אובנטו 1710 – גירסה ששווה להתקין

זה היה לפני 12 שנים, פעם ראשונה שהתקנתי אובנטו על המחשב שלי. אובנטו 0505. מאז עברו הרבה מאוד ביטים באינטרנטים, למדתי הרבה, אבל תמיד שמרתי חסד נעורים להפצה הלינוקס ששמה לה למטרה להנגיש את שולחן העבודה של מערכת ההפעלה הנפלאה הזו.

תחילת המיליניום, היתה תקופה קשה למשתמשי לינוקס. אי אפשר היה לצפות כמעט בסרטים ברשת הישראלית. לקח הרבה זמן עד שהיתה חבילת אופיס בסיסית, ובילתי הרבה זמן בתחזוקה של המערכת. זו היתה מערכת שעבדתי בשבילה, ולא מערכת שעובדת בשבילי.

כיום, המצב אחר. והעובדה שאני כותב את הפוסט הזה ממחשב mac book pro שמריץ אובנטו, היא ההוכחה לכך. המערכת יציבה, ניתן להתקין אותה בקלילות, היא מעניקה פונקציונליות מרשימה. אבל אובנטו 1710 אינה עוד גירסה, מתקדמת, משוכללת ויציבה ככל שתהיה, זו בעיני פיסת היסטוריה קטנה.

מאז שהתקנתי לבד לינוקס, ועד לפני זה, שמעתי עד כמה שרת התצוגה של המערכת הוא בעייתי (ה- Xserver). זו אולי פיסת התוכנה המושמצת ביותר מתוך כל ארסנל התוכנה החופשית. ואולי אף בצדק. עוד פיסת תוכנה שאנשים אהבו לא לאהוב, היא ממשק התצוגה של אובנטו, ה- unity.

והנה, באבחת גירסה אחת, אובנטו נפתרת משתיהן. הגירסה מתהדרת ב- Wayland כשרת תצוגה, ובמקום ה- unity גירסה מותאמת של gnome3. והדברים עובדים יפה. באמת יפה. השיפור בביצועים מורגש בכל השימוש במחשב. החל מהוקנסול, דרך משחקים (מ- minecraft ועד steam) וגם בדפדפנים (firefox, chrome). הכל נע חלק יותר, מהיר יותר, עם יותר פריימים לשניה.

בעבר, עשיתי שימוש ב- kde. אבל היו התנגשויות בינו לבין unity. עכשיו, אני עם גנום3. זהו שולחן עבודה יציב, מהוקצע ונוח לשימוש.

לא בדקתי שידרוג מתוך גירסאות הכוללות מספר שולחנות עבודה, אלא הסרתי את ה- kde באמצעות sudo apt remove kubuntu-desktop ואחריו sudo apt autoremove.

את השידרוג לגירסת הביטא (שאמורה לעבור ליציבות בימים הקרובים) ביצעתי באמצעות

sudo do-release-upgrade -d. ברגע שתצא הגירסה באופן רשמי, ניתן יהיה לדלג על ה- "d-".

המערכת כוללת אינטגרציה מרשימה עם שירותי ענן שונים. ברגע שמחברים אותה לגוגל, אפשר לראות את היומן באפליקציית היומנים, לקבל גישה ישירה ל-drive וכן הלאה.

בעקבות הערת גסת רוח שהועלתה כאן, אציין שיש חלק מהאפליקציות שאינן רצות ישירות מול ה- wayland, אבל באמצעות שכבת אמולציה. אבל עדיין, השיפור בביצועים מורגש.

בעקבות הערות שניתנו על ידי אנשים שאינם גסי רוח, אציין שהאינטגרציה עם שירותי ענן הייתה קיימת גם בגירסאות קודמות.

טיול אופניים באיזור באר שבע, והתשובה לשאלת הקיום

אחת הדרכים לבחון את איכותו של רהיט מעץ,היא לבדוק את החלקים הנסתרים מהעין. אם לנגר גאווה מקצועית, הרי יקפיד לצבוע בצבע מגן גם את החלקים האחוריים של הלוחות. רהיט, כמו שרשרת, איכותו כאיכות החלקים החלשים שלו. וכך גם חברה אנושית. היא לא נבחנת רק במגדלי הפלדה והזכוכית הנוצצים, אלא ביחס שלה אל אלו שאינם יכולים לדאוג לעצמם.

רכיבה באופניים, נעשית מאחורי הקלעים של החברה. רוכב האופנים בארץ הוא שקוף. שקוף למכוניות, שקוף להולכי הרגל, שקוף לרשויות. מרגע שהתרגלתי להרגשה, התמכרתי לה. מאידך, אני מבחין במה שאי אפשר להבחין ממעוף המכוניות, ממנה הנוף נע מהר מדי. אפשר לנסוע בכביש עשרות פעמים, ולא לראות דבר.

לאחרונה, התחדשתי לי באופניי הרים מתקפלים, ואני מרגיש כאילו יצאתי לחירות. הגלגלים הם 26" והם נכנסים לתא המטען של המכונית הלא גדולה שלי. וכך, כאשר אני רוצה להגיע לפגישה, אני חונה בחניית חינם ומפדל להנאתי דרך רחובות השכונות. כל פעם בדרך אחרת, כל פעם נחשף למראות חדשים, מתוודע אל ישראל נטולת הרכב. אל האנשים הנמצאים בחוץ כאשר שאר עם ישראל מתבשם לו במזגן. למשל, אני צריך להגיע לרמת החייל, אני חונה בצהלה, בה ניתן לחנות חינם, ואילו שני רחובות משם, בנווה שרת, החניה בתשלום. כאשר יש פקק בדרך לעבודה, אני עוצר בצד ומפדל את שאר הדרך. חירות. יחסית.

אני חושב שהקונספט של אופניים עירוניים קצת בעייתי בארץ. לרכב באופניים בעלי גלגלים עדינים כאשר המדרכות רצצות והכבישים שבורים זה בעיני מזוכיזים לרוכב וסאדיזים כלפי האופניים. מאידך, אופניי הרים מתקפלים הם התשובה לבעיית הקיום. הם עמידים, זריזים, נוחים ובעיקר, אפשר לקחת אותם לכל מקום. האפשרות לשאת אופניים + 2 כלבות בתא המטען של הרכב, העניקה לי היכולת, סוף כל סוף, לפרוק אופניים ולהתרחק אל האופק בענן אבק.

