שעוני כושר לרכיבה באופניים, המלצות, קצת על עומסים, hrv ואימון יתר

אני מתאמן ברכיבה באופניים כבר 3 שנים. אני בעיקר עושה שימוש באופניים ככלי תחבורה. ופחות מתמקד בבניה מוסדרת של הכושר או בניסיון בתחרות. אם הבחירה היא בין אימונים מייטביים או רוגע נפשי מוויתר על החוויה בכביש, הראשון לוקח. (מוזמנים להצורף לקבוצת הרכיבה "לעבודה באופניים" בסטראווה)

בשנים האחרונות, אני רוכב בין 30 ל-60 קילומטרים ביום, כשאני בכושר שיא אפילו 4 פעמים בשבוע. מהוד השרון, לתל-אביב, הרצליה פיתוח, נתניה, ובתקופה האחרונה, ליהוד. מטבע הדברים, אני מבלה הרבה מאוד שעות על האוכף, לפי אפליקציה הכושר (גרמין), יותר מ-98% מהמשתמשים.

חניה מקורה

אני גם נמצא בכושר סביר, ב- hlc הצלחתי לרכב 250 קילומטרים במדבר, בתנאים לא פשוטים. למרות זאת, הרגשתי שאני לא ממצה את הרכיבות. אני אומנם רוכב הרבה, אבל אני מרגיש שיכולתי להיות בכושר טוב יותר. אני בעיקר חושש מאימון יתר. הרגשתי, שחסר לי מדד שיאפשר לי לדעת האם נכון לצאת לרכיבה. לדעת באופן אוביקטיבי את המצב של הגוף ועד כמה העמסתי עליו. גם עם 3 שנים ניסיון, אני מוצא את עצמי לפעמים מופתע ותשוש.

אימון יותר, הוא תופעה מסוכנת, הסובלים ממנה בעיקר אלו המבצעים אימונים אירובים, כגון רכיבה באופניים. גם מתאמנים חדשים וגם בעלי ניסיון עלולים להיפגע. ולהערכתי, היא הסיבה העיקרית מדוע כל כך הרבה אנשים מתחילים לרכב ואחרי חודשיים שלושה נוטשים את הספורט.

פקקים ליד הירקון

התחלתי לפשפש באינטרנטים, בחיפוש אחר תשובות. לצערי, בעברית, יש מעט מדי עידכונים הנוגעים לטכניקות אימון. רוב האתרים העוסקים בספורט הזה, מתמקדים בעיקר בקידום מכירות, יחסי ציבור ורכילות של הברנג'ה. לשמחתי, מצאתי את הבלוג של ג'ו פריאל (באנגלית). ג'ו הוא מאמן כושר, סופר  ויזם אינטרט המספק מידע מרחיב דעת (ולב, וריאות) בנושאי רכיבה. למרבה השמחה, קיימים גם תרגומים למספר מאמרים שלו לעברית.

ג'ו ממליץ בשנה הראשונה של הרכיבה, להתמקד אך ורק בתדירות האימונים, בשנה השניה, להוסיף אימוני נפח, ובשנה השלישית, לעבוד על העצימות של הרכיבה. עצימות, היא שילוב של נפח ומאמץ. מכך, גם אפשר להבין את אחת הסיבות לכך שאנשים מפסיקים לרכב. הם מתאמצים יותר מדי ואחד התסמינים של אימון יתר הוא ירידה במוטיביציה. אפליקציות כגון סטראווה ושעוני דופק, דוחפים את המתאמן עוד ועוד. לשבור את השיא את השיא של עצמו ושל אחרים. מצב זה מעמיס על הגוף, אנשים עדיין לא יודעים לפרש את הנתונים שהם מקבלים והם שוחקים עצמם לדעת. לכן, לדעתי, מי שכבר אינו נער, בשנה הראשונה צריך להתעלם מכל הדירוגים ולרכב בשביל הכיף, בעיקר להקפיד לרכב 3 פעמים בשבוע. הייתי אומר, אפילו לא להשתמש ב- strava בשנה הראשונה, אלא באפליקציות פחות תחרותיות, למשל, google fit.

לדעתי, גם לא כדאי לרכוש שעון כושר עם האופניים. אלא לחכות עם זה, מד דופק הוא כלי עזר חשוב להבין את התהליכים שעוברים על הגוף, אבל הוא לא יכול להחליף שיקול דעת, את הבנת המשמעויות של שמירה על דופק לאורך זמן ואת ההשלכות. הוא כלי המסוגל לעזור לפרש את הפעילות, אבל עבור אדם חסר ניסיון, הוא לא בהכרח בעל תועלת, ואולי אף עלול להזיק.

צריך לחכות עד שהפעילות הגופנית הופכת להרגל, שעוברים קיץ וסתיו וחורף ואביב עד שהפעילות הופכת להיות חלק מהאישיות ומאורח החיים. לא צריך להתאמן הרבה. חצי שעה, 3 פעמים בשבוע ואחרי שנה כבר מכורים.

למדתי לקשר בין הדופק הנמדד לבין העומס ובעיקר, למדתי לקשר ליכולת שלי להתאושש. למשל, שאני יכול לרכב שעות בדופק של 138, אבל אם אעלה ל-150 להרבה זמן, יהיה לי קשה לתפקד אחרי זה בעבודה. וגם ב- 138, אני צריך יום מנוחה כדי לרכב שוב. מאחר שאני רוכב בבוקר וחוזר בערב, אני חייב להיות שקול.

ראש בראש

לדעתי, עדיף לי לפחות, לא לקבל מהשעון המלצות באיזה דופק לרכב. כי רק אני יודע אם צפוי לי מאמץ בהמשך הדרך, או אם אני מתכוון גם מחר. לרוב, התועלת של השעון עבורי היא לגלות שאני רוכב בדופק גבוה מדי, ואני צריך להוריד קצב. באופן כזה, לשמר את הכוח ולמנוע תשישות.

לדעתי, רוב שעוני הדופק גדולים מדי, בעיקר אם אתה (ואני) לא אדם גבוה או רחב. לכן, התחלתי לבדוק צמידי כושר. לבסוף, בחרתי ב- garmin vivosport. צמיד דופק, שמשום מה, לא מיובא באופן סדיר לארץ. המחיר מאמזון (700 ש"ח) כלל משלוח עד לבית ואת כל המיסים שבדרך, וכך תוך פחות משבוע הוא נחת בדלת ביתי. אני באמת חושש לעתיד היבואנים אם ימשיכו לגבות מחירים כה גבוהים עבור מוצרים שאפשר להשיג בכזו נוחות ויעילות. (נודע לי שהיבואן של Garmin נותן מבצעי trade in טובים, כך שאם יש לכם מוצר ישן של החברה, שווה לבדוק).

vivosport

ההבדל העיקרי בין שעון דופק לבין צמיד, הוא כמובן גודל המסך, וכנגזרת מכך, כמות החיווים, ההתראות וההתאמות שהמכשיר מסוגל להן. למשל, הצמיד לא מסוגל להתחבר לעזרים חיצונים, כגון מד סיבובי פדלים. (קאדנס).

אף אחת מהתכונות הללו, לא ממש מעניינת אותי. מה שמאוד מעניין אותי, זו היכולת של המכשיר למדוד את הדופק באופן רציף, כל היום. המכשיר הוא כולל גם gps, אך התכונה החשובה ביותר שלו, הנמצא בגרמין רק בשעוני היקרים שלהם (מעל 2000 ש"ח) הוא היכולת למדוד את ה- stress, או בלשון הרפואה hrv.

hrv – Heart rate variability מוגדר כשונות בקצב פעימות הלב, והוא אינדקטור מעולה לעומס שהגוף נמצא בו. הוא מושפע מרכיבים רבים, שאני לומד אט אט להכיר. איזה מזון אוכלים, כמה ישנים, הטמפרטורה בה שוהים ובעיקר, באיזה עומס מתאמנים. וכך, אני יכול לקבל חיווי כמה שיותר אוביקטיבי האם אני כשיר לצאת לרכב.

עומס על הגוף בעקבות רכיבות

הגרף מייצג את העומס כפי שנמדד על ידי צמיד המעקב. כפי שאפשר לראות, את הלילה העברתי ברגיעה ובמנוחה, לאחר מכן, יצאתי לרכיבה בת שעה וחצי, אחריה הקפדתי לשתות הרבה ושהייתי בעיקר במזגן. בערב, חזרה, החלטתי לתת בראש, והגוף נכנס לעומס (היה גם מעל 30 מעלות :). למחרת, התאוששתי. אבל לעומס יש אפקט מצטבר. כך שאילו הייתי יוצא לרכיבה, העומס ביום השני היה הרבה יותר גבוה, וחלילה לי לצאת לרכב 3 ימים רצוף. מאידך, אילו הייתי רוכב רק בבוקר, ומוותר על רכיבת ערב, כנראה שההייתי יכול לרכב 4 ימים רצוף.

האפליקציה של גרמין כוללת מגוון רב של נתונים, ה- stress הממוצע לאורך השבוע מעניק מידע טוב לגבי העומס והיכולת להתאמן, וכך גם דופק הלב במנוחה, שעולה כאשר הגוף נמצא בלחץ.

