כיצד אני מתכונן ל- hlc

ה- hlc הוא אולי התחרות המופרעת ביותר לאופניים במדינת ישראל. זוהי תחרות back packing. הרעיון הוא לצאת מהחרמון ולהגיע לאילת – הכל בדרכי עפר. אסור להיעזר באף אחד. בלי תמיכה חיצונית, ז"א. אם מגיעים לאחסניה ויש מקום – אפשר לישון. אבל אסור להזמין מראש. אם יש תקלה באופניים – תסתדרו לבד. תרכבו לעיר הקרובה, אבל תחזרו שוב לנקודה בה עזבתם את המסלול. חייבים לישון לפחות מחצית מהלילות בחוץ. אין פקחים, אין סימון שבילים, אין פודיום, אין פרס כספי ויחד עם זה, אין גם דמי הרשמה. סה"כ, 1400 קילומטרים, תוך ניסיון כנה מהמארגנים לא להחמיץ אף עליה זוועתית, אף סינגל מאתגר.

נרשמתי, זו מילה גדולה. אני מתקשה להאמין שאצליח לצלוח את כל המרחק. אבל גם אם ארכב מהחרמון עד לביתי בהוד השרון, אהיה מאוד מרוצה. אם אגיע לירושלים – מאושר. שמעתי לראשונה על התחרות לפני שנתיים וחצי, ומאז התחלתי לחשוב כיצד אני יכול לבצע את זה.

עברתי על כל מה שמצאתי ברשת בנושא. החל מסרטונים, מאמרים וראינות. אני ממליץ לחפש אחר כל מה שחנוך רדליך כתב וכל סרטון הקשור ל- hlc, הרצאה או מסמך. חנוך הוא תופעה ייחודיות, את התחרות הקודמת התחיל באילת, רכב את המסלול עד לחרמון, שם התחרה עם כולם, וניצח בזמן של 6 ימים, בערך 240 קילומטר ליום.

אנשים שואלים, למה לעשות בכלל כזה דבר. התשובה המתבקשת, כי הפסקתי לעשות מילואים. ואני מאוד אוהב לשרוץ בחוץ במשך ימים. מעבר לכך, אני צריך איזו מסגרת, אחרת בחיים לא אשריין לעצמי חופשה כה ארוכה מהמשפחה ומהעבודה. אז נרשמתי.

ברור לי, שהניסיון הראשון יהיה מאוד קשה, וספק אם אצליח לסיים אותו, כי אם יש משהו שלמדתי מרכיבות ארוכות, שהבעיות שנתקלתי בהן לרוב אינן הבעיות שהתכוננת אליהן. לכן, פירקתי את הבעיה לרכיבים ובדקתי כיצד אני מתמודד עם כל אחד מהם – לחוד.

כושר

צריך כושר. נכון, שאת המסלול עושים לאט, אבל לדעתי צריך להיות מסוגלים לרכב בשבילים במשך שעתיים במהירות של מעל 20 קמ"ש. זה קצב הספרינט שלי, אם אני טוחן תוך כדי זה פחממות וסוכרים. מה שלא מתאים לרכיבה באמת ארוכה. כי כאשר אוכלים שיט, יש עומס על מערכת העיכול שבסוף יקשה יותר. כיום, כדי לשמור על הכושר, אני מקפיד לצאת לרכיבות של 70 קילומטרים לפחות בשבילים, ולבדוק כיצד אני מרגיש בהן. באתגר, אני משער שאנוח כל 50 קילומטרים לפחות שעה.

רכיבה למרחקים ארוכים

רכיבה למרחקים ארוכים אינה דומה לאף פעילות אחרת. לבד, בשטח, רק האופניים ואני. בהתחלה, זה מפחיד. לרכב בנגב, לרכב באיזורים שרוב האנשים מפחדים להיות בהם לבד. מתרגלים. אורך המסלול הוא 1400 קילומטר, ואני מתכנן לרכב לפחות 100 קילומטרים ליום. ביצעתי רכיבות של 150 קילומטר. חנוך סיים את המסלול בקצב רכיבה של 15 קמ"ש ו-10 קמ"ש כולל מנוחות. אני הגעתי לכנרת בקצב רכיבה של 13.5 קמ"ש (בערך 11 קמ"ש בכללי), אבל אני די קרעתי את עצמי. ואילו את האתגר צריך לבצע ברכיבה כמה שיותר רגועה, אחרת הגוף קורס. אני בונה על קצב תנועה פחות מהיר, אבל הרבה יותר שעות.

תזונה

תזונה היא אולי הנושא החשוב ביותר, אם כי אין נושא שהוא לא חשוב. תזונה נכונה היא ההבדל בין לרכב בקלות מרחקים גדולים, לבין לסבול שעות. התזונה הנכונה היא המאפשרת זמני התאוששות סבירים, הגנה על הגוף ויכולת להתאמץ לאורך שעות. בעבר, הייתי ניזון מדגנים תעשייתים, אבל לאחרונה התחלתי לאכול בגישת הפליאו.

כתוצאה מכך, אני יכול לרכב 50 קילומטרים תוך כדי אכילה מעטה. אשכולית מספיקה לי לנוע בנוחות 40 קילומטרים. כמו כן, כאשר אני לא צורך פחממות תעשיתיות ודגנים, אין לי תחשת כבדות. לרכב אחרי משולש פיצה הרבה יותר קשה לי מאשר אחרי קציצה.

יש כאלו הממליצים על תוספים של ויטמנים (בעיקר מגנזיום). צריך לקחת כמויות גדולות של מלח, אני חושב לעשות שימוש בבוטנים. מהניסיון שלי, בבוטנים יש כמויות מלח מספקות. בכל מקרה, אקח גם כדורי מלח.

בשנתיים האחרונות הסרתי ממשקלי 15 קילוגרם. עד לתחרות, אני מקווה להשיל עוד לפחות 5.

רכיבת לילה בשטח

אני מאוד אוהב לרכב בלילה בשדות. אבל יש הבדל בין לרכב בלילה לתל-אביב, לבין לרכב רחוק. לכן, באוגסט השנה, רכבתי עד כפר תבור בחשכה (אני לא יכול לרכב מרחקים כאלו ביום באוגוסט). זה היה בלי לישון במהלך היום, כך שכאשר הגעתי ליעד, הייתי אחרי 24 שעות עירנות ותפקדתי היטב. צרכתי כמויות גבוהות של קפה שחור ומשקאות אנרגיה (הפעם, אסתפק רק בקפה, במידת הצורך). על טעויות ברכיבה משלמים, ובלילה התשלום הוא בריבית דריבית. הוא מקשה הן על הניווט והן על התחושה ועשוי להיות גם אתגר פסיכולוגי. לרכב בלילה ביער – זה מפחיד וכך גם במדבר.

אחת הבעיות המתעוררות באתגר, היא החשמל. אני מתכוון להשתמש בסוללות גיבוי לטלפון, ובפנסים זולים שלא נטענים. כך שאוכל לרכוש להם סוללות בדרך.

רכיבה בחום

מאוד לא מומלץ לבצע פעילות גופנית כל שהיא מעל לחום של 35 מעלות. על מנת לבדוק את הסוגיה, רכבתי לתל-אביב בחום של 36 מעלות ובמזג אוויר דומה גם לעתלית. זו רכיבה עדינה, במינימום מאמץ. כי מאמץ מייצר חום, וגם ככה הגוף עובד קשה לפנות את החום. אני מתכוון לרכב עם חולצה ארוכה בכל המסלול, גם כאשר לא חם, השמש עלולה לגרום לכוויות. כבר שנתיים אני מגדל זקן גם כדי להרחיב את ההגנה על עור הפנים.

הקפתי את הכנרת באוגוסט, ביום. ובמקרה כזה, אין ברירה אלא לשטוף את עצמך מדי פעם במים. אחרת זה באמת מסוכן.

ניווט

מי שחושב שאם יש לו מכשיר ניווט אז הוא רק צריך לעקוב אחרי הקו, הוא טועה. צריך לדעת לעשות שימוש במכשיר, להכיר את היתרונות ואת החסרונות שלו. ברכיבת הלילה שלי לכפר תבור, אני מגיע לצומת T ומביט על הכידון. לוקח לי שניות ארוכות להבין שאין gps. רכבתי חזרה, ומרגע זה, השארתי אותו עם אור דולק כל הזמן. כמו כן, מדי פעם הוא מנסה להתאבד על הסלע הקרוב, כך שאחזק אותו בגומיה אל התושבת. ישנם עשרות רבות של פרטים קטנים שרק מהניסיון אפשר להפנים.

באתגר ה-hlc אם טועים, צריך לחזור לקודה בה עזבת את השביל. לפעמים, מתלהבים מזה שיש סוף כל סוף ירידה, ורק בסופה מגלים שבעצם המסלול התפצל בהתחלה. ועכשיו צריך לחזור אותה.

בוץ

הבוץ הוא אחד האויבים הקשים במסלול הזה. לא אחד ולא שניים מצאו את עצמם מתבוססים בבוץ לא עביר ונאלצו לפרוש. יצא לי כבר לגרור את האופניים חצי קילומטר בארבעים דקות. יחד עם זה, אם הבוץ לא ממש הרסני, יש אפשרויות להתמודד איתו. וכאן, לדעתי, אין תחליף לניסיון.  כיצד לחצות שלולית, מה לנקות באופניים וכיצד. זה משהו שלומדים לאורך זמן.

קור

קור הוא אויב קשה. הוא מאט, גורם לכאבי ראש, צורך אנרגיה ומצריך ציוד. יחד עם זה, הקור בישראל לא ממש מחריד. אין תחליף לרכיבות בחורף כדי ללמד את הגוף להתמודד עם הקור. אני מתכוון לקחת איתי 2 חולצות רכיבה ארוכות + מעיל רכיבה. אני רוכב במכנסיים קצרים, וגם ב- 6 מעלות ובגשם לא סבלתי מהקור. לדעתי 2 החולצות אחת על השניה עם המעיל, יהיה לי נעים. יש מצב גם לצעיף.

רכשתי לאחרונה גרביים נגד מים, אשר יעזרו מאוד גם בטמפרטורות נמוכות.

 

מים

לאורך המסלול פזורות נקודות בהן ניתן למלא מים. לפחות, עד לירושלים. ברגע שמגיעים למדבר, הסיפור שונה. אני מתכוון לסחוב על השלדה ליטר וחצי מים, עוד ליטר וחצי עד 3 ליטר על הסבל, ועוד 3 ליטר על הגב בתיק שאעשה בו שימוש אחרי ירושלים.

שינה

לישון בחוץ זה משהו שצריך להתרגל אליו. יש רעשים, יש חששות מבעלי חיים, חרקים ובני אדם. לרוב, אני מעדיף לישון בחוץ בגנים ציבוריים, רצוי בתוך אחד המתקנים. המתקנים מעניקים הגנה כלשהיא מפני הקור, וגם משאר הפגעים. בקרוב ארכוש שק שינה ואצא לישון בפינות נסתרות של הירקון.

עליות

אני לא חובב גודל של עליות, אני רוכב כי אני אוהב להגיע מכאן ולשם. ולרוב, אם בדרך לשם יש עליה, אני ארכב מסביב, מה שלא רלוונטי לאתגר הזה. באופניים יש לי 3 גלגלי שיניים מקדימה, כדי שאוכל להגיע למקסימום של יחסי העברה. ההילוך הקל ביותר, הוא באמת מאוד מאוד קל. וכאן אצטט את חנוך, בעליה, לא צריך להשקיע יותר אנרגיה מאשר במישור. עליות הן עניין של טכניקה, לדעת לבחור את המסלול הנכון. ובעיקר, לדעת לרכב בקצב הנכון. גם אם זה אומר לעלות את העליה ברגל.