את ראש השנה חגגנו עם קרובים בבאר שבע, וכך ארזנו את עצמנו, שתי כלבות וזוג אופניים והי דרומה לבאר שבע. (בתמונה, המכונית המשפחתית :)

שתי כלבות וזוג אופניים אחד

עם שוך הארוחות, מצאתי את עצמי מפדל להנאתי בבאר שבע. וחבל שלא רכבתי שם קודם. נראה שתושבי הארץ החליטו לנטוש אותה. העשבים מבצבצים מהמדרכות ברחובות, כאילו אנשים שכחו לעשות שימוש ברגליהם. רק המכוניות החונות בחוץ מעידות על האפשרות שקוביות הבטון בכל צבעי הקשת של החום מאוכלסות באנשים נושמים. מזל שיש שומרי מסורת בעיר הדואגים להזרים מעט תחושה של חיים לרחובות. בן אם מדובר על ערב או על צהרי היום, שכונת רמות בבאר שבע דוממת.

טיפסתי בכביש לאנדרטאת חטיבת הנגב, ומשם לשביל סובב באר שבע. השבילים נפלאים לרכיבה. ארוכים, בעלי מעט דרדרת, מהירים, מפותלים ובעיקר, די נטושים. רק כאשר רוכבים לצד הכבישים, מבינים עד כמה כביש הוא לא רצועת אספלט המונחת על הקרקע, אלא מעיין מבנה המתנשא מעליה. חוסם את האפשרות לנוע בחופשיות בשדות. חונק את בעלי החיים והסביבה אל תוך משבצות. פידלתי לכיוון מיתר, אחד מישובי הווילות המקיפים את באר שבע.

השער לגן עדן מתחת לכביש 60

רוב כבישי הארץ מצויידים במנהרות ניקוז המקשרות בין צידי הכבישים. לרוב, אפשר גם לרכב בהן. אני אוהב לרכב מתחת לכבישים. מפתיע, כמה המנהרות הללו שקטות וכמה לא שומעים את המכוניות השועטות מעל לראש. תמיד יש הפתעה, אתה יודע מהיכן באת, אבל אינך יודע לאן אתה הולך. לא משנה היכן זה, כשאני מבצבץ מהצד השני, אני מופתע.

הישובים בדרום הארץ מקיפים את עצמם בחומות. כמו שבשרון, ככול שישוב חקלאי יהודי קרוב יותר לישובים ערביים כך קשה יותר להיכנס ולצאת ממנו באופניים, כך גם בדרום. זר שהיה מגיע לאיזור, אולי היה חושב שהמתגוררים בישובי הוילות המטופחים הם פולשים המפחדים מפני הילידים.

המועצה של מיתר משתפת פעולה עם הישוב הבדואי הקרוב, חורה. אולי בגלל זה, תושבי מיתר מתפנקים במיגון דל יחסית סביבם. התעלה והגדר אומנם מונעות מרכב ממונע להיכנס, אבל לא התקשתי להיכנס על האופניים ולרענן את אספקת המים שלי. גן המשחקים היה ריק. גם כאן, הרגשתי בדידות כאילו הכלב הנובח ואני היחידים הטורחים לחיות.

חזרה לבאר שבע, הפעם, ממזרח לכביש 60. המחלף החדש של כביש 6 עם כביש 60 מתרומם מעל החושות המקומיות, הגשרים ענקיים, מעוררי התפעלות כמו עמודים של מקדש עתיק. מעליהם, מתרוצצות להן מכונות, לכאורה רק כמה עשרות מטרים ממני, למעשה, מרגישות כמו בבמימד אחר. הכביש אמור לקרב את הפריפריה למרכז, אך אולי הוא בעצם מקרב בין אוכלוסיות דומות ומדיר החוצה את השונים באמת.

המדבר זרוע במזבלות בלתי חוקיות,  ריח הזבל הנשרף מעורר בי זכרונות מהכפרים בגדה. להקות ענק של עורבים מגודלים מתרוממות כאשר אני מפדל לכיוונם. העורבים מעוררי יראה, אך הם כלום לעומת הכלבים הכנענים המשדרים שהם השליטים במדבר. בעלי חיים גדולים המקרינים כוח. משום מה, התחושה שלי היא כאילו הזבל רק מונח על המדבר, לא מפעפע לתוכו, רק ציפוי דק. אולי המרחבים נראים כה עתיקים ששהם יצליחו להתגבר גם על המטרד הזמני הזה, האדם.

הדבר היחיד המפחיד אותי בשטח הם הכלבים. יותר מחזירי הבר בצפון, חום הקיץ או הולכי על שתיים. אני מקפיד לא להפנות להם את הגב, ואם הם מראים עניין מוגזם, מבצע הדמיה מלאת מרץ של זריקת אבנים.

לאורך כביש 60 משובצים ישובי בדואיים בלתי מוכרים. פעם, חששתי לרכב בקרבם. מתי שהוא, הצלחתי להיפרד מהדיעות הקדומות, או אולי זו ההכרה שאם אני מפחד מהם, עדיף לי לא לרכב בכלל באיזור, וזה כמובן לא בא בחשבון. למדתי להישען על היותי בלתי נראה, וכך אני רוכב לי בסמטאות של הישובים הבלתי מוכרים. מרגיש עולם שלישי, מחנות פליטים חמש דקות מבאר שבע, ממיתר בואכה לעומר.

הנהגת עומר כבר עשרות שנים מוסכסכת עם התושבים באיזור. לכן, כאשר הגעתי לעומר, לא יכולתי להיכנס ליישוב מהשטח. התחושה של המעבר בין הפזורה הבדואית לעומר, הזכיר לי את ההבדל בין קיסריה לג'סר א זרקא. זה לא מרגיש רק מדינה אחרת, אלא זמן אחר. מצד אחד, דירים, עיזים, חמורים וביוב זורם חופשי, ילדים משחקים בחול פזור פיסות הפלסטיק, ומצד שני טיפוח סביבתי ודשאים בסגנון קליפורניה, מדרכות ריקות ומכוניות שועטות. מצד אחד, ישוב שהגבולות שלו מעורפלים, שמפעפע אל המדבר והחול זורם דרכו, ומאידך, ישוב שעושה כל מאמץ לתת לתושביו תחושה שהם בעצם באמריקה, מוקפים גדר ומרובים דשאים מוריקים.

ישוב בפזורה הבדאויית

הנגב שונה מכל איזור אחר בארץ. לא רק בגודלו ובאדמה שלו, אלא בעיקר בתחושת שהוא לא רק מנותק מישראל המודרנית, אלא שהוא שייך לעולם אחר, לאפריקה אולי.. איזור באר שבע שומם, מוזנח, מלוכלך, ובעיקר, נראה שהוא נשכח על ידי הרשויות, מי שיכול מדחיק את היותו גר שם, ומי שלא יכול, אינו חלק מכאן.

טיפ לרוכבים: מאחר שאני רוכב לבד, אני עושה שימוש באפליקצית Road ID המצויינת, שתשגר אות מצוקה אם לא אנוע במשך 5 דקות.

