קטגוריה: האח הגדול

ה- hlc היא תחרות באקפיקנג, משמע, זו התארגנות ספונטנית של כמה חברה שעושים תחרות מהחרמון ועד לאילת. כל אחד נושא על עצמו את כל האספקה שהוא צריך הכל על האופניים, לא רוכבים על כבישים. אסור לקבל תמיכה חיצונית, וצריך לישון לפחות מחצית מהלילות בחוץ.

המסלול נרשם על קובץ שטוענים למכשיר gps, כולם נפגשים ב- 20 באפריל ב-7 בבוקר במג'דל שמס, ומתחילים לרכב. לכל רוכב יש מכשיר איכון לוייני המשדר את הנתונים לשופטים. כמה עשרות יוצאים, הרבה פחות מגיעים לאילת. (יש גם מסלול קצר לירושלים, אני בחרתי בארוך).

קיימות עוד תחריות כאלו בעולם, חלקן ארוכות וקשות יותר. אבל זה בישראל, וזה מגוון להפליא. אז לקחתי חופש מהעבודה,

אני מתכונן כבר בערך שנתיים.

המרחק הוא 1400 קילומטר. החלפתי באופני הזנב הקשיח שלי 29" את כל הרכיבים, לעמידים ביותר (לאו דווקא היקרים ביותר).הרכבתי צמיגים חדשים (מאותו דגם שאני מכיר), ברוחב של 2.05 אינצ'. לטובת עבירות בבוץ. אני רוכב בלחץ אוויר גבוה של 40PSI בגלל המשקל וכדי לאפשר רזרבות אוויר במקרה של דליפה. על הכידון אני מרכיב aero bar עליהם אני מחזק ציוד. בדקתי את ההתקן עם מעל 2 קילו, ל-20 קילומטרים מטלטלים בשטח, וזה נראה עמיד. האופניים מגיבים אחרות, מזכיר קצת נגמ"ש על 2 גלגלים.

בשבועיים האחרונים, רכבתי לפחות 20 קילומטר ביום. 45 דקות בבוקר ו-45 דקות בערב.

אני מתכנן לרכב הכי. הכי לאט שאני יכול. המטרה היא לשרוד. אפשר לרכב יום או שלושה ימים במאמץ אבל אחרי זה כבר הגוף קורס. עצם השהייה בחוץ, גם בתנאים אידאלים מאוד מעמיסה על הגוף. אבל התנאים לא יהיו אידאלים. בלי מיטה מפנקת בלילה, בלי מקלחת ובלי ארוחות מסודרות.

אם אספיק 100 קילומטר ביום, במשך שבועיים. אהיה מרוצה. אני מקווה לעשות 140 קילומטרים ביום. שזה בערך 14 שעות רכיבה במהירות של לפחות 10 קמ"ש. התאמנתי לעלות את הר הזבל בהוד השרון בלי להעלות דופק.

במהלך כל יום וודאיתי שהדופק חוזר לרמה נורמלית.

הרעיון הוא לנסות לאמן את כושר ההתאוששות של מערכת האנרגיה בגוף. כושר מוגדר כמהירות ההתאוששות ממאמץ. זו בין השאר, היכולת של הדם והשרירים לאגור מזון ולשחרר אותו. לשפר את המהירות שבה השרירים והרקמות בגוף מאוששים את עצמם. (לב, ריאות, מערכת העיכול וכו').

האימון היומי הוא  הרכיבה לעבודה, מהוד השרון לפתח תקווה וחזרה. אתמול בערב עקף אותי מישהו, על אופני 26" נתתי לו לחלוף על פני, הייתי גמור, הייתי גאה שלא נסחפתי לתחרות. היום בבוקר, עשיתי סיבוב קצת יותר ארוך כדי לעגל את הקילומטרז השבועי ל- 100, ופגשתי אותו שוב אז החלטתי להראות לו מהיכן משתין הדג, משלה את עצמי שאני חזק על הבוקר. נשברתי אחרי 3 קילומטרים (לא אכלתי מספיק ארוחת בוקר, בטח הוא רוכב רק יומיים בשבוע וכו' וכו' המון תירוצים סיפרתי לעצמי). הגוף שלי חלש. כל המאגרים התרוקנו, אבל אני מרוצה. כי במהלך השבועיים האחרונים נחתי רק יום אחד. ואני מרגיש שהגוף מתאושש מהר. אני כל הזמן מנסה לדמיין את עצמי יוצא לרכב שוב.

חנוך רדליך (אלוף ה- hlc הבלתי מעורער) ממליץ לרכב קצת פחות מיכולת הרכיבה הנוחה. פחות מהר ממה שנוח. לא להתנשף. לכן, באימונים, אני עובד קצת יותר קשה. ואני מושך לפעמים יותר חזק. באימון אינטסיבי הגעתי לרכיבה מהוד השרון לתל-אביב, בשבילים, ב- 23 קמ"ש (14 קילומטרים) אבל אני כבר לא מתאמן להשגת יעדי מהירות מירביים, אלא להגביר את מהירות השיוט הנינוחה, והיא כיום סביב ה- 17 קמ"ש. מחקרים מצביעים שהתפתחות הכושר המיטבית נעשית כש-80% מהזמן רוכבים מתחת לסף האירובי. לצערי, אני דוחף את עצמי כל הזמן חזק מזה. בתחרות, יהיה מכשיר מדידה ואני אדבק בו,

בעבר, רכבתי מעל 100 קילומטר ביום. רכיבה של 100 קמ"ש היא לא רכיבה ארוכה עבורי. אבל רכיבה של יום אחד היא מאמצת, כי לרוב יש לוחות זמנים, אז נאלצתי לרכב גם כשהיה חם וקשה. ב- hlc אנסה להימנע מזה.

רכשתי נעלי רכיבה נוחות מאוד להליכה. (shimano). הנעליים הקודמות היו מאוד ממוגנות, אבל כבדות ולא נושמות. אלו נוחות כמו נעלי ריצה.

לפני 3 חודשים עברתי לתזונת פליאו. השינוי העיקרי עבורי: בלי דגנים, בצקים ומאפים. בדיקות הדם השתפרו פלאים, והירידה בשומן בדם מאוד שיפרה את הכושר שלי. אני מקווה לעצור במסעדות דרכים ולאכול אוכל מבוסס על בשר, אורז ותפוחי אדמה, ירקות ופירות. אבל לא כריכים ולא חטיפים תעשייתים.

אני מקווה להספיק לבצע רכיבה אחת לחיפה בליל הסדר, עם כל הציוד, אבל יש מצב שאסתפק בבידקה למרחקים קצרים יותר. את השבוע לפני התחרות אני מתכוון להעביר במנוחה משפחתית.

ראיתי כל סרטון הנוגע ל- hlc, קצר או ארוך ככול שיהיה. וכל סרטון של חנוך רדליך, ושמעתי גם את כל פודקאסט בהשתתפתו וכל מי שדיבר על הנושא ברשת. הכל בעיני מעניין (יש סידרת סרטונים מקסימה של שביל ישראל באופניים).

