אחרי שנים לא מעטות בהן נאלצתי לשרך את דרכי בפקקים אל העבודה, הצלחתי סוף כל סוף למצוא משרה במרחק רכיבה מהבית. ולא סתם מרחק רכיבה, אלא דרך השדות.
לרכב על כביש באופניים, זה לא תענוג גדול. בכלל, הכבישים בישראל הם לא תענוג גדול, ולא רק בגלל התשתיות, אלא בעיקר בגלל הנהגים. האלימות של הנהגים היא עוד יחסית סבילה, נדיר המקרה שבו מישהו באמת ינסה להוריד אותך מהכביש, לרוב סתם יתעללו בך בברוטליות. אבל האדישות, היא ממש הורגת. נהגת אדישה מסוכנת לעיתים יותר מנהג צעיר ואלים. מי שרוצה לרכב על כביש מהיר לעבודה באופניים, זה לדעתי בעיקר כדי לנסות לגבות את דמי ביטוח החיים.
מאידך, במקביל לכביש 5, יש עולם של שבילים, חורשות אקליפטוסים, בריכות מים, ציפורים, שדות חרושים. זה עולם שנמצא לא רק פיזית מחוץ לכביש, אלא גם מבחינת המקצב, התחושות, הריחות. זה עולם אינטימי, שמורת טבע של רוגע, של קצב נכון, רענן וריחני.
המרחק מהבית שלי לעבודה הוא כמעט 15 קילומטרים, מעשית, מדובר על פחות משעה רכיבה. זה פחות או יותר הזמן שלוקח לצלוח את הפקקים למרחק הזה. קיימת תקורה די משמעותית סביב הנושא. צריך להכין את האופניים, צריך להכין בגדים חליפים, וצריך להתקלח כאשר מגיעים. בסופו של דבר, זה פחות משעה וחצי מדלת לדלת. שוחחתי עם אנשים אשר לא מוותרים על הגעה למקום העבודה גם אם הוא נטול מקלחת. אפשר להתארגן ולהחליף בגדים מבלי להוות מפגע אקולוגי.
קצת לפני שהחלטתי לצאת למסע הזה, ביצעתי רכיבות עירונית, כדי להכין את הגוף למעמס. רכבתי 3 פעמים בשבוע, שעה, מה שאיפשר לי לדעת שאוכל לרכב שעה לעבודה ושעה בחזרה.
השינויים הנעשים בגוף כאשר מדובר על הגדלה שכזו של עומס פיזי, הם רבים ומגוונים ומתפרשים על כל התחומים. כל המערכות בגוף מתחילות לתפקד ברמה אחרת לגמרי. העור נעשה חלק יותר וגמיש יותר, הראיה מתחדדת, הנשימה רכה, חוש הריח מתחדד. וזה בנוסף לבונוסים המובנים כמו הגדלת השרירים, התנפחות העורקים והוורידים, שיפור בקורדינציה, באיכות השינה וברמת העירנות. אני מרגיש צעיר הרבה יותר. הרבה הרבה יותר.
מאחר שרכבתי לפני שנים כבר במסלול דומה, יש לי שרירים המסוגלים לשאת בעומס הרכיבה בלי יותר מדי בעיות. מאידך, מאחר שהגוף שלי הגיע לרמוות ניוון של עגל חלב, הריאות והלב התקשו לספק את הדם והחמצן שהגוף זקוק לו. רכיבה באופניים, ולמעשה כל הפעלה של הגוף, זו התבוננות פנימה, ניסיון להבין את מה שהגוף משדר, מבלי להפריע לו עם מסרים מטופשים כמו כמה מהר אני רוכב, וכמה זמן זה יקח לי. רכיבה זו הקשבה, התחשבות בעצמך, בידוד רעשי הרקע מתוך המהות החשובה. כי יש הרבה רעשי רקע.
כל התחלה של רכיבה היא טיפה נוקשה. לוקח זמן עד שהגוף נכנס לקצב, עד שהשרירים מתחממים. אחרי 20 דקות לערך, הגוף נכנס לטמפרטורת עבודה אידאלית, אבל אחרי 40 דקות לערך, נכנסים משככי הכאבים לפעולה. אז יש ממש תחושה של התרוממות רוח, שלא נגיד היי. נראה שהרגליים מדוושת מעצמן, ומה שנשאר לי זה לשחק עם הכידון. וזו תחושה מאוד מאוד מטעה. ברגע הזה של השאננות, של התחושה שהכל זורם נהדר, אז הערנות נפגעת והסיכוי לתאונה גדל. זה בד"כ גם הרגע שמישהו יעקוף אותי כאילו שאני בהליכה.
