הכנות אחרונות לפני ה- hlc 2017

ה- hlc היא תחרות באקפיקנג, משמע, זו התארגנות ספונטנית של כמה חברה שעושים תחרות מהחרמון ועד לאילת. כל אחד נושא על עצמו את כל האספקה שהוא צריך הכל על האופניים, לא רוכבים על כבישים. אסור לקבל תמיכה חיצונית, וצריך לישון לפחות מחצית מהלילות בחוץ.

המסלול נרשם על קובץ שטוענים למכשיר gps, כולם נפגשים ב- 20 באפריל ב-7 בבוקר במג'דל שמס, ומתחילים לרכב. לכל רוכב יש מכשיר איכון לוייני המשדר את הנתונים לשופטים. כמה עשרות יוצאים, הרבה פחות מגיעים לאילת. (יש גם מסלול קצר לירושלים, אני בחרתי בארוך).

קיימות עוד תחריות כאלו בעולם, חלקן ארוכות וקשות יותר. אבל זה בישראל, וזה מגוון להפליא. אז לקחתי חופש מהעבודה,

אני מתכונן כבר בערך שנתיים.
20170328_084432

המרחק הוא 1400 קילומטר. החלפתי באופני הזנב הקשיח שלי 29" את כל הרכיבים, לעמידים ביותר (לאו דווקא היקרים ביותר).הרכבתי צמיגים חדשים (מאותו דגם שאני מכיר), ברוחב של 2.05 אינצ'. לטובת עבירות בבוץ. אני רוכב בלחץ אוויר גבוה של 40PSI בגלל המשקל וכדי לאפשר רזרבות אוויר במקרה של דליפה. על הכידון אני מרכיב aero bar עליהם אני מחזק ציוד. בדקתי את ההתקן עם מעל 2 קילו, ל-20 קילומטרים מטלטלים בשטח, וזה נראה עמיד. האופניים מגיבים אחרות, מזכיר קצת נגמ"ש על 2 גלגלים.

20170326_122212

בשבועיים האחרונים, רכבתי לפחות 20 קילומטר ביום. 45 דקות בבוקר ו-45 דקות בערב.

אני מתכנן לרכב הכי. הכי לאט שאני יכול. המטרה היא לשרוד. אפשר לרכב יום או שלושה ימים במאמץ אבל אחרי זה כבר הגוף קורס. עצם השהייה בחוץ, גם בתנאים אידאלים מאוד מעמיסה על הגוף. אבל התנאים לא יהיו אידאלים. בלי מיטה מפנקת בלילה, בלי מקלחת ובלי ארוחות מסודרות.

אם אספיק 100 קילומטר ביום, במשך שבועיים. אהיה מרוצה. אני מקווה לעשות 140 קילומטרים ביום. שזה בערך 14 שעות רכיבה במהירות של לפחות 10 קמ"ש. התאמנתי לעלות את הר הזבל בהוד השרון בלי להעלות דופק.

במהלך כל יום וודאיתי שהדופק חוזר לרמה נורמלית.

 

20170325_164200

הרעיון הוא לנסות לאמן את כושר ההתאוששות של מערכת האנרגיה בגוף. כושר מוגדר כמהירות ההתאוששות ממאמץ. זו בין השאר, היכולת של הדם והשרירים לאגור מזון ולשחרר אותו. לשפר את המהירות שבה השרירים והרקמות בגוף מאוששים את עצמם. (לב, ריאות, מערכת העיכול וכו').

 

20170316_084500

האימון היומי הוא  הרכיבה לעבודה, מהוד השרון לפתח תקווה וחזרה. אתמול בערב עקף אותי מישהו, על אופני 26" נתתי לו לחלוף על פני, הייתי גמור, הייתי גאה שלא נסחפתי לתחרות. היום בבוקר, עשיתי סיבוב קצת יותר ארוך כדי לעגל את הקילומטרז השבועי ל- 100, ופגשתי אותו שוב אז החלטתי להראות לו מהיכן משתין הדג, משלה את עצמי שאני חזק על הבוקר. נשברתי אחרי 3 קילומטרים (לא אכלתי מספיק ארוחת בוקר, בטח הוא רוכב רק יומיים בשבוע וכו' וכו' המון תירוצים סיפרתי לעצמי). הגוף שלי חלש. כל המאגרים התרוקנו, אבל אני מרוצה. כי במהלך השבועיים האחרונים נחתי רק יום אחד. ואני מרגיש שהגוף מתאושש מהר. אני כל הזמן מנסה לדמיין את עצמי יוצא לרכב שוב.

20170323_182055
חנוך רדליך (אלוף ה- hlc הבלתי מעורער) ממליץ לרכב קצת פחות מיכולת הרכיבה הנוחה. פחות מהר ממה שנוח. לא להתנשף. לכן, באימונים, אני עובד קצת יותר קשה. ואני מושך לפעמים יותר חזק. באימון אינטסיבי הגעתי לרכיבה מהוד השרון לתל-אביב, בשבילים, ב- 23 קמ"ש (14 קילומטרים) אבל אני כבר לא מתאמן להשגת יעדי מהירות מירביים, אלא להגביר את מהירות השיוט הנינוחה, והיא כיום סביב ה- 17 קמ"ש. מחקרים מצביעים שהתפתחות הכושר המיטבית נעשית כש-80% מהזמן רוכבים מתחת לסף האירובי. לצערי, אני דוחף את עצמי כל הזמן חזק מזה. בתחרות, יהיה מכשיר מדידה ואני אדבק בו,

בעבר, רכבתי מעל 100 קילומטר ביום. רכיבה של 100 קמ"ש היא לא רכיבה ארוכה עבורי. אבל רכיבה של יום אחד היא מאמצת, כי לרוב יש לוחות זמנים, אז נאלצתי לרכב גם כשהיה חם וקשה. ב- hlc אנסה להימנע מזה.

20170309_173714

רכשתי נעלי רכיבה נוחות מאוד להליכה. (shimano). הנעליים הקודמות היו מאוד ממוגנות, אבל כבדות ולא נושמות. אלו נוחות כמו נעלי ריצה.

לפני 3 חודשים עברתי לתזונת פליאו. השינוי העיקרי עבורי: בלי דגנים, בצקים ומאפים. בדיקות הדם השתפרו פלאים, והירידה בשומן בדם מאוד שיפרה את הכושר שלי. אני מקווה לעצור במסעדות דרכים ולאכול אוכל מבוסס על בשר, אורז ותפוחי אדמה, ירקות ופירות. אבל לא כריכים ולא חטיפים תעשייתים.

אני מקווה להספיק לבצע רכיבה אחת לחיפה בליל הסדר, עם כל הציוד, אבל יש מצב שאסתפק בבידקה למרחקים קצרים יותר. את השבוע לפני התחרות אני מתכוון להעביר במנוחה משפחתית.

ראיתי כל סרטון הנוגע ל- hlc, קצר או ארוך ככול שיהיה. וכל סרטון של חנוך רדליך, ושמעתי גם את כל פודקאסט בהשתתפתו וכל מי שדיבר על הנושא ברשת. הכל בעיני מעניין (יש סידרת סרטונים מקסימה של שביל ישראל באופניים).

אני מאוד מחכה לאירוע. כל ההכנות הן עבורי כיף גדול. ההכנה הנפשית לאתגר, ההרפתקאה. יש אנשים המטפסים על הרים גבוהים, ויש כאלו שחוצים נהרות. אבל לרוב זה במסגרת מפוקחת, מאורגנת. מישהו דואג שדברים יתרחשו. וכאן, זה כמו שעשו את זה פעם. שאנשים היו לוקחים איתם דברים והולכים להסתובב במקומות בלתי מוכרים.

עדכון: 09.04: החלטתי לבדוק את הציוד ברכיבה לחיפה. אחרי שהעמסתי את כל מה שחשבתי שאני צריך, בדקתי את משקל האופניים והם הגיעו ל-21 קילו מפחידים. החלטתי לוותר על שק השינה העמיד לקור ולקחת אחד קליל יותר. מקסימום, נישן עם שמיכת הצלה שרכשתי (מעין שקית נליון מבודדת אלומניום עמידה לקור). הפחתתי משמעותית את הבגדים שאני מתכוון לקחת ולמצוא מנעול יותר קל.

רשימת ציוד: (אשמח להערות)

ביטוח רכיבה.

2 חולצות ארוכות. (אחת עלי)

בנדנה לראש ואחת לצוואר.

 

כדורי אקמול, כדורי מלח, מגנזיום ומולטי ויטאמינים.

חומר דוחה יתושים, אלכוהול.

פונגימון ומשחה נגד שפשפות.

דאודרנט

סבון, מברשת שינים ו- גליל נייר טואלט.

 

אזיקונים.

כלי תיקון לאופנים ולגלגלים, משאבה.

 

שק שינה ומזרון מתנפח.

2 זוגות גרביים, 2 זוגות תחתונים.

מעיל רכיבה.

 

אילתור לנשיאה של 4 בקבוקי מים 1.5. ליטר, שני בקבוקי מים בשילדה ועוד אחד על הכידון.

משקפי שמש

2 סוללות גיבוי לטלפון. (מקווה גם טלפון נוסף).

3 פנסים. (כל אחד שלושה דולר :) ופנס ראש.

מכשיר gps וסוללות.

 

רשימת מרחקים לנקודת העצירה הבאה.
20170325_154708

מדי דופק ומהירות – למה לא צריך אותם.

הפוסט הזה אינו מיועד לרייסרים, למתעמלים המתחרים, וסביר להניח שעושים שימוש במאמן מקצועי. הפוסט הזה נועד לאנשים שרוצים לשפר את הבריאות שלהם ואת ביצועי הרכיבה שלהם. אנשים ששוקלים לעשות שימוש באפליקציות ועזרים אחרים לשפר את הכושר שלהם, ושוקלים לרכוש את אחד הצעצועים הללו. רכישה, שרוב הסיכויים תמצא את עצמה שוכבת במגרה ומעלה אבק. וזאת במקרה הטוב. במקרה הרע, השימוש באמצעים אלו עלול לפגוע במוטביציה, לגרום להפסקת האימונים ואף חלילה להביא לנזקים בלתי הפיכים בגוף.

אחד הדברים החשובים שיציינו בעלי הניסיון בפני המתחלים להתאמן, שצריך לבצע את הכל הדרגתי. כמה הדרגתי? הרבה יותר ממה שנדמה לכם. גם אם תוכנית איומנים תוכל להביא אותם לרוץ 10 קילומטרים תוך חודשיים, זה לא אומר שהגוף שלכם מסוגל לעמוד בעומס הזה. השרירים מתחזקים מהר, אבל הגידים והאיברים התומכים – לאט. הסכנות הן רבות. החל מבעיות ברכיים וגב, ועד לפגיעה בכבד לעיתים אף עד למחלת הנשיקה ולהשבתת האדם מרכיבה ואף מכל פעילות שהיא למשך חודשים ואף לצמיתות.

אימון נכון, הוא קודם וכל ראשית כיף ופאן. אם לא תהנו מהפעילות הגופנית, לא משנה עד כמה אתם צריכים אותה, אתם תשברו. אם אתם חושבים שרכישה של מוצרים כגון נעליים משובחות או אופנים נוצצים הם אלו שיוגרמו להם להתאמן לאורך זמן – אתם טועים והיצע האופניים יד שניה הן הוכחה לכך (וגם מקום נהדר לרכוש אופניים חדשים לגמרי במחירים טובים).

לאחר שהתחלתי לרכב החלטתי לשפר את ביצועי הרכיבה. ובהתאם לתפיסות מודרניות, שיפור מתבסס על מדידה. ואם רוצים לשפר, צריך למדוד. רכשתי צמיד חכם שמודד את הדופק (הכי זול, כי הערכתי שאני לא צריך אותו :) וציידתי את האופניים בספידומטר. היעד שלי היה לעבור 20 קילומטרים במהלך שעה. תוך כדי הרכיבה, הייתי מעריך את היקף הכוח שאני משתמש בו, משמר כוח במקומות שקל לרכב כדי לתת פוש במקומות שאפשר לרכב מהר יותר. ואכן, הגעתי ליעד שלי. מהוד השרון לתל-אביב תוך פחות משעה, לעיתים, ממוצע של 21 קמ"ש, בדרכי עפר.

רכבתי חזק, רכבתי מהר, כאשר כל הזמן אני שולח עין למד המהירות. התחלתי לסבול מתופעות של עייפות, צמא מוגזם, בעיות בשינה ותשישות כללית. התופעות הללו לא התחילו אחרי רכיבה אחת, אלא אחרי סט של כמה רכיבות רצופות. ניסיתי לשפר את התזונה שלי, לקחת תוספי מזון, לאכול עוד מלח, להעמיס פחממות, אבל התופעות לא נעלמו. מאידך, די מהר הבנתי, שגם הביצועים שלי לא משתפרים.

