קקיסטוקרטיה – Kakistocracy

קקיסטוקרטיה

נדיר, שנתקלים במושג במקורו בלטינית, ומאידך, נשמע בעברית כה טוב וכה הולם. קקיסטוקרטיה, היא שלטונם של הגרועים ביותר. זהו מצב, שבו המערכת מעודדת ומאפשרת את קידומם של אלו שהם הגרועים ביותר מבין אזרחי המדינה. למשל, אם מדינת ישראל היא קקיסטוקרטיה, הרי הכנסת היא ערימה של חארות. כה נפלא שאפשר בין סלנג מודרני למושג, שהוא, לא רק מדויק להפליא, אלא גם לטיני. מה שהופך אותו להרבה יותר רציני (אם כי לא פחות עצוב).

מקור המילה במאה ה-17, אך השימוש בה התרחב רק המאה העשרים .מקור המושג מהמילה הלטינית kakistos (גרוע) ו- kratos (שלטון).

להרחבת הדעת והמעי, מוזמנים להציץ בערך האנגלי של המילה בוויקפדיה.

ביקורת הביקורת, מה חסר לי בסצנת האופניים בארץ

אני משער, שאני לא היחיד בין אלו האוהבים לרכב באופניים, שבשעות שאינם רוכבים, קוראים על אופניים, על ציוד, טכניקות רכיבה וכו'. לאחרונה, רכשתי זוג אופניים נוסף, אופני סייקלקרוס. אופניים שאני מאוד נהנה מהם. יחד עם זה, ציפיתי מאופנים בעלי צמיג צר משמעותיית מאופני ההרים שלי, להיות גם מהירים משמעותיית בדרך שרובה המוחלט הינה כבישים סלולים. ולא כך היא.

אני רוכב מהוד השרון לנתניה, 3 פעמים בשבוע, לאורך 25 קילומטרים, עם 2 עליות די מכובדות, ועדיין, שעת שינה נוספת בלילה, מנוחה נכונה, לחץ אוויר בצמיגים ותזונה מוקפדת (שלא נדבר על טמפרטורות שפויות יותר ומשטר הרוחות) ישפיעו הרבה יותר על הזמן הכולל של הרכיבה.

כך שבעודי מחליט כל בוקר איזה סוג ישא אותי אל המרחבים, פיתחתי חשד מה כלפי סקירות האופניים שאני קורא בארץ, כי הרושם המתקבל מקריאה בשפת הקויידש שמעלה אחת בזוית הראש לכאן או לשם, היא באמת חשובה ומאוד משמעותית. ואילו אני מצאתי, שגם אופניים אחרים לגמרי מכל בחינה שהיא, עדיין בסופו של דבר, מבחינת יכולת לגמוע מרחקים, מאוד מאוד דומים. את זה מבינים אחרי שבוחנים אותם ושוב ושוב, באותן דרכים, לאורך מאות קילומטרים ובתנאים שונים. כי התחושה שונה לגמרי. אופני 29 יושבים גבוה, הם מאיצים לאט, אבל שומרים מאוד יפה על המהירות. הגרבל הם כמו דו מושבית קטנה, מאיצים מהר, מרגישים כל מהמורה, לוקחים סיבובים בזריזות ובכיף ואילו אופני 26" הם צעצוע קטון וזריז. קל להאיץ, אבל לא נוח לשמור על מהירות גבוהה.

קיימים בארץ מספר מגזינים, ונראה אולי שכל פעם שליבואן יש איזה צעצוע חדש, הוא נותן לאחד מהכותבים סיבוב ומרוויח כתבה מפרגנת. ועל פני, נראה, אולי, שהאינטרס של הכותבים הוא לא לספק מידע מועיל, מגוון ועדכני לקוראים שלהם, אלא לקבל אל בין רגליהם צעצוע חדש יותר ונוצץ יותר. לדעתי, יותר מדי מסקירות בארץ הינן בעיקר מפרגנות וכל זוג חדש, הוא לא פחות מאשר תוצר של מהנדסים גאוניים והבלחה חד פעמית של יצרתיות בסיבי פחם. הפעמים הבודדות בהם תישמע איזו שהיא ביקורת, היא כאשר אחד הרכיבים הוא קצת פחות יקר ממה שמצופה מאופניים במחיר הזה. וגם אם יש חריגה מהמקצב הזה, הרי הרמה אינה מספיק גבוהה והתועלת, לצערי, די נמוכה. וזה די ברור, כי בסופו של דבר אין הרבה כסף בתחום, וודאי שאין אפשרות לאתר לרכוש כל פעם זוג חדש לטובת סקירה. מאידך, זו לא סיבה לא לספק מידע אמין, ואני בטוח שיש מספיק רוכבים שישמחו להשאיל את האופניים שלהם מבלי להטריח את אנשי השיווק של היבואנים.

תחום האופניים בארץ, כמו כמעט כל תחום אחר, אינו מעניק לעוסקים בו ללקק דבש, או לצורך העניין, דולרים. מצד שני, כאשר אני צופה ב- youtube בסרטונים בנושא, הרי נפתח עולם חדש של רעיונות ושל דברים מגניבים, שאפשר את חלקם לבצע גם בתקציב נמוך.

למשל, מה קורה שלוקחים את האופניים הזולים ביותר לסיבוב במסלול קשוח:

או ניסיון לתת תשובה מדעית לשאלה מה קוטר הגלגל היעיל ביותר לרכיבה, לאיזה סוג רכיבה, ולמה:

(ספוילר: כל הזוגות מתפקדים אותו הדבר, כי בסופו של דבר, המנוע אותו המנוע, אבל בפועל, ה- 29 מהירות יותר במישורים, ה- 26 זריזות יותר במקטעים טכניים ואילו ה- 27.5 סובלים מהחסרונות של שניהם. מסורבלים בטכני ולא מספיק מהירים במישורים).

ואילו בארץ, אם תקראו מאמר, הוא לרוב כולל התפעלות חסרת מעצורים מהיצירה החדשה, ומילות שבח ותודה ליבואן וליצרן. כמובן שזה לגיטמי, וכמובן שבכל העולם עושים כך. אבל מה עם קצת דברים יותר מגוונים? למה תמיד צריך לסקר אופניי קצה במחירי עילית? או ציוד קצה במחיר גבוהה? מה עם קהל היעד שרוצה לקחת את האופנים ולרכב בשביל הכיף, ושרוצה תמורה מקסימלית לכסף ולוותר על אפקט הדוויון של רכישת הציוד היקר ביותר.

אופניים הם דבר נפלא. הם כלי נהדר לחנך ילדים ולקרב אותם לטבע, לחזק בהם את הביטחון העצמי, ללמד אותם להתגבר על מכשולים, להתמודד עם קשיים. שיפור טכניקת הרכיבה של ילדים מאוד עוזר להם להתקדם ותורם מאוד לרכיבה שלהם. לכן, קצת עצוב שלא תמצאו כמעט בעברית סרטון כגון זה, שפורסם במגזין האופניים המצויין bike198.

אז אחרי כמה וכמה שנים שאני עוקב בדבקות אחרי הפירסומים, הגעתי למסקנה, שממש אין בהם תועלת. ושיש לי דברים טובים לעשות מלבד לראות תמונות של חתיכים על אופניים מבהיקים, עם מערכות הילוכים שרק הן עולות יותר מכל הזוגות שלי, גם יחד.

ואחרי 3 שנים רכיבה, ואלפים רבים בשבילים ובכבישים, הגעתי למסקנה הכה ברורה, שמה שמשנה זה המנוע ומי אוחז בכידון. וכל עוד אין למישהו משהו ממש מעניין להגיד על אופניים אז אני מוותר. ושאת הידע שלי אקבל ממגזינים של הגויים ומ-youtube. שם יש סקירות של האופניים הטובים ביותר מתחת ל-1000$, וטיפים אמייתים הניתנים באופן ברור ובהיר על ידי אנשי מקצוע. בלי חנופה, ובלי קשקשת טסטוסטרון.

ועוד מסקנה, הגעתי, שאם אתה לא רוכב כמה מאות קילומטרים על האופניים, בתנאים משתנים, וחוזר שוב אל אופניים אחרים, הרי מאוד קשה לדעת מה ההבדל באמת בין הזוגות. אני גם חושש, שקשה לבחון אופניים כאשר חשופים לכל כך הרבה מידע שיווקי. נוצרת ציפיה, ונראה שהבוחנים קיבלו כל כך הרבה buildup שהם אולי לא בוחנים רק את האופניים, אלא גם את הברושר.