בית הקברות הבדואי ליד מיתר

מסלול הטיול

קקיסטוקרטיה – Kakistocracy

קקיסטוקרטיה

נדיר, שנתקלים במושג במקורו בלטינית, ומאידך, נשמע בעברית כה טוב וכה הולם. קקיסטוקרטיה, היא שלטונם של הגרועים ביותר. זהו מצב, שבו המערכת מעודדת ומאפשרת את קידומם של אלו שהם הגרועים ביותר מבין אזרחי המדינה. למשל, אם מדינת ישראל היא קקיסטוקרטיה, הרי הכנסת היא ערימה של חארות. כה נפלא שאפשר בין סלנג מודרני למושג, שהוא, לא רק מדויק להפליא, אלא גם לטיני. מה שהופך אותו להרבה יותר רציני (אם כי לא פחות עצוב).

מקור המילה במאה ה-17, אך השימוש בה התרחב רק המאה העשרים .מקור המושג מהמילה הלטינית kakistos (גרוע) ו- kratos (שלטון).

להרחבת הדעת והמעי, מוזמנים להציץ בערך האנגלי של המילה בוויקפדיה.

ביקורת הביקורת, מה חסר לי בסצנת האופניים בארץ

אני משער, שאני לא היחיד בין אלו האוהבים לרכב באופניים, שבשעות שאינם רוכבים, קוראים על אופניים, על ציוד, טכניקות רכיבה וכו'. לאחרונה, רכשתי זוג אופניים נוסף, אופני סייקלקרוס. אופניים שאני מאוד נהנה מהם. יחד עם זה, ציפיתי מאופנים בעלי צמיג צר משמעותיית מאופני ההרים שלי, להיות גם מהירים משמעותיית בדרך שרובה המוחלט הינה כבישים סלולים. ולא כך היא.

אני רוכב מהוד השרון לנתניה, 3 פעמים בשבוע, לאורך 25 קילומטרים, עם 2 עליות די מכובדות, ועדיין, שעת שינה נוספת בלילה, מנוחה נכונה, לחץ אוויר בצמיגים ותזונה מוקפדת (שלא נדבר על טמפרטורות שפויות יותר ומשטר הרוחות) ישפיעו הרבה יותר על הזמן הכולל של הרכיבה.

כך שבעודי מחליט כל בוקר איזה סוג ישא אותי אל המרחבים, פיתחתי חשד מה כלפי סקירות האופניים שאני קורא בארץ, כי הרושם המתקבל מקריאה בשפת הקויידש שמעלה אחת בזוית הראש לכאן או לשם, היא באמת חשובה ומאוד משמעותית. ואילו אני מצאתי, שגם אופניים אחרים לגמרי מכל בחינה שהיא, עדיין בסופו של דבר, מבחינת יכולת לגמוע מרחקים, מאוד מאוד דומים. את זה מבינים אחרי שבוחנים אותם ושוב ושוב, באותן דרכים, לאורך מאות קילומטרים ובתנאים שונים. כי התחושה שונה לגמרי. אופני 29 יושבים גבוה, הם מאיצים לאט, אבל שומרים מאוד יפה על המהירות. הגרבל הם כמו דו מושבית קטנה, מאיצים מהר, מרגישים כל מהמורה, לוקחים סיבובים בזריזות ובכיף ואילו אופני 26" הם צעצוע קטון וזריז. קל להאיץ, אבל לא נוח לשמור על מהירות גבוהה.

קיימים בארץ מספר מגזינים, ונראה אולי שכל פעם שליבואן יש איזה צעצוע חדש, הוא נותן לאחד מהכותבים סיבוב ומרוויח כתבה מפרגנת. ועל פני, נראה, אולי, שהאינטרס של הכותבים הוא לא לספק מידע מועיל, מגוון ועדכני לקוראים שלהם, אלא לקבל אל בין רגליהם צעצוע חדש יותר ונוצץ יותר. לדעתי, יותר מדי מסקירות בארץ הינן בעיקר מפרגנות וכל זוג חדש, הוא לא פחות מאשר תוצר של מהנדסים גאוניים והבלחה חד פעמית של יצרתיות בסיבי פחם. הפעמים הבודדות בהם תישמע איזו שהיא ביקורת, היא כאשר אחד הרכיבים הוא קצת פחות יקר ממה שמצופה מאופניים במחיר הזה. וגם אם יש חריגה מהמקצב הזה, הרי הרמה אינה מספיק גבוהה והתועלת, לצערי, די נמוכה. וזה די ברור, כי בסופו של דבר אין הרבה כסף בתחום, וודאי שאין אפשרות לאתר לרכוש כל פעם זוג חדש לטובת סקירה. מאידך, זו לא סיבה לא לספק מידע אמין, ואני בטוח שיש מספיק רוכבים שישמחו להשאיל את האופניים שלהם מבלי להטריח את אנשי השיווק של היבואנים.

תחום האופניים בארץ, כמו כמעט כל תחום אחר, אינו מעניק לעוסקים בו ללקק דבש, או לצורך העניין, דולרים. מצד שני, כאשר אני צופה ב- youtube בסרטונים בנושא, הרי נפתח עולם חדש של רעיונות ושל דברים מגניבים, שאפשר את חלקם לבצע גם בתקציב נמוך.

למשל, מה קורה שלוקחים את האופניים הזולים ביותר לסיבוב במסלול קשוח:

או ניסיון לתת תשובה מדעית לשאלה מה קוטר הגלגל היעיל ביותר לרכיבה, לאיזה סוג רכיבה, ולמה:

(ספוילר: כל הזוגות מתפקדים אותו הדבר, כי בסופו של דבר, המנוע אותו המנוע, אבל בפועל, ה- 29 מהירות יותר במישורים, ה- 26 זריזות יותר במקטעים טכניים ואילו ה- 27.5 סובלים מהחסרונות של שניהם. מסורבלים בטכני ולא מספיק מהירים במישורים).

ואילו בארץ, אם תקראו מאמר, הוא לרוב כולל התפעלות חסרת מעצורים מהיצירה החדשה, ומילות שבח ותודה ליבואן וליצרן. כמובן שזה לגיטמי, וכמובן שבכל העולם עושים כך. אבל מה עם קצת דברים יותר מגוונים? למה תמיד צריך לסקר אופניי קצה במחירי עילית? או ציוד קצה במחיר גבוהה? מה עם קהל היעד שרוצה לקחת את האופנים ולרכב בשביל הכיף, ושרוצה תמורה מקסימלית לכסף ולוותר על אפקט הדוויון של רכישת הציוד היקר ביותר.

