חוויות ממסע בשביל השנטי למדבר

בית השנטי הוא עמותה לנוער בסיכון. בני נוער, שגורלם התעמר בהם, שלא קיבלו הזדמנות שווה, ועמותת בית השנטי פועלת לתקן זאת. דמי השתתפות במסע, הם תרומה לעמותה.

מסע בית השנטי, הוא מסע אופניים, שנערך משנת 2009. הוא כולל שני מסלולים (180/90) הנערך על הכביש, בסביבה סטרילית. ז"א, אין מכוניות, המשטרה מעניקה בלעדיות לאופניים. זו אחת ההזדמנויות היחידות לרכב רכיבת כביש משמעותית בלי לברך הגומל על כל מכונית חולפת. למעשה, הפחד שלי מהמכוניות הוא הסיבה העיקרית שאני רוכב בעיקר בשטח.

המסע נמשך 180 קילומטרים, אני בחרתי, מאחר שזו הפעם הראשונה, במסלול הקצר,  ולהצטרף בבארי אל הקטע האחרון בין 90 קילומטרים. אני מאוד אוהב את המדבר ולרכב באיזור הוא חלום ישן.

כבר בחניה אפשר היה להתרשם מהארגון המוקפד. החל מהסדרנים, המוסיקה, המזון שהמתין לבאים מתל-אביב, קרם הגנה מהשמש, מים, קפה והשלמות לערכה. השירות, כמו במהלך הרישום והבירור, היה אדיב ויעיל.

ניצלתי את הזמן עד שהרוכבים יגיעו לסיבוב בקיבוץ בארי. אני מאוד אוהב להסתובב בקיבוצים, כי הם דוגמה נהדרת לאופן שבו קהילה יכולה להתקיים בלי כלי רכב ממונעים. מהדרום ועד לצפון, הקיבוצים דומים במבנה שלהם, בכרי הדשא המוריקים ובשבילים המקשרים בין הבתים (שרובם צנועים). יפה בעיני, שהשאיפה לשוויון והניסיון להתרחק מערכי החומרנות גם הוביל לסביבה שהיא ידידותית להולכי רגל, ילדים, זקנים וכמובן, רוכבי אופניים. יש מעט מאוד שכונות עירוניות (מעוז אביב, לדוגמא) שהשכילו ליישם את המודל המקסים הזה, ולא ליצור מובלעות בטון בין רצועות אספלט.

קיבוץ בארי. שבילים נעימים המקשרים בין בתים צנועים

האירוע מושך ערב רב של רוכבים. החל מקבוצות מאורגנות יפה בחולצות תואמות, רוכבי טריאטלון מצויידים ביצירות קרבון מפוסלות ועד רוכבים שהחליטו לעשות את המסע על אופני הרים 26" (עם סבל!) שערכן בשוק נמוך ממחיר ההשתתפות.

החניה בבארי – יותר פחמים מאשר ביום העצמאות בפארק הירקון

אני רוכב שבילים, הכי קרוב שיש לי לכביש הם אופני גראבל שאני עושה בהם שימוש מדי פעם לרכב לעבודה. לפני האירוע, בחנתי את עצמי ברכיבות של 90 קילומטרים, אחרי הרבה ניסיונות, אני רוכב כיום בלי לאכול פחממות ורק משלים מים ומלחים. הצלחתי לרכב 90 קילומטרים בשבילי עפר במהירות ממוצעת של בערך 20 קמ"ש. הרגשתי די מוכן.

אבל רכיבת הכביש שונה מרכיבת שבילים. בשבילים, כל הזמן משנים תנוחה ומהירות. בכביש, עובדים בצורה מונוטנית, מתרכזים פנימה אל הנשימה ואל המאמץ. מאחר שזו רכיבת הכביש הראשונה בה אני גם יכול להשוות את עצמי לאחרים, למדתי בה את החשיבות של תנוחת הרכיבה כדי להפחית את התנגדות הרוח. רכיבה רכונה עם הראש כלפי מטה, קלה מאשר רכיבה קצת זקופה יותר. המבט שוזף רוב הזמן את הרוכב לפניך או מונח הגלגל הקדמי. כמעט לא שמתי לב לנוף או לסביבה, כמעט כמו לרכב על טריינר. ברכיבת שטח, חיים את ההבדל באדמה ובצמחיה. בריחות ובתחושות. יש הבדל אם רוכבים בסביבת נחל, כביש, באדמה חולית או טרשית, ברכיבת שבילים, נטמעים בסביבה, ואילו בכביש, הכל מתמצה אל קצב נשימה, מאמץ וניהול אנרגיה. היקף הזכרונות שיש לי מרכיבות בשדות גדול משמעותית מהרכיבה בכביש. נהניתי, אבל זה מרגיש דחוס יותר וקצר יותר. מעט יותר.

בשטח, הרכיבה נוטה יותר לפיקים של מאמץ. בכביש, המאמץ אחיד יחסית ולאורך זמן. לקח לי זמן להתרגל לרעיון שאני צריך לעבוד כל הזמן בדופק יחסית גבוה. בשבילים, אני יכול לשמור על ממוצע של קצת מעל 20 קמ"ש, אבל אני לא נוטה להתאמץ לאורך זמן. אני גם לרוב רוכב לבד, כך שמאוד קל לי לשמור על הקצב הנכון עבורי. על הכביש, רכבתי קרוב ל-30 קמ"ש במאמץ יחסית גבוה. אומנם היו 1600 רוכבים, אבל כמה עשרות שעקפו אותי גרמו לי תחושה אני נסחף לאחור. בכביש, יש פחות שרירים שעובדים יותר קשה.

בהתחלה, הרכיבה היתה איטית, ועם הזמן הקצב גבר. וכך גם פחתו הדיבורים והרוכבים התכנסו כל אחד אל גופו ואל המאמץ הנדרש. חוץ מכמה שזה לא נחשב מאמץ עבורם. אני רוכב אופני גרבל בעלי צמיגים רחבים יחסית ועמידות יחסית לתקרים. כך שיכלתי לרכב על השוליים בלי לחשוש. האופניים העדינים של רוכבי הכביש צריכים שישאו אותם על כפיים כאשר הכביש נגמר ומגיעים אל מגרש חניה לא סלול. להערכתי, ניתן לרכב יופי על כביש עם שלדה של אופני הרים, צמיגים צרים יותר ובפרט, עם כידון של אופני כביש, כי בסופו של דבר, העבודה מול הרוח היא עיקר המאמץ.

רכיבת כביש כמו שרכיבת כביש צריכה להיות

ידעתי שרכיבה בקבוצה מאוד מקלה, אבל לא הערכתי עד כמה. מדי פעם, "לקחתי טרמפ" עם אחת מקבוצות הרכיבה, ונהניתי מהקלה מאוד משמעותית ברכיבה. בחרתי לפתוח את הרכיבה בחוד, כך שכל הזמן נעקפתי על ידי רוכבים מהירים יותר. בסופו של דבר, המהירות שלי היתה ממוצעת. לא מהמהירים ולא מהאיטים. אני משער, שאילו הייתי בוחר לרכב במאסף, הרכיבה היתה קלה משמעותית. מבדיקות הרכיבה בסטראווה, ראיתי שהרוכביים האיטיים נעו במהירות של 20 קמ"ש לערך. שכמו כל דבר אחר שנכתב בדברי ההסבר למסע היה מאוד מדוייק. כך שמי שרוצה, יכול לרכב 20 קמ"ש את כל המסלול. אומנם בהפסקות קצרות קמעה, אבל להערכתי במאמץ פחות משמעותית.

היה יפה לראות כיצד רוכבים משתפים פעולה ועוזרים אחד לשני. במקרה של תקלה אצל אחד מחברי הקבוצה, כולם עוצרים. כאשר קשה, אנשים מעודדים, ולעיתים, המאמנים דוחפים פיזית את המתקשים. ישנם אתלטים ברמה מאוד גבוהה, שעשו את המסלול כאילו שזה טיול רגוע בהליכה. כך שיש לי לאן לשאוף, וטוב שכך. בין הרוכבים היו נערים ונערות, גברים ונשים בכל הגילאים ובכל הנפחים, כאשר המבוגר ביותר הוא בן 78, ועשה את המסלול המלא.

רוב המסלול הינו גבעות נמוכות, במגמת עליה שאינה ממש מורגשת. לקראת הסוף, יש כמה עליות שקצת הכבידו. לא הקפדתי מספיק על מלחים והייתי צריך לכבד את הירכים בכמה אגרופים הגונים כדי לשחרר אותן. יש לחץ פסיכולוגי נכבד להמשיך לרכב עוד ועוד, ולא להתפדח לעמוד בצד בזמן שכולם עוקפים אותך. למרות ששרפתי סדר גודל של 3000 קלוריות, צרכתי בעיקר מלחים ולא הרגשתי נפילות כוח.

שבילי הרוכבים הולך ומתארך

תוך כדי רכיבה, שמעתי רוכבים מדברים על הפעמים הקודמות. פעמים בהם היתה רוח פנים חמה, או גשם. כך שהיינו ברי מזל לרכב במזג אוויר כה מושלם, ויש אמרו שאפילו היתה רוח גב (בשטח, אפשר לראות בקלות לפי תנועת העלים),

התחנות שובצו כל 35 קילומטרים לערך. כללו בננות, צימוקים, מים, נוזלים איזוטונים, לחם, ממרחים, תמרים. ובאחת התחנות הבחנתי גם בצמיגים, פנימיות וחלפים נוספים. היה רכב תיקונים שלא יצא לי לבחון מקרוב. רוב הרוכבים בוחרים לשבת, אני מעדיף להמשיך לנוע כל הזמן. רוכבי הכביש עם נעליהם הקשיחות משובצות הקליטים והריפוד בעכוז הזכירו לי קצת תרנגולות מסורבלות המנקרות להנאתן בדוכני המזון. עד שחזרו למרחב המחיה שלהן, הכביש, בו הרגישו כמו דגים במים.

הסיום היה נחמד במיוחד. היו מקלחות מוכנות, ובעיקר, ארוחה מופלאה שהוכנה על ידי ערן זינו וצחי בוקששתר והצדיקה את מעמדם כמסעדנים מהמעלה הראשונה. הכל היה טעים ובטוב טעם, ובכמויות שכאלו, זה ממש לא פשוט.