יחד עם זה, כמובן כמה נקודות אור, כמו הבלוג חמוש באופניים של קובי אשל, או הסקירות הטכניות והסרטונים של אסף המכור לאופניי הרים (המוכיח שלא חייבים דפי כרום ומערכת כדי לספק גם תוכן ראוי), ולפעמים, הבלחה, כמו הפוסט הזה (דווקא באתר של יבואן אופניים) המקעקע את המשדרגים הסדרתיים וקורא לחזור לפשטות. להנאה הבסיסית של לנוע באוויר הצח על שני גלגלים, ופשוט להנות מהחיים.

אני מאוד מקווה, שהסיבה העיקרית למצב היא שבסופו של דבר מדובר על ענף די צעיר (סקירות אופניים) ושעם הזמן והבגרות, הדברים ישתפרו, ונזכה לסקירות הראויות לרוכבים המסוקסים ולנופים הנפלאים שהארץ הזה התברכה בהם.

יהודים שהוסגרו לנאצים לפי מדינות

למרות שהעיסוק בשואה הוא מרכזי בתפיסה העצמית של ישראל, הרי אחריות העמים הנכבשים לגורל היהודים, לא נידונה באופן מעמיק. את ההשמדה ביצעו הנאצים באמצעות פלוגת הסער (ה- ss) ובפרט יחידות המוות. אך לולא שיתוף פעולה הדוק ונלהב של האוכלוסיה האזרחית, הרי השמדת היהודים לא היתה יכולה להתבצע כפי שבוצעה.

הטבלה להלן מבוססת על הנתונים מתוך הויקפידה העברית, אני ביצעתי את הוספת עמודת האחוזים. אחד הדברים העשויים להפתיע את הישראלים הם אחוז היהודים הנמוך שהוסגרו על ידי הצרפתים. למרות משפט דרייפוס ותפיסות אנטישמיות שהיו נפוצות בקרב הצרפתים, הרי כנראה שהצרפתים ראו ביהודים שלהם יותר צרפתים מאשר יהודים,או שהשנאה שלהם כלפי הגרמנים ותחושת הגאווה הלאומית לא נתנו להם להסגיר יהודים. מאידך, רומנים, אוקראיינים ובעיקר הפולנים, הסגירו יהודים ככול שיכלו. עוד עם שנהנה מהילה בלתי מוצדקת של אי שנאת ישראל הם ההולנדים, שאנה פרנק היא מהפורסמות מהקורבנות שהוסגרו על ידי הולנדים.

קיימות הטיות נוספות, למשל, הבולגרים אכן לא הסגירו את היהודים, אזרחי בולגריה, אבל הם שיתפו פעולה עם הנאצים והסגירו יהודים בשטחים שהועברו עליהם.

כמו כן, מספר היהודים הרוסים שנרצחו הוא מאוד גבוה, אבל הנאצים רצחו מספר גדול של אזרחים, יהודים ולא יהודים בשטחים שנכבשו. כך שצריך להתייחס לנתונים הללו בזהירות.

אחוזים יהודים שנרצחו יהודים שניצלו יהודים לפני המלחמה מדינה
0 0 50,000 50,000 בולגריה
0.0035 7 1,993 2,000 פינלנד
0.77% 60 7,740 7,800 דנמרק
17.26% 7,680 36,820 44,500 איטליה
22.09% 77,320 272,680 350,000 צרפת
25.00% 141,500 424,500 566,000 גרמניה
27.03% 50,000 135,000 185,000 אוסטריה
36.42% 1,100,000 1,920,000 3,020,000 ברית המועצות
43.99% 28,900 36,800 65,700 בלגיה
44.44% 2,000 2,500 4,500 אסטוניה
44.82% 762 938 1,700 נורווגיה
47.13% 287,000 322,000 609,000 רומניה
55.71% 1,950 1,550 3,500 לוקסמבורג
66.06% 78,150 40,160 118,310 בוהמיה ומורביה (צ'כיה)
68.97% 569,000 256,000 825,000 הונגריה
71.43% 100,000 40,000 140,000 הולנד
78.14% 71,500 20,000 91,500 לטביה
79.82% 71,000 17,950 88,950 סלובקיה
81.15% 63,300 14,700 78,000 יוגוסלביה
85.12% 143,000 25,000 168,000 ליטא
86.59% 67,000 10,380 77,380 יוון
90.91% 3,000,000 300,000 3,300,000 פולין

טיול רכיבה באיזור הכנרת בקיץ

השנה, כמו כמעט כל שנה, החלטנו לנפוש בכפר הנופש עין גב. השנה, העמסתי גם אופני הרים אל תא המטען של הרכב, והרגשתי מוכן. לא רק לנפוש, אלא לטייל לאורך חופי הכנרת.

לכנרת יצא שם רע, ולא באשמתה. מצד אחד, מוזכרים ישראלים שנוהגים לטנף כל חוף ולהעמיס עליו בריח של ערק ובשקיות זבל קרועות ושפוכות, ומצד שני, מיעוט המשקעים הביא לנסיגת האגם לשפל עצוב.

אך כל זה לא יכול לקחת מהאגם הזה את עובדת היותו האגם המתוק הנמוך בעולם. כך שהרוחצים לחופיו לא רק נהנים מאחוז חמצן גבוה, מאור רך ומסונן הזולג מהמים ומהרים, אלא גם משקט יחסי שלחץ האוויר הגבוה תורם לו. הרחיצה בכנרת ייחודית, אנשים נכנסים למים ונרגעים. נראה שהמים שוטפים מהם את לחץ הישראליות, וחיוכים של רוגע נשפכים מכל עבר. "שנטי" אנשים נחמדים אחד לשני כי פשוט כל כך טוב. כל כך רחוק מהתנועה הלחוצה ומהפקקים. רק מים זכים, מתוקים ורכים, טיפות מבהיקות בכל צבעי הקשת, ואוויר חם כמעט כחום הגוף.

 

את הטיול הראשון ערכתי לקיבוץ עין גב. עין גב, בדומה לאין סוף קיבוצים אחרים, בנוי מבתים קטנים, בינהם מדשאות רחבות ידים ושבילים מובילים ביניהם לצל ענפי העצים. כמה נחמד, לנוע בקהילה נטולת כמעט כלי רכב ממונעים. לדעת שילדים יכולים לשחק בביטחה, ללכת לחברים ולספריה בלי לחצות כביש. לחיות חיים  שאינם מלווים כל הזמן בטרטור המכונות. שאפשר לנוע בקלילות אל המכולת, המזכירות, המועדון והבריכה, והכל באופניים או ברגל.

עין גב, היה הישוב הצפוני ביותר בגדה המזרחית של הכנרת לפני מלחמת ששת הימים. מעל הקיבוץ, הוקם מוצב על ישוב בן 2200 שנה, סוסיתא. את העליה לשם זכיתי להכיר במסגרת ה- hlc. זו עליה ייחודית, מאחר שנפרצה על מנת לספק ציוד לבסיס הצבאי. השיפוע הממוצע הוא 8%, אבל באיזורים מסויימים מגיע להרבה יותר. זו עליה מתישה, שגם בניקוי החום והלחות מהווה אתגר. עליתי אותה בהילוך הראשון והקל ביותר באופניים.

כל הזמן זכרתי שצריך לנוע בקצב נוח, כמה שפחות מאמץ. בזמן עומס, הלב עובד קשה להזרים חמצן לכל איברי הגוף. למעשה במצב אידאלי, ההספק הכללי תלוי בקשר ישיר בעוצמת הלב. את הפינוק הזה ביצעתי בחום של 34 מעלות, כמות החום שהגוף צריך לשחרר לסביבה גבוהה, ולכן גם העומס על הלב. שרתי לעצמי שירי ילדים איטיים, בעודי מדמיין שבעצם אני נע הרבה יותר מהר. ואז עצרתי לנוח. להוריד דופק, לשתות, לצלם ולהמשיך.

רק כאשר החלטתי לחזור הבנתי כמה עליתי ועד כמה העליה הזו תלולה.

הירידה היתה מדהימה, רק כשירדתי הבנתי כמה עליתי, וכמה אנרגיה המאמץ הזה דורש. האופניים דהרו ל-50 קמ"ש בלי להרגיש, והכביש כה משובש שנאלצתי להשתמש בבלמים. לא סתם הדרך סגורה לכלי רכב. לא הייתי רוצה לרדת בה בזמן גשם.

בניגוד להרגלי לקודש, לרכב בנעלי רכיבה, בנדנה מתחת לקסדה וכו', הפעם עליתי בכפכפי גומי. זו רכיבת טיול, בה אני רוצה להרגיש את השטח. זה הרגיש נכון יותר.