אני מאוד מחכה לאירוע. כל ההכנות הן עבורי כיף גדול. ההכנה הנפשית לאתגר, ההרפתקאה. יש אנשים המטפסים על הרים גבוהים, ויש כאלו שחוצים נהרות. אבל לרוב זה במסגרת מפוקחת, מאורגנת. מישהו דואג שדברים יתרחשו. וכאן, זה כמו שעשו את זה פעם. שאנשים היו לוקחים איתם דברים והולכים להסתובב במקומות בלתי מוכרים.

עדכון: 09.04: החלטתי לבדוק את הציוד ברכיבה לחיפה. אחרי שהעמסתי את כל מה שחשבתי שאני צריך, בדקתי את משקל האופניים והם הגיעו ל-21 קילו מפחידים. החלטתי לוותר על שק השינה העמיד לקור ולקחת אחד קליל יותר. מקסימום, נישן עם שמיכת הצלה שרכשתי (מעין שקית נליון מבודדת אלומניום עמידה לקור). הפחתתי משמעותית את הבגדים שאני מתכוון לקחת ולמצוא מנעול יותר קל.

רשימת ציוד: (אשמח להערות)

ביטוח רכיבה.

2 חולצות ארוכות. (אחת עלי)

בנדנה לראש ואחת לצוואר.

כדורי אקמול, כדורי מלח, מגנזיום ומולטי ויטאמינים.

חומר דוחה יתושים, אלכוהול.

פונגימון ומשחה נגד שפשפות.

דאודרנט

סבון, מברשת שינים ו- גליל נייר טואלט.

אזיקונים.

כלי תיקון לאופנים ולגלגלים, משאבה.

שק שינה ומזרון מתנפח.

2 זוגות גרביים, 2 זוגות תחתונים.

מעיל רכיבה.

אילתור לנשיאה של 4 בקבוקי מים 1.5. ליטר, שני בקבוקי מים בשילדה ועוד אחד על הכידון.

משקפי שמש

2 סוללות גיבוי לטלפון. (מקווה גם טלפון נוסף).

3 פנסים. (כל אחד שלושה דולר :) ופנס ראש.

מכשיר gps וסוללות.

רשימת מרחקים לנקודת העצירה הבאה.

האתר זה נפרץ. ונפרץ בכבוד. לא הושחת יותר מדי. מאחר שאני משועשע, אני משאיר את הפוסט כפי שהושאר על ידי הפורצים. מקווה שאוכל להגן עליו הפעם טוב יותר :).

היתה לי תחושה שיפרצו. יש לי ניטור די פסיכי על היקף השימוש באתר, ובתקופה האחרונה היתה פעילות די ערה במערכת. איך שהוא, חשבתי על זה, בפרט כאשר קראתי מאמר על הקשחה של wordpress בהקשר של מערכות ה- xmlrpc שמאפשרת כתיבה של פוסטים מרחוק.

הבחור שפרץ, השאיר את ההודעה הרצ"ב, שבסופו של דבר, מה לעשות, אני נוטה להסכים איתה. הקשחתי קצת את המערכת, וכתבתי לבחור מייל בכתובת שהשאיר. מכאן לשם, הוא התנצל וזכה להבטחה שאם אי פעם יתגלגל לארץ, אשמח להראות לו אותה קצת.

My site was hacked, and hacked with respect. Since I really like those actions, I will keep a copy of the hacked paged and hopefully will protect the system better.

HaCkeD by MuhmadEmad

מי לא אוהב במבה? אני משער שבעיקר אנשים שאלרגים לבוטנים. החטיף השמנוני הזה הפך להיות מזוהה עם הישראליות אולי כמו פלאפל, אם לא יותר. זה שלנו, זה צהוב, זה נימוח בפה ואפשר לאכול מזה עוד ועוד. הילדים אוהבים את זה, ההורים אוהבים שהילדים אוהבים את זה, ואוסם מאושרים שכולם קונים את זה.

אבל ממה עשויה במבה? בישראל, כמו בישראל, זה לא לגמרי ברור. על האריזה, כתוב, 50 אחוז לפחות בוטנים. אבל מה כל השאר?

בתאבון!

בשבת, יצאתי בשש בבוקר מהוד השרון, והגעתי לבאר שבע בשבע וחצי בערב. 150 קילומטרים מבלי לעלות על כביש ראשי.

חזרתי למרכז, למחרת, עם המשפחה. ברכב :)

יום אחרי הרכיבה, יצאתי לסיור קליל, רק לראות האם באמת שום דבר לא נפגע. המצב של הגוף אחרי שנת לילה היה משביע רצון. השרירים היו עדיין חלשים, אבל עדיין יכולתי לייצר הספק ולפתח רכיבה.

אחרי 40 דקות רכיבה, הגוף נכנס למצב בו כל עוד תמשיך לספק לו מזון, הוא יספק עבודה. בקצב הנכון, אפשר להגיע למצב בו היקף החמצן, המזון והמינרלים המגיעים אל כל האיברים בגוף, הוא יציב. וכך גם היקף חומרי הפסולת הנפלטים ומטופלים על ידי מערכות הגוף.

הסוף הוא תמיד קשה, כי לא היה קשה, אפשר היה להמשיך עוד. מתי שהוא, אחרי 10 שעות רכיבה, ו-100 קילומטר בשדות, אמרתי לעצמי שנמאס לי כבר קצת. הרכיבה היא לא הבעיה. הצורך לתמוך בה, מתיש. כל הזמן לאכול. אי אפשר לרכב בשקט, צריך לאכול בערך כל חצי שעה. כל הזמן לשתות, כל רבע שעה לערך. מדי פעם, לעשות מתיחות מדי פעם וכל שעה וחצי, למצוא מקום למלא מים.

הפעם חשבתי שהייתי חכם, והכנתי לי 5 פיתות עם טחינה ומטבוחה. שמשום מה, פיתחתי תוך שעה סלידה עזה אליהם. כך שזרקתי את הכל לפח. בביסלי ותפוציפס הם מזונת שבזמן רכיבה מספקים לי את כמויות המלח הנדרשות וגם שומנים (מעבר לרכיבה, אני לא צורך את הדברים הללו). מעבדים בערך ליטר מים וגרם מלח בשעה רכיבה. דגני בוקר (צ'יריוס) משמשים אותי כדלק פחממתי. עצרתי פעמיים בתחנות דלק לצורך כריך ומשקה מתוק. המספקים אנרגיה בערך לשעתיים רכיבה, כך שאחרי עצירה שכזו אני יכול לרכב לי בלי כל הזמן לחשב מרחקים.

פעם הבאה נראה לי לנסות פיתות עם נוטלה.