אופניים הם דבר נפלא. הם כלי נהדר לחנך ילדים ולקרב אותם לטבע, לחזק בהם את הביטחון העצמי, ללמד אותם להתגבר על מכשולים, להתמודד עם קשיים. שיפור טכניקת הרכיבה של ילדים מאוד עוזר להם להתקדם ותורם מאוד לרכיבה שלהם. לכן, קצת עצוב שלא תמצאו כמעט בעברית סרטון כגון זה, שפורסם במגזין האופניים המצויין bike198.

אז אחרי כמה וכמה שנים שאני עוקב בדבקות אחרי הפירסומים, הגעתי למסקנה, שממש אין בהם תועלת. ושיש לי דברים טובים לעשות מלבד לראות תמונות של חתיכים על אופניים מבהיקים, עם מערכות הילוכים שרק הן עולות יותר מכל הזוגות שלי, גם יחד.

ואחרי 3 שנים רכיבה, ואלפים רבים בשבילים ובכבישים, הגעתי למסקנה הכה ברורה, שמה שמשנה זה המנוע ומי אוחז בכידון. וכל עוד אין למישהו משהו ממש מעניין להגיד על אופניים אז אני מוותר. ושאת הידע שלי אקבל ממגזינים של הגויים ומ-youtube. שם יש סקירות של האופניים הטובים ביותר מתחת ל-1000$, וטיפים אמייתים הניתנים באופן ברור ובהיר על ידי אנשי מקצוע. בלי חנופה, ובלי קשקשת טסטוסטרון.

ועוד מסקנה, הגעתי, שאם אתה לא רוכב כמה מאות קילומטרים על האופניים, בתנאים משתנים, וחוזר שוב אל אופניים אחרים, הרי מאוד קשה לדעת מה ההבדל באמת בין הזוגות. אני גם חושש, שקשה לבחון אופניים כאשר חשופים לכל כך הרבה מידע שיווקי. נוצרת ציפיה, ונראה שהבוחנים קיבלו כל כך הרבה buildup שהם אולי לא בוחנים רק את האופניים, אלא גם את הברושר.

יחד עם זה, כמובן כמה נקודות אור, כמו הבלוג חמוש באופניים של קובי אשל, או הסקירות הטכניות והסרטונים של אסף המכור לאופניי הרים (המוכיח שלא חייבים דפי כרום ומערכת כדי לספק גם תוכן ראוי), ולפעמים, הבלחה, כמו הפוסט הזה (דווקא באתר של יבואן אופניים) המקעקע את המשדרגים הסדרתיים וקורא לחזור לפשטות. להנאה הבסיסית של לנוע באוויר הצח על שני גלגלים, ופשוט להנות מהחיים.

אני מאוד מקווה, שהסיבה העיקרית למצב היא שבסופו של דבר מדובר על ענף די צעיר (סקירות אופניים) ושעם הזמן והבגרות, הדברים ישתפרו, ונזכה לסקירות הראויות לרוכבים המסוקסים ולנופים הנפלאים שהארץ הזה התברכה בהם.

יהודים שהוסגרו לנאצים לפי מדינות

למרות שהעיסוק בשואה הוא מרכזי בתפיסה העצמית של ישראל, הרי אחריות העמים הנכבשים לגורל היהודים, לא נידונה באופן מעמיק. את ההשמדה ביצעו הנאצים באמצעות פלוגת הסער (ה- ss) ובפרט יחידות המוות. אך לולא שיתוף פעולה הדוק ונלהב של האוכלוסיה האזרחית, הרי השמדת היהודים לא היתה יכולה להתבצע כפי שבוצעה.

הטבלה להלן מבוססת על הנתונים מתוך הויקפידה העברית, אני ביצעתי את הוספת עמודת האחוזים. אחד הדברים העשויים להפתיע את הישראלים הם אחוז היהודים הנמוך שהוסגרו על ידי הצרפתים. למרות משפט דרייפוס ותפיסות אנטישמיות שהיו נפוצות בקרב הצרפתים, הרי כנראה שהצרפתים ראו ביהודים שלהם יותר צרפתים מאשר יהודים,או שהשנאה שלהם כלפי הגרמנים ותחושת הגאווה הלאומית לא נתנו להם להסגיר יהודים. מאידך, רומנים, אוקראיינים ובעיקר הפולנים, הסגירו יהודים ככול שיכלו. עוד עם שנהנה מהילה בלתי מוצדקת של אי שנאת ישראל הם ההולנדים, שאנה פרנק היא מהפורסמות מהקורבנות שהוסגרו על ידי הולנדים.

קיימות הטיות נוספות, למשל, הבולגרים אכן לא הסגירו את היהודים, אזרחי בולגריה, אבל הם שיתפו פעולה עם הנאצים והסגירו יהודים בשטחים שהועברו עליהם.

כמו כן, מספר היהודים הרוסים שנרצחו הוא מאוד גבוה, אבל הנאצים רצחו מספר גדול של אזרחים, יהודים ולא יהודים בשטחים שנכבשו. כך שצריך להתייחס לנתונים הללו בזהירות.

אחוזים יהודים שנרצחו יהודים שניצלו יהודים לפני המלחמה מדינה
0 0 50,000 50,000 בולגריה
0.0035 7 1,993 2,000 פינלנד
0.77% 60 7,740 7,800 דנמרק
17.26% 7,680 36,820 44,500 איטליה
22.09% 77,320 272,680 350,000 צרפת
25.00% 141,500 424,500 566,000 גרמניה
27.03% 50,000 135,000 185,000 אוסטריה
36.42% 1,100,000 1,920,000 3,020,000 ברית המועצות
43.99% 28,900 36,800 65,700 בלגיה
44.44% 2,000 2,500 4,500 אסטוניה
44.82% 762 938 1,700 נורווגיה
47.13% 287,000 322,000 609,000 רומניה
55.71% 1,950 1,550 3,500 לוקסמבורג
66.06% 78,150 40,160 118,310 בוהמיה ומורביה (צ'כיה)
68.97% 569,000 256,000 825,000 הונגריה
71.43% 100,000 40,000 140,000 הולנד
78.14% 71,500 20,000 91,500 לטביה
79.82% 71,000 17,950 88,950 סלובקיה
81.15% 63,300 14,700 78,000 יוגוסלביה
85.12% 143,000 25,000 168,000 ליטא
86.59% 67,000 10,380 77,380 יוון
90.91% 3,000,000 300,000 3,300,000 פולין

טיול רכיבה באיזור הכנרת בקיץ

השנה, כמו כמעט כל שנה, החלטנו לנפוש בכפר הנופש עין גב. השנה, העמסתי גם אופני הרים אל תא המטען של הרכב, והרגשתי מוכן. לא רק לנפוש, אלא לטייל לאורך חופי הכנרת.