ביום השני, החלטתי לנצל את שעות הבוקר ולנוע צפונה. עברתי דרך חוף סוסיתא, לחוף גופרה וכן הלאה. הרבה מאוד מתקנים מוזנחים ומתפוררים. אין כמעט שירותים במצב סביר לכל אורך החוף המזרחי, מלבד בכפרי נופש. הרבה מאוד מסעדות גזלנים סגורות ונראות כמו שלעולם לא יפתחו, ויש מטיילים בודדים. לפי מצב המתקנים, נראה שגם בחגים המצב לא ישתפר.

מאידך, אין כלי רכב ממונעים בשבילים. בכלל. בכל מקום, שלטים מאירי עיניים מזהירים מפני תנועת כלי רכב ומבטיחים קנסות כבדים. ואכן, שבילי הכנרת הם גן עדן לרוכבי אופניים. בלי טרקטורנים, בלי גיפים החורשים את האדמה והופכים את השבילים מגעילים לרכיבה.

קיימים מספר כפרי נופש, אבל ברובם, האגם התרחק והם לא רדפו אחריו. הנופשים מסתפקים בבריכה, בעוד הכנרת מתפנקת לה במרחקים עם עצמה. מאידך, תמצאו שם הפעלות לילדים וחדר אוכל שמבחוץ נראה מפואר. קיימים גם מספר חניוני קרוואנים, המספקים שירותי חשמל ושהמטילים נערמים בהם אחד על השני.

נחמד לטייל באיזור, השבילים מאוד ברורים, ואפשר לנוע בביטחה. האתגר העיקרי הוא החום (והקוצים, אל תתפתו לגעת כי הקוצים מדהימים). אחרי שמונה בבוקר מתחיל להיות קשה. והטמפרטרות נשארות גבוהות רוב הלילה.

הקסם לא עובד על כולם, נתקלתי במשפחה שהקימה את האוהל שלהם על רחבת הבטון מול השירותים. וצמוד אליהם, גנרטור מחריש אוזניים בעודם עושים על האש.

לצידה המזרחי של הכנרת שני שבילים (המתאחדים באיזור עין גב) אחד מהם, להולכי רגל. מתחיל מזרחית לצמח, ואחרי קיבוץ האון מתקרב אל הכנרת. השני, שביל סלול, נע במקביל לכביש. תנועה בשביל הולכי הרגל, שביל סובב כנרת, היא לאורך חופים נקיים וריקים. אליהם אנשים לא מגיעים. כי להגיע ברגל זה ממש רחוק תחת החום הזה. מעט מאוד מהחופים בכנרת הם חופים מוכרזים, בהם יש מציל. רובם המוחלט של החופים, הם "לא מוכרזים". אבל יש חופים, שהם "אסורים לרחיצה". באיזוריים הללו (ממש בצפון וממש בדרום) השבילים הכי יפים. כאשר רוכבים, אפשר מדי פעם להגניב מבט על הנוף בלי להרגיש בדל תרבות. לראות אותו כפי שראו אותו חיילים רומאיים ומורדים יהודים.

מהוד השרון לנתניה – על שלושה סוגי גלגלים

במסגרת העבודה שלי, אני נע בין פרויקטים כל מספר חודשים. מה שמאפשר, או אולי אונס, לרכב כל פעם לאיזור אחר. לרוב, אני נע על בסיס הירקון, הפעם, אני צריך לנוע יותר צפונה מהוד השרון לנתניה.

על מנת להימנע מכבישים מהירים, אני חותך דרך מושבי השרון, בואכה כביש גהה, ומשם אל כיוון מסילת הרכבת ובמקביל לה עד לאיזור התעשיה הדרומי של נתניה. הדרך החדשה, מאתגרת בהרבה מהרכיבה לתל-אביב. לא רק שיש טיפוס מצטבר של 200 מטרים, רובו בשתי עליות (אחת בצופיות ואחת בבני ציון) אלא שהשבילים באיזור נתניה נוטים לייצר אמבטיות חול.

בתקופה האחרונה התחדשתי בשני זוגות אופניים. אחד, אופני סייקלקרוס של Trek והשני, זוג אופנים הרים מתקפלים, זנב קשיח, 26". רכיבה על זוגות שונים של אופניים דומה ללמידת שפה חדשה. זה מעניק פרספקטיבה, וגם משפר את היכולות בכל אחד מהזוגות בנפרד. למדתי הרבה על זוג האופניים הראשון שלי (זנב קשיח 29"). המשמעות של כל רכיב ושל הגיאומטריה מתחדדים כל פעם שמדלגים מזוג לזוג. כאשר עוברים מאופניים בלי בולם קדמי, לאופני הרים בעלי מהלך נדיב יחסית, ההבנה של משמעות הבולם ושל התפקוד שלו מתחדדים. כאשר עוברים מ-29" ל-26" פתאום היתרונות והחסרונות של אחד מקוטרי הגלגל הופכים מאוד ברורים. אני מתחיל להתכנס למחשבה שעדיף 3 זוגות שונים, מאשר זוג אחד ברמת מחיר גבוהה (ובמחיר של שלושתם).

 

אני אוהב כל אחד מהזוגות בנפרד. לכל אחד מהם, רכיבי פאן משלו, והיכולת להפריד בין המלל השיווקי שמפעפע אלינו דרך סוקרים מטעם ואנשי שיווק לבין המציאות, מאוד מתחדדים.

כיום, מקובלת ההנחה שגלגלי 29" משפרים מאוד את מהירות הרכיבה. מאחר שהאחיזה בגלגלים גדולים יותר והתנע הסיבובי של הגלגלים מאפשרים לשמר את המהירות. מצד שני, הגלגלים הצרים של ה- Cycle cross מורידים באופן משמעותי את ההתנגדות לסיבוב במחיר נוקשות ושיכוך מהמורות עוקר סתימות. בפועל, התמונה יותר מורכבת.

גלגלי 29" אכן מאפשרים רכיבה מהירה יותר בשבילים ארוכים. אבל, לכל דבר יש מחיר. ועבור היכולת המשופרת לשמור על מהירות גבוהה יותר, משלמים בזריזות. והמחיר מאוד משמעותי. תמרונים שאני צריך לחשוב עליהם ולתכנן מראש ב- 29", אני מבצע כהרף עין על ה- 26". הגלגלים הצרים של ה- cycle cross מאפשרים טיפוס קליל יותר בעליות ומהירות גבוהה יותר בירידות. מאידך, הצורך להיות מרוכז מאוד בשביל כדי להימנע ממהמורות והמאמץ הגבוה הנדרש על מנת לצלוח חול, גורמים לכך שברכיבה בת 25 קילומטרים, הם יהיו מהירים בקמ"ש אחד, מקסימום, 2. בפועל, זה אומר שהם מהירים ב- 5 דקות על פני כמעט שעה וחצי של רכיבה. זה אולי מאוד משמעותי לתחרויות, אבל בחיי היום יום, אולי פחות. שינה טובה, תזונה מוקפדת ובעיקר תנאי הסביבה משפיעים יותר.

לדעתי, היתרון ההבדל המהותי בין סוגי האופניים הללו הוא בעיקר בתחושה. לכל אחד מהם, פאן אחר. בנוסף, כאשר עוברים מזוג אחד לזוג אחר, שרירים מתבטאים בצורה קצת שונה. העומס קצת אחר, ומגוון מוביל לשיפור. ההנאה מהרכיבה, ולא משנה על איזה זוג, גדלה באופן משמעותי. אני מחליף בין הזוגות לפי מזג האוויר ומה שמתחשק לי באותו הבוקר.

את אופני ה- 26" רבים סופדים. מתייחסים אליהם כאל תפיסה מיושנת, אבל בפועל, הישיבה הנמוכה, התחושה שאתה על האופניים ולא בתוכם, היכולת להורד בקלות רגל, מעניקים יתרונות בחלק גדול מהמצבים. למעשה, בקטעים טכניים, למרות ההיכרות שלי ואהבה לתחושה של ה-29", הגלגלים הקטנים מאוד קורצים. שלא נגיד, פשוט עדיפים. אז נכון, שאולי הזמנים יהיו קצת פחות מהירים, ונכון, שהאחיזה פחות גבוהה, אבל יכולת התמרון, היכולת לשנות כיוון כהרף עין, הם יתרונות שאי אפשר להתעלם מהם.

מהבית שלי לנתניה, ברכב, זה חצי שעה נסיעה. באופניים, זה שעה ורבע. ברכב יש מזגן, יש יגידו שזה מוצר בסיסי בחום יולי אוגוסט. מצד שני, אם אתם בקטע של קצת אתגרים, לרכב ב- 34 מעלות עם 70 אחוזי לחות ותיק של 5 קילו, זה אתגר מעניין, שלא נגיד מטופש (ועל גבול המסוכן).