מדבר

אין לי ניסיון ברחיבה במדבר לאורך זמן, אולי רק כמה עשרות קילומטרים לבאר שבע, וזה לא ממש נחשב מדבר. אומרים שהרכיבה במדבר הרבה יותר קשה, שהוא לא סולחני. אני מכיר את המדבר מהשירות הצבאי. אני מודע לכך שאני מגיע לנושא הזה בלי ניסיון, הייתי ממליץ למי שרוצה, לעשות איזה סיבוב של יום יומיים במדבר.

רפואה

הבעיה העיקרית המתעוררת בשטח ואפשר לטפל בה, היא השפשפות. קיימות מספר משחות מומלצות. מעבר לזה, אני מתכוון לקחת גם כדורי אקמול ושום.

ציוד ואופניים

לגבי הנושאים הללו, ארחיב ברגע שאפתור עוד כמה נושאים.

עומס נפשי

רכיבה בחוץ, לבד, במשך ימים ארוכים, היא משהו שצריך להתרגל אליו. בצבא, יצא לי לשמור במשך ימים לבד, על מגדל. אני משער שאוכל להתמודד עם הבדידות, אם כי יש אנשים המבצעים את האתגר בקבוצות. אני מעדיף לא להסתמך על אף אחד. יש לי את הקצב שלי, ואנשים עלולים להסית אותי מהקצב שטוב לי.

העומס הנפשי, הוא גם לדעת למשוך עוד קצת, גם כאשר ממש קשה (אבל לא להגזים). פעם, יצאתי לבדוק את המסלול של מתיש לכיש. יצאתי בלי מספיק מים, בלי מספיק מזון, בלי ציוד הגנה, ובסוף מצאתי את עצמי בלילה, בלי פנס, באמצע יער. עכשיו אני יודע, שגם במצב כזה, אפשר להסתדר. דווקא אז, כששתי הרגלים תפוסות להפליא ואני לא יכול לא לשבת על האופניים ולא לעמוד, רק לשרוץ על הקרקע, מה שנשאר, זה לצחוק בקול גדול.

אני יוצא למסע כי זו הרפתקאה מופלאה. כי אני אוהב את הארץ ואת נופיה, וכי אני נהנה מאוד לרכב שם, בחוץ. הארץ שלנו יפה, מגוונות, הנופים שלה מקסימים ומרתקים. כל רכיבה שעשיתי נשארה איתי לאורך זמן, חוזרת אלי בהבזקים של יופי, מלווה אותי שבועות.

אני יודע פחות או יותר איך אני מתכוון לצאת, אני מסקרן לדעת מה אהיה כשאסיים. החלום הגדול – לרחוץ במימי הים האדום. אם לא הפעם, אולי בפעם הבאה.

 

מיהו ג'יפאי?

ג'יפאי הוא אדם שקנה ג'יפ ותמיד מוצא מה אפשר לשפר בו.

ג'יפאי אוהב לצאת לשטח לבלות עם ג'יפאים אחרים.

ג'יפאי יוצא לשטח כדי להכניס את עצמו לצרה, או לראות ג'יפאי אחר בצרה, ולעזור לו.

ג'יפאי מאוד מנסה לא לשבור את הג'יפ שלו, אבל כאשר זה קורה, הוא מדווח לאשתו רק על שליש מהנזק.

כאשר ג'יפאי נמצא בצרה, ג'יפאים מקיפים אותו, הוא קורע את המכונה שלו בזמן שהם אוכלים במבה.

ג'יפאים אוהבים לנסוע בשיירות במדבר. ג'יפאיים סוחבים המון מזון איתם. כשהם עוצרים, הם תמיד עוצרים בקבוצה. ואז מישהו מכין קפה ומישהו שם מוסיקה. ואז עושים שמח.

לג'יפאי המכבד את עצמו, יש מאות כוחות סוס שהוא פוקד עליהם באמצעות האצבע הגדולה של רגל ימין. לי יש בשתי הרגליים חצי כוח סוס. ואני רוכב היכן שגיפאים נוסעים. ואני מביט בהם, ורואה אותם. גדולים, מרעישים, מסורבלים, כבדים וחזקים. נעים חופרים ומתחפרים, הופכים שבילים לבלתי ניתנים למעבר להולכי רגל ולרוכבי אופנים. מסיטים את נחלי המים, רומסים בעלי חיים ומשאירים אחריהם שובל של סרחון. ריח רע של שמן מכונות ועשן מכונות שחור. עם שרידי טסטורון ואולי גם איזו אורגזמה קטנה.

בעיר, הם תמיד מסתכלים על כולם מלמעלה, לא שומרים מספיק מרחק, לא עוצרים לילדים במעבר חצייה וחונים על המדרכה. כי הם רוצים שיראו אותם, שיעריכו אותם על כמה כסף יש להם וכמה כסף הם יכולים להוציא כל חודש רק כדי להראות שהם יכולים להוציא כסף. והם אוהבים להעמיד את הכלים המטרטרים שלהם ליד בית הספר ולתת לכולם לנשום שיט דיזל מחניק ממנוע מפלצתי, כדי שהם יוכלו לשבת במזגן ולשחק בטלפון.

הדבר שהכי משמח אותי זה לראות ג'יפ תקוע באדמה. בשיגרה, אני רוכב לי בדרכי עפר, לאורכם של שדות. לאחד מהחקלאים נמאס מזה שג'יפאיים מביאים לו נזק באלפים רבים כי הם רומסים לו את הזרעים בשביל קיצור דרך, ואחרי זה גם עושים צלחות על השתילים וקווי ההשקיה. אז הוא חפר תעלה עמוקה עם גדה גבוהה לכל אורך החלקה. תעלת נ"ג, שזה כמו תעלת נ"ט לטנקים, אבל רק קטנה יותר. לגיפיים. היה שם איזה ויאטרה לבנה קצרה שהיה תקוע בהצלבה נוראה, וכמובן הגיע לבד, כי רק מטומטם היה נכנס לתעלה שכזו. וכך, עמדו להם 3 דבילים מול הרכב וממש לא ידעו מה לעשות. אחרי 6 שעות, בדקתי ולצערי הם לא היו שם.

ג'יפאיים שורפים אלפים רבים של שקלים על התענוג להרוס את השטח. כל הנזק של השריפות זה פראייר לעומת מה שהגיפאיים מעוללים לסביבה.

בטבע, לרוב מאוד שקט ונעים. ציוץ ציפורים, רוח בשיחים. כשאני נע בשטח, אני שונא את הרעש של המנועים, שאתה אף פעם לא יודע אם הוא מגיעה אליך הפתעה מקדימה או מאחורה. זה יכול להיות איזה דפקט עם טרקטרון שעומד לעשות את הסיבוב מולך כאילו הוא בפאריס דאקר.

לדעתי צריך לפטור את כל הטרקטורנים מטסט, ולאסור עליהם לעשות שימוש בקסדה ואטומטית לאפשר להעביר כמה שיותר חלקים שלהם אל אנשים שיעשו בהם שימוש טוב יותר. אנשים אחראיים, שלא דוהרים במהירות מופרעת היכן שעוד בני אדם ובעלי חיים עושים שימוש. צריך להיות בהמה גסה, כדי לנסוע באופן כזה ולהפיק כזו הנאה מהרס הסביבה תוך התעלמות מהסכנה שהוא מהווה.

הא. וגם למכר אותם לניקוטין, על כל מקרה.

לעיתים ,אף רכב לא מגיע. רק מנוע נוהם ומטרטר. מנוע גדול, חזק עובד קשה מאוד. אני מקשיב לרעש של המנוע בקשב, מחכה, מתפלל, לשמוע את הרעש הנפלא הזה של מתכת מתרסקת ונקרעת, ואז דממה, ופתאום אפשר לשמוע שוב את הציפורים, ואת משב הרוח בעלים של השיחים מסביב. ואז לפעמים, אני מתענג על הצליל האהוב עלי מכל: מקהלה מרובת גרונות הזועקות מרה אל נוכח מראה השחתת המכונה ימח"ש והנזק הכספי הנורא שברגע זה התהווה אל מול עיניהם עכשיו וממש.

ואז, כשצלילי התדהמה ממלאים את הסביבה, מתגברים לרגע על קרקור הצפרדעים, אני נושא תפילה קטנה. אנא, עשה, בבקשה, שאשתו, זו שיושבת כל כך הרבה במושב של ג'יפ עד שהתחת שלה נראה כמו כננת 2 טון, עדה ונוכחת. שעיניה העגולות בוהות במחזה, המדהים והנורא, של 6 בוכנות המנוע V טווין טרבו, דואל אינטרקולר, עם אגזוז לחץ וממסרת משודרגת, החדש שקנית רק עכשיו (יד שניה, בהזדמנות בלי אחריות), איך אותן 6 בוכנות אדירות ממדים יוצאות החוצה מהבלוק מנוע, ורוקדות לך סמבה במקצב עליית יתרת החוב שלך בבנק.

אינשאללה, תפשוט רגל.

כי אם אי אפשר לזיין את האישה, בואו נזיין את אמא אדמה?

מדי דופק ומהירות – למה לא צריך אותם.

הפוסט הזה אינו מיועד לרייסרים, למתעמלים המתחרים, וסביר להניח שעושים שימוש במאמן מקצועי. הפוסט הזה נועד לאנשים שרוצים לשפר את הבריאות שלהם ואת ביצועי הרכיבה שלהם. אנשים ששוקלים לעשות שימוש באפליקציות ועזרים אחרים לשפר את הכושר שלהם, ושוקלים לרכוש את אחד הצעצועים הללו. רכישה, שרוב הסיכויים תמצא את עצמה שוכבת במגרה ומעלה אבק. וזאת במקרה הטוב. במקרה הרע, השימוש באמצעים אלו עלול לפגוע במוטביציה, לגרום להפסקת האימונים ואף חלילה להביא לנזקים בלתי הפיכים בגוף.

אחד הדברים החשובים שיציינו בעלי הניסיון בפני המתחלים להתאמן, שצריך לבצע את הכל הדרגתי. כמה הדרגתי? הרבה יותר ממה שנדמה לכם. גם אם תוכנית איומנים תוכל להביא אותם לרוץ 10 קילומטרים תוך חודשיים, זה לא אומר שהגוף שלכם מסוגל לעמוד בעומס הזה. השרירים מתחזקים מהר, אבל הגידים והאיברים התומכים – לאט. הסכנות הן רבות. החל מבעיות ברכיים וגב, ועד לפגיעה בכבד לעיתים אף עד למחלת הנשיקה ולהשבתת האדם מרכיבה ואף מכל פעילות שהיא למשך חודשים ואף לצמיתות.

אימון נכון, הוא קודם וכל ראשית כיף ופאן. אם לא תהנו מהפעילות הגופנית, לא משנה עד כמה אתם צריכים אותה, אתם תשברו. אם אתם חושבים שרכישה של מוצרים כגון נעליים משובחות או אופנים נוצצים הם אלו שיוגרמו להם להתאמן לאורך זמן – אתם טועים והיצע האופניים יד שניה הן הוכחה לכך (וגם מקום נהדר לרכוש אופניים חדשים לגמרי במחירים טובים).

לאחר שהתחלתי לרכב החלטתי לשפר את ביצועי הרכיבה. ובהתאם לתפיסות מודרניות, שיפור מתבסס על מדידה. ואם רוצים לשפר, צריך למדוד. רכשתי צמיד חכם שמודד את הדופק (הכי זול, כי הערכתי שאני לא צריך אותו :) וציידתי את האופניים בספידומטר. היעד שלי היה לעבור 20 קילומטרים במהלך שעה. תוך כדי הרכיבה, הייתי מעריך את היקף הכוח שאני משתמש בו, משמר כוח במקומות שקל לרכב כדי לתת פוש במקומות שאפשר לרכב מהר יותר. ואכן, הגעתי ליעד שלי. מהוד השרון לתל-אביב תוך פחות משעה, לעיתים, ממוצע של 21 קמ"ש, בדרכי עפר.