כושר מוגדר כיכולת להתאושש ממאמץ. אבל יש המון סוגים של מאמץ. אני מתעניין במאמץ הממושך. כיצד הגוף מגיב כאשר נדרשת פעילות מואמצת יום אחרי יום אחרי יום. האימון שלי, כולל רכיבה של 40 קילומטר ליום. כאשר היעד הוא להיות מסוגל לעשות את זה 5 ימים בשבוע. הרבה יותר קשה לרכב פעמיים 20 קילומטר, מאשר פעם אחת 50. לדעתי, הסיבה שיש מאמץ מיוחד המושקע בהגעה ליכולת עבודה. כך שרכיבה כזו מאפשרת להגיע לכושר גבוהה יחסית מהר.

מי שלא רוצה להעמיס על הגוף יותר מדי, רכיבה של יום כן יום לא, היא אידאלית.

ישנם הרבה אנשים שלא רוכבים לעבודה באופניים, כי אין להם מקלחות. ניתן לפתור את הסוגיה העדינה אם מתקלחים לפני הרכיבה. ריח הזיעה, לא תלוי בכמה מזיעים, אלא מתי מתקלחים. אפשר להחליף בשירותים לבגדי עבודה, קצת דאודורנט.

אני לא חושב שיש הרבה סוגי ספורט המאפשרים בכזו קלות לוגיסטית לבצע מאמץ כל כך ארוך. אחרי 4 וחצי שעות רכיבה, אני מפסיק להרגיש כאב. בכלל. אני מודע לכאב, אבל הוא לא מונע ממני להמשיך לתפקד. המאמץ העיקרי, הוא לשמר את הריכוז תוך כדי ריחוף על שבילי האפר.

שאלו אותי האם אני מפחד. האמת, כן. בעיקר כאשר אני מגיע לעיר וכל מיני מכוניות מנסות להרוג אותי. דווקא בשדות רגוע. היו מקרים שבהם עברתי את מירווחי הביטחון שלי ובדיעבד הבנתי שזה היה מפחיד.

הפעם, בחרתי לרכב בנתיב מערבית לכביש שש. מהוד השרון רכבתי לבן שמן, עברתי את כביש מס' 1, ואז משכתי לכיוון מערב, כדי לנוע באיזורים מישוריים יותר. כי בגבעות, התנועה הגרועה ביותר לאופניים היא לצד מסילות ברזל או כבישים. הכבישים ומסילות הברזל מתעלמים מהטופגרפיה של הגבעה. לעומתם, שבילים של בעלי חיים ובני אדם לא ממונעים, ינסו לשמור על קו גובה אחיד. הדרך אומנם ארוכה יותר, אבל מהירה יותר ונוחה יותר. הבעיה, שבין מסילת הברזל לכבישי הדרום, נשארו מעט מאוד גבעות לתמרן ביניהן.

היה יום מקסים, לא חם מדי, ולא קר מדי. יום אחד בישראל, כמו שבוע מהנה בחו"ל.

אחד הדברים המאפיינים את ספורט הרכיבה, היא השהות הארוכה בחוץ, ובהרבה מקרים, בטבע. קצת לפני החורף, החלטתי לבדוק כמה מקומות שסיקרנו אותי, בפרט, כיצד אני יכול לחצות את מחלף קאסם מדרום לצפון, בצד המזרחי שלו. (בצד המערבי, יש שביל נוח עד לאיזור פארק אפק – מקורות הירקון)

מצאתי תעלת ניקוז מתחת למחלף, והתחלתי לרכב בה. זו תעלה מענינית מאחר שאי אפשר להבחין מהצד השני. הבחנתי שיש סימני צמיגים, אז הנחתי שהכל בסדר.

לקראת הסוף, כשאני ממש קרוב, כל הקרקעית היתה מכוסה מים. המשכתי אט אט לרכב כשאני נשען על הקיר, עד שהגעתי למצב בו איני יכול להמשיך הלאה (עמוק מדי) ואיני יכול לחזור לאחור. קיללתי את עצמי והכנסתי את שתי רגלי אל מים השטפונות הקפואים. בחוץ, פחות מ-15 מעלות ואני במרחק של 10 קילומטרים מהבית. המצב היה הרבה יותר טוב, אילו הייתי מצוייד בגרביים עמידות למים.

מאחר שלא הבאתי גרביים יבשים (שלא היו עוזרים במילא במקרה של נעליים ספוגות מיים) עמדו בפני 2 אפשרויות. לרכב הביתה, או להתקשר לחילוץ. בחרתי ברכיבה.

אחרי 5 קילומטרים, עצרתי, סחטתי את הגרביים וניסיתי להחזיר תחושה לרגליים. אילו הייתה לי שקית נליון, הייתי עוטף את הגרביים כדי להפחית את האידוי. לא בטוח שזה היה משנה.

חצי שעה אחרי זה כשהגעתי הביתה, לא היתה לי תחושה ברגליים. נכנסתי לאמבטיה והפעלתי מים קרים. במקרה של איברים קפואים, מים חמים עלולים לגרום לנימי הדם להתפוצץ. למרות הקור, יש להשרות את המקום במים חמימים, לא חמים. נכנסתי אל תוך אמבטיה של מים חמים, אבל את הגרליים שמרתי בחוץ. אפילו אחרי דקות ארוכות, כל טיפה חמימה הרגישה רותחת על הרגל. אבל כל עוד הגוף שומר על החום, הסיכוי לחלות הוא נמוך. לכן, גם במהלך הרכיבה כמעט לא עצרתי ורכבתי חזק כדי לשמור על הגוף בעומס ובעיקר – חם.

אבל גם לא בוחרים לבצע טבילה במים קפואים ביום קר, הקור עלול להוות מטרד לא פשוט. החשיבות הגבוהה ביותר היא לשמור על החזה חם. אם החזה קר בזמן רכיבה, תעצרו. זה מצב שעלול להתדרדר לדלקת ריאות. ריאות ולב חמים, יספקו חום לשאר הגוף. הרגליים והידיים כוללים בעיקר שרירים, שמפיקים בעצמם הרבה אנרגיה ועל כן מתמודדים טוב יותר עם הקור. כשהגוף חם, גם האצבעות יתחממו.

מתחת ל-15 מעלות, אני עושה שימוש במעיל רכיבה, מתחת ל-6 מעלות, אני מוסיף שכבות בידוד על החזה. כשהחזה חם, שאר הגוף יכול להתמודד עם הקור יותר בקלות. גם ב-6 מעלות, אני רוכב במכנסיים קצרים.

עוד איבר רגיש לקור, הוא הראש. כובע צמר מתחת לקסדה יכול לעשות פלאים לאיכות הרכיבה. כשהראש מתקרר, יכולות הריכוז נפגעת, ויש מצב למיגרנות ולכאבי ראש.

הסכנה הגדולה ביותר היא משילוב של קור ורטיבות. פעם, כאשר נתפסתי בשדות בלי ציוד הגנה מפני הגשם, הפתרון הפשוט והיעיל היה לרכב בלי חולצה. אם לא קר מדי, גוף חם יכול להתמודד עם המים ואפילו לעשות בהם שימוש כשכבת בידוד מפני הקור. ואילו בגדים גורמים לאידוי ועל כן להתקררות.