כושר גופני, מוגדר כיכולת להתאושש ממאמץ. קיימים סוגי כושר כמגוון סוגי המאמצים. והיתרון של התמודדות עם הצורך לסלק כמויות גדולות של חום מהגוף, הוא בכך שבשאר הזמן הרבה פחות חם. למעשה, החום הוא יותר מטרד מאשר מועקה. הקיץ, אני לא ממש סובל מהחום. הרכיבה בחום, מעבר לכושר, מדרישה ריכוז ובגרות. צריך לדעת מתי מתקרבים לגבול, מתי הגוף מתקשה להיפטר מהחום העודף, ולדעת להוריד קצב. לנהל נכון את העומסים. ואחרי שעוברים את תחושת הסבל ומתגברים על התשישות ועל הכאבים, מגיעים לתחושת הזיקוק. להתמקדות בכאן ועכשיו. לשיחרור מכל הטרדות ומכל המועקות שהבוס מנחית ולהנות מכל שניה.

ברגע שהתרגלתי לאופניים, אני כבר לא מחפש לשבור שיאים (ולו משום שהם נשברים מעצמם), אלא נהנה הרבה יותר מהרכיבה עצמה. מהנוף, הצבעים, הריחות והמראות. לכל אחד מהזוגות אופי רכיבה משלו. הסייקלקרוס מושכים אותי קדימה. אני מגיע למאמץ גבוה ואז נח, מתאמץ ונח. ה- 29" הם כמו רכבת, מהירות אחידה, מאמץ אחיד, עליות, ירידות, חול, זה לא משנה. הם מושכים קדימה באחידות. ה-26 הם גור אופניים, מושכים לסיבובים, להחלקות גלגל, לקיפצוצים, לא צריך לתכנן, לא צריך להיות שקול. תן בראש וקפוץ.

אני יותר ויותר מרגיש שאילו הייתי מתאמץ באותו האופן על כל אחד מהזוגות, הייתי נע במהירות מאוד מאוד דומה. שבפועל, ההבדל נובע יותר מהרוכב מאשר מהרכב. אני חושב שהנושאים בהם מתמקדים בסקירות שונות לגבי הבדלי גאומטריה ומתלים, הם זניחים עבור רובם המוחלט של הרוכבים. שהם בעיקר מייצרים באז שיווקי המתבסס על תחושות מאשר על הבדלים בפועל עבור רוכב שאינו מתפרנס מרכיבה. אני מאוד מתחבר לתחושה של הרצון לגוון, לעבור לרכב על אופניים אחרים. אבל הפתרון שלי לא היה להחליף את האופניים שלי, אלא להוסיף להם. ומה שקרה, שהתאהבתי מחדש באופניים הקודמים שלי. לא גירושים, פוליגמיה. (למרות שאלוהים ישמור, אני ממש לא חושב שמה שנכון לאופניים נכון גם לזוגיות).

אחד הדברים שלמדתי, זה הייחוד של איזור הירקון לרכיבת אופניים. לא רק מגוון השבילים והאפשרויות, אלא בעיקר התחושה המאוד ייחודית של רכיבה באגן ניקוז של נחל. זו אווירה שונה, קטע נוף מאוד ייחודי ומלא יופי באיזור המרכז.

ואם הגעתם עד לכאן, וודאי תשמחו להכיר את בלוג האופניים של קובי אשל.

 

סקירת אופניים טרק (trek crossrip) וקצת על אופני גראבל וסייקלקרוס

זה זמן רב שאני מפנטז על אופנים הבנויים למהירות, לא כמו אופניההרים שלי, הבנויים בעיקר לעבירות ולשרידות. אני רוצה משהו שלוקחים לאיזה שעה של סיבוב מהיר בפארק הירקון ולא מרגישים כמו טרקטור על כביש מהיר.

אופני כביש טובים, אפשר לרכוש יד שניה מתחת ל-2000 ש"ח. הבעיה היא שהדברים הללו עדינים. זה לא משהו לקפוץ איתו ממדרכה. זה משהו לנוע איתו בעדינות, לקחת במכונית אל הפרק, לרכב מעודנות או לתת בראש, ולהתקפל חזרה. ואני מחפש משהו שאני אוכל להגיע איתו לתל-אביב, דרך השטח. והוא עדיין יאפשר לי לשייט מהר על השבילים בפרק הירקון בואכה תל-אביב והרצליה. אופניים שאוכל לנוע במהירות בעיר, מבלי לשבור את הראש, אוי, הנה מדרכה, מה אני אעשה עכשיו?

בשביל זה, בין השאר, נולדו אופני הסייקלקרוס, אלו אופניים במבנה ובגאומטריה של אופני כביש, אבל בעלי עמידות של אופני הרים. חשוב לי, שיהיו להם בלמי דיסק. אם אני כבר רוכב מהר יותר על צמיגים צרים יותר, שלפחות אוכל לבלום היטב.

כל היבואנים הישראלים כמעט, מציעים אופני גראבל. אבל אפשרות נוספת היא להרכיב לבד על סמך שילדה של אופני הרים. היתרון בהתבססות על שילדה ורכיבים של אופני הרים, היא היכולת להרכיב צמיגים רחבים יותר. מאידך, הגאומטריה היא יותר מתונה מאופני כביש. במובן הזה, יש מעט שלדות של אופני הרים בעלי גאומטריה בכיוון אופני הכביש.

אופניי הרים גלגלי 29" זנב קשיח

באופני סייקלקרוס וגראבל, הגלגלים מוגדרים בסטנדרטים של כביש, לא 29", אלא 700c (שבפועל זה אותו הקוטר, ז"א, אפשר להרכיב צמיגים 700c על גלגלים בגודל 29"). הבעיה העיקרית איתם, שקשה להמיר אותם ל- tubeless. היתרון שלהם, כמובן, שהם מהירים יותר. צמיגים צרים יותר מתנגדים פחות לתנועה, ותנוחת רכיבה נמוכה יותר ובעל פרופיל צר יותר, מאפשרת גרר נמוך יותר מול הרוח. השילוב של התכונות, מאפשר מהירות גבוהה משמעותית באופני כביש מאשר באופני הרים. אם באופני הרים, אפשר לשייט בנוחות על כביש ב-20 קמ"ש, אז באופני כביש זה יכול להיות 25 קמ"ש ואף יותר.

אופניי סייקלקרוס. לאופני גראבל אפשר להרכיב צמיגים רחבים יותר והם לעיתים בגאומטריה מתונה יותר

בגלל הגאומטריה, הצמיגים הצרים והנמוכים, האופנים זריזים מאוד, מאוד מגיבים. כאשר עושים שימוש בכידון כמנוף לרכיבה, התחושה מאוד מוצקה, מיידית, מזמינה למהירות. הראש רכון מעל לגלגל הקדמי, מרגישים בתוך האופניים, דברים מתרחשים יותר מהר באופניים הללו, ולפחות בשלב ראשון, הם דוחפים אותי לרכב יותר אינטנסיבי. על הכביש, ההבדל מורגש וניתן לנוע במהירות של תנועה עירונית. זה כמו לעבור מגי'פ לאופנוע ספורט קטן זריז ועוקר סתימות.

האופניים שוקלים 11 קילו, וקניתי אותם יד שניה. מאחר שלרוב מדובר על זוג אופניים שני, הייתי ממליץ מאוד, לחכות למבצעים אצל יבואן או לרכוש יד שניה. רוב הדגמים נעים סביב ה-6000 ש"ח, לרמה הבסיסית. אבל יד שניה, ובמבצעים, ניתן להשיג זוג סבבה לגמרי במחצית מהמחיר.

אם בוחרים לרכוש יד שניה ולדעתי, אם אפשר, עדיף יד שניה,  (וזה נכון לכל האופניים), אז הרכיב היקר ביותר באופניים, מעבר לשלדה, הם הגלגלים. הנבות (המיסבים של הגלגים) והחישוקים. גלגלים טובים בסיסים יכולים לעלות 2000 ש"ח. החלפה של קסטות (גלגלי שינים) מערכות הילוכים ומערכות בלמים יכולה להיעשות בסכום של 1000 ש"ח, עבור רמת רכיבים סבירה. כך שאפשר למצוא אופניים במצב טוב, וגם אם יש צורך בשיפוץ, העלות הכללית תהיה נמוכה מאופניים חדשים.

 

האופנים שרכשתי מצויידים בבלמי דיסק, שמבחינתי הם תנאי הכרחי, אלו הם בלמים מכניים, הם מופעלים באמצעות כבל ולא באמצעות לחץ הידראולי. חוץ מהצורך לכוון את הבלמים (יש גלגלת גדולה המאפשרת לעשות זאת בלי כלי עבודה), הבלמים מספקים יכולת בלימה מרשימה, ביחד עם רגישות. שמעתי שהאמריקאים מטורפים עליהם, ואני מבין למה.