רכבתי חזק, רכבתי מהר, כאשר כל הזמן אני שולח עין למד המהירות. התחלתי לסבול מתופעות של עייפות, צמא מוגזם, בעיות בשינה ותשישות כללית. התופעות הללו לא התחילו אחרי רכיבה אחת, אלא אחרי סט של כמה רכיבות רצופות. ניסיתי לשפר את התזונה שלי, לקחת תוספי מזון, לאכול עוד מלח, להעמיס פחממות, אבל התופעות לא נעלמו. מאידך, די מהר הבנתי, שגם הביצועים שלי לא משתפרים.

רכשתי שעון המסוגל למדוד דופק, ידעתי מראש, שקיים מתאם בין הנשימה לבין הדופק. אבל עם הזמן, הבנתי שאני ממש לא צריך את השעון כדי לדעת את הדופק. כאשר אני מאוד מתנשף, הדופק מאוד גבוה. וזהו. אין שום תועלת שאקבל ממדידת הדופק, אף נוצרת מוטיבציה לנוע בדופק גבוה לאורך זמן. המחשבה הזו, שכל הזמן מסתובבת בראש, עצם המודעות לכך שהדופק שלי נמדד, מפחיתה את היכולת שלי להתרכז במה שחשוב. מה הגוף מרגיש, האם אני מעמיס יותר מדי. הפסקתי להשתמש במכשיר.

הצלחתי לשכנע חבר להתחיל רכב באופניים. היינו רוכבים, הוא מתאמץ, ואני נע להנאתי בקלילות. אני רוכב על מנת לשפר את הכושר שלי, וגם כדי להפחית במשקל. כאשר בדקתי ב- strava את היקף האנרגיה שאני מוציא, הסתבר שברכיבה קלילה וארוכה, אני מוציא את אותה כמות האנרגיה כמו ברכיבה מאוד מאומצת אך קצרה. אך יתרה מכך, כאשר יצאתי לרכיבות לבד, התחזקתי. גם במהירות, ובעיקר, בתחושה הטובה.

התפיסה שספורט טוב לבריאות לא בהכרח נכונה עבור ספורטאיים מקצועיים. ילנה דולינין שברה את שיא ישראל במרתון לנשים בעודה בת 37. בראיון עימה, ציינה שאחת הסיבות לכך שהיא לא התאמנה מגיל 21, ואילו אחרות שהתאמנו שחקו את הגוף שלהן ועל כן פרשו מפעילות. מרתון, רכיבה ארוכה באופניים, הם ענפי ספורט סיבולות שלגיל ולבגרות יש יתרון.

כיום, אני יוצא לרכיבות בלי מד מהירות. המחשבה שלי היא סביב התחושות שלי, כיצד אני מרגיש, מה תנאי הסביבה.

על מנת לעקוב אחרי הרכיבות, אני עושה שימוש ב- strava. שהיא אפליקציה נהדרת מכל אספקט שהוא. החל ממדידת הזמנים, האופן שבו המידע מוצג ומונתח, ובעיקר – היכולת להשוות לביצועים של אחרים.רכבתי קטעים מסויימים עשרות פעמים, אך בסופו של דבר, כאשר אני מצליח לשבור שיאים, הפרמטרים העיקריים הם סביבתים. טמפרטורה, הרוח ותנאי הקרקע הם אלו המשפיעים הכי הרבה על התוצאות. רוח גב, אדמה כבושה או לחליפין דרך חולית אחרי גשם, הם אלו שישפיעו על התוצאות. לעיתים, כשאני על הגל, אני מנסה לשבור שיא באחד הקטעים שלי. לפעמים זה עובד, לפעמים לא. לעיתים, אני לא מנסה לשבור שום שיא, ודווקא מוצא את הביצועים נהדרים. אני לא מנסה להתאים את עצמי למספרים, אלא להנות ולעשות לעצמי טוב. בדרך, אני גם משפר את הביצועים.

לאורך הזמן, אני חזק יותר ובכושר טוב יותר, למדתי להעריך את הביצועים שלי, לדעת מה עושה לי טוב, לגוון את סגנון הרכיבה ואת היכולות הטכניות. את זה לא עושים באמצעות מכשירים, אלא באמצעות אימונים אין סופיים וסרטוני הדרכה ביוטיוב.

 

 

מבחן רכיבה באופניים לגרביים נגד מים תוצרת DexShell – לרכב בבוץ ולהנות מזה

הירקון הוא איזור נפלא לרכיבה. הוא מגוון, יכול להציב אתגרים הן לרוכבים מתחילים והן למנוסים, הוא יפה, ובעיקר, הוא קרוב אלי מאוד. יחד עם זה, בחורף, האיזור הופך להיות למעין גיגית בוץ גדולה. ואין זה בוץ שאפשר להקל בו ראש או רגל, אלא בוץ מהסוג הנבזי ביותר. הוא מחליק, הוא עמוק, דביק, וכדי להפוך את האירוע למשמח, יש גם עלים מהקנה באיזור מה שהפוך אותו לטיט מקצועי ברמה של פיתום ורעמסס.

במשך שנים, הייתי מביט מהחלון בתוגה, שואל עצמי הקלו המים, או מסתכן ומוצא את עצמי עם רגליים רטובות, בודק על העור שלי 50 גוונים של כחול. אי לכך, שמחתי לקרוא ביקורת על גרביים עמידים במים. הבדיקה באתר נעשתה בשלג, ושלג זה באמת קר, אבל מי שמכיר אותו יודע שפשוט יותר להסתדר במינוס 6 מעלות מאשר ב-6 מעלות. כי מתחת לאפס, לפחות האדמה קשה ולא בוצית, והמים לא חודרים לנעליים. יחסית, קל להתמודד עם קור, מספיק ללבוש מספר שכבות. אבל ברגע שיש רטיבות בסיפור, זה מתחיל להיות מסוכן, לכן עניין אותי לדעת מה קורה כאשר המים עוברים את קו הגרב.

לסיכום: כאשר רוכבים עם גרביים אטומים למים, האופניים הופכים להיות כלי אמפיבי. בו אפשר לחצות שלוליות בעומק של 30 סנימטר, בלי להיות מוטרדים מדי. לא מדובר על שלוליות צעצוע של העיר, אלא על הדבר האמיתי, עמוקות, חומות, לא צפויות ומרופדות בבוץ סמיך.

ולפרטים:

החלטתי לרכוש גרביים בארץ, כי אין לי כוח לחכות למשלוח. בכל החנויות שסרקתי (ריקושט, למטייל, דיאדורה, וגלי, לא ידעו על מה אני מדבר). באינטרנט, היו שתי חנויות, בסוף הגעתי לחנות של חגור בגבעת שמואל, ותמורת 145 ש"ח רכשתי את הגרביים. מחיר לא מבוטל, אבל הן שוות אותו.

גרביים נגד מים בנויים 3 שכבות. שתי שכבות נושמות, ובינהן שכבת בידוד. התחושה קצת מוזרה, אבל הן נוחות ברכיבה ולא נוצרים קפלים בתוך הנעל.

התכוונתי להכניס את עצמי לצרות בבוץ די רחוק מהבית. כך שאוכל לראות מה קורה גם כאשר נמצאים בצרה. לא רק לטבול את הרגל בשלולית מקרית, אלא לרכב מעל שעה, רחוק ורטוב.

אחרי מערכת גשמים משמעותית, לוקח לבוץ 3 ימים להפסיק להיות גועלי. לכן, חיכיתי יום אחד אחרי הגשם, והגעתי לירקון אחרי רכיבה של 5 קילומטרים בעיר. מה שאיפשר לגוף להתחמם ולחמצן להגיע לשרירים על חשבון המוח.

האופניים תפקדו מצויין בבוץ. אני משתמש בשמן שרשרת של joe שמחזיק יפה גם 100 קילומטרים בתנאים יבשים (במחיר של ניקוי השרשרת לפני כל שימון). החלפתי לצמיגים ברוחב של 2.05 (Honey Badger XC pro) ויכולת צליחת הבוץ שלהם מרשימה. בעיקר, הם גורפים מעט בוץ יחסית מהצדדים, (יש להם מעט קוביות בצד). אלו הצמיגים הטובים ביותר שהיו לי לבוץ. כמובן שבוץ נתקע על הגשר של המזלג הקדמי, אבל זה לרוב זה לא מכביד מדי וקל לניקוי. יש לי פנזטיה לנסות גלגלים 27.5 במקום ה- 29 כדי לראות אם יכולת צליחת הבוץ תשתפר, אבל אני לא בטוח שההשקעה שווה.

מאחור מורכב על האופניים סבל, והוא עוזר לפנות את הבוץ מהגלגל האחורי (לא מצאתי משהו שיעשה את מלאכה דומה גם על הגלגל הקדמי וחבל). כך שרכיבה, גם בבוץ מחליק ועמוק, היא אפשרית ואף מהנה.

די מהר הגעתי לשלולית הראשונה בה הבנתי שאני לא יכול לחצות אותה ברכיבה.

זו היתה הזדמנות מצויינת למנות את רגל ימין לקבוצת ביקורת והיא שקעה במים מעבר לקו הגרב. רציתי לדעת האם במקרה כזה נוצרת בעיה אמיתית ברגל. למרות שחדרו מים גם לשכבה הפנימית, הרי הקור לא היה נורא ואף לא איבדתי תחושה. המשכתי לרכב עוד שעה והרגל לא היתה רטובה באופן מדאיג וגם לא ספגה מים.

ברגל השניה, המצב היה ממש מצויין. רכבתי בתוך שלוליות עמוקות, אחרי זמן מה, הפסקתי אפילו לחשוב על זה. פשוט נהניתי מרכיבה נעימה בתוך שלוליות, כמעט ללא צורך לעצור כדי לחצות בביטחה.

אני רוכב במכנסיים קצרים עם מעיל רכיבה, מתחתיו שכבה אחת או שתיים של חולצות מנדפות. למרות שהמעיל מרובה פתחים עד מאוד, אני כל הזמן פותח וסוגר אותו בהתאם לאופי הרכיבה. הוא עבד יפה עד 6 מעלות, מתחת לזה כבר צריך להוסיף עוד שכבות בידוד. בעליות, אני פותח רוכסן, בירידות סוגר. אני רוכב עם מכנסיים קצרים, כי הרגליים זה רק שריר, ואם הגוף חם, גם הרגליים חמות.

כשחזרתי, שטפתי היטב את האופניים במים מבוץ, בעיקר את המכלולים של השרשרת ושל המתלה הקדמי. אני לא שוטף ביותר מדי מים, כדי לא לשטוף את הגריז מחוץ לצירים.

היה כיף.

כיצד להתגונן מפני הקור ברכיבת אופניים

אחד הדברים המאפיינים את ספורט הרכיבה, היא השהות הארוכה בחוץ, ובהרבה מקרים, בטבע. קצת לפני החורף, החלטתי לבדוק כמה מקומות שסיקרנו אותי, בפרט, כיצד אני יכול לחצות את מחלף קאסם מדרום לצפון, בצד המזרחי שלו. (בצד המערבי, יש שביל נוח עד לאיזור פארק אפק – מקורות הירקון)

כביש 6, מעבר מכפר ברא וקאסם לכיוון מערב

מצאתי תעלת ניקוז מתחת למחלף, והתחלתי לרכב בה. זו תעלה מענינית מאחר שאי אפשר להבחין מהצד השני. הבחנתי שיש סימני צמיגים, אז הנחתי שהכל בסדר.