אני לא משתמש במכשירים לבדוק את קצב הלב, רק במעקב אחרי המהירות ושריפת הקלוריות. זה בעיקר מטעמי עצלות, כי זה מאוד נוח שהטלפון רושם את המרחק ואת הזמן. למרות, שבגדול החשבון הוא מאוד פשוט. שעה רכיבה היא 600 קלוריות. והמהירות הממוצעת שלי החלה ב-15 קמ"ש והגיעה עד ל-17 קמ"ש. למרות שאני שורף אלפי קלוריות, הירידה במשקל אינה ביחס ישיר להיקף המאמץ. קיימות לכך מספר סיבות. הסיבה העיקרית, היא אולי שאני נותן יותר דרור לפי ואוכל יותר זבל. בעיקר, מוצרים עתירי סוכר כדי להקל על התרקונות המאגרים. אני מקווה שעם הזמן אוכל להתמודד עם ירידת הסוכר בקלות רבה יותר ובהתבסס רק על פירות. כמו כן, במקביל להוצאת האנרגיה קיימת בניה מסיבית של שריר. למרות שהמשקל לא מראה ירידה משמעותית, הרי יש ירידה מאוד משמעותית בהיקפים.
אך גם אם אני צולח יום אחד של רכיבה בלי קשיים, זה לא אומר שהיום הבא יהיה קל באותה מידה. קיימת עייפות מצטברת. לא רק הלב, הריאות והשרירים משתתפים במשחק. צריך גם לספק אנרגיה, לסלק פסולת ולבנות שרירים. אחרי חודש של רכיבה (300 קילומטרים ו-11000 קלוריות), הגעתי לכושר המאפשר לי לרכב 3 ימים ברציפות.
האופניים שלי כה ישנים, עד שכאשר אני מגיע לחנות התיקונים, בעל החנות מנסה לעמעם את נוכחותי. עצם הקיום של אופניים כאלו מאיים לו את הפרנסה. החלטתי לרכוש אופניים חדשים, אבל לא בגלל המוכר, אלא בגלל הגלגלים והמתלים. המתלה הקדמי של האופניים שלי משפריץ שמן, מה שאומר שהוא גמור לגמרי. תוך כדי רכיבה הכידון נוקש לי בידיים. כל מנגנוני ההילוכים והכבלים מצריכים שיפוץ מסיבי, אך הבעיה העיקרית היא קוטר הגלגלים. אני התגלגלתי לי על גלגלי "26 מיושנים, כיום האופנה היא "29. לדברי החבר שמבין, מדובר על שיפור מהותי במהירות הרכיבה, בנוחות, ובשליטה. יחד עם הורדה במשקל של 3000 ש"ח מחשבון הבנק.
האופניים הישנים שלי ערוכים לרכיבה, כולל בגדים להחלפה, מגבת, סבון ואקדח עם משתיק קול (סתם).
השיפור ברכיכה בעקבות הגדלת קוטר הגלגל מאוד מורגשת. המהירות הממוצעת עלתה ב- 2 קמ"ש, וזה לא שאני מתאמץ יותר. מהמורות הדרך הרבה פחות מורגשות, האופניים מתגלגלים קדימה הרבה יותר. הגדלת קוטר הגלגל הגדילה את התנע ולכן הנטיה של האופניים להמשיך בדרכם הרבה יותר גבוהה. כמו כן, שטח המגע עם הדרך גדל, מה שמקל על ספיגת מהמורות ומעבר באדמה רכה. סוף כל סוף, אני מרגיש כמה שהרגשתי פעם באופני כביש. תחושה של תנועה ושל מהירות. מומלץ.
אבל יש ברכיבה הרבה יותר מאשר רק מאמץ פיזי, טיול בין בריכות הירקון ופגישה אקראית עם בחורות מעורטלות ברמה כזו או אחרת. כי הרכיבה מאפשרת את החיבור הכה מענג לכאן ולעכשיו. כשרוכבים, אחרי זמן מה, כל המחשבות שצריכות להיחשב משתחררות להן. ונשארים עם המגע החשוף עם המציאות. ברגע הזה, כאשר המחשבה נעצרת, כאשר הגוף כל כולו במאמץ, אז אפשר לגעת באותה תחושה חמקמקה של אושר. זה אושר מאוד מיוחד, אושר אינטימי, שאף אחד אינו שותף לו. ניתוק מכל הטפל, מתחרות, מזמן ומדאגה. רגע אחד קטון, בו אדם מפסיק להיות אדם והופך לרגע אחד מאושר כמו חיה, שכל זכרונותיה מתנדפים להם עוד לפני שהצליחו לגבש צורה של מחשבה ומילה.
בזמן האחרון חזרתי לי לקרוא. והקריאה, משתלבת לה במהלך החיים שלי. מצד אחד, קראתי את המרקיז דה סאד, אשר דן בין השאר בליברנטיות. מושג שבזמנו תורגם לחופש מכל מגבלה מינית, ואילו אני לוקח אותו לכיוון ההפקרות המחשבתית, ואין כמו רכיבה לתת לחשיבה להתעופף לה אל הלא נודע והלא צפוי. צרפתי אחר שאני שוקע בכתביו הוא קאמי, עם ספר ההתבוננות "כלולות, הקיץ". קאמי מפעפע אל תוך נופי אלג'יריה, מצייר אותם בקווים עדינים של חיים, תשוקה ומוות. מפיק מהאור, מהריח, מהצבע ומהטבע את ההשראה אל הקיום המיידי. אותו קיום שאני מתחבר אליו ברכיבה.
יש המון דברים יפים לצפות בהם בזמן הרכיבה. מכביש 40 צפונה, בואכה ראש העין, הירקון ניתן לרחיצה. יש בו בריכות מקסימות, ומדי פעם בחורות (ובחורים, אבל למי אכפת?) רוחצות בהן בביקיני מצודד. אני רוכב מאחורי מכון הטיהור של הוד השרון. מכון הטיהור מזרים מי קולחין מטוהרים, אשר מהווים מוקד משיכה למיני רבים של ציפורים. ברק כחול של שלדגים, ענפות המתרוממות להן לאיטן כשאני מגיע, ולהקות של דררות ירוקות מקיפות אותי בציוציהן. בשדות, אני פוגש להקות של יונים הנחות להן על הקרקע, מתרוממות בעצלות אל עוד יום אין עבודה אין דאגה. מדי פעם אני מבחין בזוגות של נמיות נסוגות אל הסבך. חלק מהמסלול עובר בתוך סבך של סוף, עשרות מטרים בלבד מהמפלצת הזו של כביש 5.
הדרכים בשדות אינן שוממות. רבים עושים שימוש בדרכים אלו של מטה, על מנת להתנייע בין ישובי השרון. זו קהילה ארעית, שהקירבה היחידה היא התנועה ההדדית על אותן דרכים. אבל כמו בכל קהילה, קיימים מנהגים, העוברים בין הרוכבים. מאוד נהוג להגיד שלום ובוקר טוב. לעיתים, אני מוצא עצמי מברך לשלום יותר אנשים בדרך לעבודה מאשר במשרדי התאגיד. אולי, מיעוט האנשים מקרב את הלבבות. אולי, שותפות החוויה, ואולי הידיעה שאם אפגע, אנשים אלו הם שיושיטו לי עזרה. וכך, כאשר אני מבחין במישהו שאולי צריך עזרה, גם אני שמח להציע לו עזרה. המכוניות לא רק לוקחות מאיתנו את החוויה של תחושת השדות והטבע, הן מרחיקות אותנו אחד מהשני, מפקיעות עוד פיסת אנושיות.
בשעות שאני רוכב, אני לעיתים קרובות עוקף את המכוניות הנעות להן בפקק. אני מבחין בהן בכביש, למעלה, מסריחות את העולם, מתחרות להן על כל מטר אספלט. אני לא ממהר, אני לא יכול למהר. אם ארכב יותר מהר, אני עלול להשתנק. אז אני מביט אל השדות, ונושם את ריח הירוק של המים. וכיף.