המזלג (אלומיניום) לא סלחני, אבל ציפוי עבה על הידיות וייכלת התמרון הגבוהה שלהם מקלים מאוד על המכות בידים. האופנים מאוד נוקשים וכל אבן מרגישה בולדר. מאידך, אין להם בעיה לטוס על פסי האטה ועל כבישים העושים מאבנים משתלבות.

בפועל, הרכיבה דורשת הרבה יותר ריכוז, לא רק בשבילי לבנים, אלא גם בכבישים משובשים. בור, או חריץ בכביש שאופני הרים לא מרגישים, עלולים לסכן רוכב גראבל.

מסלול הרכיבה שלי בימים אלו הוא מהוד השרון לנתניה. זה מסלול בן 25 קילומטרים עם 200 מטר טיפוס מצטבר. רובו המוחלט כבישים סלולים במושבים, עם קצת קטעי ביניים לבנים וכמה מאות מטרים של חול. לאופניים יש יתרון מובהק כאשר הדרך מאפשרת זאת. הם מאיצים בקלות רבה יותר, הם מטפסים טוב יותר והמהירות בירידות גבוהה יותר. מאידך, בכל הנוגע לחול הם מצריכים הרבה מאוד כוח. ולפעמים, למחול על הכבוד וללכת ברגל.

תנוחת הרכיבה שונה, והיא משפיעה על השרירים המשתתפים במשחק. הריפוד על הכידון סופג מהמורות באופן טוב. בניגוד לאופני הרים, שבהם לרוב הידיים נמצאות באותה תנוחה, כאן יש לפחות 3 אפשרויות שונות להחזיק את הכידון. בחלקן, אי אפשר להחליף הילוכים, ולעיתים, צריך לשנות אחיזה כדי לבלום כראוי. יש מה להתרגל.

בסופו של דבר, היכולת לנוע מהר יותר תלויה בתנאי השטח. אם מדובר על רכיבת שבילים, אופניים כאלו יכולים לתרום לשיפור במהירות. (כן, מתכנן לכתוב מחדש את ה-strava).

אלו אופניים כיפיים מאוד לרכיבה, מאוד מתאימים לרוכבי שטח שרוצים להתנסות קצת בתחושת המהירות של הכביש.

בניגוד לאופני הרים, קשה יותר לרכב על האופניים באופן נינוח. בולם קדמי הוא פינוק אמיתי, אך יותר מכך. רכיבה ללא בולם קדמי מעמיסה מאוד על מפרקי הידים ועלולה לגרום לכאבים. רכיבה באופניים הללו היא רכיבה תובענית, האופניים הללו כל הזמן דורשים שתדחוף. ככול שהמהירות גבוהה יותר, כך הם מתפקדים טוב יותר.

בהתחלה,חששתי שהצמיגים הדקים והמחסור במזלג יגבילו את היכולות של האופניים. אבל המגבלות שלי הגיעו הרבה יותר מהר. הטחתי את האופניים אל תוך גינות סלעים ותעלות ניקוז, שום דבר לא צייץ. הצמיגים הצרים התמודדו באומץ לב, ושום דבר לא החל לקרקש.

בנסיעה בשבת שערכתי פעם לאיזור בית שמש, נתקלתי בהרבה רוכבי כביש המטפסים על הגבעות. זו סיטואציה מאוד מפחידה, הכיבש צר, יש הרבה סיבובים עם שדה ראיה צר. מאידך, ברמת הגולן, יש עליות ארוכות, כשאין בהם כמעט תנועה. אופני גראבל יכולים לאפשר לרוכבי כביש לרכב על הכבישים המשובשים של הגולן. לדעתי, יותר בביטחה. אני לא בטוח שרוכב כביש היה שמח לרדת עם המכונות הללו לשטח, כי בסופו של דבר, זה כלי רכב סגפני, שמעניש באופן מיידי ושמצריך כושר גבוהה כדי להתמודד איתו על שבילי עפר. מצד שני, הוא מפתח שריירים אחרים, מגדיל את העירונות ומלמד בדרך בלתי מתפשרת. זה לא רכב שנועד לשימוש יום יומי בשבילים (לפחות עבורי) אלו אופניים לקחת מדי פעם אל שבילים, להגיע לתל-אביב לפרק הירקון ולהנות מהקלילות, יכולת התאוצה והמהירות של אופני הכביש, מבלי לפחד שמישהו ירסק לך את הגב כי הוא בדיוק בדק סטטוס בפייסבוק.

אני חושב שזה כלי הרכיבה האולטמטיבי לעיר. מהיר, זריז ועמיד בפני מדרכות. זו דרך נהדרת לשפר את הכושר ולחזק את הגוף. האפשרות לגוון בין אופני הרים לאופני גראבל מעניקה פרספקטיבה ובסופו של דבר תורמת ליכולת הטכנית ולכושר. לאורך מסלול בן 25 קילומטרים, מספיק קילומטר אחד חולי כדי שהפרש הזמנים בין האופניים יהיה זניח. בכל מקרה, אופניים, כמו אופניים, זה פאן פאן פאן.

 

מפגש עם ראמה – ארתור סי קלארק – ביקורת ספר

ארתור סי קלארק הוא מהסופרים המוערכים במדע הבדיוני. מאחריו עומדות יצירות מופת כגון אודיסאה בחלל 2001, ועד להטבעת חותמו במחשבה המדעית, כאשר חגורת הלווינים המלאכותיים המקיפים את כדור הארץ, נקראת על שמו. חגורת קלארק. הוא כתב עשרות רבות של ספרים, קראתי כמה מהם, ועם הזמן נראה שהוא התחיל להרוויח לפי מילה אבל כולם כוללים רעיונות מדעיים מגניבים, כמו למשל האופן הנכון להרים מעלית לחלל, והצגה של דרך יעילה לתנועה בחלל, גם בטכנולוגיה שלנו (באמצעות מצנחים התופסים את רוח השמש, כך ניתן להאיץ אל תוך מסלול של כוכב מרוחק או קרוב. כאשר רוצים לעבור למסלול של פלנטה הרחוק מאיתנו מהשמש, נאיץ עם כיוון השמש, ולהפך).

מצד שני, לא קל להיות  סופר מדע בדיוני. אם שאר הסופרים עוסקים בעולמות האדם, עולמות מוכרים, כותבים על תקופתם או מדמיינים תקופה כבר היתה, הרי סופר המדע הבדיוני מכתיר את עצמו לסוג של נביא. הבעיה, שהוא מנבא על התקופה שלנו, או על מגמות שכבר כיום אפשר לראות שהן שגויות. קלארק, כמו רבים אחרים, לא הבין את ההשפעה של המחשב על האנושות. את החיבור הזה בין אדם למכונה. מאידך, בנושאים אחרים, כמו טיסה בחלל, הוא מצליח להציג באופן מעניין את הבעיות האמיתיות הכרוכות במסעות שכאלו.

באופן כללי, רוב סופרי המדע הבדיוני, גם הפופלרים, לא התייחסו לאורך השנים לכל כך הרבה מההשפעות החברתיות של הטכנולוגיה. רשתות חברתיות, התפשטות היכולת לצלם, הטלפונים הניידים כאמצעי בידור בעל קישוריות וידאו ותמונה לאינטרנט, אפלקציות, פירסום, הימצאות מצלמות בכל מקום, אלו רק פרטים מתוך שלל הטכנולוגיות המשפיעות על חיינו ושלא נחזו  בספרי מדע הבדיוני. גם בעידן המחשב, רובם, לא החכימו להבין עד כמה כל תחומי החיים עוברים תהליכי מיחשוב.

מאידך, מסעות לכוכבים אחרים, שיגור מרחוק של אנשים, היכולת "להרדים" אנשים לאורך זמן, ותנועה מעל למהירות האור, כל אלו תחומים שלאנושות יש, אם בכלל, ידע תאורטי קלוש אבל בכל כך הרבה מספרי המדע הבדיוני נתפסים כמובנים מאליהם.

קלארק מתאר עולם מאוד מבוסס מבחינה מדעית. הוא אומנם לא צופה את תיפקוד המחשבים באופן שהמחשב עובד כיום, וגם מבחינה טכנולוגית, הוא לא בהכרח מדוייק, אבל מבחינה מדעית ועלילתית, הוא מציג חזון מורכב ועשיר.