לכנרת יצא שם רע, ולא באשמתה. מצד אחד, מוזכרים ישראלים שנוהגים לטנף כל חוף ולהעמיס עליו בריח של ערק ובשקיות זבל קרועות ושפוכות, ומצד שני, מיעוט המשקעים הביא לנסיגת האגם לשפל עצוב.

אך כל זה לא יכול לקחת מהאגם הזה את עובדת היותו האגם המתוק הנמוך בעולם. כך שהרוחצים לחופיו לא רק נהנים מאחוז חמצן גבוה, מאור רך ומסונן הזולג מהמים ומהרים, אלא גם משקט יחסי שלחץ האוויר הגבוה תורם לו. הרחיצה בכנרת ייחודית, אנשים נכנסים למים ונרגעים. נראה שהמים שוטפים מהם את לחץ הישראליות, וחיוכים של רוגע נשפכים מכל עבר. "שנטי" אנשים נחמדים אחד לשני כי פשוט כל כך טוב. כל כך רחוק מהתנועה הלחוצה ומהפקקים. רק מים זכים, מתוקים ורכים, טיפות מבהיקות בכל צבעי הקשת, ואוויר חם כמעט כחום הגוף.

 

את הטיול הראשון ערכתי לקיבוץ עין גב. עין גב, בדומה לאין סוף קיבוצים אחרים, בנוי מבתים קטנים, בינהם מדשאות רחבות ידים ושבילים מובילים ביניהם לצל ענפי העצים. כמה נחמד, לנוע בקהילה נטולת כמעט כלי רכב ממונעים. לדעת שילדים יכולים לשחק בביטחה, ללכת לחברים ולספריה בלי לחצות כביש. לחיות חיים  שאינם מלווים כל הזמן בטרטור המכונות. שאפשר לנוע בקלילות אל המכולת, המזכירות, המועדון והבריכה, והכל באופניים או ברגל.

עין גב, היה הישוב הצפוני ביותר בגדה המזרחית של הכנרת לפני מלחמת ששת הימים. מעל הקיבוץ, הוקם מוצב על ישוב בן 2200 שנה, סוסיתא. את העליה לשם זכיתי להכיר במסגרת ה- hlc. זו עליה ייחודית, מאחר שנפרצה על מנת לספק ציוד לבסיס הצבאי. השיפוע הממוצע הוא 8%, אבל באיזורים מסויימים מגיע להרבה יותר. זו עליה מתישה, שגם בניקוי החום והלחות מהווה אתגר. עליתי אותה בהילוך הראשון והקל ביותר באופניים.

כל הזמן זכרתי שצריך לנוע בקצב נוח, כמה שפחות מאמץ. בזמן עומס, הלב עובד קשה להזרים חמצן לכל איברי הגוף. למעשה במצב אידאלי, ההספק הכללי תלוי בקשר ישיר בעוצמת הלב. את הפינוק הזה ביצעתי בחום של 34 מעלות, כמות החום שהגוף צריך לשחרר לסביבה גבוהה, ולכן גם העומס על הלב. שרתי לעצמי שירי ילדים איטיים, בעודי מדמיין שבעצם אני נע הרבה יותר מהר. ואז עצרתי לנוח. להוריד דופק, לשתות, לצלם ולהמשיך.

רק כאשר החלטתי לחזור הבנתי כמה עליתי ועד כמה העליה הזו תלולה.

הירידה היתה מדהימה, רק כשירדתי הבנתי כמה עליתי, וכמה אנרגיה המאמץ הזה דורש. האופניים דהרו ל-50 קמ"ש בלי להרגיש, והכביש כה משובש שנאלצתי להשתמש בבלמים. לא סתם הדרך סגורה לכלי רכב. לא הייתי רוצה לרדת בה בזמן גשם.

בניגוד להרגלי לקודש, לרכב בנעלי רכיבה, בנדנה מתחת לקסדה וכו', הפעם עליתי בכפכפי גומי. זו רכיבת טיול, בה אני רוצה להרגיש את השטח. זה הרגיש נכון יותר.

ביום השני, החלטתי לנצל את שעות הבוקר ולנוע צפונה. עברתי דרך חוף סוסיתא, לחוף גופרה וכן הלאה. הרבה מאוד מתקנים מוזנחים ומתפוררים. אין כמעט שירותים במצב סביר לכל אורך החוף המזרחי, מלבד בכפרי נופש. הרבה מאוד מסעדות גזלנים סגורות ונראות כמו שלעולם לא יפתחו, ויש מטיילים בודדים. לפי מצב המתקנים, נראה שגם בחגים המצב לא ישתפר.

מאידך, אין כלי רכב ממונעים בשבילים. בכלל. בכל מקום, שלטים מאירי עיניים מזהירים מפני תנועת כלי רכב ומבטיחים קנסות כבדים. ואכן, שבילי הכנרת הם גן עדן לרוכבי אופניים. בלי טרקטורנים, בלי גיפים החורשים את האדמה והופכים את השבילים מגעילים לרכיבה.

קיימים מספר כפרי נופש, אבל ברובם, האגם התרחק והם לא רדפו אחריו. הנופשים מסתפקים בבריכה, בעוד הכנרת מתפנקת לה במרחקים עם עצמה. מאידך, תמצאו שם הפעלות לילדים וחדר אוכל שמבחוץ נראה מפואר. קיימים גם מספר חניוני קרוואנים, המספקים שירותי חשמל ושהמטילים נערמים בהם אחד על השני.

נחמד לטייל באיזור, השבילים מאוד ברורים, ואפשר לנוע בביטחה. האתגר העיקרי הוא החום (והקוצים, אל תתפתו לגעת כי הקוצים מדהימים). אחרי שמונה בבוקר מתחיל להיות קשה. והטמפרטרות נשארות גבוהות רוב הלילה.

הקסם לא עובד על כולם, נתקלתי במשפחה שהקימה את האוהל שלהם על רחבת הבטון מול השירותים. וצמוד אליהם, גנרטור מחריש אוזניים בעודם עושים על האש.

לצידה המזרחי של הכנרת שני שבילים (המתאחדים באיזור עין גב) אחד מהם, להולכי רגל. מתחיל מזרחית לצמח, ואחרי קיבוץ האון מתקרב אל הכנרת. השני, שביל סלול, נע במקביל לכביש. תנועה בשביל הולכי הרגל, שביל סובב כנרת, היא לאורך חופים נקיים וריקים. אליהם אנשים לא מגיעים. כי להגיע ברגל זה ממש רחוק תחת החום הזה. מעט מאוד מהחופים בכנרת הם חופים מוכרזים, בהם יש מציל. רובם המוחלט של החופים, הם "לא מוכרזים". אבל יש חופים, שהם "אסורים לרחיצה". באיזוריים הללו (ממש בצפון וממש בדרום) השבילים הכי יפים. כאשר רוכבים, אפשר מדי פעם להגניב מבט על הנוף בלי להרגיש בדל תרבות. לראות אותו כפי שראו אותו חיילים רומאיים ומורדים יהודים.

