריסים מוגפים, אין כמעט מכוניות על הכבישים. האם כולם ספונים בבתיהם מול הטלויזיה והרשתות החברתיות?

על המפה זה נראה מעט, כמה עשרות קילומטרים, שעתיים, מקסימום 3 שעות רכיבה. איחלתי לעצמי שאני אמשיך בירידה עד לכנרת. כל כך רציתי לצפות בה, להריח את רוחה ולהתפלש בניחוחה. זה חלום כה עתיק להגיע אליה באופניים. להרגיש אותה כמו שהרגישו אותה אלו שהלכו אליה שבועות ברגל, בלי משוכות זכוכית והניתוק של הרכב הממונע והכביש הסלול.

הציוד שלי די פשוט, חוץ מערכות התיקון הרגילות לאופניים, אני לוקח איתי עוד ליטר וחצי מים ומשקה ממותק על הסבל, שמן שרשרת, מנעול אופניים, מטען לטלפון פנס לאופניים ופנס ראש. 4 פיתות חצויות עם מילויים מגוונים (ריבה, חומוס, טחינה, מטבוחה) תפוצ'יפס עבור המלח וצ'ריוס בשביל האנרגיה. אני משתמש ב- gps וכל חצי שעה אוכל חופן צ'ריוס וכל שעה חופן תפוציפס. השילוב הזה הוכיח את עצמו מוצלח למדי ומאפשר לי לרכב שעות. בעומסים, אני צריך לאכול קצת יותר. בכניסה לעמק עצרתי בתחנת דלק ואכלתי כריך. מזונות שהם כבדים יותר, כמו בשר, או אפילו פלאפל עלולים לגרום לתחושה לא טובה.

כל כך הרבה פינות חמד חוויתי בדרך וכל כך הרבה מעשי אדם להבדיל. מקורות נחל תנינים החרב והמסולע, האופן שבו כביש 6 מצלק את הנוף, מה זה לעלות מאות מטרים, לצלוח סוגי אקלים ואדמה, כאילו שארץ ישראל כוללת בה דגימות מנופים מכל העולם. תחושת הטוהר מהשהות בחוץ, והדממה הזו, ההולכת ומתעצמת ככול שעובר הזמן, עד שהיא הופכת לבת הלוויה המועדפת לכל דבר.

אני מברך את מזלי שאני עובד במשרה גמישה, המאפשרת לי לחבוק את השדות שעות בשבוע. אני חושב שהאופן שבו שוק העבודה הישראלי דורש 9 שעות במשרד, בנוסף לשעתיים עמידה בפקקים, הוא חורבן לבריאות הנפשי והפיזית של הישראלים. לרכב בשלווה ולראות את מחול השדים של הלחץ, שנובע מכלום ומוביל לכלום מלבד מצוקה, זה עצוב. הרכיבה מעניקה פרופרציות, מביטים על המציאות ממרחק, פרספקטיבה לגבי הדברים הנכונים. באופניים, אתה תמיד קטן, תמיד חלש לעומת המכוניות, האופנועים, העליות והכבישים. אשליית העוצמה והשליטה נגמרות, כי כאשר כל כך חלשים, אין אפשרות לנסות לשלוט, אלא להשתלב, לעבוד עם הסביבה כדי לקדם את עצמך.

רכבתי כבר לבאר שבע, וזו הייתה חוויה נפלאה. הרבה פחות קשה מהנוכחית. יש תחושה טובה אחרי רכיבה של 3 או 4 שעות. אבל אחרי 7 או 8 שעות רכיבה, השינוי הוא כה עמוק שהוא נשאר הרבה זמן. תחושת האושר מהפעילות מהטבע נטמעת, מתערבבת באופי. החוויות מתרחשות בכזו עוצמה, שהן חוזרות אלי שוב ושוב. וככול שהרכיבה ארוכה יותר, וככול שהבדידות מובהקת יותר, כך הזכרונות חיים יותר.

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

נגישות