הרומן "מפגש עם ראמה" עוסק במפגש הראשון של האנושות עם תרבות חיזרית. הספר מלווה חללית המוסטת משיגרתה, אנשי חלל רגילים לגמרי, היוצאים במסע ציד אחרי מה שהם יכולים לשמר ממפגש עם תרבות זרה. זהו מסע בלתי שגרתי עבור הדמויות, השתתפות במפגש הראשון, וכנראה גם האחרון (מבחינתם) וזה כמובן גם מסע של הקורא, להבין וללמוד את המשמעות של הטיסה בחלל. של המרחקים, המהירויות, הגדלים, הקשיים וההשפעה התרבותית.

מפגש עם ראמא, ארתור סי קלארק מציג דמות אמינה של מפקד ספינת חלל, או כיצד אמונה עשויה להשפיע על אופיו של אדם. כיצד החיים בתנאים קשים כמו בכוכב חומה משפיעים על האומנות של המקומיים (אין שם אומנות), או לחליפין, איך נוכחות האדם בסביבה בעלת כבידה נמוכה יכולה לייצור ענפי ספורט חדשים (מרוץ באופני אוויר). קלארק יודע לרדת אל הפרטים הקטנים, כך שהוא יגרום לקורא להרגיש שם, לחוש את החוויה.

והחוויה, היא מסעירת דמיון. גם כאשר קראתי את הספר לפני 30 שנים, וגם כיום, אני מתרגש לנוכח המראות והמקומות שהוא מתאר. גם אם החזון אולי היה מתפתח אחרת, הרי במהותה, החוויה המתוארת היא עוצרת נשימה ומגרה את הדמיון.

קראתי אותו באנגלית, לדעתי הוא מתאים לקריאה לכל מי שקרא את "הרי פוטר".

חווית ה- hlc שלי

שאלה: אז איך אתה רוצה לרדת לכנרת?

תשובה: מכל הכיוונים.

20170421_110500
לפני ירידה לכנרת

ה- hlc הוא לא תחרות רגילה, וגם לא מסע רגיל. זו שירה הכתובה בנקודת ציון. זו חוויה של טבע ושל גאוגרפיה היסטוריה ומסורת, מסע בו הארץ מתגלה אט אט, בה ההכרה במהות האדמה, הנחלים והגבעות מתפתחת מתוך הייסוריים. מתוך הכאב הפיזי, צומח הרגש. נו טוב, אני קצת מגזים. לא חייבים לעשות את זה באופן מחוספס. אפשר גם ברכות ועדינות. הכל תלוי בסגנון. אפשר גם לא לסבול. לפחות, זו היתה המטרה שלי. להשתתף בחוויה, אבל להתאמן כך שאזכה למקסימום הנאה במינימום ייסורים. היה כיף. נהניתי מכל שניה. לא חושב שממש סבלתי.

אני לא יודע בדיוק מדוע החלטתי לעשות את המסע הזה, אולי משום שזה מעניק איזו מסגרת, אולי משום שזה היה שם. ואולי משום שרציתי לדעת מה מה מדברים. מה בעצם. כמה קשה זה יכול להיות. מאוד אהבתי את הרעיון שבו כל אחד לעצמו. אני לא אוהב לרכב ולהתאים את עצמי למישהו אחר. ולו במובן של לראות אותו בעיניים. אהבתי את האופי הקהילתי, את כך שהמירוץ פתוח בלי תשלום. במקצועי אני עובד עם מערכות תוכנה חופשית (לינוקס וחבריה). בעיני, ה-hlc הוא המימוש החופשי של מירוצי האופניים.

20170420_111630
לעיתים הרגשתי שאני משקיע יותר כוח בסגירת גדרות בקר מאשר ברכיבה

בהכנות, לא שאלתי את עצמי כמה זה קשה. זו שאלה סוביקטיבית וזה נראה לי לא פרודקטיבי. כיום אני יודע שזה קשה בערך כמו לרכב על שפת הים באופניי כביש מעופרת יצוקה מראש הנקרה לזיקים. ישנם קטעים קשים וישנים קטעים קשים עוד יותר. זה לא אומר שזה בהכרח צריך לכאוב. תמיד אפשר לרדת מהאופניים, לדחוף קצת. לנשום, להביט על המים והשמים אם כי לפעמים קצת קשה להבחין בין מים למים.

לא סיימתי את המירוץ (בקושי התחלתי). רכבתי יומיים וקצת והפסקתי בערך מאותן הסיבות שהחלטתי לבצע זאת,  הרגיש לי שזהו, אני מתקרב לגבול. הכל תפקד בסדר, הגוף, האופניים, הציוד, התזונה. היו דברים קצת חלשים יותר ואחרים שהפתיעו לטובה. בסופו של דבר, הגעתי למסקנה שעדיף להפסיק. כתף שמאל מאוד מסכימה והתקפי אובדן תחושה ביד ממחישים כמה קרוב הייתי לגבול.

20170421_190058
כשהולכים זה זמן טוב לאכול, לשתות ולצלם

להגיד על ה- hlc שזו תחרות רכיבה באופניים, זה קצת לא מדוייק. אפשר להגיד באותה מידה שזו תחרות בה אופניים רוכבים על בני אדם. אבל זה לא באמת משנה. מה שמשנה שיש שבילים וטבע ונופים והזדמנות מיוחדת לחוות אותם באופן מתומצת. בחירת המסלולים נעשתה ביד אוהבת, כתיבת סת"ם של מסלולים שהם ממש לא סתם. נבחרו מסלולים מקסימים, בלי קשר למידת העבירות שלהם, בלי קשר האם הם ראויים למהלך אדם, בינהם שולבו קטעי קישור. אם אפשר, גם כן קשים.

20170420_113425
לרכב ביופי מושלם כמו של מציאות מדומה

למשל, יורדים לכנרת, בדרך שנסללה בחסות יבואן רכב ושתגמור את האחריות (אם לא את הרכב עצמו) של כמעט כל רכב בעל 4 גלגלים, ויש בצד בריכה מקסימה, (עין שוירח) עם סינגל שמצד אחד שלו תהום בן כמה עשרות מטרים. לא תרכב? בטח תרכב. וכאן, כמו בכל מקום, צריך להיות מרוכזים רק בדרך. אם המחשבות ינדדו, תיפול. אם תחשוב על הסכנה, תיפול. זהירות, שיקול דעת, כל רגע ורגע. ימים של ריכוז בכאן ועכשיו. אושר.

רוכבים במקביל לכביש סובב כנרת מצד מזרח. השביל, משופע בערוצי נחלים. אלו הן ירידות תלולות ומלאות דרדרת עד כדי סכנה, ומאידך, עליות בלתי ניתנות לרכיבה. לעשות את זה עם אופניים במלוא התנא מים ואוכל, זה קשה. אבל הכל תלוי איך לוקחים את זה. במנוחות נכונות, אפשר להגיע למצב בו העומס על הגוף לא גבוה מדי. הגוף לא מגיב ישירות לעומס שהוא נחשף אליו. אפשר להעמיס עוד ועוד, ואז לגלות בדיעבד שהגעת רחוק מדי. זה משחק מסוכן ששיחקתי בו וגם נכוותי, משחק שיכול להביא להתייבשות, מכת חום, כשל כליות ואף פגיעה בכבד ומחלת הנשיקה. בגילי, אני מכבד את הגבולות של הגוף שלי. עדיף מרחוק.

20170421_174514
ירידה ועליה לערוץ נחל ממזרח לכנרת רק כדי לגלות את אותו הדבר 50 מטר אחרי

רכבתי יומיים וקצת, אבל יצאתי מרוצה ושמח שיצאתי מזה בשלום (כך אני מקווה, דברים מתחילם לצוץ). זה מסלול מסוכן שעלול לקחת אותך אל מעבר לקצה. אני די מרוצה מהביצועים שלי (100 קילומטרים, טיפוס של קילמטר ביום, יום אחרי יום, במהירות של 10 קמ"ש, זה בערך מה שתיכננתי). בהתחשב בגיל שלי (46) ובניסיון ברכיבה (פחות מ- 3 שנים) ובהעדר כמעט מוחלט של אימוני רכיבה בעליות (אני בעיקר רוכב במישור), כנראה שהצלחתי לפתור כמה בעיות הנוגעות לרכיבה מהסוג הזה.