מהוד השרון לנתניה – על שלושה סוגי גלגלים

במסגרת העבודה שלי, אני נע בין פרויקטים כל מספר חודשים. מה שמאפשר, או אולי אונס, לרכב כל פעם לאיזור אחר. לרוב, אני נע על בסיס הירקון, הפעם, אני צריך לנוע יותר צפונה מהוד השרון לנתניה.

על מנת להימנע מכבישים מהירים, אני חותך דרך מושבי השרון, בואכה כביש גהה, ומשם אל כיוון מסילת הרכבת ובמקביל לה עד לאיזור התעשיה הדרומי של נתניה. הדרך החדשה, מאתגרת בהרבה מהרכיבה לתל-אביב. לא רק שיש טיפוס מצטבר של 200 מטרים, רובו בשתי עליות (אחת בצופיות ואחת בבני ציון) אלא שהשבילים באיזור נתניה נוטים לייצר אמבטיות חול.

בתקופה האחרונה התחדשתי בשני זוגות אופניים. אחד, אופני סייקלקרוס של Trek והשני, זוג אופנים הרים מתקפלים, זנב קשיח, 26". רכיבה על זוגות שונים של אופניים דומה ללמידת שפה חדשה. זה מעניק פרספקטיבה, וגם משפר את היכולות בכל אחד מהזוגות בנפרד. למדתי הרבה על זוג האופניים הראשון שלי (זנב קשיח 29"). המשמעות של כל רכיב ושל הגיאומטריה מתחדדים כל פעם שמדלגים מזוג לזוג. כאשר עוברים מאופניים בלי בולם קדמי, לאופני הרים בעלי מהלך נדיב יחסית, ההבנה של משמעות הבולם ושל התפקוד שלו מתחדדים. כאשר עוברים מ-29" ל-26" פתאום היתרונות והחסרונות של אחד מקוטרי הגלגל הופכים מאוד ברורים. אני מתחיל להתכנס למחשבה שעדיף 3 זוגות שונים, מאשר זוג אחד ברמת מחיר גבוהה (ובמחיר של שלושתם).

 

אני אוהב כל אחד מהזוגות בנפרד. לכל אחד מהם, רכיבי פאן משלו, והיכולת להפריד בין המלל השיווקי שמפעפע אלינו דרך סוקרים מטעם ואנשי שיווק לבין המציאות, מאוד מתחדדים.

כיום, מקובלת ההנחה שגלגלי 29" משפרים מאוד את מהירות הרכיבה. מאחר שהאחיזה בגלגלים גדולים יותר והתנע הסיבובי של הגלגלים מאפשרים לשמר את המהירות. מצד שני, הגלגלים הצרים של ה- Cycle cross מורידים באופן משמעותי את ההתנגדות לסיבוב במחיר נוקשות ושיכוך מהמורות עוקר סתימות. בפועל, התמונה יותר מורכבת.

גלגלי 29" אכן מאפשרים רכיבה מהירה יותר בשבילים ארוכים. אבל, לכל דבר יש מחיר. ועבור היכולת המשופרת לשמור על מהירות גבוהה יותר, משלמים בזריזות. והמחיר מאוד משמעותי. תמרונים שאני צריך לחשוב עליהם ולתכנן מראש ב- 29", אני מבצע כהרף עין על ה- 26". הגלגלים הצרים של ה- cycle cross מאפשרים טיפוס קליל יותר בעליות ומהירות גבוהה יותר בירידות. מאידך, הצורך להיות מרוכז מאוד בשביל כדי להימנע ממהמורות והמאמץ הגבוה הנדרש על מנת לצלוח חול, גורמים לכך שברכיבה בת 25 קילומטרים, הם יהיו מהירים בקמ"ש אחד, מקסימום, 2. בפועל, זה אומר שהם מהירים ב- 5 דקות על פני כמעט שעה וחצי של רכיבה. זה אולי מאוד משמעותי לתחרויות, אבל בחיי היום יום, אולי פחות. שינה טובה, תזונה מוקפדת ובעיקר תנאי הסביבה משפיעים יותר.

לדעתי, היתרון ההבדל המהותי בין סוגי האופניים הללו הוא בעיקר בתחושה. לכל אחד מהם, פאן אחר. בנוסף, כאשר עוברים מזוג אחד לזוג אחר, שרירים מתבטאים בצורה קצת שונה. העומס קצת אחר, ומגוון מוביל לשיפור. ההנאה מהרכיבה, ולא משנה על איזה זוג, גדלה באופן משמעותי. אני מחליף בין הזוגות לפי מזג האוויר ומה שמתחשק לי באותו הבוקר.

את אופני ה- 26" רבים סופדים. מתייחסים אליהם כאל תפיסה מיושנת, אבל בפועל, הישיבה הנמוכה, התחושה שאתה על האופניים ולא בתוכם, היכולת להורד בקלות רגל, מעניקים יתרונות בחלק גדול מהמצבים. למעשה, בקטעים טכניים, למרות ההיכרות שלי ואהבה לתחושה של ה-29", הגלגלים הקטנים מאוד קורצים. שלא נגיד, פשוט עדיפים. אז נכון, שאולי הזמנים יהיו קצת פחות מהירים, ונכון, שהאחיזה פחות גבוהה, אבל יכולת התמרון, היכולת לשנות כיוון כהרף עין, הם יתרונות שאי אפשר להתעלם מהם.

מהבית שלי לנתניה, ברכב, זה חצי שעה נסיעה. באופניים, זה שעה ורבע. ברכב יש מזגן, יש יגידו שזה מוצר בסיסי בחום יולי אוגוסט. מצד שני, אם אתם בקטע של קצת אתגרים, לרכב ב- 34 מעלות עם 70 אחוזי לחות ותיק של 5 קילו, זה אתגר מעניין, שלא נגיד מטופש (ועל גבול המסוכן).

כושר גופני, מוגדר כיכולת להתאושש ממאמץ. קיימים סוגי כושר כמגוון סוגי המאמצים. והיתרון של התמודדות עם הצורך לסלק כמויות גדולות של חום מהגוף, הוא בכך שבשאר הזמן הרבה פחות חם. למעשה, החום הוא יותר מטרד מאשר מועקה. הקיץ, אני לא ממש סובל מהחום. הרכיבה בחום, מעבר לכושר, מדרישה ריכוז ובגרות. צריך לדעת מתי מתקרבים לגבול, מתי הגוף מתקשה להיפטר מהחום העודף, ולדעת להוריד קצב. לנהל נכון את העומסים. ואחרי שעוברים את תחושת הסבל ומתגברים על התשישות ועל הכאבים, מגיעים לתחושת הזיקוק. להתמקדות בכאן ועכשיו. לשיחרור מכל הטרדות ומכל המועקות שהבוס מנחית ולהנות מכל שניה.

ברגע שהתרגלתי לאופניים, אני כבר לא מחפש לשבור שיאים (ולו משום שהם נשברים מעצמם), אלא נהנה הרבה יותר מהרכיבה עצמה. מהנוף, הצבעים, הריחות והמראות. לכל אחד מהזוגות אופי רכיבה משלו. הסייקלקרוס מושכים אותי קדימה. אני מגיע למאמץ גבוה ואז נח, מתאמץ ונח. ה- 29" הם כמו רכבת, מהירות אחידה, מאמץ אחיד, עליות, ירידות, חול, זה לא משנה. הם מושכים קדימה באחידות. ה-26 הם גור אופניים, מושכים לסיבובים, להחלקות גלגל, לקיפצוצים, לא צריך לתכנן, לא צריך להיות שקול. תן בראש וקפוץ.

אני יותר ויותר מרגיש שאילו הייתי מתאמץ באותו האופן על כל אחד מהזוגות, הייתי נע במהירות מאוד מאוד דומה. שבפועל, ההבדל נובע יותר מהרוכב מאשר מהרכב. אני חושב שהנושאים בהם מתמקדים בסקירות שונות לגבי הבדלי גאומטריה ומתלים, הם זניחים עבור רובם המוחלט של הרוכבים. שהם בעיקר מייצרים באז שיווקי המתבסס על תחושות מאשר על הבדלים בפועל עבור רוכב שאינו מתפרנס מרכיבה. אני מאוד מתחבר לתחושה של הרצון לגוון, לעבור לרכב על אופניים אחרים. אבל הפתרון שלי לא היה להחליף את האופניים שלי, אלא להוסיף להם. ומה שקרה, שהתאהבתי מחדש באופניים הקודמים שלי. לא גירושים, פוליגמיה. (למרות שאלוהים ישמור, אני ממש לא חושב שמה שנכון לאופניים נכון גם לזוגיות).

אחד הדברים שלמדתי, זה הייחוד של איזור הירקון לרכיבת אופניים. לא רק מגוון השבילים והאפשרויות, אלא בעיקר התחושה המאוד ייחודית של רכיבה באגן ניקוז של נחל. זו אווירה שונה, קטע נוף מאוד ייחודי ומלא יופי באיזור המרכז.

ואם הגעתם עד לכאן, וודאי תשמחו להכיר את בלוג האופניים של קובי אשל.

 

סקירת אופניים טרק (trek crossrip) וקצת על אופני גראבל וסייקלקרוס

זה זמן רב שאני מפנטז על אופנים הבנויים למהירות, לא כמו אופניההרים שלי, הבנויים בעיקר לעבירות ולשרידות. אני רוצה משהו שלוקחים לאיזה שעה של סיבוב מהיר בפארק הירקון ולא מרגישים כמו טרקטור על כביש מהיר.

אופני כביש טובים, אפשר לרכוש יד שניה מתחת ל-2000 ש"ח. הבעיה היא שהדברים הללו עדינים. זה לא משהו לקפוץ איתו ממדרכה. זה משהו לנוע איתו בעדינות, לקחת במכונית אל הפרק, לרכב מעודנות או לתת בראש, ולהתקפל חזרה. ואני מחפש משהו שאני אוכל להגיע איתו לתל-אביב, דרך השטח. והוא עדיין יאפשר לי לשייט מהר על השבילים בפרק הירקון בואכה תל-אביב והרצליה. אופניים שאוכל לנוע במהירות בעיר, מבלי לשבור את הראש, אוי, הנה מדרכה, מה אני אעשה עכשיו?

בשביל זה, בין השאר, נולדו אופני הסייקלקרוס, אלו אופניים במבנה ובגאומטריה של אופני כביש, אבל בעלי עמידות של אופני הרים. חשוב לי, שיהיו להם בלמי דיסק. אם אני כבר רוכב מהר יותר על צמיגים צרים יותר, שלפחות אוכל לבלום היטב.

כל היבואנים הישראלים כמעט, מציעים אופני גראבל. אבל אפשרות נוספת היא להרכיב לבד על סמך שילדה של אופני הרים. היתרון בהתבססות על שילדה ורכיבים של אופני הרים, היא היכולת להרכיב צמיגים רחבים יותר. מאידך, הגאומטריה היא יותר מתונה מאופני כביש. במובן הזה, יש מעט שלדות של אופני הרים בעלי גאומטריה בכיוון אופני הכביש.

אופניי הרים גלגלי 29" זנב קשיח

באופני סייקלקרוס וגראבל, הגלגלים מוגדרים בסטנדרטים של כביש, לא 29", אלא 700c (שבפועל זה אותו הקוטר, ז"א, אפשר להרכיב צמיגים 700c על גלגלים בגודל 29"). הבעיה העיקרית איתם, שקשה להמיר אותם ל- tubeless. היתרון שלהם, כמובן, שהם מהירים יותר. צמיגים צרים יותר מתנגדים פחות לתנועה, ותנוחת רכיבה נמוכה יותר ובעל פרופיל צר יותר, מאפשרת גרר נמוך יותר מול הרוח. השילוב של התכונות, מאפשר מהירות גבוהה משמעותית באופני כביש מאשר באופני הרים. אם באופני הרים, אפשר לשייט בנוחות על כביש ב-20 קמ"ש, אז באופני כביש זה יכול להיות 25 קמ"ש ואף יותר.

אופניי סייקלקרוס. לאופני גראבל אפשר להרכיב צמיגים רחבים יותר והם לעיתים בגאומטריה מתונה יותר

בגלל הגאומטריה, הצמיגים הצרים והנמוכים, האופנים זריזים מאוד, מאוד מגיבים. כאשר עושים שימוש בכידון כמנוף לרכיבה, התחושה מאוד מוצקה, מיידית, מזמינה למהירות. הראש רכון מעל לגלגל הקדמי, מרגישים בתוך האופניים, דברים מתרחשים יותר מהר באופניים הללו, ולפחות בשלב ראשון, הם דוחפים אותי לרכב יותר אינטנסיבי. על הכביש, ההבדל מורגש וניתן לנוע במהירות של תנועה עירונית. זה כמו לעבור מגי'פ לאופנוע ספורט קטן זריז ועוקר סתימות.