רכשתי שעון המסוגל למדוד דופק, ידעתי מראש, שקיים מתאם בין הנשימה לבין הדופק. אבל עם הזמן, הבנתי שאני ממש לא צריך את השעון כדי לדעת את הדופק. כאשר אני מאוד מתנשף, הדופק מאוד גבוה. וזהו. אין שום תועלת שאקבל ממדידת הדופק, אף נוצרת מוטיבציה לנוע בדופק גבוה לאורך זמן. המחשבה הזו, שכל הזמן מסתובבת בראש, עצם המודעות לכך שהדופק שלי נמדד, מפחיתה את היכולת שלי להתרכז במה שחשוב. מה הגוף מרגיש, האם אני מעמיס יותר מדי. הפסקתי להשתמש במכשיר.

הצלחתי לשכנע חבר להתחיל רכב באופניים. היינו רוכבים, הוא מתאמץ, ואני נע להנאתי בקלילות. אני רוכב על מנת לשפר את הכושר שלי, וגם כדי להפחית במשקל. כאשר בדקתי ב- strava את היקף האנרגיה שאני מוציא, הסתבר שברכיבה קלילה וארוכה, אני מוציא את אותה כמות האנרגיה כמו ברכיבה מאוד מאומצת אך קצרה. אך יתרה מכך, כאשר יצאתי לרכיבות לבד, התחזקתי. גם במהירות, ובעיקר, בתחושה הטובה.

התפיסה שספורט טוב לבריאות לא בהכרח נכונה עבור ספורטאיים מקצועיים. ילנה דולינין שברה את שיא ישראל במרתון לנשים בעודה בת 37. בראיון עימה, ציינה שאחת הסיבות לכך שהיא לא התאמנה מגיל 21, ואילו אחרות שהתאמנו שחקו את הגוף שלהן ועל כן פרשו מפעילות. מרתון, רכיבה ארוכה באופניים, הם ענפי ספורט סיבולות שלגיל ולבגרות יש יתרון.

כיום, אני יוצא לרכיבות בלי מד מהירות. המחשבה שלי היא סביב התחושות שלי, כיצד אני מרגיש, מה תנאי הסביבה.

על מנת לעקוב אחרי הרכיבות, אני עושה שימוש ב- strava. שהיא אפליקציה נהדרת מכל אספקט שהוא. החל ממדידת הזמנים, האופן שבו המידע מוצג ומונתח, ובעיקר – היכולת להשוות לביצועים של אחרים.רכבתי קטעים מסויימים עשרות פעמים, אך בסופו של דבר, כאשר אני מצליח לשבור שיאים, הפרמטרים העיקריים הם סביבתים. טמפרטורה, הרוח ותנאי הקרקע הם אלו המשפיעים הכי הרבה על התוצאות. רוח גב, אדמה כבושה או לחליפין דרך חולית אחרי גשם, הם אלו שישפיעו על התוצאות. לעיתים, כשאני על הגל, אני מנסה לשבור שיא באחד הקטעים שלי. לפעמים זה עובד, לפעמים לא. לעיתים, אני לא מנסה לשבור שום שיא, ודווקא מוצא את הביצועים נהדרים. אני לא מנסה להתאים את עצמי למספרים, אלא להנות ולעשות לעצמי טוב. בדרך, אני גם משפר את הביצועים.

לאורך הזמן, אני חזק יותר ובכושר טוב יותר, למדתי להעריך את הביצועים שלי, לדעת מה עושה לי טוב, לגוון את סגנון הרכיבה ואת היכולות הטכניות. את זה לא עושים באמצעות מכשירים, אלא באמצעות אימונים אין סופיים וסרטוני הדרכה ביוטיוב.

 

 

כיצד להתגונן מפני הקור ברכיבת אופניים

אחד הדברים המאפיינים את ספורט הרכיבה, היא השהות הארוכה בחוץ, ובהרבה מקרים, בטבע. קצת לפני החורף, החלטתי לבדוק כמה מקומות שסיקרנו אותי, בפרט, כיצד אני יכול לחצות את מחלף קאסם מדרום לצפון, בצד המזרחי שלו. (בצד המערבי, יש שביל נוח עד לאיזור פארק אפק – מקורות הירקון)

כביש 6, מעבר מכפר ברא וקאסם לכיוון מערב

מצאתי תעלת ניקוז מתחת למחלף, והתחלתי לרכב בה. זו תעלה מענינית מאחר שאי אפשר להבחין מהצד השני. הבחנתי שיש סימני צמיגים, אז הנחתי שהכל בסדר.

לקראת הסוף, כשאני ממש קרוב, כל הקרקעית היתה מכוסה מים. המשכתי אט אט לרכב כשאני נשען על הקיר, עד שהגעתי למצב בו איני יכול להמשיך הלאה (עמוק מדי) ואיני יכול לחזור לאחור. קיללתי את עצמי והכנסתי את שתי רגלי אל מים השטפונות הקפואים. בחוץ, פחות מ-15 מעלות ואני במרחק של 10 קילומטרים מהבית. המצב היה הרבה יותר טוב, אילו הייתי מצוייד בגרביים עמידות למים.

הקור בקצה המנהרה

מאחר שלא הבאתי גרביים יבשים (שלא היו עוזרים במילא במקרה של נעליים ספוגות מיים) עמדו בפני 2 אפשרויות. לרכב הביתה, או להתקשר לחילוץ. בחרתי ברכיבה.

אחרי 5 קילומטרים, עצרתי, סחטתי את הגרביים וניסיתי להחזיר תחושה לרגליים. אילו הייתה לי שקית נליון, הייתי עוטף את הגרביים כדי להפחית את האידוי. לא בטוח שזה היה משנה.

חצי שעה אחרי זה כשהגעתי הביתה, לא היתה לי תחושה ברגליים. נכנסתי לאמבטיה והפעלתי מים קרים. במקרה של איברים קפואים, מים חמים עלולים לגרום לנימי הדם להתפוצץ. למרות הקור, יש להשרות את המקום במים חמימים, לא חמים. נכנסתי אל תוך אמבטיה של מים חמים, אבל את הגרליים שמרתי בחוץ. אפילו אחרי דקות ארוכות, כל טיפה חמימה הרגישה רותחת על הרגל. אבל כל עוד הגוף שומר על החום, הסיכוי לחלות הוא נמוך. לכן, גם במהלך הרכיבה כמעט לא עצרתי ורכבתי חזק כדי לשמור על הגוף בעומס ובעיקר – חם.

אבל גם לא בוחרים לבצע טבילה במים קפואים ביום קר, הקור עלול להוות מטרד לא פשוט. החשיבות הגבוהה ביותר היא לשמור על החזה חם. אם החזה קר בזמן רכיבה, תעצרו. זה מצב שעלול להתדרדר לדלקת ריאות. ריאות ולב חמים, יספקו חום לשאר הגוף. הרגליים והידיים כוללים בעיקר שרירים, שמפיקים בעצמם הרבה אנרגיה ועל כן מתמודדים טוב יותר עם הקור. כשהגוף חם, גם האצבעות יתחממו.

מתחת ל-15 מעלות, אני עושה שימוש במעיל רכיבה, מתחת ל-6 מעלות, אני מוסיף שכבות בידוד על החזה. כשהחזה חם, שאר הגוף יכול להתמודד עם הקור יותר בקלות. גם ב-6 מעלות, אני רוכב במכנסיים קצרים.

עוד איבר רגיש לקור, הוא הראש. כובע צמר מתחת לקסדה יכול לעשות פלאים לאיכות הרכיבה. כשהראש מתקרר, יכולות הריכוז נפגעת, ויש מצב למיגרנות ולכאבי ראש.

הסכנה הגדולה ביותר היא משילוב של קור ורטיבות. פעם, כאשר נתפסתי בשדות בלי ציוד הגנה מפני הגשם, הפתרון הפשוט והיעיל היה לרכב בלי חולצה. אם לא קר מדי, גוף חם יכול להתמודד עם המים ואפילו לעשות בהם שימוש כשכבת בידוד מפני הקור. ואילו בגדים גורמים לאידוי ועל כן להתקררות.

יחד עם זה, אם יודעים כיצד ולומדים לזהות את השבילים הנוכנים ומצויידים בציוד הנכון (ערדליים, כפפות, מעיל, חם וציוד להחלפה – כל מיני דברים שאני לא ממש מקפיד להצטייד בהם), גם בחורף, אין סיבה לוותר על רכיבה.

  • גילוי נאות: אני לא בעל הכשרה רפואית בספורט או רפואה, כל הנכתב מניסיוני בלבד.

רכיבת לילה לכפר תבור והקפת הכנרת

השנה, כמו בשנים עברו, החלטנו לנפוש את חופשת הקיץ בכפר הנופש עין גב. וזו הזדמנות שלי לנסות שוב לרכב לכנרת. בפעם שעברה, רכבתי בסתיו. לכן יכולתי לרכב ביום. אבל תנאי מזג האוויר הביאו אותי לרכיבת לילה. זה לא משנה באיזה כושר אתה, כאשר הטמפרטורת מטפסות מעל 30 מעלות, הרכיבה היא קשה. וקצת למעלה מזה, ממש יכולה להיות מסוכנת.

את המסלולים אני מתכנן באמצעות אתר המבוסס על openstreetmap. לרוב, התוצרים מאוד מדוייקים ומאפשרים לרכב לאורם. הפעם, ניסיתי מסלול קצת שונה, בעיקר בקטע בו אני גולש לעמק יזרעאל. בפעם שעברה, עברתי דרך רמות נפתלי, מה שדרש מאמץ לא פשוט. הפעם, מצאתי דרך נוחה יותר דרך קיבוץ דליה ומשמר העמק.

אני אוהב במיוחד את הרכיבות הארוכות מאוד. במהלך פעילות גופנית, הגוף עובר תהליכים. למשל, אחרי 40 דקות רכיבה לערך, הגוף נכנס למצב המורגש אצלי כ-"תחנת כוח". ההספק שאפשר לפתח גדל משמעותית, ואפשר לנוע עוד ועוד ועוד. עליות שנראו מפחידות, עוברות בלי חשש. הכאבים נעלמים. עוד שעה רכיבה, ונכנסים למצב של השקט. בו כל הרעשים נבלעים, והחיים עוברים לריחוף במעין דממה דקה ונעימה. אחרי 4 שעות, גם תחושת המאמץ המעטה שנשארה – נעלמת. ההרגשה היא כמו על אופניים חשמליים. אבל זה לא נגמר כאן. כי עדיין יש את שאריות המחשבה מטרדות היום יום. מתי שהוא, גם הם נגמרים. ומה שנשאר זו הוויה טהורה של חיבור מושלם לזמן ולמקום. זו הנקודה שאני מחפש. עוצמת החוויה היא כה גדולה, עד שהיא נשארת בי לעיתים שבועות אחרי הרכיבה עצמה.

 

יצאתי מהוד השרון, בערך בשעה חמש אחרי הצהריים. כבר מספר שבועות אני מתאמן בלילה. רכיבת לילה דורשת יותר ריכוז והיא הרבה פחות סלחנית מרכיבת יום. עוד סוגיה שהטרידה אותי, היא שאלת העייפות. כיצד אתפקד ברכיבה אחרי 24 שעות ללא שינה. (ניסיתי לנמנם במהלך היום, אבל לא הצלחתי).

 

רכיבה באופניים היא בעיני כמעט פעילות חשאית. נעים היכן שמעטים נעים, אין מצלמות תנועה, אין מצלמות מהירות, אין משטרה. נקודות המבט אל התרבות האנושית היא חיצונית. לא רק שהכל שקט יותר, אלא שמתקבלות פורפורציות אחרות לגבי הארץ והמציאות. לדוגמא, המרחקים בין ערי השרון לתל-אביב נראים קצרים להפליא כאשר מבצעים אותם באופניים. היחס של המדינה לסביבה, הזיהום הנורא הנראה כמעט בכל מקום, בעלי החיים המתרוצצים להם בכל מקום. הכל מרגיש אחרת כאשר נעים כיצור זעיר על פני האדמה. בפרט, אחרי כל כך הרבה שעות של רכיבה שהגוף מפוצץ בהורמונים מעוררים ומרגשים.

היה חם. חשבתי, שבמהלך הלילה, תהיה הקלה מהחום והרכיבה תהיה קלה יותר. אך לא כך. גם בלילה, השילוב של לחות וקיץ הוא מתיש. נעתי לאט. אט אט טיפסתי מזרחה. נכנס לישובים וקיבוצים קטנים מהשדות, רוכב בדממה הלילית וממשיך להתגלגל. במצב כזה, נראה שהזכרונות צבעוניים יותר, מזוקקים.

 

התנועה ביער מגידו לכיוון העמק, היא חוויה שכבר בהתהוותה ברור שלא תשכח. גם ביום, היער הוא נוף שונה. אך בלילה, הוא מלא רחשים ותנועות, הנשמעות ומורגשות קרובות, ובכל זאת, הן בלתי נראות.

בלילה, כמו בלילה, רכבתי אט אט בשביל, ולפתע מולי אני מבחין בעשרות זוגות עינים הבוהות בי, נראה ששני הצדדים היו מופתעים באותה מידה. רק אחרי כמה קריאות מדמות צפע מצידי (מעין "קססס קססס") הם החליטו לפנות את השביל. לפי סוג התנועה שלהם, הסקתי בדיעבד שמדובר בשפני סלע.

בעבר, נסיתי לצייד את עצמי בפיתות מלאות כל טוב. וכל פעם, מצאתי את עצמי נגעל מעצם המחשבה ללעוס אותן. ניסיתי למלא אותם במגוון ממרחים, בין אם מלוח או מתוק. בכל מקרה, פשוט לא התחשק לי ללעוס אותן. כך שאני נע בין תחנות הדלק הזמינות כיום למרבה השמחה גם באמצע הלילה, וכך אני מתדלק  עצמי בכריך. אלו הן נקודות של אור ואוכל, גיחה קטנה מהטבע חזרה אל התרבות האנושית, רק כדי לשקוע שוב אל המרחבים השחורים והשלווים. האווירה של תושבי המקום, היא לרוב רגועה יותר ומסבירת פנים, ואף עוד יותר כאשר צצים באופניים בשתיים לפנות בוקר.

הרבה מאוד שואלים אותי אם אני מפחד. והאמת, השאלות הללו באמת מעוררות בי פחדים. בפועל, כאשר אני עולה על האופניים ונכנס לשטח, הפחדים נעלמים. בשדות, הדברים תלווים בעיקר בי, באופן שבו אני פועל. הפחדים העיקריים שלי הם כאשר נע בישובים, וככול שהישוב גדול יותר וסואן יותר, כך פחות נעים לשהות בו. בעיר, רוכבי האופניים משלמים על טעויות של אחרים, בשדות, הטעויות הן של הרוכב, והמחיר, לרוב הרבה פחות גבוה. הרבה אנשים העירו שהישיבה על הכסא לאורך שעות מכאיבה להם. הפתרון הוא (מעבר לכיסא נוח) הוא להשתמש בכיסא כתומך ולנסות להפעיל כמה שפחות משקל עליו, ויותר על הרגליים. למעשה, ככול שרוכבים מהר יותר, כך נעזרים פחות בכיסא והוא פחות מטריד.

בניגוד לריצה, בה מאמץ ארוך מאוד הוא קשה ולעיתים אף מסוכן, ברכיבה, ניתן לנוע אט אט להימנע ממאמץ יתר. כל מי שיכול לרכב במשך שעתיים בשבילים במהירות של מעל 20 קמ"ש, יכול לרכב עשרות רבות של קילומטרים כל עוד יקפיד לאכול ולשתות כראוי.

 

כל המחשבות והטרדות נדחקות, כאשר יורדים מכיוון יער מגידו אל עמק יזרעאל. ירידה ארוכה ארוכה ארוכה בכביש סלול. כאשר הרוח מקררת והאופניים צולחים את האוויר בדממה. ואז, בסוף, העמק. מסביר פנים, מבלבל בכיוונים שלו. הלילה, זכרון של סתיו, בו האדמה נרגעת, נפתחת קצת וניחחות עדינים של רגבים, עלים וירק עולים, עוטפים ומתפשטים עד שהשמש תזרח ותחרוך שוב הכל.

 

לא הגעתי לכנרת הפעם. אחרי 130 קילומטרים נאלצתי לעצור ולחכות לחילוץ. מצאתי את עצמי בכפר תבור. ישוב נעים ומטופח, וכמו כל ישוב, חסר מקום מנוחה מוסדר לנעים בדרכים. בדרך, חשבתי שאם אהיה עייף, אוכל להיכנס לאחד המטעים ולשרוץ על האדמה. הפתעתי את עצמי והצלחתי לרכב לילה שלם בלי שינה, מתדלק בכוס קפה ומשקאות אנרגיה. לא ממש נהנתי מזה, אבל הוכחתי לעצמי שזה אפשרי. נימנמתי לי כמה שעות בגן ציבורי, בתשע עברתי בסופר המקומי והעמסתי על עצמי קצת פחממות. למרבה המזל, חום של מעל 35 מעלות, הניס את התושבים אל בתיהם, ויכולתי לנמנם בשקט כמה שעות בצל.

התוכנית המקורית כללה לא רק רכיבה לכנרת, אלא גם ניסין להקיף אותה בשביל סובב כנרת. לצערי, שביל סובב כנרת הוא יותר שביל כמעט סובב כנרת. לא רק שהוא לא באמת סובב את כל הכנרת, אלא גם היכן שהוא נמצא, לא תמיד נוח לנוע בו.

מצומת צמח ועד עין גב, זה שביל רכיבה סלול ונעים ביותר. ישנם מקומות מוזנחים יותר (כמו איזור קיבוץ האון) אך לרוב גם ילדים רכים לא יתקשו לרכב בו.

צפונה מעין גב, ניתן לנוע על שבילים בין החופים השונים. השבילים לעיתים לא ממש מתוחזקים. וכאן למדתי גם שבניגוד לאיזור הירקון, בכנרת ממש לא מקובל לתת לענפים לגעת בך, הם שמרנים ואוהבים לשמור עליהם חתיכות מהעור של העוברים בדרך.

צפונה ממלון כינר, אין למעשה שביל מסומן. ניתן לרכב גם קרוב לכנרת וגם בין השדות, אבל לעיתים נתקלים בהם בהפתעות, כמו גדרות כמעט שקופות ושלטים האוסרים על הכניסה. האיזור הוא איזור חקלאי, עם הרבה בקר (מה שנראה לי מוזר, כי בקר מזהם את מי התהום ולמעשה מטיל את גליליו אל הכנרת)  והרבה שבילים ארוכים ונעימים לרכיבה (שלא מומלץ לסטות מהם, לנוכח שלטי "מוקשים היזהר"). יש שם מקומות מגניבים שאפשר לשרוץ בהם שעות, אבל כאשר השמש עולה ומאיימת לאדות אותי, נאלצתי להמשיך ולרכב.

מגשר אריק ועד לאיזור כפר נחום, נאלצתי לעלות על הכביש. מכפר נחום ועד כביש 90, יש שביל נאה אך לא תמיד מסומן (באיזור הכנסיות, הוא נצמד לכביש הראשי) באיזור גינוסר שביל סובב כנרת אמור להיות על בסיס המוביל המלוח (תעלה מכוסה בטון המובילה מים מלוחים ממעינות בצפון לירדן בדרום, כדי לשמור על איכות המים של הכנרת). אי אפשר לרכב על המוביל המלוח, כך שגם באיזור זה רכבתי על הכביש.

 

צפונה, משם, עד לטבריה, ניתן לרכב על שבילים עם גיחות לכביש. מטבריה ועד חוץ צמח השביל מסומן אך לא מתוחזק ברמה אחידה (הוא עובר גם בשטחים שיש כאלו הטוענים השייכים להם).

החום בקיץ מהמם. עוצר חשיבה, מכביד על הגוף. לצערי, גלשתי לאמצע היום במהלך הרכיבה, והפתרון שלי היה לשפוך על עצמי בקבוק מים. בכל מקרה, אני מאוד לא ממליץ לרכב בכזה חום. יש סימנים לכך שמתקרבים לחום יתר. כאבי ראש, עירפול, ובעיקר, אם החולצה מרגישה יותר חמה מהגוף. אני מאוד ממליץ לא לבדוק את הגבולות, אבל כן ללמוד להכיר את מגוון התחושות המתעוררים תוך כדי רכיבה.

סיימתי בהרגשה של עוד. הרבה מאוד מהמכרים שלנו שואלים לקראת הקיץ "לאן אתם טסים". ואנחנו, לא טסים. ישנם אנשים המטפסים על הרים גבוהים במדינות רחוקות, כדי לבדוק את מעטפת היכולת. לרכב בקיץ באיזור טבריה נראה לי לא פחות מאתגר. אך יותר מזה, רכיבה בשבילי הארץ היא כמו רכיבה בארץ זרה. זו ארץ יפה, מגוונת, מאתגרת, מפתיעה. אפשר לשכוח היכן נמצאים ופשוט להיות.

הוד השרון כפר תבור

סובב כנרת באופני הרים

 

כיצד לרכוש אופני הרים חדשים – למתחילים

השבוע חגגתי עם האופניים 6000 קילומטרים. הם עלו לי 2400 ש"ח, אבל שפכתי עליהם עוד אלפים רבים, למדתי בדרך הארוכה, אילו אופניים לרכוש וכיצד לעשות זאת. אני חושב שעשיתי באופניים שימוש מיטבי, רכבתי מהוד השרון לכנרת, וגם לבאר שבע.

ישנם סוגים רבים של אופניים, עשרות יצרנים ומאות אפשרויות. גם ההוצאה המינמלית היא לא מבוטלת, ועל כן כדאי לחשוב מה צריך, ולא בהכרח להיסחף אחרי המוכר, או כתבות בתחום. גם אופניים בסיסים, עשויים לשרת היטב במשך שנים רבות. כדאי לחשוב קודם כל, למה האופניים מיועדים. הפעם אכתוב על אופני הרים. 

לאופני הרים גמישות שימוש גבוהה. גם אופניים בסיסיות ביותר מאוד עמידות ולא יתרגשו מעליה או קפיצה ממדרכה בעיר. וכאשר רוכבים בעיר, יש שימוש ליכולת האחיזה, הבלמים ובעיקר השרידות של האופניים. ואופני הרים עם זנב קשיח, הם אופניים שרידים מאוד. גם רכיבים בסיסים יכולים לשרוד התעללות מאסיבית. הרבה יותר ממה שרוב הרוכבים מגיעים. 

למה הכוונה באופניים בסיסים? אלו לא אופניים הנרכשים ברמת המחיר הנמוכה ביותר, כי לא הייתי ממליץ לאמץ כאלו אופניים בכלל. אלא יותר לקראת רמות הביניים. כדאי לרכוש אופניים מחברה ידועה עם רכיבים בסיסים. וכך לשדרג לפי הצורך. פעולות השידרוג זולות ויעילות. 

ההחלטה החשובה ביותר ברכישת אופניים היא עד כמה האופניים נוחים לרכיבה. לכן, כדאי לנסות לרכב על כמה שיותר סוגי אופניים, להרגיש את ההבדלים בינהם. לנסות להרגיש האם יש עומס על הידים, הכתפיים או הגב. יחד עם זה, אף זוג אופניים לא ירגיש לכם נוח ברכיבות הארוכות הראשונות. רכיבה באופניים היא לא תנועה טבעית, אלא אילוץ של מכונה. אם הפסקתי לרכב, תמיד בחזרות לרכיבה הייתי סובל מכאבי גב, חזה ותחת. 

ככול שקוטר הגלגלים גדול יותר, כך האופניים מסורבלים יותר, אך גם נוחים יותר ומהירים יותר. מה תמהיל הצרכים שלך? רכיבות סוף שבוע או לרכב לעיר ולעבודה? 

ההחלטה הראשונה שיש לבצע, היא מה קוטר הגלגל הרצוי. קיימים אופניים עם גלגלי 26", 27.5" ו-29". ככול שקוטר הגלגל גדול יותר, כך נוחות הנסיעה גבוהה יותר, וניתן לשייט במהירות גבוהה יותר. מאידך, גלגל גדול, מתנגד יותר להיגוי, ומקשה על ההאצה. אני אמליץ באופן חד משמעי על גלגלי 26" לעיר. יכולת התימרון והתגובה שלהם, בנוסף לישיבה הגבוהה ועם זווית הצפיה הרחבה, הם בעיני הדרך המושלמת לחוות את העיר. אם לא באמת ממהרים. 

אם אתה ממהר, ואתה רוצה מכונה שתאפשר לך לנוע, לקפוץ ממדרכות, לעבור דרך שדה ולאפשר גם רכיבת שבילים, אז גרבל זו האפשרות המועדפת בעיני. מכונות קשוחות לבניית שרירים. 

אם אתה רוכב כביש, אז זה לא המקום. 

כל עוד אין כוונה לבצע רכיבות אגריסיבות הכוללות קפיצות ורכיבה במהירות במדרון, אין צורך באופניים בעלי מתלה אחורי. מאחר שהמכלולים המכניים הינם יקרים יותר, ומאחר שהם גם דורשים טיפול ותחזוקה לאורך זמן, ככול שתרכשו אופניים יקרים יותר, כך העלות לאורך זמן תהיה גבוהה יותר. אופניים בעלי שיכוך מלא (בולם גם עבור הגלגל האחורי) יהיו באופן כללי יקרים יותר, מורכבים יותר לתחזוקה וכבדים יותר מאופניים מקבילים ללא שיכוך שכזה. רוב הסיכויים, שגם לא תצליחו לנצל את מלוא היכולת של אופניים בסיסים. 

קיימים אופנים בעלי שלדת ברזל, אלומניום, סיבי פחם ואף מגנזיום. אלו משלדת ברזל, מגיעים לרוב ללא מתלים ולעיתים גם בעלות הילוך אחד. הן נועדו לאלו האוהבים קשיחות ופשוטות ובעלי כושר וכוח גופני. סיבי פחם קלים מאלו העשויים אלומניום, אך יקרים משמעותית. אני לא חושב שיש יתרון לשלדות המגנזיום, טוענים שהיא קשיחה יותר. מבחינת משקל, לא מצאתי הבדלים מהותיים. 

לשילדות מסיבי פחם יש חיסרון מובנה, והוא שהן שבירות. ז"א, השילדה יכולה לחטוף מכה שתסכן את השלמות המבנית שלה, מבלי שזה יראה על פני השטח. זה ישבר לפני שיהיה סדק. כי הכוח של השלדה נובע מהמבנה שלה. היתרון היחיד שיש עבור רוכבי שטח אמור להיות דווקא בתחום הנוחות. אבל גם בנושא זה, לשלדה יש מקום הרבה פחות משמעותי ממה שאנשי המכירות ינסו למכור לכם. לצמיגים ולמוט הכיסא שלכם יש השפעה הרבה יותר גדולה. 

בכל מקרה, יש נטיה להגזים בחשיבות המשקל של האופניים. מכל מקום, השלדה אינה המקום הראשון להתחיל להוריד משקל מהאופניים, ראשית, משום שהיא מאוד קלה גם כך, ושנית, משום שזה מאוד יקר.  אלא דווקא הגלגלים. לרוב האופניים, גם ברמות מחיר בינוניות, יש גלגלים לא מאוד איכותייים. לכן, עדיף לרכוש אופניים זולים וכאשר הגלגלים נפגעים, לשדרג לגלגלים קלים יותר. לי זה לקח חצי שנה, אני חושב שקפצתי על מדרכה במהירות של 20 קמש תוך כדי חבטת הגלגל האחורי אל אבן השפה. משהו זז שם בפנים. 

השלדה, אינה הרכיב היקר ביותר באופניים. למעשה, מערכות ההילוכים ומהתלים יקרות יכולות לעלות הרבה יותר. אך השלדה היא הרכיב שישרוד הכי הרבה זמן, לכן כדאי לרכוש אופנים בעלות שלדה טובה, ממותג ידוע. יש מגוון רב של מותגים, וחיפוש אחר "best mountain bikes" יחזיר רשימה מכובדת שלהם. גם אם המוכר ממליץ על אופניים שאינם ברשימה, רצוי להיכנס לאתר היצרן ולראות אם הוא מספק גם אופניים ברמות גבוהות ואם יש התייחסות אליו בכתבות באתרים המוקדשים לנושא. יצור שילדות איכותיות דורש טכנולוגיות, לכן כדאי להעדיף יצרן מוכר עד שמכירים את התחום.

אופניים זולים יכולים להיות מצויידים בשלדה מצויינת, אך לרוב המכלולים יהיו פשוטים. הבלאי של המכלולים הוא גבוה, כך שעם הזמן אפשר לשדרג את הרכיבים. בכל מקרה, מאוד כדאי לבקש במעמד הקניה להסב את הגלגלים לכאלו בלי פנימית (tubeless). העמידות של צמיגים כאלו מפני תקרים היא משמעותית הרבה יותר טובה מאלו עם הפנימית ואין צורך להתקין פס גומי המקשה על השליטה ומעיב על חווית הרכיבה.

בלמי דיסק הם פריט חובה סטנדרטי, יש כאלו המגיעים עם מערכת הידראולית וכאלו עם כבלים. הכבלים פחות אמינים ודורשים יותר תחזוקה. רק הידראולי, של מותג ידוע. 

גם מערכות ההילוכים הבסיסיות יכולות לשרת נאמנה לאורך אלפי קילומטרים, האופנים שלי מצוידות במערכות הילוכים- shimno acera, שהן בקצה הנמוך של המגוון הקיים. יחד עם זה, הם החזיקו 6000 קילומוטרים והיו הפריט האחרון להחלפה. זה לא משנה איזו מערכת יש לכם, אם תתחזקו אותה היטב היא תשרת אותכם היטב, ואם לא, אז לא. 

גם רכיבים זולים מגלים עמידות יפה. המזלג הקדמי שלי שרד 7000 קילומטר. גם המעביר האחורי. הבלאי הוא בעיקר בשרשרת (שמאוד כדאי לשמן כל רכיבה בשטח).

לדעתי הדרך הנכונה היא לשדרג לפי בלאי. הכיף של להרגיש את ההשפעה של רכיב חדש, להבין את התפקוד שלו בתוך כל המכלולים, להכיר כל חריץ אדמה עם הרכיב הישן, ואז לנסות אותו עם החדש. רוכבים מתחילים לרוב לא ירגישו בהבדל, אבל שידרוג רכיבים אחרי שלומדים להכיר את האופניים, יאפשר להרגיש את השיפורים ולהבין את משמעותם.

רוב האופניים, גם היקרים יותר, יגיעו עם פדלים בסיסים בעלי מיסב פתוח, כך שעם הבוץ והגשם יתחילו לחרוק. לאלו הרוכבים בבוץ, כדאי לשקול לרכוש פדלים עם מיסב סגור. ידיות האחיזה (גריפרים), הן לרוב זולות, ויגרמו להירדמות כפות הידים ברכיבה ארוכה. כסא נוח, הוא בעיני גם פריט הכרחי. סה"כ, מדובר על תוספת של כמה מאות שקלים טובים למחיר הבסיס, אם כי אפשר למצוא מערכות נחמדות ב- 3000 ש"ח, שישמשו חודשים בלי אף שידרוג.

מעבר לכך, קיימות הוצאות נוספת והכרחיות על קסדה, כפפות רכיבה, מכנסי רכיבה וחולצה, שכדאי לקחת מראש בחשבון.

אני משקיע באופניים לפי מידת התועלת שהם הביאו. ככול שאני רוכב בהם יותר, כך אני משקיע בהם יותר, ולו בגלל שהחסכון של שימוש באופניים מגיע למאות רבות של שקלים כל חודש.

השימוש העיקרי שלי באופניים הוא רכיבה לעבודה. מהוד השרון לתל-אביב, זו רכיבה מקסימה של 20 קילומטרים לערך. התועלת מבחינת הכושר הגופני ומצב הרוח, בלתי ניתנת לכימות.

לצערי, גם רכישה בחנות השייכת לרשת מוכרת וגדולה לא מבטיחה שירות טוב שאחרי הרכישה. כדאי לרכוש מחנות שהצטבר עימה ניסיון חיובי (מחברים ושכנים באיזור). אני משדרג ומתקן את האופניים אצל משה בהוד השרון (דרך רמתיים פינת הר גילה 09-7407528). בעיני, יש חשיבות לתקן ולרכוש אופניים אצל אדם שיודע מה זו רכיבה בעצמו, ושלאוו דווקא ימליץ על מותגים וידחוף להוצאות גבוהות.

כיום, אני מאוד מרוצה מהאופניים שלי, הרגשתי את המשמעות של כל שידרוג, ובסופו של דבר, האופניים כיסו את עצמם מהר יותר מכל הוצאה אחרת.

עוד פוסטים על אופני הרכיבה, רכיבה ותזונה.

סיור מקורות מים ומלחמת העצמאות באיזור הירקון

התחביב שלי, שלא נגיד התמכרות, זו רכיבת אופניים בשטח. אני גומע עשרות רבות של קילומטרים ברכבי הארץ. רכבתי לבאר שבע מהוד השרון, ואף רכבתי לכנרת. בכל הרכיבות, ידעתי והרגשתי את הארץ באופן שלא העליתי על דעתי. אם בעבר, רציתי לנסוע לחו"ל, כיום, מה שאני רוצה זה מספיק זמן כדי לרכב לי באופניים לכל מיני מקומות. בארץ.

פוסט זה מוקדש למסלול בן 30 קילומטרים שאני מבצע בווארציות כאלו או אחרות (המפה בסוף הפוסט).

זווית הראיה המועדפת עלי

מאחר שלצערי אני לא יכול לרכב כל הזמן, אני מנסה לארגן לי כמה שעות מדי פעם ולצאת לשוח. אני מתגורר בהוד השרון, ומרחב המחיה הקרוב הוא מקורות הירקון.

הנקודה הראשונה שבה אני יורד לשטח היא מאחורי מושב אלישמע. איתרע מזלו של המושב שקרוב לבתיו עוברת תעלת מים שמובילה מי שופכים גולמיים, מישובים ערבים ויהודים מעבר לקו הירקון.

מכאן הביוב זורם עד שהוא נשפך לים

מעבר הבטון מאפשר לי לצלוח את הזרם ברכיבה. לא נראה לי שניתן לחצות אותו ברגל מבלי לחטוף חולרע. בכל מקרה, אני מעדיף לחכות לפני שאני רוכב מהר והבוץ מהגלגלים עף לו לפנים שלי. זרימת הביוב ממשיכה עד מושב עדנים, משם בצמוד לאיזור התעשיה של הוד השרון המוסיף לו זיהום ביד נדיבה, וכל התערובת הרעילה הזו נשפכת לירקון, וזורמת דרך רמת גן ותל-אביב, שיהיה לרוחצים בים במה לשכשך. זו אינה תופעה חדשה, אבל מאז הגשמים הראשונים הזרימה שוצפת. פניתי בנושא לעמותת צלול, העוסקת בניסיון לשמור על הסביבה מפני זיהומים. לדבריהם, הנושא נמצא בדיונים, ויש מצב, שתוך שנה וחצי המפגע יפסק.

כך זה כבר נראה בירקון מזרחית לרמת חייל

האיזור עשיר ומגוון מאוד. ובין העצים לנחלים ולבוץ, מדי פעם אני מבחין בחורבה. אין אלו סתם חורבות, אלא מבנים מרשימים, יפים, העשויים אבני גזית, מקומות שהושקעה בהם מחשבה, שבעליהם דאגו לפיתוחים יפים באבן.

חורבת אלמוילח מזרחית לקטע הכביש בין מחלף ירקון למחלף ראש העיר

המראה מכיוון כביש 5 (בנסיעה מזרחה, לפני מחלף ראש העין)

ניכר במבנה שזו בניה ערבית לפי אדני החלונות. המקום נבנה בהתייחסות אל הנוף והאקלים, כאשר בקיץ השמש מכה בצד הרחוק וניתן להשקף על העמק והירקון מהמרפסת. המקום כולל מרתף לאיחסון תוצרת חקלאית, והתקרות גבוהות, להקל על עומס החום.

למי בדיוק המקום הזה היה שייך? מי האנשים שבנו את המקום, ומתי הם הלכו מכאן? לא מצאתי בוויקפדיה העברית איזכור למקום, וגם לא ב- goolge maps. לכן הורדתי את אפלייקצית inakba ושם מצאתי את שם המקום. מסתבר, שהתגוררו באיזור (לפי דיווחי הפלסטינים) 400 איש. הווילה, כנראה הייתה שייכת למוכתר. (באפליקציה היא ממוקמת מצפון לכביש 5, ואילו בפועל, מדרום).

איזור הירקון מתאפיין בבוץ יוצא דופן בגועליותיו. הוא דביק, סמיך, עמוק מחליק ונשאר לאורך זמן. כאשר הבוץ מתייבש, הוא לא מתפורר, אלא מתקשה, הופך להיות עוד יותר מסוכן לרכיבה אני צולח בינות לשלוליות, עד שאני מגיע אל מאחורי הפרק הלאומי כפר הבפטיסטים, בו נמצא המבנה הזה, ששימש כנראה כתחנת קמח.

המבנה מורכב משתי קומות, התחתונה קדומה יותר, מאבן גיר, בנויה בסגנון ערבי, ואילו הקומה השניה עשויות לבנים אדומות. לא נתקלי בעיטורים כאלו באיזור, ואני משער שזו השפעה טורקית.

לפי ההסברים באתר "שבע טחנות"  היו 7 אבני רייחים בטחנת הקמח, ולכן האיזור נקרא 7 טחנות. לדעתי, היו 7 טחנות לאורך הירקון, אשר שימשו את האוכלוסיה בכל האיזור. מה שמעלה את השאלה, כמה אנשים התגוררו באיזור לפני קום המדינה, ובאילו נסיבות הם נעלמו.

המשכתי לרכב, לכיוון מסילת הברזל דרך מקורות הירקון.

פיילבוקס ליד פסי הרכבת במקורות הירקון

מבצר זעיר זה, נועד להגן מפני התקפות על מקומות אסטרטגים, כגון מסילת הברזל. ברור, שאם הוקם כזה דבר, בהשקעה ניכרת, הרי היה קיים צורך ביטחוני אמיתי. עמדות מבוצרות כאלו מוקמות היכן שיש התקפות חוזרות ונשנות. הבריטים הם אלו שייבאו את הטכנולוגיה לארץ. קיום המגדל מצביע על חוסר יציבות ביטחונית לאורך זמן.

האטרקציה הגדולה ביותר באיזור, בעיני, היא ברכת הגופרים. שלצידה גם שביל אופניים משובב נפש. שביל, שלמרות יופיו, אינו מהווה תחרות לתחושה של מים חיים בטבע, מים זורמים. שאינם מסריחים, ואינם עכורים. ויחד עם זה, אינם יותר מפסיק ממה שהמדינה מנצלת וגוזלת מהטבע (למרות ההתפלה).

בריכת הגופרים. שריד אחרון למאות שכמותה

מים חיים במקורות הירקון

כשרוכבים לצד מים, מרגישים את החיות שבהם. מים חיים הם כיף, הם מעוררי תחושה קלילה ובריאות. כה מעט נתקלתי במים שעוררו את התחושה הזו, ליד דבוריה, למשל, יש שביל מקסים לארוך הנחל היורד מהר התבור. וגם כאן.

פעם, היו מאות בריכות בכאלו באיזור. איזור ביצות בו זורמים כמויות אדירות של מים. מתקן השאיבה הענק לצד הבריכה, הוא אינדקציה למה שהיה יכול להיות כאן.

איזור הירקון רצוף בשרידים מרתקים מהעבר, שנראה, שעצם הזכרתם עלולה לגרום למישהו לחשוב שהיתה כאן אוכלוסיה גדולה שנעלמה, אי פעם לא מזמן. למשל, גשר טורקי זה, נמצא בצמוד לכביש 5, קצת מזרחה לבית קברות ירקון, למרות שהוא מתוחזק ונשמר, אין שום שלט המסביר על ההיסטוריה שלו ובן כמה הוא.

הגשר הטורקי (כביש 5, מזרחית לבית קברות ירקון)

גשר מודרני (כביש 471 מזרחית לפתח תקווה)

באיזור גם נתקלתי במה שנראה לי כדרך רומית עתיקה (אין שום תיעוד מסודר של הדרכים הרומיות שחצו את הארץ לרוכבה ולאורכה). אולי משום שלא נעים להודות עד כמה הכיבוש הרומי השפיע על כל רחבי הארץ ומה ההיה היקף ההשקעה של הרומאים בארץ, עד כמה הם פיתחו וכמה שיגשוג הם הביאו לכלל תושביה.

טחנת קמח נוספת, ויפה לא פחות, נמצאת קילומטר מערבה לערך מצומת ירקון. היא הרבה יותר מתוירת ונגישה בקלות ברכב מאיזור צומת ירקון. הנגישות הגבוהה שלה הופכת אותה למזבלה אחרי כל סוף שבוע שמשי. במהלך השבוע, אני נתקל בעובדים הטובים של רשות נחל הירקון המנקים אחרי הזבל שהישראלים משאירים בלב ערל.

תחנת הקמח מערבית לצומת ירקון

נראה שהמקום סבל הרס נרחב, ושופץ שוב, אבל במקום לנסות לשחזר את המבנה היסטורי (עם גג שטוח, כמו כל הבניה הערבית באיזור) מישהו הרגיש חובה לעדכן את המבנה עם בגג רעפים אדום צורם.

בדרך חזרה, אני חולף ליד טחנת קמח נוספת, כמה מאות מטרים מזרחית למחלף ירקון, זהו אתר פופלרי לצילומי חתונות.

טחנת קמח ליד מושב נווה ירק

ליד הטחנה הזו, נמצאת אולי הפינה המערבית ביותר בירקון בה ניתן להתרחץ. הביוב אינו מגיע לנקודה זו, ובשבתות המקום הומה ילדים ומבוגרים הטובלים במים להנאתם.

בריכה ברת טבילה בירקון

רכיבה באופניים היא הדרך האקולוגיות ביותר לסייר ברחבי הארץ. הגיפים והממונעים האחרים, נוהגים להרוס את הסביבה. חורשים את האדמה, יוצרים שלוליות ובוץ, רומסים חיים קטנים ומזהמים מים ואוויר. למזלי, לאורך הירקון יש שבילי אופנים שהאדמה בהם לא נחרשה ועל כן ניתן לרכב בהם גם בתקופת הגשמים.

אנדרטה לזכר הלוחמים שכבשו את ראש העין

אנדרטה מוזנחת זו, ליד מבצר אנטיפטרוס, הוקמה לזכר לומים שנפלו בתקופה שבה האצ"ל עדיין לא הצטרף לצה"ל. למעשה, כיבוש ראש העין נעשה על ידי תושביו היהודים של האיזור. מהוויקפידה העברית למדתי, שהאיזור נכבש על ידי חטיבת אלכסנדרוני (על שם נחל אלכסנדר), במבצע שנקרא מבצע מדינה. מעבר למילים היבשות, מתחילה להתגבש תמונה, על מלחמה שונה מזו שמנסים להציג בספרי ההיסטוריה בתיכון. עיינתי בתיאורים מתוך אפליקצית inakba של אירגון זוכרות, קראתי בוויקפדיה, ובעיקר, אני מטייל באיזור. מנסה להרגיש את הגאוגרפיה ואת ההיסטוריה בלי מסננים.

נוהגים לפאר את הקרבות בירושלים, ומבצע ההגנה על דרום הארץ. אבל מי זוכר שבטול כרם ישב צבא עירקי. שהלוחמים שבאו לכבוש את ראש העין, לא היו רק חיילים, אלא מושבניקים שפתחו את הסליק והלכו לדאוג שליישוב העברי יהיו מים. שהפעולות לאו דווקא רוכזו על ידי גורם אחד, אלא מדי פעם תושבים של יישוב יהודי הלכו לגרש תושבים של ישוב ערבי, שגם אלו בתורם נשאו נשק וידעו להילחם ולפגוע ביהודים. התמונה המורכבת היא של מאבק לאומי בו כולם לקחו חלק. אנחנו קוראים לקרבות הללו מלחמת העצמאות (ואילו הפלסטינים מנסים לגייס את רחמי העולם עם המושג "נכבה" אשר אמורה להקביל ל-"שואה"),

נראה, שזו היתה יותר מלחמת אזרחים, שהיהודים הצליחו להתארגן בה טוב יותר ושאף צד לא היה צדיק, אלא נאבק על על חייו מול הצד השני וניסה לכבוש כמה שיותר שטח. נראה, שהימין חושב שאסור לנו להזכיר שהציונים גירשו בכוח תושבים, ולשמאל לא נוח להזכיר שתושבים אלו היו עושים לנו אותו הדבר. והיכן שהוא, בין שני הצדדים, כולם מעדיפים להתעלם מהאמת, כך שכיום, ההסתרה הפכה להיות הבעיה האמיתית. (חוץ מהביוב שזורם, זיהום הסביבה על ידי מבקרים והתעשיה, ניצול מחפיר של משאבי טבע והרס שבילים על ידי כלי רכב ממונעים).

וזה המסלול:

מהמרכז לכנרת באופניים

מאחר שאין לדעת אם מי שהחל לקרוא, גם יסיים קריאה (ולו משום שרוח התקופה מחייבת קצרנות ואילו הנטיה של אלו הרוכבים שעות היא קצת הפוכה מכך), ועל כן, מן הראוי להביא את הנושא החשוב באמת, והוא להמליץ על נופש חורפי בצפון הארץ. האתרים ריקים יחסית, מזג האוויר אידאלי להליכה בחוץ ולרכיבה באופניים. מומלץ גם להגיע לביקור בחרמון, שגם אם אינו עוטה לבן, הרכבל הוא עדיין חוויה מרנינה.

יצאתי ברכיבה מוקדם מהבית. חמש בבוקר. לפני הזריחה. היה קר. אני לא אוהב קור. את המסלול הזנתי אל ה- gps כבר אתמול. בכל מקרה, את הקטע tהלילי רכבתי לפני יומיים, רק כדי לראות על מה מדובר ואם השבילים עבירים. עבר פחות משבוע מהגשם האחרון, ולרכב בבוץ, זה לא מעשי. השבילים הסתברו כנוחים לרכיבה, כך שלפחות לגבי השעתיים הראשונות של הרכיבה, הנחתי שיהיה בסדר. על חולצת הרכיבה עטיתי מעיל רכיבה. הוא דק וכבר הוכיח עצמו כהגנה יעילה כנגד קור, גם מתחת ל-10 מעלות. הרגליים, במכנסיים קצרים, אם הגוף חם, גם השאר בסדר. כאשר ממש קר, אני מצמיד קרטון על החזה.

אני מאוד אוהב לרכב רכיבה ארוכה. מראש, הקצב הוא רגוע, איטי, ההנאה מהדרך רבה, אין באמת לחץ להגיע לאן שהוא בזמן, העיקר להגיע, לא כזה חשוב מתי. אם כי מאוד רציתי להגיע אל הירידה לכנרת לפני החשיכה. לא היה לי ברור מה איכות השביל היורד, ולרדת כזו ירידה, בחושך, נראה לי קצת גבולי. כבר מספר פעמים, שהייתי בטוח שאני מגיע אל שפת הצוק המוביל לכנרת, וכל פעם הסתבר לי שיש עוד עליה, שאולי אחרי זה אוכל להתחיל לרדת אל האגם. אבל כל עליה, היתה למעשה הכנה קטנה וקצרה לעליה הבאה, בהתחלה, עוד הייתי מתבאס כל פעם שהבנתי שהירידה היא רק מנה ראשונה, אחרי זמן מה, קיבלתי את הדרך בהשלמה. ניסיתי למצוא את הקצב בו אוכל לעלות ולטפס לאורך זמן. המחשבה על האגם הממתין לו שם למטה, כמו קורא רק לי מעבר לגבעות.

והנה, אני מטפס, חצי שעה של טיפוס רציף וקצת הליכה כדי לשחרר את השרירים, ואני בטוח, שבקצה, וודאי, אוכל להציץ ולראות את הכנרת, לפני השקיעה. ואכן, אני מוצא את עצמי משקיף אל האגם, מדרום. מזווית שמעולם לא צפיתי בו. ואני לא חושב שיש כביש לכנרת שלא עליתי בו או ירדתי בו. והאגם נראה לי כפי שמעולם לא ראיתי אותו. חדש. וזו שעת שקיעה, ואני ארד את הירידה הזו בחשכה. בזהירות, בזהירות, לאט, לאט, כך ניסיתי להרגיע את עצמי.

ואני כבר רחוק מדי מהישוב האחרון, ואני לא ממש יכול לקרוא לחילוץ שיעזור, כך שיש רק כיוון אחד אפשרי: למטה. אמרתי לעצמי, נרד קצת בשביל, אם זה יסתבר נורא מדי, נעלה בחזרה. וההתחלה, היתה מענגת. שביל כבוש, לבן, כמעט ללא בורות, ואני יורד עשרות מטרים בקלילות, נהנה מהנוף ומהרוח, כמו דובדבן מתקתק בסוף רכיבה של 10 שעות.

הולך ומחשיך, יש לי שני פנסים, ואני מרגיש שעד לדגניה, הכל יהיה רק מתוק. ואז פתאום, באחת העקומות, השביל הופך להיות לסידרה של בורות, אבנים וסלעים. ואני מוצא את עצמי מלהט על האופניים, הזרועות נושאות בעומס כל הגוף ושלמותי הפיזית תלויה באופן שבו הצמיד הקדמי יצליח להיאחז בקרקע. פאק, אני בחושך מוחלט, ירדתי יותר מדי מכדי לעלות, אני כל כך קרוב לכנרת, לא אוותר עכשיו. ואם אפול, ואם אשבור משהו, מי יכול לבוא לחלץ אותי כאן. ובכלל, זה די מטופש, שלא נגיד מטומטם, לרדת כזה שביל בחשכה. אז עשיתי את זה לאט לאט. העיקר לא ליפול. והכל אפוף חשכה, ואין צליל, רק ריחות של שדות, והרעשים המכניים של האופנים והצמיגים על גבול האחיזה. ומדי פעם אני מרים את העיניים ומביט אל החושך הענק הזה המשתרע לפני, מבחין בקצוות של אור מהישובים הסמוכים, וזה מרגיש כל כך גדול. אני כמו נמלה היורדת בזהירות על שפתותיו של מכתש ענק. וזה מרגיש כל כך זר, כל כך לא ישראל, ויחד עם זה, כל כך יפה וביייתי וחלק ממני. לא חשבתי שימאס לי מירידות, ובכל זאת, כל סיבוב שאני עושה אל עוד סידרה של סלעים, בורות ודרדרת, מקרב אותי יותר אל תחושת הנימאס כבר מהשביל הזה.

ואני מוצא את עצמי שוב על שביל נפלא, ורוכב, בכוחות אחרונים, אל אורות של ישוב קרוב, ואני מקווה, נאחז בתקווה שאני מרגיש שהיא אולי אשליה, שזה אחד הישובים הקרובים לכנרת, אולי בתיה העליונים של המושבה כנרת. אבל משהו לא מרגיש בסדר, אני מנסה להיצמד לאשליה שהאגם פה ממש ליד בחושך. אני מפדל בקושי ליישוב מדרום, דרך ריחות של מזבלה, שישר העלו זכרונות מהצבא. ואני מתקרב אל האורות, ושואל את עצמי "מעניין באיזה ישוב אני" והנה, שלט גדול מברך את פניי "סופר יבניאל". פאק. יבניאל, זה ממש לא קרוב לכנרת. הערכת המרחק והגובה שלי ממש לא מחוברת למציאות. יש לי עוד המון המון לרדת.

סטיתי כבר מהמשעול המתוכנן ואני שואל את עצמי, האם לעצור עכשיו, האם לבקש מזוגתי לבוא לאסוף אותי. אני בודק ב- gps ואני מאתר שביל שיחזיר אותי חזרה אל המסלול המתוכנן. כך לפחות אני מקווה. תחילת השביל, שלולית גדולה. ואם שאר השביל כך, אין מצב שאוכל להמשיך לרכב. אני יורד בשביל הזר, והוא בסדר, נחל קטן לחצות, ועדיין המון חוסר וודאות. פתאום, אני מבחין מרחוק בדמות, שנראית כמו עטויה כולה בזקן גדול. מזמן לא שמחתי לראות בן אדם, להרגיש שאני לא תקוע בשום מקום, שאני לא המשוגע היחיד שמבלה בלילה בשדות זרים. אנחנו מתקרבים, ואני מבחין בקושי בדמות רוכבת באופניים. אני מברך אותו בעליצות, והוא ממשיך לרכב. הבטתי בו רגע, והוא נראה לגמרי לא רוכב ישראלי טיפוסי. אולי אחד מהתייריים העושים את שביל ישראל. בלי ציוד מיוחד, על אופניים הנראים עתיקים ולא מתאימים למשימה ובלי פנס. הזהרתי אותי באנגלית שיש לו עוד טיפוס ארוך. והוא ענה בעברית צברית "אל תדאג, יהיה בסדר".

כמה עשרות מטרים אחריו, אני מבחין ב-4 פנסים המרצדים אט אט בעליה. 4 רוכבים, מצויידים במיטב הפנסים ומיטב האופניים, מתנשפים עמוקות. בירכתי אותם לשלום, אבל נראה לי שהם לא יכלו לפרגן אפילו נשימה קטנה לטובת תשובה.

אני ממשיך לרכב, ירידות ארוכות ונוחות. לכל איזור בארץ, יש את הנשמה שלו. את האווירה, של הריחות, הצמחים, האדמה, מזג האוויר. כל איזור, מבורך בייחודיות. עזבתי את ההר, והגעתי אל קסם הדלתה של הכנרת. זו דלתה קטנה מאוד, אך התחושה של ביצת מים מתוקים עתיקה עדיין מפעפעפת בה. תחושה של ביטחון, של חום, של האגם הקרוב והמתוק. וכמה מאות מטרים אחרי זה, אני שם. משקיף אל הכנרת, כל כך גדולה, כל כך משדרת את מהותה, מובנת מעכשיו אחרת. מורגשת אחרת. כל כך הרבה פעמים נהגתי כאן, והנה, אני כאן באופניים. הכל מתחבר.

אחרי שירדתי אליה מההר, חצי קילומטר של ירידה אנכית, בלילה. כשרוכבים בחוץ, כשנעים כאלו מרחקים בכוח השרירים, ההבנה של האדמה, ושל האגם ושל ההרים, היא אחרת. הרכב המנועי מנתק מההקשר. לא היה לי מושג שהטיפוס יהיה כל כך קשה לקראת הכנרת. מה כבר זוכרים, כאשר העיסוק העיקרי בנהיגה הוא לשמור על העירנות.

יצאתי ב- 5 בבוקר. בניתי על קצב תנועה מוצע של 15 קמ"ש כמו שעשיתי בדרך לבאר שבע. ההתחלה, אכן הייתה מאוד נוחה. שלא נגיד תרפיה. תפיסת המרחב, המרחק, המקום, משתנות כאשר רוכבים באופניים.

באיזור חדרה, אני מבחין מבעד לערפילי הבוקר, בתעלת מים רחבה, ואז המים זזים. כאילו חלק מהמים מתקדם לכיוון השפה. התחושה הראשונה שלי היתה "פיל", ואחריה "היפופותם". שלמיטב ידעתי נכחדו מהארץ. מבט נוסף גילה שזהו חזיר בר. ואני רואה את הדבר הזה נע במים  ואני ירא. זהו בעל חיים כה גדול וכה חזק, שמזנק לתוך תעלת מים בקור של 6 מעלות, מניע גל של מים בעודו פלס את דרכו אל השפה ומתחיל לרוץ כאילו אין מחר. ידעתי, שאם הוא מחליט לפנות לכיוון שלי, אין לי מה לעשות. אני פשוט חלש וקטן וחסר אונים מול בריאה אדירה שכזו.

נזכרתי בו, כמה עשרות קילומטרים לאחר מכן, כשאני מטפס אט אט על גבעה ברמות מנשה. האדמה באיזור נוראית לרכיבה, בעיקר עבור אופניים בעלי זנב קשיח ומתלי קדמי בסיסי. ואני אט אט מטפס, ומבחין לצידי בשלושה חזירי בר רצים במקביל. אם ושני גורים. הם מטפסים ורצים כמו שגור כלבים משחק בדשא. לא ניכרת בהם כל עייפות בזמן שהם רצים במעלה הגבעה, אני מביט בהם מתרחקים, מקפצצים להם באופן חסרי מאמץ, מקרינים אושר וחוסר דאגה, שוב, אני מרגיש את עצמי חלש וקטן, מה שלא פוגם בתחושה ההנאה מהמקום, הזמן והאוויר.

כל איזור בארץ כל כך מיוחד. ממישור החוף, בעל האדמה החולית, אל גבעות קירחות, ומשם אל כיוון עמק יזרעאל. הצליל הדומיננטי ביותר ששמעתי הוא קולות ירי. אני גולש מגבעות רמות נפלתי לכיוון יער מגידו, והנה אני שומע צרורות מקלע ארוכים, ירי מנשק קל ופיצוצים. באופק, אני מבחין בכלי רכב צבאיים בתרגיל. איזור מוזר זה, ברגע שאני עוצר, המון זבובים עטים עלי. עקפתי את התרגיל הצבאי, וירדתי ביער מגידו לכיוון העמק.

אני לא מתורגל בסינגלים, וגם אם כן, דברים חביבים כמו ביער בן שמן. ואילו הפעם, מסלול מכשולים של ממש. אני מברך את מוסך האופניים על הצמיגים, הגלגלים והבלמים. בכל מקרה, הבלמים הקודמים שלי היו בסוף דרכם, ולא הייתי רוצה לרכב באיזור הזה עם בלם שקרס.

העמק, כה רחב וחם. האדמה שלו פוריה, תחושה של מרחב ושל חום שלא חוויתי בשום מקום אחר בדרך. מרגיש כמו שהמסע לרוחבה של הארץ הוא גם מסע בזמן. באיזור התעשיה של כפר סבא, הבחנתי בדמויות גוחנות מעל להבות, מנסות להתחמם. עניי הארץ משוועים לחום ולפרנסה. משם, המשכתי דרך המושבים המובססים, בהם טירות קטנות משתבצות להן בינות לבתים הישנים ורוב אלו המשקימים אל הקור של הבוקר הם תאילנדים. הלאה, אל שכונות ההרחבה והישובים החדשים בעמק חפר. אך כאן, בעמק יזרעאל, נראה שהזמן עמד מלכת, אי שם בשנות השבעים, וזכיתי לברכת שלום הלבבית ביותר בכל הטיול, מחקלאי עברי בעמק.

וכך, המשכתי, לאורך מסילת העמק החדשה, לכיוון הר התבור. לשמחתי, משפצים את הכביש, וכך מצאתי את עצמי מתגלגל על דרך עפר משובחת, בירידה ארוכה ארוכה.

ביציאה מדבוריה, חתכתי לכיוון מזרח. מוזר בעיני, שצומת כה עמוס, המנקז את התנועה מעפולה צפונה, עדיין אין בו רמזור.  אלו המנסים להשתלב בתנועה, יש שדה ראיה צר, אני חוצה את הכביש העמוס, ומרחוק מבחין בשביל סלול. זה אכן שביל, הנע לאורך נחל תבור. והוא כה יפה, כה מעודן, משתלב בין העצים בעדינות לא אופיינית לשבילים המתוכננים כיום. פינת חמד מיוחדת, יש מעט נחלים זורמים בארץ, ועוד מעט יותר כאלו שיש לאורכם שבילים טובים לרכיבה, אך יתרה מזו, התושבים המקומיים נראה שממש נהנים מהשפע הזה. הולכים להם בזוגות לאורך השביל, נהנים מהטבע כמות שהוא. רוב הישראלים שפוגשים בחוץ, עושים משהו. משתמשים בטבע על מנת להתאמן, להגיע ממקום למקום. ואילו נראה שתושבי הארץ הערבים פשוט נהנים לטייל בחוץ.

ובכלל, נראה שהארץ נטושה. מעט מאוד אנשים מסתובבים בחוץ. עברתי דרך מושבים וישובים בכל שעות היום, וברובם הרוב נראה סגור. התריסים מוגפים, אין כמעט מכוניות על הכבישים. האם כולם ספונים בבתיהם מול הטלויזיה והרשתות החברתיות?

על המפה זה נראה מעט, כמה עשרות קילומטרים, שעתיים, מקסימום 3 שעות רכיבה. איחלתי לעצמי שאני אמשיך בירידה עד לכנרת. כל כך רציתי לצפות בה, להריח את רוחה ולהתפלש בניחוחה. זה חלום כה עתיק להגיע אליה באופניים. להרגיש אותה כמו שהרגישו אותה אלו שהלכו אליה שבועות ברגל, בלי משוכות זכוכית והניתוק של הרכב הממונע והכביש הסלול.

הציוד שלי די פשוט, חוץ מערכות התיקון הרגילות לאופניים, אני לוקח איתי עוד ליטר וחצי מים ומשקה ממותק על הסבל, שמן שרשרת, מנעול אופניים, מטען לטלפון פנס לאופניים ופנס ראש. 4 פיתות חצויות עם מילויים מגוונים (ריבה, חומוס, טחינה, מטבוחה) תפוצ'יפס עבור המלח וצ'ריוס בשביל האנרגיה. אני משתמש ב- gps וכל חצי שעה אוכל חופן צ'ריוס וכל שעה חופן תפוציפס. השילוב הזה הוכיח את עצמו מוצלח למדי ומאפשר לי לרכב שעות. בעומסים, אני צריך לאכול קצת יותר. בכניסה לעמק עצרתי בתחנת דלק ואכלתי כריך. מזונות שהם כבדים יותר, כמו בשר, או אפילו פלאפל עלולים לגרום לתחושה לא טובה.

כל כך הרבה פינות חמד חוויתי בדרך וכל כך הרבה מעשי אדם להבדיל. מקורות נחל תנינים החרב והמסולע, האופן שבו כביש 6 מצלק את הנוף, מה זה לעלות מאות מטרים, לצלוח סוגי אקלים ואדמה, כאילו שארץ ישראל כוללת בה דגימות מנופים מכל העולם. תחושת הטוהר מהשהות בחוץ, והדממה הזו, ההולכת ומתעצמת ככול שעובר הזמן, עד שהיא הופכת לבת הלוויה המועדפת לכל דבר.

אני מברך את מזלי שאני עובד במשרה גמישה, המאפשרת לי לחבוק את השדות שעות בשבוע. אני חושב שהאופן שבו שוק העבודה הישראלי דורש 9 שעות במשרד, בנוסף לשעתיים עמידה בפקקים, הוא חורבן לבריאות הנפשי והפיזית של הישראלים. לרכב בשלווה ולראות את מחול השדים של הלחץ, שנובע מכלום ומוביל לכלום מלבד מצוקה, זה עצוב. הרכיבה מעניקה פרופרציות, מביטים על המציאות ממרחק, פרספקטיבה לגבי הדברים הנכונים. באופניים, אתה תמיד קטן, תמיד חלש לעומת המכוניות, האופנועים, העליות והכבישים. אשליית העוצמה והשליטה נגמרות, כי כאשר כל כך חלשים, אין אפשרות לנסות לשלוט, אלא להשתלב, לעבוד עם הסביבה כדי לקדם את עצמך.

רכבתי כבר לבאר שבע, וזו הייתה חוויה נפלאה. הרבה פחות קשה מהנוכחית. יש תחושה טובה אחרי רכיבה של 3 או 4 שעות. אבל אחרי 7 או 8 שעות רכיבה, השינוי הוא כה עמוק שהוא נשאר הרבה זמן. תחושת האושר מהפעילות מהטבע נטמעת, מתערבבת באופי. החוויות מתרחשות בכזו עוצמה, שהן חוזרות אלי שוב ושוב. וככול שהרכיבה ארוכה יותר, וככול שהבדידות מובהקת יותר, כך הזכרונות חיים יותר.

 

 

זהירות סובב תל-אביב 2017, קראו מה קרה בסובב טורקי תל-אביב 2015

חבר שאל אם אני מגיע לסובב תל-אביב. נכנסתי לאתר, וואלה, הזדמנות לרכב קצת עם רוכבי כביש, יכול להיות נחמד. לא היו לי יותר מדי ציפיות, ואני לא משתגע על אירועים המוניים, אבל חשבתי שאופניים זה אופניים, ונסתדר. רציתי גם לראות אם האירוע מתאים לילדים, ואולי גם להפוך אותו לאירוע משפחתי בשנה הבאה.

עלות ההשתתפות היא 80~, וכוללת חולצה שלא לבשתי. כי אני לא אוהב תלבושת אחידה. ישנם 4 מסלולים. אחד למשפחות, 8 קילומטר, 20 קילומטרים, 40 ו-60. נרשמתי ל-60, שמשמעו 3 פעמים הקפה של תל-אביב. איילון דרום עד וולפסון, חציה של יפו, טיילת עד נמל תל-אביב ושדירות רוקח.

אין לי אופני כביש, אני רוכב בשבילים. העליתי את לחץ האוויר וקיוותי לטוב. שעת הזינוק היתה 6:30. החלטתי לוותר על העמסת האופניים על המכונית, חניה ושיט, והגעתי ברכיבה. 15 קילומטרים הם חימום נחמד.

באיחור אופנתי, התחלנו עם המקצה השני, של ה- 40 הקילומטרים. לא היה שום ניסיון להדריך את הרוכבים ברכיבה נכונה, וגם לא היו סדרנים רכובים להדריך ולהזהיר. כך שדי מהר, כל המסלול היה עמוס ברוכבים בלתי מנוסים שרכבו ללא שום מחשבה על מה שהולך סביבם. אני חושב שאפשר היה להדריך את הרוכבים הפחות מהירים לרכב יותר קרוב לימין.

בפירסום, האירוע קודם כהזדמנות לרכב בכביש המהיר ללא מכוניות, להנות מהדרך ומהנוף. מעשית, הרכיבה חייבה עירנות והתחמקויות תמידיות מרוכבים שזיגזגו בין הנתיבים. לא היה בינה לבין הנאה מרכיבה דבר, אלא אם החלום שלך זה להיות טייס חלל בשדה אסטרואידים.

לי לא היו שום יומרות לרכב מהר, לא הגעתי להתחרות, אלא לרכב בסבבה. מאידך, הגיעו קבוצות של רוכבי כביש שזו אחת ההזדמנויות היחידות שלהם לרכב באופן כזה במסלול הזה. וזה היה עצוב. עצוב לראות אותם מנסים לפלס את דרכם בין הרוכבים, עצוב לראות את מספר הכמעט תאונות, את העצבים ואת הפצועים פזורים לאורך המסלול.

ממש לא ברור לי מדוע לא שולבו בין הרוכבים סדרנים שניסו קצת להדריך את האנשים. להסית רוכבים איטיים לימין, לשמור לפחות בנתיבי איילון את הנתיב השמאלי לרוכבים המהירים ולעשות קצת סדר בין ההמונים שתפסו מחסה מתחת לגשרים.

באתרי החדשות דווח על 40 פצועים, להערכתי, מספר התאונות והאנשים שנפגעו היה הרבה יותר. הכביש היה צר מלהכיל את המסות של הרוכבים, ומהקפה להקפה המצב הפך גרוע יותר. אם בקרב הרוכבים של מסלול ה- 40 קילומטרים היו צעירים ובני נוער, הרי כאשר הגיעו הרוכבים של מסלול ה-20, זה היה כבר ערב רב של ילדים והעקיפה הפכה לבלתי אפשרית. מתחת לכל הגשרים הצטברו רוכבים מותשים ופצועים.

קיים גם מסלול משפחות, של 8 קילומטרים (לאורך שדרות רוקח) ועל פניו המצב אצלם נראה טוב יותר ופחות עמוס. אבל אז נשאלת השאלה, בשביל מה לשלם בין 55 ל-79 שקלים לרוכב (יש הנחה למשפחות עד 4 רוכבים) אם בסופו של דבר מדובר על חוויה שהיא במקרה הטוב מפוקפקת ובמקרה הפחות טוב, ממש מסוכנת? בסופו של דבר, מדובר על מוצר, והמוצר אמור לספק רמה מינמלית של חוויה ושירות. ולהערכתי, סובב תל-אביב לא רק שלא מהנה, אלא עלול ממש להזיק.

אם מישהו מתכוון להגיע לסובב תל-אביב, כדאי לזנק במקצה הראשון, לסיבוב אחד. אחר כך, זה פשוט לא כיף. ויש עוד פרטים קטנים ומטרידים, למשל, מדוע יש הנחה רק לקבוצות של 4?

האם כדאי לשלם סכום כזה עבור רכיבה של 8 קילומטר על הכביש, כאשר במקביל לו קיימים שבילים סלולים ונעימים לרכיבה, שביום רגיל, בשעה כזו הרבה פחות צפופים?

בקטעים מסויימים של המסלול, הגעתי לזמנים טובים יותר כאשר רכבתי לבד ביום חול, גם כאשר המסלול בטיילת עמוס יחסית.

נראה לי גם שאין ממש דוחק מוסרי לשלם עבור אירוע, אם אפשר פשוט להצטרף אליו ולרכב. אין שום מניעה להכנס אל המסלול באיזור הטיילת ופשוט לרכב, בלי חולצה ובלי מספר. אבל לפחות בלי תחושה שמשלמים על חוויה שהיא במקרה הטוב נחמדה רק בגלל האנדופינים.

אחרי המסלול, רכבתי הביתה בשבילי הירקון. השבילים היו ריקים ונעימים, תחושה רוגע ושלווה מילאה אותי. כל כך רחוק מההמולה המסוכנת והשואנת. מי שרוצה לרכב עם המשפחה, יכול בבוקר שישי לרכב מחוף הצוק ועד רמת החייל בשבילים בטוחים ומהנים בלי לבקש טובות ובלי לשאת בגאון שם של עוד מותג של קפה שהוא באמת לא משהו.

בדיעבד, הסתבר לי שמכר שכבר ניסה את סובב תל-אביב 2013 הגיע לאותן מסקנות. כך שלצערי כנראה שהמארגנים אינם מסיקים מסקנות וסובב תל-אביב 2016 לא צפוי להיות בטוח יותר או מהנה יותר.

הערה בעקבות רכיבה של חבר בסובב 2017: מאחר שמדובר על 3 סיבובי רכיבה, האימה שבסיבוב האחרון (סיבוב הילדים) גרמה לו לרכב במלוא עוזו את שני הסיבובים וכך הוא הגיע לסיבוב השלישי לפני שהילדים הוזנקו (כל סיבוב הוא 20 קילומטרים, וההזנקות הן בשעות עגולות, כך שאם מבצעים שני סיבובים ביותר מ- 20 קמ"ש, ניתן להימנע מזמן הפציעות)

המלצות לתזונה ברכיבת אופניים ארוכה

בעבר, כתבתי את הרשימה המצורפת כרגע בהמשך. הדברים אז נכתבו על סמך מידע שקראתי ברשת, ודברים שניסתי בהתאם להמלצות. מאז, הבנתי שהתבססות על פחממות תעשתיות פוגעת הן בכושר לטווח הקצר והן לטווח הארוך. על כן, התחלתי לנסות לבדוק כיצד אוכל להמשיך לנוע לטווח ארוך, הפעם, בהתבסס על עקרונת הפליאו. רכיבה ארוכה היא מבחינתי רכיבה שמחייבת לאכול תוך כדי, באופניים, באופן כללי, זה יותר מ- 50 קילומטר בשבילים. בערך 3 שעות של תנועה רציפה.

כל אחד מתייחס לפליאו באופן שונה, אני בעיקר מקפיד על התרחקות מכל מוצר מזון תעשייתי (מה שאני לא יכול לראות בעין מהיכן הגיע), הימנעות מחיטה ומוצריה ולולא מוצרי חלב. מאחר, שאת הרכיבות הקודמות שלי ביצעתי בהתבסס על דגני בוקר תעשייתים וכריכים מתחנות דלק, הייתי צריך להתחיל מלוח חלק, כאשר נקודת הבסיס שלי: ההמלצות לתזונה עד כה אינן בהכרח נכונות. צריך לבדוק הכל מההתחלה.

אחד העקרונות שנתקלתי בהם לרוב, הוא שצריכת של פחממות טובה בזמן תנועה. הרבה מאוד רוכבים עושים שימוש בחטיפי אנרגיה ובג'ילים. מוצרים שמכילים לרוב תוספים שונים, ואני פוסל אותם ולו בשל העקרון שככול שחיי המדף של מוצר ארוכים יותר, כך הוא מקצר יותר את החיים של המשתמשים בו (שדי מקביל לעקרון ש-לא לצרוך מוצרים המפורסמים בטלויזיה או בכלל).

מצאתי שצריכה של פרות הדר, תפוחים, אגסים ותמרים היא נהדרת. בניגוד למקובל לחשוב, גם כאשר רוכבים הרבה, הסיבים של פירות ההדר לא מפריעים לתנועה. אפשר לפדל ולאכול בכיף. הספיגה של פירות מהירה והם מכילים גם מים רבים, מינרלים וויטימנים שעושים רק טוב.

עוד מוצר שבאופן עקרוני ממליצים להתרחק ממנו בזמן מאמץ, הוא בשר, והגרוע מכל – שומן מהחי. מסתבר, שגם ההמלצה הזו לא מדוייקת. אפשר לאכול המבורגר מבלי לחוש הכבדה – כל עוד מוותרים על הלחמניה. יש כאלו שיראו באכילת המבורגר בלי לחמינה חטא. בעיני, אם המוצר מחייב שיעטפו אותו בגלוטן, כנראה שהוא לא מספיק טוב בעצמו. במקומות טובים, גם אם מוותרים על הלחמניה אפשר להתענג על הקציצה. היתרון של בשר שכזה, הוא בכמויות המלח התואמות המקלות על ספיגה חזרה של המינרל הכל חיוני הזה. במקום לשתות קולה, מיץ פירות טבעי יספק מנה גדושה של סוכרים.

באופן טבעי, כאשר נעים לטווח ארוך, נעים לאט יותר ובמאמץ פחות. התנועה הזו, היא בעיני מזיקה פחות לגוף ומאפשרת מגוון רחב יותר של מוצרי מזון. כאשר נעים בשטח, אפשר להנות מפירות העונה. פירות הדר בשדות ותפוזים סינים בשכונות ההרחבה. בליסת אשכולית תוך כדי רכיבה היא עונג מיוחד.

היתרון הגדול של וויתור על פחממות תעשתיות היא שנפילת הכוח פחות חדה. כאשר צורכים פחממות תעשתיות ומאגרי האנרגיה בגוף נגמרים, הנפילה בביצועים היא מאוד חדה. למעשה, נפילה. כאשר נעים באמצעים טבעיים, אומנם מרגישים מחסור בכוח, אבל הוא פחות חריף.

עוד יתרון הוא ביכולת ההתאוששות. אחרי רכיבה של 70 קילומטרים, בהתבסס על תזונה תעשיתית, תמיד הרגשתי עייף והייתי צריך זמן רב, לעיתים אף יום שלם להתאוששות. לעומת זאת, כאשר אני נע על בשר ופירות, זמו ההתאושושת מינמלי. למעשה, כמעט אין תחושה של עייפות.

הפוסט המקורי:

הדברים מתבססים על מה שקראתי ברשת ומה שניסיתי בעצמי. אני לא איש תזונה או רפואה.

בעקרון, אדם המסוגל לרכב תוך כדי מאמץ, במשך שעה, יכול לעשות את זה גם פי שניים יותר. ומי שעושה באימון שעתיים רכיבה, יכול לעשות גם שמונה, אם יתדלק את גופו כראוי.

לגוף יש מספר מאגרים של אנרגיה בגוף, הזמינים והגדול ביותר נמצאים בדם ובשרירים ובכבד. אחרי בערך שעה עבודה (תלוי בכושר, ובשיגרת האימונים) לגוף נגמרת האנרגיה הזמינה, הוא צריך להתחיל לפרק אנרגיה שומן. זה תהליך שלוקח יותר זמן.

על מנת לאפשר לגוף להמשיך לנוע בקצב גבוה, יש לספק לו אנרגיה זמינה. האנרגיה הזמינה ביותר (מלבד סוכר, המספק למעט זמן) היא באמצעות פחממות רצוי כאלו המתפרקות לאט יחסית. לא צריך לספק יותר אנרגיה ממה שהוא צורך. במצב אידאלי, הפחממות מתפרקות בקיבה בקצב שבו הן נצרכות בשאר הגוף. לוקח לקיבה בערך 20 דקות לפרק פחממות. כך שכדאי להתחיל לאכול עוד לפני שהמאגרים נגמרים (אז מאוחר מדי, וחייבים לעצור לנוח). למעשה, צריכה אחידה של פחממות תאפשר להמשיך לנוע ללא הפסקה שעות ארוכות.

כמו כן, יש לספק לגוף מים. מים משמשים לקירור ושומרים על הנפח הדם, כך שהגוף יכול לצרוך חומרי תזונה וחמצן, וגם להתפנות. הקיבה יכולה לספוג בערך 750 סמ"ק בשעה (לפי הכתוב ברשת), בכל מקרה, כנראה שלא כדאי לעבור את הצריכה של ליטר מים בשעה, כי מרגישים את זה. כדאי לצרוך 250 סמ"ק כל רבע שעה.

חייבים גם מלח כדי להמשיך לתפקד. הוא חשוב לתנועה כמו סוכרים ומים. יש לצרוך כמויות דמיניות של מלח. תמיד מזהירים מעודף מלח, אבל לא מציינים שאנשים המזיעים הרבה, חייבים מלח, אחרת המים לא יוכלו להיספג בגופם כראוי. חוסר מלח בא לידי ביטוי בהשתנה מרובה. בזמן רכיבה קשה לבחין בכך. כדאי לעצור כל כמה שעות עד שמתחיל לצאת שתן, זו אינדיקציה חשובה למצב הכליות.

רבים מהרוכבים עושים שימוש בג'ילים, אבל לא חייבים.

יש כאלו המדללים מיץ בטעם בפירות ביחס של אחד לשלוש, ומוסיפים מלח עד שמרגישים אותו.

אני עושה שימוש בדגני בוקר מדגנים מלאים עלק (זה בעיקר גושי סוכר) וממיס אותם בפה עם מים. יש הלועסים תמרים. נראה לי אידאלי למרחקים ארוכים זה דגני בוקר + פיתות עם מגוון מילוים. לאספקת מלח, אני משתמש ב-תפוציפס (מזון שנראה לי מסוכן בתנאים רגילים כמו סיגריות :).

מומלץ לא לצרוך חלבונים ושומנים תוך כדי רכיבה. פיצה, הולך בסדר. פלאפל פחות, כריכים הולכים טוב, אבל בכל מקרה, אחרי ארוחה, כדאי להוריד קצב (למי שאוכל תוך כדי רכיבה, כמוני)

לאורך זמן, יש להקפיד כמובן על תזונה עם חלבונים וויטמנים (הגוף צורך יותר b12 ו- c).

אחד הדברים החשובים שלמדתי שאם ני מתחיל להרגיש לא בטוח ברכיבה, אם הסיבוב לא בא לי כפי שצפיתי, אם אבן הפתיעה אותי ולא שמתי לב, אז אני צריך להוריד את הקצב ולבדוק טוב טוב מה אני עושה. כל הזמן צריך להיות מודעים למצב הגוף. שרירים תפוסים, יכולים להיות אינדקציה למחסור במלח. עדיף ללמוד את הגבולות מאשר לנסות לעבור אותם.

 

עלויות רכישה של אופניי הרים לשבילים

התחלתי לרכב בספטמבר 2014. זה היה בערך לפני שנה ו- 4000 קילומטרים. רכבתי ביום ובלילה, בגשם ובחמסין. בעיר ובשדות. זו היתה שנה גדושת חוויות, כמו שרק שבירת שיגרה רצינית, כדוגמת הצבא או נסיעה לחו"ל יכולה לספק. למדתי על הסביבה שבה אני חיי יותר מאשר אי פעם, ואני מחשיב עצמי כמומחה זוטא לשבילים באיזור הירקון.

אך הדברים לא באים בחינם, ומן ראוי, שמי ששוקל להיכנס לתחום, ידע פחות או יותר את הסכומים המדוברים. אני אציין את המחיר הנראה לי סביר, לא הזול ביותר, אלא המוצרים שיספקו תמורה נאה וטובה למחירם. אני מתייחס לאופניי הרים, לרכיבת שבילים.

אופניים: חדשים עד 3000 ש"ח. אפשר גם יד שניה. אני מאוד מרוצה מאופניים ברמת הכניסה של יצרן ידוע. יצרן ידוע מבטיח שילדה איכותית, ואת שאר החלקים אפשר לשפר אחרי זה. לרשימת המותגים "הידועים" אפשר לחפש אחר best bicycle 2015 או להציץ באופניים של הרוכבים במירוץ ה- hlc  לרוכבים חדשים עדיף לרכב אופנים עם זנב קשיח (בלי קפיץ מאחורה). אבל הכי חשוב – לוודא שנוח לרכב עליהם. כל היצרנים מספקים פחות או יותר את אותם מכלולים. אין צורך ביותר מ-8 הילוכים בגלל השיניים האחורי (סה"כ 24). אלומניום הוא החומר המומלץ בעיני לרוכבים מתחילים, וגם לא תשיגו חומר אחר ברמת המחיר הזו. יש כאלו המעדיפים אופנים עם גלגלים בקוטר 26", אני אוהב את היציבות של ה- 29" ויש כאלו שירצו את דרך הביניים בדמות ה- 27.5".

קסדה: 200 ש"ח.

פנימיות עם חומר אטימה כנגד תקרים: 40 ש"ח לפנימית.

פסגומי למניעת תקרים: 100 ש"ח.

משאבה: 80 ש"ח (רצוי עם פעולה כפולה, ששואבת גם בסגירה וגם בפתיחה).

תיק אוכף: 200 ש"ח.

רב כלי: 50 ש"ח (בחו"ל).

פנסים: 200 ש"ח.

פדלים ונעלי רכיבה 500 ש"ח: רוב האופניים יגיעו עם פדלים מאוד בסיסים, שיתקלקלו במגע עם מים ובוץ. כדאי גם לרכוש נעלי רכיבה, כי נעליים רגילות ישחקו מאוד מהר. בהתחלה לא נעלתי את עצמי לפדלים, כיום אני כן מחובר, אבל אני לא חושב שזה כה משמעותי.

ידיות אחיזה (גריפרים): 100 ש"ח. ברכיבות ארוכות הרעידות גורמות לכפות הידיים להירדם. ידיות אחיזה איכותיות בולמות חלק מהרעידות.

כפפות רכיבה: 70 ש"ח. להקל על הירדמות הידים ולהגן על במקרה של נפילה חלילה.

בנדנה: 100 ש"ח. כיסוי ראש לספיגת הזיעה ולהגנה מהשמש.

מכנסי רכיבה: 300 ש"ח. מספקים איוורר ונוחות. יש כאלו המעדיפים מכנסים צמודים מלטקס המשמשים גם כתחתונים, אני מעדיף מכנסים רחבים.

חולצת רכיבה. 250 ש"ח. אני משתמש בחולצה בעלת שרוולים ארוכים, גם בקיץ, להגנה מהשמש.

gps, מכשיר ניווט: 1000 ש"ח.  לשימושים של רכיבות בנות מספר שעות ולמעקב רכיבה, אפשר לעשות שימוש באפליקציות כגון strava. אך כאשר רוצים לרכב מרחקים ארוכים או שרוצים לנווט, ולתכנן מסלול מראש, מכשיר כזה הוא חיוני.

  • עמידות: המכשירים שנועדו לרכיבת שטח ישרדו בלי שריטה נפילות שהיו מרסקות לחתיכות כל מכשיר סלולרי.
  • סוללה: ניתן להחליף סוללות שניתן לרכוש בכל מקום ולא צריך להסתמך על סוללה אחת פנימית.
  • מסך: המסך בנוי לתצוגה גם באור יום מלא.
  • דיוק: חלק מהמכשירים מתבססים גם על מערכת הלווינים האמריקאים וגם על הרוסית. מה שמבטיח דיוק ואיכון מהיר מאוד.
  • עיצוב ונוחות: המכשירים מאפשרים התאמה מאוד גבוהה של הנותנים והתצוגה.
  • הפרדת תפקידים: זה מאוד עצוב להיתקע בשטח, זה עוד יותר עצוב כאשר מכשיר הניווט שלך הוא גם הטלפון ונגמרה לו הסוללה.
  • כדאי לשים לב שאפשר לרכוש בקלות גם מתאם לאופניים. יש מכשירים שנועדו לרכיבת כביש וכוללים גם מסך מגע. בשטח, אין לכך כל יתרון, ועדיף מכשיר קטן ועמיד כגון ה- garmin etrax 200.

לא רכשתי את כל הפריטים בהתחלה. רציתי לוודא שאני באמת נתפס לעניין. עם הזמן, רכשתי עוד פריט ועוד פריט, רק אחרי שראיתי שאני באמת צריך אותם. בהתחלה רכבתי עם ביגוד ספורט רגיל ונעליים רגילות. אבל אני מאוד מרוצה מהציוד היעודי.

קיימות מספר חנויות בארץ שהתרשמתי מהן לטובה. את הבגדים שלי רכשתי מ- funktier (יושבים בדרום תל-אביב). המחירים הוגנים והשירות איכותי. המוצרים עצמם טובים ושרדו שימוש אינטסיבי וכביסות שהיו שוחקות כל בגד אחר. (אחרי כל רכיבה, כביסה :).

עוד חנות נחמדה בהרצליה, בעלת מגוון נדיר היא shop harim.

לצערי לא מצאתי חנות אופניים שאני יכול להמליץ עליה בלב שלם.

המטרה לא היתה כלכלית, אלא משיקולי בריאות וחסכון בזמן. מאיזור הוד השרון, יעיל ומהיר יותר להגיע לחלק נכבד מאיזור גוש דן. בתחשיב גס של עלות של שקל לקילומטר, האופניים כמעט כיסו את עצמם, בשנה, אבל זו באמת ההשלכה השולית ביותר. השלתי מעצמי מעל 10 קילוגרמים, ואני מניח שהסרתי מעל 20 קילוגרם של שומן והרווחתי 10 קילו שרירים. (שרירים שוקלים פי 3 יותר משומן ליחידת נפח). אך כל אלו מספרים שלא מייצגים את השיפור בתחושה. כי כל מיני אי נעימויות קטנות שהחלו להצטבר ייחסתי לגיל (45 ב"ה) ואילו מבחינת התחושה, כל קילוגרם שהוסר הצעיר אותי בשנה. כך שאני לא זוכר כבר מתי הרגשתי כל כך נינוח, רענן ובמצב רוח מרומם. זו לא רק היכולת לבצע דברים שחשבתי שהם דמיוניים, אלא גם שגם החמסינים וגם הקור, כמעט ואינם מפריעים. אדם הנמצא בכושר, הוא אדם אחר.

התנאי הראשון לשיפור עצמי, הן ברכיבה והן בכל תחום אחר, הוא שליטה. והדרך להבטיח שליטה מתבססת על  שיגרה. רק כאשר מייצבים את החיים בשיגרה ניתן לראות את הנתיב לשיפור. כאשר הגעתי למסקנה שזהו, צריך לעשות מעשה, החלטתי שהעבודה הבאה תהיה במרחק רכיבה מהבית. בדיעבד, פסלתי מספר מקומות שכיום הייתי שמח לפתח שיגרת רכיבה אליהם. כי הפאן האמיתי, מתחיל כאשר רוכבים לפחות שעה.

אני עובד כיועץ ועל כן מדלג ממקום למקום. התקופה שהכי נהניתי בה, הייתה כאשר רכבתי 60 קילומטרים ביום, מהוד השרון להרצליה פיתוח וחזרה. ההישג המשמעותי ביותר היה 250 קילומטרים בשבוע. זו באמת חוויה מרוממת, בה נמצאים בהיי תמידי. שילוב של הרכיבה עם רחצה בים הוא בשתי מילים "גן עדן". כשאשר טובלים את הגוף הלוהט במים הקרים, באמת לא אכפת משום דבר. רק הכאן ועכשיו נקלטים בתודעה.

ארץ ישראל של השטח והישראלים של השטח הם אנשים אחרים ממה שפוגשים בערים. רוב הרוכבים נוהגים לברך אחד את השני בשלום, כאילו היו אנגלים. אך יותר מזה, גם אותן בהמות גסות של הכבישים, הגיפים, נוהגים לעיתים מאוד קרובות להאט כשהם מבחינים ברוכב כדי לא לחנוק אותו באבק.