הבעיה הראשונה, היא כמובן הכושר. לא קרעתי את עצמי באימונים. רכבתי בכיף, מדי פעם ספרינט מדי פעם רכיבה ארוכה. השקעתי באימונים רציפים, יום אחרי יום. יכולת ההתאוששות השתפרה והרגשתי טוב לכל אורך המסלול. ביום השני השרירים לא נתפסו. הקפדתי על אימוני כוח ברכיבה, בהם אני רוכב בהילוך גבוה ומפעיל כוח עם הידים, הגב והרגליים. אימנתי את עצמי ברכיבה בעמידה (לעיתים 5 קילומטרים). כנראה שאימונים בחדר כושר והורדה של עוד כמה קילו, היו מאוד מועילים, בעיקר בעליות אבל גם על העומס על הזרועות בירידות. המסלול כולל עליות וירידות של מאות מטרים רצופים, שלצערי נאלצתי לבצע חלק מהן ברגל (גם את הירידות). לפעם הבאה, אם תהיה, אני צריך להוריד את אחוז השומן לרמה מנימלית, לחזק עוד יותר את הידיים והכתפיים (להיות מסוגל לפחות 10 עליות מתח), ולמצוא דרך להגן על תעלת שורש כף היד.

לשמחתי, הדופק שלי ירד לרמה הנורמלית יום אחרי הרכיבה, מה שמצביע על כך שלפחות מבחינת הכושר כנראה לא עברתי את הגבולות.

20170421_184706
העליה לסוסיתא. שעתיים של טיפוס רגלי בחום. אפשר להבחין ברוכב מהלך על הכביש.

האופניים תפקדו נהדר, ואני מסתדר לא רע גם בשדות הדרדרת הנקראים ברמת הגולן "שבילים". מאוד רציתי לרכב בלי תיק על הגב. הייתי מהיחידים שעשו שימוש בסבל המעוגן אל ציר הגלגל האחורי, ועליו תיק גדול וכבד. אבל תיק שיכול להחזיק את כל הציוד + שק שינה מינמליסטי. הבעיה העיקרית שלי לא היתה עם המשקל של הציוד, אלא עם הנפח שלו. לפעמים, לא מצאתי מקום לאחסן עוד סוללות או גזר. בניגוד למה שאולי מקובל לחשוב, עוד כמה קילו על משקל כללי של 100 קילו לא בהכרח כה משמעותיים.

שאר הרוכבים עשו שימוש בתיקי שלדה, הצמדה של ציוד על הכידון ופאוצים המחוברים לכידון. פתרונות שלדעתי נוחים פחות ובעיקר מחייבים שימוש בתיקי מים. אני מאוד מרוצה מההילוכים, 3X8 הם אולי לא בחירה מודרנית, אבל ההילוך הראשון הוא ביחס מאוד קל, השתמשתי בו ללא הרף ובירכתי אותו כל הזמן. ככול שרכבתי יותר, כך יותר נהניתי מהמעביר הקדמי. באופן כזה, יש לי רזולוציה מאוד גבוהה של יחסי העברה לשלושת המצבים העיקריים ברכיבה. עליות, מישורים וכביש. באופן כללי, אני מנסה להיצמד לסטנדרט בציוד. צמיג שאפשר לרכוש בכל חנות, ונטיל שאפשר לנפח בכל תחנת דלק. פנסים עם סוללות אצבע שאפשר לרכוש בכל תחנת דלק, gps הפועל עם סוללות. רק הטלפון צריך מטען, ועשיתי בטלפון שימוש מינמלי (בעיקר צילום), כך שבסוף היום נשארה בו עדיין רבע סוללה. מי שחושב לעשות את זה ללא מתלה קדמי (regal) שיחשוב שוב. העומס על פרקי הידים גם ככה הוא ענק.

20170420_122829
תעלת נ"ט מוצפת במים וברקע החרמון מושלג

שק השינה איכזב אותי. מצויין עליו שהוא נוח עד 13מעלות. לא מצויין שזה כאשר אין רוח. לשמחתי, לקחתי איתי שמיכת הישרדות (מעין רדיד אלומניום דק במחיר של 75 ש"ח), ששמר עם חום הגוף ואיפשר לי שינה נעימה (כשאני לבוש במעיל רוח וחולצת על הראש להגן מהקור ולא היה ממש קר). מאוד נהניתי מהשינה בחוץ. יש בה שלווה שאין באף שינה אחרת. כדי להרגיע את הגוף ולהוריד קצת את הקצב, לקחתי כדור אקמול. וכך גם אם וכאשר התעוררתי באמצע הלילה. לקחתי ויטמנים (B12 ומגנזיום). במקום כדורי מלח, לעסתי פיסטוקים. שן שום כל בוקר המריצה את מערכת העיכול. הוצאת הפסולת חשובה כמו הזנת הגוף וצריכה כבדה של שום אידאלית כאשר נמצאים לבד ובחוץ. אגירת פסולת בגוף גורמת לעומס, כנראה שהגוף משקיע מאמץ לא לספוג את חזרה את מה שממתין לצאת.

20170421_212252
מי שישן על הדשא, שלא יתפלא אם יתעורר עם ממטרות

השבילים ברמה הפתיעו אותי. כאשר נהגתי שם בטנק, זה נראה הרבה פחות קופצני. מי שרוצה לעשות את ה- hlc, כדאי שיקח את עצמו לרמה ויעשה לפחות את היום הראשון (גם עצה ששמעתי וכמובן לא מימשתי). אחרי יום אחד במסלול, אפשר קצת להבין את הראש של המרוץ הזה.

20170420_140005
שביל אופניים ברמת הגולן

עשיתי שימוש ב- aero bar כדי להצמיד אליו תיק אוכל ומזרון מתנפח. המוטות שלו שברו לי את המעמד של ה-gps אחרי 3 קילומטרים במסלול. (אילתרתי חיבור באמצעות אזיקונים). 8 קילומטר אחרי זה, גילתי שמעיל הרוח שלי עף לכל הרוחות, והייתי צריך לחזור לאסוף אותו. זה קצת פגע באמון שלי במערכת שהרכבתי, כך שהורדתי קצב. מתי שהוא הגעתי למסקנה שאם האופניים צריכים להישבר, אז שישברו כבר עכשיו וחזרתי לקצב סביר. בעיקר הבנתי, שיש כאן סכנות שאני לא מודע להן. ראיתי בכך רמז, והגדלתי עוד יותר את הזהירות והעירנות. בהרבה מאוד מקרים, לפני תקלה רצינית יש רמז. אם לומדים להקשיב לרמזים, ללמוד להקשיב להפתעות ולהבין את מהותן, אפשר לעיתים להימנע מהתקלות עצמן.

20170420_090513
מעיל מחכה על שביל

את התזונה שלי אני מנהל בגישת פליאו. כך שאני מנסה לא לאכול מזון תעשייתי (גם לא ג'לים). וסחבתי איתי תמרים, אגסים, גזרים, ושן שום אחת ביום. חלק מחבילות התמרים שקניתי לא היו טובות (כיום אני נצמד רק לתמר מג'הול שהוא יבש יותר ולא מתפורר בתיק, האורגניים הם הטובים ביותר). בכל מקרה, אני מאוד מקפיד לא להשאיר פסולת. נראה שהרבה אנשים חשובים שאם הם הגיעו למקום נקי, כנראה שאם הם ילכלכו, איך שהוא במטה קסם, המקום יתנקה. כאשר רוכבים מאחורי הקלעים של החברה הישראלית, רואים לאן כל הזבל הזה מגיע.

רכבתי בשביל הפאן. אמרתי לעצמי שכל עוד אני נהנה, אני אמשיך. באחד השבילים בו טעיתי בניווט (המסלול מורכב מנקודות שהן קצת רחוקות אחת מהשניה, ואם מתבלבלים בקנה המידה, זה מבלבל), מצאתי את עצמי עם שרירי רגליים תפוסים לגמרי. פתאם אני קולט, שאני נמצא במקום שאולי יש יפים ממנו, אבל אין יפים כמותו. מקום שכמותו אולי היווה השראה לשם "גן העדן". פרחים קטנים בכל מיני צבעים חמודים נמצאים סביבי, אדישים לגמרי לסבל שאני עובר. זה ניחם. הרגיע. אם בזכות הכאבים אני זוכה לשהות יותר בין הפרחים ולהנות מהם, הרי הכאב הופך לזכות, לא לסבל.

מאוד עוזר גם להסביר לעצמך שאתה לא סובל. לפעמים, כאשר רמת הסוכר ירדה והרגשתי עייפות, אמרתי לעצמי כמה פעמים "אתה לא עייף, אתה לא עייף" והופה, באמת הרגשתי פחות עייף. בכל מקרה, תמיד שמחתי על הזכות להיום שם ואז.

20170420_081332
חורש ארץ ישראלי

אנשי ה- back packing הם לרוב לא דברנים גדולים. אנשים מעשיים, אופטיימים וחביבים. שתמיד יהיו בעלי עצות זהב, שכדאי לשנן ולזכור. אנשים בעלי תושיה וחוכמה, אהבת הטבע והאדם. כולם דיברו על כך שצריך להמשיך בחיוך, שהדברים צריכים להיעשות בקצב שלהם. ואם משהו לא הולך טוב, אז תבדוק. אל תתבאס, תתקן. אז תיקנתי. עוד מים, עוד אוכל, עוד קצת מנוחה, מתיחות. וממשיכים הלאה. קבוצת הפייסבוק של הבאקפאקרים היא קבוצה פתוחה ואפשר לעיין בה גם מבלי להירשם לרשת החברתית.