יחד עם זה, אם יודעים כיצד ולומדים לזהות את השבילים הנוכנים ומצויידים בציוד הנכון (ערדליים, כפפות, מעיל, חם וציוד להחלפה – כל מיני דברים שאני לא ממש מקפיד להצטייד בהם), גם בחורף, אין סיבה לוותר על רכיבה.

• גילוי נאות: אני לא בעל הכשרה רפואית בספורט או רפואה, כל הנכתב מניסיוני בלבד.

איזה כיף, יום הכיפורים, אפשר לצאת לרכב בחוץ. אפשר לרכב כמעט בשלווה על הכביש. מאחר שאני מחכה ליום הזה בערך שנה, הפעם אירגנתי לעצמי 2 גלגלים של אופני כביש.

רציתי באמת אופני כביש, אבל יש לי קצת הסתייגויות. אני לא אוהב את הצמיגים הפסיכים, מרגישים כל אבן. אני לא אוהב את הכסא, הוא כואב. אני מאוד אוהב את הגלגלים ובעיקר, אני לא ממש רואה איך אוכל להשתמש בהם. אז לקחתי את הגלגלים הישנים של האופניים ושמתי עליהם צמיגי כביש, עם פנימית.

האופניים החדשים נמוכים יותר, משמעותית,  והם מרגישים קטנים יותר, קצת כמו אופנוע כביש מתון. מהודקים יותר. את המזלג, אני נועל, ואני לא מרגיש שום עיוותים בזמן הרכיבה. נוח לשלוט בהם, הם מדוייקים, התגובה של הפדלים מידיית יותר. זה מרגיש אופניים אחרים. יש לי בלמי דיסק, שאני אוהב ורגיל אליהם, וקדימה, אל הכבישים.

לקחתי אותם היום לסיבוב, 25 קילומטרים לערך, מרעננה, לצומת סגולה, חזרה דרך כביש 5 אל צומת ירקון, משם על כביש 40 ומטפס את העליה של כביש 531 עד רעננה.

מול רוח נגדית, עדיף שהאופניים יהיו נמוכים כמה שיותר. אבל יחד עם זה, הבעיה העיקרית מול הרוח זה אני. מאידך, בירידות, אני יכול לשמור על פרופיל נמוך, והאופניים מתדרדרים להם יופי הרבה מעבר ל-30 קמ"ש. הייתי שמח לכידון עם אפשרות נמוכה יותר, אבל זה הרבה כאב ראש.

בעליות, המשקל בא לידי ביטוי, הם שוקלים 14 קילו, שזה לא קל, אבל אני גם לא בונה על רכיבה בעליות (לא שיש כאלו ממש בסביבה), אלא יותר להרגיש את החוויה של רכיבת כביש.

זו הפעם השניה שאני רוכב את המסלול, בדיוק לפני שנה, רכבתי אותו עם הצמיגים הישנים, וחשבתי שיהיה מעניין להשוות. כי האופניים הרגישו הרבה יותר קלות, והתגלגלו מהר יותר למהירויות גבוהות יותר.

הזמנים כמעט זהים :), בהפרש של 2 שניות בלבד, על 11 דקות רכיבה מאומצת. אני זוכר שהתאמצתי לפני שנה, וגם השנה עבדתי קשה. אבל שנה שעברה, זה היה בלילה, והיה קר. ולי היה חם. והשנה גם היתה רוח נגדית.

לצמיד אופני הרים 29" זנב קשיח עם מזלג קדמי סביר (בולם אוויר) וצמיגים של כביש, מאפשר להנות מחווית רכיבת הכביש, או לפחות רכיבה יותר כבישית במחיר מאוד צנוע. לצערי, אני לא אוהב לרכב על כבישי ישראל, אבל מאוד רציתי להרגיש את החווית של רכיבת כביש, ואני יכול להגיד שאני מבין את הקסם של הרכיבה הזו, והכיף של לגמוע מרחקים כל כך מהר,

נתראה עם רכיבת הכביש עוד שנה.

פגשתי את ג'ק במקרה. חיפשתי משהו אחר, הרפתקאה. רובים, חלליות. קשה למצוא הרפתקאות ראויות. חרשתי את מדף הספרים ברחבי האמזון, היו ספרים שסיימתי. היו מעטים שחיפשתי לקרוא שוב מאותו הסופר.

ג'ק לא קיים. ז"א, לפחות, הרשויות לא יודעות על קיומו. הוא חי מתחת לרדאר, אין לו מספר ביטוח לאומי, הוא לא משלם מס, אין לו דרכון, או חשבון בנק. הוא גר בארצו שלו. הוא מתפרנס כתקן, הוא מתקן דברים. לא מכשירי חשמל ביתיים (כמו שאבא שלו חושב) אלא בעיות. אם למשל, ילד נעלם, או מאיימים עליך, או סוחטים אותך. ועלה הצורך לתקן את הבעיה. הוא יעשה את זה.

עיניו חומות, גובהו ממוצע, מבנה גופו רגיל, שערו חום. הוא משקיע הרבה מחשבה  כדי שאף אחד לא יזכור אותו. הוא מתפוגג בנוף האנושי סביבנו.  אלא אם במקרה אתה מספיק מנוסה כדי לזהות אנשים לפי האופן שבו הם נעים. ואז תבחין שהוא נע כמו חתול גדול. הוא לא רוצח שכיר ולא שומר ראש, הוא לא סאדיסט. ותמיד יעדיף ללמד לקח מאשר לפגוע פיזית.

לעיתים הפנים שלו משתנים, והמבט שלו הופך קר וחסר רחמים, ויש לו מראה שלא שוכחים. ואז הוא מתגלה כבעל ידע נרחב באמנויות ההרג והמלחמה. ואז, אף אחד לא רוצה להיות בדרכו.

חלק חושבים שסידרת הספרים הללו, היא סידרת ספרי אימה. ויש אימה. ויש אכזריות, ויש גם חמלה ואהבה. ג'ק לא נשוי, כי אדם לא קיים, לא יכול להתחתן. אבל הוא חי עם אישה, והוא משמש כאב מסור ואוהב לילדה לא שלו.

חלק חושבים שאלו הם ספרי פנטזיה, ואכן, הדברים הקורים שם יכולים להיתפס כסוראיליסטים. אבל זו רק התפאורה.

פול וילסון, כתב מעל 20 רומנים המלווים את חייו של ג'ק. לצערי, אף אחד מהם לא תורגם לעברית. הם כתובים בשפה קולחת ועשירה כך שקל לקרוא אותו בקינדל, ומקסימום משתמשים במילון הפנימי. הם תמיד מפתיעים.

בעיני, מה שבעיני מקסים בהם, הם דווקא היותם יותר מכל, רומנים בלשיים. העלילה כתובה באופן מהודק, אין סתירות, הכל מתקשר להכל, אך מעולם לא הצלחתי לנחש נכון את העלילה. שום דבר הוא כפי שהוא נראה. הכל סותר עצמו ויחד עם זה, לגמרי היגיוני ונכון. גם אם בחלק מהרומנים, העלילה איטית, זה לא משנה. כי הקריאה עצמה, היא כיפית.