קראתי עשרות מאמרים וסקירות, והמוצרים מאוד דומים אחד לשני. רוב הסקירות מתמקדות בחומרה וביכולת שלה. תלי תילים של מילים על אילו התראות המערכות יודעות לספק, אבל יחסית מאוד מעט על האפליקציות עצמן. בחרתי גרמין, כי יש לי מכשיר gps שלהם (etrax30) והוא מכשיר מופלא והתרשמתי ממשק המשתמש שלו. לשמחתי, האפליקציה שלהם עשירה לא פחות והיא כלי רב ערך לפחות כמו החומרה עצמה, אך קראתי עליה מאוד מעט. עוד פחות, לדעתי, רוב הסקירות לא כוללות את הנושאים החשובים באמת למי שרוצה להפיק את המקסימום מהמכשיר שלו.

עומסים ולחץ בדרך לעבודה

יחד עם זה, האפליקציה והצמיד לא חפים מחסרונות, גרמין, לא מתעדכנת ישירות מול google fit. כמו כן, לא ניתן לדעת מצב הסוללה של הצמיד מתוך האפליקציה. עוד תכונה מעצבנת, שהאפליקציה לא מציגה את דפיקות הלב לפי Zones, למרות שמבחינה טכנית אין מניעה לכך.

נושא נוסף שנחשפתי אליו בבלוג של ג'ו פריאל, הוא האופן שבו הלב מתנהג תחת עומס וכיצד לבצע אינטרוולים נכון. הדבר איפשר לי לשפר מאוד את הביצועים ולשבור כמה וכמה שיאיים אישים. בסופו של דבר, המכונה הקטנה התגלתה כקניה מאוד מוצלחת שהחזירה לי מימד של הנאה לרכיבה. אני יודע כיום לווסת את הקשיים, יודע מתי להעמיס וכיצד להעמיס. ובעיקר, מתי לרכב לאט וברכות, ולהנות מכל פידול.

והעיקר, לא למהר כלל

אני חושב שעבור משתמשים מתחילים, עדיף להתרחק מצעצועים ולהתמקד בחוויה, בכיף. אני למדתי המון מהמכשיר, שיפרתי שיאים, למדתי להוריד את הקצב ואני מרגיש הרבה יותר טוב. כך שאני ממליץ לרכוש מכשיר דומה, לכל מי שמספיק שקול לא להישמע למכונה ולקרוע לעצמו את הצורה, אלא להשתמש בה להקל על עצמו, ללמוד להוריד קצב.

 

גם לא ברכבת

המכשיר אמין, נוח לשימוש, לא כבד ועושה רושם איכותי. אישית, לא השוותי למכשירים אחרים, ובפרט לא לאפליקציות אחרות. אני חושב שכדאי מאוד לבחון את האפליקציות המסופקות על המכשיר, למשל, עד כמה שידוע לי, mi fit לא מעלה את הנתונים שלו לרשת (כך שאם לא גיבתם, המידע הלך)  ולא כולל ממשק web שזו סיבה מספקת עבורי לא לרכוש אותו. אם כי יש כאלו שיראו בכך יתרון (גרמין, למשל, חסר כל תועלת בלי חיבור לרשת וחשיפת כל הנתונים שלך ליצרן). אם רוכשים את המכשיר הזה, כדאי לשים לב לגודל. אני רכשתי מידה medium/small שזה די גבולי עבורי.

ניצלתי את ההזדמנות כדי לעשות מנוי (חודש ראשון חינם :) ל-strava. מאחר שלצמיד יש היכולת למדוד stress, אין ל- strava הרבה יתרונות עבורי. אבל מי שמעוניין לקחת את עצמו לקצה, היתרון העיקרי של תשלום המנוי היא ביכולת של האפליקציה להעריך את העומס הגופני (רק אם משלבים גם מדידת דפיקות לב) ולתת המלצות שעל פניו נראות לי סבבה. כמו למשל, להוריד את הקצב.

מי שמעוניין גם להוריד משקל, האפליקציה מתמשקת ישירות לאפליקצית my fitness pal. שגם בגירסה החינמית מספקת די הרבה, רק כדי לשים לב, שהיא משום מה דורשת הרבה תעבורה ברקע, וכדאי להגביל את היכולת שלה לבצע את זה.

לרכב במדבר, חוויות מ- hlc 2018. מסע בעקבות הראם הלבן

לפעמים, כשאני דוחף את האופניים בעליה, ובדיוק הנשימה עומדת להיגמר, וגם הכוח. ויש לי עוד איזה שלושים קילומטרים עד לתחנה הבאה, שחלק נכבד מהם עלול להראות כמו העליה הזו, ואז אני נעצר, פשוט כי אין ברירה, ואני מביט על המצוקים המאוד עתיקים הללו, ומרגיש, שאני נמצא במקום היפה ביותר בעולם, בזמן הנכון ביותר בעולם, שזה כמובן עכשיו.

דע מהיכן באת ולאן אתה הולך

בעקרון, ה-hlc מוזנק מהצפון. כשהגענו לצפון, הסתבר לנו באופן חד משמעי, שאי אפשר לרכב את הקטע של המסלול בגולן.

מג'דל שמס מקסימה, והאנשים היושבים בה, נדיבים וטובי לב. האווירה רגועה, אולי משום שבגבהים הכל שקט יותר. וקשה יותר לבצע פעולות פיזית. האנשים נוהגים לאט ובטוח. ההר נוכח מכל נקודה על הכפר ובזמן סערה, שומעים אותו נוהם. ברוב הבתים תמצאו תנורי עצים לחימום, כי אי אפשר לסמוך על רשת החשמל בסופת שלג, והדלק בתנורי הנפט עלול לקפוא כאן.

למרות הגשמים העזים שלא פסקו לרגע, חלק החליטו לזנק בבבוקר. לרכב על הכביש היכן שחייבים, אחד גם ניסה את המסלול. חבורה של 13 רוכבים לערך, החליטו להתחיל מהדרום, בתיאום עם לימור. הלא מנהל. נחמד להיות עם חבורה של אנשים באותו הראש. רגועים, שקולים, כמות מרשימה של פטפטנים, ולכולם כמובן סיפורים מסמרי שיער.

לא תיכננתי לרכב במדבר, אבל שמחתי על ההזדמנות. ידעתי, שאין סיכוי שאני אצליח להגיע לאיזורים הללו בעצמי. ומאחר שהאופניים פחות או יותר מוכנים, אמרתי לעצמי, מעניין איך זה.

אל המדבר

רכבתי 4 ימים סה"כ, ישנתי 3 פעמים במדבר. פעמיים ליד ישוב, ופעם אחת לבד, על פיסגה של הר.

אל הערבה נשפכים נחלים עתיקים. הם נחצבו לפני מליוני שנים, כאשר המקום היה ג'ונגל ענק, ודינוזארים הסתובבו בו. ואני רוכב בתוך הנחל הזה, שחלק מהאבנים בו מורכבות משרידי עצמות של יצורים קדמוניים. והכל ריק. ולא שומעים את המיית החרקים האופינית לכל איזור אחר בארץ. ואין כמעט ציוץ ציפורים. אין רעש מכונות, אין אפילו עמוד חשמל אחד באופק. אין גם קליטה, כמובן.

נהר קדמון

למה לעשות כזה דבר?

לילה, ויש לי עוד וואדי אחד לטפס עד שאוכל למלא מים ואולי אף לישון, בשחרות. רכבתי היום 100 קילומטרים, עם טיפוס מצטבר של קילומטר. וכבר קצת בא לי לנוח.

 

צל

אני אוהב גשם. באמת, כשיורד גשם, אני יכול לצאת החוצה בלי חולצה כדי להרגיש את הטיפות על הגוף. במדבר, למדתי על עצמי, שאני לא אוהב גשם במדבר. אפילו לא קצת. מבחינתי, שיהיה כאן יבש לתמיד. זה בדיוק מה שעובר לי בראש כשאני צועד בלילה, במעלה וואדי צר מדי, צופה במחול שדים של ברקים שמתחולל סביבי. אסור להילחץ במדבר. מי שנלחץ, עושה טעויות. עשיתי טעויות. מי שלא לומד מהטעויות שלו במדבר, לא שורד.

כנראה שהוא לא שרד

רואים את שרידי השיטפון, לפעמים, סלעי ענק שהתמוטטו על השביל. לומדים לרסן את הלחץ. יש דברים חשובים יותר מהדמיונות שלי, להתמקד, במה שקורה כאן ועכשיו. אמרתי לעצמי, פאק, אם זה מתחיל לזרום כאן, אני לוקח את האופניים ועף למעלה. ואם צריך, זורק את האופניים קיבינמט. לפעמים, לפי איך שהאדמה כאן עולה, אני מרגיש שתיכף יש תהום והנה לפתע, אני מוצא את עצמי מביט על הערבה, בלילה, מעל תהום של מצוקים בגובה חצי קילומטר. אז רוכבים במדבר בלילה לאט. אסור להילחץ, אסור להתעייף, אסור לעשות טעויות, אסור לבזבז מים.

שרידי שיטפון

אחרי שיצאתי מהוואדי, וווידאתי שאכן מה שחשבתי הוא נכון, ושהגשמים נמצאים הרחק צפונה מאיזור הניקוז של הנחל שבו בוססתי, שמתי פעמיי לשחרות. זו היתה רכיבה לילה קלילה לאורך המצוק. שחרות הוא ישוב כה נידח, שהוא אפילו לא מוכר כנידח. הגעתי לשם אחרי פחות מדי מים, וכהרגל השבילים, לא נכנסתי לישוב מהכניסה הראשית. אלא מאחורי הקלעים. מהאיזורים הנידחים יותר של הישוב הנידח ביותר בישראל (עם כל הכבוד לעזוז, ויש כבוד).

הסתובבתי לי במקום, שהזכיר לי כפר נופש משנות השישים בו משום מה הדיירים לא מפנים את עצמם. אין כבישים, מבנה קטן במרכז, עם גינה לילדים. אבל בלי מים לשתיה. וכך הסתובבתי לי בלילה, בישוב היפה והבלתי מוכר, וחיפשתי ברז.

אחרי כמה סיבובים בשבילים החשוכים, איתרתי נפש חיה, בחור צעיר שנולד באיזור, מסתבר שהוא רוכב, כמובן, כי באיזור הזה, זה פשע לא לרכב. וגם אולי שמע על ה- hlc. המקום הוא ישוב קהילתי, ונראה שהתושבים בונים אותו בלעצמם, מהאדמה של המקום.

שחרות

נפרדתי מהמקומי החביב עם לב שמח וציוד מלא מים, הלכתי להתמקם על המצוק, פרשתי את שק השינה, מרחתי שיט נגד יתושים. והתמקדתי במשימה הכי חשובה שלי לעכשיו: ללכת לישון.

בשלב מסויים כבר לא אכפת מכלום רק ממה שקורה עכשיו. אין עבר, אין עתיד, רק הווה.

מצאתי מקום נחמד, מרחק ביטחון מה, מהמצוק המשקיף אל איזור הבקעה. לא הבנתי כמה אני גבוה, עד שזריחת השמש העירה אותי, בדממה מופלאה, מתוך ההרים שמנגד. ולא הייתי צריך יותר שום דבר.

זריחה בשחרות

הלכתי לישון עם דיווה אפלה והתעוררתי לצד נערה חביבה. השינה במדבר נפלאה. מתעוררים לאט, שום דבר לא בוער. מתחברים אל השקט, בוחנים באור יום את מה שראינו אתמול. המשחה לאיזורים הרגישים של מורז, עושה פלאים. כך שממשיכים, אל המדבר. לאורך המצוק, בסינגל נחמד, עם כמה דיונות חול, ואפילו איזה טיפוס אחד או שניים. אני לומד את העקבות של המתחרים האחרים. מבחינים בהם גם אחרי יומיים. עד שיורד הגשם. למדתי להכיר טביעת כפות רגליהם. את המשקל על האופניים שלהם. מי לחוץ, מי זורם ומי רוכב היכן.

לא חושב שחשבתי על משהו. במשך זמנים ארוכים, עברתי לכיסא של הנוסע. ראיתי את עצמי עושה את הדברים, ואומר, פאק, לא ידעתי שאפשר.

 

תצפית מהר ברך

טוב לו להיות האדם לבדו. לפחות קצת.

המדבר הזה גדול. האיזור שבו היה בעבר מפל גדול, יש שבילים המאפשרים לרדת מהמפלס העליון לתחתון. בפיסגה, שלט, "רד מהאופניים כאן". יש בקושי מקום לרגליים ולאופניים. אני מקפיד לשים את האופניים בצד של התהום. כי אם תבוא רוח, אני מתכנן לעזוב אותם בזמן. יש כאן איזה 200 מטרים תהום ושביל שנחצב בקיר המצוק. אם אחליק, לא תשאר לי עצם שלמה, מה שמעורר בי מוטיבציה מסויימת להתרכז במה שקורה סביב הגלגל הקדמי. כשאני הולך עם האופניים ביד, כמובן.

סינגל זורם

אפשר להרגיש את המוות במדבר. הוא הופך לאופציה ממשית כמעט בכל רגע. אבל תכל'ס, אני בפחות סכנה מאשר הולך רגל בעיר הגדולה. הרבה יותר מפחיד לרכב באופניים בעיר. במדבר, זה תלוי בעיקר בי.

את היום סיימתי ברכיבה של כמה עשרות קילומטרים, ברכיבה לאורך הערבה, דרך אוסף שפכי נחלים וגבעות לבנות. הגעתי לפארן, היושב ליד השפך של נחל פארן. זהו מושב מדברי, עם בריכה ודשא ואדמה שאני לא רגיל אליה. לא בריח, לא באופן שנוצר בה בוץ.

 

שם ירדן

היה נחמד לקשקש עם בעל המכולת ואורחים אקראיים. והמון תודה למושבניק, שהביא לי בבוקר קפה ועוגיות. הקצב של האנשים כאן אחר. הכל נע לאט, בחיסכון. נימנמתי לי, נים לא נים, שומע, מרגיש, הכל מסביבי, בלי שום מחשבה, עובר מהכרה לשינה וחזרה להכרה. ליד מנחת האולטרה ליט של האיזור, ממנו יצאה הטיסה של עמוס גולדשטיין ועידן גדיש.

מצאתי שם שיר ההולם את המדבר, ולא מצאתי שם מחבר ולא איזכור ברשת. אז הנה הוא לפניכם:

כהות ההרים ממעל

 מרחבי אוויר משכרים

  המדבר הריק והעצוב

    זיכרונות מימים רחוקים.

 

      קרירות של בוקר

       אש הצהריים,

        רכות של ערב.

         זרימת האדמה, משבי הרוח

 

זכרון אחרון

מנחת פארן

לא קל להודיע למשפחה שיוצאים לכזה דבר. לא רק מבחינת העומס על אשתי והילדים, אלא גם מבחינת החששות של הקרובים. אילו הייתי חולק איתם עשירית מהדאגה והמחשבה שאני משקיע בדרעק הזה, היו בכלל משתגעים. הוטרדו מהשטפונות, ובצדק, בפרט שזה היה אחרי האסון הנורא במכינה הקדם צבאית.

רוכבים לאורך המצוק

התוכנית היתה לצאת מפארן אחרי שהחום מתחיל להיחלש, הרטבתי את החולצה ויצאתי שוב אל המדבר. הפעם אני מתכנן לישון בו. רכבתי במעלה הנחל, ואז טיפסתי עוד מעלה אל המצוקים. אני עומד לישון הכי לבד שישנתי מעולם. בערך במחצית הדרך מפארן לצוקים, מצאתי איזור עם קליטה. התארגנתי לשינה, במקום שהרגיש כמו חדר בעל עמודי אבן ענקיים, קירות סלע ותיקרת כוכבים וירח. אני שוכב על הגב, מביט בשמיים, רוח נעימה זולפת לה, זה היה חדר השינה שלי. סוייטה אלוהית. ואז החלטתי להירדם, ונרדמתי.

סויטה אלוהית

המזרון שלי דולף, וכך התעוררתי לי ממגע הסלע הקשה מתחתי, הבטתי בשמים, ראיתי כמה זמן עבר לפי תנועת הכוכבים, ניפחתי את המזרון, התלבשתי חם יותר וחזרתי לישון. אני לא יכול להגיד שמשהו כאב לי, או שהרגשתי עייפות פיזית. הייתי הרבה יותר חזק מאשר בשיגרה, הגוף הרגיש בשיא.

תשוקה לאופניים

חשבתי על שיר הזכרון כאשר רכבתי, ונזכרתי באש הצהריים של האיזור. בקיץ, המקום הופך לכבשן, סכנת חיים. וגם בחורף, החל מ-11 בבוקר, אני מעדיף לא להסתובב בחוץ, בפרט שאין פה לפעמים פיסת צל לאורך קילומטרים. התחזית היתה עגומה. מה שאומר שהייתי חייב לעבור לרכיבת לילה. יצאתי לכיוון צוקים, בשעה 3 בבוקר. הגעתי בסביבות 8, שתיתי קפה בתחנת הדלק, קניתי קצת שיט לאכול.

אני נפרד מהמקום הזה, שהוא למעשה כל כך קרוב לארץ, אבל כל כך כך אחר. מהאנשים הרגועים, מהמדבר הענק. אני שמח שיש עדיין שממה בארץ. שהמקום לא מוצף בתיירים, שהוא לא נגיש. זו פיסה עדינה של אדמה, אין פחים, אבל גם אין פנימיות זרוקות, שקיות נליון או בקבוקי פלסטיק. האדם כמעט לא מורגש כאן, וטוב לנו שכך.

נתקלתי במעט מטיילים עם כולם היה מאוד כיף לדבר, השפה בה השתמשתי הכי הרבה עם מהלכי ורוכבי השביל היא אנגלית. לא מצאתי סיבה להמשיך והיו כמה סיבות טובות להפסיק.

אנשים יוצאים ל- hlc כדי לסיים אותו. אני רואה באירוע את הנופש השנתי שלי. אין לי יומרה לסיים אותו בזמן מסויים, או לסיים אותו בכלל. אני רוכב כמה שמתחשק לי. זו חוויה נפלאה, להיות חלק מהדבר הזה, לפגוש אנשים, לטעום את המסלול. אני לא חושב שיש הרבה דרכים להשיג כל כך הרבה הנאה, לצבור הרפתקאות ולחוש את הבחוץ כמו האירוע הזה. כך שגם אם אתם יכולים לרכב רק יום אחד, הייתי ממליץ להגיע בשנה הבאה למג'דל שמס.

לרכב באופניים בפריס

אודה על האמת, אני לא משתגע על נסיעות לחו"ל. בעיני, הנופש המושלם זה לעלות על אופניים ולרכב ואת זה אני עושה בארץ בכיף. פריס היא בעיני יוצא מהכלל, כי עבור הילדים, וגם עבורי, זה מגע עם תרבות אחרת, משוכללת, יפה. הזדמנות ללמוד מה שאי אפשר ללמוד באף דרך אחרת. ולמרות שזה היה טיול משפחתי, לא וויתרתי על ההזדמנות, ארזתי קסדה מתוך כוונה לשכור אופניים בעיר הגדולה.

אני מאמין, שהדרך הטובה ביותר להכיר תרבות, להתוודע אל הלך הרוח של המקום והאנשים, היא באמצעות האופניים. זה הכלי המהיר, הבלתי אמצעי הטוב ביותר.

פריס מציעה מגוון דרכי לשכור אופניים. החל משירות בסגנון התל-אופן, עם תחנות עגינה מסורתיות ורכישת מנוי. (החל ממנוי יומי, שבועי, שנתי וכו'). רק שבפריס יש גם אופניים חשמליים, ובניגוד לתל-אופן, הם לא מודיעים על הגעתם במגוון חריקות.

יש גם אופניים הפזורים ברחבי העיר, שניתן לשכור באמצעות אפליקציה ולשלם לפי שעות. בחרתי באפשרות הזו. סורקים ברקוד באמצעות האפליקציה, והופה, האופניים משתחררים.

גם בתחום זה, קיים מבחר של לפחות 3 חברות. האופניים שבחרתי היו מאוד בסיסים, ללא הילוכים, ועם צמיגים מגומי מלא. מהירות השיוט שלהם נמוכה, אבל הם נוחים לתמרון ומספקים פתרון סביר לתור את העיר מזווית אחרת. הם גם גילו עמידות לקפיצות מהמדרכות. הם כבדים, קשה לנוע בהם מהר, אבל כאשר זורמים בקצב שלהם, הם נוחים ונעימים.

פריס היא עיר המאפשרת לנוע בה במגוון דרכים, באופן יעיל ונוח. מערכת ההיסעים ההמונית היא עוד עיר מתחת לאדמה. מורכבת ממאות תחנות חלקן בעלות אולמות ענק. קיימים רכבות פרבריות (rer) ורכבת קלה (metro). מסלולי ה- rer נמתחים לאורך מאות קילומטרים, ואילו מסלולי ה- metro מפותלים וקצרים. בכל מקרה, אין לחץ. כי רכבת חדשה מגיעה בתדירות שבין 10 דקות ל-2 דקות.

 

אופניים להשכרה בפריס

גם התנאים מעל לאדמה נעימים. המדרכות רחבות ונוחות לרכיבה. אך יותר מזה, הולכי הרגל אינם תוקעים את הטלפון בראשם, אלא עירניים לסביבה, מתחשבים. הם לא מקפצצים אל תוך מסלול הרכיבה, והם מגיבים אל הרוכבים. בכלל, נראה שהצרפתים רגילים להגיב אחד לשני ולהתחשב. כאשר רוכבים על הכביש, המכונית לא נצמדות אליך, לא עוקפות קרוב מדי. כאשר רוכבים על המדרכה, הולכי הרגל לא מזעיפים פנים. וכך, תמצאו על אופניים גם ילדים וגם גברים ונשים מבוגרות (מחזה שכמעט לא נתקלים בארץ). רבים מטיילים, נהנים מהמראות של העיר.

כל כמה מאות מטרים, יש שכיית חמדה אחרת. זה כמו לרכב בקופסאת תכשיטים ענקית. העיר בנויה לאור גדות נהר, ועל כן רובה שטוחה לגמרי, מאפשרת לנוע כמעט ללא מאמץ.

דמיינו, שעיריית תל-אביב מחליטה לסגור את אחד מהנתיבים של נתיבי איילון לתנועת כלי רכב ממונעים. מעכשיו, רק הולכי רגל ורוכבי אופניים. ואם כבר, אז שמים כמה מתקנים לילדים, קירות טיפוס וספסלים. זה בדיוק מה שקרה בפריס, אחד מנתיבי התחבורה העמוסים ביותר נסגר. והופה, הנתיב הופך למסיבת רחוב.

נראה, שבפריס החליטו שהעיר שייכת לבני אדם, ולא למכוניות. אני רוכב להנאתי, ומגלה שסגרו רובע שלם לתנועת כלי רכב. והוא הומה אנשים. אם כי, המושג "הומה" לא לגמרי הולם, כי שם, גם כאשר יש הרבה אנשים, אין תחושה של מחנק, או רעש מהומה. אולי כי גם הולכי הרגל מכבדים את המרחב אחד את השני.

כישראלים, נוח לנו לחשוב על עצמנו כפתוחים ומסבירי פנים. מאידך, הצרפתים מאוד מקפידים על קשר עין וקשרים בין אישיים בכלל. הקופאית בסופר תציץ בעיניך לוודא שהכל בסדר, וילד צרפתי יעקוף אותי בחדווה על אופנים חשמליים וישאל מדוע אני רוכב על אופניים איטים כאשר האופניים החשמליים מהירים יותר.

זה מאוד נעים לראות רחוב סגור

רכבתי בצרפת סה"כ שעתיים. המחיר לשעה הוא בערך יורו, אם כי האפליקציה דרשה תשלום מראש כך שנשארתי ביתרת זכות של 13 שקלים. מרכז העיר הוא לא גדול, ב-14 קילומטרים של רכיבה ראית עשרות מונומנטים מקסימים. נהניתי מכל שניה, ולא הרגשתי מאויים אפילו פעם אחת. יש בעיר יתרון מספרי לאופניים רגילים וגם החשמליים לא נעים כמו צרעות במשימת חיסול. העיר מרוצפת במתקני השכרה ומתקנים לקשירת אופניים.

בכל מקום, יש שילוט המתייחס לאופניים. בכל רחוב כמעט, יש סימון נפרד לאופניים, לעיתיים, יש נתיבים שלמים שהוקדשו לנו. בצרפת הגיעו לתובנה שגם מאמין בה, שלעיתים בטוח יותר לרוכבי אופניים לנוע בניגוד לכיוון התנועה. וכך, במקרים רבים, כאשר הרחוב הוא חד כיווני, מוקדש נתיב רכיבה לכיוון ההפוך. בניגוד לישראל, בה אופניים אמורים לנוע בהתאם לחוקי התעבורה הכללים.

רכיבה באופניים היא אושר. אבל רכיבה עירונית בארץ, היא מלחמת הישרדות. בפריס, זו חדווה. למרות שמזג האוויר פחות מסביר פנים לרוכבים, הרי בצרפת ובאירופה נותנים לאופניים את המקום הראוי להם. בפרט, כאשר בסופו של דבר, הכל כל כך קרוב, ששימוש באופניים הוא לא רק בריא, אלא פשוט, נוח וזמין יותר מכלי רכב אחר.


 

כיצד להימנע משיחות ספאם

שיחות ספאם הן מטרד. סתם ככה, מתקשרים אליכם. יש אנשים המתקינים מזהה שיחות ומוותרים קצת על הפרטיות שלהם. אבל אפשר לפעול באופן שלא ירצו להתקשר אליכם יותר.

שיחות הספאם לא פועלות באופן לא הגיוני. ישנם מאגרים הכוללים מספרי טלפון ופרופילים של אנשים. מוכרים את מאגרי המידע. כך שאם אתם תוכיחו להם שהם לא רוצים להתקשר אליכם יותר, הם יתקשרו הרבה הרבה פחות.

זה לא קורה ביום, וגם לא ביומיים. אבל אם תקפידו לפעול באופן הנכון, מתי שהוא, ימאס להם מכם.

הדרך היא להוכיח להם, שאתם עולים להם יותר מדי כסף. המתקשר, לא יודע אל מי הוא מתקשר. המחשב מתקשר, אולי מופיעים לו כמה פרטים על המסך. אבל לא יותר. אם תדברו יפה, יתקשרו אליכם שוב, אם תדברו לא יפה, גם לא ידברו אליכם. כי ברגע שאתם מגיבים, אתם אולי תשנו את דעתכם. הדרך היחידה לשכנע אותם, היא לפעול באופן שהם לא ירצו למכור לכם.

והשיטה היא פשוטה, וכפי שהיא פשוטה, כי היא משעשעת. עליכם לדבר לאט. מאוד לאט. לשים רווחים באופן מטעה. למשל, מעוניים למכור לכם ביטוח, אז תשאלו, אט אט "אז מדובר על ביטוח, " רווח גדול. הצד השני מנסה להיכנס "כן כן, ביטוח סיעודי", ואתם ממשיכים "להרבה זמן?".

הצד השני אומר "כן, כן, לכמה זמן שרק תרצה". ואתם שואלים "רגע, מדובר על ביטוח", הצד השני אומר "כן כן, ביטוח". ואתם ממשיכים "סיעודי?".

וכך, על מי מנוחות, תוך 3 דקות לערך – תנותקו. כיום, לצערי, כבר לא מתקשרים אלי. היה מאוד מצחיק. מדי פעם מתקשרים מכל מיני עמותות של תפילות ונדבות. הדרך להתמודד איתם,היא להשאיר את הקו פתוח. כמה שיותר זמן. הם מנסים להשיג כמה שיותר שיחות, קו פתוח, מבזבז להם זמן, וזמן, זה כסף.

אם השיטה הזו, עובדת, אולי לא כדאי לשתף את הפוסט. כי אם החברות יבינו את הקטע, הוא כבר לא בטוח ימשיך לעבוד. כך שאולי רק לחברים ממש קרובים ובני משפחה.

חוויות ממסע בשביל השנטי למדבר

בית השנטי הוא עמותה לנוער בסיכון. בני נוער, שגורלם התעמר בהם, שלא קיבלו הזדמנות שווה, ועמותת בית השנטי פועלת לתקן זאת. דמי השתתפות במסע, הם תרומה לעמותה.

מסע בית השנטי, הוא מסע אופניים, שנערך משנת 2009. הוא כולל שני מסלולים (180/90) הנערך על הכביש, בסביבה סטרילית. ז"א, אין מכוניות, המשטרה מעניקה בלעדיות לאופניים. זו אחת ההזדמנויות היחידות לרכב רכיבת כביש משמעותית בלי לברך הגומל על כל מכונית חולפת. למעשה, הפחד שלי מהמכוניות הוא הסיבה העיקרית שאני רוכב בעיקר בשטח.

המסע נמשך 180 קילומטרים, אני בחרתי, מאחר שזו הפעם הראשונה, במסלול הקצר,  ולהצטרף בבארי אל הקטע האחרון בין 90 קילומטרים. אני מאוד אוהב את המדבר ולרכב באיזור הוא חלום ישן.

כבר בחניה אפשר היה להתרשם מהארגון המוקפד. החל מהסדרנים, המוסיקה, המזון שהמתין לבאים מתל-אביב, קרם הגנה מהשמש, מים, קפה והשלמות לערכה. השירות, כמו במהלך הרישום והבירור, היה אדיב ויעיל.

ניצלתי את הזמן עד שהרוכבים יגיעו לסיבוב בקיבוץ בארי. אני מאוד אוהב להסתובב בקיבוצים, כי הם דוגמה נהדרת לאופן שבו קהילה יכולה להתקיים בלי כלי רכב ממונעים. מהדרום ועד לצפון, הקיבוצים דומים במבנה שלהם, בכרי הדשא המוריקים ובשבילים המקשרים בין הבתים (שרובם צנועים). יפה בעיני, שהשאיפה לשוויון והניסיון להתרחק מערכי החומרנות גם הוביל לסביבה שהיא ידידותית להולכי רגל, ילדים, זקנים וכמובן, רוכבי אופניים. יש מעט מאוד שכונות עירוניות (מעוז אביב, לדוגמא) שהשכילו ליישם את המודל המקסים הזה, ולא ליצור מובלעות בטון בין רצועות אספלט.

קיבוץ בארי. שבילים נעימים המקשרים בין בתים צנועים

האירוע מושך ערב רב של רוכבים. החל מקבוצות מאורגנות יפה בחולצות תואמות, רוכבי טריאטלון מצויידים ביצירות קרבון מפוסלות ועד רוכבים שהחליטו לעשות את המסע על אופני הרים 26" (עם סבל!) שערכן בשוק נמוך ממחיר ההשתתפות.

החניה בבארי – יותר פחמים מאשר ביום העצמאות בפארק הירקון

אני רוכב שבילים, הכי קרוב שיש לי לכביש הם אופני גראבל שאני עושה בהם שימוש מדי פעם לרכב לעבודה. לפני האירוע, בחנתי את עצמי ברכיבות של 90 קילומטרים, אחרי הרבה ניסיונות, אני רוכב כיום בלי לאכול פחממות ורק משלים מים ומלחים. הצלחתי לרכב 90 קילומטרים בשבילי עפר במהירות ממוצעת של בערך 20 קמ"ש. הרגשתי די מוכן.

אבל רכיבת הכביש שונה מרכיבת שבילים. בשבילים, כל הזמן משנים תנוחה ומהירות. בכביש, עובדים בצורה מונוטנית, מתרכזים פנימה אל הנשימה ואל המאמץ. מאחר שזו רכיבת הכביש הראשונה בה אני גם יכול להשוות את עצמי לאחרים, למדתי בה את החשיבות של תנוחת הרכיבה כדי להפחית את התנגדות הרוח. רכיבה רכונה עם הראש כלפי מטה, קלה מאשר רכיבה קצת זקופה יותר. המבט שוזף רוב הזמן את הרוכב לפניך או מונח הגלגל הקדמי. כמעט לא שמתי לב לנוף או לסביבה, כמעט כמו לרכב על טריינר. ברכיבת שטח, חיים את ההבדל באדמה ובצמחיה. בריחות ובתחושות. יש הבדל אם רוכבים בסביבת נחל, כביש, באדמה חולית או טרשית, ברכיבת שבילים, נטמעים בסביבה, ואילו בכביש, הכל מתמצה אל קצב נשימה, מאמץ וניהול אנרגיה. היקף הזכרונות שיש לי מרכיבות בשדות גדול משמעותית מהרכיבה בכביש. נהניתי, אבל זה מרגיש דחוס יותר וקצר יותר. מעט יותר.

בשטח, הרכיבה נוטה יותר לפיקים של מאמץ. בכביש, המאמץ אחיד יחסית ולאורך זמן. לקח לי זמן להתרגל לרעיון שאני צריך לעבוד כל הזמן בדופק יחסית גבוה. בשבילים, אני יכול לשמור על ממוצע של קצת מעל 20 קמ"ש, אבל אני לא נוטה להתאמץ לאורך זמן. אני גם לרוב רוכב לבד, כך שמאוד קל לי לשמור על הקצב הנכון עבורי. על הכביש, רכבתי קרוב ל-30 קמ"ש במאמץ יחסית גבוה. אומנם היו 1600 רוכבים, אבל כמה עשרות שעקפו אותי גרמו לי תחושה אני נסחף לאחור. בכביש, יש פחות שרירים שעובדים יותר קשה.

בהתחלה, הרכיבה היתה איטית, ועם הזמן הקצב גבר. וכך גם פחתו הדיבורים והרוכבים התכנסו כל אחד אל גופו ואל המאמץ הנדרש. חוץ מכמה שזה לא נחשב מאמץ עבורם. אני רוכב אופני גרבל בעלי צמיגים רחבים יחסית ועמידות יחסית לתקרים. כך שיכלתי לרכב על השוליים בלי לחשוש. האופניים העדינים של רוכבי הכביש צריכים שישאו אותם על כפיים כאשר הכביש נגמר ומגיעים אל מגרש חניה לא סלול. להערכתי, ניתן לרכב יופי על כביש עם שלדה של אופני הרים, צמיגים צרים יותר ובפרט, עם כידון של אופני כביש, כי בסופו של דבר, העבודה מול הרוח היא עיקר המאמץ.

רכיבת כביש כמו שרכיבת כביש צריכה להיות

ידעתי שרכיבה בקבוצה מאוד מקלה, אבל לא הערכתי עד כמה. מדי פעם, "לקחתי טרמפ" עם אחת מקבוצות הרכיבה, ונהניתי מהקלה מאוד משמעותית ברכיבה. בחרתי לפתוח את הרכיבה בחוד, כך שכל הזמן נעקפתי על ידי רוכבים מהירים יותר. בסופו של דבר, המהירות שלי היתה ממוצעת. לא מהמהירים ולא מהאיטים. אני משער, שאילו הייתי בוחר לרכב במאסף, הרכיבה היתה קלה משמעותית. מבדיקות הרכיבה בסטראווה, ראיתי שהרוכביים האיטיים נעו במהירות של 20 קמ"ש לערך. שכמו כל דבר אחר שנכתב בדברי ההסבר למסע היה מאוד מדוייק. כך שמי שרוצה, יכול לרכב 20 קמ"ש את כל המסלול. אומנם בהפסקות קצרות קמעה, אבל להערכתי במאמץ פחות משמעותית.

היה יפה לראות כיצד רוכבים משתפים פעולה ועוזרים אחד לשני. במקרה של תקלה אצל אחד מחברי הקבוצה, כולם עוצרים. כאשר קשה, אנשים מעודדים, ולעיתים, המאמנים דוחפים פיזית את המתקשים. ישנם אתלטים ברמה מאוד גבוהה, שעשו את המסלול כאילו שזה טיול רגוע בהליכה. כך שיש לי לאן לשאוף, וטוב שכך. בין הרוכבים היו נערים ונערות, גברים ונשים בכל הגילאים ובכל הנפחים, כאשר המבוגר ביותר הוא בן 78, ועשה את המסלול המלא.

רוב המסלול הינו גבעות נמוכות, במגמת עליה שאינה ממש מורגשת. לקראת הסוף, יש כמה עליות שקצת הכבידו. לא הקפדתי מספיק על מלחים והייתי צריך לכבד את הירכים בכמה אגרופים הגונים כדי לשחרר אותן. יש לחץ פסיכולוגי נכבד להמשיך לרכב עוד ועוד, ולא להתפדח לעמוד בצד בזמן שכולם עוקפים אותך. למרות ששרפתי סדר גודל של 3000 קלוריות, צרכתי בעיקר מלחים ולא הרגשתי נפילות כוח.

שבילי הרוכבים הולך ומתארך

תוך כדי רכיבה, שמעתי רוכבים מדברים על הפעמים הקודמות. פעמים בהם היתה רוח פנים חמה, או גשם. כך שהיינו ברי מזל לרכב במזג אוויר כה מושלם, ויש אמרו שאפילו היתה רוח גב (בשטח, אפשר לראות בקלות לפי תנועת העלים),

התחנות שובצו כל 35 קילומטרים לערך. כללו בננות, צימוקים, מים, נוזלים איזוטונים, לחם, ממרחים, תמרים. ובאחת התחנות הבחנתי גם בצמיגים, פנימיות וחלפים נוספים. היה רכב תיקונים שלא יצא לי לבחון מקרוב. רוב הרוכבים בוחרים לשבת, אני מעדיף להמשיך לנוע כל הזמן. רוכבי הכביש עם נעליהם הקשיחות משובצות הקליטים והריפוד בעכוז הזכירו לי קצת תרנגולות מסורבלות המנקרות להנאתן בדוכני המזון. עד שחזרו למרחב המחיה שלהן, הכביש, בו הרגישו כמו דגים במים.

הסיום היה נחמד במיוחד. היו מקלחות מוכנות, ובעיקר, ארוחה מופלאה שהוכנה על ידי ערן זינו וצחי בוקששתר והצדיקה את מעמדם כמסעדנים מהמעלה הראשונה. הכל היה טעים ובטוב טעם, ובכמויות שכאלו, זה ממש לא פשוט.

בדרך חזרה הספקתי להציץ על נקודות העצירה ולהבחין שהמארגנים דאגו לנקות את המקום עד לבדל האחרון. אכן, אירגון ברמה הגבוהה ביותר.

נוף המדבר הנפלא, חלף מבלי להשאיר חותם

ובכל זאת, כמה הערות:

אני לא אוהב שאנשים עובדים בשבת. לדעתי, השבת נועדה למשפחה. סגירת הכבישים, מאלצת את השוטרים לעבוד בשבת. אבל זה בקטנה. לשמוע רוכבים מתפארים במחירי האופניים שלהם, לעומת השכר שהשוטרים מקבלים, זה קצת כמו לירוק לבאר ממנה שותים.

למרות שהיו מקלחות סגורות, היו רוכבים שלא יכלו להתאפק מלפנק את הצופים במראה עכוזיהם מחוץ למקלחות. הגעתם לכפר נוער. בסיטואציה אחרת, הייתם נעצרים על התערטלות, ובצדק.

אני חושב שמסע בית השנטי היה יכול להיות מגניב באותה מידה, אילו היה נערך עבור רוכבי שטח. ניתן לרכב למרחקים כאלו בשטח, בשבילים המקסימים שיש לנו בארץ. בשטח, זו לא היתה טיסה במהירות נמוכה, מנותקים מהסביבה, אלא מסע בין מושבים ושדות, בני אדם, נופים וריחות. עשיתי את זה בעבר, קיוותי לחוות את המדבר, אבל מהכביש, החוויה מרוכזת פנימה. בשטח, זה הרבה יותר פאן בעיני. כשאני נוסע ברכב בסביבת מסלול שעשיתי בשטח, אני מכיר ומזהה כל מקום. ואילו הפעם, באוטובוס חזרה, בהייתי בנוף כאילו זו כמעט הפעם הראשונה.

בית השנטי עוזר ל-2500 בני נוער בשנה. 2500 צעירים שהגורל התאכזר אליהם. שאין להם מיטה חמה, צעצועים, מחשב ומישהו שיעזור להם בשיעורי הבית. זה מספר מבהיל בעיני, וטוב שיש מי שלוקח אחריות ומנסה לעזור להם כדי שיוכלו להשתלב בחברה בהצלחה. אבל עצם העובדה שיש כל כך הרבה ילדים שרשויות הרווחה לא מסוגלות לעזור להם, היא בעיני הבעיה האמיתית.

שמעתי פעם, שהיהדות מגדירה 4 רמות של מתן צדקה. הגבוהה ביותר, בה הנותן אינו יודע למי נתן והמקבל אינו יודע ממי מקבל. לאחריה, שהמקבל יודע, אילו הנותן אינו יודע, וכך המקבל יודע שאין לו ממי להתבייש והנותן לא יודע על להתנשא. אחריה, שהמקבל לא יודע, והנותן יודע. כך שהמקבל לא יודע ממי להתבייש, ואילו האחרונה, שהמקבל יודע והנותן יודע. בית השנטי בחרה לתת לילדים להודות לרוכבים. מרגש, אבל אולי אפשר בלי.

גלריית התמונות

דף האירוע, בשביל השנטי 2017 כולל תמונות


 

 

אובנטו 1710 – גירסה ששווה להתקין

זה היה לפני 12 שנים, פעם ראשונה שהתקנתי אובנטו על המחשב שלי. אובנטו 0505. מאז עברו הרבה מאוד ביטים באינטרנטים, למדתי הרבה, אבל תמיד שמרתי חסד נעורים להפצה הלינוקס ששמה לה למטרה להנגיש את שולחן העבודה של מערכת ההפעלה הנפלאה הזו.

תחילת המיליניום, היתה תקופה קשה למשתמשי לינוקס. אי אפשר היה לצפות כמעט בסרטים ברשת הישראלית. לקח הרבה זמן עד שהיתה חבילת אופיס בסיסית, ובילתי הרבה זמן בתחזוקה של המערכת. זו היתה מערכת שעבדתי בשבילה, ולא מערכת שעובדת בשבילי.

כיום, המצב אחר. והעובדה שאני כותב את הפוסט הזה ממחשב mac book pro שמריץ אובנטו, היא ההוכחה לכך. המערכת יציבה, ניתן להתקין אותה בקלילות, היא מעניקה פונקציונליות מרשימה. אבל אובנטו 1710 אינה עוד גירסה, מתקדמת, משוכללת ויציבה ככל שתהיה, זו בעיני פיסת היסטוריה קטנה.

מאז שהתקנתי לבד לינוקס, ועד לפני זה, שמעתי עד כמה שרת התצוגה של המערכת הוא בעייתי (ה- Xserver). זו אולי פיסת התוכנה המושמצת ביותר מתוך כל ארסנל התוכנה החופשית. ואולי אף בצדק. עוד פיסת תוכנה שאנשים אהבו לא לאהוב, היא ממשק התצוגה של אובנטו, ה- unity.

והנה, באבחת גירסה אחת, אובנטו נפתרת משתיהן. הגירסה מתהדרת ב- Wayland כשרת תצוגה, ובמקום ה- unity גירסה מותאמת של gnome3. והדברים עובדים יפה. באמת יפה. השיפור בביצועים מורגש בכל השימוש במחשב. החל מהוקנסול, דרך משחקים (מ- minecraft ועד steam) וגם בדפדפנים (firefox, chrome). הכל נע חלק יותר, מהיר יותר, עם יותר פריימים לשניה.

בעבר, עשיתי שימוש ב- kde. אבל היו התנגשויות בינו לבין unity. עכשיו, אני עם גנום3. זהו שולחן עבודה יציב, מהוקצע ונוח לשימוש.

לא בדקתי שידרוג מתוך גירסאות הכוללות מספר שולחנות עבודה, אלא הסרתי את ה- kde באמצעות sudo apt remove kubuntu-desktop ואחריו sudo apt autoremove.

את השידרוג לגירסת הביטא (שאמורה לעבור ליציבות בימים הקרובים) ביצעתי באמצעות

sudo do-release-upgrade -d. ברגע שתצא הגירסה באופן רשמי, ניתן יהיה לדלג על ה- "d-".

המערכת כוללת אינטגרציה מרשימה עם שירותי ענן שונים. ברגע שמחברים אותה לגוגל, אפשר לראות את היומן באפליקציית היומנים, לקבל גישה ישירה ל-drive וכן הלאה.

בעקבות הערת גסת רוח שהועלתה כאן, אציין שיש חלק מהאפליקציות שאינן רצות ישירות מול ה- wayland, אבל באמצעות שכבת אמולציה. אבל עדיין, השיפור בביצועים מורגש.

בעקבות הערות שניתנו על ידי אנשים שאינם גסי רוח, אציין שהאינטגרציה עם שירותי ענן הייתה קיימת גם בגירסאות קודמות.

טיול אופניים באיזור באר שבע, והתשובה לשאלת הקיום

אחת הדרכים לבחון את איכותו של רהיט מעץ,היא לבדוק את החלקים הנסתרים מהעין. אם לנגר גאווה מקצועית, הרי יקפיד לצבוע בצבע מגן גם את החלקים האחוריים של הלוחות. רהיט, כמו שרשרת, איכותו כאיכות החלקים החלשים שלו. וכך גם חברה אנושית. היא לא נבחנת רק במגדלי הפלדה והזכוכית הנוצצים, אלא ביחס שלה אל אלו שאינם יכולים לדאוג לעצמם.

רכיבה באופניים, נעשית מאחורי הקלעים של החברה. רוכב האופנים בארץ הוא שקוף. שקוף למכוניות, שקוף להולכי הרגל, שקוף לרשויות. מרגע שהתרגלתי להרגשה, התמכרתי לה. מאידך, אני מבחין במה שאי אפשר להבחין ממעוף המכוניות, ממנה הנוף נע מהר מדי. אפשר לנסוע בכביש עשרות פעמים, ולא לראות דבר.

לאחרונה, התחדשתי לי באופניי הרים מתקפלים, ואני מרגיש כאילו יצאתי לחירות. הגלגלים הם 26" והם נכנסים לתא המטען של המכונית הלא גדולה שלי. וכך, כאשר אני רוצה להגיע לפגישה, אני חונה בחניית חינם ומפדל להנאתי דרך רחובות השכונות. כל פעם בדרך אחרת, כל פעם נחשף למראות חדשים, מתוודע אל ישראל נטולת הרכב. אל האנשים הנמצאים בחוץ כאשר שאר עם ישראל מתבשם לו במזגן. למשל, אני צריך להגיע לרמת החייל, אני חונה בצהלה, בה ניתן לחנות חינם, ואילו שני רחובות משם, בנווה שרת, החניה בתשלום. כאשר יש פקק בדרך לעבודה, אני עוצר בצד ומפדל את שאר הדרך. חירות. יחסית.

אני חושב שהקונספט של אופניים עירוניים קצת בעייתי בארץ. לרכב באופניים בעלי גלגלים עדינים כאשר המדרכות רצצות והכבישים שבורים זה בעיני מזוכיזים לרוכב וסאדיזים כלפי האופניים. מאידך, אופניי הרים מתקפלים הם התשובה לבעיית הקיום. הם עמידים, זריזים, נוחים ובעיקר, אפשר לקחת אותם לכל מקום. האפשרות לשאת אופניים + 2 כלבות בתא המטען של הרכב, העניקה לי היכולת, סוף כל סוף, לפרוק אופניים ולהתרחק אל האופק בענן אבק.

את ראש השנה חגגנו עם קרובים בבאר שבע, וכך ארזנו את עצמנו, שתי כלבות וזוג אופניים והי דרומה לבאר שבע. (בתמונה, המכונית המשפחתית :)

שתי כלבות וזוג אופניים אחד

עם שוך הארוחות, מצאתי את עצמי מפדל להנאתי בבאר שבע. וחבל שלא רכבתי שם קודם. נראה שתושבי הארץ החליטו לנטוש אותה. העשבים מבצבצים מהמדרכות ברחובות, כאילו אנשים שכחו לעשות שימוש ברגליהם. רק המכוניות החונות בחוץ מעידות על האפשרות שקוביות הבטון בכל צבעי הקשת של החום מאוכלסות באנשים נושמים. מזל שיש שומרי מסורת בעיר הדואגים להזרים מעט תחושה של חיים לרחובות. בן אם מדובר על ערב או על צהרי היום, שכונת רמות בבאר שבע דוממת.

טיפסתי בכביש לאנדרטאת חטיבת הנגב, ומשם לשביל סובב באר שבע. השבילים נפלאים לרכיבה. ארוכים, בעלי מעט דרדרת, מהירים, מפותלים ובעיקר, די נטושים. רק כאשר רוכבים לצד הכבישים, מבינים עד כמה כביש הוא לא רצועת אספלט המונחת על הקרקע, אלא מעיין מבנה המתנשא מעליה. חוסם את האפשרות לנוע בחופשיות בשדות. חונק את בעלי החיים והסביבה אל תוך משבצות. פידלתי לכיוון מיתר, אחד מישובי הווילות המקיפים את באר שבע.

השער לגן עדן מתחת לכביש 60

רוב כבישי הארץ מצויידים במנהרות ניקוז המקשרות בין צידי הכבישים. לרוב, אפשר גם לרכב בהן. אני אוהב לרכב מתחת לכבישים. מפתיע, כמה המנהרות הללו שקטות וכמה לא שומעים את המכוניות השועטות מעל לראש. תמיד יש הפתעה, אתה יודע מהיכן באת, אבל אינך יודע לאן אתה הולך. לא משנה היכן זה, כשאני מבצבץ מהצד השני, אני מופתע.

הישובים בדרום הארץ מקיפים את עצמם בחומות. כמו שבשרון, ככול שישוב חקלאי יהודי קרוב יותר לישובים ערביים כך קשה יותר להיכנס ולצאת ממנו באופניים, כך גם בדרום. זר שהיה מגיע לאיזור, אולי היה חושב שהמתגוררים בישובי הוילות המטופחים הם פולשים המפחדים מפני הילידים.

המועצה של מיתר משתפת פעולה עם הישוב הבדואי הקרוב, חורה. אולי בגלל זה, תושבי מיתר מתפנקים במיגון דל יחסית סביבם. התעלה והגדר אומנם מונעות מרכב ממונע להיכנס, אבל לא התקשתי להיכנס על האופניים ולרענן את אספקת המים שלי. גן המשחקים היה ריק. גם כאן, הרגשתי בדידות כאילו הכלב הנובח ואני היחידים הטורחים לחיות.

חזרה לבאר שבע, הפעם, ממזרח לכביש 60. המחלף החדש של כביש 6 עם כביש 60 מתרומם מעל החושות המקומיות, הגשרים ענקיים, מעוררי התפעלות כמו עמודים של מקדש עתיק. מעליהם, מתרוצצות להן מכונות, לכאורה רק כמה עשרות מטרים ממני, למעשה, מרגישות כמו בבמימד אחר. הכביש אמור לקרב את הפריפריה למרכז, אך אולי הוא בעצם מקרב בין אוכלוסיות דומות ומדיר החוצה את השונים באמת.

המדבר זרוע במזבלות בלתי חוקיות,  ריח הזבל הנשרף מעורר בי זכרונות מהכפרים בגדה. להקות ענק של עורבים מגודלים מתרוממות כאשר אני מפדל לכיוונם. העורבים מעוררי יראה, אך הם כלום לעומת הכלבים הכנענים המשדרים שהם השליטים במדבר. בעלי חיים גדולים המקרינים כוח. משום מה, התחושה שלי היא כאילו הזבל רק מונח על המדבר, לא מפעפע לתוכו, רק ציפוי דק. אולי המרחבים נראים כה עתיקים ששהם יצליחו להתגבר גם על המטרד הזמני הזה, האדם.

הדבר היחיד המפחיד אותי בשטח הם הכלבים. יותר מחזירי הבר בצפון, חום הקיץ או הולכי על שתיים. אני מקפיד לא להפנות להם את הגב, ואם הם מראים עניין מוגזם, מבצע הדמיה מלאת מרץ של זריקת אבנים.

לאורך כביש 60 משובצים ישובי בדואיים בלתי מוכרים. פעם, חששתי לרכב בקרבם. מתי שהוא, הצלחתי להיפרד מהדיעות הקדומות, או אולי זו ההכרה שאם אני מפחד מהם, עדיף לי לא לרכב בכלל באיזור, וזה כמובן לא בא בחשבון. למדתי להישען על היותי בלתי נראה, וכך אני רוכב לי בסמטאות של הישובים הבלתי מוכרים. מרגיש עולם שלישי, מחנות פליטים חמש דקות מבאר שבע, ממיתר בואכה לעומר.

הנהגת עומר כבר עשרות שנים מוסכסכת עם התושבים באיזור. לכן, כאשר הגעתי לעומר, לא יכולתי להיכנס ליישוב מהשטח. התחושה של המעבר בין הפזורה הבדואית לעומר, הזכיר לי את ההבדל בין קיסריה לג'סר א זרקא. זה לא מרגיש רק מדינה אחרת, אלא זמן אחר. מצד אחד, דירים, עיזים, חמורים וביוב זורם חופשי, ילדים משחקים בחול פזור פיסות הפלסטיק, ומצד שני טיפוח סביבתי ודשאים בסגנון קליפורניה, מדרכות ריקות ומכוניות שועטות. מצד אחד, ישוב שהגבולות שלו מעורפלים, שמפעפע אל המדבר והחול זורם דרכו, ומאידך, ישוב שעושה כל מאמץ לתת לתושביו תחושה שהם בעצם באמריקה, מוקפים גדר ומרובים דשאים מוריקים.

ישוב בפזורה הבדאויית

הנגב שונה מכל איזור אחר בארץ. לא רק בגודלו ובאדמה שלו, אלא בעיקר בתחושת שהוא לא רק מנותק מישראל המודרנית, אלא שהוא שייך לעולם אחר, לאפריקה אולי.. איזור באר שבע שומם, מוזנח, מלוכלך, ובעיקר, נראה שהוא נשכח על ידי הרשויות, מי שיכול מדחיק את היותו גר שם, ומי שלא יכול, אינו חלק מכאן.

טיפ לרוכבים: מאחר שאני רוכב לבד, אני עושה שימוש באפליקצית Road ID המצויינת, שתשגר אות מצוקה אם לא אנוע במשך 5 דקות.

בית הקברות הבדואי ליד מיתר

מסלול הטיול

קקיסטוקרטיה – Kakistocracy

קקיסטוקרטיה

נדיר, שנתקלים במושג במקורו בלטינית, ומאידך, נשמע בעברית כה טוב וכה הולם. קקיסטוקרטיה, היא שלטונם של הגרועים ביותר. זהו מצב, שבו המערכת מעודדת ומאפשרת את קידומם של אלו שהם הגרועים ביותר מבין אזרחי המדינה. למשל, אם מדינת ישראל היא קקיסטוקרטיה, הרי הכנסת היא ערימה של חארות. כה נפלא שאפשר בין סלנג מודרני למושג, שהוא, לא רק מדויק להפליא, אלא גם לטיני. מה שהופך אותו להרבה יותר רציני (אם כי לא פחות עצוב).

מקור המילה במאה ה-17, אך השימוש בה התרחב רק המאה העשרים .מקור המושג מהמילה הלטינית kakistos (גרוע) ו- kratos (שלטון).

להרחבת הדעת והמעי, מוזמנים להציץ בערך האנגלי של המילה בוויקפדיה.

ביקורת הביקורת, מה חסר לי בסצנת האופניים בארץ

אני משער, שאני לא היחיד בין אלו האוהבים לרכב באופניים, שבשעות שאינם רוכבים, קוראים על אופניים, על ציוד, טכניקות רכיבה וכו'. לאחרונה, רכשתי זוג אופניים נוסף, אופני סייקלקרוס. אופניים שאני מאוד נהנה מהם. יחד עם זה, ציפיתי מאופנים בעלי צמיג צר משמעותיית מאופני ההרים שלי, להיות גם מהירים משמעותיית בדרך שרובה המוחלט הינה כבישים סלולים. ולא כך היא.

אני רוכב מהוד השרון לנתניה, 3 פעמים בשבוע, לאורך 25 קילומטרים, עם 2 עליות די מכובדות, ועדיין, שעת שינה נוספת בלילה, מנוחה נכונה, לחץ אוויר בצמיגים ותזונה מוקפדת (שלא נדבר על טמפרטורות שפויות יותר ומשטר הרוחות) ישפיעו הרבה יותר על הזמן הכולל של הרכיבה.

כך שבעודי מחליט כל בוקר איזה סוג ישא אותי אל המרחבים, פיתחתי חשד מה כלפי סקירות האופניים שאני קורא בארץ, כי הרושם המתקבל מקריאה בשפת הקויידש שמעלה אחת בזוית הראש לכאן או לשם, היא באמת חשובה ומאוד משמעותית. ואילו אני מצאתי, שגם אופניים אחרים לגמרי מכל בחינה שהיא, עדיין בסופו של דבר, מבחינת יכולת לגמוע מרחקים, מאוד מאוד דומים. את זה מבינים אחרי שבוחנים אותם ושוב ושוב, באותן דרכים, לאורך מאות קילומטרים ובתנאים שונים. כי התחושה שונה לגמרי. אופני 29 יושבים גבוה, הם מאיצים לאט, אבל שומרים מאוד יפה על המהירות. הגרבל הם כמו דו מושבית קטנה, מאיצים מהר, מרגישים כל מהמורה, לוקחים סיבובים בזריזות ובכיף ואילו אופני 26" הם צעצוע קטון וזריז. קל להאיץ, אבל לא נוח לשמור על מהירות גבוהה.

קיימים בארץ מספר מגזינים, ונראה אולי שכל פעם שליבואן יש איזה צעצוע חדש, הוא נותן לאחד מהכותבים סיבוב ומרוויח כתבה מפרגנת. ועל פני, נראה, אולי, שהאינטרס של הכותבים הוא לא לספק מידע מועיל, מגוון ועדכני לקוראים שלהם, אלא לקבל אל בין רגליהם צעצוע חדש יותר ונוצץ יותר. לדעתי, יותר מדי מסקירות בארץ הינן בעיקר מפרגנות וכל זוג חדש, הוא לא פחות מאשר תוצר של מהנדסים גאוניים והבלחה חד פעמית של יצרתיות בסיבי פחם. הפעמים הבודדות בהם תישמע איזו שהיא ביקורת, היא כאשר אחד הרכיבים הוא קצת פחות יקר ממה שמצופה מאופניים במחיר הזה. וגם אם יש חריגה מהמקצב הזה, הרי הרמה אינה מספיק גבוהה והתועלת, לצערי, די נמוכה. וזה די ברור, כי בסופו של דבר אין הרבה כסף בתחום, וודאי שאין אפשרות לאתר לרכוש כל פעם זוג חדש לטובת סקירה. מאידך, זו לא סיבה לא לספק מידע אמין, ואני בטוח שיש מספיק רוכבים שישמחו להשאיל את האופניים שלהם מבלי להטריח את אנשי השיווק של היבואנים.

תחום האופניים בארץ, כמו כמעט כל תחום אחר, אינו מעניק לעוסקים בו ללקק דבש, או לצורך העניין, דולרים. מצד שני, כאשר אני צופה ב- youtube בסרטונים בנושא, הרי נפתח עולם חדש של רעיונות ושל דברים מגניבים, שאפשר את חלקם לבצע גם בתקציב נמוך.

למשל, מה קורה שלוקחים את האופניים הזולים ביותר לסיבוב במסלול קשוח:

או ניסיון לתת תשובה מדעית לשאלה מה קוטר הגלגל היעיל ביותר לרכיבה, לאיזה סוג רכיבה, ולמה:

(ספוילר: כל הזוגות מתפקדים אותו הדבר, כי בסופו של דבר, המנוע אותו המנוע, אבל בפועל, ה- 29 מהירות יותר במישורים, ה- 26 זריזות יותר במקטעים טכניים ואילו ה- 27.5 סובלים מהחסרונות של שניהם. מסורבלים בטכני ולא מספיק מהירים במישורים).

ואילו בארץ, אם תקראו מאמר, הוא לרוב כולל התפעלות חסרת מעצורים מהיצירה החדשה, ומילות שבח ותודה ליבואן וליצרן. כמובן שזה לגיטמי, וכמובן שבכל העולם עושים כך. אבל מה עם קצת דברים יותר מגוונים? למה תמיד צריך לסקר אופניי קצה במחירי עילית? או ציוד קצה במחיר גבוהה? מה עם קהל היעד שרוצה לקחת את האופנים ולרכב בשביל הכיף, ושרוצה תמורה מקסימלית לכסף ולוותר על אפקט הדוויון של רכישת הציוד היקר ביותר.

אופניים הם דבר נפלא. הם כלי נהדר לחנך ילדים ולקרב אותם לטבע, לחזק בהם את הביטחון העצמי, ללמד אותם להתגבר על מכשולים, להתמודד עם קשיים. שיפור טכניקת הרכיבה של ילדים מאוד עוזר להם להתקדם ותורם מאוד לרכיבה שלהם. לכן, קצת עצוב שלא תמצאו כמעט בעברית סרטון כגון זה, שפורסם במגזין האופניים המצויין bike198.

אז אחרי כמה וכמה שנים שאני עוקב בדבקות אחרי הפירסומים, הגעתי למסקנה, שממש אין בהם תועלת. ושיש לי דברים טובים לעשות מלבד לראות תמונות של חתיכים על אופניים מבהיקים, עם מערכות הילוכים שרק הן עולות יותר מכל הזוגות שלי, גם יחד.

ואחרי 3 שנים רכיבה, ואלפים רבים בשבילים ובכבישים, הגעתי למסקנה הכה ברורה, שמה שמשנה זה המנוע ומי אוחז בכידון. וכל עוד אין למישהו משהו ממש מעניין להגיד על אופניים אז אני מוותר. ושאת הידע שלי אקבל ממגזינים של הגויים ומ-youtube. שם יש סקירות של האופניים הטובים ביותר מתחת ל-1000$, וטיפים אמייתים הניתנים באופן ברור ובהיר על ידי אנשי מקצוע. בלי חנופה, ובלי קשקשת טסטוסטרון.

ועוד מסקנה, הגעתי, שאם אתה לא רוכב כמה מאות קילומטרים על האופניים, בתנאים משתנים, וחוזר שוב אל אופניים אחרים, הרי מאוד קשה לדעת מה ההבדל באמת בין הזוגות. אני גם חושש, שקשה לבחון אופניים כאשר חשופים לכל כך הרבה מידע שיווקי. נוצרת ציפיה, ונראה שהבוחנים קיבלו כל כך הרבה buildup שהם אולי לא בוחנים רק את האופניים, אלא גם את הברושר.

יחד עם זה, כמובן כמה נקודות אור, כמו הבלוג חמוש באופניים של קובי אשל, או הסקירות הטכניות והסרטונים של אסף המכור לאופניי הרים (המוכיח שלא חייבים דפי כרום ומערכת כדי לספק גם תוכן ראוי), ולפעמים, הבלחה, כמו הפוסט הזה (דווקא באתר של יבואן אופניים) המקעקע את המשדרגים הסדרתיים וקורא לחזור לפשטות. להנאה הבסיסית של לנוע באוויר הצח על שני גלגלים, ופשוט להנות מהחיים.

אני מאוד מקווה, שהסיבה העיקרית למצב היא שבסופו של דבר מדובר על ענף די צעיר (סקירות אופניים) ושעם הזמן והבגרות, הדברים ישתפרו, ונזכה לסקירות הראויות לרוכבים המסוקסים ולנופים הנפלאים שהארץ הזה התברכה בהם.