אני מאוד מרוצה מהציוד. עברתי לפדלים שטוחים. אני לא צריך לחשוב לפני שאני מתחיל לפדל בעליה, אני לא צריך לתכנן מתי לנתק את הרגל לפני מכשול, אין לי קליטים בנעליים כך שנוח לי מאוד גם ללכת ברגל מרחקים ארוכים. אני רוכב עם תחתונים מבד מנדף של outdoor בלי ריפוד (אפשר לרכוש בחנויות ציוד למטילים) עם תמיכה נדיבה של אבקת פונגציד. האיזורים הרגישים לא התלוננו בכלל. השילוב של רמת הגולן, עומס פיזי וחומר דוחה יתושים החזירו אותי ישירות לשירות הצבאי. אני חושב שהמסע הזה קשה בערך כמו טירונות שריון (זו שעשו לפני 20 שנה, לא טיול התענוגות של היום).

מעולם לא העבדתי את האופניים כל כך קשה וחבל כי בהתחלה חששתי לשלומם. די מהר הבנתי שהיחיד כאן שרך זה אני. עשרות קילומטרים של אבנים חדות, קוצים וקפיצות. הצמיגים תפקדו נהדר (טיובלס, גלגלים בהרכבה אישית). עשיתי שימוש בצמיגים צרים יחסית, ברוחב 2.05 מתוך אמונה תמימה שהם יעזרו לי בבוץ (תמימה, משום שאם יש בוץ, שום צמיג לא יעזור) אולי היה עדיף צמיגים רחבים יותר. לחץ אוויר של 40 עבד לי טוב אולי היה עדיף קצת נמוך יותר.

אני מנסה להיצמד ל- "רכיבת הישרדות". זו רכיבה שנועדה לשמר את הכוח ולצמצמם את השחיקה. לנוע באיטיות, כמעט לא מפדל בירידות, מנצל כל שקערורית כדי לנוח קצת. תומך במשקל הגוף ברגל כדי לא להעמיס על העכוז, משנה תנוחות ישיבה ופידול כל הזמן.

מגוון האופניים שהשתתפו גדול כמספר הרוכבים. החל מאופניים אלומניום 26" בנות 20 שנה, ועד ליצירות מופת מקרבון ב- 4000$ עם גלגלי 27.5 פלוס. לא כולם בחרו נכון. הרבה אנשים לא הבינו לאן הם הגיעו, האמת מבצבצת מהפרטים הקטנים. ואם בתמונה של האתר אין תמונה של רוכבים שועטים אלא רוכבת בת חיל נושאת אופניים. זה מה שיהיה. בסופו של דבר, אופניים הם כמו כפפה. הביצועים שלהם תלויים ברוכב.

בכל איזור בארץ יש מה לאהוב, ברמה יש פחות אנשים מאשר באיזורים אחרים, וזו כבר סיבה לאהוב אותה יותר. יצא לי לרכב בתוך עדר פרות ועגלים המשייטים להם בינות לשדות ועוצרים כל אחד לפי חשקו ללחך במקום אחר. נראה שהפרות חיות טוב יותר ממי שאוכל אותן. פרות הן חיות מטופשות, יכול שור, טונה של בשר וקרניים. להביט בך במבט מפוחד, קצת צעקות והוא זז מהדרך.

20170421_080429
חיות חינניות ברמה

נתקלתי בחזירי בר בעבר, אבל לא כל כך מקרוב. הם נעים בצורה חיננית, מקפצים ומפזזים בשדות באופן שברור שהם עושים את זה בשביל הפאן. זו חיה מסוכנת, שאם תחליט לרדוף, זו צרה (אם יש גורים, כדאי לתת כבוד). לשמחתי, לא נתקלתי בחייה המסוכנת ביותר בשבילי הארץ: להקות של כלבים שחזרו לפרא. במקרה כזה, עדיף לנסות לעקוף את האיזור שלהם (הם טריטוראלים) או לעשות כאילו זורקים עליהם אבנים (אין צורך לזרוק באמת עוד עלולים לפגוע).

מגניב להצטרף ל-hlc ולו כדי לפגוש את האנשים של ביום הראשון. אנשים בעלי אופי שונה עוסקים בסוגי ספורט שונים. אנשים שחושבים שסבל הוא חלק חיוני מהחיים, יעדיפו כנראה ריצה. אנשים חסרי סבלנות הממוקדים פנימה, כנראה יעדיפו רכיבת כביש. רוכבי השטח הם אנשים החיים מבחוץ פנימה, הנותנים לסביבה לפעפע אליהם.  ואנשי ה- backpacking הם לרוב אנשים זהירים, שקולים,  סובלניים ומופנמים. המגע שלהם עם בני האדם הוא כדרך אגב, כרקע לסביבה האמיתית, שהיא הטבע. אנשי ה-hlc  הם לרוב שילוב של שלושת סוגי האישויות.

החוויה של היום הראשון חזקה כמו ביקור בארץ זרה. מג'דל שמס מקסימה, הרחוב הראשי שופץ להפליא האנשים שמחים ומאירי פנים ובלילה המקום תוסס. צריך להיות על מפת הביקורים של כל מי שמגיע לביקור בצפון.

20170419_181609
מלון לגאסי של סאמי. חדרים טובים וסובלנות לשגענות של רוכבים

אם יש משהו שהטיול הזה המחיש לי, זה עד כמה יש עוד להכיר את הארץ וחיזק את האמונה שלי שאולי אין ממש סיבה לצאת ממנה אם מה שאתה מחפש זה ריגושים מהטבע. אין דבר כזה לרכב פעמיים באותו שביל. כל יום, הטבע הוא אחר. בשגרה אני רוכב לפתח תקווה בתוך אי התנועה הגדול הזה הנקרא איזור הירקון, וכל יום יש משהו אחר להנות ממנו. זה פסיק ממה שיש לארץ הזו להציע. בשני ימי רכיבה ראיתי יותר בארץ מאשר בכל הטיולים הרגליים שאי פעם ביצעתי בה. נתקלתי בעיקר בחבר'ה של הפועל מזרחי (כיפה סרוגה וחצאיות מעל לברך). חבל ששאר המגזרים מוותרים על העונג והזכות של עבודת הארץ.

20170420_195857
עגל הבשר

כמובן שהייתי שמח אילו הייתי ממשיך. מה שחוויתי ברמת הגולן היה מגוון, מפתיע ומעשיר. המסלול עובר בין אנדרטאות לקרבות נוראים, ובהמשך יש מקומות קדושים ושכיות חמדה שאני יודע שאני רוצה לבקר. לקחת קטעים מה- hlc ולרכב קיבל עדיפות גבוהה בתוכניות שלי.

20170420_095522
מחיר דמים אנדרטא לזכר חללי גדוד עוז 77 של חטיבה 7, מלחמת יום הכיפורים 1973

אנשים שחזרו מהחלל אומרים שבמבט על כדור הארץ מבינים עד כמה ההרס העצמי של האנושות הוא מיותר ומטופש. כמה מאבקי הכוח והשחיקה העצמית של האדם היא מיותרת. לא צריך לעלות לחלל בשביל להרגיש את זה. מספיק להתחבר אל המקצב הפנימי של החיים בטבע כדי להבין שכל שלטון הוא בסופו של דבר רע, גם אם יש כאלו שיגידו שהוא הכרחי. יש יופי מדהים המתגלה אם רק מוותרים על מנוע, רעש ומתמסרים אל רוחות האדמה והצמחים.

כדי לסיים את המרוץ הזה צריך כושר גופני מופלא, יכולת אילתור, חוכמה, תבונה, ידיעה של האופניים ובעיקר המון המון כוח רצון. מאחורי חלק נכבד מהרוכבים יש משפחה, שאילו לא היתה תומכת, כנראה שלא היה יכול להשתתף. זו לא רק תקופת הרכיבה עצמה, זו תמיכה ארוכת זמן אהבה לאדם וקבלת השגעונות שלו.

אני מלא הערכה לאנשים שהמשיכו את המסלול. אם יש תחרויות איש הברזל, הרי ה- hlc היא תחרות של איש הטיטניום. אני מאחל לכולם הצלחה, ובעיקר, שיחזרו הביתה בשלום ובבריאות.

20170422_094439
עבורי, הרי זה תם ונשלם, חזק חזק ונתחזק.

לגלריית התמונות המלאה