ויש גם את הזווית היהודית, שמלווה את ג'ק כל הזמן. החל מהמוכר בחנות העתיקות שלימד אותו כילד כיצד לדגדג מנעולים (ונשבע "לעולם לא עוד"), ועד לחברו הטוב ביותר, יהודי מתבולל, אשר מתבל את שפתו באיידיש, וגם סוחר בנשק בלתי חוקי באופן מוסרי.

שום דבר לא כפי שהוא נראה, אבל לומדים המון ויש נקיטת עמדה לגבי כל נושא שאפשר לחשוב עליו. החל מאלימות במשפחה, תפקיד ההורים בתא המשפחתי, אהבה בין אנשים בני אותו המין, השלכות המלחמה על הלוחמים, ארכיקטורה, הנדסה, מצוקות חברתיות, בעיות סביבה ואקלים, וכלי נשק. המון המון מידע על כלי נשק, מכל הסוגים והכיוונים. והכל מדוייק עד לפרט הקטן ביותר. והכל נבחן כל הזמן מבחינה מוסרית. דברים לא סתם נעשים, יש תמיד כוונה.

בכל ספר של פול וילסון, יש לפתע סצנה, פיסקה, המכילה בתוכה כל כך הרבה יופי, חמלה, אהבת אדם וחוכמה שהיא מרעידה בי מיתר בנשמה. פיסקה אחת, שרק בשבילה שווה לקרוא את כל הספר, ואם לא קוראים את כל הספר, לפיסקה אין שום משמעות. קראתי עוד ספרים מלבד עלילותיו של ג'ק, וכל ספר שקראתי, כולל בו את אותו הר של ידע מדוייק, ירידה דקדקנית לפרטים ההופכים את הקריאה לא רק להנאה רוחנית, אלא גם לרווח אינטקטואלי.

ג'ק, כאדם העוסק בתיקון המציאות, נע כל הזמן במרחב מוסרי, בו החלטות מוסריות הן מניע רב עוצמה של העלילה. כל הדמויות, הינן עשירות ועמוקות. מגוונות, ומפתיעות. השואפים לטוב, תמיד עושים זאת בדרכם, תמיד מפתיעים. אף דמות אינה צפויה, אלא כולן אנושיות. לעיתים, הדמות של הרע (ואצל ווילסון, הרוע הוא הרוע המוחלט, כה חזק עד שעצם המחשבה עליו מעוררת חלחלה) מעוצבת בכזה דיוק, שמספיקה פיסקה אחת מפיו כדי לאפיין את הרוע שבו, לעורר צמרמרות ולהרגיש את הקור שבנשמה.

ישנם מספר יוצרים שתמיד נגעו בליבי. דוסטויבסקי, קאמי, קובריק, רה מארק, דה סאד. היכן שהוא, הם תמיד נוגעים במלחמה. אנשים שהשתתפו בקרב, שהיו חלק מהוויה של החורבן והמוות, משהו משתנה בנו. כל החברים שלי, כל האנשים שאני מצליח להתחבר אליהם, הם כאלו. וכך גם היוצרים, הסופרים, מגיעים משם.

ככול שג'ק מתבגר וככול שהוא מתקן יותר דברים, כך הדברים נעשים אפלים יותר ויותר. מפחידים, עבור האנושות. הרוע, הולך וגדל, מעניק הצצה אל גיהנום שבחיים. הזכרונות והכאב מחלחלים ויוצאים מהספר, עד שהם הופכים להיות חווית חיים גם של הקורא.

השנה, כמו בשנים עברו, החלטנו לנפוש את חופשת הקיץ בכפר הנופש עין גב. וזו הזדמנות שלי לנסות שוב לרכב לכנרת. בפעם שעברה, רכבתי בסתיו. לכן יכולתי לרכב ביום. אבל תנאי מזג האוויר הביאו אותי לרכיבת לילה. זה לא משנה באיזה כושר אתה, כאשר הטמפרטורת מטפסות מעל 30 מעלות, הרכיבה היא קשה. וקצת למעלה מזה, ממש יכולה להיות מסוכנת.

את המסלולים אני מתכנן באמצעות אתר המבוסס על openstreetmap. לרוב, התוצרים מאוד מדוייקים ומאפשרים לרכב לאורם. הפעם, ניסיתי מסלול קצת שונה, בעיקר בקטע בו אני גולש לעמק יזרעאל. בפעם שעברה, עברתי דרך רמות נפתלי, מה שדרש מאמץ לא פשוט. הפעם, מצאתי דרך נוחה יותר דרך קיבוץ דליה ומשמר העמק.

אני אוהב במיוחד את הרכיבות הארוכות מאוד. במהלך פעילות גופנית, הגוף עובר תהליכים. למשל, אחרי 40 דקות רכיבה לערך, הגוף נכנס למצב המורגש אצלי כ-"תחנת כוח". ההספק שאפשר לפתח גדל משמעותית, ואפשר לנוע עוד ועוד ועוד. עליות שנראו מפחידות, עוברות בלי חשש. הכאבים נעלמים. עוד שעה רכיבה, ונכנסים למצב של השקט. בו כל הרעשים נבלעים, והחיים עוברים לריחוף במעין דממה דקה ונעימה. אחרי 4 שעות, גם תחושת המאמץ המעטה שנשארה – נעלמת. ההרגשה היא כמו על אופניים חשמליים. אבל זה לא נגמר כאן. כי עדיין יש את שאריות המחשבה מטרדות היום יום. מתי שהוא, גם הם נגמרים. ומה שנשאר זו הוויה טהורה של חיבור מושלם לזמן ולמקום. זו הנקודה שאני מחפש. עוצמת החוויה היא כה גדולה, עד שהיא נשארת בי לעיתים שבועות אחרי הרכיבה עצמה.

יצאתי מהוד השרון, בערך בשעה חמש אחרי הצהריים. כבר מספר שבועות אני מתאמן בלילה. רכיבת לילה דורשת יותר ריכוז והיא הרבה פחות סלחנית מרכיבת יום. עוד סוגיה שהטרידה אותי, היא שאלת העייפות. כיצד אתפקד ברכיבה אחרי 24 שעות ללא שינה. (ניסיתי לנמנם במהלך היום, אבל לא הצלחתי).

רכיבה באופניים היא בעיני כמעט פעילות חשאית. נעים היכן שמעטים נעים, אין מצלמות תנועה, אין מצלמות מהירות, אין משטרה. נקודות המבט אל התרבות האנושית היא חיצונית. לא רק שהכל שקט יותר, אלא שמתקבלות פורפורציות אחרות לגבי הארץ והמציאות. לדוגמא, המרחקים בין ערי השרון לתל-אביב נראים קצרים להפליא כאשר מבצעים אותם באופניים. היחס של המדינה לסביבה, הזיהום הנורא הנראה כמעט בכל מקום, בעלי החיים המתרוצצים להם בכל מקום. הכל מרגיש אחרת כאשר נעים כיצור זעיר על פני האדמה. בפרט, אחרי כל כך הרבה שעות של רכיבה שהגוף מפוצץ בהורמונים מעוררים ומרגשים.