האופניים שוקלים 11 קילו, וקניתי אותם יד שניה. מאחר שלרוב מדובר על זוג אופניים שני, הייתי ממליץ מאוד, לחכות למבצעים אצל יבואן או לרכוש יד שניה. רוב הדגמים נעים סביב ה-6000 ש"ח, לרמה הבסיסית. אבל יד שניה, ובמבצעים, ניתן להשיג זוג סבבה לגמרי במחצית מהמחיר.

אם בוחרים לרכוש יד שניה ולדעתי, אם אפשר, עדיף יד שניה,  (וזה נכון לכל האופניים), אז הרכיב היקר ביותר באופניים, מעבר לשלדה, הם הגלגלים. הנבות (המיסבים של הגלגים) והחישוקים. גלגלים טובים בסיסים יכולים לעלות 2000 ש"ח. החלפה של קסטות (גלגלי שינים) מערכות הילוכים ומערכות בלמים יכולה להיעשות בסכום של 1000 ש"ח, עבור רמת רכיבים סבירה. כך שאפשר למצוא אופניים במצב טוב, וגם אם יש צורך בשיפוץ, העלות הכללית תהיה נמוכה מאופניים חדשים.

 

האופנים שרכשתי מצויידים בבלמי דיסק, שמבחינתי הם תנאי הכרחי, אלו הם בלמים מכניים, הם מופעלים באמצעות כבל ולא באמצעות לחץ הידראולי. חוץ מהצורך לכוון את הבלמים (יש גלגלת גדולה המאפשרת לעשות זאת בלי כלי עבודה), הבלמים מספקים יכולת בלימה מרשימה, ביחד עם רגישות. שמעתי שהאמריקאים מטורפים עליהם, ואני מבין למה.

המזלג (אלומיניום) לא סלחני, אבל ציפוי עבה על הידיות וייכלת התמרון הגבוהה שלהם מקלים מאוד על המכות בידים. האופנים מאוד נוקשים וכל אבן מרגישה בולדר. מאידך, אין להם בעיה לטוס על פסי האטה ועל כבישים העושים מאבנים משתלבות.

בפועל, הרכיבה דורשת הרבה יותר ריכוז, לא רק בשבילי לבנים, אלא גם בכבישים משובשים. בור, או חריץ בכביש שאופני הרים לא מרגישים, עלולים לסכן רוכב גראבל.

מסלול הרכיבה שלי בימים אלו הוא מהוד השרון לנתניה. זה מסלול בן 25 קילומטרים עם 200 מטר טיפוס מצטבר. רובו המוחלט כבישים סלולים במושבים, עם קצת קטעי ביניים לבנים וכמה מאות מטרים של חול. לאופניים יש יתרון מובהק כאשר הדרך מאפשרת זאת. הם מאיצים בקלות רבה יותר, הם מטפסים טוב יותר והמהירות בירידות גבוהה יותר. מאידך, בכל הנוגע לחול הם מצריכים הרבה מאוד כוח. ולפעמים, למחול על הכבוד וללכת ברגל.

תנוחת הרכיבה שונה, והיא משפיעה על השרירים המשתתפים במשחק. הריפוד על הכידון סופג מהמורות באופן טוב. בניגוד לאופני הרים, שבהם לרוב הידיים נמצאות באותה תנוחה, כאן יש לפחות 3 אפשרויות שונות להחזיק את הכידון. בחלקן, אי אפשר להחליף הילוכים, ולעיתים, צריך לשנות אחיזה כדי לבלום כראוי. יש מה להתרגל.

בסופו של דבר, היכולת לנוע מהר יותר תלויה בתנאי השטח. אם מדובר על רכיבת שבילים, אופניים כאלו יכולים לתרום לשיפור במהירות. (כן, מתכנן לכתוב מחדש את ה-strava).

אלו אופניים כיפיים מאוד לרכיבה, מאוד מתאימים לרוכבי שטח שרוצים להתנסות קצת בתחושת המהירות של הכביש.

בניגוד לאופני הרים, קשה יותר לרכב על האופניים באופן נינוח. בולם קדמי הוא פינוק אמיתי, אך יותר מכך. רכיבה ללא בולם קדמי מעמיסה מאוד על מפרקי הידים ועלולה לגרום לכאבים. רכיבה באופניים הללו היא רכיבה תובענית, האופניים הללו כל הזמן דורשים שתדחוף. ככול שהמהירות גבוהה יותר, כך הם מתפקדים טוב יותר.

בהתחלה,חששתי שהצמיגים הדקים והמחסור במזלג יגבילו את היכולות של האופניים. אבל המגבלות שלי הגיעו הרבה יותר מהר. הטחתי את האופניים אל תוך גינות סלעים ותעלות ניקוז, שום דבר לא צייץ. הצמיגים הצרים התמודדו באומץ לב, ושום דבר לא החל לקרקש.

בנסיעה בשבת שערכתי פעם לאיזור בית שמש, נתקלתי בהרבה רוכבי כביש המטפסים על הגבעות. זו סיטואציה מאוד מפחידה, הכיבש צר, יש הרבה סיבובים עם שדה ראיה צר. מאידך, ברמת הגולן, יש עליות ארוכות, כשאין בהם כמעט תנועה. אופני גראבל יכולים לאפשר לרוכבי כביש לרכב על הכבישים המשובשים של הגולן. לדעתי, יותר בביטחה. אני לא בטוח שרוכב כביש היה שמח לרדת עם המכונות הללו לשטח, כי בסופו של דבר, זה כלי רכב סגפני, שמעניש באופן מיידי ושמצריך כושר גבוהה כדי להתמודד איתו על שבילי עפר. מצד שני, הוא מפתח שריירים אחרים, מגדיל את העירונות ומלמד בדרך בלתי מתפשרת. זה לא רכב שנועד לשימוש יום יומי בשבילים (לפחות עבורי) אלו אופניים לקחת מדי פעם אל שבילים, להגיע לתל-אביב לפרק הירקון ולהנות מהקלילות, יכולת התאוצה והמהירות של אופני הכביש, מבלי לפחד שמישהו ירסק לך את הגב כי הוא בדיוק בדק סטטוס בפייסבוק.

אני חושב שזה כלי הרכיבה האולטמטיבי לעיר. מהיר, זריז ועמיד בפני מדרכות. זו דרך נהדרת לשפר את הכושר ולחזק את הגוף. האפשרות לגוון בין אופני הרים לאופני גראבל מעניקה פרספקטיבה ובסופו של דבר תורמת ליכולת הטכנית ולכושר. לאורך מסלול בן 25 קילומטרים, מספיק קילומטר אחד חולי כדי שהפרש הזמנים בין האופניים יהיה זניח. בכל מקרה, אופניים, כמו אופניים, זה פאן פאן פאן.