לקראת הסוף, כשאני ממש קרוב, כל הקרקעית היתה מכוסה מים. המשכתי אט אט לרכב כשאני נשען על הקיר, עד שהגעתי למצב בו איני יכול להמשיך הלאה (עמוק מדי) ואיני יכול לחזור לאחור. קיללתי את עצמי והכנסתי את שתי רגלי אל מים השטפונות הקפואים. בחוץ, פחות מ-15 מעלות ואני במרחק של 10 קילומטרים מהבית. המצב היה הרבה יותר טוב, אילו הייתי מצוייד בגרביים עמידות למים.

הקור בקצה המנהרה

מאחר שלא הבאתי גרביים יבשים (שלא היו עוזרים במילא במקרה של נעליים ספוגות מיים) עמדו בפני 2 אפשרויות. לרכב הביתה, או להתקשר לחילוץ. בחרתי ברכיבה.

אחרי 5 קילומטרים, עצרתי, סחטתי את הגרביים וניסיתי להחזיר תחושה לרגליים. אילו הייתה לי שקית נליון, הייתי עוטף את הגרביים כדי להפחית את האידוי. לא בטוח שזה היה משנה.

חצי שעה אחרי זה כשהגעתי הביתה, לא היתה לי תחושה ברגליים. נכנסתי לאמבטיה והפעלתי מים קרים. במקרה של איברים קפואים, מים חמים עלולים לגרום לנימי הדם להתפוצץ. למרות הקור, יש להשרות את המקום במים חמימים, לא חמים. נכנסתי אל תוך אמבטיה של מים חמים, אבל את הגרליים שמרתי בחוץ. אפילו אחרי דקות ארוכות, כל טיפה חמימה הרגישה רותחת על הרגל. אבל כל עוד הגוף שומר על החום, הסיכוי לחלות הוא נמוך. לכן, גם במהלך הרכיבה כמעט לא עצרתי ורכבתי חזק כדי לשמור על הגוף בעומס ובעיקר – חם.

אבל גם לא בוחרים לבצע טבילה במים קפואים ביום קר, הקור עלול להוות מטרד לא פשוט. החשיבות הגבוהה ביותר היא לשמור על החזה חם. אם החזה קר בזמן רכיבה, תעצרו. זה מצב שעלול להתדרדר לדלקת ריאות. ריאות ולב חמים, יספקו חום לשאר הגוף. הרגליים והידיים כוללים בעיקר שרירים, שמפיקים בעצמם הרבה אנרגיה ועל כן מתמודדים טוב יותר עם הקור. כשהגוף חם, גם האצבעות יתחממו.

מתחת ל-15 מעלות, אני עושה שימוש במעיל רכיבה, מתחת ל-6 מעלות, אני מוסיף שכבות בידוד על החזה. כשהחזה חם, שאר הגוף יכול להתמודד עם הקור יותר בקלות. גם ב-6 מעלות, אני רוכב במכנסיים קצרים.

עוד איבר רגיש לקור, הוא הראש. כובע צמר מתחת לקסדה יכול לעשות פלאים לאיכות הרכיבה. כשהראש מתקרר, יכולות הריכוז נפגעת, ויש מצב למיגרנות ולכאבי ראש.

הסכנה הגדולה ביותר היא משילוב של קור ורטיבות. פעם, כאשר נתפסתי בשדות בלי ציוד הגנה מפני הגשם, הפתרון הפשוט והיעיל היה לרכב בלי חולצה. אם לא קר מדי, גוף חם יכול להתמודד עם המים ואפילו לעשות בהם שימוש כשכבת בידוד מפני הקור. ואילו בגדים גורמים לאידוי ועל כן להתקררות.

יחד עם זה, אם יודעים כיצד ולומדים לזהות את השבילים הנוכנים ומצויידים בציוד הנכון (ערדליים, כפפות, מעיל, חם וציוד להחלפה – כל מיני דברים שאני לא ממש מקפיד להצטייד בהם), גם בחורף, אין סיבה לוותר על רכיבה.

  • גילוי נאות: אני לא בעל הכשרה רפואית בספורט או רפואה, כל הנכתב מניסיוני בלבד.

תזונת פליאו וספורט אירובי

בשנים האחרונות אני עוסק בספורט אירובי, רצוי למרחקים ארוכים, רכיבות אופניים, בשטח. 50 קילומטרים, 100 ולעיתים גם 150 קילומטרים.

עד כה, עשיתי שימוש בפחממות תעשתיות כדי לספק לעצמי אנרגיה. זה לא רעיון שלי, קראתי מה ממליצים לרכיבה למרחקים ארוכים. התיאוריה אומרת, שיש בגוף מאגרי גליקוגן (הדלק של השרירים) המספיקים ל-1500 קלוריות. שעה וחצי רכיבה מאומצת, לערך. ואכן, אחרי שעה וחצי, חשתי נפילה משמעותית באנרגיות, ועל כן הייתי צורך פחממות תעשיתיות, 20 דקות לפני כן. וכך רוכב שעות.

יחד עם זה, לשימוש בתזונה כזו יש חסרונות, והוא שברגע שהפחממות נגמרות, חוויים נפילה מאוד רצינית באנרגיה. למעשה, היכולות להמשיך לנוע כמעט נגמרת. בעיה נוספת, היא הצורך לאכול כל חצי שעה, מה שפוגע בהנאה ברכיבה.

לאחרונה, החלטתי לנסות תזונת פליאו. ככול שהתעמקתי יותר בתזונה הזו, כך מצאתי את עצמי מתחבט בשאלה, כיצד אוכל להמשיך לרכב שעות. הרי עד כה, כל פעם שיצאתי לרכיבה מעל שעתיים, לקחתי איתי דגני בוקר והייתי מתדלק את עצמי.

החלטתי לנסות לרכב, והפעם, מבלי לתדלק את עצמי כל הזמן. אכלתי שעתיים לפני בעיקר אורז. כבר מתחילת הרכיבה, התחושה הרבה יותר טובה. אני מרגיש הרבה יותר את השרירים, ואני הרבה יותר חזק. מצד שני, יש בי פחות תחרותיות, פחות רצון לדחוף קדימה. אני יותר רגוע והרבה יותר נהנה מהרכיבה. כאשר עולה הצורך לתת דחיפה, מתחיל להיות מעניין. במקום להרגיש כיצד במהירות חומצת החלב מצטברת בגוף, יותר קל להגיע לשיווי משקל של הוצאת אנרגיה וצריכת חמצן, ולרכב במהירות ממוצעת הרבה יותר רחוק והרבה יותר זמן. למעשה, מרגע שהפסקתי לצרוך פחממות תעשתיות, הכושר שלי השתפר מאוד משמעותית. אני לא מנסה לשבור שיאים, אבל איך שהוא, מבלי להתאמץ, אני כל הזמן משתפר.

ואני לא היחיד שחושב כך, מאמר בטמקא מצד חוקר שגילה כיצד ההמלצות של התאגידים לצריכת נוזלים ופחממות מרעילות והורגות את המתאמנים.

עכשיו, נשאר לי למצוא כיצד אני פותר לוגיסטית את הבעיה של רכיבה במשך ימים מבלי לעשות שימוש בלחם ושאר הרעלים. יש כמה רעיונות, אעדכן כאשר הניסויים יצליחו. על פניו נראה שאני יכול לנוע בלי לאכול בערך 3 שעות בקצב גבוהה, ובקצב נמוך, נראה שהרבה יותר.

 

כיצד הגעתי לתזונת פליאו?

אני בן 45, גר בהוד השרון, ורוכב לעבודה באופניים. זו רכיבה של 5 קילומטרים, שלוקחת לי 20 דקות. ברכב, זה לוקח יותר. אני אוהב לרכב באופניים, ואני רוכב די הרבה. 100 קילומטרים בערך לשבוע. לפעמים, אני מפנק את עצמי ברכיבה לבאר שבע, לפעמים לכנרת. הכושר שלי טוב מהממוצע, והורדתי 10 קילו במהלך השנתיים שאני רוכב. אני לא רופא ולא בעל הכשרה או השכלה בנושא, אני מנסה על עצמי ניסויים וקורא ברשת. הרכיבה איפשרה לי שליטה טובה יותר על התזונה שלי מאשר אי פעם. יש מקום לשיפור.

כדי לרכב 150 קילומטרים באופניים, חייבים להבין תזונה. ברכיבות ארוכות, לרוב, עשיתי עד כה שימוש בתערובת של דגני בוקר + חטיפים מלוחים. באופן כזה, אני מקבל מספיק אנרגיה כדי לנוע, ומחזיר לעצמי את כמויות המלח האובדות בזיעה. מאחר שללעוס דגני בוקר במשך 5 שעות, זה די משעמם, פעם אחת ציידתי את עצמי בלחם שיפון עם שמן זית. בצהריים, עצרתי לפת לחם שיפון באם הדרך, לעסתי להנאתי והמשכתי לרכב. הרגשתי כבד בעשריים קילו. רק אחרי שעתיים ההשפעה נעלמה. היה סיוט. באופנים לומדים דברים בדרך הקשה. הבנתי שלתזונה יש השפעה מכרעת על התחושה. כאשר רוכבים כך, הכל הופך להיות הרבה חזק. גם ההשפעותה הרעות של המזון. לאחרונה הבנתי שעדיף בכלל בלי לחם. אבל על כך בהמשך.

מאז שאני זוכר את עצמי, אני אוהב פחממות מתועשות. לחם לבן, למען הדיוק. באגט. אבל הכל הולך, בורקס, מלוואח, ג'חנון. וופלים, ביסלי, פלאפל, פיצה, אפשר עם סוכר, או שוקולד. אני לא יכול לעמוד במראה שלהן. מניחים לפני צלחת של עוגיות, אני שומע אותן קוראות לי, שרות לי כמו סירנות, אכול אותי, בבקשה ואני אוכל אותה. ואחרי הראשונה, באה שני, ושלישית. עד שאין עוד. ואני רוצה עוד.

מאידך, עגבניות, מלפפונים, גמבה, בננות, אף פעם לא באו לי טוב. לא אהבתי את הטעם, את המרקם, ואפילו לא את המראה.

למרות שאני מוציא כמויות נכבדות של אנרגיה, לא הצלחתי לרדת במשקל מעבר לסף מסויים. אכלתי שטויות. קצת, מדי פעם. לפי החישובים שלי, לא צרכתי את 3000 הקולוריות שאני מוציא יותר. הייתי אמור לרדת, אבל איך שהוא, לא ירדתי במשקל. משהו בחישובים לא הסתדר לי. נראה לי, שאני מקבל הרבה יותר אנרגיה ממה שתאוריתית המזון מספק. עוד בעיה, היתה תחושה חזקה של רעב. בעיקר הפריע לי, שאם אני מתיישב ליד צלחת של חטיפים, אני אוכל ואוכל בלי יכולת להפסיק. אבל אם אין חטיפים, אני אקנה, אני אשדוד סוכריה מהילד. זה היה חזק ממני.

אנשים רזים, רואים שהם לרוב אוכלים לאט. ומעט. ואני, עם כל הרצון, לא מסוגל לאכול מעט, וודאי שלא לאט. מה בדיוק הבעיה שלי? האם זה תורשתי?

על מנת לבדוק את הסוגיה, החלטתי לעבור לתזונה מבוקרת לגמרי. לארוחת הבוקר, לחם שיפון + שמן זית ועגבניות שרי. קראתי שלחם השיפון מתעכל לאט, הוא מכיל סיבים תזונתיים ועל כן אני שבע בזכותו עד לצהריים. בצהריים, צלחת ענקית של חסה, סלט ירקות, לפינוק, לפעמים, פחממות כגון קינואה ואחיותיה, ומשהו שיספק חלבונים (אפשר חזה עוף, או משהו מנה צמחונית).