היה חם. חשבתי, שבמהלך הלילה, תהיה הקלה מהחום והרכיבה תהיה קלה יותר. אך לא כך. גם בלילה, השילוב של לחות וקיץ הוא מתיש. נעתי לאט. אט אט טיפסתי מזרחה. נכנס לישובים וקיבוצים קטנים מהשדות, רוכב בדממה הלילית וממשיך להתגלגל. במצב כזה, נראה שהזכרונות צבעוניים יותר, מזוקקים.

התנועה ביער מגידו לכיוון העמק, היא חוויה שכבר בהתהוותה ברור שלא תשכח. גם ביום, היער הוא נוף שונה. אך בלילה, הוא מלא רחשים ותנועות, הנשמעות ומורגשות קרובות, ובכל זאת, הן בלתי נראות.

בלילה, כמו בלילה, רכבתי אט אט בשביל, ולפתע מולי אני מבחין בעשרות זוגות עינים הבוהות בי, נראה ששני הצדדים היו מופתעים באותה מידה. רק אחרי כמה קריאות מדמות צפע מצידי (מעין "קססס קססס") הם החליטו לפנות את השביל. לפי סוג התנועה שלהם, הסקתי בדיעבד שמדובר בשפני סלע.

בעבר, נסיתי לצייד את עצמי בפיתות מלאות כל טוב. וכל פעם, מצאתי את עצמי נגעל מעצם המחשבה ללעוס אותן. ניסיתי למלא אותם במגוון ממרחים, בין אם מלוח או מתוק. בכל מקרה, פשוט לא התחשק לי ללעוס אותן. כך שאני נע בין תחנות הדלק הזמינות כיום למרבה השמחה גם באמצע הלילה, וכך אני מתדלק  עצמי בכריך. אלו הן נקודות של אור ואוכל, גיחה קטנה מהטבע חזרה אל התרבות האנושית, רק כדי לשקוע שוב אל המרחבים השחורים והשלווים. האווירה של תושבי המקום, היא לרוב רגועה יותר ומסבירת פנים, ואף עוד יותר כאשר צצים באופניים בשתיים לפנות בוקר.

הרבה מאוד שואלים אותי אם אני מפחד. והאמת, השאלות הללו באמת מעוררות בי פחדים. בפועל, כאשר אני עולה על האופניים ונכנס לשטח, הפחדים נעלמים. בשדות, הדברים תלווים בעיקר בי, באופן שבו אני פועל. הפחדים העיקריים שלי הם כאשר נע בישובים, וככול שהישוב גדול יותר וסואן יותר, כך פחות נעים לשהות בו. בעיר, רוכבי האופניים משלמים על טעויות של אחרים, בשדות, הטעויות הן של הרוכב, והמחיר, לרוב הרבה פחות גבוה. הרבה אנשים העירו שהישיבה על הכסא לאורך שעות מכאיבה להם. הפתרון הוא (מעבר לכיסא נוח) הוא להשתמש בכיסא כתומך ולנסות להפעיל כמה שפחות משקל עליו, ויותר על הרגליים. למעשה, ככול שרוכבים מהר יותר, כך נעזרים פחות בכיסא והוא פחות מטריד.

בניגוד לריצה, בה מאמץ ארוך מאוד הוא קשה ולעיתים אף מסוכן, ברכיבה, ניתן לנוע אט אט להימנע ממאמץ יתר. כל מי שיכול לרכב במשך שעתיים בשבילים במהירות של מעל 20 קמ"ש, יכול לרכב עשרות רבות של קילומטרים כל עוד יקפיד לאכול ולשתות כראוי.

כל המחשבות והטרדות נדחקות, כאשר יורדים מכיוון יער מגידו אל עמק יזרעאל. ירידה ארוכה ארוכה ארוכה בכביש סלול. כאשר הרוח מקררת והאופניים צולחים את האוויר בדממה. ואז, בסוף, העמק. מסביר פנים, מבלבל בכיוונים שלו. הלילה, זכרון של סתיו, בו האדמה נרגעת, נפתחת קצת וניחחות עדינים של רגבים, עלים וירק עולים, עוטפים ומתפשטים עד שהשמש תזרח ותחרוך שוב הכל.

לא הגעתי לכנרת הפעם. אחרי 130 קילומטרים נאלצתי לעצור ולחכות לחילוץ. מצאתי את עצמי בכפר תבור. ישוב נעים ומטופח, וכמו כל ישוב, חסר מקום מנוחה מוסדר לנעים בדרכים. בדרך, חשבתי שאם אהיה עייף, אוכל להיכנס לאחד המטעים ולשרוץ על האדמה. הפתעתי את עצמי והצלחתי לרכב לילה שלם בלי שינה, מתדלק בכוס קפה ומשקאות אנרגיה. לא ממש נהנתי מזה, אבל הוכחתי לעצמי שזה אפשרי. נימנמתי לי כמה שעות בגן ציבורי, בתשע עברתי בסופר המקומי והעמסתי על עצמי קצת פחממות. למרבה המזל, חום של מעל 35 מעלות, הניס את התושבים אל בתיהם, ויכולתי לנמנם בשקט כמה שעות בצל.

התוכנית המקורית כללה לא רק רכיבה לכנרת, אלא גם ניסין להקיף אותה בשביל סובב כנרת. לצערי, שביל סובב כנרת הוא יותר שביל כמעט סובב כנרת. לא רק שהוא לא באמת סובב את כל הכנרת, אלא גם היכן שהוא נמצא, לא תמיד נוח לנוע בו.

מצומת צמח ועד עין גב, זה שביל רכיבה סלול ונעים ביותר. ישנם מקומות מוזנחים יותר (כמו איזור קיבוץ האון) אך לרוב גם ילדים רכים לא יתקשו לרכב בו.

צפונה מעין גב, ניתן לנוע על שבילים בין החופים השונים. השבילים לעיתים לא ממש מתוחזקים. וכאן למדתי גם שבניגוד לאיזור הירקון, בכנרת ממש לא מקובל לתת לענפים לגעת בך, הם שמרנים ואוהבים לשמור עליהם חתיכות מהעור של העוברים בדרך.

צפונה ממלון כינר, אין למעשה שביל מסומן. ניתן לרכב גם קרוב לכנרת וגם בין השדות, אבל לעיתים נתקלים בהם בהפתעות, כמו גדרות כמעט שקופות ושלטים האוסרים על הכניסה. האיזור הוא איזור חקלאי, עם הרבה בקר (מה שנראה לי מוזר, כי בקר מזהם את מי התהום ולמעשה מטיל את גליליו אל הכנרת)  והרבה שבילים ארוכים ונעימים לרכיבה (שלא מומלץ לסטות מהם, לנוכח שלטי "מוקשים היזהר"). יש שם מקומות מגניבים שאפשר לשרוץ בהם שעות, אבל כאשר השמש עולה ומאיימת לאדות אותי, נאלצתי להמשיך ולרכב.

מגשר אריק ועד לאיזור כפר נחום, נאלצתי לעלות על הכביש. מכפר נחום ועד כביש 90, יש שביל נאה אך לא תמיד מסומן (באיזור הכנסיות, הוא נצמד לכביש הראשי) באיזור גינוסר שביל סובב כנרת אמור להיות על בסיס המוביל המלוח (תעלה מכוסה בטון המובילה מים מלוחים ממעינות בצפון לירדן בדרום, כדי לשמור על איכות המים של הכנרת). אי אפשר לרכב על המוביל המלוח, כך שגם באיזור זה רכבתי על הכביש.

צפונה, משם, עד לטבריה, ניתן לרכב על שבילים עם גיחות לכביש. מטבריה ועד חוץ צמח השביל מסומן אך לא מתוחזק ברמה אחידה (הוא עובר גם בשטחים שיש כאלו הטוענים השייכים להם).

החום בקיץ מהמם. עוצר חשיבה, מכביד על הגוף. לצערי, גלשתי לאמצע היום במהלך הרכיבה, והפתרון שלי היה לשפוך על עצמי בקבוק מים. בכל מקרה, אני מאוד לא ממליץ לרכב בכזה חום. יש סימנים לכך שמתקרבים לחום יתר. כאבי ראש, עירפול, ובעיקר, אם החולצה מרגישה יותר חמה מהגוף. אני מאוד ממליץ לא לבדוק את הגבולות, אבל כן ללמוד להכיר את מגוון התחושות המתעוררים תוך כדי רכיבה.

סיימתי בהרגשה של עוד. הרבה מאוד מהמכרים שלנו שואלים לקראת הקיץ "לאן אתם טסים". ואנחנו, לא טסים. ישנם אנשים המטפסים על הרים גבוהים במדינות רחוקות, כדי לבדוק את מעטפת היכולת. לרכב בקיץ באיזור טבריה נראה לי לא פחות מאתגר. אך יותר מזה, רכיבה בשבילי הארץ היא כמו רכיבה בארץ זרה. זו ארץ יפה, מגוונת, מאתגרת, מפתיעה. אפשר לשכוח היכן נמצאים ופשוט להיות.

הוד השרון כפר תבור

סובב כנרת באופני הרים

התחביב שלי, שלא נגיד התמכרות, זו רכיבת אופניים בשטח. אני גומע עשרות רבות של קילומטרים ברכבי הארץ. רכבתי לבאר שבע מהוד השרון, ואף רכבתי לכנרת. בכל הרכיבות, ידעתי והרגשתי את הארץ באופן שלא העליתי על דעתי. אם בעבר, רציתי לנסוע לחו"ל, כיום, מה שאני רוצה זה מספיק זמן כדי לרכב לי באופניים לכל מיני מקומות. בארץ.

פוסט זה מוקדש למסלול בן 30 קילומטרים שאני מבצע בווארציות כאלו או אחרות (המפה בסוף הפוסט).

מאחר שלצערי אני לא יכול לרכב כל הזמן, אני מנסה לארגן לי כמה שעות מדי פעם ולצאת לשוח. אני מתגורר בהוד השרון, ומרחב המחיה הקרוב הוא מקורות הירקון.

הנקודה הראשונה שבה אני יורד לשטח היא מאחורי מושב אלישמע. איתרע מזלו של המושב שקרוב לבתיו עוברת תעלת מים שמובילה מי שופכים גולמיים, מישובים ערבים ויהודים מעבר לקו הירקון.

מעבר הבטון מאפשר לי לצלוח את הזרם ברכיבה. לא נראה לי שניתן לחצות אותו ברגל מבלי לחטוף חולרע. בכל מקרה, אני מעדיף לחכות לפני שאני רוכב מהר והבוץ מהגלגלים עף לו לפנים שלי. זרימת הביוב ממשיכה עד מושב עדנים, משם בצמוד לאיזור התעשיה של הוד השרון המוסיף לו זיהום ביד נדיבה, וכל התערובת הרעילה הזו נשפכת לירקון, וזורמת דרך רמת גן ותל-אביב, שיהיה לרוחצים בים במה לשכשך. זו אינה תופעה חדשה, אבל מאז הגשמים הראשונים הזרימה שוצפת. פניתי בנושא לעמותת צלול, העוסקת בניסיון לשמור על הסביבה מפני זיהומים. לדבריהם, הנושא נמצא בדיונים, ויש מצב, שתוך שנה וחצי המפגע יפסק.

כך זה כבר נראה בירקון מזרחית לרמת חייל

האיזור עשיר ומגוון מאוד. ובין העצים לנחלים ולבוץ, מדי פעם אני מבחין בחורבה. אין אלו סתם חורבות, אלא מבנים מרשימים, יפים, העשויים אבני גזית, מקומות שהושקעה בהם מחשבה, שבעליהם דאגו לפיתוחים יפים באבן.

ניכר במבנה שזו בניה ערבית לפי אדני החלונות. המקום נבנה בהתייחסות אל הנוף והאקלים, כאשר בקיץ השמש מכה בצד הרחוק וניתן להשקף על העמק והירקון מהמרפסת. המקום כולל מרתף לאיחסון תוצרת חקלאית, והתקרות גבוהות, להקל על עומס החום.

למי בדיוק המקום הזה היה שייך? מי האנשים שבנו את המקום, ומתי הם הלכו מכאן? לא מצאתי בוויקפדיה העברית איזכור למקום, וגם לא ב- goolge maps. לכן הורדתי את אפלייקצית inakba ושם מצאתי את שם המקום. מסתבר, שהתגוררו באיזור (לפי דיווחי הפלסטינים) 400 איש. הווילה, כנראה הייתה שייכת למוכתר. (באפליקציה היא ממוקמת מצפון לכביש 5, ואילו בפועל, מדרום).

איזור הירקון מתאפיין בבוץ יוצא דופן בגועליותיו. הוא דביק, סמיך, עמוק מחליק ונשאר לאורך זמן. כאשר הבוץ מתייבש, הוא לא מתפורר, אלא מתקשה, הופך להיות עוד יותר מסוכן לרכיבה אני צולח בינות לשלוליות, עד שאני מגיע אל מאחורי הפרק הלאומי כפר הבפטיסטים, בו נמצא המבנה הזה, ששימש כנראה כתחנת קמח.

המבנה מורכב משתי קומות, התחתונה קדומה יותר, מאבן גיר, בנויה בסגנון ערבי, ואילו הקומה השניה עשויות לבנים אדומות. לא נתקלי בעיטורים כאלו באיזור, ואני משער שזו השפעה טורקית.

לפי ההסברים באתר "שבע טחנות"  היו 7 אבני רייחים בטחנת הקמח, ולכן האיזור נקרא 7 טחנות. לדעתי, היו 7 טחנות לאורך הירקון, אשר שימשו את האוכלוסיה בכל האיזור. מה שמעלה את השאלה, כמה אנשים התגוררו באיזור לפני קום המדינה, ובאילו נסיבות הם נעלמו.

המשכתי לרכב, לכיוון מסילת הברזל דרך מקורות הירקון.

מבצר זעיר זה, נועד להגן מפני התקפות על מקומות אסטרטגים, כגון מסילת הברזל. ברור, שאם הוקם כזה דבר, בהשקעה ניכרת, הרי היה קיים צורך ביטחוני אמיתי. עמדות מבוצרות כאלו מוקמות היכן שיש התקפות חוזרות ונשנות. הבריטים הם אלו שייבאו את הטכנולוגיה לארץ. קיום המגדל מצביע על חוסר יציבות ביטחונית לאורך זמן.

האטרקציה הגדולה ביותר באיזור, בעיני, היא ברכת הגופרים. שלצידה גם שביל אופניים משובב נפש. שביל, שלמרות יופיו, אינו מהווה תחרות לתחושה של מים חיים בטבע, מים זורמים. שאינם מסריחים, ואינם עכורים. ויחד עם זה, אינם יותר מפסיק ממה שהמדינה מנצלת וגוזלת מהטבע (למרות ההתפלה).

כשרוכבים לצד מים, מרגישים את החיות שבהם. מים חיים הם כיף, הם מעוררי תחושה קלילה ובריאות. כה מעט נתקלתי במים שעוררו את התחושה הזו, ליד דבוריה, למשל, יש שביל מקסים לארוך הנחל היורד מהר התבור. וגם כאן.

פעם, היו מאות בריכות בכאלו באיזור. איזור ביצות בו זורמים כמויות אדירות של מים. מתקן השאיבה הענק לצד הבריכה, הוא אינדקציה למה שהיה יכול להיות כאן.

איזור הירקון רצוף בשרידים מרתקים מהעבר, שנראה, שעצם הזכרתם עלולה לגרום למישהו לחשוב שהיתה כאן אוכלוסיה גדולה שנעלמה, אי פעם לא מזמן. למשל, גשר טורקי זה, נמצא בצמוד לכביש 5, קצת מזרחה לבית קברות ירקון, למרות שהוא מתוחזק ונשמר, אין שום שלט המסביר על ההיסטוריה שלו ובן כמה הוא.

באיזור גם נתקלתי במה שנראה לי כדרך רומית עתיקה (אין שום תיעוד מסודר של הדרכים הרומיות שחצו את הארץ לרוכבה ולאורכה). אולי משום שלא נעים להודות עד כמה הכיבוש הרומי השפיע על כל רחבי הארץ ומה ההיה היקף ההשקעה של הרומאים בארץ, עד כמה הם פיתחו וכמה שיגשוג הם הביאו לכלל תושביה.

טחנת קמח נוספת, ויפה לא פחות, נמצאת קילומטר מערבה לערך מצומת ירקון. היא הרבה יותר מתוירת ונגישה בקלות ברכב מאיזור צומת ירקון. הנגישות הגבוהה שלה הופכת אותה למזבלה אחרי כל סוף שבוע שמשי. במהלך השבוע, אני נתקל בעובדים הטובים של רשות נחל הירקון המנקים אחרי הזבל שהישראלים משאירים בלב ערל.

נראה שהמקום סבל הרס נרחב, ושופץ שוב, אבל במקום לנסות לשחזר את המבנה היסטורי (עם גג שטוח, כמו כל הבניה הערבית באיזור) מישהו הרגיש חובה לעדכן את המבנה עם בגג רעפים אדום צורם.

בדרך חזרה, אני חולף ליד טחנת קמח נוספת, כמה מאות מטרים מזרחית למחלף ירקון, זהו אתר פופלרי לצילומי חתונות.

ליד הטחנה הזו, נמצאת אולי הפינה המערבית ביותר בירקון בה ניתן להתרחץ. הביוב אינו מגיע לנקודה זו, ובשבתות המקום הומה ילדים ומבוגרים הטובלים במים להנאתם.

רכיבה באופניים היא הדרך האקולוגיות ביותר לסייר ברחבי הארץ. הגיפים והממונעים האחרים, נוהגים להרוס את הסביבה. חורשים את האדמה, יוצרים שלוליות ובוץ, רומסים חיים קטנים ומזהמים מים ואוויר. למזלי, לאורך הירקון יש שבילי אופנים שהאדמה בהם לא נחרשה ועל כן ניתן לרכב בהם גם בתקופת הגשמים.

אנדרטה מוזנחת זו, ליד מבצר אנטיפטרוס, הוקמה לזכר לומים שנפלו בתקופה שבה האצ"ל עדיין לא הצטרף לצה"ל. למעשה, כיבוש ראש העין נעשה על ידי תושביו היהודים של האיזור. מהוויקפידה העברית למדתי, שהאיזור נכבש על ידי חטיבת אלכסנדרוני (על שם נחל אלכסנדר), במבצע שנקרא מבצע מדינה. מעבר למילים היבשות, מתחילה להתגבש תמונה, על מלחמה שונה מזו שמנסים להציג בספרי ההיסטוריה בתיכון. עיינתי בתיאורים מתוך אפליקצית inakba של אירגון זוכרות, קראתי בוויקפדיה, ובעיקר, אני מטייל באיזור. מנסה להרגיש את הגאוגרפיה ואת ההיסטוריה בלי מסננים.

נוהגים לפאר את הקרבות בירושלים, ומבצע ההגנה על דרום הארץ. אבל מי זוכר שבטול כרם ישב צבא עירקי. שהלוחמים שבאו לכבוש את ראש העין, לא היו רק חיילים, אלא מושבניקים שפתחו את הסליק והלכו לדאוג שליישוב העברי יהיו מים. שהפעולות לאו דווקא רוכזו על ידי גורם אחד, אלא מדי פעם תושבים של יישוב יהודי הלכו לגרש תושבים של ישוב ערבי, שגם אלו בתורם נשאו נשק וידעו להילחם ולפגוע ביהודים. התמונה המורכבת היא של מאבק לאומי בו כולם לקחו חלק. אנחנו קוראים לקרבות הללו מלחמת העצמאות (ואילו הפלסטינים מנסים לגייס את רחמי העולם עם המושג "נכבה" אשר אמורה להקביל ל-"שואה"),

נראה, שזו היתה יותר מלחמת אזרחים, שהיהודים הצליחו להתארגן בה טוב יותר ושאף צד לא היה צדיק, אלא נאבק על על חייו מול הצד השני וניסה לכבוש כמה שיותר שטח. נראה, שהימין חושב שאסור לנו להזכיר שהציונים גירשו בכוח תושבים, ולשמאל לא נוח להזכיר שתושבים אלו היו עושים לנו אותו הדבר. והיכן שהוא, בין שני הצדדים, כולם מעדיפים להתעלם מהאמת, כך שכיום, ההסתרה הפכה להיות הבעיה האמיתית. (חוץ מהביוב שזורם, זיהום הסביבה על ידי מבקרים והתעשיה, ניצול מחפיר של משאבי טבע והרס שבילים על ידי כלי רכב ממונעים).

וזה המסלול: