על בני אדם וחיות אחרות

אני פעיל חברתי מעל 30 שנים. תמיד חשתי חובה לנסות לשפר את המצב של החברה בה אני חי. לרוב, זה היה אפקטיבי כמו מאבק של דון קישוט. אבל זה לא מנע ממני להמשיך, אפשר להגיד, יותר ממה שאני בחרתי לעסוק בפעילות חברתית, הגעתי אליה. נמשכתי אליה מחוסר ברירה. לעיתים כי פשוט מאוד עיצבן אותי מה שראיתי, לעיתים כי מאוד האמנתי בדרך. ולעיתים, כי נעשה לי עוול. והאמת, לעיתים קרובות מאוד נמאס.

בעיקר משום שמאבקים חברתיים הם מאבקים של חלשים מול חזקים. של מעטים וחסרי אמצעים אל מול תאגידים ענק המצויידים בסוללת עורכי דין חסרי מצפון. כל משאב שאנחנו מנסים לגייס, מחייב לבקש טובה ממישהו. והמצב בישראל אף גרוע יותר, בפועל אין לנו חברה אזרחית. גם כאשר אנשים מאמינים במטרה, הם יעדיפו לשבת ביציע. לעודד דרך הפייסבוק, אבל לא לעשות בעצמם. וגם כאשר אנשים מוכנים לעשות בעצמם, לרוב, הם ימנעו לחבור לרעיונות של אחרים. לכל אחד יש את הרעיון שלו, והוא ירוץ איתו גם הוא רץ לבד וחברו לצידו, כבר רץ לכיוון. אבל חלילה מלחבור ביחד, חלילה מלעשות משהו משותף.

כאשר סוף כל סוף, אנשים מתארגנים, אז נוצרים שני תהליכים. מגננה של המובילים, הם יחסמו כוחות צעירים, כדי לשמר את מה שיש, ועיסוק אין סופי במנגנון עצמו. כולם טופחים אחד לשני על השכם, מסתחבקים, מפארים כמה הרעיון והארגון נפלאים, עד שהפעילות עצמה, המקורית, לה התכסנו, כמעט נשכחת.

אלו הן תופעות טבעיות, הנגזרות מהטבע האנושי, אבל הבעיה החמורה ביותר מכולן, היא מחסור במידע וידע. אתה רוצה להתמודד עם זיהום ריח של קמינים? יגידו לך, אבל אתה בודד. אתה נכנס בקבוצה ושופך ממר ליבך, וכל מיני גרופים של ראש העיר יעשו ממך צחוק. העירייה החליטה משהו שפוגע לך בשכונה? אף אחד לא יבוא ויגיד לך, או יודיע לך. רוצה לדבר עם עו"ד לבדוק מה אתה יכול לעשות? תתחיל לשלם, והרבה, פשוט כי העיריה החליטה החלטה זדונית מתוך ידיעה שאינך יכול להתמודד איתה.

לכן, יצרתי את ארגז הכלים לפעיל החברתי. ארגז כלים שנועד להעצים אותכם, האזרחים. לתת לכם כלים להתמודד עם הרשויות, כלים לקבל החלטות מושכלות, בתחומי צריכה ונדל"ן.

בחירה של עורך דין היא אקט של חתונה עיוורת, כשאתה בעצמך עיוור. כי בעצם, אינך מבין דבר בהליך העומד לפניך. רוב האנשים, פשוט מקווים שיהיה טוב ונותנים אמון מוחלט בבעל מקצוע יקר, שיכול להחליט בפועל לקחת כמה כסף שמתחשק לו ממך אך גרוע מכך, וזה אם הוא לא גורם לך נזק שעלול אף לעלות לך בהכל. גם אם אתה חושב שאתה מבין, בסופו של דבר, מדובר על מקצוע מורכב, מלא פרטים קטנים, עם שפה וקודים משלו, שאתה יכול אולי לעיתים, להבין קצת בדיעבד. לרוב, כאשר תשהה בבית המשפט, פשוט לא תבין מה הולך שם ותצטרך הסברים שלרוב ישאירו אותך עוד יותר מבולבל.

לעיתים קרובות מדי, מדובר על קשר שעלול להימשך זמן רב מדי. במקרה שלי, המצב היה גם קשה במיוחד. בניגוד למצבים בהם אתה תובע אדם כדי להגיע להישג עתידי, הרי הפעם, אני תבעתי כדי להפסיק סבל מתמשך. עינוי. כי הסבל שעברתי על ידי הנתבעים היה תמידי. לא מדובר על לחץ פיננסי, אני נפגעתי פגיעה נפשית מתמשכת מרעש של מועדון עבריינים שפעל בזמן שהמשטרה פועלת לכאורה כדי להמשיך לו לפעול. מועדון שהעייריה החליטה, מטעמיה היא, לעכב את הטיפול בו כמה שרק אפשר. זו לא רק סבל מהרעש המתמשך, אלא אכזבה עמוקה מהעירייה, מהפקידים, מבתי המשפט ומהמשטרה. ואני אומר את זה כאדם שגם לפני זה ממש לא נתן בהם אמון. אבל לא חשבתי שהם יכולים להגיע לרמה כזו של ביזוי החוק וזכויות אדם בסיסיות.

בתוך סיטואציה מורכבת, שבה עבריינים גזלו ממני את הפרטיות שלי, את היכולת שלי לשהות בביתי, ביזו אותי והפחידו אותי. סיטואציה בה נבחרי הציבור ופקידים, אנשים שמשכורתם יוצאת מכיסי משקרים לי בזמן שהם מביטים בי בעיינים, בלי שום בושה. עורכת הדין ישיעהו נאלצה גם להתמודד גם העומס הנפשי שאני עברתי, וגם לעיתים, עם שיקול דעת מוטעה. כי מה לעשות, אחרי שהפרטיות שלי, הזכות שלי לישון, למעשה, זכויות האדם הבסיסיות שלי נרמסו על ידי העירייה שלי ועבריינים, הסעד שהיא נתנה הוא הרבה יותר מאשר רק סעד משפטי. היא הופכת בעל כורכה לאדם שמפרש לי מציאות שהיא בלתי מתקבלת על הדעת ועוזר לי לא לאבד לגמרי ולחלוטין את שפיות דעתי.

עורכת הדין רנאל ישעיהו, היא עורכת דין מעולה, יסודית, מעמיקה, שעושה הכל כדי לייצג את האינטרסים שלך, גם כאשר אתה לא מודע להם וגם כאשר אתה חושב אחרת. ייצוג משפטי בסיטואציה כזו, היא גם סוג של מנטורית, ולא כל אחד בנוי לזה. כי זה גם דורש הבנה רגשית, במקצוע בו הכל נשפט בפריזמה של חוקים, תקנות ותקדימים.

נולדתי בשנת 1971. בשנות השבעים, כילד, היתה לנו מעט טלויזיה. אני זוכר את הצפיה בשחור לבן שוב ושוב בניתוח צפרדע. בחמש וחצי היו תוכניות. רובן לא ממש ענינו אותנו. אבל היינו צופים. לפעמים אני רואה תוכניות נוסטלגיות על כמה היה מגניב לצפות בתוכניות כמו שלוש ארבע חמש וחצי, או הקרסולה, יש לי סודות, או ריץ רץ. אותי רובן שיעממו. אבל צפיתי.

אומרים שהמשיכה לצפיה בטלויזיה היא תכונה גנטית. שתמונות מרצדות מושכות את העין כחלק ממערכת הגנה של הגוף מפני סכנה. ואכן, כשהטלויזיה פועלת, העין אליה ישר נמשכת.

לאחרונה קראתי שיש מתאם בין צריכה של תרופות נוגדות דכאון לבין צפיה בחדשות. הטענות הבסיסיות אומרות שכאשר צופים בחדשות באסון, נוצרת תחושה כאילו האסון מסכן גם את הצופה. אנשים יכולים לחשוש מהתפרצות הר געש שהם ראו בחדשות, גם אם אין בסביבה שלהם בכלל אחד שכזה. ואם מדובר על סכנות כמו מלחמת עולם, אנשים יכולים לחוות לחץ במשך חודשים ושנים.

אני לא צופה בחדשות כבר הרבה שנים. לא רק משום שזה מדכא, אלא משום שקלטתי שאם אני מבין משהו בנושא שעליו מדובר, אני קולט עד כמה אין קשר בין הכתבה לבין המציאות. הסקתי מזה, שגם בנושאים שאיני מבין בהם מה שמוצג בטליזיה אינו קשור למציאות. אבל כאשר אני מדבר עם צופי חדשות, הם משדרים תחושות של לחץ ושל חשש מהמציאות. הרבה יותר ממה שאני מרגיש למרות שאני מעודכן בחדשות דרך אתרי החדשות.

בעבר הכנסתי כמה כתבות לטלויזיה. ראיתי את תהליך העבודה, עם השנים למדתי עד כמה החדשות הן רובן המוחלט ספינים. מידע המסופק על ידי בעלי עניין, שכל תכליתו לקדם אינטרסים פוליטים. לרוב, תראו את בעל העניין לקראת סוף הכתבה, מעניק איזה שהיא פרשנות.

כמו רוב אנשים שאני מכיר, מדי פעם אני מתנתק ויוצא לנופש במקומות אחרים. לפעמים בארץ, לפעמים בחו"ל. ואני כל הזמן מנסה לבדוק מדוע כל כך טוב לי שם. מדוע אני מאושר שם ומדוע רמות המתח וחוסר שביעות הרצון הולכות וגדלות כאשר אני מגיע הביתה.
התחלתי לבודד רכיבים. זה לא הבית שלי, שהיה לי הרבה מזל לגביו ואני שמח בחלקי. ולשמחתי לא המשפחה או העבודה.
חשבתי שאולי הפעילות הגופנית בנופש, ההליכה, הנסיעות האין סופיות, הנופים. אבל אני רוכב שעות ארוכות כל שבוע, בשדות. מרגיש תחושה של שלווה ואושר כאשר אני יושב על אוכף האופניים.

חשבתי שאולי העבודה מלחיצה אותי, אבל גם כאשר אני נמצא בתקופות רגועות, אני עדיין כל הזמן חווה מעין תיקתוק, מקצב פנימי שמלחיץ אותי.

חשבתי שזו השיגרה, אבל השיגרה היא קלה. גם אם אני צריך להסיע את הילדים לחוגים ונאלץ להרגיש את הטירוף הישראלי בכבישים, אוביקטיבית זה כלום.. הרבה פחות מלחיץ מנהיגה של מאות קילומטרים בחו"ל או טיסה.

קראתי מאמר על הנזקים של נאור כחול, עד כמה לא טוב לצפות בטלפון. חשבתי, שאם יש מקור ענק לאור כחול, זו הטלויזיה. שכאשר צופים בטלויזיה, טובלים למעשה בתוך אור מלאכותי, שכמות האור היא עצומה, מקיפה. החלטתי לנסות בלי. לכבות לגמרי את המרקע.

לא חשבתי שהתוצאות יהיו כה מרשימות. לא חשבתי ששעתים של צפיה בסידרה נורדית ביום או סידרת מתח בדיונית תוכל להשפיע עלי באופן שזה משפיע. הפסקתי לצרוך את כל סוגי הוידאו. גם בטלפון. אני כמעט מפחד לצפות בהם. כי:

תחושת הרעב הפסיקה. אני כבר לא רעב בערב. ירדתי במשקל.

חוש הצמא התייצב. אני מרגיש צמא ולא מתבלבל בינו לבין רעב.

אני הרבה יותר רגוע. אני לא ממהר. לא מרגיש דחוק לשום דבר.

הטקיטוק הפנימי הפסיק. יש בי שלווה.

אני ישן יותר טוב. אני מתחיל לחוש עיפות כהשמש שוקעת. אני יכול לשכב במיטה ברוגע ולבהות בתקרה. בכיף. אני נרדם בקלות, ישן היטב ומתעורר רענן.

פציעות מבריאות מהר יותר.

חזרתי לקרוא, אני הרבה יותר מרוכז.

המחשבות זורמות ממוקדות יותר.

הפחדים הקטנים נעלמו. מחשבות מוות, דאגות, לחץ לשלמות משפחתי ואני, לחץ מפני בעיות בריאות. כמעט אין. ואם יש, הן מופיעות כדאגות רציונליות לדאוג לעצמי, לא פחד שצריך להילחם בו כדי לברוח ממנו.

כבר לא מרגיש שהזמן עובר בטירוף, שהחיים חולפים מול עיני בקצב מהיר.

הרבה יותר נחמד לי לדבר עם אנשים.

המחשבות נקיות יותר, זורמות יותר, ממוקדות. אני מרגיש חי יותר.

חזרתי לכתוב בבלוג.

נזכרתי בספרו של האקסלי, עולם חדש אמיץ, המתאר דיסוטופיה בה כולם מחוברים לטלויזיה ונוטלים סמי הרגעה. אבל זה בדיוק מה שקורה עכשיו. מה ההשפעה של צפיה אין סופית בסדרות על הישראלים? מה גורם לכל כך הרבה אלימות, לשיח כה בוטה, להתנהגות כה ברוטלית על הכבישים? הרי אם אני צפיתי באופן מדוד בסדרות רגועות עם הרבה שלג, מה ההשפעה על מי שצופה יותר בסדרות אלימות יותר? עד כמה הטלויזיות הגדולות אחראיות על חוליה של החברה הישראלית? עד כמה הצפיה בסדרות מכניסה את הישראלים לטירוף? אני משער שלא תצפו בתוכנית תחקירים על זה וסביר להניח שגם לא באתרי החדשות. הרי הם כולם מתפרנסים מאותה השוקת.

מידע חשוב ועדכני אודות חבר מועצת העיר הוד השרון רן יקיר

בקרוב עומדים להכריע על הקמת תחנת כוח באיזור השרון. מדובר על מפלצות של תחנות כוח, ענקיות. אחת, גדולה במיוחד, ליד כפר סבא, והשניה סמוך למחלף קסם. בשני המקרים, מדובר על מיקום אומלל.

במקרה של קסם, מדובר על תחנה שתשב ישירות על מקורות הירקון. ההשפעה התרמית שלה וההשפעת הרעידות על מקורות המים הם נושא להשערה בלבד. מקורות התנגדו.

השניה היא בצמוד למזרח כפר סבא, גדר ההפרדה וגלגוליה. בתחנה שכזו, ישכנו גם עשרות אלפי ליטרים של סולר, עטופים בתשתיות גז, במרחק זריקת אבנים מהצד השני.

שתי התחנות יחנקו את הסביבה, ימנעו פיתוח שלה. עשרות אלפים זוגות צעירים יאלצו לשלם יותר במקום אחר.

שתי התחנות נמצאות במסלול נחיתה של מטוסים. לכן, הם יקבלו הקלה בגובה הארובות. כך, המדינה אומרת, מאחר שאתם כבר סובלים מהמטוסים, בואו נקל על הטיקונים וניתן להם ארובות נמוכות יותר.

זאת בניגוד לתחנת הכוח רידניג, שבה הארובה גבוהה מאוד.

בשרון יש עומס סביבתי מאוד גבוה, הרבה מאוד זיהומים, על שטח צר מאוד. השרון גם ייחודי מבחינת היותו מסדרון אקולוגי חשוב.

בשעה טובה נפתח בלוג חדש עבור תושבי השרון והסביבה. הבלוג יעסוק בבעיות סביבה ואחרות הקשורות להוד השרון. החל מהתחבורה הציבורית ועד להיתרי בניה ובעיות סביבה.

הוד השרון, אמיר כוכב והסביבה

השבוע, כאשר התחזית דיברה על 33 מעלות באיזורנו, יצאתי לרכב 90 קילומטרים. מאחר שכבר צלחתי חמישים קייצים, אני מנסה לא להכניס את עצמי למצבים מורכבים מדי מבחינה פיזית. כך קיוותי.

סה"כ אני מרוצה מהרכיבה שעשיתי. מהירות נטו, בלי עצירות, קרוב ל-14 קמ"ש. הטמפ' בפועל הגיעו גם ל-36 מעלות. לא סבלתי יותר מדי בזמן הרכיבה, שום דבר לא נפגע באופן משמעותי. לא התייבשתי, לא נפלתי, לא נדרסתי.

אני מעריך שהכושר שלי הוא די בסיסי בין רוכבי האופניים. אני לא מככב בטבלאות הביצועים של סטראווה. זנב לאריות. בקושי. בתחתית השליש הראשון לפי הזמנים.

השיגרה שלי מורכבת בעיקר ברכיבות נעימות בשבילים המופלאים של איזור הירקון. בחודשים טובים, אני עושה את זה 3 פעמים בשבוע. כיום האיזור קצת מבואס בגלל השקעות בתשתיות. המון משאיות ענק, לעיתים דוהרות בשבילים. איים שלמים של שלווה ירוקה נעקרו, דרכים שהכרתי כל שקע בהן כוסו ושוטחו. מקווה שבחורף הבא כבר יתחילו להיעלם הצלקות.

במשך שנים רכבתי חזק. ז"א, הייתי מנסה לאמץ את עצמי כמה שיותר תוך כדי רכיבה. אבל הבנתי שהגוף שלי לא בהכרח צומח מתוך אימונים שכאלו. למעשה, הדרך הנכונה לדעתי ועבורי היא רכיבה בעצימות נמוכה. כפי שמוסבר כאן כל כך יפה. הרעיון נחמד מכדי להיות אמיתי, השקיעו הרבה זמן באימונים מאוד עדינים, התאמנו בכיף, בלי לסבול, והכושר שלכם רק ירווח. להרגשתי, אופן העבודה הזה מאפשרלמערכות הגוף לתקן את עצמן תוך כדי עבודה. בני אדם נהגו ללכת המון. אנחנו יצורים הולכים והגוף שלנו מסוגל לתחזק את עצמו כשאנחנו עובדים בעצימות נמוכה. ז"א, אם ארכב 40 קילומטרים מתוך ניסיון לרכב חזק, אגיע פחות מהר והרבה יותר עייף מאשר אילו אשקיע מחשבה בניסיון לרכב כמה שיותר חלש.

כך עברתי למודל אימון בעצימות נמוכה. אני מקפיד לרכב בדופק נמוך, כמה נמוך שסביר. לרוב מתחת ל-130. זה מאפשר לי לרכב הרבה יותר שעות. היכולת שלי לבצע מאמץ גדול לא נפגעת. אבל אני אף פעם לא מרגיש מותש אחרי אימון. כיום, אני רוכב בערך 70 קילומטרים בשבוע. לרוב לקראת ערב. לפעמים, אני יוצא לסיבוב גדול יותר כדי להתאוורר. נניח 50 קילומטרים חלקם בגלי העליות של כביש 531 בואכה גבעת חן.

אני רוכב על אופני זנב קשיח בני 6 שנים ויותר מ- 20 אלף קילומטרים.
בטיול שכזה, אני שם על בקבוקי המים בשלדה ליטר וחצי מים, וכך גם בתיק שעל הגב, נושא כחרום ליטר וחצי. בתיק, יש לי מלבד בקבוק המים: כלי תיקון, קרם הגנה, שמן שרשרת, אוכל. פנס ראש (הוא תמיד בתיק). זה תיק הטיולים שלי ואני לוקח אותו לכל מקום.

לניווט אני משתמש ב- etrex30 ישן וטוב של גרמין. הוא שרד נפילות מחרידות, והוא צורך רק 2 סוללות אצבע ל-24 שעות. (דגם ה-X עם יותר פיקסלים, לא כה חסכוני). תוך כדי רכיבה, אני מציג בו בעיקר את המהירות שלי ואת הדופק. אבל באיזורים שאני לא מכיר אני מנווט לפי סימון על המפה שבמכשיר.

לא ידעתי כיצד אגיע לרחובות. אני לא מכיר את האיזור. השאלה העיקרית היכן לעבור את כביש 1. והמקום הישיר ביותר הוא באיזור כפר חב"ד. שאליו כבר הגעתי כבר ואני מכיר את הדרך אליו. יחד עם זה, הבעיות יכולות לנבוע מהפרטים הקטנים. לא תמיד אפשר לעבור מכל ישוב לכל ישוב, יש גדרות, תעלות, חולות. כדאי לתכנן ולנסות לבחון בעיות נפוצות מראש. שבילים יכולים להתגלות כחוליים לאורך קילומטרים. להפוך רכיבה לכמעט בלתי אפשרית ולגרום לעיכובים. כל עוד נשארים בתנועה, הגוף מתקרר. בהליכה עם אופניים בחול, הקסם הזה פחות מתחולל.

על מנת לתכנן את המסלו אני עושה שימוש בכמה מקורות מידע:

open route service כדי לתכנן את המפה. יש להם אפשרויות מעולות לתכנון מסלול תוך הימנעות מכבישים סלולים (כאשר בוחרים במצב אופני הרים).

תצלומי אוויר של המרכז למיפוי ישראל הם ברמה גבוהה מספיק כדי לזהות אם יש מדרכה לצד הכביש. אני לא רוכב בכבישים מהירים.

גוגל מפות, בעיקר בשביל תצלומי רחובות.

אחרי שיצרתי מסלול, אני לומד אותו, את הישובים בסביבה, את סוג הקרקע, את הגבהים השונים. מנסה להבין מנסיעות באיזור מה אני רואה, מביט בתצלומי אוויר, ועדיין, הכל מפתיע.

יצאתי יחסית מאוחר, 8 בבוקר. אחרי קילומטר אחד, אמרתי לעצמי, שמע, לא רע, נשאר לך רק עוד 99% מהדרך. את הקילומטרים הראשונים עברתי במחשבות כפירה בעצם הרעיון לצאת ובשמחה כאשר הגעתי ל-10%. הצורך להתרכז במד הדופק ולהוריד עומס כל הזמן הכניס אותי לתסכולים חדשים. זה מאוד מעצבן לא להעלות דופק. במקום להסתער על הגבעה, אני מנסה לשמור שיווי משקל במהירות אפסית. אבל אחרי זמן מה, התמכרתי לקצב האיטי של האירועים. לא רק הדופק שלי, הכל התחיל לנוע יותר לאט.

התרכזתי במד המרחק, והתחלת ללגום ליטר בערך כל עשרה קילומטרים. כאשר אני ממלא מים כל הזדמנות. ועוצר לשתות. להתיז על עצמי הרבה מים, ולהמשיך.

מוזר בעיני שיש כל כך מעט מקורות מים זמינים במרחב הציבורי. יש הרבה גנים ציבוריים בלי ברזיה בכלל, או ברזיות שאינן תקינות. לאורך שביל ישראל יש כמה נקודות מים, וכך גם בבתי כנסת וברוב בתי הקברות.

תוך כדי רכיבה, היכולת שלי לדעת את מצבי הפיזי מאוד נפגעת. לא סתם אנשים מתפגרים להם במאמצים כאלו. אם נוסיף לכך שהתודעה מצטמקת לבוטן, צריך למצוא שיטה ברורה לשתות מספיק. החלטתי שליטר לעשרה קילומטרים הוא סביר (בעיקר בגלל החום) ונוח למעקב. אז נזכרתי, שגם עודף שתיה הוא בעייתי, בשל אובדן מלחים. הרבה ממקרה המוות במרתונים נגרמים בשל שתיית יתר (הגורמת לבצקת במוח). כך שהרגשתי שאני מיוצב מבחינת מים, הורדתי קצת את הלגימות.

הגעתי לאיזור התעשיה ברחובות, 46 קילומטרים, פחות מ-4 שעות. צילמתי תמונה וצפיתי בנהגים מתווכחים בעקבות תאונה קלה.

אחרי 4 שעות רכיבה הכל הופך חסר כאב. זה רגע מסויים שאני פתאום מודע שאני לא מרגיש שום מאמץ ושום קושי, ריחוף קליל על האדמה, לגמרי בכאן ועכשיו, שום תודעה לעבר. הרגליים הן כמו מכונה שיכולה לפעול עוד ועוד ועוד. זה הרגע שהרגשתי שהכל היה שווה. בשביל הרגע הזה אני רוכב.

ברכיבה הזו בחנתי את היכולת לרכב רחוק בדופק נמוך, אני גם בוחן גם סוג מזון "חדש" לרכיבה. יש מעט סוגי מזון שממש נוח לצרוך בזמן רכיבה. שמספקים אנרגיה ומלח. לי קשה לצרוך חלבונים וגם לחם מלא לא עושה לי טוב, שלא נדבר על אוכל זבל וטיגונים. לכן ניסיתי פיתה עם מלח ושמן זית. מצאתי אותה כמו מן משמיים. חצי פיתה ל-20 קילומטרים. היא לא מתייבשת בחום גבוה, זה נספג לגוף ממש מהר אפשר לדחוף לזה המון המון קלוריות (חצי פיתה עם כף שמן זה 300 קלוריות. כל כף, עוד 40 קלוריות). סה"כ, הוצאתי בערך 2500 קלוריות בטיול. לא לקחתי מספיק פיתות לכן עצרתי וקניתי לי פיתה עם ירקות וטחינה וחצי ליטר קולה. המוכרים צחקו ("איך תשמין אם לא תאכל כלום"). בלסתי הכל כמעט בעמידה.

השמש היתה כה חזקה שהמים בתיק הגב התחממו והיה לו ריח של פלסטיק חרוך.

הדרך חזרה היתה קצת יותר קשה. התחת כאב ברמות, ועשיתי שימוש במשחה שמאוד מאוד הקלה. 5 קילומטרים מהבית שרירי הרגל החלו לתרגל היתפסויות, כמו כלב שמריח את הבית, הורדתי קצת קצב וזה עבר.

עם השנים, למדתי שאסור לנוח. מקסימום, לעצור לזמן קצר. אם אתקרר, אסבול מאוד עד שאצליח להתחמם שוב.

למרבה הפתעתי, לא הרגשתי זומבי למחרת. דווקא בסדר גמור. בעבר, מאמצים כאלו היו מפילים אותו לכמה יממות. הרכיבה היתה הרבה יותר כיפית ממה שחשבתי.

הטרלה שיצאה משליטה היא הטרלה שגם המטריל בעצמו כבר נסחף לתוכה ואיבד את השליטה עליה.

דוגמא נפוצה: נשיא ארה"ב דונאלד טראמפ.

מתוך כתבה על הנשיא:

The Trump effect

Lichter noted that in 2016, Trump jokes on late night programs outnumbered Hillary Clinton jokes three-to-one. In 2020, Trump jokes outnumber Biden jokes 30-to-one.

בזמן האחרון, שמתי לב, שאנשים כבר לא מדביקים מדבקות פגוש. המדבקות היחידות שאני נתקל בהם הן של "אבא פגום", "מאמאנט" והמדבקות של אצני המרתון וחצי המרתון. 

נראה, שהצורך של הישראלים לבטא את עצמך באמצעות מכוניות בוטל אחרי עשרות שנים שכיכב כאחד האמצעים הבולטים בנושא. כיום, כנראה שכל המדביקים מצאו לעצמם מפלט בפייסבוק ובטוויטר. או שפשוט לא רוצים ללכלך את המכונית החדשה, שהם מתכוונים למכור תוך 3 שנים מקס. 

המכוניות המוגזמות שולטות בכביש. מכוניות שאך לפני עשור נראו גדולות, נבלעות בקרב המיני וואנים והקרוס אובר, שנראה שתצרוכת הדלק הגבוהה שלהם לא מרתיעה אנשים מהזכות להשקיף על כולם מלמעלה בפקק. 

נראה שהתנועה נרגעה, ז"א, יש הרבה פחות ציפצופים וניסינות עקיפה פראיים. כנראה שהשילוב של אופניים חשמליים, קוקרינטים ופקקים בכל צומת כמעט, דיכאו לגמרי את אותם מעטים שעוד חשבו שיש סיבה ללחוץ עוד קצת על הגז. 

במקביל, בכל עצירה, חלק מהאזרחים ממנים את עצמם לשמש כביטוי צפצפני לאור הירוק למען חבריהם לרמזור השקועים עמוק בתוך הטלפונים שלהם. קוראים ברשת חברתית, מתכתבים ברשת חברתית אחרת, או סתם צופים בוידאו ברשת חברתית נוספת. 

הצורך העז להתחבר אל המסכים לא נגמר כנראה בבתים של הישראלים. שיותר ויותר בוחרים להניף את התריסים בבתיהם. מקלים על עצמם להתחבר למסכים, למקור המידע, הבידור והתקשורת הבין אישית. בארה"ב, רבע מהאוכלוסיה כבר אינה יוצאת אל החוץ במהלך השבוע. מהדירה, לחניון, לחניון בעבודה, לחניון בקניון. בקרוב, אנשים אולי כבר לא יצטרכו חלונות בבתים. 

סדר עדיפויות, לתת לדברים הנכונים את החשיבות הראויה. ביום שבו הבנתי שלא צריך להתאים את רכיבת האופניים לחיים, אלא את החיים אל הרכיבה, כל השאר החל להסתדר מעצמו.

לאחרונה אני רוכב מהוד השרון דרומה ליהוד, מסלול בן 20 קילומטרים וקצת. הכרתי את הדרך לפני שהתחלתי לרכב בה על בסיס כמעט יומי, או חשבתי שאני מכיר. הדרך של אתמול היא לא הדרך של מחר. וכאשר עייפים, האבנים כואבות יותר. והדרך הזו רצוצה באבנים. גם מזג האוויר תיעתע, וזכיתי לרוח נגדית בבוקר ובערב.

אט אט, הסתגלתי למאמץ. למדתי לכבד את הדרך, עם חלוף הימים, החמסינים, החום, הרוחות, האבק והלחות, כך הפנמתי, בפעם המי יודע, שדרכים לא תוקפים, אלא מסתגלים, לומדים, מקשיבים. ורק מתוך הקשב והסובלנות לקבל את הדרך כדרכה, יכולה לנבוע ההבנה, ההשלמה, והיכולת להתמודד. אופניים הם כלי חשוף וקשיח, שמרגישים בו כל אבן ומשב רוח. 

ברכב אני יכול להגיע לעבודה ב-40 דקות. זו לא נהיגה נחמדה. בשבילים, אני רוכב יותר משעה, של אבנים מקפצצות, מאמץ ולעיתים כאב, אך גם תחושה שהכל משתלב, זורם, השבילים, כמעט ריקים. אני פוגש אנשים בודדים. ולרוב, זוכה לברכת שלום. בשדות, הריחות מגוונים כצבעים, משתנים לפי עונות השנה ומופע החמה, כאשר אני מגיע, ריח המלתחות וחדר הכושר הצמוד אליהן, תמיד זהה. 

ברכב, התכלית היא להגיע כמה שיותר מהר ויעיל. באופניים, אני בוחר בין עשרות הדרכים האפשריות לפי מזג האוויר ומזג מצב הרוח. לעיתים, אני מחליט לרכב לאורך הירקון, לפעמים, לאורך שכונות שלא השתנו חמישים שנים, לפעמים,  עוצר סתם ככה. מביט סביב נהנה מהאין איש שסביבי. מהדממה. בשדות, כל יום מיוחד וחד פעמי. כל יציאה היא חוויה. 

 

בית הקברות בקיבוץ עינת, שצימחו בו חורשה סבוכה, שגם בימים הלוהטים ביותר, עדיין נשאר חשוך כמו יער באגדה. והוא נטוע שם, מנותק מהכביש שנסלל לידו. הרבה לפני שכביש 6 והסרחון הנידף ממנו כלאו את הקיבוץ בין הכביש לבין ההר.

או המבנים הישנים, מהזמנים שלפני פרוץ הציונות לארץ פזורים בכל מישור החוף, מבני בני מאות שנים. שמבעד לקירותיהם משתקפים כמעט נופים אחרים, ללא עמודי חשמל ועומסים. מבנים שניטלו מהם אנשיהם ושמותיהם והם נספגים אל האדמה, נדחקים תחת שכחה.

רכיבה היא מסע של גילוי תמידי של פרטים המשתנים כל הזמן.

וכך, למדתי להכיר את הישובים, ואת דרכי הגרים בהם.

סביון, ישוב בו התושבים כנראה נעים רק במכונית, ובחלקים ממנו וויתרו על המדרכות. שחלק נכבד מהכבישים בו הם ללא מוצא, גם להולכי רגל, כאילו משדרים לבאים, אם אתה לא מאיתנו, אין לך מה לעשות כאן. ישוב מסוגר, כמו מבוצר, שאפשר להיכנס אליו רק בדרכים מוסדרות מצולמות ומפוקחות, וכמעט אי אפשר לצאת ממנו אל השדות שסביב. ישוב שכן לישובי שיכונים, שגם הם יהרסו בקרוב לטובת מגדלים, ודייריהם יוכלו להביט אל הבריכות הכה רבות של שכניהם ולדעת שהם, ממש לא מוזמנים.

מגשימים, שלא רק שאיתרע מזלו ועם פתיחת מסלול נחיתה חדש מטוסים חגים כמה עשרות מטרים מעליו, שהפרדסים שלו סופחו אל יהוד ומתכננים להקים שכונה בדיוק מתחת למטוסים. כה רבים הישובים, המקומות, כה דחוסה הארץ בעצים, נחלים, דרכים וסודות. ויושביה, מתרוצצים בכבישים, מנסים להספיק עוד לפני החופשה בארץ זרה.

במכונית, לא היה עולה על דעתי להיכנס לאלעד. עיר שברגע שהתחלתי מדווש ברחובותיה, הנה, אני חמישים ואולי מאה שנים בעבר, ובניגוד לסביון, אלעד שטופה בגברים נשים וטף, ומהלכים ברגליהם ממש, והעיר סואנת ומלאת חיים ושמחה. ואולי היא רק עדיין לא נכבשה בשיטפון המסכים, והנעים בה, עירניים, ועינהם לא מזוגגות, כך שהם ינועו הצידה ויפנו דרך לרוכב האקראי. עיר שהאקלים בה קריר יותר, מאחוריה, מרחבים, עדיין נקיים ולצידה חורשות, ואף גמלים ועיזים.

.

כששוהים בחוץ מספיק, לומדים להבחין בין מקצב החיים למקצב המכונות, לכבד את המחזוריות של הרוח, האדמה, הצומח והזורם. לחזור אל הגודל שלנו, בעלי חיים זעירים הרוחשים על האדמה, להכיר בשבריריות שלה, ומאידך, בגודל ובעוצמה. ביתרון של הסתפקות במה שיש, כאן ועכשיו, ובעיקר, בזמניות שלנו.