מה הטלויזיה לעולם לא תספר לכם

נולדתי בשנת 1971. בשנות השבעים, כילד, היתה לנו מעט טלויזיה. אני זוכר את הצפיה בשחור לבן שוב ושוב בניתוח צפרדע. בחמש וחצי היו תוכניות. רובן לא ממש ענינו אותנו. אבל היינו צופים. לפעמים אני רואה תוכניות נוסטלגיות על כמה היה מגניב לצפות בתוכניות כמו שלוש ארבע חמש וחצי, או הקרסולה, יש לי סודות, או ריץ רץ. אותי רובן שיעממו. אבל צפיתי.

אומרים שהמשיכה לצפיה בטלויזיה היא תכונה גנטית. שתמונות מרצדות מושכות את העין כחלק ממערכת הגנה של הגוף מפני סכנה. ואכן, כשהטלויזיה פועלת, העין אליה ישר נמשכת.

לאחרונה קראתי שיש מתאם בין צריכה של תרופות נוגדות דכאון לבין צפיה בחדשות. הטענות הבסיסיות אומרות שכאשר צופים בחדשות באסון, נוצרת תחושה כאילו האסון מסכן גם את הצופה. אנשים יכולים לחשוש מהתפרצות הר געש שהם ראו בחדשות, גם אם אין בסביבה שלהם בכלל אחד שכזה. ואם מדובר על סכנות כמו מלחמת עולם, אנשים יכולים לחוות לחץ במשך חודשים ושנים.

אני לא צופה בחדשות כבר הרבה שנים. לא רק משום שזה מדכא, אלא משום שקלטתי שאם אני מבין משהו בנושא שעליו מדובר, אני קולט עד כמה אין קשר בין הכתבה לבין המציאות. הסקתי מזה, שגם בנושאים שאיני מבין בהם מה שמוצג בטליזיה אינו קשור למציאות. אבל כאשר אני מדבר עם צופי חדשות, הם משדרים תחושות של לחץ ושל חשש מהמציאות. הרבה יותר ממה שאני מרגיש למרות שאני מעודכן בחדשות דרך אתרי החדשות.

בעבר הכנסתי כמה כתבות לטלויזיה. ראיתי את תהליך העבודה, עם השנים למדתי עד כמה החדשות הן רובן המוחלט ספינים. מידע המסופק על ידי בעלי עניין, שכל תכליתו לקדם אינטרסים פוליטים. לרוב, תראו את בעל העניין לקראת סוף הכתבה, מעניק איזה שהיא פרשנות.

כמו רוב אנשים שאני מכיר, מדי פעם אני מתנתק ויוצא לנופש במקומות אחרים. לפעמים בארץ, לפעמים בחו"ל. ואני כל הזמן מנסה לבדוק מדוע כל כך טוב לי שם. מדוע אני מאושר שם ומדוע רמות המתח וחוסר שביעות הרצון הולכות וגדלות כאשר אני מגיע הביתה.
התחלתי לבודד רכיבים. זה לא הבית שלי, שהיה לי הרבה מזל לגביו ואני שמח בחלקי. ולשמחתי לא המשפחה או העבודה.
חשבתי שאולי הפעילות הגופנית בנופש, ההליכה, הנסיעות האין סופיות, הנופים. אבל אני רוכב שעות ארוכות כל שבוע, בשדות. מרגיש תחושה של שלווה ואושר כאשר אני יושב על אוכף האופניים.

חשבתי שאולי העבודה מלחיצה אותי, אבל גם כאשר אני נמצא בתקופות רגועות, אני עדיין כל הזמן חווה מעין תיקתוק, מקצב פנימי שמלחיץ אותי.

חשבתי שזו השיגרה, אבל השיגרה היא קלה. גם אם אני צריך להסיע את הילדים לחוגים ונאלץ להרגיש את הטירוף הישראלי בכבישים, אוביקטיבית זה כלום.. הרבה פחות מלחיץ מנהיגה של מאות קילומטרים בחו"ל או טיסה.

קראתי מאמר על הנזקים של נאור כחול, עד כמה לא טוב לצפות בטלפון. חשבתי, שאם יש מקור ענק לאור כחול, זו הטלויזיה. שכאשר צופים בטלויזיה, טובלים למעשה בתוך אור מלאכותי, שכמות האור היא עצומה, מקיפה. החלטתי לנסות בלי. לכבות לגמרי את המרקע.

לא חשבתי שהתוצאות יהיו כה מרשימות. לא חשבתי ששעתים של צפיה בסידרה נורדית ביום או סידרת מתח בדיונית תוכל להשפיע עלי באופן שזה משפיע. הפסקתי לצרוך את כל סוגי הוידאו. גם בטלפון. אני כמעט מפחד לצפות בהם. כי:

תחושת הרעב הפסיקה. אני כבר לא רעב בערב. ירדתי במשקל.

חוש הצמא התייצב. אני מרגיש צמא ולא מתבלבל בינו לבין רעב.

אני הרבה יותר רגוע. אני לא ממהר. לא מרגיש דחוק לשום דבר.

הטקיטוק הפנימי הפסיק. יש בי שלווה.

אני ישן יותר טוב. אני מתחיל לחוש עיפות כהשמש שוקעת. אני יכול לשכב במיטה ברוגע ולבהות בתקרה. בכיף. אני נרדם בקלות, ישן היטב ומתעורר רענן.

פציעות מבריאות מהר יותר.

חזרתי לקרוא, אני הרבה יותר מרוכז.

המחשבות זורמות ממוקדות יותר.

הפחדים הקטנים נעלמו. מחשבות מוות, דאגות, לחץ לשלמות משפחתי ואני, לחץ מפני בעיות בריאות. כמעט אין. ואם יש, הן מופיעות כדאגות רציונליות לדאוג לעצמי, לא פחד שצריך להילחם בו כדי לברוח ממנו.

כבר לא מרגיש שהזמן עובר בטירוף, שהחיים חולפים מול עיני בקצב מהיר.

הרבה יותר נחמד לי לדבר עם אנשים.

המחשבות נקיות יותר, זורמות יותר, ממוקדות. אני מרגיש חי יותר.

חזרתי לכתוב בבלוג.

נזכרתי בספרו של האקסלי, עולם חדש אמיץ, המתאר דיסוטופיה בה כולם מחוברים לטלויזיה ונוטלים סמי הרגעה. אבל זה בדיוק מה שקורה עכשיו. מה ההשפעה של צפיה אין סופית בסדרות על הישראלים? מה גורם לכל כך הרבה אלימות, לשיח כה בוטה, להתנהגות כה ברוטלית על הכבישים? הרי אם אני צפיתי באופן מדוד בסדרות רגועות עם הרבה שלג, מה ההשפעה על מי שצופה יותר בסדרות אלימות יותר? עד כמה הטלויזיות הגדולות אחראיות על חוליה של החברה הישראלית? עד כמה הצפיה בסדרות מכניסה את הישראלים לטירוף? אני משער שלא תצפו בתוכנית תחקירים על זה וסביר להניח שגם לא באתרי החדשות. הרי הם כולם מתפרנסים מאותה השוקת.

לא לסגור את רידניג

בקרוב עומדים להכריע על הקמת תחנת כוח באיזור השרון. מדובר על מפלצות של תחנות כוח, ענקיות. אחת, גדולה במיוחד, ליד כפר סבא, והשניה סמוך למחלף קסם. בשני המקרים, מדובר על מיקום אומלל.

במקרה של קסם, מדובר על תחנה שתשב ישירות על מקורות הירקון. ההשפעה התרמית שלה וההשפעת הרעידות על מקורות המים הם נושא להשערה בלבד. מקורות התנגדו.

השניה היא בצמוד למזרח כפר סבא, גדר ההפרדה וגלגוליה. בתחנה שכזו, ישכנו גם עשרות אלפי ליטרים של סולר, עטופים בתשתיות גז, במרחק זריקת אבנים מהצד השני.

שתי התחנות יחנקו את הסביבה, ימנעו פיתוח שלה. עשרות אלפים זוגות צעירים יאלצו לשלם יותר במקום אחר.

שתי התחנות נמצאות במסלול נחיתה של מטוסים. לכן, הם יקבלו הקלה בגובה הארובות. כך, המדינה אומרת, מאחר שאתם כבר סובלים מהמטוסים, בואו נקל על הטיקונים וניתן להם ארובות נמוכות יותר.

זאת בניגוד לתחנת הכוח רידניג, שבה הארובה גבוהה מאוד.

בשרון יש עומס סביבתי מאוד גבוה, הרבה מאוד זיהומים, על שטח צר מאוד. השרון גם ייחודי מבחינת היותו מסדרון אקולוגי חשוב.

בלוג לתושבי הוד השרון

בשעה טובה נפתח בלוג חדש עבור תושבי השרון והסביבה. הבלוג יעסוק בבעיות סביבה ואחרות הקשורות להוד השרון. החל מהתחבורה הציבורית ועד להיתרי בניה ובעיות סביבה.

הוד השרון, אמיר כוכב והסביבה

עבודה בדופק נמוך, zone 2, כיף יעיל.

השבוע, כאשר התחזית דיברה על 33 מעלות באיזורנו, יצאתי לרכב 90 קילומטרים. מאחר שכבר צלחתי חמישים קייצים, אני מנסה לא להכניס את עצמי למצבים מורכבים מדי מבחינה פיזית. כך קיוותי.

סה"כ אני מרוצה מהרכיבה שעשיתי. מהירות נטו, בלי עצירות, קרוב ל-14 קמ"ש. הטמפ' בפועל הגיעו גם ל-36 מעלות. לא סבלתי יותר מדי בזמן הרכיבה, שום דבר לא נפגע באופן משמעותי. לא התייבשתי, לא נפלתי, לא נדרסתי.

אני מעריך שהכושר שלי הוא די בסיסי בין רוכבי האופניים. אני לא מככב בטבלאות הביצועים של סטראווה. זנב לאריות. בקושי. בתחתית השליש הראשון לפי הזמנים.

השיגרה שלי מורכבת בעיקר ברכיבות נעימות בשבילים המופלאים של איזור הירקון. בחודשים טובים, אני עושה את זה 3 פעמים בשבוע. כיום האיזור קצת מבואס בגלל השקעות בתשתיות. המון משאיות ענק, לעיתים דוהרות בשבילים. איים שלמים של שלווה ירוקה נעקרו, דרכים שהכרתי כל שקע בהן כוסו ושוטחו. מקווה שבחורף הבא כבר יתחילו להיעלם הצלקות.

במשך שנים רכבתי חזק. ז"א, הייתי מנסה לאמץ את עצמי כמה שיותר תוך כדי רכיבה. אבל הבנתי שהגוף שלי לא בהכרח צומח מתוך אימונים שכאלו. למעשה, הדרך הנכונה לדעתי ועבורי היא רכיבה בעצימות נמוכה. כפי שמוסבר כאן כל כך יפה. הרעיון נחמד מכדי להיות אמיתי, השקיעו הרבה זמן באימונים מאוד עדינים, התאמנו בכיף, בלי לסבול, והכושר שלכם רק ירווח. להרגשתי, אופן העבודה הזה מאפשרלמערכות הגוף לתקן את עצמן תוך כדי עבודה. בני אדם נהגו ללכת המון. אנחנו יצורים הולכים והגוף שלנו מסוגל לתחזק את עצמו כשאנחנו עובדים בעצימות נמוכה. ז"א, אם ארכב 40 קילומטרים מתוך ניסיון לרכב חזק, אגיע פחות מהר והרבה יותר עייף מאשר אילו אשקיע מחשבה בניסיון לרכב כמה שיותר חלש.

כך עברתי למודל אימון בעצימות נמוכה. אני מקפיד לרכב בדופק נמוך, כמה נמוך שסביר. לרוב מתחת ל-130. זה מאפשר לי לרכב הרבה יותר שעות. היכולת שלי לבצע מאמץ גדול לא נפגעת. אבל אני אף פעם לא מרגיש מותש אחרי אימון. כיום, אני רוכב בערך 70 קילומטרים בשבוע. לרוב לקראת ערב. לפעמים, אני יוצא לסיבוב גדול יותר כדי להתאוורר. נניח 50 קילומטרים חלקם בגלי העליות של כביש 531 בואכה גבעת חן.

אני רוכב על אופני זנב קשיח בני 6 שנים ויותר מ- 20 אלף קילומטרים.
בטיול שכזה, אני שם על בקבוקי המים בשלדה ליטר וחצי מים, וכך גם בתיק שעל הגב, נושא כחרום ליטר וחצי. בתיק, יש לי מלבד בקבוק המים: כלי תיקון, קרם הגנה, שמן שרשרת, אוכל. פנס ראש (הוא תמיד בתיק). זה תיק הטיולים שלי ואני לוקח אותו לכל מקום.

לניווט אני משתמש ב- etrex30 ישן וטוב של גרמין. הוא שרד נפילות מחרידות, והוא צורך רק 2 סוללות אצבע ל-24 שעות. (דגם ה-X עם יותר פיקסלים, לא כה חסכוני). תוך כדי רכיבה, אני מציג בו בעיקר את המהירות שלי ואת הדופק. אבל באיזורים שאני לא מכיר אני מנווט לפי סימון על המפה שבמכשיר.

לא ידעתי כיצד אגיע לרחובות. אני לא מכיר את האיזור. השאלה העיקרית היכן לעבור את כביש 1. והמקום הישיר ביותר הוא באיזור כפר חב"ד. שאליו כבר הגעתי כבר ואני מכיר את הדרך אליו. יחד עם זה, הבעיות יכולות לנבוע מהפרטים הקטנים. לא תמיד אפשר לעבור מכל ישוב לכל ישוב, יש גדרות, תעלות, חולות. כדאי לתכנן ולנסות לבחון בעיות נפוצות מראש. שבילים יכולים להתגלות כחוליים לאורך קילומטרים. להפוך רכיבה לכמעט בלתי אפשרית ולגרום לעיכובים. כל עוד נשארים בתנועה, הגוף מתקרר. בהליכה עם אופניים בחול, הקסם הזה פחות מתחולל.

על מנת לתכנן את המסלו אני עושה שימוש בכמה מקורות מידע:

open route service כדי לתכנן את המפה. יש להם אפשרויות מעולות לתכנון מסלול תוך הימנעות מכבישים סלולים (כאשר בוחרים במצב אופני הרים).

תצלומי אוויר של המרכז למיפוי ישראל הם ברמה גבוהה מספיק כדי לזהות אם יש מדרכה לצד הכביש. אני לא רוכב בכבישים מהירים.

גוגל מפות, בעיקר בשביל תצלומי רחובות.

אחרי שיצרתי מסלול, אני לומד אותו, את הישובים בסביבה, את סוג הקרקע, את הגבהים השונים. מנסה להבין מנסיעות באיזור מה אני רואה, מביט בתצלומי אוויר, ועדיין, הכל מפתיע.

יצאתי יחסית מאוחר, 8 בבוקר. אחרי קילומטר אחד, אמרתי לעצמי, שמע, לא רע, נשאר לך רק עוד 99% מהדרך. את הקילומטרים הראשונים עברתי במחשבות כפירה בעצם הרעיון לצאת ובשמחה כאשר הגעתי ל-10%. הצורך להתרכז במד הדופק ולהוריד עומס כל הזמן הכניס אותי לתסכולים חדשים. זה מאוד מעצבן לא להעלות דופק. במקום להסתער על הגבעה, אני מנסה לשמור שיווי משקל במהירות אפסית. אבל אחרי זמן מה, התמכרתי לקצב האיטי של האירועים. לא רק הדופק שלי, הכל התחיל לנוע יותר לאט.

התרכזתי במד המרחק, והתחלת ללגום ליטר בערך כל עשרה קילומטרים. כאשר אני ממלא מים כל הזדמנות. ועוצר לשתות. להתיז על עצמי הרבה מים, ולהמשיך.


מוזר בעיני שיש כל כך מעט מקורות מים זמינים במרחב הציבורי. יש הרבה גנים ציבוריים בלי ברזיה בכלל, או ברזיות שאינן תקינות. לאורך שביל ישראל יש כמה נקודות מים, וכך גם בבתי כנסת וברוב בתי הקברות.


תוך כדי רכיבה, היכולת שלי לדעת את מצבי הפיזי מאוד נפגעת. לא סתם אנשים מתפגרים להם במאמצים כאלו. אם נוסיף לכך שהתודעה מצטמקת לבוטן, צריך למצוא שיטה ברורה לשתות מספיק. החלטתי שליטר לעשרה קילומטרים הוא סביר (בעיקר בגלל החום) ונוח למעקב. אז נזכרתי, שגם עודף שתיה הוא בעייתי, בשל אובדן מלחים. הרבה ממקרה המוות במרתונים נגרמים בשל שתיית יתר (הגורמת לבצקת במוח). כך שהרגשתי שאני מיוצב מבחינת מים, הורדתי קצת את הלגימות.

הגעתי לאיזור התעשיה ברחובות, 46 קילומטרים, פחות מ-4 שעות. צילמתי תמונה וצפיתי בנהגים מתווכחים בעקבות תאונה קלה.

אחרי 4 שעות רכיבה הכל הופך חסר כאב. זה רגע מסויים שאני פתאום מודע שאני לא מרגיש שום מאמץ ושום קושי, ריחוף קליל על האדמה, לגמרי בכאן ועכשיו, שום תודעה לעבר. הרגליים הן כמו מכונה שיכולה לפעול עוד ועוד ועוד. זה הרגע שהרגשתי שהכל היה שווה. בשביל הרגע הזה אני רוכב.

ברכיבה הזו בחנתי את היכולת לרכב רחוק בדופק נמוך, אני גם בוחן גם סוג מזון "חדש" לרכיבה. יש מעט סוגי מזון שממש נוח לצרוך בזמן רכיבה. שמספקים אנרגיה ומלח. לי קשה לצרוך חלבונים וגם לחם מלא לא עושה לי טוב, שלא נדבר על אוכל זבל וטיגונים. לכן ניסיתי פיתה עם מלח ושמן זית. מצאתי אותה כמו מן משמיים. חצי פיתה ל-20 קילומטרים. היא לא מתייבשת בחום גבוה, זה נספג לגוף ממש מהר אפשר לדחוף לזה המון המון קלוריות (חצי פיתה עם כף שמן זה 300 קלוריות. כל כף, עוד 40 קלוריות). סה"כ, הוצאתי בערך 2500 קלוריות בטיול. לא לקחתי מספיק פיתות לכן עצרתי וקניתי לי פיתה עם ירקות וטחינה וחצי ליטר קולה. המוכרים צחקו ("איך תשמין אם לא תאכל כלום"). בלסתי הכל כמעט בעמידה.

השמש היתה כה חזקה שהמים בתיק הגב התחממו והיה לו ריח של פלסטיק חרוך.

הדרך חזרה היתה קצת יותר קשה. התחת כאב ברמות, ועשיתי שימוש במשחה שמאוד מאוד הקלה. 5 קילומטרים מהבית שרירי הרגל החלו לתרגל היתפסויות, כמו כלב שמריח את הבית, הורדתי קצת קצב וזה עבר.

עם השנים, למדתי שאסור לנוח. מקסימום, לעצור לזמן קצר. אם אתקרר, אסבול מאוד עד שאצליח להתחמם שוב.

למרבה הפתעתי, לא הרגשתי זומבי למחרת. דווקא בסדר גמור. בעבר, מאמצים כאלו היו מפילים אותו לכמה יממות. הרכיבה היתה הרבה יותר כיפית ממה שחשבתי.

הטרלה שיצאה משליטה על עצמה

הטרלה שיצאה משליטה היא הטרלה שגם המטריל בעצמו כבר נסחף לתוכה ואיבד את השליטה עליה.

דוגמא נפוצה: נשיא ארה"ב דונאלד טראמפ.

מתוך כתבה על הנשיא:

The Trump effect

Lichter noted that in 2016, Trump jokes on late night programs outnumbered Hillary Clinton jokes three-to-one. In 2020, Trump jokes outnumber Biden jokes 30-to-one.


כמה דברים קטנים ששמתי לב אליהם

בזמן האחרון, שמתי לב, שאנשים כבר לא מדביקים מדבקות פגוש. המדבקות היחידות שאני נתקל בהם הן של "אבא פגום", "מאמאנט" והמדבקות של אצני המרתון וחצי המרתון. 

נראה, שהצורך של הישראלים לבטא את עצמך באמצעות מכוניות בוטל אחרי עשרות שנים שכיכב כאחד האמצעים הבולטים בנושא. כיום, כנראה שכל המדביקים מצאו לעצמם מפלט בפייסבוק ובטוויטר. או שפשוט לא רוצים ללכלך את המכונית החדשה, שהם מתכוונים למכור תוך 3 שנים מקס. 

המכוניות המוגזמות שולטות בכביש. מכוניות שאך לפני עשור נראו גדולות, נבלעות בקרב המיני וואנים והקרוס אובר, שנראה שתצרוכת הדלק הגבוהה שלהם לא מרתיעה אנשים מהזכות להשקיף על כולם מלמעלה בפקק. 

נראה שהתנועה נרגעה, ז"א, יש הרבה פחות ציפצופים וניסינות עקיפה פראיים. כנראה שהשילוב של אופניים חשמליים, קוקרינטים ופקקים בכל צומת כמעט, דיכאו לגמרי את אותם מעטים שעוד חשבו שיש סיבה ללחוץ עוד קצת על הגז. 

במקביל, בכל עצירה, חלק מהאזרחים ממנים את עצמם לשמש כביטוי צפצפני לאור הירוק למען חבריהם לרמזור השקועים עמוק בתוך הטלפונים שלהם. קוראים ברשת חברתית, מתכתבים ברשת חברתית אחרת, או סתם צופים בוידאו ברשת חברתית נוספת. 

הצורך העז להתחבר אל המסכים לא נגמר כנראה בבתים של הישראלים. שיותר ויותר בוחרים להניף את התריסים בבתיהם. מקלים על עצמם להתחבר למסכים, למקור המידע, הבידור והתקשורת הבין אישית. בארה"ב, רבע מהאוכלוסיה כבר אינה יוצאת אל החוץ במהלך השבוע. מהדירה, לחניון, לחניון בעבודה, לחניון בקניון. בקרוב, אנשים אולי כבר לא יצטרכו חלונות בבתים. 

לרכב לעבודה באופניים דרך השדות

סדר עדיפויות, לתת לדברים הנכונים את החשיבות הראויה. ביום שבו הבנתי שלא צריך להתאים את רכיבת האופניים לחיים, אלא את החיים אל הרכיבה, כל השאר החל להסתדר מעצמו.

לאחרונה אני רוכב מהוד השרון דרומה ליהוד, מסלול בן 20 קילומטרים וקצת. הכרתי את הדרך לפני שהתחלתי לרכב בה על בסיס כמעט יומי, או חשבתי שאני מכיר. הדרך של אתמול היא לא הדרך של מחר. וכאשר עייפים, האבנים כואבות יותר. והדרך הזו רצוצה באבנים. גם מזג האוויר תיעתע, וזכיתי לרוח נגדית בבוקר ובערב.

צינור ניקוז ליד גבעת השלושה

אט אט, הסתגלתי למאמץ. למדתי לכבד את הדרך, עם חלוף הימים, החמסינים, החום, הרוחות, האבק והלחות, כך הפנמתי, בפעם המי יודע, שדרכים לא תוקפים, אלא מסתגלים, לומדים, מקשיבים. ורק מתוך הקשב והסובלנות לקבל את הדרך כדרכה, יכולה לנבוע ההבנה, ההשלמה, והיכולת להתמודד. אופניים הם כלי חשוף וקשיח, שמרגישים בו כל אבן ומשב רוח. 

ברכב אני יכול להגיע לעבודה ב-40 דקות. זו לא נהיגה נחמדה. בשבילים, אני רוכב יותר משעה, של אבנים מקפצצות, מאמץ ולעיתים כאב, אך גם תחושה שהכל משתלב, זורם, השבילים, כמעט ריקים. אני פוגש אנשים בודדים. ולרוב, זוכה לברכת שלום. בשדות, הריחות מגוונים כצבעים, משתנים לפי עונות השנה ומופע החמה, כאשר אני מגיע, ריח המלתחות וחדר הכושר הצמוד אליהן, תמיד זהה. 

שלולית ליד עדנים

ברכב, התכלית היא להגיע כמה שיותר מהר ויעיל. באופניים, אני בוחר בין עשרות הדרכים האפשריות לפי מזג האוויר ומזג מצב הרוח. לעיתים, אני מחליט לרכב לאורך הירקון, לפעמים, לאורך שכונות שלא השתנו חמישים שנים, לפעמים,  עוצר סתם ככה. מביט סביב נהנה מהאין איש שסביבי. מהדממה. בשדות, כל יום מיוחד וחד פעמי. כל יציאה היא חוויה. 

גשר הרכבת הישן ליד כפר סירקין, במבט מתוך גשר הרכבת החדש

 

בית הקברות בקיבוץ עינת, שצימחו בו חורשה סבוכה, שגם בימים הלוהטים ביותר, עדיין נשאר חשוך כמו יער באגדה. והוא נטוע שם, מנותק מהכביש שנסלל לידו. הרבה לפני שכביש 6 והסרחון הנידף ממנו כלאו את הקיבוץ בין הכביש לבין ההר.

או המבנים הישנים, מהזמנים שלפני פרוץ הציונות לארץ פזורים בכל מישור החוף, מבני בני מאות שנים. שמבעד לקירותיהם משתקפים כמעט נופים אחרים, ללא עמודי חשמל ועומסים. מבנים שניטלו מהם אנשיהם ושמותיהם והם נספגים אל האדמה, נדחקים תחת שכחה.

רכיבה היא מסע של גילוי תמידי של פרטים המשתנים כל הזמן.

מכונית שרופה ליד פארק אפק

וכך, למדתי להכיר את הישובים, ואת דרכי הגרים בהם.

סביון, ישוב בו התושבים כנראה נעים רק במכונית, ובחלקים ממנו וויתרו על המדרכות. שחלק נכבד מהכבישים בו הם ללא מוצא, גם להולכי רגל, כאילו משדרים לבאים, אם אתה לא מאיתנו, אין לך מה לעשות כאן. ישוב מסוגר, כמו מבוצר, שאפשר להיכנס אליו רק בדרכים מוסדרות מצולמות ומפוקחות, וכמעט אי אפשר לצאת ממנו אל השדות שסביב. ישוב שכן לישובי שיכונים, שגם הם יהרסו בקרוב לטובת מגדלים, ודייריהם יוכלו להביט אל הבריכות הכה רבות של שכניהם ולדעת שהם, ממש לא מוזמנים.

מגשימים, שלא רק שאיתרע מזלו ועם פתיחת מסלול נחיתה חדש מטוסים חגים כמה עשרות מטרים מעליו, שהפרדסים שלו סופחו אל יהוד ומתכננים להקים שכונה בדיוק מתחת למטוסים. כה רבים הישובים, המקומות, כה דחוסה הארץ בעצים, נחלים, דרכים וסודות. ויושביה, מתרוצצים בכבישים, מנסים להספיק עוד לפני החופשה בארץ זרה.

רכבת ליד נווה ירק

במכונית, לא היה עולה על דעתי להיכנס לאלעד. עיר שברגע שהתחלתי מדווש ברחובותיה, הנה, אני חמישים ואולי מאה שנים בעבר, ובניגוד לסביון, אלעד שטופה בגברים נשים וטף, ומהלכים ברגליהם ממש, והעיר סואנת ומלאת חיים ושמחה. ואולי היא רק עדיין לא נכבשה בשיטפון המסכים, והנעים בה, עירניים, ועינהם לא מזוגגות, כך שהם ינועו הצידה ויפנו דרך לרוכב האקראי. עיר שהאקלים בה קריר יותר, מאחוריה, מרחבים, עדיין נקיים ולצידה חורשות, ואף גמלים ועיזים.

מחלף קאסם

.

שקיעה מעל פתח תקווה
שקיעה מעל פתח תקווה מכיוון בריכת הנופרים, מקורות הירקון

כששוהים בחוץ מספיק, לומדים להבחין בין מקצב החיים למקצב המכונות, לכבד את המחזוריות של הרוח, האדמה, הצומח והזורם. לחזור אל הגודל שלנו, בעלי חיים זעירים הרוחשים על האדמה, להכיר בשבריריות שלה, ומאידך, בגודל ובעוצמה. ביתרון של הסתפקות במה שיש, כאן ועכשיו, ובעיקר, בזמניות שלנו.

בבריכת הנופרים

לרכב במדבר, חוויות מ- hlc 2018. מסע בעקבות הראם הלבן

לפעמים, כשאני דוחף את האופניים בעליה, ובדיוק הנשימה עומדת להיגמר, וגם הכוח. ויש לי עוד איזה שלושים קילומטרים עד לתחנה הבאה, שחלק נכבד מהם עלול להראות כמו העליה הזו, ואז אני נעצר, פשוט כי אין ברירה, ואני מביט על המצוקים המאוד עתיקים הללו, ומרגיש, שאני נמצא במקום היפה ביותר בעולם, בזמן הנכון ביותר בעולם, שזה כמובן עכשיו.

דע מהיכן באת ולאן אתה הולך

בעקרון, ה-hlc מוזנק מהצפון. כשהגענו לצפון, הסתבר לנו באופן חד משמעי, שאי אפשר לרכב את הקטע של המסלול בגולן.

מג'דל שמס מקסימה, והאנשים היושבים בה, נדיבים וטובי לב. האווירה רגועה, אולי משום שבגבהים הכל שקט יותר. וקשה יותר לבצע פעולות פיזית. האנשים נוהגים לאט ובטוח. ההר נוכח מכל נקודה על הכפר ובזמן סערה, שומעים אותו נוהם. ברוב הבתים תמצאו תנורי עצים לחימום, כי אי אפשר לסמוך על רשת החשמל בסופת שלג, והדלק בתנורי הנפט עלול לקפוא כאן.

למרות הגשמים העזים שלא פסקו לרגע, חלק החליטו לזנק בבבוקר. לרכב על הכביש היכן שחייבים, אחד גם ניסה את המסלול. חבורה של 13 רוכבים לערך, החליטו להתחיל מהדרום, בתיאום עם לימור. הלא מנהל. נחמד להיות עם חבורה של אנשים באותו הראש. רגועים, שקולים, כמות מרשימה של פטפטנים, ולכולם כמובן סיפורים מסמרי שיער.

לא תיכננתי לרכב במדבר, אבל שמחתי על ההזדמנות. ידעתי, שאין סיכוי שאני אצליח להגיע לאיזורים הללו בעצמי. ומאחר שהאופניים פחות או יותר מוכנים, אמרתי לעצמי, מעניין איך זה.

אל המדבר

רכבתי 4 ימים סה"כ, ישנתי 3 פעמים במדבר. פעמיים ליד ישוב, ופעם אחת לבד, על פיסגה של הר.

אל הערבה נשפכים נחלים עתיקים. הם נחצבו לפני מליוני שנים, כאשר המקום היה ג'ונגל ענק, ודינוזארים הסתובבו בו. ואני רוכב בתוך הנחל הזה, שחלק מהאבנים בו מורכבות משרידי עצמות של יצורים קדמוניים. והכל ריק. ולא שומעים את המיית החרקים האופינית לכל איזור אחר בארץ. ואין כמעט ציוץ ציפורים. אין רעש מכונות, אין אפילו עמוד חשמל אחד באופק. אין גם קליטה, כמובן.

נהר קדמון

למה לעשות כזה דבר?

לילה, ויש לי עוד וואדי אחד לטפס עד שאוכל למלא מים ואולי אף לישון, בשחרות. רכבתי היום 100 קילומטרים, עם טיפוס מצטבר של קילומטר. וכבר קצת בא לי לנוח.

 

צל

אני אוהב גשם. באמת, כשיורד גשם, אני יכול לצאת החוצה בלי חולצה כדי להרגיש את הטיפות על הגוף. במדבר, למדתי על עצמי, שאני לא אוהב גשם במדבר. אפילו לא קצת. מבחינתי, שיהיה כאן יבש לתמיד. זה בדיוק מה שעובר לי בראש כשאני צועד בלילה, במעלה וואדי צר מדי, צופה במחול שדים של ברקים שמתחולל סביבי. אסור להילחץ במדבר. מי שנלחץ, עושה טעויות. עשיתי טעויות. מי שלא לומד מהטעויות שלו במדבר, לא שורד.

כנראה שהוא לא שרד

רואים את שרידי השיטפון, לפעמים, סלעי ענק שהתמוטטו על השביל. לומדים לרסן את הלחץ. יש דברים חשובים יותר מהדמיונות שלי, להתמקד, במה שקורה כאן ועכשיו. אמרתי לעצמי, פאק, אם זה מתחיל לזרום כאן, אני לוקח את האופניים ועף למעלה. ואם צריך, זורק את האופניים קיבינמט. לפעמים, לפי איך שהאדמה כאן עולה, אני מרגיש שתיכף יש תהום והנה לפתע, אני מוצא את עצמי מביט על הערבה, בלילה, מעל תהום של מצוקים בגובה חצי קילומטר. אז רוכבים במדבר בלילה לאט. אסור להילחץ, אסור להתעייף, אסור לעשות טעויות, אסור לבזבז מים.

שרידי שיטפון

אחרי שיצאתי מהוואדי, וווידאתי שאכן מה שחשבתי הוא נכון, ושהגשמים נמצאים הרחק צפונה מאיזור הניקוז של הנחל שבו בוססתי, שמתי פעמיי לשחרות. זו היתה רכיבה לילה קלילה לאורך המצוק. שחרות הוא ישוב כה נידח, שהוא אפילו לא מוכר כנידח. הגעתי לשם אחרי פחות מדי מים, וכהרגל השבילים, לא נכנסתי לישוב מהכניסה הראשית. אלא מאחורי הקלעים. מהאיזורים הנידחים יותר של הישוב הנידח ביותר בישראל (עם כל הכבוד לעזוז, ויש כבוד).

הסתובבתי לי במקום, שהזכיר לי כפר נופש משנות השישים בו משום מה הדיירים לא מפנים את עצמם. אין כבישים, מבנה קטן במרכז, עם גינה לילדים. אבל בלי מים לשתיה. וכך הסתובבתי לי בלילה, בישוב היפה והבלתי מוכר, וחיפשתי ברז.

אחרי כמה סיבובים בשבילים החשוכים, איתרתי נפש חיה, בחור צעיר שנולד באיזור, מסתבר שהוא רוכב, כמובן, כי באיזור הזה, זה פשע לא לרכב. וגם אולי שמע על ה- hlc. המקום הוא ישוב קהילתי, ונראה שהתושבים בונים אותו בלעצמם, מהאדמה של המקום.

שחרות

נפרדתי מהמקומי החביב עם לב שמח וציוד מלא מים, הלכתי להתמקם על המצוק, פרשתי את שק השינה, מרחתי שיט נגד יתושים. והתמקדתי במשימה הכי חשובה שלי לעכשיו: ללכת לישון.

בשלב מסויים כבר לא אכפת מכלום רק ממה שקורה עכשיו. אין עבר, אין עתיד, רק הווה.

מצאתי מקום נחמד, מרחק ביטחון מה, מהמצוק המשקיף אל איזור הבקעה. לא הבנתי כמה אני גבוה, עד שזריחת השמש העירה אותי, בדממה מופלאה, מתוך ההרים שמנגד. ולא הייתי צריך יותר שום דבר.

זריחה בשחרות

הלכתי לישון עם דיווה אפלה והתעוררתי לצד נערה חביבה. השינה במדבר נפלאה. מתעוררים לאט, שום דבר לא בוער. מתחברים אל השקט, בוחנים באור יום את מה שראינו אתמול. המשחה לאיזורים הרגישים של מורז, עושה פלאים. כך שממשיכים, אל המדבר. לאורך המצוק, בסינגל נחמד, עם כמה דיונות חול, ואפילו איזה טיפוס אחד או שניים. אני לומד את העקבות של המתחרים האחרים. מבחינים בהם גם אחרי יומיים. עד שיורד הגשם. למדתי להכיר טביעת כפות רגליהם. את המשקל על האופניים שלהם. מי לחוץ, מי זורם ומי רוכב היכן.

לא חושב שחשבתי על משהו. במשך זמנים ארוכים, עברתי לכיסא של הנוסע. ראיתי את עצמי עושה את הדברים, ואומר, פאק, לא ידעתי שאפשר.

 

תצפית מהר ברך

טוב לו להיות האדם לבדו. לפחות קצת.

המדבר הזה גדול. האיזור שבו היה בעבר מפל גדול, יש שבילים המאפשרים לרדת מהמפלס העליון לתחתון. בפיסגה, שלט, "רד מהאופניים כאן". יש בקושי מקום לרגליים ולאופניים. אני מקפיד לשים את האופניים בצד של התהום. כי אם תבוא רוח, אני מתכנן לעזוב אותם בזמן. יש כאן איזה 200 מטרים תהום ושביל שנחצב בקיר המצוק. אם אחליק, לא תשאר לי עצם שלמה, מה שמעורר בי מוטיבציה מסויימת להתרכז במה שקורה סביב הגלגל הקדמי. כשאני הולך עם האופניים ביד, כמובן.

סינגל זורם

אפשר להרגיש את המוות במדבר. הוא הופך לאופציה ממשית כמעט בכל רגע. אבל תכל'ס, אני בפחות סכנה מאשר הולך רגל בעיר הגדולה. הרבה יותר מפחיד לרכב באופניים בעיר. במדבר, זה תלוי בעיקר בי.

את היום סיימתי ברכיבה של כמה עשרות קילומטרים, ברכיבה לאורך הערבה, דרך אוסף שפכי נחלים וגבעות לבנות. הגעתי לפארן, היושב ליד השפך של נחל פארן. זהו מושב מדברי, עם בריכה ודשא ואדמה שאני לא רגיל אליה. לא בריח, לא באופן שנוצר בה בוץ.

 

שם ירדן

היה נחמד לקשקש עם בעל המכולת ואורחים אקראיים. והמון תודה למושבניק, שהביא לי בבוקר קפה ועוגיות. הקצב של האנשים כאן אחר. הכל נע לאט, בחיסכון. נימנמתי לי, נים לא נים, שומע, מרגיש, הכל מסביבי, בלי שום מחשבה, עובר מהכרה לשינה וחזרה להכרה. ליד מנחת האולטרה ליט של האיזור, ממנו יצאה הטיסה של עמוס גולדשטיין ועידן גדיש.

מצאתי שם שיר ההולם את המדבר, ולא מצאתי שם מחבר ולא איזכור ברשת. אז הנה הוא לפניכם:

כהות ההרים ממעל

 מרחבי אוויר משכרים

  המדבר הריק והעצוב

    זיכרונות מימים רחוקים.

 

      קרירות של בוקר

       אש הצהריים,

        רכות של ערב.

         זרימת האדמה, משבי הרוח

 

זכרון אחרון

מנחת פארן

לא קל להודיע למשפחה שיוצאים לכזה דבר. לא רק מבחינת העומס על אשתי והילדים, אלא גם מבחינת החששות של הקרובים. אילו הייתי חולק איתם עשירית מהדאגה והמחשבה שאני משקיע בדרעק הזה, היו בכלל משתגעים. הוטרדו מהשטפונות, ובצדק, בפרט שזה היה אחרי האסון הנורא במכינה הקדם צבאית.

רוכבים לאורך המצוק

התוכנית היתה לצאת מפארן אחרי שהחום מתחיל להיחלש, הרטבתי את החולצה ויצאתי שוב אל המדבר. הפעם אני מתכנן לישון בו. רכבתי במעלה הנחל, ואז טיפסתי עוד מעלה אל המצוקים. אני עומד לישון הכי לבד שישנתי מעולם. בערך במחצית הדרך מפארן לצוקים, מצאתי איזור עם קליטה. התארגנתי לשינה, במקום שהרגיש כמו חדר בעל עמודי אבן ענקיים, קירות סלע ותיקרת כוכבים וירח. אני שוכב על הגב, מביט בשמיים, רוח נעימה זולפת לה, זה היה חדר השינה שלי. סוייטה אלוהית. ואז החלטתי להירדם, ונרדמתי.

סויטה אלוהית

המזרון שלי דולף, וכך התעוררתי לי ממגע הסלע הקשה מתחתי, הבטתי בשמים, ראיתי כמה זמן עבר לפי תנועת הכוכבים, ניפחתי את המזרון, התלבשתי חם יותר וחזרתי לישון. אני לא יכול להגיד שמשהו כאב לי, או שהרגשתי עייפות פיזית. הייתי הרבה יותר חזק מאשר בשיגרה, הגוף הרגיש בשיא.

תשוקה לאופניים

חשבתי על שיר הזכרון כאשר רכבתי, ונזכרתי באש הצהריים של האיזור. בקיץ, המקום הופך לכבשן, סכנת חיים. וגם בחורף, החל מ-11 בבוקר, אני מעדיף לא להסתובב בחוץ, בפרט שאין פה לפעמים פיסת צל לאורך קילומטרים. התחזית היתה עגומה. מה שאומר שהייתי חייב לעבור לרכיבת לילה. יצאתי לכיוון צוקים, בשעה 3 בבוקר. הגעתי בסביבות 8, שתיתי קפה בתחנת הדלק, קניתי קצת שיט לאכול.

אני נפרד מהמקום הזה, שהוא למעשה כל כך קרוב לארץ, אבל כל כך כך אחר. מהאנשים הרגועים, מהמדבר הענק. אני שמח שיש עדיין שממה בארץ. שהמקום לא מוצף בתיירים, שהוא לא נגיש. זו פיסה עדינה של אדמה, אין פחים, אבל גם אין פנימיות זרוקות, שקיות נליון או בקבוקי פלסטיק. האדם כמעט לא מורגש כאן, וטוב לנו שכך.

נתקלתי במעט מטיילים עם כולם היה מאוד כיף לדבר, השפה בה השתמשתי הכי הרבה עם מהלכי ורוכבי השביל היא אנגלית. לא מצאתי סיבה להמשיך והיו כמה סיבות טובות להפסיק.

אנשים יוצאים ל- hlc כדי לסיים אותו. אני רואה באירוע את הנופש השנתי שלי. אין לי יומרה לסיים אותו בזמן מסויים, או לסיים אותו בכלל. אני רוכב כמה שמתחשק לי. זו חוויה נפלאה, להיות חלק מהדבר הזה, לפגוש אנשים, לטעום את המסלול. אני לא חושב שיש הרבה דרכים להשיג כל כך הרבה הנאה, לצבור הרפתקאות ולחוש את הבחוץ כמו האירוע הזה. כך שגם אם אתם יכולים לרכב רק יום אחד, הייתי ממליץ להגיע בשנה הבאה למג'דל שמס.

לרכב באופניים בפריס

אודה על האמת, אני לא משתגע על נסיעות לחו"ל. בעיני, הנופש המושלם זה לעלות על אופניים ולרכב ואת זה אני עושה בארץ בכיף. פריס היא בעיני יוצא מהכלל, כי עבור הילדים, וגם עבורי, זה מגע עם תרבות אחרת, משוכללת, יפה. הזדמנות ללמוד מה שאי אפשר ללמוד באף דרך אחרת. ולמרות שזה היה טיול משפחתי, לא וויתרתי על ההזדמנות, ארזתי קסדה מתוך כוונה לשכור אופניים בעיר הגדולה.

אני מאמין, שהדרך הטובה ביותר להכיר תרבות, להתוודע אל הלך הרוח של המקום והאנשים, היא באמצעות האופניים. זה הכלי המהיר, הבלתי אמצעי הטוב ביותר.

פריס מציעה מגוון דרכי לשכור אופניים. החל משירות בסגנון התל-אופן, עם תחנות עגינה מסורתיות ורכישת מנוי. (החל ממנוי יומי, שבועי, שנתי וכו'). רק שבפריס יש גם אופניים חשמליים, ובניגוד לתל-אופן, הם לא מודיעים על הגעתם במגוון חריקות.

יש גם אופניים הפזורים ברחבי העיר, שניתן לשכור באמצעות אפליקציה ולשלם לפי שעות. בחרתי באפשרות הזו. סורקים ברקוד באמצעות האפליקציה, והופה, האופניים משתחררים.

גם בתחום זה, קיים מבחר של לפחות 3 חברות. האופניים שבחרתי היו מאוד בסיסים, ללא הילוכים, ועם צמיגים מגומי מלא. מהירות השיוט שלהם נמוכה, אבל הם נוחים לתמרון ומספקים פתרון סביר לתור את העיר מזווית אחרת. הם גם גילו עמידות לקפיצות מהמדרכות. הם כבדים, קשה לנוע בהם מהר, אבל כאשר זורמים בקצב שלהם, הם נוחים ונעימים.

פריס היא עיר המאפשרת לנוע בה במגוון דרכים, באופן יעיל ונוח. מערכת ההיסעים ההמונית היא עוד עיר מתחת לאדמה. מורכבת ממאות תחנות חלקן בעלות אולמות ענק. קיימים רכבות פרבריות (rer) ורכבת קלה (metro). מסלולי ה- rer נמתחים לאורך מאות קילומטרים, ואילו מסלולי ה- metro מפותלים וקצרים. בכל מקרה, אין לחץ. כי רכבת חדשה מגיעה בתדירות שבין 10 דקות ל-2 דקות.

 

אופניים להשכרה בפריס

גם התנאים מעל לאדמה נעימים. המדרכות רחבות ונוחות לרכיבה. אך יותר מזה, הולכי הרגל אינם תוקעים את הטלפון בראשם, אלא עירניים לסביבה, מתחשבים. הם לא מקפצצים אל תוך מסלול הרכיבה, והם מגיבים אל הרוכבים. בכלל, נראה שהצרפתים רגילים להגיב אחד לשני ולהתחשב. כאשר רוכבים על הכביש, המכונית לא נצמדות אליך, לא עוקפות קרוב מדי. כאשר רוכבים על המדרכה, הולכי הרגל לא מזעיפים פנים. וכך, תמצאו על אופניים גם ילדים וגם גברים ונשים מבוגרות (מחזה שכמעט לא נתקלים בארץ). רבים מטיילים, נהנים מהמראות של העיר.

כל כמה מאות מטרים, יש שכיית חמדה אחרת. זה כמו לרכב בקופסאת תכשיטים ענקית. העיר בנויה לאור גדות נהר, ועל כן רובה שטוחה לגמרי, מאפשרת לנוע כמעט ללא מאמץ.

דמיינו, שעיריית תל-אביב מחליטה לסגור את אחד מהנתיבים של נתיבי איילון לתנועת כלי רכב ממונעים. מעכשיו, רק הולכי רגל ורוכבי אופניים. ואם כבר, אז שמים כמה מתקנים לילדים, קירות טיפוס וספסלים. זה בדיוק מה שקרה בפריס, אחד מנתיבי התחבורה העמוסים ביותר נסגר. והופה, הנתיב הופך למסיבת רחוב.

נראה, שבפריס החליטו שהעיר שייכת לבני אדם, ולא למכוניות. אני רוכב להנאתי, ומגלה שסגרו רובע שלם לתנועת כלי רכב. והוא הומה אנשים. אם כי, המושג "הומה" לא לגמרי הולם, כי שם, גם כאשר יש הרבה אנשים, אין תחושה של מחנק, או רעש מהומה. אולי כי גם הולכי הרגל מכבדים את המרחב אחד את השני.

כישראלים, נוח לנו לחשוב על עצמנו כפתוחים ומסבירי פנים. מאידך, הצרפתים מאוד מקפידים על קשר עין וקשרים בין אישיים בכלל. הקופאית בסופר תציץ בעיניך לוודא שהכל בסדר, וילד צרפתי יעקוף אותי בחדווה על אופנים חשמליים וישאל מדוע אני רוכב על אופניים איטים כאשר האופניים החשמליים מהירים יותר.

זה מאוד נעים לראות רחוב סגור

רכבתי בצרפת סה"כ שעתיים. המחיר לשעה הוא בערך יורו, אם כי האפליקציה דרשה תשלום מראש כך שנשארתי ביתרת זכות של 13 שקלים. מרכז העיר הוא לא גדול, ב-14 קילומטרים של רכיבה ראית עשרות מונומנטים מקסימים. נהניתי מכל שניה, ולא הרגשתי מאויים אפילו פעם אחת. יש בעיר יתרון מספרי לאופניים רגילים וגם החשמליים לא נעים כמו צרעות במשימת חיסול. העיר מרוצפת במתקני השכרה ומתקנים לקשירת אופניים.

בכל מקום, יש שילוט המתייחס לאופניים. בכל רחוב כמעט, יש סימון נפרד לאופניים, לעיתיים, יש נתיבים שלמים שהוקדשו לנו. בצרפת הגיעו לתובנה שגם מאמין בה, שלעיתים בטוח יותר לרוכבי אופניים לנוע בניגוד לכיוון התנועה. וכך, במקרים רבים, כאשר הרחוב הוא חד כיווני, מוקדש נתיב רכיבה לכיוון ההפוך. בניגוד לישראל, בה אופניים אמורים לנוע בהתאם לחוקי התעבורה הכללים.

רכיבה באופניים היא אושר. אבל רכיבה עירונית בארץ, היא מלחמת הישרדות. בפריס, זו חדווה. למרות שמזג האוויר פחות מסביר פנים לרוכבים, הרי בצרפת ובאירופה נותנים לאופניים את המקום הראוי להם. בפרט, כאשר בסופו של דבר, הכל כל כך קרוב, ששימוש באופניים הוא לא רק בריא, אלא פשוט, נוח וזמין יותר מכלי רכב אחר.


 

חוויות ממסע בשביל השנטי למדבר

בית השנטי הוא עמותה לנוער בסיכון. בני נוער, שגורלם התעמר בהם, שלא קיבלו הזדמנות שווה, ועמותת בית השנטי פועלת לתקן זאת. דמי השתתפות במסע, הם תרומה לעמותה.

מסע בית השנטי, הוא מסע אופניים, שנערך משנת 2009. הוא כולל שני מסלולים (180/90) הנערך על הכביש, בסביבה סטרילית. ז"א, אין מכוניות, המשטרה מעניקה בלעדיות לאופניים. זו אחת ההזדמנויות היחידות לרכב רכיבת כביש משמעותית בלי לברך הגומל על כל מכונית חולפת. למעשה, הפחד שלי מהמכוניות הוא הסיבה העיקרית שאני רוכב בעיקר בשטח.

המסע נמשך 180 קילומטרים, אני בחרתי, מאחר שזו הפעם הראשונה, במסלול הקצר,  ולהצטרף בבארי אל הקטע האחרון בין 90 קילומטרים. אני מאוד אוהב את המדבר ולרכב באיזור הוא חלום ישן.

כבר בחניה אפשר היה להתרשם מהארגון המוקפד. החל מהסדרנים, המוסיקה, המזון שהמתין לבאים מתל-אביב, קרם הגנה מהשמש, מים, קפה והשלמות לערכה. השירות, כמו במהלך הרישום והבירור, היה אדיב ויעיל.

ניצלתי את הזמן עד שהרוכבים יגיעו לסיבוב בקיבוץ בארי. אני מאוד אוהב להסתובב בקיבוצים, כי הם דוגמה נהדרת לאופן שבו קהילה יכולה להתקיים בלי כלי רכב ממונעים. מהדרום ועד לצפון, הקיבוצים דומים במבנה שלהם, בכרי הדשא המוריקים ובשבילים המקשרים בין הבתים (שרובם צנועים). יפה בעיני, שהשאיפה לשוויון והניסיון להתרחק מערכי החומרנות גם הוביל לסביבה שהיא ידידותית להולכי רגל, ילדים, זקנים וכמובן, רוכבי אופניים. יש מעט מאוד שכונות עירוניות (מעוז אביב, לדוגמא) שהשכילו ליישם את המודל המקסים הזה, ולא ליצור מובלעות בטון בין רצועות אספלט.

קיבוץ בארי. שבילים נעימים המקשרים בין בתים צנועים

האירוע מושך ערב רב של רוכבים. החל מקבוצות מאורגנות יפה בחולצות תואמות, רוכבי טריאטלון מצויידים ביצירות קרבון מפוסלות ועד רוכבים שהחליטו לעשות את המסע על אופני הרים 26" (עם סבל!) שערכן בשוק נמוך ממחיר ההשתתפות.

החניה בבארי – יותר פחמים מאשר ביום העצמאות בפארק הירקון

אני רוכב שבילים, הכי קרוב שיש לי לכביש הם אופני גראבל שאני עושה בהם שימוש מדי פעם לרכב לעבודה. לפני האירוע, בחנתי את עצמי ברכיבות של 90 קילומטרים, אחרי הרבה ניסיונות, אני רוכב כיום בלי לאכול פחממות ורק משלים מים ומלחים. הצלחתי לרכב 90 קילומטרים בשבילי עפר במהירות ממוצעת של בערך 20 קמ"ש. הרגשתי די מוכן.

אבל רכיבת הכביש שונה מרכיבת שבילים. בשבילים, כל הזמן משנים תנוחה ומהירות. בכביש, עובדים בצורה מונוטנית, מתרכזים פנימה אל הנשימה ואל המאמץ. מאחר שזו רכיבת הכביש הראשונה בה אני גם יכול להשוות את עצמי לאחרים, למדתי בה את החשיבות של תנוחת הרכיבה כדי להפחית את התנגדות הרוח. רכיבה רכונה עם הראש כלפי מטה, קלה מאשר רכיבה קצת זקופה יותר. המבט שוזף רוב הזמן את הרוכב לפניך או מונח הגלגל הקדמי. כמעט לא שמתי לב לנוף או לסביבה, כמעט כמו לרכב על טריינר. ברכיבת שטח, חיים את ההבדל באדמה ובצמחיה. בריחות ובתחושות. יש הבדל אם רוכבים בסביבת נחל, כביש, באדמה חולית או טרשית, ברכיבת שבילים, נטמעים בסביבה, ואילו בכביש, הכל מתמצה אל קצב נשימה, מאמץ וניהול אנרגיה. היקף הזכרונות שיש לי מרכיבות בשדות גדול משמעותית מהרכיבה בכביש. נהניתי, אבל זה מרגיש דחוס יותר וקצר יותר. מעט יותר.

בשטח, הרכיבה נוטה יותר לפיקים של מאמץ. בכביש, המאמץ אחיד יחסית ולאורך זמן. לקח לי זמן להתרגל לרעיון שאני צריך לעבוד כל הזמן בדופק יחסית גבוה. בשבילים, אני יכול לשמור על ממוצע של קצת מעל 20 קמ"ש, אבל אני לא נוטה להתאמץ לאורך זמן. אני גם לרוב רוכב לבד, כך שמאוד קל לי לשמור על הקצב הנכון עבורי. על הכביש, רכבתי קרוב ל-30 קמ"ש במאמץ יחסית גבוה. אומנם היו 1600 רוכבים, אבל כמה עשרות שעקפו אותי גרמו לי תחושה אני נסחף לאחור. בכביש, יש פחות שרירים שעובדים יותר קשה.

בהתחלה, הרכיבה היתה איטית, ועם הזמן הקצב גבר. וכך גם פחתו הדיבורים והרוכבים התכנסו כל אחד אל גופו ואל המאמץ הנדרש. חוץ מכמה שזה לא נחשב מאמץ עבורם. אני רוכב אופני גרבל בעלי צמיגים רחבים יחסית ועמידות יחסית לתקרים. כך שיכלתי לרכב על השוליים בלי לחשוש. האופניים העדינים של רוכבי הכביש צריכים שישאו אותם על כפיים כאשר הכביש נגמר ומגיעים אל מגרש חניה לא סלול. להערכתי, ניתן לרכב יופי על כביש עם שלדה של אופני הרים, צמיגים צרים יותר ובפרט, עם כידון של אופני כביש, כי בסופו של דבר, העבודה מול הרוח היא עיקר המאמץ.

רכיבת כביש כמו שרכיבת כביש צריכה להיות

ידעתי שרכיבה בקבוצה מאוד מקלה, אבל לא הערכתי עד כמה. מדי פעם, "לקחתי טרמפ" עם אחת מקבוצות הרכיבה, ונהניתי מהקלה מאוד משמעותית ברכיבה. בחרתי לפתוח את הרכיבה בחוד, כך שכל הזמן נעקפתי על ידי רוכבים מהירים יותר. בסופו של דבר, המהירות שלי היתה ממוצעת. לא מהמהירים ולא מהאיטים. אני משער, שאילו הייתי בוחר לרכב במאסף, הרכיבה היתה קלה משמעותית. מבדיקות הרכיבה בסטראווה, ראיתי שהרוכביים האיטיים נעו במהירות של 20 קמ"ש לערך. שכמו כל דבר אחר שנכתב בדברי ההסבר למסע היה מאוד מדוייק. כך שמי שרוצה, יכול לרכב 20 קמ"ש את כל המסלול. אומנם בהפסקות קצרות קמעה, אבל להערכתי במאמץ פחות משמעותית.

היה יפה לראות כיצד רוכבים משתפים פעולה ועוזרים אחד לשני. במקרה של תקלה אצל אחד מחברי הקבוצה, כולם עוצרים. כאשר קשה, אנשים מעודדים, ולעיתים, המאמנים דוחפים פיזית את המתקשים. ישנם אתלטים ברמה מאוד גבוהה, שעשו את המסלול כאילו שזה טיול רגוע בהליכה. כך שיש לי לאן לשאוף, וטוב שכך. בין הרוכבים היו נערים ונערות, גברים ונשים בכל הגילאים ובכל הנפחים, כאשר המבוגר ביותר הוא בן 78, ועשה את המסלול המלא.

רוב המסלול הינו גבעות נמוכות, במגמת עליה שאינה ממש מורגשת. לקראת הסוף, יש כמה עליות שקצת הכבידו. לא הקפדתי מספיק על מלחים והייתי צריך לכבד את הירכים בכמה אגרופים הגונים כדי לשחרר אותן. יש לחץ פסיכולוגי נכבד להמשיך לרכב עוד ועוד, ולא להתפדח לעמוד בצד בזמן שכולם עוקפים אותך. למרות ששרפתי סדר גודל של 3000 קלוריות, צרכתי בעיקר מלחים ולא הרגשתי נפילות כוח.

שבילי הרוכבים הולך ומתארך

תוך כדי רכיבה, שמעתי רוכבים מדברים על הפעמים הקודמות. פעמים בהם היתה רוח פנים חמה, או גשם. כך שהיינו ברי מזל לרכב במזג אוויר כה מושלם, ויש אמרו שאפילו היתה רוח גב (בשטח, אפשר לראות בקלות לפי תנועת העלים),

התחנות שובצו כל 35 קילומטרים לערך. כללו בננות, צימוקים, מים, נוזלים איזוטונים, לחם, ממרחים, תמרים. ובאחת התחנות הבחנתי גם בצמיגים, פנימיות וחלפים נוספים. היה רכב תיקונים שלא יצא לי לבחון מקרוב. רוב הרוכבים בוחרים לשבת, אני מעדיף להמשיך לנוע כל הזמן. רוכבי הכביש עם נעליהם הקשיחות משובצות הקליטים והריפוד בעכוז הזכירו לי קצת תרנגולות מסורבלות המנקרות להנאתן בדוכני המזון. עד שחזרו למרחב המחיה שלהן, הכביש, בו הרגישו כמו דגים במים.

הסיום היה נחמד במיוחד. היו מקלחות מוכנות, ובעיקר, ארוחה מופלאה שהוכנה על ידי ערן זינו וצחי בוקששתר והצדיקה את מעמדם כמסעדנים מהמעלה הראשונה. הכל היה טעים ובטוב טעם, ובכמויות שכאלו, זה ממש לא פשוט.

בדרך חזרה הספקתי להציץ על נקודות העצירה ולהבחין שהמארגנים דאגו לנקות את המקום עד לבדל האחרון. אכן, אירגון ברמה הגבוהה ביותר.

נוף המדבר הנפלא, חלף מבלי להשאיר חותם

ובכל זאת, כמה הערות:

אני לא אוהב שאנשים עובדים בשבת. לדעתי, השבת נועדה למשפחה. סגירת הכבישים, מאלצת את השוטרים לעבוד בשבת. אבל זה בקטנה. לשמוע רוכבים מתפארים במחירי האופניים שלהם, לעומת השכר שהשוטרים מקבלים, זה קצת כמו לירוק לבאר ממנה שותים.

למרות שהיו מקלחות סגורות, היו רוכבים שלא יכלו להתאפק מלפנק את הצופים במראה עכוזיהם מחוץ למקלחות. הגעתם לכפר נוער. בסיטואציה אחרת, הייתם נעצרים על התערטלות, ובצדק.

אני חושב שמסע בית השנטי היה יכול להיות מגניב באותה מידה, אילו היה נערך עבור רוכבי שטח. ניתן לרכב למרחקים כאלו בשטח, בשבילים המקסימים שיש לנו בארץ. בשטח, זו לא היתה טיסה במהירות נמוכה, מנותקים מהסביבה, אלא מסע בין מושבים ושדות, בני אדם, נופים וריחות. עשיתי את זה בעבר, קיוותי לחוות את המדבר, אבל מהכביש, החוויה מרוכזת פנימה. בשטח, זה הרבה יותר פאן בעיני. כשאני נוסע ברכב בסביבת מסלול שעשיתי בשטח, אני מכיר ומזהה כל מקום. ואילו הפעם, באוטובוס חזרה, בהייתי בנוף כאילו זו כמעט הפעם הראשונה.

בית השנטי עוזר ל-2500 בני נוער בשנה. 2500 צעירים שהגורל התאכזר אליהם. שאין להם מיטה חמה, צעצועים, מחשב ומישהו שיעזור להם בשיעורי הבית. זה מספר מבהיל בעיני, וטוב שיש מי שלוקח אחריות ומנסה לעזור להם כדי שיוכלו להשתלב בחברה בהצלחה. אבל עצם העובדה שיש כל כך הרבה ילדים שרשויות הרווחה לא מסוגלות לעזור להם, היא בעיני הבעיה האמיתית.

שמעתי פעם, שהיהדות מגדירה 4 רמות של מתן צדקה. הגבוהה ביותר, בה הנותן אינו יודע למי נתן והמקבל אינו יודע ממי מקבל. לאחריה, שהמקבל יודע, אילו הנותן אינו יודע, וכך המקבל יודע שאין לו ממי להתבייש והנותן לא יודע על להתנשא. אחריה, שהמקבל לא יודע, והנותן יודע. כך שהמקבל לא יודע ממי להתבייש, ואילו האחרונה, שהמקבל יודע והנותן יודע. בית השנטי בחרה לתת לילדים להודות לרוכבים. מרגש, אבל אולי אפשר בלי.

גלריית התמונות

דף האירוע, בשביל השנטי 2017 כולל תמונות


 

 

נגישות