הפסקתי לגמרי עם הלחמניות החמודות שמקום העבודה מספק בערב. לארוחת הערב, ביצה קשה (או חביתה). אם אני קצת רעב, אני לוקח לי שקדים, אגוזי מלך. דברים שומניים שמתעכלים לאט. מעבר לכך, הפסקתי לגמרי עם כל הממתקים (מלבד שוקלד מריר, קצת) כל המטוגנים, שבוע של בריאות. לראות מה קורה.

התוצאה היתה מיידית ומצוינת. ירדתי קילו וחצי בשבוע. הייתי מרוצה. בעיקר, הייתי מרוצה מכך שאני כבר לא מרגיש רעב. וכמו בכל ניסיון לשינוי תזונתי, מגיע רגע האמת. הארוחה המשפחתית או האירוע החגיגי. הפעם, החבר'ה בעבודה הביאו כל טוב לקראת השבת. באגטים, באגטים, חומוס, עוגות, עוגיות שוקלד. לקחתי לי קצת מלפפונים חמוצים עם חומוס. ועמדתי בפיתוי. שמתי לב, שאני מסוגל להביט לעוגיות בעיניים ולסרב.

בצהריים, הרגשתי חולשה, עברתי במטבח, וראיתי שהחבר'ה השאירו באגט. מה כבר יכול לקרות רע מפיסת באגט קטנה? 10 סניטמטר אורכה. אני לא אוכל עוגיות, כי אין. אולי חסר סוכר וארגיש קצת טוב יותר.

אני מנטר את עצמי כמו עכבר מעבדה. בודק משקל פעמיים ביום, בודק לפני ההליכה לשירותים, בודק אחרי. כמה זמן לוקח לכוס מים לרדת, יודע בדיוק מה נכנס ומה יצא. והנה, פתאום, שוב המשוואה יצאה לי מהסדר. פתאום, אני עולה במשקל, ולא יורד. 24 שעות של תסכול. ואז, אני הולך לשירותים, והכל יורד במכה.

כאן התחלתי לחשוד.

הכרתי פעם אופה שאמר, שבאגט הוא הדבר הגרוע ביותר לאכילה. מאז, כמעט לא נגעתי בו, ועברתי ללחם שיפון (גם בהמלצתו). לטענתו, מוסיפים ללחם חומרי התפחה המאפשרים קיצור תהליכי הייצור. כבר לא צריך להעמיד את הבצקים שעות עד שיהיו מוכנים. הם תופחים תוך כדי אפיה.

אני קורא באופן הדוק מאמרים על תזונה. רציתי לדעת האם פלאפל הוא בריא, האם שווארמה מזיקה, האם פיצה בריאה. כולם, תמיד מתייחסים לערכים התזונתיים של המזון, ככה וככה קלוריות בזה, שמן, שומן, סוכרים, טיגון. הדברים הקלאסיים.

קראתי על השערוריה הנוגעת לכך שמה שכתוב על לחמי הבריאות והלחם הקל, זה לא תמיד מה שיש בהם, על הרכב הקמח בישראל. אף לא מילה על כך שיש חומרי התפחה. יש כאלו שיגידו שזה הגלוטן, אבל בלחם שיפון יש גלוטן. ואני צורך שתי פרוסות שלו כל יום. מעולם, לא קראתי מאמר אחד באתרים הספורט והמיין סטרים, בעברית שציין את מה שכנראה כל אופה יודע, דוחפים המון חומרים לבצק, לא רק כדי שיהיו לו חיי מדף ארוכים, אלא כדי שיתפח בעודו בתנור, בלי צורך להמתין לכך שהבצק יתפח ויחכה בסבלנות.

אם זה כך, עבור אנשים בריאים, הבעיה בלחם היא לא רק שהוא מקפיץ את רמות הסוכר, ולא רק שהוא לא מכיל סיבים תזונתיים, אלא בעיקר שהוא פוגע בתהליך העיכול עצמו.

פגיעה בתהליך העיכול, אולי אף גרועה מאשר הקפצת רמת הסוכר. במקום שהגוף יפטר מהר מחומרי הפסולת, הם נשארים בתוכו ונספגים. כך שאם אכלתם משהו, ביחד עם לחם, הוא ישאר הרבה יותר זמן בגוף, יגרום הרבה יותר נזקים, יתחמצן, יעלה עובש, יפגע בחיידקים הטובים שבקיבה, יגדיל את הסיכון לסכרת ואולי אף את רמת הכולסטרול. זה לא משנה אם זה לחם קל, פיתה, פיצה, ביסלי או ספגטי, חיטה מלא או לא. נראה שכל הבצק התעשיתי פסול.

השיפור אצלי לא נבע רק מאי איכלת לחם. הפסקתי גם עם ממתקים. אני כבר לא רוצה, לא בא לי. כיום, אני יכול להביט לסופגניה בעין האדומה שלה ולא להזיל ריר, התחלתי ממש לבגוד בה ובכל משפחתה. אני מפלרטט עם עגבניות, אני לועס במלפפון ומנשנש בגמבה. אך יותר מזה, אני ממש נהנה מזה. ממש. גם התחושות הפיזיות השתנו. ברכיבה, אני הרבה יותר חזק, השרירים מגיבים טוב יותר ומשדרים טוב יותר את מצבם, רמות הקשב עלו.

חבר, שחלקתי איתו את הממצאים, הזכיר את תזונת פלאו. נכנסתי לאתר המצויין שלהם בעברית ובלוג של הפליאו של מר קדמוני, והנה, מצאתי לשמחתי שאני לא הראשון שמרגיש כך.

הפליאו אינה דיאטה, היא שיטה להבחין באילו מוצרים עדיף לא לגעת. אדם יכול להיות צמחוני, טבעוני או אוכל כשרות, ועדיין להיות מאוד מרוצה ממה שהוא אוכל במסגרת מה שנקרא מזון פליאו.

בקריאה באתר, הבנתי שלא רק מדובר על מה בצקים תעשתיים, כל מה שעשוי מדגנים הוא בעייתי. אז החלטתי להפסק עם זה, ולראות מה קורה.

כיום, כאשר ניקיתי את הגוף מהרעלים התעשייתים, התגובות שלי לחומרים מזיקים היא מיידית. שוחחתי על הנושא עם חבר שחזר מתאילנד, אחרי חודש שאכל שם רק מזון מקומי לא תעשייתי, חזר לארץ, אכל פסטה והרגיש רע. הבטן התנפחה, חולשה, עייפות. הוא ציין שבתאילנד, קל להבחין בהשפעות הרעות של המזון התעשייתי על האנשים. למשל, אני, לא צורך מוצרי חלב מלידה. גם בתאילנד לא מקובל לצרוך חלב. לעומת זאת, התיירים, צרכני חלב, מפתחים שדיים (הגברים).

אצל התאילנדים, מה שנכנס, גם יוצא מאוד מהר. כך, לחומרים המזיקים יש פחות אפשרות להתעכל. התאילנדים אוכלים חריף, המאיץ את תפקוד מערכת העיכול. הם אוכלים מנות קטנות ומגוונות. אין אצלם בצקים, אלא אורז כבסיס ועליו מיני מזונות שונים. אם צורכים בשר, הרי הוא בכמות קטנה, חתוך ומונח על מצע של אורז.

כל מיני "בעיות קטנות" כמו עייפות, רעב תמידי, בעיות עיכול, בעיות שינה, בעיות להתעורר, בעיות עור, עצבים, חוסר ריכוז, התמכרויות, כולם פחתו אצלי, ואצל אחרים. כאשר הגוף נקי, ההתנהגות נקיה ורגועה. לא הייתי ער לכך שיש לי בעיות. הדחקתי, ייחסתי את זה לקשיים הקטנים של החיים. מאז ומתמיד לא היה לי נוח להתעורר בבוקר. ופתאום, הרבה יותר קל. אני חי בלי לחם, וזה לא חסר לי. הרבה יותר אורז, בלי חומרים מייצבים, בלי חומרים מוקשים.

אחד הדברים שהפליאו מדגישים הוא נושא הרעילות של המזון. ברוב המקומות, כאשר דנים  בתזונה, יציינו שיש מוצרים שהם לא מומלצים, שהם פוגעים בגלל אחוז שומנים גבוהה, בגלל סוכר וכו'. אבל לא מציינים שלמעשה מדובר על קיומם של מזונות המערערים את שיווי המשקל של מערכת העיכול. לא רק לחם הוא בעייתי, כל המשקאות המוגזים (עם סוכר, או ממתיק מלאכותי).

אם תתענינו בנושא, תחשפו שיש הרבה המעקמים את אפיהם לנוכח הגישה. למשל, באתר של קופת החולים הכללית מתייחסים לפלאו כאל "דיאטה" ושאסור לצרוך בה פחממות (שני נושאים שבאתר הפליאו מדגישים שהם לא נכונים). הפלאו היא לא רק עירעור התפיסות המקובלות לגבי מזון, אלא גם חתירה כנגד השיטה הכלכלית המבוססת על המזון. כאשר אוכלים נכון, אוכלים הרבה פחות. צורכים פחות, ומחייבים את היצרנים לייצר מזון איכותי. פרמידה תעשתית שלמה של תוספי מזון ותהליכי עיבוד מזון מאויימת על ידי אנשים המרגישים שהמזון התעשייתי מזיק להם.

הפליאו היא קודם כל לקיחת אחריות, בחירה, מה טוב לך ומה לא. יש כאלו שיאכלו 4 ביצים בחמאה בבוקר, בסופו של דבר, כל אחד יכול לבחור ולהתאים כל גישה אחרת לפליאו, כל עוד לא אוכלים רעלים. הגדולה בעיני של הגישה, היא ההכרה בכך שיש מזונות שהם רעילים. שהם דופקים את הערך התזונותי של מזונות אחרים. שהגישה המסורתית של ספירת קלוריות וערכים תזונתיים לא עובדת. לפחות לא עבורי, וכנראה גם עבור רבים אחרי.

ולסיום תגובה של מגיב באתר טמקא על הידיעה שמשרד הבריאות יחייב סימון מוצרים לפי ערכם התזונתי:

בבקשה תעבירו חוק המחייב שקיפות מלאה לגבי מה מעוללים לאוכל לפני שהוא מגיע לצלחת. כגון השרייה באמבטיית כימיקלים, הלבנה בכלור, הקרנה, חומרים משמרים כגון ניטריטים, האכלה של בעל חיים בשייירי בית מטבחיים או פסולת תעשייתית, אנזימים, הורמונים, אנטיביוטיקה או צבענים מלאכותיים למיניהם, גם אם מדובר על 'תוסף תזונה'וכן האם מדובר על חיית בר או גידול בכלוב, קילוף ומיצוי פרי למיץ באמצעות אנזימים, תדירות ריסוס, והחומר בו השתמשו עם תאריך ריסוס אחרון טרם הקטיף, שימוש בגז לצרכי הבחלת הפרי,דשנים כימיים, תהליכי הקפאה והפשרה של המזון, כולל של פירות וירקות והאם הונדס גנטית או לא. במאכלים חומציים או שומניים ראוי לציין גם מידע רלוונטי על האריזה, ועל כל הנ"ל לכלול גם את רכיבי המשנה שבהם מתחבאים לא מעט הפתעות.. מן הסתם אין מקום על האריזה אבל זה מידע שניתן לספק בהפנייה לאתר המוצר ששם יהיה מידע מלא. וכן, גם על כימיקלים שכמותם קטנה.

אחד המקורות שנתן לי השראה, הוא של בחור חולה קרון, שמסביר את הדרך שבה הוא פסל מזונות, ומאיר עיניים לגבי תהליכי העיכול.

רשימת המוצרים המותרים והאסורים לפי שיטת הפלאו

תזונה והפרעות קשב אצל ילדים

מחקרים על החידקים בקיבה (יש צורך ברישום לאתר "הארץ")

כיצד מזון רע משפיע על מוחנו

כיצד המזון משפיע על ההתנהגות שלנו

כיצד ללמוד למה הגוף רגיש.

 

אנגלית:

האמת המזעזת על הלחם – על הסודיות בתעשיית הלחם, התוספים, וההשפעות האפשרויות.

למה אני לא אוכל לחם תעשיתי

 

רכיבת לילה לכפר תבור והקפת הכנרת

השנה, כמו בשנים עברו, החלטנו לנפוש את חופשת הקיץ בכפר הנופש עין גב. וזו הזדמנות שלי לנסות שוב לרכב לכנרת. בפעם שעברה, רכבתי בסתיו. לכן יכולתי לרכב ביום. אבל תנאי מזג האוויר הביאו אותי לרכיבת לילה. זה לא משנה באיזה כושר אתה, כאשר הטמפרטורת מטפסות מעל 30 מעלות, הרכיבה היא קשה. וקצת למעלה מזה, ממש יכולה להיות מסוכנת.

את המסלולים אני מתכנן באמצעות אתר המבוסס על openstreetmap. לרוב, התוצרים מאוד מדוייקים ומאפשרים לרכב לאורם. הפעם, ניסיתי מסלול קצת שונה, בעיקר בקטע בו אני גולש לעמק יזרעאל. בפעם שעברה, עברתי דרך רמות נפתלי, מה שדרש מאמץ לא פשוט. הפעם, מצאתי דרך נוחה יותר דרך קיבוץ דליה ומשמר העמק.

אני אוהב במיוחד את הרכיבות הארוכות מאוד. במהלך פעילות גופנית, הגוף עובר תהליכים. למשל, אחרי 40 דקות רכיבה לערך, הגוף נכנס למצב המורגש אצלי כ-"תחנת כוח". ההספק שאפשר לפתח גדל משמעותית, ואפשר לנוע עוד ועוד ועוד. עליות שנראו מפחידות, עוברות בלי חשש. הכאבים נעלמים. עוד שעה רכיבה, ונכנסים למצב של השקט. בו כל הרעשים נבלעים, והחיים עוברים לריחוף במעין דממה דקה ונעימה. אחרי 4 שעות, גם תחושת המאמץ המעטה שנשארה – נעלמת. ההרגשה היא כמו על אופניים חשמליים. אבל זה לא נגמר כאן. כי עדיין יש את שאריות המחשבה מטרדות היום יום. מתי שהוא, גם הם נגמרים. ומה שנשאר זו הוויה טהורה של חיבור מושלם לזמן ולמקום. זו הנקודה שאני מחפש. עוצמת החוויה היא כה גדולה, עד שהיא נשארת בי לעיתים שבועות אחרי הרכיבה עצמה.

 

יצאתי מהוד השרון, בערך בשעה חמש אחרי הצהריים. כבר מספר שבועות אני מתאמן בלילה. רכיבת לילה דורשת יותר ריכוז והיא הרבה פחות סלחנית מרכיבת יום. עוד סוגיה שהטרידה אותי, היא שאלת העייפות. כיצד אתפקד ברכיבה אחרי 24 שעות ללא שינה. (ניסיתי לנמנם במהלך היום, אבל לא הצלחתי).

 

רכיבה באופניים היא בעיני כמעט פעילות חשאית. נעים היכן שמעטים נעים, אין מצלמות תנועה, אין מצלמות מהירות, אין משטרה. נקודות המבט אל התרבות האנושית היא חיצונית. לא רק שהכל שקט יותר, אלא שמתקבלות פורפורציות אחרות לגבי הארץ והמציאות. לדוגמא, המרחקים בין ערי השרון לתל-אביב נראים קצרים להפליא כאשר מבצעים אותם באופניים. היחס של המדינה לסביבה, הזיהום הנורא הנראה כמעט בכל מקום, בעלי החיים המתרוצצים להם בכל מקום. הכל מרגיש אחרת כאשר נעים כיצור זעיר על פני האדמה. בפרט, אחרי כל כך הרבה שעות של רכיבה שהגוף מפוצץ בהורמונים מעוררים ומרגשים.

היה חם. חשבתי, שבמהלך הלילה, תהיה הקלה מהחום והרכיבה תהיה קלה יותר. אך לא כך. גם בלילה, השילוב של לחות וקיץ הוא מתיש. נעתי לאט. אט אט טיפסתי מזרחה. נכנס לישובים וקיבוצים קטנים מהשדות, רוכב בדממה הלילית וממשיך להתגלגל. במצב כזה, נראה שהזכרונות צבעוניים יותר, מזוקקים.

 

התנועה ביער מגידו לכיוון העמק, היא חוויה שכבר בהתהוותה ברור שלא תשכח. גם ביום, היער הוא נוף שונה. אך בלילה, הוא מלא רחשים ותנועות, הנשמעות ומורגשות קרובות, ובכל זאת, הן בלתי נראות.

בלילה, כמו בלילה, רכבתי אט אט בשביל, ולפתע מולי אני מבחין בעשרות זוגות עינים הבוהות בי, נראה ששני הצדדים היו מופתעים באותה מידה. רק אחרי כמה קריאות מדמות צפע מצידי (מעין "קססס קססס") הם החליטו לפנות את השביל. לפי סוג התנועה שלהם, הסקתי בדיעבד שמדובר בשפני סלע.

בעבר, נסיתי לצייד את עצמי בפיתות מלאות כל טוב. וכל פעם, מצאתי את עצמי נגעל מעצם המחשבה ללעוס אותן. ניסיתי למלא אותם במגוון ממרחים, בין אם מלוח או מתוק. בכל מקרה, פשוט לא התחשק לי ללעוס אותן. כך שאני נע בין תחנות הדלק הזמינות כיום למרבה השמחה גם באמצע הלילה, וכך אני מתדלק  עצמי בכריך. אלו הן נקודות של אור ואוכל, גיחה קטנה מהטבע חזרה אל התרבות האנושית, רק כדי לשקוע שוב אל המרחבים השחורים והשלווים. האווירה של תושבי המקום, היא לרוב רגועה יותר ומסבירת פנים, ואף עוד יותר כאשר צצים באופניים בשתיים לפנות בוקר.

הרבה מאוד שואלים אותי אם אני מפחד. והאמת, השאלות הללו באמת מעוררות בי פחדים. בפועל, כאשר אני עולה על האופניים ונכנס לשטח, הפחדים נעלמים. בשדות, הדברים תלווים בעיקר בי, באופן שבו אני פועל. הפחדים העיקריים שלי הם כאשר נע בישובים, וככול שהישוב גדול יותר וסואן יותר, כך פחות נעים לשהות בו. בעיר, רוכבי האופניים משלמים על טעויות של אחרים, בשדות, הטעויות הן של הרוכב, והמחיר, לרוב הרבה פחות גבוה. הרבה אנשים העירו שהישיבה על הכסא לאורך שעות מכאיבה להם. הפתרון הוא (מעבר לכיסא נוח) הוא להשתמש בכיסא כתומך ולנסות להפעיל כמה שפחות משקל עליו, ויותר על הרגליים. למעשה, ככול שרוכבים מהר יותר, כך נעזרים פחות בכיסא והוא פחות מטריד.

בניגוד לריצה, בה מאמץ ארוך מאוד הוא קשה ולעיתים אף מסוכן, ברכיבה, ניתן לנוע אט אט להימנע ממאמץ יתר. כל מי שיכול לרכב במשך שעתיים בשבילים במהירות של מעל 20 קמ"ש, יכול לרכב עשרות רבות של קילומטרים כל עוד יקפיד לאכול ולשתות כראוי.

 

כל המחשבות והטרדות נדחקות, כאשר יורדים מכיוון יער מגידו אל עמק יזרעאל. ירידה ארוכה ארוכה ארוכה בכביש סלול. כאשר הרוח מקררת והאופניים צולחים את האוויר בדממה. ואז, בסוף, העמק. מסביר פנים, מבלבל בכיוונים שלו. הלילה, זכרון של סתיו, בו האדמה נרגעת, נפתחת קצת וניחחות עדינים של רגבים, עלים וירק עולים, עוטפים ומתפשטים עד שהשמש תזרח ותחרוך שוב הכל.

 

לא הגעתי לכנרת הפעם. אחרי 130 קילומטרים נאלצתי לעצור ולחכות לחילוץ. מצאתי את עצמי בכפר תבור. ישוב נעים ומטופח, וכמו כל ישוב, חסר מקום מנוחה מוסדר לנעים בדרכים. בדרך, חשבתי שאם אהיה עייף, אוכל להיכנס לאחד המטעים ולשרוץ על האדמה. הפתעתי את עצמי והצלחתי לרכב לילה שלם בלי שינה, מתדלק בכוס קפה ומשקאות אנרגיה. לא ממש נהנתי מזה, אבל הוכחתי לעצמי שזה אפשרי. נימנמתי לי כמה שעות בגן ציבורי, בתשע עברתי בסופר המקומי והעמסתי על עצמי קצת פחממות. למרבה המזל, חום של מעל 35 מעלות, הניס את התושבים אל בתיהם, ויכולתי לנמנם בשקט כמה שעות בצל.

התוכנית המקורית כללה לא רק רכיבה לכנרת, אלא גם ניסין להקיף אותה בשביל סובב כנרת. לצערי, שביל סובב כנרת הוא יותר שביל כמעט סובב כנרת. לא רק שהוא לא באמת סובב את כל הכנרת, אלא גם היכן שהוא נמצא, לא תמיד נוח לנוע בו.

מצומת צמח ועד עין גב, זה שביל רכיבה סלול ונעים ביותר. ישנם מקומות מוזנחים יותר (כמו איזור קיבוץ האון) אך לרוב גם ילדים רכים לא יתקשו לרכב בו.

צפונה מעין גב, ניתן לנוע על שבילים בין החופים השונים. השבילים לעיתים לא ממש מתוחזקים. וכאן למדתי גם שבניגוד לאיזור הירקון, בכנרת ממש לא מקובל לתת לענפים לגעת בך, הם שמרנים ואוהבים לשמור עליהם חתיכות מהעור של העוברים בדרך.

צפונה ממלון כינר, אין למעשה שביל מסומן. ניתן לרכב גם קרוב לכנרת וגם בין השדות, אבל לעיתים נתקלים בהם בהפתעות, כמו גדרות כמעט שקופות ושלטים האוסרים על הכניסה. האיזור הוא איזור חקלאי, עם הרבה בקר (מה שנראה לי מוזר, כי בקר מזהם את מי התהום ולמעשה מטיל את גליליו אל הכנרת)  והרבה שבילים ארוכים ונעימים לרכיבה (שלא מומלץ לסטות מהם, לנוכח שלטי "מוקשים היזהר"). יש שם מקומות מגניבים שאפשר לשרוץ בהם שעות, אבל כאשר השמש עולה ומאיימת לאדות אותי, נאלצתי להמשיך ולרכב.

מגשר אריק ועד לאיזור כפר נחום, נאלצתי לעלות על הכביש. מכפר נחום ועד כביש 90, יש שביל נאה אך לא תמיד מסומן (באיזור הכנסיות, הוא נצמד לכביש הראשי) באיזור גינוסר שביל סובב כנרת אמור להיות על בסיס המוביל המלוח (תעלה מכוסה בטון המובילה מים מלוחים ממעינות בצפון לירדן בדרום, כדי לשמור על איכות המים של הכנרת). אי אפשר לרכב על המוביל המלוח, כך שגם באיזור זה רכבתי על הכביש.

 

צפונה, משם, עד לטבריה, ניתן לרכב על שבילים עם גיחות לכביש. מטבריה ועד חוץ צמח השביל מסומן אך לא מתוחזק ברמה אחידה (הוא עובר גם בשטחים שיש כאלו הטוענים השייכים להם).

החום בקיץ מהמם. עוצר חשיבה, מכביד על הגוף. לצערי, גלשתי לאמצע היום במהלך הרכיבה, והפתרון שלי היה לשפוך על עצמי בקבוק מים. בכל מקרה, אני מאוד לא ממליץ לרכב בכזה חום. יש סימנים לכך שמתקרבים לחום יתר. כאבי ראש, עירפול, ובעיקר, אם החולצה מרגישה יותר חמה מהגוף. אני מאוד ממליץ לא לבדוק את הגבולות, אבל כן ללמוד להכיר את מגוון התחושות המתעוררים תוך כדי רכיבה.

סיימתי בהרגשה של עוד. הרבה מאוד מהמכרים שלנו שואלים לקראת הקיץ "לאן אתם טסים". ואנחנו, לא טסים. ישנם אנשים המטפסים על הרים גבוהים במדינות רחוקות, כדי לבדוק את מעטפת היכולת. לרכב בקיץ באיזור טבריה נראה לי לא פחות מאתגר. אך יותר מזה, רכיבה בשבילי הארץ היא כמו רכיבה בארץ זרה. זו ארץ יפה, מגוונת, מאתגרת, מפתיעה. אפשר לשכוח היכן נמצאים ופשוט להיות.

הוד השרון כפר תבור

סובב כנרת באופני הרים

 

כיצד לרכוש אופני הרים חדשים

השבוע חגגתי עם האופניים 6000 קילומטרים. הם עלו לי 2400 ש"ח, אבל שפכתי עליהם עוד אלפים רבים, למדתי בדרך הארוכה, אילו אופניים לרכוש וכיצד לעשות זאת. אני חושב שעשיתי באופניים שימוש מיטבי, רכבתי מהוד השרון לכנרת, וגם לבאר שבע.

ישנם סוגים רבים של אופניים, עשרות יצרנים ומאות אפשרויות. גם ההוצאה המינמלית היא לא מבוטלת, ועל כן כדאי לחשוב מה צריך, ולא בהכרח להיסחף אחרי המוכר, או כתבות בתחום. גם האופניים הבסיסים ביותר, עשויים לשרת היטב במשך שנים רבות. כדאי לחשוב קודם כל, למה האופניים מיועדים.

לדעתי, אופני הרים הם אלו המעניקים את גמישות השימוש הגבוהה ביותר. גם האופניים הבסיסיות ביותר מאוד עמידות ולא יתרגשו מעליה או קפיצה ממדרכה בעיר. וכאשר רוכבים בעיר, יש שימוש ליכולת האחיזה, הבלמים ובעיקר השרידות של האופניים. ואופני הרים עם זנב קשיח, הם האופניים השרידים ביותר.

ההחלטה החשובה ביותר ברכישת אופניים היא עד כמה האופניים נוחים לרכיבה. לכן, כדאי לנסות לרכב על כמה שיותר סוגי אופניים, להרגיש את ההבדלים בינהם. לנסות להרגיש האם יש עומס על הידים, הכתפיים או הגב. איזה מותג רוכשים, וגם הפרש של כמה מאות שקלים בין האפשרויות השונות, הן זניחות.

ההחלטה הראשונה שיש לבצע, היא מה קוטר הגלגל הרצוי. קיימים אופניים עם גלגלי 26", 27.5" ו-29". ככול שקוטר הגלגל גדול יותר, כך נוחות הנסיעה גבוהה יותר, וניתן לשייט במהירות גבוהה יותר. מאידך, גלגל גדול, מתנגד יותר להיגוי, ומקשה על ההאצה. כיום, אופני 26" נתפסים ככאלו המתאימים במיוחד לרכיבות הדורשות זריזות, כמו רכיבה במורד שבילים. יש כאלו שיעדיפו כאלו גם לרכיבה עירונית המצריכה יכולת תמרון גבוהה.

כל עוד אין כוונה לבצע רכיבות אגריסיבות הכוללות קפיצות ורכיבה במהירות במדרון, אין צורך באופניים בעלי מתלה אחורי. מאחר שהמכלולים המכניים הינם יקרים יותר, ומאחר שהם גם דורשים טיפול ותחזוקה לאורך זמן, ככול שתרכשו אופניים יקרים יותר, כך העלות לאורך זמן תהיה גבוהה יותר. אופניים בעלי שיכוך מלא (קפיץ גם עבור הגלגל האחורי) יהיו באופן כללי יקרים יותר, מורכבים יותר לתחזוקה וכבדים יותר מאופניים מקבילים ללא שיכוך שכזה.

קיימים אופנים בעלי שלדת ברזל, אלומניום, סיבי פחם ואף מגנזיום. אלו משלדת ברזל, מגיעים לרוב ללא מתלים ולעיתים גם בעלות הילוך אחד. הן נועדו לאלו האוהבים קשיחות ופשוטות ובעלי כושר וכוח גופני. סיבי פחם קלים מאלו העשויים אלומניום, אך יקרים משמעותית. אני לא חושב שיש יתרון לשלדות המגנזיום, טוענים שהיא קשיחה יותר. מבחינת משקל, לא מצאתי הבדלים מהותיים.

בכל מקרה, יש נטיה להגזים בחשיבות המשקל של האופניים. מבחינה פיזיקלית, הכוח המופעל כלפי מטה הוא אינו המשקל המלא, אלא רק חלק ממנו. והשלדה אינה המקום הראשון להתחיל להוריד משקל מהאופניים, אלא דווקא הגלגלים. לרוב האופניים, גם ברמות מחיר בינוניות, יש גלגלים לא מאוד איכותייים. לכן, עדיף לרכוש אופניים זולים וכאשר הגלגלים נפגעים, לשדרג לגלגלים קלים יותר.

השלדה, אינה הרכיב היקר ביותר באופניים. למעשה, מערכות ההילוכים ומהתלים יקרות יכולות לעלות הרבה יותר. אך השלדה היא הרכיב שישרוד הכי הרבה זמן, לכן כדאי לרכוש אופנים בעלות שלדה טובה, ממותג ידוע. יש מגוון רב של מותגים, וחיפוש אחר "best mountain bikes" יחזיר רשימה מכובדת שלהם. גם אם המוכר ממליץ על אופניים שאינם ברשימה, רצוי להיכנס לאתר היצרן ולראות אם הוא מספק גם אופניים ברמות גבוהות ואם יש התייחסות אליו בכתבות באתרים המוקדשים לנושא. יצור שילדות איכותיות דורש טכנולוגיות, לכן כדאי להעדיף יצרן מוכר עד שמכירים את התחום.

אופניים זולים יכולים להיות מצויידים בשלדה מצויינת, אך לרוב המכלולים יהיו פשוטים. הבלאי של המכלולים הוא גבוה, כך שעם הזמן אפשר לשדרג את הרכיבים. בכל מקרה, מאוד כדאי לבקש במעמד הקניה להסב את הגלגלים לכאלו בלי פנימית (tubeless). העמידות של צמיגים כאלו מפני תקרים היא משמעותית הרבה יותר טובה מאלו עם הפנימית ואין צורך להתקין פס גומי המקשה על השליטה ומעיב על חווית הרכיבה.

בלמי דיסק הם פריט חובה סטנדרטי, יש כאלו המגיעים עם מערכת הידראולית וכאלו עם כבלים. האחרונים, אינם מספקים לרוב בלימה טובה לאורך זמן והחסכון הוא זניח, אך עשויים להיות יותר עמידים.

גם מערכות ההילוכים הבסיסיות יכולות לשרת נאמנה לאורך אלפי קילומטרים, האופנים שלי מצוידות במערכות הילוכים- shimno acera, שהן בקצה הנמוך של המגוון הקיים. יחד עם זה, הם החזיקו 6000 קילומוטריים והיו הפריט האחרון להחלפה.

גם רכיבים זולים מגלים עמידות יפה. המזלג הקדמי שלי שרד 7000 קילומטר. גם המעביר האחורי. הבלאי הוא בעיקר בשרשרת (שמאוד כדאי לשמן כל רכיבה בשטח).

לדעתי הדרך הנכונה היא לשדרג לפי בלאי. הכיף של להרגיש את ההשפעה של רכיב חדש, להבין את התפקוד שלו בתוך כל המכלולים, להכיר כל חריץ אדמה עם הרכיב הישן, ואז לנסות אותו עם החדש. רוכבים מתחילים לרוב לא ירגישו בהבדל, אבל שידרוג רכיבים אחרי שלומדים להכיר את האופניים, יאפשר להרגיש את השיפורים ולהבין את משמעותם.

רוב האופניים, גם היקרים יותר, יגיעו עם פדלים בסיסים בעלי מיסב פתוח, כך שעם הבוץ והגשם יתחילו לחרוק. לאלו הרוכבים בבוץ, כדאי לשקול לרכוש פדלים עם מיסב סגור. ידיות האחיזה (גריפרים), הן לרוב זולות, ויגרמו להירדמות כפות הידים ברכיבה ארוכה. כסא נוח, הוא בעיני גם פריט הכרחי. סה"כ, מדובר על תוספת של כמה מאות שקלים טובים למחיר הבסיס, אם כי אפשר למצוא מערכות נחמדות ב- 3000 ש"ח, שישמשו חודשים בלי אף שידרוג.

מעבר לכך, קיימות הוצאות נוספת והכרחיות על קסדה, כפפות רכיבה, מכנסי רכיבה וחולצה, שכדאי לקחת מראש בחשבון.

אני משקיע באופניים לפי מידת התועלת שהם הביאו. ככול שאני רוכב בהם יותר, כך אני משקיע בהם יותר, ולו בגלל שהחסכון של שימוש באופניים מגיע למאות רבות של שקלים כל חודש.

השימוש העיקרי שלי באופניים הוא רכיבה לעבודה. מהוד השרון לתל-אביב, זו רכיבה מקסימה של 20 קילומטרים לערך. התועלת מבחינת הכושר הגופני ומצב הרוח, בלתי ניתנת לכימות.

לצערי, גם רכישה בחנות השייכת לרשת מוכרת וגדולה לא מבטיחה שירות טוב שאחרי הרכישה. כדאי לרכוש מחנות שהצטבר עימה ניסיון חיובי (מחברים ושכנים באיזור). אני משדרג ומתקן את האופניים אצל משה בהוד השרון (דרך רמתיים פינת הר גילה 09-7407528). בעיני, יש חשיבות לתקן ולרכוש אופניים אצל אדם הרוכב בעצמו, ושלאוו דווקא ימליץ על מותגים וידחוף להוצאות גבוהות.

כיום, אני מאוד מרוצה מהאופניים שלי, הרגשתי את המשמעות של כל שידרוג, ובסופו של דבר, האופניים כיסו את עצמם מהר יותר מכל הוצאה אחרת.

עוד פוסטים על אופני הרכיבה, רכיבה ותזונה.

סיור מקורות מים ומלחמת העצמאות באיזור הירקון

התחביב שלי, שלא נגיד התמכרות, זו רכיבת אופניים בשטח. אני גומע עשרות רבות של קילומטרים ברכבי הארץ. רכבתי לבאר שבע מהוד השרון, ואף רכבתי לכנרת. בכל הרכיבות, ידעתי והרגשתי את הארץ באופן שלא העליתי על דעתי. אם בעבר, רציתי לנסוע לחו"ל, כיום, מה שאני רוצה זה מספיק זמן כדי לרכב לי באופניים לכל מיני מקומות. בארץ.

פוסט זה מוקדש למסלול בן 30 קילומטרים שאני מבצע בווארציות כאלו או אחרות (המפה בסוף הפוסט).

זווית הראיה המועדפת עלי

מאחר שלצערי אני לא יכול לרכב כל הזמן, אני מנסה לארגן לי כמה שעות מדי פעם ולצאת לשוח. אני מתגורר בהוד השרון, ומרחב המחיה הקרוב הוא מקורות הירקון.

הנקודה הראשונה שבה אני יורד לשטח היא מאחורי מושב אלישמע. איתרע מזלו של המושב שקרוב לבתיו עוברת תעלת מים שמובילה מי שופכים גולמיים, מישובים ערבים ויהודים מעבר לקו הירקון.

מכאן הביוב זורם עד שהוא נשפך לים

מעבר הבטון מאפשר לי לצלוח את הזרם ברכיבה. לא נראה לי שניתן לחצות אותו ברגל מבלי לחטוף חולרע. בכל מקרה, אני מעדיף לחכות לפני שאני רוכב מהר והבוץ מהגלגלים עף לו לפנים שלי. זרימת הביוב ממשיכה עד מושב עדנים, משם בצמוד לאיזור התעשיה של הוד השרון המוסיף לו זיהום ביד נדיבה, וכל התערובת הרעילה הזו נשפכת לירקון, וזורמת דרך רמת גן ותל-אביב, שיהיה לרוחצים בים במה לשכשך. זו אינה תופעה חדשה, אבל מאז הגשמים הראשונים הזרימה שוצפת. פניתי בנושא לעמותת צלול, העוסקת בניסיון לשמור על הסביבה מפני זיהומים. לדבריהם, הנושא נמצא בדיונים, ויש מצב, שתוך שנה וחצי המפגע יפסק.

כך זה כבר נראה בירקון מזרחית לרמת חייל

האיזור עשיר ומגוון מאוד. ובין העצים לנחלים ולבוץ, מדי פעם אני מבחין בחורבה. אין אלו סתם חורבות, אלא מבנים מרשימים, יפים, העשויים אבני גזית, מקומות שהושקעה בהם מחשבה, שבעליהם דאגו לפיתוחים יפים באבן.

חורבת אלמוילח מזרחית לקטע הכביש בין מחלף ירקון למחלף ראש העיר
המראה מכיוון כביש 5 (בנסיעה מזרחה, לפני מחלף ראש העין)

ניכר במבנה שזו בניה ערבית לפי אדני החלונות. המקום נבנה בהתייחסות אל הנוף והאקלים, כאשר בקיץ השמש מכה בצד הרחוק וניתן להשקף על העמק והירקון מהמרפסת. המקום כולל מרתף לאיחסון תוצרת חקלאית, והתקרות גבוהות, להקל על עומס החום.

למי בדיוק המקום הזה היה שייך? מי האנשים שבנו את המקום, ומתי הם הלכו מכאן? לא מצאתי בוויקפדיה העברית איזכור למקום, וגם לא ב- goolge maps. לכן הורדתי את אפלייקצית inakba ושם מצאתי את שם המקום. מסתבר, שהתגוררו באיזור (לפי דיווחי הפלסטינים) 400 איש. הווילה, כנראה הייתה שייכת למוכתר. (באפליקציה היא ממוקמת מצפון לכביש 5, ואילו בפועל, מדרום).

איזור הירקון מתאפיין בבוץ יוצא דופן בגועליותיו. הוא דביק, סמיך, עמוק מחליק ונשאר לאורך זמן. כאשר הבוץ מתייבש, הוא לא מתפורר, אלא מתקשה, הופך להיות עוד יותר מסוכן לרכיבה אני צולח בינות לשלוליות, עד שאני מגיע אל מאחורי הפרק הלאומי כפר הבפטיסטים, בו נמצא המבנה הזה, ששימש כנראה כתחנת קמח.

המבנה מורכב משתי קומות, התחתונה קדומה יותר, מאבן גיר, בנויה בסגנון ערבי, ואילו הקומה השניה עשויות לבנים אדומות. לא נתקלי בעיטורים כאלו באיזור, ואני משער שזו השפעה טורקית.

לפי ההסברים באתר "שבע טחנות"  היו 7 אבני רייחים בטחנת הקמח, ולכן האיזור נקרא 7 טחנות. לדעתי, היו 7 טחנות לאורך הירקון, אשר שימשו את האוכלוסיה בכל האיזור. מה שמעלה את השאלה, כמה אנשים התגוררו באיזור לפני קום המדינה, ובאילו נסיבות הם נעלמו.

המשכתי לרכב, לכיוון מסילת הברזל דרך מקורות הירקון.

פיילבוקס ליד פסי הרכבת במקורות הירקון

מבצר זעיר זה, נועד להגן מפני התקפות על מקומות אסטרטגים, כגון מסילת הברזל. ברור, שאם הוקם כזה דבר, בהשקעה ניכרת, הרי היה קיים צורך ביטחוני אמיתי. עמדות מבוצרות כאלו מוקמות היכן שיש התקפות חוזרות ונשנות. הבריטים הם אלו שייבאו את הטכנולוגיה לארץ. קיום המגדל מצביע על חוסר יציבות ביטחונית לאורך זמן.

האטרקציה הגדולה ביותר באיזור, בעיני, היא ברכת הגופרים. שלצידה גם שביל אופניים משובב נפש. שביל, שלמרות יופיו, אינו מהווה תחרות לתחושה של מים חיים בטבע, מים זורמים. שאינם מסריחים, ואינם עכורים. ויחד עם זה, אינם יותר מפסיק ממה שהמדינה מנצלת וגוזלת מהטבע (למרות ההתפלה).

בריכת הגופרים. שריד אחרון למאות שכמותה
מים חיים במקורות הירקון

כשרוכבים לצד מים, מרגישים את החיות שבהם. מים חיים הם כיף, הם מעוררי תחושה קלילה ובריאות. כה מעט נתקלתי במים שעוררו את התחושה הזו, ליד דבוריה, למשל, יש שביל מקסים לארוך הנחל היורד מהר התבור. וגם כאן.

פעם, היו מאות בריכות בכאלו באיזור. איזור ביצות בו זורמים כמויות אדירות של מים. מתקן השאיבה הענק לצד הבריכה, הוא אינדקציה למה שהיה יכול להיות כאן.

איזור הירקון רצוף בשרידים מרתקים מהעבר, שנראה, שעצם הזכרתם עלולה לגרום למישהו לחשוב שהיתה כאן אוכלוסיה גדולה שנעלמה, אי פעם לא מזמן. למשל, גשר טורקי זה, נמצא בצמוד לכביש 5, קצת מזרחה לבית קברות ירקון, למרות שהוא מתוחזק ונשמר, אין שום שלט המסביר על ההיסטוריה שלו ובן כמה הוא.

הגשר הטורקי (כביש 5, מזרחית לבית קברות ירקון)
גשר מודרני (כביש 471 מזרחית לפתח תקווה)

באיזור גם נתקלתי במה שנראה לי כדרך רומית עתיקה (אין שום תיעוד מסודר של הדרכים הרומיות שחצו את הארץ לרוכבה ולאורכה). אולי משום שלא נעים להודות עד כמה הכיבוש הרומי השפיע על כל רחבי הארץ ומה ההיה היקף ההשקעה של הרומאים בארץ, עד כמה הם פיתחו וכמה שיגשוג הם הביאו לכלל תושביה.

טחנת קמח נוספת, ויפה לא פחות, נמצאת קילומטר מערבה לערך מצומת ירקון. היא הרבה יותר מתוירת ונגישה בקלות ברכב מאיזור צומת ירקון. הנגישות הגבוהה שלה הופכת אותה למזבלה אחרי כל סוף שבוע שמשי. במהלך השבוע, אני נתקל בעובדים הטובים של רשות נחל הירקון המנקים אחרי הזבל שהישראלים משאירים בלב ערל.

תחנת הקמח מערבית לצומת ירקון

נראה שהמקום סבל הרס נרחב, ושופץ שוב, אבל במקום לנסות לשחזר את המבנה היסטורי (עם גג שטוח, כמו כל הבניה הערבית באיזור) מישהו הרגיש חובה לעדכן את המבנה עם בגג רעפים אדום צורם.

בדרך חזרה, אני חולף ליד טחנת קמח נוספת, כמה מאות מטרים מזרחית למחלף ירקון, זהו אתר פופלרי לצילומי חתונות.

טחנת קמח ליד מושב נווה ירק

ליד הטחנה הזו, נמצאת אולי הפינה המערבית ביותר בירקון בה ניתן להתרחץ. הביוב אינו מגיע לנקודה זו, ובשבתות המקום הומה ילדים ומבוגרים הטובלים במים להנאתם.

בריכה ברת טבילה בירקון

רכיבה באופניים היא הדרך האקולוגיות ביותר לסייר ברחבי הארץ. הגיפים והממונעים האחרים, נוהגים להרוס את הסביבה. חורשים את האדמה, יוצרים שלוליות ובוץ, רומסים חיים קטנים ומזהמים מים ואוויר. למזלי, לאורך הירקון יש שבילי אופנים שהאדמה בהם לא נחרשה ועל כן ניתן לרכב בהם גם בתקופת הגשמים.

אנדרטה לזכר הלוחמים שכבשו את ראש העין

אנדרטה מוזנחת זו, ליד מבצר אנטיפטרוס, הוקמה לזכר לומים שנפלו בתקופה שבה האצ"ל עדיין לא הצטרף לצה"ל. למעשה, כיבוש ראש העין נעשה על ידי תושביו היהודים של האיזור. מהוויקפידה העברית למדתי, שהאיזור נכבש על ידי חטיבת אלכסנדרוני (על שם נחל אלכסנדר), במבצע שנקרא מבצע מדינה. מעבר למילים היבשות, מתחילה להתגבש תמונה, על מלחמה שונה מזו שמנסים להציג בספרי ההיסטוריה בתיכון. עיינתי בתיאורים מתוך אפליקצית inakba של אירגון זוכרות, קראתי בוויקפדיה, ובעיקר, אני מטייל באיזור. מנסה להרגיש את הגאוגרפיה ואת ההיסטוריה בלי מסננים.

נוהגים לפאר את הקרבות בירושלים, ומבצע ההגנה על דרום הארץ. אבל מי זוכר שבטול כרם ישב צבא עירקי. שהלוחמים שבאו לכבוש את ראש העין, לא היו רק חיילים, אלא מושבניקים שפתחו את הסליק והלכו לדאוג שליישוב העברי יהיו מים. שהפעולות לאו דווקא רוכזו על ידי גורם אחד, אלא מדי פעם תושבים של יישוב יהודי הלכו לגרש תושבים של ישוב ערבי, שגם אלו בתורם נשאו נשק וידעו להילחם ולפגוע ביהודים. התמונה המורכבת היא של מאבק לאומי בו כולם לקחו חלק. אנחנו קוראים לקרבות הללו מלחמת העצמאות (ואילו הפלסטינים מנסים לגייס את רחמי העולם עם המושג "נכבה" אשר אמורה להקביל ל-"שואה"),

נראה, שזו היתה יותר מלחמת אזרחים, שהיהודים הצליחו להתארגן בה טוב יותר ושאף צד לא היה צדיק, אלא נאבק על על חייו מול הצד השני וניסה לכבוש כמה שיותר שטח. נראה, שהימין חושב שאסור לנו להזכיר שהציונים גירשו בכוח תושבים, ולשמאל לא נוח להזכיר שתושבים אלו היו עושים לנו אותו הדבר. והיכן שהוא, בין שני הצדדים, כולם מעדיפים להתעלם מהאמת, כך שכיום, ההסתרה הפכה להיות הבעיה האמיתית. (חוץ מהביוב שזורם, זיהום הסביבה על ידי מבקרים והתעשיה, ניצול מחפיר של משאבי טבע והרס שבילים על ידי כלי רכב ממונעים).

וזה המסלול: