לרכב במדבר, חוויות מ- hlc 2018. מסע בעקבות הראם הלבן

לפעמים, כשאני דוחף את האופניים בעליה, ובדיוק הנשימה עומדת להיגמר, וגם הכוח. ויש לי עוד איזה שלושים קילומטרים עד לתחנה הבאה, שחלק נכבד מהם עלול להראות כמו העליה הזו, ואז אני נעצר, פשוט כי אין ברירה, ואני מביט על המצוקים המאוד עתיקים הללו, ומרגיש, שאני נמצא במקום היפה ביותר בעולם, בזמן הנכון ביותר בעולם, שזה כמובן עכשיו.

דע מהיכן באת ולאן אתה הולך

בעקרון, ה-hlc מוזנק מהצפון. כשהגענו לצפון, הסתבר לנו באופן חד משמעי, שאי אפשר לרכב את הקטע של המסלול בגולן.

מג'דל שמס מקסימה, והאנשים היושבים בה, נדיבים וטובי לב. האווירה רגועה, אולי משום שבגבהים הכל שקט יותר. וקשה יותר לבצע פעולות פיזית. האנשים נוהגים לאט ובטוח. ההר נוכח מכל נקודה על הכפר ובזמן סערה, שומעים אותו נוהם. ברוב הבתים תמצאו תנורי עצים לחימום, כי אי אפשר לסמוך על רשת החשמל בסופת שלג, והדלק בתנורי הנפט עלול לקפוא כאן.

למרות הגשמים העזים שלא פסקו לרגע, חלק החליטו לזנק בבבוקר. לרכב על הכביש היכן שחייבים, אחד גם ניסה את המסלול. חבורה של 13 רוכבים לערך, החליטו להתחיל מהדרום, בתיאום עם לימור. הלא מנהל. נחמד להיות עם חבורה של אנשים באותו הראש. רגועים, שקולים, כמות מרשימה של פטפטנים, ולכולם כמובן סיפורים מסמרי שיער.

לא תיכננתי לרכב במדבר, אבל שמחתי על ההזדמנות. ידעתי, שאין סיכוי שאני אצליח להגיע לאיזורים הללו בעצמי. ומאחר שהאופניים פחות או יותר מוכנים, אמרתי לעצמי, מעניין איך זה.

אל המדבר

רכבתי 4 ימים סה"כ, ישנתי 3 פעמים במדבר. פעמיים ליד ישוב, ופעם אחת לבד, על פיסגה של הר.

אל הערבה נשפכים נחלים עתיקים. הם נחצבו לפני מליוני שנים, כאשר המקום היה ג'ונגל ענק, ודינוזארים הסתובבו בו. ואני רוכב בתוך הנחל הזה, שחלק מהאבנים בו מורכבות משרידי עצמות של יצורים קדמוניים. והכל ריק. ולא שומעים את המיית החרקים האופינית לכל איזור אחר בארץ. ואין כמעט ציוץ ציפורים. אין רעש מכונות, אין אפילו עמוד חשמל אחד באופק. אין גם קליטה, כמובן.

נהר קדמון

למה לעשות כזה דבר?

לילה, ויש לי עוד וואדי אחד לטפס עד שאוכל למלא מים ואולי אף לישון, בשחרות. רכבתי היום 100 קילומטרים, עם טיפוס מצטבר של קילומטר. וכבר קצת בא לי לנוח.

 

צל

אני אוהב גשם. באמת, כשיורד גשם, אני יכול לצאת החוצה בלי חולצה כדי להרגיש את הטיפות על הגוף. במדבר, למדתי על עצמי, שאני לא אוהב גשם במדבר. אפילו לא קצת. מבחינתי, שיהיה כאן יבש לתמיד. זה בדיוק מה שעובר לי בראש כשאני צועד בלילה, במעלה וואדי צר מדי, צופה במחול שדים של ברקים שמתחולל סביבי. אסור להילחץ במדבר. מי שנלחץ, עושה טעויות. עשיתי טעויות. מי שלא לומד מהטעויות שלו במדבר, לא שורד.

כנראה שהוא לא שרד

רואים את שרידי השיטפון, לפעמים, סלעי ענק שהתמוטטו על השביל. לומדים לרסן את הלחץ. יש דברים חשובים יותר מהדמיונות שלי, להתמקד, במה שקורה כאן ועכשיו. אמרתי לעצמי, פאק, אם זה מתחיל לזרום כאן, אני לוקח את האופניים ועף למעלה. ואם צריך, זורק את האופניים קיבינמט. לפעמים, לפי איך שהאדמה כאן עולה, אני מרגיש שתיכף יש תהום והנה לפתע, אני מוצא את עצמי מביט על הערבה, בלילה, מעל תהום של מצוקים בגובה חצי קילומטר. אז רוכבים במדבר בלילה לאט. אסור להילחץ, אסור להתעייף, אסור לעשות טעויות, אסור לבזבז מים.

שרידי שיטפון

אחרי שיצאתי מהוואדי, וווידאתי שאכן מה שחשבתי הוא נכון, ושהגשמים נמצאים הרחק צפונה מאיזור הניקוז של הנחל שבו בוססתי, שמתי פעמיי לשחרות. זו היתה רכיבה לילה קלילה לאורך המצוק. שחרות הוא ישוב כה נידח, שהוא אפילו לא מוכר כנידח. הגעתי לשם אחרי פחות מדי מים, וכהרגל השבילים, לא נכנסתי לישוב מהכניסה הראשית. אלא מאחורי הקלעים. מהאיזורים הנידחים יותר של הישוב הנידח ביותר בישראל (עם כל הכבוד לעזוז, ויש כבוד).

הסתובבתי לי במקום, שהזכיר לי כפר נופש משנות השישים בו משום מה הדיירים לא מפנים את עצמם. אין כבישים, מבנה קטן במרכז, עם גינה לילדים. אבל בלי מים לשתיה. וכך הסתובבתי לי בלילה, בישוב היפה והבלתי מוכר, וחיפשתי ברז.

אחרי כמה סיבובים בשבילים החשוכים, איתרתי נפש חיה, בחור צעיר שנולד באיזור, מסתבר שהוא רוכב, כמובן, כי באיזור הזה, זה פשע לא לרכב. וגם אולי שמע על ה- hlc. המקום הוא ישוב קהילתי, ונראה שהתושבים בונים אותו בלעצמם, מהאדמה של המקום.

שחרות

נפרדתי מהמקומי החביב עם לב שמח וציוד מלא מים, הלכתי להתמקם על המצוק, פרשתי את שק השינה, מרחתי שיט נגד יתושים. והתמקדתי במשימה הכי חשובה שלי לעכשיו: ללכת לישון.

בשלב מסויים כבר לא אכפת מכלום רק ממה שקורה עכשיו. אין עבר, אין עתיד, רק הווה.

מצאתי מקום נחמד, מרחק ביטחון מה, מהמצוק המשקיף אל איזור הבקעה. לא הבנתי כמה אני גבוה, עד שזריחת השמש העירה אותי, בדממה מופלאה, מתוך ההרים שמנגד. ולא הייתי צריך יותר שום דבר.

זריחה בשחרות

הלכתי לישון עם דיווה אפלה והתעוררתי לצד נערה חביבה. השינה במדבר נפלאה. מתעוררים לאט, שום דבר לא בוער. מתחברים אל השקט, בוחנים באור יום את מה שראינו אתמול. המשחה לאיזורים הרגישים של מורז, עושה פלאים. כך שממשיכים, אל המדבר. לאורך המצוק, בסינגל נחמד, עם כמה דיונות חול, ואפילו איזה טיפוס אחד או שניים. אני לומד את העקבות של המתחרים האחרים. מבחינים בהם גם אחרי יומיים. עד שיורד הגשם. למדתי להכיר טביעת כפות רגליהם. את המשקל על האופניים שלהם. מי לחוץ, מי זורם ומי רוכב היכן.

לא חושב שחשבתי על משהו. במשך זמנים ארוכים, עברתי לכיסא של הנוסע. ראיתי את עצמי עושה את הדברים, ואומר, פאק, לא ידעתי שאפשר.

 

תצפית מהר ברך

טוב לו להיות האדם לבדו. לפחות קצת.

המדבר הזה גדול. האיזור שבו היה בעבר מפל גדול, יש שבילים המאפשרים לרדת מהמפלס העליון לתחתון. בפיסגה, שלט, "רד מהאופניים כאן". יש בקושי מקום לרגליים ולאופניים. אני מקפיד לשים את האופניים בצד של התהום. כי אם תבוא רוח, אני מתכנן לעזוב אותם בזמן. יש כאן איזה 200 מטרים תהום ושביל שנחצב בקיר המצוק. אם אחליק, לא תשאר לי עצם שלמה, מה שמעורר בי מוטיבציה מסויימת להתרכז במה שקורה סביב הגלגל הקדמי. כשאני הולך עם האופניים ביד, כמובן.

סינגל זורם

אפשר להרגיש את המוות במדבר. הוא הופך לאופציה ממשית כמעט בכל רגע. אבל תכל'ס, אני בפחות סכנה מאשר הולך רגל בעיר הגדולה. הרבה יותר מפחיד לרכב באופניים בעיר. במדבר, זה תלוי בעיקר בי.

את היום סיימתי ברכיבה של כמה עשרות קילומטרים, ברכיבה לאורך הערבה, דרך אוסף שפכי נחלים וגבעות לבנות. הגעתי לפארן, היושב ליד השפך של נחל פארן. זהו מושב מדברי, עם בריכה ודשא ואדמה שאני לא רגיל אליה. לא בריח, לא באופן שנוצר בה בוץ.

 

שם ירדן

היה נחמד לקשקש עם בעל המכולת ואורחים אקראיים. והמון תודה למושבניק, שהביא לי בבוקר קפה ועוגיות. הקצב של האנשים כאן אחר. הכל נע לאט, בחיסכון. נימנמתי לי, נים לא נים, שומע, מרגיש, הכל מסביבי, בלי שום מחשבה, עובר מהכרה לשינה וחזרה להכרה. ליד מנחת האולטרה ליט של האיזור, ממנו יצאה הטיסה של עמוס גולדשטיין ועידן גדיש.

מצאתי שם שיר ההולם את המדבר, ולא מצאתי שם מחבר ולא איזכור ברשת. אז הנה הוא לפניכם:

כהות ההרים ממעל

 מרחבי אוויר משכרים

  המדבר הריק והעצוב

    זיכרונות מימים רחוקים.

 

      קרירות של בוקר

       אש הצהריים,

        רכות של ערב.

         זרימת האדמה, משבי הרוח

 

זכרון אחרון

מנחת פארן

לא קל להודיע למשפחה שיוצאים לכזה דבר. לא רק מבחינת העומס על אשתי והילדים, אלא גם מבחינת החששות של הקרובים. אילו הייתי חולק איתם עשירית מהדאגה והמחשבה שאני משקיע בדרעק הזה, היו בכלל משתגעים. הוטרדו מהשטפונות, ובצדק, בפרט שזה היה אחרי האסון הנורא במכינה הקדם צבאית.

רוכבים לאורך המצוק

התוכנית היתה לצאת מפארן אחרי שהחום מתחיל להיחלש, הרטבתי את החולצה ויצאתי שוב אל המדבר. הפעם אני מתכנן לישון בו. רכבתי במעלה הנחל, ואז טיפסתי עוד מעלה אל המצוקים. אני עומד לישון הכי לבד שישנתי מעולם. בערך במחצית הדרך מפארן לצוקים, מצאתי איזור עם קליטה. התארגנתי לשינה, במקום שהרגיש כמו חדר בעל עמודי אבן ענקיים, קירות סלע ותיקרת כוכבים וירח. אני שוכב על הגב, מביט בשמיים, רוח נעימה זולפת לה, זה היה חדר השינה שלי. סוייטה אלוהית. ואז החלטתי להירדם, ונרדמתי.

סויטה אלוהית

המזרון שלי דולף, וכך התעוררתי לי ממגע הסלע הקשה מתחתי, הבטתי בשמים, ראיתי כמה זמן עבר לפי תנועת הכוכבים, ניפחתי את המזרון, התלבשתי חם יותר וחזרתי לישון. אני לא יכול להגיד שמשהו כאב לי, או שהרגשתי עייפות פיזית. הייתי הרבה יותר חזק מאשר בשיגרה, הגוף הרגיש בשיא.

תשוקה לאופניים

חשבתי על שיר הזכרון כאשר רכבתי, ונזכרתי באש הצהריים של האיזור. בקיץ, המקום הופך לכבשן, סכנת חיים. וגם בחורף, החל מ-11 בבוקר, אני מעדיף לא להסתובב בחוץ, בפרט שאין פה לפעמים פיסת צל לאורך קילומטרים. התחזית היתה עגומה. מה שאומר שהייתי חייב לעבור לרכיבת לילה. יצאתי לכיוון צוקים, בשעה 3 בבוקר. הגעתי בסביבות 8, שתיתי קפה בתחנת הדלק, קניתי קצת שיט לאכול.

אני נפרד מהמקום הזה, שהוא למעשה כל כך קרוב לארץ, אבל כל כך כך אחר. מהאנשים הרגועים, מהמדבר הענק. אני שמח שיש עדיין שממה בארץ. שהמקום לא מוצף בתיירים, שהוא לא נגיש. זו פיסה עדינה של אדמה, אין פחים, אבל גם אין פנימיות זרוקות, שקיות נליון או בקבוקי פלסטיק. האדם כמעט לא מורגש כאן, וטוב לנו שכך.

נתקלתי במעט מטיילים עם כולם היה מאוד כיף לדבר, השפה בה השתמשתי הכי הרבה עם מהלכי ורוכבי השביל היא אנגלית. לא מצאתי סיבה להמשיך והיו כמה סיבות טובות להפסיק.

אנשים יוצאים ל- hlc כדי לסיים אותו. אני רואה באירוע את הנופש השנתי שלי. אין לי יומרה לסיים אותו בזמן מסויים, או לסיים אותו בכלל. אני רוכב כמה שמתחשק לי. זו חוויה נפלאה, להיות חלק מהדבר הזה, לפגוש אנשים, לטעום את המסלול. אני לא חושב שיש הרבה דרכים להשיג כל כך הרבה הנאה, לצבור הרפתקאות ולחוש את הבחוץ כמו האירוע הזה. כך שגם אם אתם יכולים לרכב רק יום אחד, הייתי ממליץ להגיע בשנה הבאה למג'דל שמס.

לרכב באופניים בפריס

אודה על האמת, אני לא משתגע על נסיעות לחו"ל. בעיני, הנופש המושלם זה לעלות על אופניים ולרכב ואת זה אני עושה בארץ בכיף. פריס היא בעיני יוצא מהכלל, כי עבור הילדים, וגם עבורי, זה מגע עם תרבות אחרת, משוכללת, יפה. הזדמנות ללמוד מה שאי אפשר ללמוד באף דרך אחרת. ולמרות שזה היה טיול משפחתי, לא וויתרתי על ההזדמנות, ארזתי קסדה מתוך כוונה לשכור אופניים בעיר הגדולה.

אני מאמין, שהדרך הטובה ביותר להכיר תרבות, להתוודע אל הלך הרוח של המקום והאנשים, היא באמצעות האופניים. זה הכלי המהיר, הבלתי אמצעי הטוב ביותר.

פריס מציעה מגוון דרכי לשכור אופניים. החל משירות בסגנון התל-אופן, עם תחנות עגינה מסורתיות ורכישת מנוי. (החל ממנוי יומי, שבועי, שנתי וכו'). רק שבפריס יש גם אופניים חשמליים, ובניגוד לתל-אופן, הם לא מודיעים על הגעתם במגוון חריקות.

יש גם אופניים הפזורים ברחבי העיר, שניתן לשכור באמצעות אפליקציה ולשלם לפי שעות. בחרתי באפשרות הזו. סורקים ברקוד באמצעות האפליקציה, והופה, האופניים משתחררים.

גם בתחום זה, קיים מבחר של לפחות 3 חברות. האופניים שבחרתי היו מאוד בסיסים, ללא הילוכים, ועם צמיגים מגומי מלא. מהירות השיוט שלהם נמוכה, אבל הם נוחים לתמרון ומספקים פתרון סביר לתור את העיר מזווית אחרת. הם גם גילו עמידות לקפיצות מהמדרכות. הם כבדים, קשה לנוע בהם מהר, אבל כאשר זורמים בקצב שלהם, הם נוחים ונעימים.

פריס היא עיר המאפשרת לנוע בה במגוון דרכים, באופן יעיל ונוח. מערכת ההיסעים ההמונית היא עוד עיר מתחת לאדמה. מורכבת ממאות תחנות חלקן בעלות אולמות ענק. קיימים רכבות פרבריות (rer) ורכבת קלה (metro). מסלולי ה- rer נמתחים לאורך מאות קילומטרים, ואילו מסלולי ה- metro מפותלים וקצרים. בכל מקרה, אין לחץ. כי רכבת חדשה מגיעה בתדירות שבין 10 דקות ל-2 דקות.

 

אופניים להשכרה בפריס

גם התנאים מעל לאדמה נעימים. המדרכות רחבות ונוחות לרכיבה. אך יותר מזה, הולכי הרגל אינם תוקעים את הטלפון בראשם, אלא עירניים לסביבה, מתחשבים. הם לא מקפצצים אל תוך מסלול הרכיבה, והם מגיבים אל הרוכבים. בכלל, נראה שהצרפתים רגילים להגיב אחד לשני ולהתחשב. כאשר רוכבים על הכביש, המכונית לא נצמדות אליך, לא עוקפות קרוב מדי. כאשר רוכבים על המדרכה, הולכי הרגל לא מזעיפים פנים. וכך, תמצאו על אופניים גם ילדים וגם גברים ונשים מבוגרות (מחזה שכמעט לא נתקלים בארץ). רבים מטיילים, נהנים מהמראות של העיר.

כל כמה מאות מטרים, יש שכיית חמדה אחרת. זה כמו לרכב בקופסאת תכשיטים ענקית. העיר בנויה לאור גדות נהר, ועל כן רובה שטוחה לגמרי, מאפשרת לנוע כמעט ללא מאמץ.

דמיינו, שעיריית תל-אביב מחליטה לסגור את אחד מהנתיבים של נתיבי איילון לתנועת כלי רכב ממונעים. מעכשיו, רק הולכי רגל ורוכבי אופניים. ואם כבר, אז שמים כמה מתקנים לילדים, קירות טיפוס וספסלים. זה בדיוק מה שקרה בפריס, אחד מנתיבי התחבורה העמוסים ביותר נסגר. והופה, הנתיב הופך למסיבת רחוב.

נראה, שבפריס החליטו שהעיר שייכת לבני אדם, ולא למכוניות. אני רוכב להנאתי, ומגלה שסגרו רובע שלם לתנועת כלי רכב. והוא הומה אנשים. אם כי, המושג "הומה" לא לגמרי הולם, כי שם, גם כאשר יש הרבה אנשים, אין תחושה של מחנק, או רעש מהומה. אולי כי גם הולכי הרגל מכבדים את המרחב אחד את השני.

כישראלים, נוח לנו לחשוב על עצמנו כפתוחים ומסבירי פנים. מאידך, הצרפתים מאוד מקפידים על קשר עין וקשרים בין אישיים בכלל. הקופאית בסופר תציץ בעיניך לוודא שהכל בסדר, וילד צרפתי יעקוף אותי בחדווה על אופנים חשמליים וישאל מדוע אני רוכב על אופניים איטים כאשר האופניים החשמליים מהירים יותר.

זה מאוד נעים לראות רחוב סגור

רכבתי בצרפת סה"כ שעתיים. המחיר לשעה הוא בערך יורו, אם כי האפליקציה דרשה תשלום מראש כך שנשארתי ביתרת זכות של 13 שקלים. מרכז העיר הוא לא גדול, ב-14 קילומטרים של רכיבה ראית עשרות מונומנטים מקסימים. נהניתי מכל שניה, ולא הרגשתי מאויים אפילו פעם אחת. יש בעיר יתרון מספרי לאופניים רגילים וגם החשמליים לא נעים כמו צרעות במשימת חיסול. העיר מרוצפת במתקני השכרה ומתקנים לקשירת אופניים.

בכל מקום, יש שילוט המתייחס לאופניים. בכל רחוב כמעט, יש סימון נפרד לאופניים, לעיתיים, יש נתיבים שלמים שהוקדשו לנו. בצרפת הגיעו לתובנה שגם מאמין בה, שלעיתים בטוח יותר לרוכבי אופניים לנוע בניגוד לכיוון התנועה. וכך, במקרים רבים, כאשר הרחוב הוא חד כיווני, מוקדש נתיב רכיבה לכיוון ההפוך. בניגוד לישראל, בה אופניים אמורים לנוע בהתאם לחוקי התעבורה הכללים.

רכיבה באופניים היא אושר. אבל רכיבה עירונית בארץ, היא מלחמת הישרדות. בפריס, זו חדווה. למרות שמזג האוויר פחות מסביר פנים לרוכבים, הרי בצרפת ובאירופה נותנים לאופניים את המקום הראוי להם. בפרט, כאשר בסופו של דבר, הכל כל כך קרוב, ששימוש באופניים הוא לא רק בריא, אלא פשוט, נוח וזמין יותר מכלי רכב אחר.


 

חוויות ממסע בשביל השנטי למדבר

בית השנטי הוא עמותה לנוער בסיכון. בני נוער, שגורלם התעמר בהם, שלא קיבלו הזדמנות שווה, ועמותת בית השנטי פועלת לתקן זאת. דמי השתתפות במסע, הם תרומה לעמותה.

מסע בית השנטי, הוא מסע אופניים, שנערך משנת 2009. הוא כולל שני מסלולים (180/90) הנערך על הכביש, בסביבה סטרילית. ז"א, אין מכוניות, המשטרה מעניקה בלעדיות לאופניים. זו אחת ההזדמנויות היחידות לרכב רכיבת כביש משמעותית בלי לברך הגומל על כל מכונית חולפת. למעשה, הפחד שלי מהמכוניות הוא הסיבה העיקרית שאני רוכב בעיקר בשטח.

המסע נמשך 180 קילומטרים, אני בחרתי, מאחר שזו הפעם הראשונה, במסלול הקצר,  ולהצטרף בבארי אל הקטע האחרון בין 90 קילומטרים. אני מאוד אוהב את המדבר ולרכב באיזור הוא חלום ישן.

כבר בחניה אפשר היה להתרשם מהארגון המוקפד. החל מהסדרנים, המוסיקה, המזון שהמתין לבאים מתל-אביב, קרם הגנה מהשמש, מים, קפה והשלמות לערכה. השירות, כמו במהלך הרישום והבירור, היה אדיב ויעיל.

ניצלתי את הזמן עד שהרוכבים יגיעו לסיבוב בקיבוץ בארי. אני מאוד אוהב להסתובב בקיבוצים, כי הם דוגמה נהדרת לאופן שבו קהילה יכולה להתקיים בלי כלי רכב ממונעים. מהדרום ועד לצפון, הקיבוצים דומים במבנה שלהם, בכרי הדשא המוריקים ובשבילים המקשרים בין הבתים (שרובם צנועים). יפה בעיני, שהשאיפה לשוויון והניסיון להתרחק מערכי החומרנות גם הוביל לסביבה שהיא ידידותית להולכי רגל, ילדים, זקנים וכמובן, רוכבי אופניים. יש מעט מאוד שכונות עירוניות (מעוז אביב, לדוגמא) שהשכילו ליישם את המודל המקסים הזה, ולא ליצור מובלעות בטון בין רצועות אספלט.

קיבוץ בארי. שבילים נעימים המקשרים בין בתים צנועים

האירוע מושך ערב רב של רוכבים. החל מקבוצות מאורגנות יפה בחולצות תואמות, רוכבי טריאטלון מצויידים ביצירות קרבון מפוסלות ועד רוכבים שהחליטו לעשות את המסע על אופני הרים 26" (עם סבל!) שערכן בשוק נמוך ממחיר ההשתתפות.

החניה בבארי – יותר פחמים מאשר ביום העצמאות בפארק הירקון

אני רוכב שבילים, הכי קרוב שיש לי לכביש הם אופני גראבל שאני עושה בהם שימוש מדי פעם לרכב לעבודה. לפני האירוע, בחנתי את עצמי ברכיבות של 90 קילומטרים, אחרי הרבה ניסיונות, אני רוכב כיום בלי לאכול פחממות ורק משלים מים ומלחים. הצלחתי לרכב 90 קילומטרים בשבילי עפר במהירות ממוצעת של בערך 20 קמ"ש. הרגשתי די מוכן.

אבל רכיבת הכביש שונה מרכיבת שבילים. בשבילים, כל הזמן משנים תנוחה ומהירות. בכביש, עובדים בצורה מונוטנית, מתרכזים פנימה אל הנשימה ואל המאמץ. מאחר שזו רכיבת הכביש הראשונה בה אני גם יכול להשוות את עצמי לאחרים, למדתי בה את החשיבות של תנוחת הרכיבה כדי להפחית את התנגדות הרוח. רכיבה רכונה עם הראש כלפי מטה, קלה מאשר רכיבה קצת זקופה יותר. המבט שוזף רוב הזמן את הרוכב לפניך או מונח הגלגל הקדמי. כמעט לא שמתי לב לנוף או לסביבה, כמעט כמו לרכב על טריינר. ברכיבת שטח, חיים את ההבדל באדמה ובצמחיה. בריחות ובתחושות. יש הבדל אם רוכבים בסביבת נחל, כביש, באדמה חולית או טרשית, ברכיבת שבילים, נטמעים בסביבה, ואילו בכביש, הכל מתמצה אל קצב נשימה, מאמץ וניהול אנרגיה. היקף הזכרונות שיש לי מרכיבות בשדות גדול משמעותית מהרכיבה בכביש. נהניתי, אבל זה מרגיש דחוס יותר וקצר יותר. מעט יותר.

בשטח, הרכיבה נוטה יותר לפיקים של מאמץ. בכביש, המאמץ אחיד יחסית ולאורך זמן. לקח לי זמן להתרגל לרעיון שאני צריך לעבוד כל הזמן בדופק יחסית גבוה. בשבילים, אני יכול לשמור על ממוצע של קצת מעל 20 קמ"ש, אבל אני לא נוטה להתאמץ לאורך זמן. אני גם לרוב רוכב לבד, כך שמאוד קל לי לשמור על הקצב הנכון עבורי. על הכביש, רכבתי קרוב ל-30 קמ"ש במאמץ יחסית גבוה. אומנם היו 1600 רוכבים, אבל כמה עשרות שעקפו אותי גרמו לי תחושה אני נסחף לאחור. בכביש, יש פחות שרירים שעובדים יותר קשה.

בהתחלה, הרכיבה היתה איטית, ועם הזמן הקצב גבר. וכך גם פחתו הדיבורים והרוכבים התכנסו כל אחד אל גופו ואל המאמץ הנדרש. חוץ מכמה שזה לא נחשב מאמץ עבורם. אני רוכב אופני גרבל בעלי צמיגים רחבים יחסית ועמידות יחסית לתקרים. כך שיכלתי לרכב על השוליים בלי לחשוש. האופניים העדינים של רוכבי הכביש צריכים שישאו אותם על כפיים כאשר הכביש נגמר ומגיעים אל מגרש חניה לא סלול. להערכתי, ניתן לרכב יופי על כביש עם שלדה של אופני הרים, צמיגים צרים יותר ובפרט, עם כידון של אופני כביש, כי בסופו של דבר, העבודה מול הרוח היא עיקר המאמץ.

רכיבת כביש כמו שרכיבת כביש צריכה להיות

ידעתי שרכיבה בקבוצה מאוד מקלה, אבל לא הערכתי עד כמה. מדי פעם, "לקחתי טרמפ" עם אחת מקבוצות הרכיבה, ונהניתי מהקלה מאוד משמעותית ברכיבה. בחרתי לפתוח את הרכיבה בחוד, כך שכל הזמן נעקפתי על ידי רוכבים מהירים יותר. בסופו של דבר, המהירות שלי היתה ממוצעת. לא מהמהירים ולא מהאיטים. אני משער, שאילו הייתי בוחר לרכב במאסף, הרכיבה היתה קלה משמעותית. מבדיקות הרכיבה בסטראווה, ראיתי שהרוכביים האיטיים נעו במהירות של 20 קמ"ש לערך. שכמו כל דבר אחר שנכתב בדברי ההסבר למסע היה מאוד מדוייק. כך שמי שרוצה, יכול לרכב 20 קמ"ש את כל המסלול. אומנם בהפסקות קצרות קמעה, אבל להערכתי במאמץ פחות משמעותית.

היה יפה לראות כיצד רוכבים משתפים פעולה ועוזרים אחד לשני. במקרה של תקלה אצל אחד מחברי הקבוצה, כולם עוצרים. כאשר קשה, אנשים מעודדים, ולעיתים, המאמנים דוחפים פיזית את המתקשים. ישנם אתלטים ברמה מאוד גבוהה, שעשו את המסלול כאילו שזה טיול רגוע בהליכה. כך שיש לי לאן לשאוף, וטוב שכך. בין הרוכבים היו נערים ונערות, גברים ונשים בכל הגילאים ובכל הנפחים, כאשר המבוגר ביותר הוא בן 78, ועשה את המסלול המלא.

רוב המסלול הינו גבעות נמוכות, במגמת עליה שאינה ממש מורגשת. לקראת הסוף, יש כמה עליות שקצת הכבידו. לא הקפדתי מספיק על מלחים והייתי צריך לכבד את הירכים בכמה אגרופים הגונים כדי לשחרר אותן. יש לחץ פסיכולוגי נכבד להמשיך לרכב עוד ועוד, ולא להתפדח לעמוד בצד בזמן שכולם עוקפים אותך. למרות ששרפתי סדר גודל של 3000 קלוריות, צרכתי בעיקר מלחים ולא הרגשתי נפילות כוח.

שבילי הרוכבים הולך ומתארך

תוך כדי רכיבה, שמעתי רוכבים מדברים על הפעמים הקודמות. פעמים בהם היתה רוח פנים חמה, או גשם. כך שהיינו ברי מזל לרכב במזג אוויר כה מושלם, ויש אמרו שאפילו היתה רוח גב (בשטח, אפשר לראות בקלות לפי תנועת העלים),

התחנות שובצו כל 35 קילומטרים לערך. כללו בננות, צימוקים, מים, נוזלים איזוטונים, לחם, ממרחים, תמרים. ובאחת התחנות הבחנתי גם בצמיגים, פנימיות וחלפים נוספים. היה רכב תיקונים שלא יצא לי לבחון מקרוב. רוב הרוכבים בוחרים לשבת, אני מעדיף להמשיך לנוע כל הזמן. רוכבי הכביש עם נעליהם הקשיחות משובצות הקליטים והריפוד בעכוז הזכירו לי קצת תרנגולות מסורבלות המנקרות להנאתן בדוכני המזון. עד שחזרו למרחב המחיה שלהן, הכביש, בו הרגישו כמו דגים במים.

הסיום היה נחמד במיוחד. היו מקלחות מוכנות, ובעיקר, ארוחה מופלאה שהוכנה על ידי ערן זינו וצחי בוקששתר והצדיקה את מעמדם כמסעדנים מהמעלה הראשונה. הכל היה טעים ובטוב טעם, ובכמויות שכאלו, זה ממש לא פשוט.

בדרך חזרה הספקתי להציץ על נקודות העצירה ולהבחין שהמארגנים דאגו לנקות את המקום עד לבדל האחרון. אכן, אירגון ברמה הגבוהה ביותר.

נוף המדבר הנפלא, חלף מבלי להשאיר חותם

ובכל זאת, כמה הערות:

אני לא אוהב שאנשים עובדים בשבת. לדעתי, השבת נועדה למשפחה. סגירת הכבישים, מאלצת את השוטרים לעבוד בשבת. אבל זה בקטנה. לשמוע רוכבים מתפארים במחירי האופניים שלהם, לעומת השכר שהשוטרים מקבלים, זה קצת כמו לירוק לבאר ממנה שותים.

למרות שהיו מקלחות סגורות, היו רוכבים שלא יכלו להתאפק מלפנק את הצופים במראה עכוזיהם מחוץ למקלחות. הגעתם לכפר נוער. בסיטואציה אחרת, הייתם נעצרים על התערטלות, ובצדק.

אני חושב שמסע בית השנטי היה יכול להיות מגניב באותה מידה, אילו היה נערך עבור רוכבי שטח. ניתן לרכב למרחקים כאלו בשטח, בשבילים המקסימים שיש לנו בארץ. בשטח, זו לא היתה טיסה במהירות נמוכה, מנותקים מהסביבה, אלא מסע בין מושבים ושדות, בני אדם, נופים וריחות. עשיתי את זה בעבר, קיוותי לחוות את המדבר, אבל מהכביש, החוויה מרוכזת פנימה. בשטח, זה הרבה יותר פאן בעיני. כשאני נוסע ברכב בסביבת מסלול שעשיתי בשטח, אני מכיר ומזהה כל מקום. ואילו הפעם, באוטובוס חזרה, בהייתי בנוף כאילו זו כמעט הפעם הראשונה.

בית השנטי עוזר ל-2500 בני נוער בשנה. 2500 צעירים שהגורל התאכזר אליהם. שאין להם מיטה חמה, צעצועים, מחשב ומישהו שיעזור להם בשיעורי הבית. זה מספר מבהיל בעיני, וטוב שיש מי שלוקח אחריות ומנסה לעזור להם כדי שיוכלו להשתלב בחברה בהצלחה. אבל עצם העובדה שיש כל כך הרבה ילדים שרשויות הרווחה לא מסוגלות לעזור להם, היא בעיני הבעיה האמיתית.

שמעתי פעם, שהיהדות מגדירה 4 רמות של מתן צדקה. הגבוהה ביותר, בה הנותן אינו יודע למי נתן והמקבל אינו יודע ממי מקבל. לאחריה, שהמקבל יודע, אילו הנותן אינו יודע, וכך המקבל יודע שאין לו ממי להתבייש והנותן לא יודע על להתנשא. אחריה, שהמקבל לא יודע, והנותן יודע. כך שהמקבל לא יודע ממי להתבייש, ואילו האחרונה, שהמקבל יודע והנותן יודע. בית השנטי בחרה לתת לילדים להודות לרוכבים. מרגש, אבל אולי אפשר בלי.

גלריית התמונות

דף האירוע, בשביל השנטי 2017 כולל תמונות


 

 

טיול אופניים באיזור באר שבע, והתשובה לשאלת הקיום

רכיבה באופניים, נעשית מאחורי הקלעים של החברה. רוכב האופנים בארץ הוא שקוף. שקוף למכוניות, שקוף להולכי הרגל, שקוף לרשויות. מרגע שהתרגלתי להרגשה, התמכרתי לה. מאידך, אני מבחין במה שאי אפשר להבחין ממעוף המכוניות בכבישים. אפשר לנסוע בכביש עשרות פעמים, ולא לראות בו דבר.

לאחרונה, התחדשתי לי באופניי הרים מתקפלים, ואני מרגיש כאילו יצאתי לחירות. הגלגלים הם 26" והם נכנסים לתא המטען של המכונית הלא גדולה שלי. וכך, כאשר אני רוצה להגיע לפגישה, אני חונה בחניית חינם ומפדל להנאתי דרך רחובות השכונות. כל פעם בדרך אחרת, כל פעם נחשף למראות חדשים, מתוודע אל ישראל נטולת הרכב. אל האנשים הנמצאים בחוץ כאשר שאר עם ישראל מתבשם לו במזגן. למשל, אני צריך להגיע לרמת החייל, אני חונה בצהלה, בה ניתן לחנות חינם, ואילו שני רחובות משם, בנווה שרת, החניה בתשלום. כאשר יש פקק בדרך לעבודה, אני עוצר בצד ומפדל את שאר הדרך. חירות. יחסית.

אני חושב שהקונספט של אופניים עירוניים קצת בעייתי בארץ. לרכב באופניים בעלי גלגלים עדינים כאשר המדרכות רצצות והכבישים שבורים זה בעיני מזוכיזים לרוכב וסאדיזים כלפי האופניים. מאידך, אופניי הרים מתקפלים הם התשובה לבעיית הקיום. הם עמידים, זריזים, נוחים ובעיקר, אפשר לקחת אותם לכל מקום. האפשרות לשאת אופניים + 2 כלבות בתא המטען של הרכב, העניקה לי היכולת, סוף כל סוף, לפרוק אופניים ולהתרחק אל האופק בענן אבק.

את ראש השנה חגגנו עם קרובים בבאר שבע, וכך ארזנו את עצמנו, שתי כלבות וזוג אופניים והי דרומה לבאר שבע.

עם שוך הארוחות, מצאתי את עצמי מפדל להנאתי בבאר שבע. וחבל שלא רכבתי שם קודם. נראה שתושבי הארץ החליטו לנטוש אותה. העשבים מבצבצים מהמדרכות ברחובות, כאילו אנשים שכחו לעשות שימוש ברגליהם. רק המכוניות החונות בחוץ מעידות על האפשרות שקוביות הבטון בכל צבעי הקשת של החום מאוכלסות באנשים נושמים. מזל שיש שומרי מסורת בעיר הדואגים להזרים מעט תחושה של חיים לרחובות. בן אם מדובר על ערב או על צהרי היום, שכונת רמות בבאר שבע דוממת.

טיפסתי בכביש לאנדרטאת חטיבת הנגב, ומשם לשביל סובב באר שבע. השבילים נפלאים לרכיבה. ארוכים, בעלי מעט דרדרת, מהירים, מפותלים ובעיקר, די נטושים. רק כאשר רוכבים לצד הכבישים, מבינים עד כמה כביש הוא לא רצועת אספלט המונחת על הקרקע, אלא מעיין מבנה המתנשא מעליה. חוסם את האפשרות לנוע בחופשיות בשדות. חונק את בעלי החיים והסביבה אל תוך משבצות. פידלתי לכיוון מיתר, אחד מישובי הווילות המקיפים את באר שבע.

רוב כבישי הארץ מצויידים במנהרות ניקוז המקשרות בין צידי הכבישים. לרוב, אפשר גם לרכב בהן. אני אוהב לרכב מתחת לכבישים. מפתיע, כמה המנהרות הללו שקטות וכמה לא שומעים את המכוניות השועטות מעל לראש. תמיד יש הפתעה, אתה יודע מהיכן באת, אבל אינך יודע לאן אתה הולך. לא משנה היכן זה, כשאני מבצבץ מהצד השני, אני מופתע.

הישובים בדרום הארץ מקיפים את עצמם בחומות. כמו שבשרון, ככול שישוב חקלאי יהודי קרוב יותר לישובים ערביים כך קשה יותר להיכנס ולצאת ממנו באופניים, כך גם בדרום. זר שהיה מגיע לאיזור, אולי היה חושב שהמתגוררים בישובי הוילות המטופחים הם פולשים המפחדים מפני הילידים.

המועצה של מיתר משתפת פעולה עם הישוב הבדואי הקרוב, חורה. אולי בגלל זה, תושבי מיתר מתפנקים במיגון דל יחסית סביבם. התעלה והגדר אומנם מונעות מרכב ממונע להיכנס, אבל לא התקשתי להיכנס על האופניים ולרענן את אספקת המים שלי. גן המשחקים היה ריק. גם כאן, הרגשתי בדידות כאילו הכלב הנובח ואני היחידים הטורחים לחיות.

חזרה לבאר שבע, הפעם, ממזרח לכביש 60. המחלף החדש של כביש 6 עם כביש 60 מתרומם מעל החושות המקומיות, הגשרים ענקיים, מעוררי התפעלות כמו עמודים של מקדש עתיק. מעליהם, מתרוצצות להן מכונות, לכאורה רק כמה עשרות מטרים ממני, למעשה, מרגישות כמו בבמימד אחר. הכביש אמור לקרב את הפריפריה למרכז, אך אולי הוא בעצם מקרב בין אוכלוסיות דומות ומדיר החוצה את השונים באמת.

המדבר זרוע במזבלות בלתי חוקיות,  ריח הזבל הנשרף מעורר בי זכרונות מהכפרים בגדה. להקות ענק של עורבים מגודלים מתרוממות כאשר אני מפדל לכיוונם. העורבים מעוררי יראה, אך הם כלום לעומת הכלבים הכנענים המשדרים שהם השליטים במדבר. בעלי חיים גדולים המקרינים כוח. משום מה, התחושה שלי היא כאילו הזבל רק מונח על המדבר, לא מפעפע לתוכו, רק ציפוי דק. אולי המרחבים נראים כה עתיקים ששהם יצליחו להתגבר גם על המטרד הזמני הזה, האדם.

הדבר היחיד המפחיד אותי בשטח הם הכלבים. יותר מחזירי הבר בצפון, חום הקיץ או הולכי על שתיים. אני מקפיד לא להפנות להם את הגב, ואם הם מראים עניין מוגזם, מבצע הדמיה מלאת מרץ של זריקת אבנים.

לאורך כביש 60 משובצים ישובי בדואיים בלתי מוכרים. פעם, חששתי לרכב בקרבם. מתי שהוא, הצלחתי להיפרד מהדיעות הקדומות, או אולי זו ההכרה שאם אני מפחד מהם, עדיף לי לא לרכב בכלל באיזור, וזה כמובן לא בא בחשבון. למדתי להישען על היותי בלתי נראה, וכך אני רוכב לי בסמטאות של הישובים הבלתי מוכרים. מרגיש עולם שלישי, מחנות פליטים חמש דקות מבאר שבע, ממיתר בואכה לעומר.

הנהגת עומר כבר עשרות שנים מוסכסכת עם התושבים באיזור. לכן, כאשר הגעתי לעומר, לא יכולתי להיכנס ליישוב מהשטח. התחושה של המעבר בין הפזורה הבדואית לעומר, הזכיר לי את ההבדל בין קיסריה לג'סר א זרקא. זה לא מרגיש רק מדינה אחרת, אלא זמן אחר. מצד אחד, דירים, עיזים, חמורים וביוב זורם חופשי, ילדים משחקים בחול פזור פיסות הפלסטיק, ומצד שני טיפוח סביבתי ודשאים בסגנון קליפורניה, מדרכות ריקות ומכוניות שועטות. מצד אחד, ישוב שהגבולות שלו מעורפלים, שמפעפע אל המדבר והחול זורם דרכו, ומאידך, ישוב שעושה כל מאמץ לתת לתושביו תחושה שהם בעצם באמריקה, מוקפים גדר ומרובים דשאים מוריקים.

הנגב שונה מכל איזור אחר בארץ. לא רק בגודלו ובאדמה שלו, אלא בעיקר בתחושת שהוא לא רק מנותק מישראל המודרנית, אלא שהוא שייך לעולם אחר, לאפריקה אולי. איזור באר שבע שומם, מוזנח, מלוכלך, ובעיקר, נראה שהוא נשכח על ידי הרשויות, מי שיכול מדחיק את היותו גר שם, ומי שלא יכול, אינו חלק מכאן.

טיפ לרוכבים: מאחר שאני רוכב לבד, אני עושה שימוש באפליקצית Road ID המצויינת, שתשגר אות מצוקה אם לא אנוע במשך 5 דקות.

מסלול הטיול

טיול רכיבה באיזור הכנרת בקיץ

השנה, כמו כמעט כל שנה, החלטנו לנפוש בכפר הנופש עין גב. השנה, העמסתי גם אופני הרים אל תא המטען של הרכב, והרגשתי מוכן. לא רק לנפוש, אלא לטייל לאורך חופי הכנרת.

לכנרת יצא שם רע, ולא באשמתה. מצד אחד, מוזכרים ישראלים שנוהגים לטנף כל חוף ולהעמיס עליו בריח של ערק ובשקיות זבל קרועות ושפוכות, ומצד שני, מיעוט המשקעים הביא לנסיגת האגם לשפל עצוב.

אך כל זה לא יכול לקחת מהאגם הזה את עובדת היותו האגם המתוק הנמוך בעולם. כך שהרוחצים לחופיו לא רק נהנים מאחוז חמצן גבוה, מאור רך ומסונן הזולג מהמים ומהרים, אלא גם משקט יחסי שלחץ האוויר הגבוה תורם לו. הרחיצה בכנרת ייחודית, אנשים נכנסים למים ונרגעים. נראה שהמים שוטפים מהם את לחץ הישראליות, וחיוכים של רוגע נשפכים מכל עבר. "שנטי" אנשים נחמדים אחד לשני כי פשוט כל כך טוב. כל כך רחוק מהתנועה הלחוצה ומהפקקים. רק מים זכים, מתוקים ורכים, טיפות מבהיקות בכל צבעי הקשת, ואוויר חם כמעט כחום הגוף.

 

את הטיול הראשון ערכתי לקיבוץ עין גב. עין גב, בדומה לאין סוף קיבוצים אחרים, בנוי מבתים קטנים, בינהם מדשאות רחבות ידים ושבילים מובילים ביניהם לצל ענפי העצים. כמה נחמד, לנוע בקהילה נטולת כמעט כלי רכב ממונעים. לדעת שילדים יכולים לשחק בביטחה, ללכת לחברים ולספריה בלי לחצות כביש. לחיות חיים  שאינם מלווים כל הזמן בטרטור המכונות. שאפשר לנוע בקלילות אל המכולת, המזכירות, המועדון והבריכה, והכל באופניים או ברגל.

עין גב, היה הישוב הצפוני ביותר בגדה המזרחית של הכנרת לפני מלחמת ששת הימים. מעל הקיבוץ, הוקם מוצב על ישוב בן 2200 שנה, סוסיתא. את העליה לשם זכיתי להכיר במסגרת ה- hlc. זו עליה ייחודית, מאחר שנפרצה על מנת לספק ציוד לבסיס הצבאי. השיפוע הממוצע הוא 8%, אבל באיזורים מסויימים מגיע להרבה יותר. זו עליה מתישה, שגם בניקוי החום והלחות מהווה אתגר. עליתי אותה בהילוך הראשון והקל ביותר באופניים.

כל הזמן זכרתי שצריך לנוע בקצב נוח, כמה שפחות מאמץ. בזמן עומס, הלב עובד קשה להזרים חמצן לכל איברי הגוף. למעשה במצב אידאלי, ההספק הכללי תלוי בקשר ישיר בעוצמת הלב. את הפינוק הזה ביצעתי בחום של 34 מעלות, כמות החום שהגוף צריך לשחרר לסביבה גבוהה, ולכן גם העומס על הלב. שרתי לעצמי שירי ילדים איטיים, בעודי מדמיין שבעצם אני נע הרבה יותר מהר. ואז עצרתי לנוח. להוריד דופק, לשתות, לצלם ולהמשיך.

רק כאשר החלטתי לחזור הבנתי כמה עליתי ועד כמה העליה הזו תלולה.

הירידה היתה מדהימה, רק כשירדתי הבנתי כמה עליתי, וכמה אנרגיה המאמץ הזה דורש. האופניים דהרו ל-50 קמ"ש בלי להרגיש, והכביש כה משובש שנאלצתי להשתמש בבלמים. לא סתם הדרך סגורה לכלי רכב. לא הייתי רוצה לרדת בה בזמן גשם.

בניגוד להרגלי לקודש, לרכב בנעלי רכיבה, בנדנה מתחת לקסדה וכו', הפעם עליתי בכפכפי גומי. זו רכיבת טיול, בה אני רוצה להרגיש את השטח. זה הרגיש נכון יותר.

ביום השני, החלטתי לנצל את שעות הבוקר ולנוע צפונה. עברתי דרך חוף סוסיתא, לחוף גופרה וכן הלאה. הרבה מאוד מתקנים מוזנחים ומתפוררים. אין כמעט שירותים במצב סביר לכל אורך החוף המזרחי, מלבד בכפרי נופש. הרבה מאוד מסעדות גזלנים סגורות ונראות כמו שלעולם לא יפתחו, ויש מטיילים בודדים. לפי מצב המתקנים, נראה שגם בחגים המצב לא ישתפר.

מאידך, אין כלי רכב ממונעים בשבילים. בכלל. בכל מקום, שלטים מאירי עיניים מזהירים מפני תנועת כלי רכב ומבטיחים קנסות כבדים. ואכן, שבילי הכנרת הם גן עדן לרוכבי אופניים. בלי טרקטורנים, בלי גיפים החורשים את האדמה והופכים את השבילים מגעילים לרכיבה.

קיימים מספר כפרי נופש, אבל ברובם, האגם התרחק והם לא רדפו אחריו. הנופשים מסתפקים בבריכה, בעוד הכנרת מתפנקת לה במרחקים עם עצמה. מאידך, תמצאו שם הפעלות לילדים וחדר אוכל שמבחוץ נראה מפואר. קיימים גם מספר חניוני קרוואנים, המספקים שירותי חשמל ושהמטילים נערמים בהם אחד על השני.

נחמד לטייל באיזור, השבילים מאוד ברורים, ואפשר לנוע בביטחה. האתגר העיקרי הוא החום (והקוצים, אל תתפתו לגעת כי הקוצים מדהימים). אחרי שמונה בבוקר מתחיל להיות קשה. והטמפרטרות נשארות גבוהות רוב הלילה.

הקסם לא עובד על כולם, נתקלתי במשפחה שהקימה את האוהל שלהם על רחבת הבטון מול השירותים. וצמוד אליהם, גנרטור מחריש אוזניים בעודם עושים על האש.

לצידה המזרחי של הכנרת שני שבילים (המתאחדים באיזור עין גב) אחד מהם, להולכי רגל. מתחיל מזרחית לצמח, ואחרי קיבוץ האון מתקרב אל הכנרת. השני, שביל סלול, נע במקביל לכביש. תנועה בשביל הולכי הרגל, שביל סובב כנרת, היא לאורך חופים נקיים וריקים. אליהם אנשים לא מגיעים. כי להגיע ברגל זה ממש רחוק תחת החום הזה. מעט מאוד מהחופים בכנרת הם חופים מוכרזים, בהם יש מציל. רובם המוחלט של החופים, הם "לא מוכרזים". אבל יש חופים, שהם "אסורים לרחיצה". באיזוריים הללו (ממש בצפון וממש בדרום) השבילים הכי יפים. כאשר רוכבים, אפשר מדי פעם להגניב מבט על הנוף בלי להרגיש בדל תרבות. לראות אותו כפי שראו אותו חיילים רומאיים ומורדים יהודים.

מהוד השרון לנתניה – על שלושה סוגי גלגלים

במסגרת העבודה שלי, אני נע בין פרויקטים כל מספר חודשים. מה שמאפשר, או אולי אונס, לרכב כל פעם לאיזור אחר. לרוב, אני נע על בסיס הירקון, הפעם, אני צריך לנוע יותר צפונה מהוד השרון לנתניה.

על מנת להימנע מכבישים מהירים, אני חותך דרך מושבי השרון, בואכה כביש גהה, ומשם אל כיוון מסילת הרכבת ובמקביל לה עד לאיזור התעשיה הדרומי של נתניה. הדרך החדשה, מאתגרת בהרבה מהרכיבה לתל-אביב. לא רק שיש טיפוס מצטבר של 200 מטרים, רובו בשתי עליות (אחת בצופיות ואחת בבני ציון) אלא שהשבילים באיזור נתניה נוטים לייצר אמבטיות חול.

בתקופה האחרונה התחדשתי בשני זוגות אופניים. אחד, אופני סייקלקרוס של Trek והשני, זוג אופנים הרים מתקפלים, זנב קשיח, 26". רכיבה על זוגות שונים של אופניים דומה ללמידת שפה חדשה. זה מעניק פרספקטיבה, וגם משפר את היכולות בכל אחד מהזוגות בנפרד. למדתי הרבה על זוג האופניים הראשון שלי (זנב קשיח 29"). המשמעות של כל רכיב ושל הגיאומטריה מתחדדים כל פעם שמדלגים מזוג לזוג. כאשר עוברים מאופניים בלי בולם קדמי, לאופני הרים בעלי מהלך נדיב יחסית, ההבנה של משמעות הבולם ושל התפקוד שלו מתחדדים. כאשר עוברים מ-29" ל-26" פתאום היתרונות והחסרונות של אחד מקוטרי הגלגל הופכים מאוד ברורים. אני מתחיל להתכנס למחשבה שעדיף 3 זוגות שונים, מאשר זוג אחד ברמת מחיר גבוהה (ובמחיר של שלושתם).

 

אני אוהב כל אחד מהזוגות בנפרד. לכל אחד מהם, רכיבי פאן משלו, והיכולת להפריד בין המלל השיווקי שמפעפע אלינו דרך סוקרים מטעם ואנשי שיווק לבין המציאות, מאוד מתחדדים.

כיום, מקובלת ההנחה שגלגלי 29" משפרים מאוד את מהירות הרכיבה. מאחר שהאחיזה בגלגלים גדולים יותר והתנע הסיבובי של הגלגלים מאפשרים לשמר את המהירות. מצד שני, הגלגלים הצרים של ה- Cycle cross מורידים באופן משמעותי את ההתנגדות לסיבוב במחיר נוקשות ושיכוך מהמורות עוקר סתימות. בפועל, התמונה יותר מורכבת.

גלגלי 29" אכן מאפשרים רכיבה מהירה יותר בשבילים ארוכים. אבל, לכל דבר יש מחיר. ועבור היכולת המשופרת לשמור על מהירות גבוהה יותר, משלמים בזריזות. והמחיר מאוד משמעותי. תמרונים שאני צריך לחשוב עליהם ולתכנן מראש ב- 29", אני מבצע כהרף עין על ה- 26". הגלגלים הצרים של ה- cycle cross מאפשרים טיפוס קליל יותר בעליות ומהירות גבוהה יותר בירידות. מאידך, הצורך להיות מרוכז מאוד בשביל כדי להימנע ממהמורות והמאמץ הגבוה הנדרש על מנת לצלוח חול, גורמים לכך שברכיבה בת 25 קילומטרים, הם יהיו מהירים בקמ"ש אחד, מקסימום, 2. בפועל, זה אומר שהם מהירים ב- 5 דקות על פני כמעט שעה וחצי של רכיבה. זה אולי מאוד משמעותי לתחרויות, אבל בחיי היום יום, אולי פחות. שינה טובה, תזונה מוקפדת ובעיקר תנאי הסביבה משפיעים יותר.

לדעתי, היתרון ההבדל המהותי בין סוגי האופניים הללו הוא בעיקר בתחושה. לכל אחד מהם, פאן אחר. בנוסף, כאשר עוברים מזוג אחד לזוג אחר, שרירים מתבטאים בצורה קצת שונה. העומס קצת אחר, ומגוון מוביל לשיפור. ההנאה מהרכיבה, ולא משנה על איזה זוג, גדלה באופן משמעותי. אני מחליף בין הזוגות לפי מזג האוויר ומה שמתחשק לי באותו הבוקר.

את אופני ה- 26" רבים סופדים. מתייחסים אליהם כאל תפיסה מיושנת, אבל בפועל, הישיבה הנמוכה, התחושה שאתה על האופניים ולא בתוכם, היכולת להורד בקלות רגל, מעניקים יתרונות בחלק גדול מהמצבים. למעשה, בקטעים טכניים, למרות ההיכרות שלי ואהבה לתחושה של ה-29", הגלגלים הקטנים מאוד קורצים. שלא נגיד, פשוט עדיפים. אז נכון, שאולי הזמנים יהיו קצת פחות מהירים, ונכון, שהאחיזה פחות גבוהה, אבל יכולת התמרון, היכולת לשנות כיוון כהרף עין, הם יתרונות שאי אפשר להתעלם מהם.

מהבית שלי לנתניה, ברכב, זה חצי שעה נסיעה. באופניים, זה שעה ורבע. ברכב יש מזגן, יש יגידו שזה מוצר בסיסי בחום יולי אוגוסט. מצד שני, אם אתם בקטע של קצת אתגרים, לרכב ב- 34 מעלות עם 70 אחוזי לחות ותיק של 5 קילו, זה אתגר מעניין, שלא נגיד מטופש (ועל גבול המסוכן).

כושר גופני, מוגדר כיכולת להתאושש ממאמץ. קיימים סוגי כושר כמגוון סוגי המאמצים. והיתרון של התמודדות עם הצורך לסלק כמויות גדולות של חום מהגוף, הוא בכך שבשאר הזמן הרבה פחות חם. למעשה, החום הוא יותר מטרד מאשר מועקה. הקיץ, אני לא ממש סובל מהחום. הרכיבה בחום, מעבר לכושר, מדרישה ריכוז ובגרות. צריך לדעת מתי מתקרבים לגבול, מתי הגוף מתקשה להיפטר מהחום העודף, ולדעת להוריד קצב. לנהל נכון את העומסים. ואחרי שעוברים את תחושת הסבל ומתגברים על התשישות ועל הכאבים, מגיעים לתחושת הזיקוק. להתמקדות בכאן ועכשיו. לשיחרור מכל הטרדות ומכל המועקות שהבוס מנחית ולהנות מכל שניה.

ברגע שהתרגלתי לאופניים, אני כבר לא מחפש לשבור שיאים (ולו משום שהם נשברים מעצמם), אלא נהנה הרבה יותר מהרכיבה עצמה. מהנוף, הצבעים, הריחות והמראות. לכל אחד מהזוגות אופי רכיבה משלו. הסייקלקרוס מושכים אותי קדימה. אני מגיע למאמץ גבוה ואז נח, מתאמץ ונח. ה- 29" הם כמו רכבת, מהירות אחידה, מאמץ אחיד, עליות, ירידות, חול, זה לא משנה. הם מושכים קדימה באחידות. ה-26 הם גור אופניים, מושכים לסיבובים, להחלקות גלגל, לקיפצוצים, לא צריך לתכנן, לא צריך להיות שקול. תן בראש וקפוץ.

אני יותר ויותר מרגיש שאילו הייתי מתאמץ באותו האופן על כל אחד מהזוגות, הייתי נע במהירות מאוד מאוד דומה. שבפועל, ההבדל נובע יותר מהרוכב מאשר מהרכב. אני חושב שהנושאים בהם מתמקדים בסקירות שונות לגבי הבדלי גאומטריה ומתלים, הם זניחים עבור רובם המוחלט של הרוכבים. שהם בעיקר מייצרים באז שיווקי המתבסס על תחושות מאשר על הבדלים בפועל עבור רוכב שאינו מתפרנס מרכיבה. אני מאוד מתחבר לתחושה של הרצון לגוון, לעבור לרכב על אופניים אחרים. אבל הפתרון שלי לא היה להחליף את האופניים שלי, אלא להוסיף להם. ומה שקרה, שהתאהבתי מחדש באופניים הקודמים שלי. לא גירושים, פוליגמיה. (למרות שאלוהים ישמור, אני ממש לא חושב שמה שנכון לאופניים נכון גם לזוגיות).

אחד הדברים שלמדתי, זה הייחוד של איזור הירקון לרכיבת אופניים. לא רק מגוון השבילים והאפשרויות, אלא בעיקר התחושה המאוד ייחודית של רכיבה באגן ניקוז של נחל. זו אווירה שונה, קטע נוף מאוד ייחודי ומלא יופי באיזור המרכז.

ואם הגעתם עד לכאן, וודאי תשמחו להכיר את בלוג האופניים של קובי אשל.

 

סקירת אופניים טרק (trek crossrip) וקצת על אופני גראבל וסייקלקרוס

זה זמן רב שאני מפנטז על אופנים הבנויים למהירות, לא כמו אופניההרים שלי, הבנויים בעיקר לעבירות ולשרידות. אני רוצה משהו שלוקחים לאיזה שעה של סיבוב מהיר בפארק הירקון ולא מרגישים כמו טרקטור על כביש מהיר.

אופני כביש טובים, אפשר לרכוש יד שניה מתחת ל-2000 ש"ח. הבעיה היא שהדברים הללו עדינים. זה לא משהו לקפוץ איתו ממדרכה. זה משהו לנוע איתו בעדינות, לקחת במכונית אל הפרק, לרכב מעודנות או לתת בראש, ולהתקפל חזרה. ואני מחפש משהו שאני אוכל להגיע איתו לתל-אביב, דרך השטח. והוא עדיין יאפשר לי לשייט מהר על השבילים בפרק הירקון בואכה תל-אביב והרצליה. אופניים שאוכל לנוע במהירות בעיר, מבלי לשבור את הראש, אוי, הנה מדרכה, מה אני אעשה עכשיו?

בשביל זה, בין השאר, נולדו אופני הסייקלקרוס, אלו אופניים במבנה ובגאומטריה של אופני כביש, אבל בעלי עמידות של אופני הרים. חשוב לי, שיהיו להם בלמי דיסק. אם אני כבר רוכב מהר יותר על צמיגים צרים יותר, שלפחות אוכל לבלום היטב.

כל היבואנים הישראלים כמעט, מציעים אופני גראבל. אבל אפשרות נוספת היא להרכיב לבד על סמך שילדה של אופני הרים. היתרון בהתבססות על שילדה ורכיבים של אופני הרים, היא היכולת להרכיב צמיגים רחבים יותר. מאידך, הגאומטריה היא יותר מתונה מאופני כביש. במובן הזה, יש מעט שלדות של אופני הרים בעלי גאומטריה בכיוון אופני הכביש.

אופניי הרים גלגלי 29" זנב קשיח

באופני סייקלקרוס וגראבל, הגלגלים מוגדרים בסטנדרטים של כביש, לא 29", אלא 700c (שבפועל זה אותו הקוטר, ז"א, אפשר להרכיב צמיגים 700c על גלגלים בגודל 29"). הבעיה העיקרית איתם, שקשה להמיר אותם ל- tubeless. היתרון שלהם, כמובן, שהם מהירים יותר. צמיגים צרים יותר מתנגדים פחות לתנועה, ותנוחת רכיבה נמוכה יותר ובעל פרופיל צר יותר, מאפשרת גרר נמוך יותר מול הרוח. השילוב של התכונות, מאפשר מהירות גבוהה משמעותית באופני כביש מאשר באופני הרים. אם באופני הרים, אפשר לשייט בנוחות על כביש ב-20 קמ"ש, אז באופני כביש זה יכול להיות 25 קמ"ש ואף יותר.

אופניי סייקלקרוס. לאופני גראבל אפשר להרכיב צמיגים רחבים יותר והם לעיתים בגאומטריה מתונה יותר

בגלל הגאומטריה, הצמיגים הצרים והנמוכים, האופנים זריזים מאוד, מאוד מגיבים. כאשר עושים שימוש בכידון כמנוף לרכיבה, התחושה מאוד מוצקה, מיידית, מזמינה למהירות. הראש רכון מעל לגלגל הקדמי, מרגישים בתוך האופניים, דברים מתרחשים יותר מהר באופניים הללו, ולפחות בשלב ראשון, הם דוחפים אותי לרכב יותר אינטנסיבי. על הכביש, ההבדל מורגש וניתן לנוע במהירות של תנועה עירונית. זה כמו לעבור מגי'פ לאופנוע ספורט קטן זריז ועוקר סתימות.

האופניים שוקלים 11 קילו, וקניתי אותם יד שניה. מאחר שלרוב מדובר על זוג אופניים שני, הייתי ממליץ מאוד, לחכות למבצעים אצל יבואן או לרכוש יד שניה. רוב הדגמים נעים סביב ה-6000 ש"ח, לרמה הבסיסית. אבל יד שניה, ובמבצעים, ניתן להשיג זוג סבבה לגמרי במחצית מהמחיר.

אם בוחרים לרכוש יד שניה ולדעתי, אם אפשר, עדיף יד שניה,  (וזה נכון לכל האופניים), אז הרכיב היקר ביותר באופניים, מעבר לשלדה, הם הגלגלים. הנבות (המיסבים של הגלגים) והחישוקים. גלגלים טובים בסיסים יכולים לעלות 2000 ש"ח. החלפה של קסטות (גלגלי שינים) מערכות הילוכים ומערכות בלמים יכולה להיעשות בסכום של 1000 ש"ח, עבור רמת רכיבים סבירה. כך שאפשר למצוא אופניים במצב טוב, וגם אם יש צורך בשיפוץ, העלות הכללית תהיה נמוכה מאופניים חדשים.

 

האופנים שרכשתי מצויידים בבלמי דיסק, שמבחינתי הם תנאי הכרחי, אלו הם בלמים מכניים, הם מופעלים באמצעות כבל ולא באמצעות לחץ הידראולי. חוץ מהצורך לכוון את הבלמים (יש גלגלת גדולה המאפשרת לעשות זאת בלי כלי עבודה), הבלמים מספקים יכולת בלימה מרשימה, ביחד עם רגישות. שמעתי שהאמריקאים מטורפים עליהם, ואני מבין למה.

המזלג (אלומיניום) לא סלחני, אבל ציפוי עבה על הידיות וייכלת התמרון הגבוהה שלהם מקלים מאוד על המכות בידים. האופנים מאוד נוקשים וכל אבן מרגישה בולדר. מאידך, אין להם בעיה לטוס על פסי האטה ועל כבישים העושים מאבנים משתלבות.

בפועל, הרכיבה דורשת הרבה יותר ריכוז, לא רק בשבילי לבנים, אלא גם בכבישים משובשים. בור, או חריץ בכביש שאופני הרים לא מרגישים, עלולים לסכן רוכב גראבל.

מסלול הרכיבה שלי בימים אלו הוא מהוד השרון לנתניה. זה מסלול בן 25 קילומטרים עם 200 מטר טיפוס מצטבר. רובו המוחלט כבישים סלולים במושבים, עם קצת קטעי ביניים לבנים וכמה מאות מטרים של חול. לאופניים יש יתרון מובהק כאשר הדרך מאפשרת זאת. הם מאיצים בקלות רבה יותר, הם מטפסים טוב יותר והמהירות בירידות גבוהה יותר. מאידך, בכל הנוגע לחול הם מצריכים הרבה מאוד כוח. ולפעמים, למחול על הכבוד וללכת ברגל.

תנוחת הרכיבה שונה, והיא משפיעה על השרירים המשתתפים במשחק. הריפוד על הכידון סופג מהמורות באופן טוב. בניגוד לאופני הרים, שבהם לרוב הידיים נמצאות באותה תנוחה, כאן יש לפחות 3 אפשרויות שונות להחזיק את הכידון. בחלקן, אי אפשר להחליף הילוכים, ולעיתים, צריך לשנות אחיזה כדי לבלום כראוי. יש מה להתרגל.

בסופו של דבר, היכולת לנוע מהר יותר תלויה בתנאי השטח. אם מדובר על רכיבת שבילים, אופניים כאלו יכולים לתרום לשיפור במהירות. (כן, מתכנן לכתוב מחדש את ה-strava).

אלו אופניים כיפיים מאוד לרכיבה, מאוד מתאימים לרוכבי שטח שרוצים להתנסות קצת בתחושת המהירות של הכביש.

בניגוד לאופני הרים, קשה יותר לרכב על האופניים באופן נינוח. בולם קדמי הוא פינוק אמיתי, אך יותר מכך. רכיבה ללא בולם קדמי מעמיסה מאוד על מפרקי הידים ועלולה לגרום לכאבים. רכיבה באופניים הללו היא רכיבה תובענית, האופניים הללו כל הזמן דורשים שתדחוף. ככול שהמהירות גבוהה יותר, כך הם מתפקדים טוב יותר.

בהתחלה,חששתי שהצמיגים הדקים והמחסור במזלג יגבילו את היכולות של האופניים. אבל המגבלות שלי הגיעו הרבה יותר מהר. הטחתי את האופניים אל תוך גינות סלעים ותעלות ניקוז, שום דבר לא צייץ. הצמיגים הצרים התמודדו באומץ לב, ושום דבר לא החל לקרקש.

בנסיעה בשבת שערכתי פעם לאיזור בית שמש, נתקלתי בהרבה רוכבי כביש המטפסים על הגבעות. זו סיטואציה מאוד מפחידה, הכיבש צר, יש הרבה סיבובים עם שדה ראיה צר. מאידך, ברמת הגולן, יש עליות ארוכות, כשאין בהם כמעט תנועה. אופני גראבל יכולים לאפשר לרוכבי כביש לרכב על הכבישים המשובשים של הגולן. לדעתי, יותר בביטחה. אני לא בטוח שרוכב כביש היה שמח לרדת עם המכונות הללו לשטח, כי בסופו של דבר, זה כלי רכב סגפני, שמעניש באופן מיידי ושמצריך כושר גבוהה כדי להתמודד איתו על שבילי עפר. מצד שני, הוא מפתח שריירים אחרים, מגדיל את העירונות ומלמד בדרך בלתי מתפשרת. זה לא רכב שנועד לשימוש יום יומי בשבילים (לפחות עבורי) אלו אופניים לקחת מדי פעם אל שבילים, להגיע לתל-אביב לפרק הירקון ולהנות מהקלילות, יכולת התאוצה והמהירות של אופני הכביש, מבלי לפחד שמישהו ירסק לך את הגב כי הוא בדיוק בדק סטטוס בפייסבוק.

אני חושב שזה כלי הרכיבה האולטמטיבי לעיר. מהיר, זריז ועמיד בפני מדרכות. זו דרך נהדרת לשפר את הכושר ולחזק את הגוף. האפשרות לגוון בין אופני הרים לאופני גראבל מעניקה פרספקטיבה ובסופו של דבר תורמת ליכולת הטכנית ולכושר. לאורך מסלול בן 25 קילומטרים, מספיק קילומטר אחד חולי כדי שהפרש הזמנים בין האופניים יהיה זניח. בכל מקרה, אופניים, כמו אופניים, זה פאן פאן פאן.

 

חזרה גנרלית לרכיבה – hlc 2017 וטיול לחיפה

החשש הגדול ביותר שלי הוא לפרוש ביום הראשון של המרוץ. החשש השני, לפרוש ביום השני.

באחת הרכיבות האחרונות מהעבודה הביתה, פגשתי את שי, שסיים את אחד ה- hlc הראשונים. ההרצאה שלו בנושא, מומלצת בחום.

לרכב לצידו מעורר תחושת מעורבות. מצד אחד, הוא מאוד מתחשב, תמיד יודע לבחור נתיב כך שגם לי ישאר. מאידך, מה שעבורו זה קצב רגוע ואיטי, דורש עבורי מאמץ. :)

לאלו הרוצים לרכב לא במסגרת תחרותית ספרטנית, מומלץ לקרוא את הפוסט של רוני בפייסבוק לגבי הציוד שהוא ממליץ עליו.

שי אמר שאחד הדברים החשובים ביותר הוא לא להישבר בימים הראשונים. רוב האנשים שלא סיימו את המירוץ, וויתרו בימים הראשונים, סטטיסטית, מי ששרד אותם, הגדיל את הסיכויים לשרוד את כל המסלול. וגם הוא הוסיף על הדגשים: שפשפות הן האויב הגדול, צריך לרכב לאט, אסור להתאמץ ואסור להתפתות ולהתחרות במישהו. התחרות היא מול עצמנו.

כבר מספר שבועות תוכנית האימונים שלי כוללת רכיבות לא ארוכות (פחות משעה פעמיים ביום) בקצב נינוח לפחות 4 בשבוע רצוף. המטרה היתה להגדיל את יכולת ההתאוששות של הגוף מבלי להעמיס עליו יותר מדי. מטרה נוספת שהצבתי לעצמי, היתה למצוא את תערובת התזונה הנכונה. השבוע, לקראת ליל הסדר, החלטתי להגיע לקרית ים מהוד השרון. חשבתי לעשות את זה על בסיס ה- hlc אבל ככול שלמדתי את המסלול הבנתי למה מתכוונים כשאומרים שהוא קשה והגעתי למסקנה שאתקשה להגיע לחיפה ב-12 שעות, ואני לוקח סיכון שלא אגיע חלילה וחס לקריאת ההגדה, ואם אגיע אהיה עייף מכדי להשתלב כראוי. על כן, ניסיתי לערוך מסלול באמצעות openrouteservice החביב עלי ובאמצעות עורך המסלולים של strava ושני השירותם הכזיבו. לקחתי שני מסלולים שנתרמו לבלוג על ידי אסף טענתי אותם לגרמין, הכנתי שני מסלולי השלמה והרגשתי קצת מוכן.

העמסתי את האופניים בזיווד מלא לקראת התחרות ושקלתי אותם. 21 קילו לא הפחידו אותי, כמו התחושה שהאופניים הללו ממש כבדים (עוד לפני מים). הרכיב הכבד ביותר באופניים היה שק השינה, הוא גם הפך את מלאכת הזיווד למסורבלת והקשה על הגישה אל התיק האחורי. הבנתי, שהמטרה של הציוד היא להבטיח את תחזוקת האופניים, הם העיקר, הם אלו שלא יכולים למשוך על בסיס כוח רצון. אז אם יהיה לי קר מכדי לישון, אמשיך לרכב. ואם אהיה עייף מכדי לרכב, אשן למרות הקור. מקסימום, אשן בבגדים ואפתח את שמיכת ההישרדות. הנחתי בצד את שק השינה הכבד ולקחתי שק שינה קל יותר.

20170410_114040
אופניים ערוכים ל- hlc.

מזג האוויר היה מושלם לרכיבה, חוץ מהרוח. שהלכה והתחזקה והתחזקה עד שהפכה את כל הדרך לעליה. במקום לשייט על שבילים ב- 20 קמ"ש וסבבה, מצאתי את עצמי ב- 10 קמ"ש וצועק בקולי קולות אל מול הרוח. גולשי גלים דיווחו על רוחות ב-30 קשר.

את הרכיבה התחלתי דרך מושבי השרון. איזורים שהם תמיד מקסימים לרכיבה. אחרי מושב בצרה לכוון מזרח נתקלתי בשדה תעופה של טרקטורנים מעופפים. המכונות זימזו בכל האיזור. מוזר בעיני שאנשים בוחרים תחביב שגורם למטרד סביבתי כה גדול (מעבר לזיהום האוויר). בעיני, מכונות מזהמות צריכות לשמש אך ורק לצרכים חיונים, לא לפאן. לשמחתי, נראה שהפרגים לא הוטרדו.

20170410_071939
שדה פרגים צפונית במעבר הרכבת בין בצרה ליקום

המשכתי לרכב דרך הטיילת היפה של נתניה (אם כי חלק מהברזיות שבקו וחלקן בעלות זרזיף קלוש), עד לעיר. נתניה, לא רק שמתהדרת בראש עיר מושחתת לכאורה אלא גם שסללו כבישים לצד בתי מגורים מבלי להעניק יכולת סבירה לחצות אותם. מאות מטרים של כביש שהוא למעשה מחסום. אני מדמיין לעצמי ילדים מאותה הכיתה הגרים במרחק של עשרות מטרים ובניהם כביש. נראה שהחיבה שלנו, הישראלים, לגדרות ולגבולות הופכים את העיר עצמה למובלעות שלא מאפשרות הלכה למעשה תנועה של הולכי רגל ורוכבי אופניים בתוכה.

20170410_080236
בניה בנתניה

הרכיבה עד חדרה היא נעימה ומסבירת פנים, כל עוד שומרים מרחק מחולות החוף. רמז ראשון לקשיים ברכיבה במסלול זה קיבלתי מול השער הנעול של הדסה נעורים. לשמחתי, מועדון הגלישה היה פתוח וכך התפלחתי דרכו על השבילים המקסימים של כפר הנוער הזה, שכולו משרה אווירה טובה של טיפוח ושל ירק ושל פעם.

עברתי את מכמורת, לכיוון צפון, על שבילים נחמדים כל עוד לא מתקרבים לדיונות החוף. שם אפשר לרכב בעיקר על פט בייקס.

20170410_093454
על השביל בין מכמורת לגבעת אולגה

הרכיבה לאורך גבעת אולגה משמחת, המדרכות סבירות והנוף מקסים. מאידך, את קיסריה אהבתי פחות. הגישה לקיסריה מחייבת רכיבה על כביש, ותחושת ההתנשאות של המקומיים משודרת הן משמות השכונות ("נווה גולף") ודרך שלטי החוצות (הביטחון בידיך עם תמונה של ידים משולבות המחזיקות בית).

בקיסריה, הקרויה על שם יוליס קיסר, גרים עשירי ישראל בסגנון אמריקאי (בה נבחר סנאט, והמכתירה לעצמה קיסר כל 4 שנים) ואילו מהצד השני של הכביש, אור עקיבא, הקרויה על שם רבי עקיבא שהקריב עצמו אל מול גזרות הרומאים והיא עיר שאין בה הרבה אוכלוסיה מבוססת אך רובה שומרת מסורת (בתמונה, שריפת חמץ). בינהן, צועדים אנשים קשיי יום וסלי קניות בידיהם, כאילו רק התפאורה השתנה, אבל חוץ מזה אותו הדבר כבר 2000 שנה.

2017-04-13_10-31-22
ביעור חמץ באור עקיבא

אחד הדברים שבדקתי ברכיבה היא היכולת לנוע בלי פחממות מתועשות. חלק גדול מרוכבי ה- hlc רוכשים כריכים. מהניסיון שלי, זה אולי נחמד ליום רכיבה, אבל זה לא עושה טוב לאורך זמן. אני בחרתי לנוע על בסיס תמרים, אגסים ותפוזים. התפוז עורר בי תחושה לא נוחה, אבל האגסים והתמרים היו תענוג אמיתי. בשלב מסויים, הרגשתי מחסור במלח, אז רכשתי פיסטוקים בתחנת דלק ורכבתי תוך כדי פיצוח ויריקה של קליפות על המדרכות הקצת עקומות של קיסריה. בעבר, הייתי אוכל לפני זמנים קצובים, חושש מנפילות כוח שיקשו עלי. כיום, אני אוכל מתי שמתחשק לי, אין נפילות כוח, הארוחות מרווחות יותר ואני מבזבז פחות זמן על המסביב ומתמקד יותר ברכיבה.

20170410_113243
מישור החוף במבט מפיסגת המחצבה בבנימינה

רציתי גם לבחון קצת את כישורי העליות שלי עם אופניים בזיווד מלא, החלטתי לטפס לכרמל דרך המחצבה של בנימינה. זו עליה מקסימה שבהילוך הנכון וברוגע יכולתי להנות מהנוף. בירידה מזכרון לכביש החוף, שברתי את שיא המהירות האישי שלי (56 קמ"ש).

נראה לי שרוכבי האופניים בשטח מתחלקים באופן כללי לשני סוגים. כאלו היוצרים קשר עין, שהם קצת יותר מנוסים ולא נחנקים תחת העומס. אלו גם יברכו לרוב לשלום. ואילו הרוכבים החדשים או מאותגרי הכושר, לא ימצאו בעצמם את המשאבים הנדרשים לברכה. באיזור הצפון, כנראה כחלק מהתאמה לגאוגרפיה, הרושם שלי הוא שלא נהוג לברך בשטח. וחבל, כי עד כמה שידעתי מגעת, זה מנהג בין לאומי. אלו שבירכו אותי במאור הפנים הגדול ביותר ובתנועות ידיים היו תמיד העובדים הזרים.

20170410_131113
טרקטור בעבודת בירוא סביב מאגר מים מושבים המשמשים את מטעי הבננות הרבים באיזור

גם במזללות וגם בתחנות הדלק, כל המוכרים הינם ערבים. נראה, שאילו הערבים אזחי מדינת ישראל היו שובתים, תחנות הדלק והמסעדות היו פושטות רגל. מעניין שהימין לא קורא להחזיר ליהודים את השליטה על תחנות הדלק והמזללות.

בנסיעה לחיפה, אי אפשר להתעלם משדרת התמרים היפה שנטעה על ידי אהרן אהרנסון (מניל"י). כשרוכבים, יש מספיק זמן להרהר בשותלים, ואיך לבטח אהרן בעצמו בדק שהם יהיו בקו ישר, כשלא היה שם כביש, רק שדות, כרמל וים. לפני שאיזה מהנדס החליט לכסח חלק מהשדרה כדי לפנות מקום לעמודי חשמל.

20170410_151640
שדרת הדקלים של אהרן אהרנסון 2017 בעתלית.

ככול שהצפנתי, כך האווירה הפכה עוינת יותר לרכיבה ולתנועה. לא רק הרוח שהפכה את הרכיבה למאבק ופוגגה באבק את הפנטזיה שלי לנוע במינימום מאמץ, אלא גם מנהג של כל המושבים למרגלות הכרמל (מעין איילה צפונה) לבצע הפרדה בין השטחים באמצעות תעלות עמוקות. אין גשרים, הכל בוץ ושיחים, גבולות שבחלקם הייתי צריך לנשוא את האופניים בידי כדי לעבור. ואם נוצר ספק לגבי אופיים מקבל הפנים של המקומיים, הוא נמוג אל מול מיעוט ברזי השתיה ושלטי האזהרה על מגרשי ספורט "שטח פרטי אין כניסה".

20170410_134202
בית לא כל כך טיפוסי בעין איילה

אחרי כל כך הרבה שעות רכיבה, הגוף הופך כה חזק, שזה משעשע לראות באיזו קלות אפשר להניף את האופניים. רכבתי דרך עשרות מטעי בננות. נראה, שמחדרה צפונה, אנחנו באמת רפובליקת בננות.

20170410_141109
מטע בננות טיפוסי וצעיר

 

כל זה כלום לעומת ההגעה לחיפה עצמה. אחד המראות הראשונים שנתקלתי בו היה אצטדיון סמי עופר. שנראה כמו חללית חייזרים מוזהבת שנמסה על תחתית הכרמל. נראה שהוא משתלב לא רע בכיעור של שאר הבניניים באיזור. אני מקווה שיום יבוא, ויפול איזה גל של הבנה אסטטית על תושבי המזרח התיכון וכולם יזכרו את סמי עופר לא רק כמגלומן שתוקע את שמו בכל מקום, אלא בעיקר כאיש ששבר את שיאי הטעם הרע בארץ.

20170410_163153
אצטדיון סמי עופר

הנחתי, שתהיה מדרכה נוחה לרכב למרגלות הכרמל ולאורך העיר התחתית. אני לא חושב שנתקלתי בעיר שהמדרכות שבה כל כך עוינות הולכי רגל. לא רק שהן מוזנחות, עקומות וצרות וחסומות בהרבה מקרים, אלא מתאפיינות בתופעה ייחודית לדעתי ברמה עולמית: פתאום, ללא שום הכנה מראש, אתה מוצא עצמך על מדרכה ללא מוצא. אי אפשר להמשיך הלאה. אין מעבר חציה, אין גשר. אי אפשר לחצות. הדרך היחידה היא לחזור אחורה כמה מאות מטרים. ולא פעם אחת, זו תבנית החוזרת על עצמה. וכדי להפוך את העניין למסיבה אמיתית, גם המדרכות עצמן לא תמיד ימשיכו לאורך הכביש, לעיתים, חייבים לטפס עם הכביש ולחצות רק על הגשר. ברוב הארץ, מנמיכים את המדרכות כך שיהיה קל לעלות עם גלגלים (אופניים, או עגלות תינוקות). לא בחיפה. כאן צריך אופני אנדורו כדי לרדת מהמדרכה.  רכבתי בהרבה מושבים וערים, ואיזור ישובי תחתית הכרמל הוא האיזור העויין ביותר שנתקלתי בו לרוכבי אופניים. העיר התחתית של חיפה מוזנחת, מכוערת, ונראה שהתכנון העירוני מטומטם.

20170410_174832_001
בנין מוזנח באיזור מוזנח של חיפה

מאידך, קרית ים היתה עונג רכיבה צרוף. שבילי אופניים מסומנים, רחובות רחבים ונאים.

 

20170410_091911
אני

סיימתי רכיבה של 140 קילומטרים ב- 12 שעות ועוד מצאתי בעצמי את היכולות הנפשיות לתפקד בסביבה הפחות מרנינה של ליל סדר. המעבר לתזונה פליאו מבלי לצרוך פחממות מתועשות תרם מאוד לתחושה שלי. נראה שהאימונים היו בכיוון הנכון. האופניים תפקדו בונבון,2017-04-13_10-55-11 וכך גם ציוד הרכיבה. בסוף, גם מצאתי את עצמי נוהג חזרה מחיפה, כך שהשלמתי 19 שעות של עירנות ועבודה וגם למחרת הרגשתי טוב ומוכן לרכיבה. בלי יותר מדי שפשפות, לראשונה, בלי התכווציות שרירים. מעבר לאימונים אני בעיקר מייחס את היכולת הזו לתזונת הפליאו.

אני מרוצה מסידור האופניים .על הסבל, בגדים, ציוד רכיבה. בשילדה – מים. ועל הכידון – אוכל.

אנשים ששוחתי איתם חושבים שאני סובל ברכיבה. אי אפשר לתאר את תחושת ההתעלות אחרי רכיבה שכזו. ימים של תחושת ריחוף והתעלות. ניקיון פיזי ונפשי. לעלות על האופניים זה כמו להיכנס למיטה רכה ונעימה. הדבר היחיד שאני מצטער עליו בסיום רכיבה ארוכה, שלא עשיתי יותר כאלו. בשביל זה נרשמים ל- hlc.

 

הכנות אחרונות לפני ה- hlc 2017

ה- hlc היא תחרות באקפיקנג, משמע, זו התארגנות ספונטנית של כמה חברה שעושים תחרות מהחרמון ועד לאילת. כל אחד נושא על עצמו את כל האספקה שהוא צריך הכל על האופניים, לא רוכבים על כבישים. אסור לקבל תמיכה חיצונית, וצריך לישון לפחות מחצית מהלילות בחוץ.

המסלול נרשם על קובץ שטוענים למכשיר gps, כולם נפגשים ב- 20 באפריל ב-7 בבוקר במג'דל שמס, ומתחילים לרכב. לכל רוכב יש מכשיר איכון לוייני המשדר את הנתונים לשופטים. כמה עשרות יוצאים, הרבה פחות מגיעים לאילת. (יש גם מסלול קצר לירושלים, אני בחרתי בארוך).

קיימות עוד תחריות כאלו בעולם, חלקן ארוכות וקשות יותר. אבל זה בישראל, וזה מגוון להפליא. אז לקחתי חופש מהעבודה,

אני מתכונן כבר בערך שנתיים.
20170328_084432

המרחק הוא 1400 קילומטר. החלפתי באופני הזנב הקשיח שלי 29" את כל הרכיבים, לעמידים ביותר (לאו דווקא היקרים ביותר).הרכבתי צמיגים חדשים (מאותו דגם שאני מכיר), ברוחב של 2.05 אינצ'. לטובת עבירות בבוץ. אני רוכב בלחץ אוויר גבוה של 40PSI בגלל המשקל וכדי לאפשר רזרבות אוויר במקרה של דליפה. על הכידון אני מרכיב aero bar עליהם אני מחזק ציוד. בדקתי את ההתקן עם מעל 2 קילו, ל-20 קילומטרים מטלטלים בשטח, וזה נראה עמיד. האופניים מגיבים אחרות, מזכיר קצת נגמ"ש על 2 גלגלים.

20170326_122212

בשבועיים האחרונים, רכבתי לפחות 20 קילומטר ביום. 45 דקות בבוקר ו-45 דקות בערב.

אני מתכנן לרכב הכי. הכי לאט שאני יכול. המטרה היא לשרוד. אפשר לרכב יום או שלושה ימים במאמץ אבל אחרי זה כבר הגוף קורס. עצם השהייה בחוץ, גם בתנאים אידאלים מאוד מעמיסה על הגוף. אבל התנאים לא יהיו אידאלים. בלי מיטה מפנקת בלילה, בלי מקלחת ובלי ארוחות מסודרות.

אם אספיק 100 קילומטר ביום, במשך שבועיים. אהיה מרוצה. אני מקווה לעשות 140 קילומטרים ביום. שזה בערך 14 שעות רכיבה במהירות של לפחות 10 קמ"ש. התאמנתי לעלות את הר הזבל בהוד השרון בלי להעלות דופק.

במהלך כל יום וודאיתי שהדופק חוזר לרמה נורמלית.

 

20170325_164200

הרעיון הוא לנסות לאמן את כושר ההתאוששות של מערכת האנרגיה בגוף. כושר מוגדר כמהירות ההתאוששות ממאמץ. זו בין השאר, היכולת של הדם והשרירים לאגור מזון ולשחרר אותו. לשפר את המהירות שבה השרירים והרקמות בגוף מאוששים את עצמם. (לב, ריאות, מערכת העיכול וכו').

 

20170316_084500

האימון היומי הוא  הרכיבה לעבודה, מהוד השרון לפתח תקווה וחזרה. אתמול בערב עקף אותי מישהו, על אופני 26" נתתי לו לחלוף על פני, הייתי גמור, הייתי גאה שלא נסחפתי לתחרות. היום בבוקר, עשיתי סיבוב קצת יותר ארוך כדי לעגל את הקילומטרז השבועי ל- 100, ופגשתי אותו שוב אז החלטתי להראות לו מהיכן משתין הדג, משלה את עצמי שאני חזק על הבוקר. נשברתי אחרי 3 קילומטרים (לא אכלתי מספיק ארוחת בוקר, בטח הוא רוכב רק יומיים בשבוע וכו' וכו' המון תירוצים סיפרתי לעצמי). הגוף שלי חלש. כל המאגרים התרוקנו, אבל אני מרוצה. כי במהלך השבועיים האחרונים נחתי רק יום אחד. ואני מרגיש שהגוף מתאושש מהר. אני כל הזמן מנסה לדמיין את עצמי יוצא לרכב שוב.

20170323_182055
חנוך רדליך (אלוף ה- hlc הבלתי מעורער) ממליץ לרכב קצת פחות מיכולת הרכיבה הנוחה. פחות מהר ממה שנוח. לא להתנשף. לכן, באימונים, אני עובד קצת יותר קשה. ואני מושך לפעמים יותר חזק. באימון אינטסיבי הגעתי לרכיבה מהוד השרון לתל-אביב, בשבילים, ב- 23 קמ"ש (14 קילומטרים) אבל אני כבר לא מתאמן להשגת יעדי מהירות מירביים, אלא להגביר את מהירות השיוט הנינוחה, והיא כיום סביב ה- 17 קמ"ש. מחקרים מצביעים שהתפתחות הכושר המיטבית נעשית כש-80% מהזמן רוכבים מתחת לסף האירובי. לצערי, אני דוחף את עצמי כל הזמן חזק מזה. בתחרות, יהיה מכשיר מדידה ואני אדבק בו,

בעבר, רכבתי מעל 100 קילומטר ביום. רכיבה של 100 קמ"ש היא לא רכיבה ארוכה עבורי. אבל רכיבה של יום אחד היא מאמצת, כי לרוב יש לוחות זמנים, אז נאלצתי לרכב גם כשהיה חם וקשה. ב- hlc אנסה להימנע מזה.

20170309_173714

רכשתי נעלי רכיבה נוחות מאוד להליכה. (shimano). הנעליים הקודמות היו מאוד ממוגנות, אבל כבדות ולא נושמות. אלו נוחות כמו נעלי ריצה.

לפני 3 חודשים עברתי לתזונת פליאו. השינוי העיקרי עבורי: בלי דגנים, בצקים ומאפים. בדיקות הדם השתפרו פלאים, והירידה בשומן בדם מאוד שיפרה את הכושר שלי. אני מקווה לעצור במסעדות דרכים ולאכול אוכל מבוסס על בשר, אורז ותפוחי אדמה, ירקות ופירות. אבל לא כריכים ולא חטיפים תעשייתים.

אני מקווה להספיק לבצע רכיבה אחת לחיפה בליל הסדר, עם כל הציוד, אבל יש מצב שאסתפק בבידקה למרחקים קצרים יותר. את השבוע לפני התחרות אני מתכוון להעביר במנוחה משפחתית.

ראיתי כל סרטון הנוגע ל- hlc, קצר או ארוך ככול שיהיה. וכל סרטון של חנוך רדליך, ושמעתי גם את כל פודקאסט בהשתתפתו וכל מי שדיבר על הנושא ברשת. הכל בעיני מעניין (יש סידרת סרטונים מקסימה של שביל ישראל באופניים).

אני מאוד מחכה לאירוע. כל ההכנות הן עבורי כיף גדול. ההכנה הנפשית לאתגר, ההרפתקאה. יש אנשים המטפסים על הרים גבוהים, ויש כאלו שחוצים נהרות. אבל לרוב זה במסגרת מפוקחת, מאורגנת. מישהו דואג שדברים יתרחשו. וכאן, זה כמו שעשו את זה פעם. שאנשים היו לוקחים איתם דברים והולכים להסתובב במקומות בלתי מוכרים.

עדכון: 09.04: החלטתי לבדוק את הציוד ברכיבה לחיפה. אחרי שהעמסתי את כל מה שחשבתי שאני צריך, בדקתי את משקל האופניים והם הגיעו ל-21 קילו מפחידים. החלטתי לוותר על שק השינה העמיד לקור ולקחת אחד קליל יותר. מקסימום, נישן עם שמיכת הצלה שרכשתי (מעין שקית נליון מבודדת אלומניום עמידה לקור). הפחתתי משמעותית את הבגדים שאני מתכוון לקחת ולמצוא מנעול יותר קל.

רשימת ציוד: (אשמח להערות)

ביטוח רכיבה.

2 חולצות ארוכות. (אחת עלי)

בנדנה לראש ואחת לצוואר.

 

כדורי אקמול, כדורי מלח, מגנזיום ומולטי ויטאמינים.

חומר דוחה יתושים, אלכוהול.

פונגימון ומשחה נגד שפשפות.

דאודרנט

סבון, מברשת שינים ו- גליל נייר טואלט.

 

אזיקונים.

כלי תיקון לאופנים ולגלגלים, משאבה.

 

שק שינה ומזרון מתנפח.

2 זוגות גרביים, 2 זוגות תחתונים.

מעיל רכיבה.

 

אילתור לנשיאה של 4 בקבוקי מים 1.5. ליטר, שני בקבוקי מים בשילדה ועוד אחד על הכידון.

משקפי שמש

2 סוללות גיבוי לטלפון. (מקווה גם טלפון נוסף).

3 פנסים. (כל אחד שלושה דולר :) ופנס ראש.

מכשיר gps וסוללות.

 

רשימת מרחקים לנקודת העצירה הבאה.
20170325_154708

כיצד להתגונן מפני הקור ברכיבת אופניים

אחד הדברים המאפיינים את ספורט הרכיבה, היא השהות הארוכה בחוץ, ובהרבה מקרים, בטבע. קצת לפני החורף, החלטתי לבדוק כמה מקומות שסיקרנו אותי, בפרט, כיצד אני יכול לחצות את מחלף קאסם מדרום לצפון, בצד המזרחי שלו. (בצד המערבי, יש שביל נוח עד לאיזור פארק אפק – מקורות הירקון)

כביש 6, מעבר מכפר ברא וקאסם לכיוון מערב

מצאתי תעלת ניקוז מתחת למחלף, והתחלתי לרכב בה. זו תעלה מענינית מאחר שאי אפשר להבחין מהצד השני. הבחנתי שיש סימני צמיגים, אז הנחתי שהכל בסדר.

לקראת הסוף, כשאני ממש קרוב, כל הקרקעית היתה מכוסה מים. המשכתי אט אט לרכב כשאני נשען על הקיר, עד שהגעתי למצב בו איני יכול להמשיך הלאה (עמוק מדי) ואיני יכול לחזור לאחור. קיללתי את עצמי והכנסתי את שתי רגלי אל מים השטפונות הקפואים. בחוץ, פחות מ-15 מעלות ואני במרחק של 10 קילומטרים מהבית. המצב היה הרבה יותר טוב, אילו הייתי מצוייד בגרביים עמידות למים.

הקור בקצה המנהרה

מאחר שלא הבאתי גרביים יבשים (שלא היו עוזרים במילא במקרה של נעליים ספוגות מיים) עמדו בפני 2 אפשרויות. לרכב הביתה, או להתקשר לחילוץ. בחרתי ברכיבה.

אחרי 5 קילומטרים, עצרתי, סחטתי את הגרביים וניסיתי להחזיר תחושה לרגליים. אילו הייתה לי שקית נליון, הייתי עוטף את הגרביים כדי להפחית את האידוי. לא בטוח שזה היה משנה.

חצי שעה אחרי זה כשהגעתי הביתה, לא היתה לי תחושה ברגליים. נכנסתי לאמבטיה והפעלתי מים קרים. במקרה של איברים קפואים, מים חמים עלולים לגרום לנימי הדם להתפוצץ. למרות הקור, יש להשרות את המקום במים חמימים, לא חמים. נכנסתי אל תוך אמבטיה של מים חמים, אבל את הגרליים שמרתי בחוץ. אפילו אחרי דקות ארוכות, כל טיפה חמימה הרגישה רותחת על הרגל. אבל כל עוד הגוף שומר על החום, הסיכוי לחלות הוא נמוך. לכן, גם במהלך הרכיבה כמעט לא עצרתי ורכבתי חזק כדי לשמור על הגוף בעומס ובעיקר – חם.

אבל גם לא בוחרים לבצע טבילה במים קפואים ביום קר, הקור עלול להוות מטרד לא פשוט. החשיבות הגבוהה ביותר היא לשמור על החזה חם. אם החזה קר בזמן רכיבה, תעצרו. זה מצב שעלול להתדרדר לדלקת ריאות. ריאות ולב חמים, יספקו חום לשאר הגוף. הרגליים והידיים כוללים בעיקר שרירים, שמפיקים בעצמם הרבה אנרגיה ועל כן מתמודדים טוב יותר עם הקור. כשהגוף חם, גם האצבעות יתחממו.

מתחת ל-15 מעלות, אני עושה שימוש במעיל רכיבה, מתחת ל-6 מעלות, אני מוסיף שכבות בידוד על החזה. כשהחזה חם, שאר הגוף יכול להתמודד עם הקור יותר בקלות. גם ב-6 מעלות, אני רוכב במכנסיים קצרים.

עוד איבר רגיש לקור, הוא הראש. כובע צמר מתחת לקסדה יכול לעשות פלאים לאיכות הרכיבה. כשהראש מתקרר, יכולות הריכוז נפגעת, ויש מצב למיגרנות ולכאבי ראש.

הסכנה הגדולה ביותר היא משילוב של קור ורטיבות. פעם, כאשר נתפסתי בשדות בלי ציוד הגנה מפני הגשם, הפתרון הפשוט והיעיל היה לרכב בלי חולצה. אם לא קר מדי, גוף חם יכול להתמודד עם המים ואפילו לעשות בהם שימוש כשכבת בידוד מפני הקור. ואילו בגדים גורמים לאידוי ועל כן להתקררות.

יחד עם זה, אם יודעים כיצד ולומדים לזהות את השבילים הנוכנים ומצויידים בציוד הנכון (ערדליים, כפפות, מעיל, חם וציוד להחלפה – כל מיני דברים שאני לא ממש מקפיד להצטייד בהם), גם בחורף, אין סיבה לוותר על רכיבה.

  • גילוי נאות: אני לא בעל הכשרה רפואית בספורט או רפואה, כל הנכתב מניסיוני בלבד.
נגישות