מדי דופק ומהירות – למה לא צריך אותם.

הפוסט הזה אינו מיועד לרייסרים, למתעמלים המתחרים, וסביר להניח שעושים שימוש במאמן מקצועי. הפוסט הזה נועד לאנשים שרוצים לשפר את הבריאות שלהם ואת ביצועי הרכיבה שלהם. אנשים ששוקלים לעשות שימוש באפליקציות ועזרים אחרים לשפר את הכושר שלהם, ושוקלים לרכוש את אחד הצעצועים הללו. רכישה, שרוב הסיכויים תמצא את עצמה שוכבת במגרה ומעלה אבק. וזאת במקרה הטוב. במקרה הרע, השימוש באמצעים אלו עלול לפגוע במוטביציה, לגרום להפסקת האימונים ואף חלילה להביא לנזקים בלתי הפיכים בגוף.

אחד הדברים החשובים שיציינו בעלי הניסיון בפני המתחלים להתאמן, שצריך לבצע את הכל הדרגתי. כמה הדרגתי? הרבה יותר ממה שנדמה לכם. גם אם תוכנית איומנים תוכל להביא אותם לרוץ 10 קילומטרים תוך חודשיים, זה לא אומר שהגוף שלכם מסוגל לעמוד בעומס הזה. השרירים מתחזקים מהר, אבל הגידים והאיברים התומכים – לאט. הסכנות הן רבות. החל מבעיות ברכיים וגב, ועד לפגיעה בכבד לעיתים אף עד למחלת הנשיקה ולהשבתת האדם מרכיבה ואף מכל פעילות שהיא למשך חודשים ואף לצמיתות.

אימון נכון, הוא קודם וכל ראשית כיף ופאן. אם לא תהנו מהפעילות הגופנית, לא משנה עד כמה אתם צריכים אותה, אתם תשברו. אם אתם חושבים שרכישה של מוצרים כגון נעליים משובחות או אופנים נוצצים הם אלו שיוגרמו להם להתאמן לאורך זמן – אתם טועים והיצע האופניים יד שניה הן הוכחה לכך (וגם מקום נהדר לרכוש אופניים חדשים לגמרי במחירים טובים).

לאחר שהתחלתי לרכב החלטתי לשפר את ביצועי הרכיבה. ובהתאם לתפיסות מודרניות, שיפור מתבסס על מדידה. ואם רוצים לשפר, צריך למדוד. רכשתי צמיד חכם שמודד את הדופק (הכי זול, כי הערכתי שאני לא צריך אותו :) וציידתי את האופניים בספידומטר. היעד שלי היה לעבור 20 קילומטרים במהלך שעה. תוך כדי הרכיבה, הייתי מעריך את היקף הכוח שאני משתמש בו, משמר כוח במקומות שקל לרכב כדי לתת פוש במקומות שאפשר לרכב מהר יותר. ואכן, הגעתי ליעד שלי. מהוד השרון לתל-אביב תוך פחות משעה, לעיתים, ממוצע של 21 קמ"ש, בדרכי עפר.

רכבתי חזק, רכבתי מהר, כאשר כל הזמן אני שולח עין למד המהירות. התחלתי לסבול מתופעות של עייפות, צמא מוגזם, בעיות בשינה ותשישות כללית. התופעות הללו לא התחילו אחרי רכיבה אחת, אלא אחרי סט של כמה רכיבות רצופות. ניסיתי לשפר את התזונה שלי, לקחת תוספי מזון, לאכול עוד מלח, להעמיס פחממות, אבל התופעות לא נעלמו. מאידך, די מהר הבנתי, שגם הביצועים שלי לא משתפרים.

רכשתי שעון המסוגל למדוד דופק, ידעתי מראש, שקיים מתאם בין הנשימה לבין הדופק. אבל עם הזמן, הבנתי שאני ממש לא צריך את השעון כדי לדעת את הדופק. כאשר אני מאוד מתנשף, הדופק מאוד גבוה. וזהו. אין שום תועלת שאקבל ממדידת הדופק, אף נוצרת מוטיבציה לנוע בדופק גבוה לאורך זמן. המחשבה הזו, שכל הזמן מסתובבת בראש, עצם המודעות לכך שהדופק שלי נמדד, מפחיתה את היכולת שלי להתרכז במה שחשוב. מה הגוף מרגיש, האם אני מעמיס יותר מדי. הפסקתי להשתמש במכשיר.

הצלחתי לשכנע חבר להתחיל רכב באופניים. היינו רוכבים, הוא מתאמץ, ואני נע להנאתי בקלילות. אני רוכב על מנת לשפר את הכושר שלי, וגם כדי להפחית במשקל. כאשר בדקתי ב- strava את היקף האנרגיה שאני מוציא, הסתבר שברכיבה קלילה וארוכה, אני מוציא את אותה כמות האנרגיה כמו ברכיבה מאוד מאומצת אך קצרה. אך יתרה מכך, כאשר יצאתי לרכיבות לבד, התחזקתי. גם במהירות, ובעיקר, בתחושה הטובה.

התפיסה שספורט טוב לבריאות לא בהכרח נכונה עבור ספורטאיים מקצועיים. ילנה דולינין שברה את שיא ישראל במרתון לנשים בעודה בת 37. בראיון עימה, ציינה שאחת הסיבות לכך שהיא לא התאמנה מגיל 21, ואילו אחרות שהתאמנו שחקו את הגוף שלהן ועל כן פרשו מפעילות. מרתון, רכיבה ארוכה באופניים, הם ענפי ספורט סיבולות שלגיל ולבגרות יש יתרון.

כיום, אני יוצא לרכיבות בלי מד מהירות. המחשבה שלי היא סביב התחושות שלי, כיצד אני מרגיש, מה תנאי הסביבה.

על מנת לעקוב אחרי הרכיבות, אני עושה שימוש ב- strava. שהיא אפליקציה נהדרת מכל אספקט שהוא. החל ממדידת הזמנים, האופן שבו המידע מוצג ומונתח, ובעיקר – היכולת להשוות לביצועים של אחרים.רכבתי קטעים מסויימים עשרות פעמים, אך בסופו של דבר, כאשר אני מצליח לשבור שיאים, הפרמטרים העיקריים הם סביבתים. טמפרטורה, הרוח ותנאי הקרקע הם אלו המשפיעים הכי הרבה על התוצאות. רוח גב, אדמה כבושה או לחליפין דרך חולית אחרי גשם, הם אלו שישפיעו על התוצאות. לעיתים, כשאני על הגל, אני מנסה לשבור שיא באחד הקטעים שלי. לפעמים זה עובד, לפעמים לא. לעיתים, אני לא מנסה לשבור שום שיא, ודווקא מוצא את הביצועים נהדרים. אני לא מנסה להתאים את עצמי למספרים, אלא להנות ולעשות לעצמי טוב. בדרך, אני גם משפר את הביצועים.

לאורך הזמן, אני חזק יותר ובכושר טוב יותר, למדתי להעריך את הביצועים שלי, לדעת מה עושה לי טוב, לגוון את סגנון הרכיבה ואת היכולות הטכניות. את זה לא עושים באמצעות מכשירים, אלא באמצעות אימונים אין סופיים וסרטוני הדרכה ביוטיוב.

 

 

הקרב על המילקי – פירסומות לכאורה

מילקי הוא מוצר מאוד בעייתי. הוא מכיל כמויות גדולות של סוכר, שומן טרנס ובעיקר – מבוסס על מוצרי חלב. כלל האצבע הוא – לא לאכול את מה שמפרסמים בטלויזיה.

מעבר לכך, מילקי הוא סמל לאופן שבו התאגידים הישראלים מנצלים את הצרכנים כאן, ולו משום שבברלין הוא זול יותר.

מבחן רכיבה באופניים לגרביים נגד מים תוצרת DexShell – לרכב בבוץ ולהנות מזה

הירקון הוא איזור נפלא לרכיבה. הוא מגוון, יכול להציב אתגרים הן לרוכבים מתחילים והן למנוסים, הוא יפה, ובעיקר, הוא קרוב אלי מאוד. יחד עם זה, בחורף, האיזור הופך להיות למעין גיגית בוץ גדולה. ואין זה בוץ שאפשר להקל בו ראש או רגל, אלא בוץ מהסוג הנבזי ביותר. הוא מחליק, הוא עמוק, דביק, וכדי להפוך את האירוע למשמח, יש גם עלים מהקנה באיזור מה שהפוך אותו לטיט מקצועי ברמה של פיתום ורעמסס.

במשך שנים, הייתי מביט מהחלון בתוגה, שואל עצמי הקלו המים, או מסתכן ומוצא את עצמי עם רגליים רטובות, בודק על העור שלי 50 גוונים של כחול. אי לכך, שמחתי לקרוא ביקורת על גרביים עמידים במים. הבדיקה באתר נעשתה בשלג, ושלג זה באמת קר, אבל מי שמכיר אותו יודע שפשוט יותר להסתדר במינוס 6 מעלות מאשר ב-6 מעלות. כי מתחת לאפס, לפחות האדמה קשה ולא בוצית, והמים לא חודרים לנעליים. יחסית, קל להתמודד עם קור, מספיק ללבוש מספר שכבות. אבל ברגע שיש רטיבות בסיפור, זה מתחיל להיות מסוכן, לכן עניין אותי לדעת מה קורה כאשר המים עוברים את קו הגרב.

לסיכום: כאשר רוכבים עם גרביים אטומים למים, האופניים הופכים להיות כלי אמפיבי. בו אפשר לחצות שלוליות בעומק של 30 סנימטר, בלי להיות מוטרדים מדי. לא מדובר על שלוליות צעצוע של העיר, אלא על הדבר האמיתי, עמוקות, חומות, לא צפויות ומרופדות בבוץ סמיך.

ולפרטים:

החלטתי לרכוש גרביים בארץ, כי אין לי כוח לחכות למשלוח. בכל החנויות שסרקתי (ריקושט, למטייל, דיאדורה, וגלי, לא ידעו על מה אני מדבר). באינטרנט, היו שתי חנויות, בסוף הגעתי לחנות של חגור בגבעת שמואל, ותמורת 145 ש"ח רכשתי את הגרביים. מחיר לא מבוטל, אבל הן שוות אותו.

גרביים נגד מים בנויים 3 שכבות. שתי שכבות נושמות, ובינהן שכבת בידוד. התחושה קצת מוזרה, אבל הן נוחות ברכיבה ולא נוצרים קפלים בתוך הנעל.

התכוונתי להכניס את עצמי לצרות בבוץ די רחוק מהבית. כך שאוכל לראות מה קורה גם כאשר נמצאים בצרה. לא רק לטבול את הרגל בשלולית מקרית, אלא לרכב מעל שעה, רחוק ורטוב.

אחרי מערכת גשמים משמעותית, לוקח לבוץ 3 ימים להפסיק להיות גועלי. לכן, חיכיתי יום אחד אחרי הגשם, והגעתי לירקון אחרי רכיבה של 5 קילומטרים בעיר. מה שאיפשר לגוף להתחמם ולחמצן להגיע לשרירים על חשבון המוח.

האופניים תפקדו מצויין בבוץ. אני משתמש בשמן שרשרת של joe שמחזיק יפה גם 100 קילומטרים בתנאים יבשים (במחיר של ניקוי השרשרת לפני כל שימון). החלפתי לצמיגים ברוחב של 2.05 (Honey Badger XC pro) ויכולת צליחת הבוץ שלהם מרשימה. בעיקר, הם גורפים מעט בוץ יחסית מהצדדים, (יש להם מעט קוביות בצד). אלו הצמיגים הטובים ביותר שהיו לי לבוץ. כמובן שבוץ נתקע על הגשר של המזלג הקדמי, אבל זה לרוב זה לא מכביד מדי וקל לניקוי. יש לי פנזטיה לנסות גלגלים 27.5 במקום ה- 29 כדי לראות אם יכולת צליחת הבוץ תשתפר, אבל אני לא בטוח שההשקעה שווה.

מאחור מורכב על האופניים סבל, והוא עוזר לפנות את הבוץ מהגלגל האחורי (לא מצאתי משהו שיעשה את מלאכה דומה גם על הגלגל הקדמי וחבל). כך שרכיבה, גם בבוץ מחליק ועמוק, היא אפשרית ואף מהנה.

די מהר הגעתי לשלולית הראשונה בה הבנתי שאני לא יכול לחצות אותה ברכיבה.

זו היתה הזדמנות מצויינת למנות את רגל ימין לקבוצת ביקורת והיא שקעה במים מעבר לקו הגרב. רציתי לדעת האם במקרה כזה נוצרת בעיה אמיתית ברגל. למרות שחדרו מים גם לשכבה הפנימית, הרי הקור לא היה נורא ואף לא איבדתי תחושה. המשכתי לרכב עוד שעה והרגל לא היתה רטובה באופן מדאיג וגם לא ספגה מים.

ברגל השניה, המצב היה ממש מצויין. רכבתי בתוך שלוליות עמוקות, אחרי זמן מה, הפסקתי אפילו לחשוב על זה. פשוט נהניתי מרכיבה נעימה בתוך שלוליות, כמעט ללא צורך לעצור כדי לחצות בביטחה.

אני רוכב במכנסיים קצרים עם מעיל רכיבה, מתחתיו שכבה אחת או שתיים של חולצות מנדפות. למרות שהמעיל מרובה פתחים עד מאוד, אני כל הזמן פותח וסוגר אותו בהתאם לאופי הרכיבה. הוא עבד יפה עד 6 מעלות, מתחת לזה כבר צריך להוסיף עוד שכבות בידוד. בעליות, אני פותח רוכסן, בירידות סוגר. אני רוכב עם מכנסיים קצרים, כי הרגליים זה רק שריר, ואם הגוף חם, גם הרגליים חמות.

כשחזרתי, שטפתי היטב את האופניים במים מבוץ, בעיקר את המכלולים של השרשרת ושל המתלה הקדמי. אני לא שוטף ביותר מדי מים, כדי לא לשטוף את הגריז מחוץ לצירים.

היה כיף.

תזונת פליאו וספורט אירובי

בשנים האחרונות אני עוסק בספורט אירובי, רצוי למרחקים ארוכים, רכיבות אופניים, בשטח. 50 קילומטרים, 100 ולעיתים גם 150 קילומטרים.

עד כה, עשיתי שימוש בפחממות תעשתיות כדי לספק לעצמי אנרגיה. זה לא רעיון שלי, קראתי מה ממליצים לרכיבה למרחקים ארוכים. התיאוריה אומרת, שיש בגוף מאגרי גליקוגן (הדלק של השרירים) המספיקים ל-1500 קלוריות. שעה וחצי רכיבה מאומצת, לערך. ואכן, אחרי שעה וחצי, חשתי נפילה משמעותית באנרגיות, ועל כן הייתי צורך פחממות תעשיתיות, 20 דקות לפני כן. וכך רוכב שעות.

יחד עם זה, לשימוש בתזונה כזו יש חסרונות, והוא שברגע שהפחממות נגמרות, חוויים נפילה מאוד רצינית באנרגיה. למעשה, היכולות להמשיך לנוע כמעט נגמרת. בעיה נוספת, היא הצורך לאכול כל חצי שעה, מה שפוגע בהנאה ברכיבה.

לאחרונה, החלטתי לנסות תזונת פליאו. ככול שהתעמקתי יותר בתזונה הזו, כך מצאתי את עצמי מתחבט בשאלה, כיצד אוכל להמשיך לרכב שעות. הרי עד כה, כל פעם שיצאתי לרכיבה מעל שעתיים, לקחתי איתי דגני בוקר והייתי מתדלק את עצמי.

החלטתי לנסות לרכב, והפעם, מבלי לתדלק את עצמי כל הזמן. אכלתי שעתיים לפני בעיקר אורז. כבר מתחילת הרכיבה, התחושה הרבה יותר טובה. אני מרגיש הרבה יותר את השרירים, ואני הרבה יותר חזק. מצד שני, יש בי פחות תחרותיות, פחות רצון לדחוף קדימה. אני יותר רגוע והרבה יותר נהנה מהרכיבה. כאשר עולה הצורך לתת דחיפה, מתחיל להיות מעניין. במקום להרגיש כיצד במהירות חומצת החלב מצטברת בגוף, יותר קל להגיע לשיווי משקל של הוצאת אנרגיה וצריכת חמצן, ולרכב במהירות ממוצעת הרבה יותר רחוק והרבה יותר זמן. למעשה, מרגע שהפסקתי לצרוך פחממות תעשתיות, הכושר שלי השתפר מאוד משמעותית. אני לא מנסה לשבור שיאים, אבל איך שהוא, מבלי להתאמץ, אני כל הזמן משתפר.

ואני לא היחיד שחושב כך, מאמר בטמקא מצד חוקר שגילה כיצד ההמלצות של התאגידים לצריכת נוזלים ופחממות מרעילות והורגות את המתאמנים.

עכשיו, נשאר לי למצוא כיצד אני פותר לוגיסטית את הבעיה של רכיבה במשך ימים מבלי לעשות שימוש בלחם ושאר הרעלים. יש כמה רעיונות, אעדכן כאשר הניסויים יצליחו. על פניו נראה שאני יכול לנוע בלי לאכול בערך 3 שעות בקצב גבוהה, ובקצב נמוך, נראה שהרבה יותר.

 

מהמרכז לכנרת באופניים

מאחר שאין לדעת אם מי שהחל לקרוא, גם יסיים קריאה (ולו משום שרוח התקופה מחייבת קצרנות ואילו הנטיה של אלו הרוכבים שעות היא קצת הפוכה מכך), ועל כן, מן הראוי להביא את הנושא החשוב באמת, והוא להמליץ על נופש חורפי בצפון הארץ. האתרים ריקים יחסית, מזג האוויר אידאלי להליכה בחוץ ולרכיבה באופניים. מומלץ גם להגיע לביקור בחרמון, שגם אם אינו עוטה לבן, הרכבל הוא עדיין חוויה מרנינה.

יצאתי ברכיבה מוקדם מהבית. חמש בבוקר. לפני הזריחה. היה קר. אני לא אוהב קור. את המסלול הזנתי אל ה- gps כבר אתמול. בכל מקרה, את הקטע tהלילי רכבתי לפני יומיים, רק כדי לראות על מה מדובר ואם השבילים עבירים. עבר פחות משבוע מהגשם האחרון, ולרכב בבוץ, זה לא מעשי. השבילים הסתברו כנוחים לרכיבה, כך שלפחות לגבי השעתיים הראשונות של הרכיבה, הנחתי שיהיה בסדר. על חולצת הרכיבה עטיתי מעיל רכיבה. הוא דק וכבר הוכיח עצמו כהגנה יעילה כנגד קור, גם מתחת ל-10 מעלות. הרגליים, במכנסיים קצרים, אם הגוף חם, גם השאר בסדר. כאשר ממש קר, אני מצמיד קרטון על החזה.

אני מאוד אוהב לרכב רכיבה ארוכה. מראש, הקצב הוא רגוע, איטי, ההנאה מהדרך רבה, אין באמת לחץ להגיע לאן שהוא בזמן, העיקר להגיע, לא כזה חשוב מתי. אם כי מאוד רציתי להגיע אל הירידה לכנרת לפני החשיכה. לא היה לי ברור מה איכות השביל היורד, ולרדת כזו ירידה, בחושך, נראה לי קצת גבולי. כבר מספר פעמים, שהייתי בטוח שאני מגיע אל שפת הצוק המוביל לכנרת, וכל פעם הסתבר לי שיש עוד עליה, שאולי אחרי זה אוכל להתחיל לרדת אל האגם. אבל כל עליה, היתה למעשה הכנה קטנה וקצרה לעליה הבאה, בהתחלה, עוד הייתי מתבאס כל פעם שהבנתי שהירידה היא רק מנה ראשונה, אחרי זמן מה, קיבלתי את הדרך בהשלמה. ניסיתי למצוא את הקצב בו אוכל לעלות ולטפס לאורך זמן. המחשבה על האגם הממתין לו שם למטה, כמו קורא רק לי מעבר לגבעות.

והנה, אני מטפס, חצי שעה של טיפוס רציף וקצת הליכה כדי לשחרר את השרירים, ואני בטוח, שבקצה, וודאי, אוכל להציץ ולראות את הכנרת, לפני השקיעה. ואכן, אני מוצא את עצמי משקיף אל האגם, מדרום. מזווית שמעולם לא צפיתי בו. ואני לא חושב שיש כביש לכנרת שלא עליתי בו או ירדתי בו. והאגם נראה לי כפי שמעולם לא ראיתי אותו. חדש. וזו שעת שקיעה, ואני ארד את הירידה הזו בחשכה. בזהירות, בזהירות, לאט, לאט, כך ניסיתי להרגיע את עצמי.

ואני כבר רחוק מדי מהישוב האחרון, ואני לא ממש יכול לקרוא לחילוץ שיעזור, כך שיש רק כיוון אחד אפשרי: למטה. אמרתי לעצמי, נרד קצת בשביל, אם זה יסתבר נורא מדי, נעלה בחזרה. וההתחלה, היתה מענגת. שביל כבוש, לבן, כמעט ללא בורות, ואני יורד עשרות מטרים בקלילות, נהנה מהנוף ומהרוח, כמו דובדבן מתקתק בסוף רכיבה של 10 שעות.

הולך ומחשיך, יש לי שני פנסים, ואני מרגיש שעד לדגניה, הכל יהיה רק מתוק. ואז פתאום, באחת העקומות, השביל הופך להיות לסידרה של בורות, אבנים וסלעים. ואני מוצא את עצמי מלהט על האופניים, הזרועות נושאות בעומס כל הגוף ושלמותי הפיזית תלויה באופן שבו הצמיד הקדמי יצליח להיאחז בקרקע. פאק, אני בחושך מוחלט, ירדתי יותר מדי מכדי לעלות, אני כל כך קרוב לכנרת, לא אוותר עכשיו. ואם אפול, ואם אשבור משהו, מי יכול לבוא לחלץ אותי כאן. ובכלל, זה די מטופש, שלא נגיד מטומטם, לרדת כזה שביל בחשכה. אז עשיתי את זה לאט לאט. העיקר לא ליפול. והכל אפוף חשכה, ואין צליל, רק ריחות של שדות, והרעשים המכניים של האופנים והצמיגים על גבול האחיזה. ומדי פעם אני מרים את העיניים ומביט אל החושך הענק הזה המשתרע לפני, מבחין בקצוות של אור מהישובים הסמוכים, וזה מרגיש כל כך גדול. אני כמו נמלה היורדת בזהירות על שפתותיו של מכתש ענק. וזה מרגיש כל כך זר, כל כך לא ישראל, ויחד עם זה, כל כך יפה וביייתי וחלק ממני. לא חשבתי שימאס לי מירידות, ובכל זאת, כל סיבוב שאני עושה אל עוד סידרה של סלעים, בורות ודרדרת, מקרב אותי יותר אל תחושת הנימאס כבר מהשביל הזה.

ואני מוצא את עצמי שוב על שביל נפלא, ורוכב, בכוחות אחרונים, אל אורות של ישוב קרוב, ואני מקווה, נאחז בתקווה שאני מרגיש שהיא אולי אשליה, שזה אחד הישובים הקרובים לכנרת, אולי בתיה העליונים של המושבה כנרת. אבל משהו לא מרגיש בסדר, אני מנסה להיצמד לאשליה שהאגם פה ממש ליד בחושך. אני מפדל בקושי ליישוב מדרום, דרך ריחות של מזבלה, שישר העלו זכרונות מהצבא. ואני מתקרב אל האורות, ושואל את עצמי "מעניין באיזה ישוב אני" והנה, שלט גדול מברך את פניי "סופר יבניאל". פאק. יבניאל, זה ממש לא קרוב לכנרת. הערכת המרחק והגובה שלי ממש לא מחוברת למציאות. יש לי עוד המון המון לרדת.

סטיתי כבר מהמשעול המתוכנן ואני שואל את עצמי, האם לעצור עכשיו, האם לבקש מזוגתי לבוא לאסוף אותי. אני בודק ב- gps ואני מאתר שביל שיחזיר אותי חזרה אל המסלול המתוכנן. כך לפחות אני מקווה. תחילת השביל, שלולית גדולה. ואם שאר השביל כך, אין מצב שאוכל להמשיך לרכב. אני יורד בשביל הזר, והוא בסדר, נחל קטן לחצות, ועדיין המון חוסר וודאות. פתאום, אני מבחין מרחוק בדמות, שנראית כמו עטויה כולה בזקן גדול. מזמן לא שמחתי לראות בן אדם, להרגיש שאני לא תקוע בשום מקום, שאני לא המשוגע היחיד שמבלה בלילה בשדות זרים. אנחנו מתקרבים, ואני מבחין בקושי בדמות רוכבת באופניים. אני מברך אותו בעליצות, והוא ממשיך לרכב. הבטתי בו רגע, והוא נראה לגמרי לא רוכב ישראלי טיפוסי. אולי אחד מהתייריים העושים את שביל ישראל. בלי ציוד מיוחד, על אופניים הנראים עתיקים ולא מתאימים למשימה ובלי פנס. הזהרתי אותי באנגלית שיש לו עוד טיפוס ארוך. והוא ענה בעברית צברית "אל תדאג, יהיה בסדר".

כמה עשרות מטרים אחריו, אני מבחין ב-4 פנסים המרצדים אט אט בעליה. 4 רוכבים, מצויידים במיטב הפנסים ומיטב האופניים, מתנשפים עמוקות. בירכתי אותם לשלום, אבל נראה לי שהם לא יכלו לפרגן אפילו נשימה קטנה לטובת תשובה.

אני ממשיך לרכב, ירידות ארוכות ונוחות. לכל איזור בארץ, יש את הנשמה שלו. את האווירה, של הריחות, הצמחים, האדמה, מזג האוויר. כל איזור, מבורך בייחודיות. עזבתי את ההר, והגעתי אל קסם הדלתה של הכנרת. זו דלתה קטנה מאוד, אך התחושה של ביצת מים מתוקים עתיקה עדיין מפעפעפת בה. תחושה של ביטחון, של חום, של האגם הקרוב והמתוק. וכמה מאות מטרים אחרי זה, אני שם. משקיף אל הכנרת, כל כך גדולה, כל כך משדרת את מהותה, מובנת מעכשיו אחרת. מורגשת אחרת. כל כך הרבה פעמים נהגתי כאן, והנה, אני כאן באופניים. הכל מתחבר.

אחרי שירדתי אליה מההר, חצי קילומטר של ירידה אנכית, בלילה. כשרוכבים בחוץ, כשנעים כאלו מרחקים בכוח השרירים, ההבנה של האדמה, ושל האגם ושל ההרים, היא אחרת. הרכב המנועי מנתק מההקשר. לא היה לי מושג שהטיפוס יהיה כל כך קשה לקראת הכנרת. מה כבר זוכרים, כאשר העיסוק העיקרי בנהיגה הוא לשמור על העירנות.

יצאתי ב- 5 בבוקר. בניתי על קצב תנועה מוצע של 15 קמ"ש כמו שעשיתי בדרך לבאר שבע. ההתחלה, אכן הייתה מאוד נוחה. שלא נגיד תרפיה. תפיסת המרחב, המרחק, המקום, משתנות כאשר רוכבים באופניים.

באיזור חדרה, אני מבחין מבעד לערפילי הבוקר, בתעלת מים רחבה, ואז המים זזים. כאילו חלק מהמים מתקדם לכיוון השפה. התחושה הראשונה שלי היתה "פיל", ואחריה "היפופותם". שלמיטב ידעתי נכחדו מהארץ. מבט נוסף גילה שזהו חזיר בר. ואני רואה את הדבר הזה נע במים  ואני ירא. זהו בעל חיים כה גדול וכה חזק, שמזנק לתוך תעלת מים בקור של 6 מעלות, מניע גל של מים בעודו פלס את דרכו אל השפה ומתחיל לרוץ כאילו אין מחר. ידעתי, שאם הוא מחליט לפנות לכיוון שלי, אין לי מה לעשות. אני פשוט חלש וקטן וחסר אונים מול בריאה אדירה שכזו.

נזכרתי בו, כמה עשרות קילומטרים לאחר מכן, כשאני מטפס אט אט על גבעה ברמות מנשה. האדמה באיזור נוראית לרכיבה, בעיקר עבור אופניים בעלי זנב קשיח ומתלי קדמי בסיסי. ואני אט אט מטפס, ומבחין לצידי בשלושה חזירי בר רצים במקביל. אם ושני גורים. הם מטפסים ורצים כמו שגור כלבים משחק בדשא. לא ניכרת בהם כל עייפות בזמן שהם רצים במעלה הגבעה, אני מביט בהם מתרחקים, מקפצצים להם באופן חסרי מאמץ, מקרינים אושר וחוסר דאגה, שוב, אני מרגיש את עצמי חלש וקטן, מה שלא פוגם בתחושה ההנאה מהמקום, הזמן והאוויר.

כל איזור בארץ כל כך מיוחד. ממישור החוף, בעל האדמה החולית, אל גבעות קירחות, ומשם אל כיוון עמק יזרעאל. הצליל הדומיננטי ביותר ששמעתי הוא קולות ירי. אני גולש מגבעות רמות נפלתי לכיוון יער מגידו, והנה אני שומע צרורות מקלע ארוכים, ירי מנשק קל ופיצוצים. באופק, אני מבחין בכלי רכב צבאיים בתרגיל. איזור מוזר זה, ברגע שאני עוצר, המון זבובים עטים עלי. עקפתי את התרגיל הצבאי, וירדתי ביער מגידו לכיוון העמק.

אני לא מתורגל בסינגלים, וגם אם כן, דברים חביבים כמו ביער בן שמן. ואילו הפעם, מסלול מכשולים של ממש. אני מברך את מוסך האופניים על הצמיגים, הגלגלים והבלמים. בכל מקרה, הבלמים הקודמים שלי היו בסוף דרכם, ולא הייתי רוצה לרכב באיזור הזה עם בלם שקרס.

העמק, כה רחב וחם. האדמה שלו פוריה, תחושה של מרחב ושל חום שלא חוויתי בשום מקום אחר בדרך. מרגיש כמו שהמסע לרוחבה של הארץ הוא גם מסע בזמן. באיזור התעשיה של כפר סבא, הבחנתי בדמויות גוחנות מעל להבות, מנסות להתחמם. עניי הארץ משוועים לחום ולפרנסה. משם, המשכתי דרך המושבים המובססים, בהם טירות קטנות משתבצות להן בינות לבתים הישנים ורוב אלו המשקימים אל הקור של הבוקר הם תאילנדים. הלאה, אל שכונות ההרחבה והישובים החדשים בעמק חפר. אך כאן, בעמק יזרעאל, נראה שהזמן עמד מלכת, אי שם בשנות השבעים, וזכיתי לברכת שלום הלבבית ביותר בכל הטיול, מחקלאי עברי בעמק.

וכך, המשכתי, לאורך מסילת העמק החדשה, לכיוון הר התבור. לשמחתי, משפצים את הכביש, וכך מצאתי את עצמי מתגלגל על דרך עפר משובחת, בירידה ארוכה ארוכה.

ביציאה מדבוריה, חתכתי לכיוון מזרח. מוזר בעיני, שצומת כה עמוס, המנקז את התנועה מעפולה צפונה, עדיין אין בו רמזור.  אלו המנסים להשתלב בתנועה, יש שדה ראיה צר, אני חוצה את הכביש העמוס, ומרחוק מבחין בשביל סלול. זה אכן שביל, הנע לאורך נחל תבור. והוא כה יפה, כה מעודן, משתלב בין העצים בעדינות לא אופיינית לשבילים המתוכננים כיום. פינת חמד מיוחדת, יש מעט נחלים זורמים בארץ, ועוד מעט יותר כאלו שיש לאורכם שבילים טובים לרכיבה, אך יתרה מזו, התושבים המקומיים נראה שממש נהנים מהשפע הזה. הולכים להם בזוגות לאורך השביל, נהנים מהטבע כמות שהוא. רוב הישראלים שפוגשים בחוץ, עושים משהו. משתמשים בטבע על מנת להתאמן, להגיע ממקום למקום. ואילו נראה שתושבי הארץ הערבים פשוט נהנים לטייל בחוץ.

ובכלל, נראה שהארץ נטושה. מעט מאוד אנשים מסתובבים בחוץ. עברתי דרך מושבים וישובים בכל שעות היום, וברובם הרוב נראה סגור. התריסים מוגפים, אין כמעט מכוניות על הכבישים. האם כולם ספונים בבתיהם מול הטלויזיה והרשתות החברתיות?

על המפה זה נראה מעט, כמה עשרות קילומטרים, שעתיים, מקסימום 3 שעות רכיבה. איחלתי לעצמי שאני אמשיך בירידה עד לכנרת. כל כך רציתי לצפות בה, להריח את רוחה ולהתפלש בניחוחה. זה חלום כה עתיק להגיע אליה באופניים. להרגיש אותה כמו שהרגישו אותה אלו שהלכו אליה שבועות ברגל, בלי משוכות זכוכית והניתוק של הרכב הממונע והכביש הסלול.

הציוד שלי די פשוט, חוץ מערכות התיקון הרגילות לאופניים, אני לוקח איתי עוד ליטר וחצי מים ומשקה ממותק על הסבל, שמן שרשרת, מנעול אופניים, מטען לטלפון פנס לאופניים ופנס ראש. 4 פיתות חצויות עם מילויים מגוונים (ריבה, חומוס, טחינה, מטבוחה) תפוצ'יפס עבור המלח וצ'ריוס בשביל האנרגיה. אני משתמש ב- gps וכל חצי שעה אוכל חופן צ'ריוס וכל שעה חופן תפוציפס. השילוב הזה הוכיח את עצמו מוצלח למדי ומאפשר לי לרכב שעות. בעומסים, אני צריך לאכול קצת יותר. בכניסה לעמק עצרתי בתחנת דלק ואכלתי כריך. מזונות שהם כבדים יותר, כמו בשר, או אפילו פלאפל עלולים לגרום לתחושה לא טובה.

כל כך הרבה פינות חמד חוויתי בדרך וכל כך הרבה מעשי אדם להבדיל. מקורות נחל תנינים החרב והמסולע, האופן שבו כביש 6 מצלק את הנוף, מה זה לעלות מאות מטרים, לצלוח סוגי אקלים ואדמה, כאילו שארץ ישראל כוללת בה דגימות מנופים מכל העולם. תחושת הטוהר מהשהות בחוץ, והדממה הזו, ההולכת ומתעצמת ככול שעובר הזמן, עד שהיא הופכת לבת הלוויה המועדפת לכל דבר.

אני מברך את מזלי שאני עובד במשרה גמישה, המאפשרת לי לחבוק את השדות שעות בשבוע. אני חושב שהאופן שבו שוק העבודה הישראלי דורש 9 שעות במשרד, בנוסף לשעתיים עמידה בפקקים, הוא חורבן לבריאות הנפשי והפיזית של הישראלים. לרכב בשלווה ולראות את מחול השדים של הלחץ, שנובע מכלום ומוביל לכלום מלבד מצוקה, זה עצוב. הרכיבה מעניקה פרופרציות, מביטים על המציאות ממרחק, פרספקטיבה לגבי הדברים הנכונים. באופניים, אתה תמיד קטן, תמיד חלש לעומת המכוניות, האופנועים, העליות והכבישים. אשליית העוצמה והשליטה נגמרות, כי כאשר כל כך חלשים, אין אפשרות לנסות לשלוט, אלא להשתלב, לעבוד עם הסביבה כדי לקדם את עצמך.

רכבתי כבר לבאר שבע, וזו הייתה חוויה נפלאה. הרבה פחות קשה מהנוכחית. יש תחושה טובה אחרי רכיבה של 3 או 4 שעות. אבל אחרי 7 או 8 שעות רכיבה, השינוי הוא כה עמוק שהוא נשאר הרבה זמן. תחושת האושר מהפעילות מהטבע נטמעת, מתערבבת באופי. החוויות מתרחשות בכזו עוצמה, שהן חוזרות אלי שוב ושוב. וככול שהרכיבה ארוכה יותר, וככול שהבדידות מובהקת יותר, כך הזכרונות חיים יותר.

 

 

זהירות סובב תל-אביב 2017, קראו מה קרה בסובב טורקי תל-אביב 2015

חבר שאל אם אני מגיע לסובב תל-אביב. נכנסתי לאתר, וואלה, הזדמנות לרכב קצת עם רוכבי כביש, יכול להיות נחמד. לא היו לי יותר מדי ציפיות, ואני לא משתגע על אירועים המוניים, אבל חשבתי שאופניים זה אופניים, ונסתדר. רציתי גם לראות אם האירוע מתאים לילדים, ואולי גם להפוך אותו לאירוע משפחתי בשנה הבאה.

עלות ההשתתפות היא 80~, וכוללת חולצה שלא לבשתי. כי אני לא אוהב תלבושת אחידה. ישנם 4 מסלולים. אחד למשפחות, 8 קילומטר, 20 קילומטרים, 40 ו-60. נרשמתי ל-60, שמשמעו 3 פעמים הקפה של תל-אביב. איילון דרום עד וולפסון, חציה של יפו, טיילת עד נמל תל-אביב ושדירות רוקח.

אין לי אופני כביש, אני רוכב בשבילים. העליתי את לחץ האוויר וקיוותי לטוב. שעת הזינוק היתה 6:30. החלטתי לוותר על העמסת האופניים על המכונית, חניה ושיט, והגעתי ברכיבה. 15 קילומטרים הם חימום נחמד.

באיחור אופנתי, התחלנו עם המקצה השני, של ה- 40 הקילומטרים. לא היה שום ניסיון להדריך את הרוכבים ברכיבה נכונה, וגם לא היו סדרנים רכובים להדריך ולהזהיר. כך שדי מהר, כל המסלול היה עמוס ברוכבים בלתי מנוסים שרכבו ללא שום מחשבה על מה שהולך סביבם. אני חושב שאפשר היה להדריך את הרוכבים הפחות מהירים לרכב יותר קרוב לימין.

בפירסום, האירוע קודם כהזדמנות לרכב בכביש המהיר ללא מכוניות, להנות מהדרך ומהנוף. מעשית, הרכיבה חייבה עירנות והתחמקויות תמידיות מרוכבים שזיגזגו בין הנתיבים. לא היה בינה לבין הנאה מרכיבה דבר, אלא אם החלום שלך זה להיות טייס חלל בשדה אסטרואידים.

לי לא היו שום יומרות לרכב מהר, לא הגעתי להתחרות, אלא לרכב בסבבה. מאידך, הגיעו קבוצות של רוכבי כביש שזו אחת ההזדמנויות היחידות שלהם לרכב באופן כזה במסלול הזה. וזה היה עצוב. עצוב לראות אותם מנסים לפלס את דרכם בין הרוכבים, עצוב לראות את מספר הכמעט תאונות, את העצבים ואת הפצועים פזורים לאורך המסלול.

ממש לא ברור לי מדוע לא שולבו בין הרוכבים סדרנים שניסו קצת להדריך את האנשים. להסית רוכבים איטיים לימין, לשמור לפחות בנתיבי איילון את הנתיב השמאלי לרוכבים המהירים ולעשות קצת סדר בין ההמונים שתפסו מחסה מתחת לגשרים.

באתרי החדשות דווח על 40 פצועים, להערכתי, מספר התאונות והאנשים שנפגעו היה הרבה יותר. הכביש היה צר מלהכיל את המסות של הרוכבים, ומהקפה להקפה המצב הפך גרוע יותר. אם בקרב הרוכבים של מסלול ה- 40 קילומטרים היו צעירים ובני נוער, הרי כאשר הגיעו הרוכבים של מסלול ה-20, זה היה כבר ערב רב של ילדים והעקיפה הפכה לבלתי אפשרית. מתחת לכל הגשרים הצטברו רוכבים מותשים ופצועים.

קיים גם מסלול משפחות, של 8 קילומטרים (לאורך שדרות רוקח) ועל פניו המצב אצלם נראה טוב יותר ופחות עמוס. אבל אז נשאלת השאלה, בשביל מה לשלם בין 55 ל-79 שקלים לרוכב (יש הנחה למשפחות עד 4 רוכבים) אם בסופו של דבר מדובר על חוויה שהיא במקרה הטוב מפוקפקת ובמקרה הפחות טוב, ממש מסוכנת? בסופו של דבר, מדובר על מוצר, והמוצר אמור לספק רמה מינמלית של חוויה ושירות. ולהערכתי, סובב תל-אביב לא רק שלא מהנה, אלא עלול ממש להזיק.

אם מישהו מתכוון להגיע לסובב תל-אביב, כדאי לזנק במקצה הראשון, לסיבוב אחד. אחר כך, זה פשוט לא כיף. ויש עוד פרטים קטנים ומטרידים, למשל, מדוע יש הנחה רק לקבוצות של 4?

האם כדאי לשלם סכום כזה עבור רכיבה של 8 קילומטר על הכביש, כאשר במקביל לו קיימים שבילים סלולים ונעימים לרכיבה, שביום רגיל, בשעה כזו הרבה פחות צפופים?

בקטעים מסויימים של המסלול, הגעתי לזמנים טובים יותר כאשר רכבתי לבד ביום חול, גם כאשר המסלול בטיילת עמוס יחסית.

נראה לי גם שאין ממש דוחק מוסרי לשלם עבור אירוע, אם אפשר פשוט להצטרף אליו ולרכב. אין שום מניעה להכנס אל המסלול באיזור הטיילת ופשוט לרכב, בלי חולצה ובלי מספר. אבל לפחות בלי תחושה שמשלמים על חוויה שהיא במקרה הטוב נחמדה רק בגלל האנדופינים.

אחרי המסלול, רכבתי הביתה בשבילי הירקון. השבילים היו ריקים ונעימים, תחושה רוגע ושלווה מילאה אותי. כל כך רחוק מההמולה המסוכנת והשואנת. מי שרוצה לרכב עם המשפחה, יכול בבוקר שישי לרכב מחוף הצוק ועד רמת החייל בשבילים בטוחים ומהנים בלי לבקש טובות ובלי לשאת בגאון שם של עוד מותג של קפה שהוא באמת לא משהו.

בדיעבד, הסתבר לי שמכר שכבר ניסה את סובב תל-אביב 2013 הגיע לאותן מסקנות. כך שלצערי כנראה שהמארגנים אינם מסיקים מסקנות וסובב תל-אביב 2016 לא צפוי להיות בטוח יותר או מהנה יותר.

הערה בעקבות רכיבה של חבר בסובב 2017: מאחר שמדובר על 3 סיבובי רכיבה, האימה שבסיבוב האחרון (סיבוב הילדים) גרמה לו לרכב במלוא עוזו את שני הסיבובים וכך הוא הגיע לסיבוב השלישי לפני שהילדים הוזנקו (כל סיבוב הוא 20 קילומטרים, וההזנקות הן בשעות עגולות, כך שאם מבצעים שני סיבובים ביותר מ- 20 קמ"ש, ניתן להימנע מזמן הפציעות)

המלצות לתזונה ברכיבת אופניים ארוכה

בעבר, כתבתי את הרשימה המצורפת כרגע בהמשך. הדברים אז נכתבו על סמך מידע שקראתי ברשת, ודברים שניסתי בהתאם להמלצות. מאז, הבנתי שהתבססות על פחממות תעשתיות פוגעת הן בכושר לטווח הקצר והן לטווח הארוך. על כן, התחלתי לנסות לבדוק כיצד אוכל להמשיך לנוע לטווח ארוך, הפעם, בהתבסס על עקרונת הפליאו. רכיבה ארוכה היא מבחינתי רכיבה שמחייבת לאכול תוך כדי, באופניים, באופן כללי, זה יותר מ- 50 קילומטר בשבילים. בערך 3 שעות של תנועה רציפה.

כל אחד מתייחס לפליאו באופן שונה, אני בעיקר מקפיד על התרחקות מכל מוצר מזון תעשייתי (מה שאני לא יכול לראות בעין מהיכן הגיע), הימנעות מחיטה ומוצריה ולולא מוצרי חלב. מאחר, שאת הרכיבות הקודמות שלי ביצעתי בהתבסס על דגני בוקר תעשייתים וכריכים מתחנות דלק, הייתי צריך להתחיל מלוח חלק, כאשר נקודת הבסיס שלי: ההמלצות לתזונה עד כה אינן בהכרח נכונות. צריך לבדוק הכל מההתחלה.

אחד העקרונות שנתקלתי בהם לרוב, הוא שצריכת של פחממות טובה בזמן תנועה. הרבה מאוד רוכבים עושים שימוש בחטיפי אנרגיה ובג'ילים. מוצרים שמכילים לרוב תוספים שונים, ואני פוסל אותם ולו בשל העקרון שככול שחיי המדף של מוצר ארוכים יותר, כך הוא מקצר יותר את החיים של המשתמשים בו (שדי מקביל לעקרון ש-לא לצרוך מוצרים המפורסמים בטלויזיה או בכלל).

מצאתי שצריכה של פרות הדר, תפוחים, אגסים ותמרים היא נהדרת. בניגוד למקובל לחשוב, גם כאשר רוכבים הרבה, הסיבים של פירות ההדר לא מפריעים לתנועה. אפשר לפדל ולאכול בכיף. הספיגה של פירות מהירה והם מכילים גם מים רבים, מינרלים וויטימנים שעושים רק טוב.

עוד מוצר שבאופן עקרוני ממליצים להתרחק ממנו בזמן מאמץ, הוא בשר, והגרוע מכל – שומן מהחי. מסתבר, שגם ההמלצה הזו לא מדוייקת. אפשר לאכול המבורגר מבלי לחוש הכבדה – כל עוד מוותרים על הלחמניה. יש כאלו שיראו באכילת המבורגר בלי לחמינה חטא. בעיני, אם המוצר מחייב שיעטפו אותו בגלוטן, כנראה שהוא לא מספיק טוב בעצמו. במקומות טובים, גם אם מוותרים על הלחמניה אפשר להתענג על הקציצה. היתרון של בשר שכזה, הוא בכמויות המלח התואמות המקלות על ספיגה חזרה של המינרל הכל חיוני הזה. במקום לשתות קולה, מיץ פירות טבעי יספק מנה גדושה של סוכרים.

באופן טבעי, כאשר נעים לטווח ארוך, נעים לאט יותר ובמאמץ פחות. התנועה הזו, היא בעיני מזיקה פחות לגוף ומאפשרת מגוון רחב יותר של מוצרי מזון. כאשר נעים בשטח, אפשר להנות מפירות העונה. פירות הדר בשדות ותפוזים סינים בשכונות ההרחבה. בליסת אשכולית תוך כדי רכיבה היא עונג מיוחד.

היתרון הגדול של וויתור על פחממות תעשתיות היא שנפילת הכוח פחות חדה. כאשר צורכים פחממות תעשתיות ומאגרי האנרגיה בגוף נגמרים, הנפילה בביצועים היא מאוד חדה. למעשה, נפילה. כאשר נעים באמצעים טבעיים, אומנם מרגישים מחסור בכוח, אבל הוא פחות חריף.

עוד יתרון הוא ביכולת ההתאוששות. אחרי רכיבה של 70 קילומטרים, בהתבסס על תזונה תעשיתית, תמיד הרגשתי עייף והייתי צריך זמן רב, לעיתים אף יום שלם להתאוששות. לעומת זאת, כאשר אני נע על בשר ופירות, זמו ההתאושושת מינמלי. למעשה, כמעט אין תחושה של עייפות.

הפוסט המקורי:

הדברים מתבססים על מה שקראתי ברשת ומה שניסיתי בעצמי. אני לא איש תזונה או רפואה.

בעקרון, אדם המסוגל לרכב תוך כדי מאמץ, במשך שעה, יכול לעשות את זה גם פי שניים יותר. ומי שעושה באימון שעתיים רכיבה, יכול לעשות גם שמונה, אם יתדלק את גופו כראוי.

לגוף יש מספר מאגרים של אנרגיה בגוף, הזמינים והגדול ביותר נמצאים בדם ובשרירים ובכבד. אחרי בערך שעה עבודה (תלוי בכושר, ובשיגרת האימונים) לגוף נגמרת האנרגיה הזמינה, הוא צריך להתחיל לפרק אנרגיה שומן. זה תהליך שלוקח יותר זמן.

על מנת לאפשר לגוף להמשיך לנוע בקצב גבוה, יש לספק לו אנרגיה זמינה. האנרגיה הזמינה ביותר (מלבד סוכר, המספק למעט זמן) היא באמצעות פחממות רצוי כאלו המתפרקות לאט יחסית. לא צריך לספק יותר אנרגיה ממה שהוא צורך. במצב אידאלי, הפחממות מתפרקות בקיבה בקצב שבו הן נצרכות בשאר הגוף. לוקח לקיבה בערך 20 דקות לפרק פחממות. כך שכדאי להתחיל לאכול עוד לפני שהמאגרים נגמרים (אז מאוחר מדי, וחייבים לעצור לנוח). למעשה, צריכה אחידה של פחממות תאפשר להמשיך לנוע ללא הפסקה שעות ארוכות.

כמו כן, יש לספק לגוף מים. מים משמשים לקירור ושומרים על הנפח הדם, כך שהגוף יכול לצרוך חומרי תזונה וחמצן, וגם להתפנות. הקיבה יכולה לספוג בערך 750 סמ"ק בשעה (לפי הכתוב ברשת), בכל מקרה, כנראה שלא כדאי לעבור את הצריכה של ליטר מים בשעה, כי מרגישים את זה. כדאי לצרוך 250 סמ"ק כל רבע שעה.

חייבים גם מלח כדי להמשיך לתפקד. הוא חשוב לתנועה כמו סוכרים ומים. יש לצרוך כמויות דמיניות של מלח. תמיד מזהירים מעודף מלח, אבל לא מציינים שאנשים המזיעים הרבה, חייבים מלח, אחרת המים לא יוכלו להיספג בגופם כראוי. חוסר מלח בא לידי ביטוי בהשתנה מרובה. בזמן רכיבה קשה לבחין בכך. כדאי לעצור כל כמה שעות עד שמתחיל לצאת שתן, זו אינדיקציה חשובה למצב הכליות.

רבים מהרוכבים עושים שימוש בג'ילים, אבל לא חייבים.

יש כאלו המדללים מיץ בטעם בפירות ביחס של אחד לשלוש, ומוסיפים מלח עד שמרגישים אותו.

אני עושה שימוש בדגני בוקר מדגנים מלאים עלק (זה בעיקר גושי סוכר) וממיס אותם בפה עם מים. יש הלועסים תמרים. נראה לי אידאלי למרחקים ארוכים זה דגני בוקר + פיתות עם מגוון מילוים. לאספקת מלח, אני משתמש ב-תפוציפס (מזון שנראה לי מסוכן בתנאים רגילים כמו סיגריות :).

מומלץ לא לצרוך חלבונים ושומנים תוך כדי רכיבה. פיצה, הולך בסדר. פלאפל פחות, כריכים הולכים טוב, אבל בכל מקרה, אחרי ארוחה, כדאי להוריד קצב (למי שאוכל תוך כדי רכיבה, כמוני)

לאורך זמן, יש להקפיד כמובן על תזונה עם חלבונים וויטמנים (הגוף צורך יותר b12 ו- c).

אחד הדברים החשובים שלמדתי שאם ני מתחיל להרגיש לא בטוח ברכיבה, אם הסיבוב לא בא לי כפי שצפיתי, אם אבן הפתיעה אותי ולא שמתי לב, אז אני צריך להוריד את הקצב ולבדוק טוב טוב מה אני עושה. כל הזמן צריך להיות מודעים למצב הגוף. שרירים תפוסים, יכולים להיות אינדקציה למחסור במלח. עדיף ללמוד את הגבולות מאשר לנסות לעבור אותם.

 

מה זה docker ולמה זה מגניב לאללה

בזמן האחרון, יש הרבה מאוד דיבורים על docker, אך לעיתים, קשה להבין מה בדיוק היתרונות של הטכנולוגיה ומה היתרונות שהיא מביאה עימה. docker היא עוד דוגמא בה טכנולוגיה חופשית לא רק מציגה פתרון חדשני הנותן מענה לבעיות מורכבות, אלא גם דוגמא למהירות המסחררת שבו טכנולוגיה שכזו כובשת לה שוק. הפרויקט הוא בן שנתיים לערך, ואין כמעט חברה שלא מגלה בו עניין. כל ענקי הטכנולוגיה לוקחים בו חלק. ונראה שהוא אפילו תרם להצהרה של מיקרוסופט "Microsoft love Linux"

דוקר היא דרך לארוז אפליקציות. האפליקציה נארזת כשהיא מבודדת מהמערכת המארחת, והיא מקבלת כתובת רשת ייחודית המאפשרת לגשת אליה. האפיקלקציה נארזת עם גירסה מאוד רזה של מערכת ההפעלה. אם מערכת הפעלה רגילה כוללת ספריות רבות לניהול החומרה, הרי במקרה של docker, זו מערכת הפעלה רזה מאוד, הכוללת רק את הרכיבים ההכרחים לפעולה תחת מערכת מארחת. בשל אופן העבודה הזו, היעילות של המערכת מאוד גבוהה. למעשה, קיים אובד ביצועים כמעט זניח של 3%.

טכנולוגיית סמי וירטואלוזיציה שכזו קיימות כבר זמן רב. בסולריס, קראו לזה zones ואילו בלינוקס, כבר שנים שאפשר לעבוד עם containers. אבל מה שדוקר הביא, הוא נוחות המאפשרת גמישות מאוד גבוהה ושיפור משמעותי ביכולת לנהל כמויות גדולות של אפליקציות.

כיום, עבור חלק נכבד מחברות הטנכולוגיה, הענן מאפשר שידרוג של מערכות הייצור. אם בעבר, עוצמת מערכות הייצור הייתה מוגבלת לכמות הברזלים הנמצאים במרכז המידע, כיום, ניתן באופן אוטומטי להרחיב את מערכות הייצור בהתאם לצרכים. אם יש יותר תנועה לאתר, ניתן להזניק במהירות יחסית גבוהה עוד מכונות ולספק את הביקוש. יחד עם זה, הזנקה של מכונה היא פעולה הלוקחת זמן מה. לעיתים, אף רבע שעה עד המערכת עולה ומגדירה את עצמה. בנוסף לכך, יש גם להגדיר, לשדרג ולנטר צבירים גדולים של מכונות.

ישנם כלים רבים שנועדו לבצע את משימת הניטור וההגדרות מעבר למה שמאפשרים ספקי הענן השונים. ansible, chef, docker הם רק חלק מהכלים הללו. שימוש בדוקר, עשוי להקל הן על הזנקה של מכונות חדשות והן על הניהול שלהן.

היתרונות שדוקר מביא הן:

כלי הגדרה פשוט לייצרת image של המערכת. קובץ ההגדרה של דוקר מאוד פשוט להגדרה. הגדרה של מערכת יכולה לכלול הורדה של כלי תצורה כגון capisrano או ansible, והגדרות ספציפיות לאפליקציה (באמצעות משתנה סביבה, למשל). לאחר שנוצר ה- image ניתן להעלות אותו אל מאגר (repoistory) ומשם להוריד אותו אל מערכות הייצור. אם בעבר, היינו צריכים לגשת לכל מכונה ולבצע את ההגדרות, הרי עכשיו מעלים את האפליקציה "הארוזה". כל מה שנשאר, זה להוריד את הקבצים העדכניים אל המכונות ולהפעיל אותם.

יחד עם זה, צורת האריזה הזו מחייבת שינוי במבנה של אפליקציות. כי מערכות docker הן readonly. ז"א, מידע לא אמור להישמר על המכונות. זו סוגיה שיש לפתור באופן שיבטיח את שרידות המערכת.

נניח, שאנחנו רוצים להחזיק עבור המתפתחים מערכת לניהול באגים וטיקטים, כגון jira. מערכת זו, דורשת מידי פעם משאבים (למשל בחיפוש) אבל רוב הזמן, כמעט לא דורשת משאבים. ניתן לשמור אותה במכונה יעודית, אבל אז התשלום בענן יתבצע כל הזמן, גם כאשר המערכת לא עובדת, וגם מחוץ לשעות העבודה. מאידך, ניתן לארוז את המערכת ב- docker על מכונה חזקה, המבצעת עוד פעולות. רק באותם רגעים שיש צורך במשאבים, היא תקבל אותם, כי המשאבים של המכונה משותפים. ניתן לעשות זאת גם באמצעות מערכות קלאסיות של וירטואליזיצה, אך הן מוגבלות לעבודה על ברזלים, אי אפשר להריץ באופן יעיל וירטואלוזיציה בתוך מערכת וירטואלית. docker, לעומת זאת, עובד גם תחת מכונות וירטואליות, מה שמאפשר לבצע את המשחקים הללו על מכונות בענן. כמובן שמדובר רק על מערכות לינוקס. יש מעין דוקר גם לחלונות, אבל לדעתי אין יתרון טכני בעובדה בחלונות, רק חסרונות.

כאשר בודקים את המשאבים מהזווית של המכונה המארחת, לכל אחד מהדוקרים יש גישה אל כל הזכרון. לינוקס עושה שימוש בטכנולוגיה של shared memory. כך שאם יש קטעי זכרון זהים, הם יהיו משותפים לכל המכונות.

במכונות לינוקס, כאשר מעלים, לדוגמא, מספר מופעים של אפליקציית java, למשל tomcat, שכל אחד מהם לוקח 1gb של זכרון, הרי הצריכה הכללית לא תהיה 10Gb אלא עשויה להיות הרבה פחות, מה שמבטיח יעילות שימוש בחשמל וגם חסכון ניכר בעלויות השימוש בזכרון. אך במקרה של docker, מאחר שהמכונות לא שומרות מידע, מקבלים הלכה למעשה מספר מופעים של אותה אפליקציה, העושים שימוש באותו זכרון, אך מספקים שירות בנפרד.

כמו כן, ניתן לראות את כל התהליכים הרצים בכל מכונות מתוך המכונה המארחת, זאת בניגוד למערכות וירטואליזציה קלאסית בהן מתוך המכונה המארחת רואים רק תהליך אחד.

יחד עם זה, docker מחייב תכנון שונה של האפליקציות, כי docker הוא stateless. הוא לא שומר מידע עליו. לכן, יש לשמור את כל המידע של המכונה מחוץ למכונה, למשל, בבסיס נתונים או במחיצה משותפת.

ניתן לראות ב- docker מעין נגזרת של git אך במקום לאחסן קוד, מאחסנים אפליקציות, תהליכים. כאשר מבצעים שינוי ב- image, מה שעולה אל ה- repository הוא רק ההבדלים. כך שמובטחת יעילות גבוהה, ובנוסף, ניתן לחזור בקלות אל גירסה קודמת (rollback).

מאידך, ל- docker יש כמה מגבלות. אחד העיקריות, היא נושא האבטחה. קיימים חורי אבטחה המאפשרים לאפליקציה לחרוג ממרחב הפעולה שלה ולהשפיע על אפליקציות אחרות.

אך הבעיה העיקרית היא ניהול הרשתות. אנחנו מעוניניים לדעת בדיוק אילו docker הוזנקו ולהפנות אליהם תעבורה. המרוץ לבניית מערכת התשתית שתיתן פתרון מלא לניהול הנושא נמצא בעיצומו, אך נכון לרגע זה ועד כמה שיודע לי, אין עדיין אף מערכת הנותנת פתרון מלא, למרות שיש כנראה כמה פתרונות טובים מאוד. אני משער שזה עניין של זמן, ולא הרבה. (גוגל ואחרים לוקחים חלק במירוץ). חברות כמו google מדווחות על הזנקה של מאות אלפי dockers כל יום.

לא מדובר על מהלך צדדי של התקדמות טכנולוגית, אלא משהו הנוגע לבסיס התפיסה של האופן שבו מספקים שירות. המשמעות היא כה נרחבת, שנראה שזו אחת הסיבות שמיקרוסופט החליטה לפתוח את מערכות זמן הריצה של טכנולוגיית dotnet כך שהן יוכלו לרוץ תחת לינוקס בעזרת mono. אם בעבר, כדי להריץ אפליקציות dotnet היית צריך שרת חלונות, עם כל הסיבוכיות בניהול מערכות אלו, באמצעות docker ניתן יהיה להזניק בקלות ולנהל צביריים של dotnet הרצים תחת לינוקס. יש גם איזו טענה שטכנולוגיה דומה ל-docker תרוץ תחת חלונות. אך  נראה שבשל חוסר הגמישות של המערכת בנוסף למגבלות ניהול הזכרון (אין shared memory, רק shared library) זו טכנולוגיה שאם תתפתח, תהיה מוגבלת בביצועים וביכולות. יחד עם זה, נראה שמגבלות של מערכות חלונות לבצע עבודה בעומסים גבוהים היא כבר נתון שספק אם ישתנה אי פעם.

 

הסוסיתה, הכנרת וכפר הנופש עין גב.

נראה שלישראלים יש דואליות בכל הנוגע לתוצרת הארץ. מצד אחד, מפצירים בנו לרכוש תוצרת הארץ ויש תחושת גאווה לאומית בכל הנוגע לתעשיית ההייטק, ומאידך, אולי מימי הסוסיתה ואולי בגלל הנטיה המובנית בישראלית לנסות לרמות היכן שאפשר, קיימת לעיתים איזו תחושה, שתוצרת הארץ משמעה איכות ירודה. כך או כך, כאשר בחרנו לערוך את הנופש השנתי שלנו בכנרת, אנשים שאלו "אז למה אתם לא טסים?"

ישנן הרבה סיבות מדוע לא לטוס, והמחיר הוא לאו דווקא אחת מהן. נופש במלון ישראלי, לא יהיה זול בהכרח יותר מנופש בכריתים. טיסה לחו"ל היא לאו דווקא חוויה מרנינה, בפרט אם זו טיסת לילה המבטיחה יום ראשון של עייפות. ויש גם את נושא איכות הסביבה. כי טיסה, לא רק שהיא צורכת כמויות אדירות של דלק לכל נוסע, אלא גם שהיא עושה את זה גבוה גבוה, מבטיחה פיזור מחריד במיוחד של גזי חממה.

גם הכנרת המסכנה, האגם המתוק הגדול בארץ, לא זוכה לעדנה. היא עולה לחדשות בעיקר כאשר המפלס שלה נמוך, הישראלים מתייחסים לחופיה אל כאל אסלה. חלק גדול מהחופים נפלו קורבן לפירטיות אדמות. הגדה המערבית תלולה ומסולעת וטבריה נטועה בה כמו שומה שככול שמתקרבים אליה היא נראית כעורה יותר ולחוצה יותר. אגמים גדולים יותר בעולם זוכים להגנה מפני זיהום סירות המנוע, ואילו בכנרת מטרטרים אופנועי הים וסירות המנוע כאילו אין מחר. אחר הצהריים חובקת את האגם רוח הסוחפת מהחופים המערביים ומסכנת את הרוחצים.

כבר שנים רבות שאני פוקד את הכנרת. לפני 20 שנה לערך, לפני שהגיפים פרצו בסערה אל הכבישים ואל כל חלקה אדמה בתולית בהרס וששון, ניתן היה להגיע עם רכב משפחתי עד לשפת המים, טיפה דרומה מחוף גולן. נהגתי לקפל את המושבים במכונית הישנה והלא ממוזגת, להכניס כמה מזרונים, והופה, חדר נייד על שפת הכנרת. פותחים את דלת הבגאז ומקפצצים אל המים. זה היה זול וזמין. ואילו כפר הנופש עין גב, הוא לא ממש זול, וגם לא ממש זמין. מי שרוצה להזמין מקום, כדאי שיחליט על זה חצי שנה מראש.

 

החום בכנרת מהממם. טיפה דרומה מהכנרת, בקעת בת שאן, היא אחד המקומות החמים בארץ. מד החום ברכב הראה בלי בושה 47 מעלות. וגם חוף כפר הנופש עין גב שמר מספר ימים על מעל 40 מעלות. אך נראה, שהחוף הזה, כמו ניתק מהישראליות. אולי זה המיקום, בין ההר למים אשר מבטיח כמות אדירה של אור הזורם ושוטף את כולם. אולי זו החוויה הזו הגאוגרפית הייחודית בקנה מידה עולמי. כי הכנרת היא האגם המתוק הנמוך ביותר בכדור הארץ. מה שמבטיח אור מיוחד. הקרינה מסוננת בזכות 200 מטר נוספים של אוויר ואדים. אך יותר מכך חוף עין גב הוא הנקודה שבה צוקי השבר הסורי אפריקאי קרובים ביותר אל מי האגם. כך שהאור והחום מגיעים מלמעלה, מלמטה, וגם מהצד.

כפר הנופש נושק לאגם, והמרחק מהביתנים אל המים יכול לא לעלות על 100 מטר. החום האדיר, יחד עם לחץ האוויר הגבוה, מחלחל פנימה. אנשים רגועים יותר, אולי כדי לחסוך באנרגיה. ואולי משום שהאנשים המחליטים לוותר על הדיוטי פרי בשביל הכנרת, הם לא בהכרח הישראלים הטיפוסיים.

הצבעים רווים יותר. כשיוצאים מהחדר הממוזג, וצועדים אל קו המים, עולה אט אט ההכרה בחום הכמעט לא יאמן, והגוף כמהה להפוגה כל שהיא. החוף עצמו, בניגוד לחופים אחרים בכנרת הוא חולי, נטול אבנים. המים שקופים ודגים קטנים מקבלים אותך במחול של ברכה עד שהגוף שוקע אל תוך המים החמימים. זה אושר גולמי. זה יותר טוב מהים, כי אין מלח. זה טובל בטונות של אור מנצנץ, זה רגוע כמו שרק הטבע יכול להיות רגוע.

בניגוד לכפרי נופש אחרים באיזור, הלב של כפר הנופש עין גב הוא האגם. אין בריכה, אין פעילויות רועשות לילדים. זה מתאים לאנשים רוצים להתמזג בנוחות אל הטבע. השהות באגם, מעייפות, ואחרי מספר שעות, רוב הנופשים נמלטים אל המזגן שבחדרים. אחר הצהריים, מתחילה לנשוב רוח מהמערב, סוערת את האגם ומשנה את פניו, כמו היה ים.

אני אוהב להרגיש את הטבע. עבורי, השדות הם הקובעים את המקצב הנכון של החיים. וככול שלמדתי להעריך יותר את הטבע, כך למדתי להתפעם יותר מכפר הנופש הזה. הוא אומנם השתנה עם הזמן, הקרוונים המרוטים פינו את מקומם לחדרים בנויים. כבר אין מתחם קמפיינג ואוהלים. יש קצת יותר חדרי אירוח ויש ארוחת בוקר. אך האופי של המקום נשאר כפי שהיה. לא מרגיש צפוף. החוף רחב והאנשים בו מעטים. והאור השופע ממשיך לעטוף את הכל בהילה ייחודית. אני בטוח שיש מקומות יפים וטובים כמו כפר הנופש הזה, אני לא חושב שיש מקום נוסף על הפלנטה הזו שהוא טוב ממנו ולו בגלל שהוא ייחודי כמו ים המלח או האברסט. כמו שהמציל אמר "גן עדן", כי התחושה והרגע הזה, בו הגוף הלוהט טובל במים החמימים היא קמאית כמו לחזור לרחם. זה מקום מעומעם, אחר.

 

זן ותכנון מסלולי רכיבה באופני הרים

אחד הדברים המגניבים באופניים, שאפשר להגיע איתם ממש רחוק. בנוסף לזה, הן עוברות בכל מקום. כמעט. מקסימום, מעמיסים על הכתפיים. יחד עם זה, נסיעה למרחקים, בשטח, דורשת הכנה. בעיקר, לבחור מסלול נכון.

בחו"ל, גוגל מציעה מסלולי רכיבה. בארץ, משום מה, יוק. תוכנות כמו strava מאפשרות תכנון של מסלול, אפילו תוך התייחסות לרכיבות של אנשים אחרים, אבל התהליך הוא ארוך, מייגע, ולא בהכרח מספק תוצאות ראויות.

openstreetview הוא לא רק אתר, אלא זה פורמט. פורמט גאוגרפי שמאפשר להגדיר בצורה מדוייקת מאוד תווי שטח ומה למעשה יש בשטח. מאחר שהרעיון מאחורי הוא חופשי, להנגיש את המידע, אז יש גישה מלאה לכל הנתונים. לכל אחד.  מאחר שהפורמט חופשי, והמידע חופשי, התאפשר פיתוח של אלגוריתמים משוכללים המאפשרים ניווט ברמה גבוהה מאוד.

אתר המסלולים הזה מאפשר לתכנון ניווט לפי פרמטרים. מאחר שהנתונים שהוכנסו למערכת כוללים גם את סוג הדרך (מהירה, כביש, דרך עפר וכו') ניתן לבקש מהמערכת להימנע מכבישים מהירים, ואז, היא תיצור ניווט שבילים.

בדקתי את התוצאות במסלולים שאני מכיר, ולעיתים קרובות הייתי מופתע. שבילים שההבדלים בינהם זניחים, עדיין המערכת התייחסה אליהם בעדיפות הנכונה. זה לא מושלם, ויש קצת בעיות ממשק, אבל זה הטוב ביותר בשטחי מדינת ישראל. ואת המקומות אפשר להקליד גם בעברית.

המסלול שהמערכת הציעה מאיזור כפר סבא לבאר שבע, היה הרבה יותר מדוייק וחכם מזה שניסיתי לבדוק במשך שעות מול מערכות אחרות.כוחה של התוכנה החופשית.