בדרך חזרה הספקתי להציץ על נקודות העצירה ולהבחין שהמארגנים דאגו לנקות את המקום עד לבדל האחרון. אכן, אירגון ברמה הגבוהה ביותר.

נוף המדבר הנפלא, חלף מבלי להשאיר חותם

ובכל זאת, כמה הערות:

אני לא אוהב שאנשים עובדים בשבת. לדעתי, השבת נועדה למשפחה. סגירת הכבישים, מאלצת את השוטרים לעבוד בשבת. אבל זה בקטנה. לשמוע רוכבים מתפארים במחירי האופניים שלהם, לעומת השכר שהשוטרים מקבלים, זה קצת כמו לירוק לבאר ממנה שותים.

למרות שהיו מקלחות סגורות, היו רוכבים שלא יכלו להתאפק מלפנק את הצופים במראה עכוזיהם מחוץ למקלחות. הגעתם לכפר נוער. בסיטואציה אחרת, הייתם נעצרים על התערטלות, ובצדק.

אני חושב שמסע בית השנטי היה יכול להיות מגניב באותה מידה, אילו היה נערך עבור רוכבי שטח. ניתן לרכב למרחקים כאלו בשטח, בשבילים המקסימים שיש לנו בארץ. בשטח, זו לא היתה טיסה במהירות נמוכה, מנותקים מהסביבה, אלא מסע בין מושבים ושדות, בני אדם, נופים וריחות. עשיתי את זה בעבר, קיוותי לחוות את המדבר, אבל מהכביש, החוויה מרוכזת פנימה. בשטח, זה הרבה יותר פאן בעיני. כשאני נוסע ברכב בסביבת מסלול שעשיתי בשטח, אני מכיר ומזהה כל מקום. ואילו הפעם, באוטובוס חזרה, בהייתי בנוף כאילו זו כמעט הפעם הראשונה.

בית השנטי עוזר ל-2500 בני נוער בשנה. 2500 צעירים שהגורל התאכזר אליהם. שאין להם מיטה חמה, צעצועים, מחשב ומישהו שיעזור להם בשיעורי הבית. זה מספר מבהיל בעיני, וטוב שיש מי שלוקח אחריות ומנסה לעזור להם כדי שיוכלו להשתלב בחברה בהצלחה. אבל עצם העובדה שיש כל כך הרבה ילדים שרשויות הרווחה לא מסוגלות לעזור להם, היא בעיני הבעיה האמיתית.

שמעתי פעם, שהיהדות מגדירה 4 רמות של מתן צדקה. הגבוהה ביותר, בה הנותן אינו יודע למי נתן והמקבל אינו יודע ממי מקבל. לאחריה, שהמקבל יודע, אילו הנותן אינו יודע, וכך המקבל יודע שאין לו ממי להתבייש והנותן לא יודע על להתנשא. אחריה, שהמקבל לא יודע, והנותן יודע. כך שהמקבל לא יודע ממי להתבייש, ואילו האחרונה, שהמקבל יודע והנותן יודע. בית השנטי בחרה לתת לילדים להודות לרוכבים. מרגש, אבל אולי אפשר בלי.

גלריית התמונות

דף האירוע, בשביל השנטי 2017 כולל תמונות


 

 

טיול רכיבה באיזור הכנרת בקיץ

השנה, כמו כמעט כל שנה, החלטנו לנפוש בכפר הנופש עין גב. השנה, העמסתי גם אופני הרים אל תא המטען של הרכב, והרגשתי מוכן. לא רק לנפוש, אלא לטייל לאורך חופי הכנרת.

לכנרת יצא שם רע, ולא באשמתה. מצד אחד, מוזכרים ישראלים שנוהגים לטנף כל חוף ולהעמיס עליו בריח של ערק ובשקיות זבל קרועות ושפוכות, ומצד שני, מיעוט המשקעים הביא לנסיגת האגם לשפל עצוב.

אך כל זה לא יכול לקחת מהאגם הזה את עובדת היותו האגם המתוק הנמוך בעולם. כך שהרוחצים לחופיו לא רק נהנים מאחוז חמצן גבוה, מאור רך ומסונן הזולג מהמים ומהרים, אלא גם משקט יחסי שלחץ האוויר הגבוה תורם לו. הרחיצה בכנרת ייחודית, אנשים נכנסים למים ונרגעים. נראה שהמים שוטפים מהם את לחץ הישראליות, וחיוכים של רוגע נשפכים מכל עבר. "שנטי" אנשים נחמדים אחד לשני כי פשוט כל כך טוב. כל כך רחוק מהתנועה הלחוצה ומהפקקים. רק מים זכים, מתוקים ורכים, טיפות מבהיקות בכל צבעי הקשת, ואוויר חם כמעט כחום הגוף.

 

את הטיול הראשון ערכתי לקיבוץ עין גב. עין גב, בדומה לאין סוף קיבוצים אחרים, בנוי מבתים קטנים, בינהם מדשאות רחבות ידים ושבילים מובילים ביניהם לצל ענפי העצים. כמה נחמד, לנוע בקהילה נטולת כמעט כלי רכב ממונעים. לדעת שילדים יכולים לשחק בביטחה, ללכת לחברים ולספריה בלי לחצות כביש. לחיות חיים  שאינם מלווים כל הזמן בטרטור המכונות. שאפשר לנוע בקלילות אל המכולת, המזכירות, המועדון והבריכה, והכל באופניים או ברגל.

עין גב, היה הישוב הצפוני ביותר בגדה המזרחית של הכנרת לפני מלחמת ששת הימים. מעל הקיבוץ, הוקם מוצב על ישוב בן 2200 שנה, סוסיתא. את העליה לשם זכיתי להכיר במסגרת ה- hlc. זו עליה ייחודית, מאחר שנפרצה על מנת לספק ציוד לבסיס הצבאי. השיפוע הממוצע הוא 8%, אבל באיזורים מסויימים מגיע להרבה יותר. זו עליה מתישה, שגם בניקוי החום והלחות מהווה אתגר. עליתי אותה בהילוך הראשון והקל ביותר באופניים.

כל הזמן זכרתי שצריך לנוע בקצב נוח, כמה שפחות מאמץ. בזמן עומס, הלב עובד קשה להזרים חמצן לכל איברי הגוף. למעשה במצב אידאלי, ההספק הכללי תלוי בקשר ישיר בעוצמת הלב. את הפינוק הזה ביצעתי בחום של 34 מעלות, כמות החום שהגוף צריך לשחרר לסביבה גבוהה, ולכן גם העומס על הלב. שרתי לעצמי שירי ילדים איטיים, בעודי מדמיין שבעצם אני נע הרבה יותר מהר. ואז עצרתי לנוח. להוריד דופק, לשתות, לצלם ולהמשיך.

רק כאשר החלטתי לחזור הבנתי כמה עליתי ועד כמה העליה הזו תלולה.

הירידה היתה מדהימה, רק כשירדתי הבנתי כמה עליתי, וכמה אנרגיה המאמץ הזה דורש. האופניים דהרו ל-50 קמ"ש בלי להרגיש, והכביש כה משובש שנאלצתי להשתמש בבלמים. לא סתם הדרך סגורה לכלי רכב. לא הייתי רוצה לרדת בה בזמן גשם.

בניגוד להרגלי לקודש, לרכב בנעלי רכיבה, בנדנה מתחת לקסדה וכו', הפעם עליתי בכפכפי גומי. זו רכיבת טיול, בה אני רוצה להרגיש את השטח. זה הרגיש נכון יותר.

ביום השני, החלטתי לנצל את שעות הבוקר ולנוע צפונה. עברתי דרך חוף סוסיתא, לחוף גופרה וכן הלאה. הרבה מאוד מתקנים מוזנחים ומתפוררים. אין כמעט שירותים במצב סביר לכל אורך החוף המזרחי, מלבד בכפרי נופש. הרבה מאוד מסעדות גזלנים סגורות ונראות כמו שלעולם לא יפתחו, ויש מטיילים בודדים. לפי מצב המתקנים, נראה שגם בחגים המצב לא ישתפר.

מאידך, אין כלי רכב ממונעים בשבילים. בכלל. בכל מקום, שלטים מאירי עיניים מזהירים מפני תנועת כלי רכב ומבטיחים קנסות כבדים. ואכן, שבילי הכנרת הם גן עדן לרוכבי אופניים. בלי טרקטורנים, בלי גיפים החורשים את האדמה והופכים את השבילים מגעילים לרכיבה.

קיימים מספר כפרי נופש, אבל ברובם, האגם התרחק והם לא רדפו אחריו. הנופשים מסתפקים בבריכה, בעוד הכנרת מתפנקת לה במרחקים עם עצמה. מאידך, תמצאו שם הפעלות לילדים וחדר אוכל שמבחוץ נראה מפואר. קיימים גם מספר חניוני קרוואנים, המספקים שירותי חשמל ושהמטילים נערמים בהם אחד על השני.

נחמד לטייל באיזור, השבילים מאוד ברורים, ואפשר לנוע בביטחה. האתגר העיקרי הוא החום (והקוצים, אל תתפתו לגעת כי הקוצים מדהימים). אחרי שמונה בבוקר מתחיל להיות קשה. והטמפרטרות נשארות גבוהות רוב הלילה.

הקסם לא עובד על כולם, נתקלתי במשפחה שהקימה את האוהל שלהם על רחבת הבטון מול השירותים. וצמוד אליהם, גנרטור מחריש אוזניים בעודם עושים על האש.

לצידה המזרחי של הכנרת שני שבילים (המתאחדים באיזור עין גב) אחד מהם, להולכי רגל. מתחיל מזרחית לצמח, ואחרי קיבוץ האון מתקרב אל הכנרת. השני, שביל סלול, נע במקביל לכביש. תנועה בשביל הולכי הרגל, שביל סובב כנרת, היא לאורך חופים נקיים וריקים. אליהם אנשים לא מגיעים. כי להגיע ברגל זה ממש רחוק תחת החום הזה. מעט מאוד מהחופים בכנרת הם חופים מוכרזים, בהם יש מציל. רובם המוחלט של החופים, הם "לא מוכרזים". אבל יש חופים, שהם "אסורים לרחיצה". באיזוריים הללו (ממש בצפון וממש בדרום) השבילים הכי יפים. כאשר רוכבים, אפשר מדי פעם להגניב מבט על הנוף בלי להרגיש בדל תרבות. לראות אותו כפי שראו אותו חיילים רומאיים ומורדים יהודים.

מהוד השרון לנתניה – על שלושה סוגי גלגלים

במסגרת העבודה שלי, אני נע בין פרויקטים כל מספר חודשים. מה שמאפשר, או אולי אונס, לרכב כל פעם לאיזור אחר. לרוב, אני נע על בסיס הירקון, הפעם, אני צריך לנוע יותר צפונה מהוד השרון לנתניה.

על מנת להימנע מכבישים מהירים, אני חותך דרך מושבי השרון, בואכה כביש גהה, ומשם אל כיוון מסילת הרכבת ובמקביל לה עד לאיזור התעשיה הדרומי של נתניה. הדרך החדשה, מאתגרת בהרבה מהרכיבה לתל-אביב. לא רק שיש טיפוס מצטבר של 200 מטרים, רובו בשתי עליות (אחת בצופיות ואחת בבני ציון) אלא שהשבילים באיזור נתניה נוטים לייצר אמבטיות חול.

בתקופה האחרונה התחדשתי בשני זוגות אופניים. אחד, אופני סייקלקרוס של Trek והשני, זוג אופנים הרים מתקפלים, זנב קשיח, 26". רכיבה על זוגות שונים של אופניים דומה ללמידת שפה חדשה. זה מעניק פרספקטיבה, וגם משפר את היכולות בכל אחד מהזוגות בנפרד. למדתי הרבה על זוג האופניים הראשון שלי (זנב קשיח 29"). המשמעות של כל רכיב ושל הגיאומטריה מתחדדים כל פעם שמדלגים מזוג לזוג. כאשר עוברים מאופניים בלי בולם קדמי, לאופני הרים בעלי מהלך נדיב יחסית, ההבנה של משמעות הבולם ושל התפקוד שלו מתחדדים. כאשר עוברים מ-29" ל-26" פתאום היתרונות והחסרונות של אחד מקוטרי הגלגל הופכים מאוד ברורים. אני מתחיל להתכנס למחשבה שעדיף 3 זוגות שונים, מאשר זוג אחד ברמת מחיר גבוהה (ובמחיר של שלושתם).

 

אני אוהב כל אחד מהזוגות בנפרד. לכל אחד מהם, רכיבי פאן משלו, והיכולת להפריד בין המלל השיווקי שמפעפע אלינו דרך סוקרים מטעם ואנשי שיווק לבין המציאות, מאוד מתחדדים.

כיום, מקובלת ההנחה שגלגלי 29" משפרים מאוד את מהירות הרכיבה. מאחר שהאחיזה בגלגלים גדולים יותר והתנע הסיבובי של הגלגלים מאפשרים לשמר את המהירות. מצד שני, הגלגלים הצרים של ה- Cycle cross מורידים באופן משמעותי את ההתנגדות לסיבוב במחיר נוקשות ושיכוך מהמורות עוקר סתימות. בפועל, התמונה יותר מורכבת.

גלגלי 29" אכן מאפשרים רכיבה מהירה יותר בשבילים ארוכים. אבל, לכל דבר יש מחיר. ועבור היכולת המשופרת לשמור על מהירות גבוהה יותר, משלמים בזריזות. והמחיר מאוד משמעותי. תמרונים שאני צריך לחשוב עליהם ולתכנן מראש ב- 29", אני מבצע כהרף עין על ה- 26". הגלגלים הצרים של ה- cycle cross מאפשרים טיפוס קליל יותר בעליות ומהירות גבוהה יותר בירידות. מאידך, הצורך להיות מרוכז מאוד בשביל כדי להימנע ממהמורות והמאמץ הגבוה הנדרש על מנת לצלוח חול, גורמים לכך שברכיבה בת 25 קילומטרים, הם יהיו מהירים בקמ"ש אחד, מקסימום, 2. בפועל, זה אומר שהם מהירים ב- 5 דקות על פני כמעט שעה וחצי של רכיבה. זה אולי מאוד משמעותי לתחרויות, אבל בחיי היום יום, אולי פחות. שינה טובה, תזונה מוקפדת ובעיקר תנאי הסביבה משפיעים יותר.

לדעתי, היתרון ההבדל המהותי בין סוגי האופניים הללו הוא בעיקר בתחושה. לכל אחד מהם, פאן אחר. בנוסף, כאשר עוברים מזוג אחד לזוג אחר, שרירים מתבטאים בצורה קצת שונה. העומס קצת אחר, ומגוון מוביל לשיפור. ההנאה מהרכיבה, ולא משנה על איזה זוג, גדלה באופן משמעותי. אני מחליף בין הזוגות לפי מזג האוויר ומה שמתחשק לי באותו הבוקר.

את אופני ה- 26" רבים סופדים. מתייחסים אליהם כאל תפיסה מיושנת, אבל בפועל, הישיבה הנמוכה, התחושה שאתה על האופניים ולא בתוכם, היכולת להורד בקלות רגל, מעניקים יתרונות בחלק גדול מהמצבים. למעשה, בקטעים טכניים, למרות ההיכרות שלי ואהבה לתחושה של ה-29", הגלגלים הקטנים מאוד קורצים. שלא נגיד, פשוט עדיפים. אז נכון, שאולי הזמנים יהיו קצת פחות מהירים, ונכון, שהאחיזה פחות גבוהה, אבל יכולת התמרון, היכולת לשנות כיוון כהרף עין, הם יתרונות שאי אפשר להתעלם מהם.

מהבית שלי לנתניה, ברכב, זה חצי שעה נסיעה. באופניים, זה שעה ורבע. ברכב יש מזגן, יש יגידו שזה מוצר בסיסי בחום יולי אוגוסט. מצד שני, אם אתם בקטע של קצת אתגרים, לרכב ב- 34 מעלות עם 70 אחוזי לחות ותיק של 5 קילו, זה אתגר מעניין, שלא נגיד מטופש (ועל גבול המסוכן).

כושר גופני, מוגדר כיכולת להתאושש ממאמץ. קיימים סוגי כושר כמגוון סוגי המאמצים. והיתרון של התמודדות עם הצורך לסלק כמויות גדולות של חום מהגוף, הוא בכך שבשאר הזמן הרבה פחות חם. למעשה, החום הוא יותר מטרד מאשר מועקה. הקיץ, אני לא ממש סובל מהחום. הרכיבה בחום, מעבר לכושר, מדרישה ריכוז ובגרות. צריך לדעת מתי מתקרבים לגבול, מתי הגוף מתקשה להיפטר מהחום העודף, ולדעת להוריד קצב. לנהל נכון את העומסים. ואחרי שעוברים את תחושת הסבל ומתגברים על התשישות ועל הכאבים, מגיעים לתחושת הזיקוק. להתמקדות בכאן ועכשיו. לשיחרור מכל הטרדות ומכל המועקות שהבוס מנחית ולהנות מכל שניה.

ברגע שהתרגלתי לאופניים, אני כבר לא מחפש לשבור שיאים (ולו משום שהם נשברים מעצמם), אלא נהנה הרבה יותר מהרכיבה עצמה. מהנוף, הצבעים, הריחות והמראות. לכל אחד מהזוגות אופי רכיבה משלו. הסייקלקרוס מושכים אותי קדימה. אני מגיע למאמץ גבוה ואז נח, מתאמץ ונח. ה- 29" הם כמו רכבת, מהירות אחידה, מאמץ אחיד, עליות, ירידות, חול, זה לא משנה. הם מושכים קדימה באחידות. ה-26 הם גור אופניים, מושכים לסיבובים, להחלקות גלגל, לקיפצוצים, לא צריך לתכנן, לא צריך להיות שקול. תן בראש וקפוץ.

אני יותר ויותר מרגיש שאילו הייתי מתאמץ באותו האופן על כל אחד מהזוגות, הייתי נע במהירות מאוד מאוד דומה. שבפועל, ההבדל נובע יותר מהרוכב מאשר מהרכב. אני חושב שהנושאים בהם מתמקדים בסקירות שונות לגבי הבדלי גאומטריה ומתלים, הם זניחים עבור רובם המוחלט של הרוכבים. שהם בעיקר מייצרים באז שיווקי המתבסס על תחושות מאשר על הבדלים בפועל עבור רוכב שאינו מתפרנס מרכיבה. אני מאוד מתחבר לתחושה של הרצון לגוון, לעבור לרכב על אופניים אחרים. אבל הפתרון שלי לא היה להחליף את האופניים שלי, אלא להוסיף להם. ומה שקרה, שהתאהבתי מחדש באופניים הקודמים שלי. לא גירושים, פוליגמיה. (למרות שאלוהים ישמור, אני ממש לא חושב שמה שנכון לאופניים נכון גם לזוגיות).

אחד הדברים שלמדתי, זה הייחוד של איזור הירקון לרכיבת אופניים. לא רק מגוון השבילים והאפשרויות, אלא בעיקר התחושה המאוד ייחודית של רכיבה באגן ניקוז של נחל. זו אווירה שונה, קטע נוף מאוד ייחודי ומלא יופי באיזור המרכז.

ואם הגעתם עד לכאן, וודאי תשמחו להכיר את בלוג האופניים של קובי אשל.

 

סקירת אופניים טרק (trek crossrip) וקצת על אופני גראבל וסייקלקרוס

זה זמן רב שאני מפנטז על אופנים הבנויים למהירות, לא כמו אופניההרים שלי, הבנויים בעיקר לעבירות ולשרידות. אני רוצה משהו שלוקחים לאיזה שעה של סיבוב מהיר בפארק הירקון ולא מרגישים כמו טרקטור על כביש מהיר.

אופני כביש טובים, אפשר לרכוש יד שניה מתחת ל-2000 ש"ח. הבעיה היא שהדברים הללו עדינים. זה לא משהו לקפוץ איתו ממדרכה. זה משהו לנוע איתו בעדינות, לקחת במכונית אל הפרק, לרכב מעודנות או לתת בראש, ולהתקפל חזרה. ואני מחפש משהו שאני אוכל להגיע איתו לתל-אביב, דרך השטח. והוא עדיין יאפשר לי לשייט מהר על השבילים בפרק הירקון בואכה תל-אביב והרצליה. אופניים שאוכל לנוע במהירות בעיר, מבלי לשבור את הראש, אוי, הנה מדרכה, מה אני אעשה עכשיו?

בשביל זה, בין השאר, נולדו אופני הסייקלקרוס, אלו אופניים במבנה ובגאומטריה של אופני כביש, אבל בעלי עמידות של אופני הרים. חשוב לי, שיהיו להם בלמי דיסק. אם אני כבר רוכב מהר יותר על צמיגים צרים יותר, שלפחות אוכל לבלום היטב.

כל היבואנים הישראלים כמעט, מציעים אופני גראבל. אבל אפשרות נוספת היא להרכיב לבד על סמך שילדה של אופני הרים. היתרון בהתבססות על שילדה ורכיבים של אופני הרים, היא היכולת להרכיב צמיגים רחבים יותר. מאידך, הגאומטריה היא יותר מתונה מאופני כביש. במובן הזה, יש מעט שלדות של אופני הרים בעלי גאומטריה בכיוון אופני הכביש.

אופניי הרים גלגלי 29" זנב קשיח

באופני סייקלקרוס וגראבל, הגלגלים מוגדרים בסטנדרטים של כביש, לא 29", אלא 700c (שבפועל זה אותו הקוטר, ז"א, אפשר להרכיב צמיגים 700c על גלגלים בגודל 29"). הבעיה העיקרית איתם, שקשה להמיר אותם ל- tubeless. היתרון שלהם, כמובן, שהם מהירים יותר. צמיגים צרים יותר מתנגדים פחות לתנועה, ותנוחת רכיבה נמוכה יותר ובעל פרופיל צר יותר, מאפשרת גרר נמוך יותר מול הרוח. השילוב של התכונות, מאפשר מהירות גבוהה משמעותית באופני כביש מאשר באופני הרים. אם באופני הרים, אפשר לשייט בנוחות על כביש ב-20 קמ"ש, אז באופני כביש זה יכול להיות 25 קמ"ש ואף יותר.

אופניי סייקלקרוס. לאופני גראבל אפשר להרכיב צמיגים רחבים יותר והם לעיתים בגאומטריה מתונה יותר

בגלל הגאומטריה, הצמיגים הצרים והנמוכים, האופנים זריזים מאוד, מאוד מגיבים. כאשר עושים שימוש בכידון כמנוף לרכיבה, התחושה מאוד מוצקה, מיידית, מזמינה למהירות. הראש רכון מעל לגלגל הקדמי, מרגישים בתוך האופניים, דברים מתרחשים יותר מהר באופניים הללו, ולפחות בשלב ראשון, הם דוחפים אותי לרכב יותר אינטנסיבי. על הכביש, ההבדל מורגש וניתן לנוע במהירות של תנועה עירונית. זה כמו לעבור מגי'פ לאופנוע ספורט קטן זריז ועוקר סתימות.

האופניים שוקלים 11 קילו, וקניתי אותם יד שניה. מאחר שלרוב מדובר על זוג אופניים שני, הייתי ממליץ מאוד, לחכות למבצעים אצל יבואן או לרכוש יד שניה. רוב הדגמים נעים סביב ה-6000 ש"ח, לרמה הבסיסית. אבל יד שניה, ובמבצעים, ניתן להשיג זוג סבבה לגמרי במחצית מהמחיר.

אם בוחרים לרכוש יד שניה ולדעתי, אם אפשר, עדיף יד שניה,  (וזה נכון לכל האופניים), אז הרכיב היקר ביותר באופניים, מעבר לשלדה, הם הגלגלים. הנבות (המיסבים של הגלגים) והחישוקים. גלגלים טובים בסיסים יכולים לעלות 2000 ש"ח. החלפה של קסטות (גלגלי שינים) מערכות הילוכים ומערכות בלמים יכולה להיעשות בסכום של 1000 ש"ח, עבור רמת רכיבים סבירה. כך שאפשר למצוא אופניים במצב טוב, וגם אם יש צורך בשיפוץ, העלות הכללית תהיה נמוכה מאופניים חדשים.

 

האופנים שרכשתי מצויידים בבלמי דיסק, שמבחינתי הם תנאי הכרחי, אלו הם בלמים מכניים, הם מופעלים באמצעות כבל ולא באמצעות לחץ הידראולי. חוץ מהצורך לכוון את הבלמים (יש גלגלת גדולה המאפשרת לעשות זאת בלי כלי עבודה), הבלמים מספקים יכולת בלימה מרשימה, ביחד עם רגישות. שמעתי שהאמריקאים מטורפים עליהם, ואני מבין למה.

המזלג (אלומיניום) לא סלחני, אבל ציפוי עבה על הידיות וייכלת התמרון הגבוהה שלהם מקלים מאוד על המכות בידים. האופנים מאוד נוקשים וכל אבן מרגישה בולדר. מאידך, אין להם בעיה לטוס על פסי האטה ועל כבישים העושים מאבנים משתלבות.

בפועל, הרכיבה דורשת הרבה יותר ריכוז, לא רק בשבילי לבנים, אלא גם בכבישים משובשים. בור, או חריץ בכביש שאופני הרים לא מרגישים, עלולים לסכן רוכב גראבל.

מסלול הרכיבה שלי בימים אלו הוא מהוד השרון לנתניה. זה מסלול בן 25 קילומטרים עם 200 מטר טיפוס מצטבר. רובו המוחלט כבישים סלולים במושבים, עם קצת קטעי ביניים לבנים וכמה מאות מטרים של חול. לאופניים יש יתרון מובהק כאשר הדרך מאפשרת זאת. הם מאיצים בקלות רבה יותר, הם מטפסים טוב יותר והמהירות בירידות גבוהה יותר. מאידך, בכל הנוגע לחול הם מצריכים הרבה מאוד כוח. ולפעמים, למחול על הכבוד וללכת ברגל.

תנוחת הרכיבה שונה, והיא משפיעה על השרירים המשתתפים במשחק. הריפוד על הכידון סופג מהמורות באופן טוב. בניגוד לאופני הרים, שבהם לרוב הידיים נמצאות באותה תנוחה, כאן יש לפחות 3 אפשרויות שונות להחזיק את הכידון. בחלקן, אי אפשר להחליף הילוכים, ולעיתים, צריך לשנות אחיזה כדי לבלום כראוי. יש מה להתרגל.

בסופו של דבר, היכולת לנוע מהר יותר תלויה בתנאי השטח. אם מדובר על רכיבת שבילים, אופניים כאלו יכולים לתרום לשיפור במהירות. (כן, מתכנן לכתוב מחדש את ה-strava).

אלו אופניים כיפיים מאוד לרכיבה, מאוד מתאימים לרוכבי שטח שרוצים להתנסות קצת בתחושת המהירות של הכביש.

בניגוד לאופני הרים, קשה יותר לרכב על האופניים באופן נינוח. בולם קדמי הוא פינוק אמיתי, אך יותר מכך. רכיבה ללא בולם קדמי מעמיסה מאוד על מפרקי הידים ועלולה לגרום לכאבים. רכיבה באופניים הללו היא רכיבה תובענית, האופניים הללו כל הזמן דורשים שתדחוף. ככול שהמהירות גבוהה יותר, כך הם מתפקדים טוב יותר.

בהתחלה,חששתי שהצמיגים הדקים והמחסור במזלג יגבילו את היכולות של האופניים. אבל המגבלות שלי הגיעו הרבה יותר מהר. הטחתי את האופניים אל תוך גינות סלעים ותעלות ניקוז, שום דבר לא צייץ. הצמיגים הצרים התמודדו באומץ לב, ושום דבר לא החל לקרקש.

בנסיעה בשבת שערכתי פעם לאיזור בית שמש, נתקלתי בהרבה רוכבי כביש המטפסים על הגבעות. זו סיטואציה מאוד מפחידה, הכיבש צר, יש הרבה סיבובים עם שדה ראיה צר. מאידך, ברמת הגולן, יש עליות ארוכות, כשאין בהם כמעט תנועה. אופני גראבל יכולים לאפשר לרוכבי כביש לרכב על הכבישים המשובשים של הגולן. לדעתי, יותר בביטחה. אני לא בטוח שרוכב כביש היה שמח לרדת עם המכונות הללו לשטח, כי בסופו של דבר, זה כלי רכב סגפני, שמעניש באופן מיידי ושמצריך כושר גבוהה כדי להתמודד איתו על שבילי עפר. מצד שני, הוא מפתח שריירים אחרים, מגדיל את העירונות ומלמד בדרך בלתי מתפשרת. זה לא רכב שנועד לשימוש יום יומי בשבילים (לפחות עבורי) אלו אופניים לקחת מדי פעם אל שבילים, להגיע לתל-אביב לפרק הירקון ולהנות מהקלילות, יכולת התאוצה והמהירות של אופני הכביש, מבלי לפחד שמישהו ירסק לך את הגב כי הוא בדיוק בדק סטטוס בפייסבוק.

אני חושב שזה כלי הרכיבה האולטמטיבי לעיר. מהיר, זריז ועמיד בפני מדרכות. זו דרך נהדרת לשפר את הכושר ולחזק את הגוף. האפשרות לגוון בין אופני הרים לאופני גראבל מעניקה פרספקטיבה ובסופו של דבר תורמת ליכולת הטכנית ולכושר. לאורך מסלול בן 25 קילומטרים, מספיק קילומטר אחד חולי כדי שהפרש הזמנים בין האופניים יהיה זניח. בכל מקרה, אופניים, כמו אופניים, זה פאן פאן פאן.

 

התזונה של ברכיבה ארוכת טווח

כתבתי על הרכיבה שביצעתי לקריות מהמרכז. במהלך הרכיבה צרכתי חצי חבילת תמרים, 10 צנוניות, 3 אגסים, תפוז, חבילת פיסטוקים, חבילת קבנוס תעשיתי קטנה, המבורגר ביג אמריקה של מקדונלדס ושווארמה עגל בלפה. בשני האחרונים, זרקתי את הבצקים לפח. משקל הגוף שלי עלה בקילו וירד אחרי יומיים. לפי המחשב, הוצאתי 4500 קלוריות לערך. אני לא רופא ולא בעל הכשרה בתזונה, רק מנסה על עצמי. אצלי זה עובד.

אני אוכל במרווחים קצובים, לפעמים תוך כדי רכיבה, לפעמים עוצר. הכל בהתאם לתחושה. קצב צריכת המזון שלי כקצב פיצוח הפיסטוקים בפה. קבנוס למשל, נקניק אחד בחצי שעה.לא צריך להגזים עם מוצרים כה מעובדים (עדיף בכלל לא) וכדאי לבדוק לאט את ההשפעה שלהם (ולמעשה כל דבר) על הגוף.

מדי פעם אני עוצר ומתחיל ללעוס לי אגס. לפני עליה או שאני מרגיש עייף, אני לוקח שני תמרים כי הם מכילים הרבה סוכר זמין. כשאני רוצה להנות מהנוף ולנוח קצת יותר, אני מקלף תפוז. פירות הדר מעלים את החומציות בקיבה. כך שגם אותו עדיף לצרוך לאורך זמן. לא הייתי נוגע (שוב) באשכולית, פומלה ופומלית, הן כוללות חומרים מאוד חזקים הפועלים על הכבד.

קלמנטינות זה טוב.

אגסים ופירות הדר מכילים הרבה מים, לכן הם כמו מנת מים ומאפשרים לדלג על שתיה לזמן מה. תפוחים כוללים יותר סוכר ופחות חומרים מזינים מאגסים.

אני כל הזמן מגוון ומחליף. פעם פיסטוקים, פעם תמרים, בצהריים תפוז וכל זמן קצת לשתות. בעבר הייתי צריך להעריך את המצב שלי, כיום אני הרבה יותר עירני וחושב בבהירות. אני מאוד רגוע כל עוד אני בשדות.

20170410_093454
הכל נכנס בתיק אוכף היושב על אירו- בר יחד עם המזרון המתנפח. אפשר לשים את הפיסטוקים פתוחה בתיק הקדמי :)

המבורגר אני אוכל בסכין ומזלג, או בידיים. בדקתי את ההמבורגר אגדיר, הביג אמריקה של מקודנלס (לא הענק), וופר משולש של בורגר קינג ואת ההמבורגר המשלוש של עד העצם אקספרס (שלא מספקים סכום כך שאני צריך ללחך את הקציצה מתוך הלחמניה). בכל המקרים, הם מכילים הרבה שומן ואם אוכלים אותם בביסים קטנים, הם לא מכבידים. בשר הוא המקור הכי זמין לי לחומרים מזינים וגם ווטימין B12 שהוא חשוב להפקת אנרגיה. הם מגיעים עם קצת ירקות ועם יותר מדי רוטב, אבל מי יתלונן על קצת סוכר במצב הזה? לא נוגע בצ'יפס או גלידה. אלו הם שומנים שלא טובים לי. וגם לא במוצרי חלב. חמוצים זה סבבה, חריף פחות.

את שווארמת העגל בלפה אכלתי בעיר התחתית בחיפה בלי הפיתה, בסכין ומזלג. בלי חומוס, כי הוא לא טוב לעיכול (שלי :) אבל עם טחינה והרבה סלט.

גם אחרי השווארמה וגם אחרי ההמבורגר לא הייתי צריך זמן התאוששות והמשכתי לרכב כמעט כרגיל אבל אולי לא הייתי תוקע המבורגר לפני עליה.

נחמד לגוון עם ירקות, אני לקחתי הפעם צנוניות, אני אנסה גם גזרים (אמורים להיות בסדר) אני לא מקלף, רק שוטף היטב.

אחרי 80 קילומטרים, חוש הטעם התחדד. לקראת אמצע המסלול הצנוניות היו חריפות בטירוף עד שהייתי חייב לשתות מים ואילו לאגס היה טעם חלומי של קומפוט.

במקום ובנוסף לתמרים, אפשר גם בננות אם כי תמרים טובים יותר לנשיאה.

20170410_141109
מטע בננות

פיסטוקים מצויינים וקל יחסית לקלף אותם בפה תוך רכיבה מישורית. הגוף מפריש הרבה מלח בזיעה. בוטנים, לדעתי פחות מוצלחים, אבל גם אפשריים ובכל מקרה – לאט.

ב- hlc אני מתכוון לצרוך לפחות שן שום טריה אחת ביום.

תוך כדי רכיבה אני לא נוגע בחטיפים, כריכים, לא פיצה ולא סביח ולא מטוגן כל שהוא.

תוך כדי מאמץ הגוף שלי מתקשה לפרק את הבצק של הפיצה ואת השומן של הגבינה (אם במקרה שמו קצת גבינה ולא תחליף צמחי), מטוגנים גורמים לי לתחושת כבדות וצרבות, סנדוויצים מעכבים לי את העיכול. לחמניות ופיתות גורמות לי תחושת נימנום וחוסר ריכוז.

אני שותה קפה שחור בתחנות דלק, בלי סוכר ובלי מאפה :). פעם בבוקר ופעם בצהריים. נח ועושה מתיחות בזמן שהוא מתקרר.

בעבר, הייתי צריך להתמודד עם שרירים תפוסים ועם נפילות אנרגיה. נעתי על פחממות מסחריות (דגני בוקר) וסנדוויצים מתחנות דלק. אחרי האימונים, הדופק היה נשאר גבוה הרבה זמן. כיום, אחרי 12 שעות רכיבה אני מספיק עירני כדי לעבור ליל סדר וגם לנהוג מליל הסדר ולמחרת הדופק בסדר. זה לא שאני בכושר שונה ממה שהייתי לפני שנה, אלא שאני לא מעמיס על הגוף שלי חומרים המזיקים לו. רכיבה כה ארוכה מכניסה את הגוף למצב של היפר, הגוף למרות שהוא עובד קשה, נמצא באיזון והרבה יותר קל לי להיות קשוב לעומס שלו.

הבעיה היא לפעמים לצאת מהמצב הזה, כי קצת קשה להירדם. אני ישן עם בקבוק מים (של אופניים :) לצד המיטה. כדור אקמול אחד לפני השינה מאוד עוזר. אחרי רכיבה כזו, הגוף צריך המון מים כדי לתקן את הנזקים ברקמות ולשטוף את הפסולת החוצה, כך שאני כל הזמן שותה. לאט לאט.

הכי חשוב – אם משתינים חום, צריך לרוץ למיון.זה אומר שהכליות נכנסות לכשל. שמעתי שאפשר למות מזה תוך שעות. אף פעם לא להעמיס יותר מדי. לדעת את הגבולות, להקשיב לגוף ולא לעשות שטויות.

20170410_163403
אלת הספורט

 

 

חזרה גנרלית לרכיבה – hlc 2017 וטיול לחיפה

החשש הגדול ביותר שלי הוא לפרוש ביום הראשון של המרוץ. החשש השני, לפרוש ביום השני.

באחת הרכיבות האחרונות מהעבודה הביתה, פגשתי את שי, שסיים את אחד ה- hlc הראשונים. ההרצאה שלו בנושא, מומלצת בחום.

לרכב לצידו מעורר תחושת מעורבות. מצד אחד, הוא מאוד מתחשב, תמיד יודע לבחור נתיב כך שגם לי ישאר. מאידך, מה שעבורו זה קצב רגוע ואיטי, דורש עבורי מאמץ. :)

לאלו הרוצים לרכב לא במסגרת תחרותית ספרטנית, מומלץ לקרוא את הפוסט של רוני בפייסבוק לגבי הציוד שהוא ממליץ עליו.

שי אמר שאחד הדברים החשובים ביותר הוא לא להישבר בימים הראשונים. רוב האנשים שלא סיימו את המירוץ, וויתרו בימים הראשונים, סטטיסטית, מי ששרד אותם, הגדיל את הסיכויים לשרוד את כל המסלול. וגם הוא הוסיף על הדגשים: שפשפות הן האויב הגדול, צריך לרכב לאט, אסור להתאמץ ואסור להתפתות ולהתחרות במישהו. התחרות היא מול עצמנו.

כבר מספר שבועות תוכנית האימונים שלי כוללת רכיבות לא ארוכות (פחות משעה פעמיים ביום) בקצב נינוח לפחות 4 בשבוע רצוף. המטרה היתה להגדיל את יכולת ההתאוששות של הגוף מבלי להעמיס עליו יותר מדי. מטרה נוספת שהצבתי לעצמי, היתה למצוא את תערובת התזונה הנכונה. השבוע, לקראת ליל הסדר, החלטתי להגיע לקרית ים מהוד השרון. חשבתי לעשות את זה על בסיס ה- hlc אבל ככול שלמדתי את המסלול הבנתי למה מתכוונים כשאומרים שהוא קשה והגעתי למסקנה שאתקשה להגיע לחיפה ב-12 שעות, ואני לוקח סיכון שלא אגיע חלילה וחס לקריאת ההגדה, ואם אגיע אהיה עייף מכדי להשתלב כראוי. על כן, ניסיתי לערוך מסלול באמצעות openrouteservice החביב עלי ובאמצעות עורך המסלולים של strava ושני השירותם הכזיבו. לקחתי שני מסלולים שנתרמו לבלוג על ידי אסף טענתי אותם לגרמין, הכנתי שני מסלולי השלמה והרגשתי קצת מוכן.

העמסתי את האופניים בזיווד מלא לקראת התחרות ושקלתי אותם. 21 קילו לא הפחידו אותי, כמו התחושה שהאופניים הללו ממש כבדים (עוד לפני מים). הרכיב הכבד ביותר באופניים היה שק השינה, הוא גם הפך את מלאכת הזיווד למסורבלת והקשה על הגישה אל התיק האחורי. הבנתי, שהמטרה של הציוד היא להבטיח את תחזוקת האופניים, הם העיקר, הם אלו שלא יכולים למשוך על בסיס כוח רצון. אז אם יהיה לי קר מכדי לישון, אמשיך לרכב. ואם אהיה עייף מכדי לרכב, אשן למרות הקור. מקסימום, אשן בבגדים ואפתח את שמיכת ההישרדות. הנחתי בצד את שק השינה הכבד ולקחתי שק שינה קל יותר.

20170410_114040
אופניים ערוכים ל- hlc.

מזג האוויר היה מושלם לרכיבה, חוץ מהרוח. שהלכה והתחזקה והתחזקה עד שהפכה את כל הדרך לעליה. במקום לשייט על שבילים ב- 20 קמ"ש וסבבה, מצאתי את עצמי ב- 10 קמ"ש וצועק בקולי קולות אל מול הרוח. גולשי גלים דיווחו על רוחות ב-30 קשר.

את הרכיבה התחלתי דרך מושבי השרון. איזורים שהם תמיד מקסימים לרכיבה. אחרי מושב בצרה לכוון מזרח נתקלתי בשדה תעופה של טרקטורנים מעופפים. המכונות זימזו בכל האיזור. מוזר בעיני שאנשים בוחרים תחביב שגורם למטרד סביבתי כה גדול (מעבר לזיהום האוויר). בעיני, מכונות מזהמות צריכות לשמש אך ורק לצרכים חיונים, לא לפאן. לשמחתי, נראה שהפרגים לא הוטרדו.

20170410_071939
שדה פרגים צפונית במעבר הרכבת בין בצרה ליקום

המשכתי לרכב דרך הטיילת היפה של נתניה (אם כי חלק מהברזיות שבקו וחלקן בעלות זרזיף קלוש), עד לעיר. נתניה, לא רק שמתהדרת בראש עיר מושחתת לכאורה אלא גם שסללו כבישים לצד בתי מגורים מבלי להעניק יכולת סבירה לחצות אותם. מאות מטרים של כביש שהוא למעשה מחסום. אני מדמיין לעצמי ילדים מאותה הכיתה הגרים במרחק של עשרות מטרים ובניהם כביש. נראה שהחיבה שלנו, הישראלים, לגדרות ולגבולות הופכים את העיר עצמה למובלעות שלא מאפשרות הלכה למעשה תנועה של הולכי רגל ורוכבי אופניים בתוכה.

20170410_080236
בניה בנתניה

הרכיבה עד חדרה היא נעימה ומסבירת פנים, כל עוד שומרים מרחק מחולות החוף. רמז ראשון לקשיים ברכיבה במסלול זה קיבלתי מול השער הנעול של הדסה נעורים. לשמחתי, מועדון הגלישה היה פתוח וכך התפלחתי דרכו על השבילים המקסימים של כפר הנוער הזה, שכולו משרה אווירה טובה של טיפוח ושל ירק ושל פעם.

עברתי את מכמורת, לכיוון צפון, על שבילים נחמדים כל עוד לא מתקרבים לדיונות החוף. שם אפשר לרכב בעיקר על פט בייקס.

20170410_093454
על השביל בין מכמורת לגבעת אולגה

הרכיבה לאורך גבעת אולגה משמחת, המדרכות סבירות והנוף מקסים. מאידך, את קיסריה אהבתי פחות. הגישה לקיסריה מחייבת רכיבה על כביש, ותחושת ההתנשאות של המקומיים משודרת הן משמות השכונות ("נווה גולף") ודרך שלטי החוצות (הביטחון בידיך עם תמונה של ידים משולבות המחזיקות בית).

בקיסריה, הקרויה על שם יוליס קיסר, גרים עשירי ישראל בסגנון אמריקאי (בה נבחר סנאט, והמכתירה לעצמה קיסר כל 4 שנים) ואילו מהצד השני של הכביש, אור עקיבא, הקרויה על שם רבי עקיבא שהקריב עצמו אל מול גזרות הרומאים והיא עיר שאין בה הרבה אוכלוסיה מבוססת אך רובה שומרת מסורת (בתמונה, שריפת חמץ). בינהן, צועדים אנשים קשיי יום וסלי קניות בידיהם, כאילו רק התפאורה השתנה, אבל חוץ מזה אותו הדבר כבר 2000 שנה.

2017-04-13_10-31-22
ביעור חמץ באור עקיבא

אחד הדברים שבדקתי ברכיבה היא היכולת לנוע בלי פחממות מתועשות. חלק גדול מרוכבי ה- hlc רוכשים כריכים. מהניסיון שלי, זה אולי נחמד ליום רכיבה, אבל זה לא עושה טוב לאורך זמן. אני בחרתי לנוע על בסיס תמרים, אגסים ותפוזים. התפוז עורר בי תחושה לא נוחה, אבל האגסים והתמרים היו תענוג אמיתי. בשלב מסויים, הרגשתי מחסור במלח, אז רכשתי פיסטוקים בתחנת דלק ורכבתי תוך כדי פיצוח ויריקה של קליפות על המדרכות הקצת עקומות של קיסריה. בעבר, הייתי אוכל לפני זמנים קצובים, חושש מנפילות כוח שיקשו עלי. כיום, אני אוכל מתי שמתחשק לי, אין נפילות כוח, הארוחות מרווחות יותר ואני מבזבז פחות זמן על המסביב ומתמקד יותר ברכיבה.

20170410_113243
מישור החוף במבט מפיסגת המחצבה בבנימינה

רציתי גם לבחון קצת את כישורי העליות שלי עם אופניים בזיווד מלא, החלטתי לטפס לכרמל דרך המחצבה של בנימינה. זו עליה מקסימה שבהילוך הנכון וברוגע יכולתי להנות מהנוף. בירידה מזכרון לכביש החוף, שברתי את שיא המהירות האישי שלי (56 קמ"ש).

נראה לי שרוכבי האופניים בשטח מתחלקים באופן כללי לשני סוגים. כאלו היוצרים קשר עין, שהם קצת יותר מנוסים ולא נחנקים תחת העומס. אלו גם יברכו לרוב לשלום. ואילו הרוכבים החדשים או מאותגרי הכושר, לא ימצאו בעצמם את המשאבים הנדרשים לברכה. באיזור הצפון, כנראה כחלק מהתאמה לגאוגרפיה, הרושם שלי הוא שלא נהוג לברך בשטח. וחבל, כי עד כמה שידעתי מגעת, זה מנהג בין לאומי. אלו שבירכו אותי במאור הפנים הגדול ביותר ובתנועות ידיים היו תמיד העובדים הזרים.

20170410_131113
טרקטור בעבודת בירוא סביב מאגר מים מושבים המשמשים את מטעי הבננות הרבים באיזור

גם במזללות וגם בתחנות הדלק, כל המוכרים הינם ערבים. נראה, שאילו הערבים אזחי מדינת ישראל היו שובתים, תחנות הדלק והמסעדות היו פושטות רגל. מעניין שהימין לא קורא להחזיר ליהודים את השליטה על תחנות הדלק והמזללות.

בנסיעה לחיפה, אי אפשר להתעלם משדרת התמרים היפה שנטעה על ידי אהרן אהרנסון (מניל"י). כשרוכבים, יש מספיק זמן להרהר בשותלים, ואיך לבטח אהרן בעצמו בדק שהם יהיו בקו ישר, כשלא היה שם כביש, רק שדות, כרמל וים. לפני שאיזה מהנדס החליט לכסח חלק מהשדרה כדי לפנות מקום לעמודי חשמל.

20170410_151640
שדרת הדקלים של אהרן אהרנסון 2017 בעתלית.

ככול שהצפנתי, כך האווירה הפכה עוינת יותר לרכיבה ולתנועה. לא רק הרוח שהפכה את הרכיבה למאבק ופוגגה באבק את הפנטזיה שלי לנוע במינימום מאמץ, אלא גם מנהג של כל המושבים למרגלות הכרמל (מעין איילה צפונה) לבצע הפרדה בין השטחים באמצעות תעלות עמוקות. אין גשרים, הכל בוץ ושיחים, גבולות שבחלקם הייתי צריך לנשוא את האופניים בידי כדי לעבור. ואם נוצר ספק לגבי אופיים מקבל הפנים של המקומיים, הוא נמוג אל מול מיעוט ברזי השתיה ושלטי האזהרה על מגרשי ספורט "שטח פרטי אין כניסה".

20170410_134202
בית לא כל כך טיפוסי בעין איילה

אחרי כל כך הרבה שעות רכיבה, הגוף הופך כה חזק, שזה משעשע לראות באיזו קלות אפשר להניף את האופניים. רכבתי דרך עשרות מטעי בננות. נראה, שמחדרה צפונה, אנחנו באמת רפובליקת בננות.

20170410_141109
מטע בננות טיפוסי וצעיר

 

כל זה כלום לעומת ההגעה לחיפה עצמה. אחד המראות הראשונים שנתקלתי בו היה אצטדיון סמי עופר. שנראה כמו חללית חייזרים מוזהבת שנמסה על תחתית הכרמל. נראה שהוא משתלב לא רע בכיעור של שאר הבניניים באיזור. אני מקווה שיום יבוא, ויפול איזה גל של הבנה אסטטית על תושבי המזרח התיכון וכולם יזכרו את סמי עופר לא רק כמגלומן שתוקע את שמו בכל מקום, אלא בעיקר כאיש ששבר את שיאי הטעם הרע בארץ.

20170410_163153
אצטדיון סמי עופר

הנחתי, שתהיה מדרכה נוחה לרכב למרגלות הכרמל ולאורך העיר התחתית. אני לא חושב שנתקלתי בעיר שהמדרכות שבה כל כך עוינות הולכי רגל. לא רק שהן מוזנחות, עקומות וצרות וחסומות בהרבה מקרים, אלא מתאפיינות בתופעה ייחודית לדעתי ברמה עולמית: פתאום, ללא שום הכנה מראש, אתה מוצא עצמך על מדרכה ללא מוצא. אי אפשר להמשיך הלאה. אין מעבר חציה, אין גשר. אי אפשר לחצות. הדרך היחידה היא לחזור אחורה כמה מאות מטרים. ולא פעם אחת, זו תבנית החוזרת על עצמה. וכדי להפוך את העניין למסיבה אמיתית, גם המדרכות עצמן לא תמיד ימשיכו לאורך הכביש, לעיתים, חייבים לטפס עם הכביש ולחצות רק על הגשר. ברוב הארץ, מנמיכים את המדרכות כך שיהיה קל לעלות עם גלגלים (אופניים, או עגלות תינוקות). לא בחיפה. כאן צריך אופני אנדורו כדי לרדת מהמדרכה.  רכבתי בהרבה מושבים וערים, ואיזור ישובי תחתית הכרמל הוא האיזור העויין ביותר שנתקלתי בו לרוכבי אופניים. העיר התחתית של חיפה מוזנחת, מכוערת, ונראה שהתכנון העירוני מטומטם.

20170410_174832_001
בנין מוזנח באיזור מוזנח של חיפה

מאידך, קרית ים היתה עונג רכיבה צרוף. שבילי אופניים מסומנים, רחובות רחבים ונאים.

 

20170410_091911
אני

סיימתי רכיבה של 140 קילומטרים ב- 12 שעות ועוד מצאתי בעצמי את היכולות הנפשיות לתפקד בסביבה הפחות מרנינה של ליל סדר. המעבר לתזונה פליאו מבלי לצרוך פחממות מתועשות תרם מאוד לתחושה שלי. נראה שהאימונים היו בכיוון הנכון. האופניים תפקדו בונבון,2017-04-13_10-55-11 וכך גם ציוד הרכיבה. בסוף, גם מצאתי את עצמי נוהג חזרה מחיפה, כך שהשלמתי 19 שעות של עירנות ועבודה וגם למחרת הרגשתי טוב ומוכן לרכיבה. בלי יותר מדי שפשפות, לראשונה, בלי התכווציות שרירים. מעבר לאימונים אני בעיקר מייחס את היכולת הזו לתזונת הפליאו.

אני מרוצה מסידור האופניים .על הסבל, בגדים, ציוד רכיבה. בשילדה – מים. ועל הכידון – אוכל.

אנשים ששוחתי איתם חושבים שאני סובל ברכיבה. אי אפשר לתאר את תחושת ההתעלות אחרי רכיבה שכזו. ימים של תחושת ריחוף והתעלות. ניקיון פיזי ונפשי. לעלות על האופניים זה כמו להיכנס למיטה רכה ונעימה. הדבר היחיד שאני מצטער עליו בסיום רכיבה ארוכה, שלא עשיתי יותר כאלו. בשביל זה נרשמים ל- hlc.

 

איך עברתי 650,000 צפיות ביוטיוב ומה למדתי מזה/ איך הפכתי וויראלי ביוטיב

הסרטון המטופש הבא, זכה נכון לרגעים אלו למעל 650,000 צפיות. מעל 2500 צפיות ביממה. הרווח שלי ממנו יעמוד כך אני מקווה על 400 ש"ח.

וויראליות היא משימה קשה. את המוצר צריך לעצב כך שיתאים לזמן ולמקום. לקלוע לטעמם של ההמונים, שיגע בהם, שיגרום להתרגש. אבל הסרטון הזה לא וויראלי. אילו היה וויראלי, היה מצליח להגיע למאות אלפי צפיות. וזהו. היה מאבד עניין.

יחד עם זה, כאשר יצרתי את הסרטון הזה כיוונתי שיהיה וויראל שאנשים יעבירו אותו מאחד לשניי. הבנתי, שיש מספר חוקים שצריך לעמוד בהם כדי לעמוד במשימה. זה עבד פעם אחת, אבל קשה לי להאמין שאצליח לתת עוד מכה. בין השאר, משום שאין כמו במבה.

מה שכן:

הסרטון צריך להיות קצר: יוטיוב בודק את מידת העניין של הצופה בסרטון. ככול שהסרטון קצר יותר, כך הסיכוי יצפה בו עד הסוף – גבוה יותר.

הסרטון צריך לגעת במחנה משותף נמוך: רובם המוחלט של האנשים לא רוצים ואולי אף לא מסוגלים לחשוב לעומק. הומור מתוחכם, שניניות ברמה גבוהה ושאר גירויים שכליים הם לא הדרך לליבם ועינהם של ההמונים. בחרתי במבה, כי הישראלים מאוד אוהבים את זה. למעשה, החטיף הזה הוא הדבר הכי ישראלי כנראה. אנשים קמים בבוקר וצופים בפירסומת על במבה. נוסעים לעבודה וצופים, מגיעים הביתה וצופים. אלפים רבים כל יום.

הסרטון צריך לגעת בנושא מחזורי. לכן, הכותרת היא: התינוק של במבה עם הפתעה לאוליפיאדה. זה היה לפני האוליפאדה הקודמת, אי שם ב- 2012.

עם הזמן, הסרטון התחיל להופיע בהמלצות של גוגל לצפיה. כמובן שאין לי מושג למה הם בחרו בו אבל אולי זה קשור לאולימפאדה בברזיל. הוא נמצא במספר רשימות צפיה, אבל לא עשיתי דבר. הוא פשוט שכב שם ופתאום מצא את עצמו על הגל. מאות אלפי צפיות. כאשר הגיע ל-350,000 צפיות, שמתי לב. ואז חבר המליץ לשים פירסומות. עם הכסף באה הסקרנות.

כמה דברים שלמדתי בזמן הזה:

פייסבוק זה ללוזרים, לפחות מבחינת היכולת להרוויח כסף. אנשים המשקיעים את מרצם בפייסבוק, לא יקבלו בתמורה דבר מהמערכת (אלא אם ישלבו את הפירסומות של גוגל, ה- adsense). בעיני הם מנוצלים. נכון, שהסכומים ביוטיוב נמוכים, אבל הם קיימים. יש ילדים ובני נוער המגיעים להכנסה חודשית מאוד מכובדת. ערוצים עם מאות אלפי עוקבים.

מכל סרטון, הכי קטון שיש גם אם מאות בודדים של צפיות, אפשר לעשות כסף. מדובר על אגורות בודדות, אבל הן קיימות ומצטברות.

גוגל אוהב שאתם שמים פירסומות. את הפירסומות הוספתי בנובמבר 2015, ראו את ההבדל בצפיות בגרף.

את הכסף מקבלים רק אחרי שעשיתם 400 ש"ח. (כך גם ב- adsense)

הישראלים אוהבים לצפות בפירסומות. לא מדובר על 600,000 איש שצפו, אלא עשרות אלפי שהקיק שלהם זה לצפות שוב ושוב בפירסומת הזו.

הכוח של הוירואליות הוא קטן לעומת היכולת של גוגל להפנות תנועה אל סרטים שהיא חפצה ביקרם.

חשוב לתייג את הסרטון בקטגוריות הנכונות. ניתן להעביר תנועה מסרטון לסרטון באמצעות כרטיסיות.

לאחרונה החלטתי להוסיף פירסומות גם באתר הזה. יותר בשביל השעשוע, מדובר על שקלים בודדים בחודש. יחד עם זה, לא תמצאו כאן הפניות להימורים (ניתן להגדיר ב- adsnse אילו תחומים יופיעו) וגם בחרתי שלא תהיה פרסונליזיצה ואין לי בעיה עם הודעות המפנות למרפאות להפלות. (לא עליכם).

ביוטיוב, לא שמתי פירסומות לפני הסרטונים, אותי הם מעצבנות.

אני ממש לא שותף להומור של הישראלים. הסרטון הזה לא מצחיק אותי. עשיתי מספר כאלו, כל אחד עם כתובת הזויה ולא קשורה. (לרוב בהשראת המחאה החברתית). זה היחיד שתפס.

כאשר אתם קוראים מאמר ואתם חושבים שיש בו תועלת עבורכם, הדרך לשלם לבעל האתר היא להקליק על הפירסומת. לרוב אי אפשר לכסות מזה את העלות של האירוח והדומיין, אבל זה נחמד כתודה.

 

 

 

 

 

 

מיהו ג'יפאי?

ג'יפאי הוא אדם שקנה ג'יפ ותמיד מוצא מה אפשר לשפר בו.

ג'יפאי אוהב לצאת לשטח לבלות עם ג'יפאים אחרים.

ג'יפאי יוצא לשטח כדי להכניס את עצמו לצרה, או לראות ג'יפאי אחר בצרה, ולעזור לו.

ג'יפאי מאוד מנסה לא לשבור את הג'יפ שלו, אבל כאשר זה קורה, הוא מדווח לאשתו רק על שליש מהנזק.

כאשר ג'יפאי נמצא בצרה, ג'יפאים מקיפים אותו, הוא קורע את המכונה שלו בזמן שהם אוכלים במבה.

ג'יפאים אוהבים לנסוע בשיירות במדבר. ג'יפאיים סוחבים המון מזון איתם. כשהם עוצרים, הם תמיד עוצרים בקבוצה. ואז מישהו מכין קפה ומישהו שם מוסיקה. ואז עושים שמח.

לג'יפאי המכבד את עצמו, יש מאות כוחות סוס שהוא פוקד עליהם באמצעות האצבע הגדולה של רגל ימין. לי יש בשתי הרגליים חצי כוח סוס. ואני רוכב היכן שגיפאים נוסעים. ואני מביט בהם, ורואה אותם. גדולים, מרעישים, מסורבלים, כבדים וחזקים. נעים חופרים ומתחפרים, הופכים שבילים לבלתי ניתנים למעבר להולכי רגל ולרוכבי אופנים. מסיטים את נחלי המים, רומסים בעלי חיים ומשאירים אחריהם שובל של סרחון. ריח רע של שמן מכונות ועשן מכונות שחור. עם שרידי טסטורון ואולי גם איזו אורגזמה קטנה.

בעיר, הם תמיד מסתכלים על כולם מלמעלה, לא שומרים מספיק מרחק, לא עוצרים לילדים במעבר חצייה וחונים על המדרכה. כי הם רוצים שיראו אותם, שיעריכו אותם על כמה כסף יש להם וכמה כסף הם יכולים להוציא כל חודש רק כדי להראות שהם יכולים להוציא כסף. והם אוהבים להעמיד את הכלים המטרטרים שלהם ליד בית הספר ולתת לכולם לנשום שיט דיזל מחניק ממנוע מפלצתי, כדי שהם יוכלו לשבת במזגן ולשחק בטלפון.

הדבר שהכי משמח אותי זה לראות ג'יפ תקוע באדמה. בשיגרה, אני רוכב לי בדרכי עפר, לאורכם של שדות. לאחד מהחקלאים נמאס מזה שג'יפאיים מביאים לו נזק באלפים רבים כי הם רומסים לו את הזרעים בשביל קיצור דרך, ואחרי זה גם עושים צלחות על השתילים וקווי ההשקיה. אז הוא חפר תעלה עמוקה עם גדה גבוהה לכל אורך החלקה. תעלת נ"ג, שזה כמו תעלת נ"ט לטנקים, אבל רק קטנה יותר. לגיפיים. היה שם איזה ויאטרה לבנה קצרה שהיה תקוע בהצלבה נוראה, וכמובן הגיע לבד, כי רק מטומטם היה נכנס לתעלה שכזו. וכך, עמדו להם 3 דבילים מול הרכב וממש לא ידעו מה לעשות. אחרי 6 שעות, בדקתי ולצערי הם לא היו שם.

ג'יפאיים שורפים אלפים רבים של שקלים על התענוג להרוס את השטח. כל הנזק של השריפות זה פראייר לעומת מה שהגיפאיים מעוללים לסביבה.

בטבע, לרוב מאוד שקט ונעים. ציוץ ציפורים, רוח בשיחים. כשאני נע בשטח, אני שונא את הרעש של המנועים, שאתה אף פעם לא יודע אם הוא מגיעה אליך הפתעה מקדימה או מאחורה. זה יכול להיות איזה דפקט עם טרקטרון שעומד לעשות את הסיבוב מולך כאילו הוא בפאריס דאקר.

לדעתי צריך לפטור את כל הטרקטורנים מטסט, ולאסור עליהם לעשות שימוש בקסדה ואטומטית לאפשר להעביר כמה שיותר חלקים שלהם אל אנשים שיעשו בהם שימוש טוב יותר. אנשים אחראיים, שלא דוהרים במהירות מופרעת היכן שעוד בני אדם ובעלי חיים עושים שימוש. צריך להיות בהמה גסה, כדי לנסוע באופן כזה ולהפיק כזו הנאה מהרס הסביבה תוך התעלמות מהסכנה שהוא מהווה.

הא. וגם למכר אותם לניקוטין, על כל מקרה.

לעיתים ,אף רכב לא מגיע. רק מנוע נוהם ומטרטר. מנוע גדול, חזק עובד קשה מאוד. אני מקשיב לרעש של המנוע בקשב, מחכה, מתפלל, לשמוע את הרעש הנפלא הזה של מתכת מתרסקת ונקרעת, ואז דממה, ופתאום אפשר לשמוע שוב את הציפורים, ואת משב הרוח בעלים של השיחים מסביב. ואז לפעמים, אני מתענג על הצליל האהוב עלי מכל: מקהלה מרובת גרונות הזועקות מרה אל נוכח מראה השחתת המכונה ימח"ש והנזק הכספי הנורא שברגע זה התהווה אל מול עיניהם עכשיו וממש.

ואז, כשצלילי התדהמה ממלאים את הסביבה, מתגברים לרגע על קרקור הצפרדעים, אני נושא תפילה קטנה. אנא, עשה, בבקשה, שאשתו, זו שיושבת כל כך הרבה במושב של ג'יפ עד שהתחת שלה נראה כמו כננת 2 טון, עדה ונוכחת. שעיניה העגולות בוהות במחזה, המדהים והנורא, של 6 בוכנות המנוע V טווין טרבו, דואל אינטרקולר, עם אגזוז לחץ וממסרת משודרגת, החדש שקנית רק עכשיו (יד שניה, בהזדמנות בלי אחריות), איך אותן 6 בוכנות אדירות ממדים יוצאות החוצה מהבלוק מנוע, ורוקדות לך סמבה במקצב עליית יתרת החוב שלך בבנק.

אינשאללה, תפשוט רגל.

כי אם אי אפשר לזיין את האישה, בואו נזיין את אמא אדמה?

מדי דופק ומהירות – למה לא צריך אותם.

הפוסט הזה אינו מיועד לרייסרים, למתעמלים המתחרים, וסביר להניח שעושים שימוש במאמן מקצועי. הפוסט הזה נועד לאנשים שרוצים לשפר את הבריאות שלהם ואת ביצועי הרכיבה שלהם. אנשים ששוקלים לעשות שימוש באפליקציות ועזרים אחרים לשפר את הכושר שלהם, ושוקלים לרכוש את אחד הצעצועים הללו. רכישה, שרוב הסיכויים תמצא את עצמה שוכבת במגרה ומעלה אבק. וזאת במקרה הטוב. במקרה הרע, השימוש באמצעים אלו עלול לפגוע במוטביציה, לגרום להפסקת האימונים ואף חלילה להביא לנזקים בלתי הפיכים בגוף.

אחד הדברים החשובים שיציינו בעלי הניסיון בפני המתחלים להתאמן, שצריך לבצע את הכל הדרגתי. כמה הדרגתי? הרבה יותר ממה שנדמה לכם. גם אם תוכנית איומנים תוכל להביא אותם לרוץ 10 קילומטרים תוך חודשיים, זה לא אומר שהגוף שלכם מסוגל לעמוד בעומס הזה. השרירים מתחזקים מהר, אבל הגידים והאיברים התומכים – לאט. הסכנות הן רבות. החל מבעיות ברכיים וגב, ועד לפגיעה בכבד לעיתים אף עד למחלת הנשיקה ולהשבתת האדם מרכיבה ואף מכל פעילות שהיא למשך חודשים ואף לצמיתות.

אימון נכון, הוא קודם וכל ראשית כיף ופאן. אם לא תהנו מהפעילות הגופנית, לא משנה עד כמה אתם צריכים אותה, אתם תשברו. אם אתם חושבים שרכישה של מוצרים כגון נעליים משובחות או אופנים נוצצים הם אלו שיוגרמו להם להתאמן לאורך זמן – אתם טועים והיצע האופניים יד שניה הן הוכחה לכך (וגם מקום נהדר לרכוש אופניים חדשים לגמרי במחירים טובים).

לאחר שהתחלתי לרכב החלטתי לשפר את ביצועי הרכיבה. ובהתאם לתפיסות מודרניות, שיפור מתבסס על מדידה. ואם רוצים לשפר, צריך למדוד. רכשתי צמיד חכם שמודד את הדופק (הכי זול, כי הערכתי שאני לא צריך אותו :) וציידתי את האופניים בספידומטר. היעד שלי היה לעבור 20 קילומטרים במהלך שעה. תוך כדי הרכיבה, הייתי מעריך את היקף הכוח שאני משתמש בו, משמר כוח במקומות שקל לרכב כדי לתת פוש במקומות שאפשר לרכב מהר יותר. ואכן, הגעתי ליעד שלי. מהוד השרון לתל-אביב תוך פחות משעה, לעיתים, ממוצע של 21 קמ"ש, בדרכי עפר.

רכבתי חזק, רכבתי מהר, כאשר כל הזמן אני שולח עין למד המהירות. התחלתי לסבול מתופעות של עייפות, צמא מוגזם, בעיות בשינה ותשישות כללית. התופעות הללו לא התחילו אחרי רכיבה אחת, אלא אחרי סט של כמה רכיבות רצופות. ניסיתי לשפר את התזונה שלי, לקחת תוספי מזון, לאכול עוד מלח, להעמיס פחממות, אבל התופעות לא נעלמו. מאידך, די מהר הבנתי, שגם הביצועים שלי לא משתפרים.

רכשתי שעון המסוגל למדוד דופק, ידעתי מראש, שקיים מתאם בין הנשימה לבין הדופק. אבל עם הזמן, הבנתי שאני ממש לא צריך את השעון כדי לדעת את הדופק. כאשר אני מאוד מתנשף, הדופק מאוד גבוה. וזהו. אין שום תועלת שאקבל ממדידת הדופק, אף נוצרת מוטיבציה לנוע בדופק גבוה לאורך זמן. המחשבה הזו, שכל הזמן מסתובבת בראש, עצם המודעות לכך שהדופק שלי נמדד, מפחיתה את היכולת שלי להתרכז במה שחשוב. מה הגוף מרגיש, האם אני מעמיס יותר מדי. הפסקתי להשתמש במכשיר.

הצלחתי לשכנע חבר להתחיל רכב באופניים. היינו רוכבים, הוא מתאמץ, ואני נע להנאתי בקלילות. אני רוכב על מנת לשפר את הכושר שלי, וגם כדי להפחית במשקל. כאשר בדקתי ב- strava את היקף האנרגיה שאני מוציא, הסתבר שברכיבה קלילה וארוכה, אני מוציא את אותה כמות האנרגיה כמו ברכיבה מאוד מאומצת אך קצרה. אך יתרה מכך, כאשר יצאתי לרכיבות לבד, התחזקתי. גם במהירות, ובעיקר, בתחושה הטובה.

התפיסה שספורט טוב לבריאות לא בהכרח נכונה עבור ספורטאיים מקצועיים. ילנה דולינין שברה את שיא ישראל במרתון לנשים בעודה בת 37. בראיון עימה, ציינה שאחת הסיבות לכך שהיא לא התאמנה מגיל 21, ואילו אחרות שהתאמנו שחקו את הגוף שלהן ועל כן פרשו מפעילות. מרתון, רכיבה ארוכה באופניים, הם ענפי ספורט סיבולות שלגיל ולבגרות יש יתרון.

כיום, אני יוצא לרכיבות בלי מד מהירות. המחשבה שלי היא סביב התחושות שלי, כיצד אני מרגיש, מה תנאי הסביבה.

על מנת לעקוב אחרי הרכיבות, אני עושה שימוש ב- strava. שהיא אפליקציה נהדרת מכל אספקט שהוא. החל ממדידת הזמנים, האופן שבו המידע מוצג ומונתח, ובעיקר – היכולת להשוות לביצועים של אחרים.רכבתי קטעים מסויימים עשרות פעמים, אך בסופו של דבר, כאשר אני מצליח לשבור שיאים, הפרמטרים העיקריים הם סביבתים. טמפרטורה, הרוח ותנאי הקרקע הם אלו המשפיעים הכי הרבה על התוצאות. רוח גב, אדמה כבושה או לחליפין דרך חולית אחרי גשם, הם אלו שישפיעו על התוצאות. לעיתים, כשאני על הגל, אני מנסה לשבור שיא באחד הקטעים שלי. לפעמים זה עובד, לפעמים לא. לעיתים, אני לא מנסה לשבור שום שיא, ודווקא מוצא את הביצועים נהדרים. אני לא מנסה להתאים את עצמי למספרים, אלא להנות ולעשות לעצמי טוב. בדרך, אני גם משפר את הביצועים.

לאורך הזמן, אני חזק יותר ובכושר טוב יותר, למדתי להעריך את הביצועים שלי, לדעת מה עושה לי טוב, לגוון את סגנון הרכיבה ואת היכולות הטכניות. את זה לא עושים באמצעות מכשירים, אלא באמצעות אימונים אין סופיים וסרטוני הדרכה ביוטיוב.

 

 

הקרב על המילקי – פירסומות לכאורה

מילקי הוא מוצר מאוד בעייתי. הוא מכיל כמויות גדולות של סוכר, שומן טרנס ובעיקר – מבוסס על מוצרי חלב. כלל האצבע הוא – לא לאכול את מה שמפרסמים בטלויזיה.

מעבר לכך, מילקי הוא סמל לאופן שבו התאגידים הישראלים מנצלים את הצרכנים כאן, ולו משום שבברלין הוא זול יותר.