סקירת אופניים טרק (trek crossrip) וקצת על אופני גראבל וסייקלקרוס

זה זמן רב שאני מפנטז על אופנים הבנויים למהירות, לא כמו אופניההרים שלי, הבנויים בעיקר לעבירות ולשרידות. אני רוצה משהו שלוקחים לאיזה שעה של סיבוב מהיר בפארק הירקון ולא מרגישים כמו טרקטור על כביש מהיר.

אופני כביש טובים, אפשר לרכוש יד שניה מתחת ל-2000 ש"ח. הבעיה היא שהדברים הללו עדינים. זה לא משהו לקפוץ איתו ממדרכה. זה משהו לנוע איתו בעדינות, לקחת במכונית אל הפרק, לרכב מעודנות או לתת בראש, ולהתקפל חזרה. ואני מחפש משהו שאני אוכל להגיע איתו לתל-אביב, דרך השטח. והוא עדיין יאפשר לי לשייט מהר על השבילים בפרק הירקון בואכה תל-אביב והרצליה. אופניים שאוכל לנוע במהירות בעיר, מבלי לשבור את הראש, אוי, הנה מדרכה, מה אני אעשה עכשיו?

בשביל זה, בין השאר, נולדו אופני הסייקלקרוס, אלו אופניים במבנה ובגאומטריה של אופני כביש, אבל בעלי עמידות של אופני הרים. חשוב לי, שיהיו להם בלמי דיסק. אם אני כבר רוכב מהר יותר על צמיגים צרים יותר, שלפחות אוכל לבלום היטב.

כל היבואנים הישראלים כמעט, מציעים אופני גראבל. אבל אפשרות נוספת היא להרכיב לבד על סמך שילדה של אופני הרים. היתרון בהתבססות על שילדה ורכיבים של אופני הרים, היא היכולת להרכיב צמיגים רחבים יותר. מאידך, הגאומטריה היא יותר מתונה מאופני כביש. במובן הזה, יש מעט שלדות של אופני הרים בעלי גאומטריה בכיוון אופני הכביש.

אופניי הרים גלגלי 29" זנב קשיח

באופני סייקלקרוס וגראבל, הגלגלים מוגדרים בסטנדרטים של כביש, לא 29", אלא 700c (שבפועל זה אותו הקוטר, ז"א, אפשר להרכיב צמיגים 700c על גלגלים בגודל 29"). הבעיה העיקרית איתם, שקשה להמיר אותם ל- tubeless. היתרון שלהם, כמובן, שהם מהירים יותר. צמיגים צרים יותר מתנגדים פחות לתנועה, ותנוחת רכיבה נמוכה יותר ובעל פרופיל צר יותר, מאפשרת גרר נמוך יותר מול הרוח. השילוב של התכונות, מאפשר מהירות גבוהה משמעותית באופני כביש מאשר באופני הרים. אם באופני הרים, אפשר לשייט בנוחות על כביש ב-20 קמ"ש, אז באופני כביש זה יכול להיות 25 קמ"ש ואף יותר.

אופניי סייקלקרוס. לאופני גראבל אפשר להרכיב צמיגים רחבים יותר והם לעיתים בגאומטריה מתונה יותר

בגלל הגאומטריה, הצמיגים הצרים והנמוכים, האופנים זריזים מאוד, מאוד מגיבים. כאשר עושים שימוש בכידון כמנוף לרכיבה, התחושה מאוד מוצקה, מיידית, מזמינה למהירות. הראש רכון מעל לגלגל הקדמי, מרגישים בתוך האופניים, דברים מתרחשים יותר מהר באופניים הללו, ולפחות בשלב ראשון, הם דוחפים אותי לרכב יותר אינטנסיבי. על הכביש, ההבדל מורגש וניתן לנוע במהירות של תנועה עירונית. זה כמו לעבור מגי'פ לאופנוע ספורט קטן זריז ועוקר סתימות.

האופניים שוקלים 11 קילו, וקניתי אותם יד שניה. מאחר שלרוב מדובר על זוג אופניים שני, הייתי ממליץ מאוד, לחכות למבצעים אצל יבואן או לרכוש יד שניה. רוב הדגמים נעים סביב ה-6000 ש"ח, לרמה הבסיסית. אבל יד שניה, ובמבצעים, ניתן להשיג זוג סבבה לגמרי במחצית מהמחיר.

אם בוחרים לרכוש יד שניה ולדעתי, אם אפשר, עדיף יד שניה,  (וזה נכון לכל האופניים), אז הרכיב היקר ביותר באופניים, מעבר לשלדה, הם הגלגלים. הנבות (המיסבים של הגלגים) והחישוקים. גלגלים טובים בסיסים יכולים לעלות 2000 ש"ח. החלפה של קסטות (גלגלי שינים) מערכות הילוכים ומערכות בלמים יכולה להיעשות בסכום של 1000 ש"ח, עבור רמת רכיבים סבירה. כך שאפשר למצוא אופניים במצב טוב, וגם אם יש צורך בשיפוץ, העלות הכללית תהיה נמוכה מאופניים חדשים.

 

האופנים שרכשתי מצויידים בבלמי דיסק, שמבחינתי הם תנאי הכרחי, אלו הם בלמים מכניים, הם מופעלים באמצעות כבל ולא באמצעות לחץ הידראולי. חוץ מהצורך לכוון את הבלמים (יש גלגלת גדולה המאפשרת לעשות זאת בלי כלי עבודה), הבלמים מספקים יכולת בלימה מרשימה, ביחד עם רגישות. שמעתי שהאמריקאים מטורפים עליהם, ואני מבין למה.

המזלג (אלומיניום) לא סלחני, אבל ציפוי עבה על הידיות וייכלת התמרון הגבוהה שלהם מקלים מאוד על המכות בידים. האופנים מאוד נוקשים וכל אבן מרגישה בולדר. מאידך, אין להם בעיה לטוס על פסי האטה ועל כבישים העושים מאבנים משתלבות.

בפועל, הרכיבה דורשת הרבה יותר ריכוז, לא רק בשבילי לבנים, אלא גם בכבישים משובשים. בור, או חריץ בכביש שאופני הרים לא מרגישים, עלולים לסכן רוכב גראבל.

מסלול הרכיבה שלי בימים אלו הוא מהוד השרון לנתניה. זה מסלול בן 25 קילומטרים עם 200 מטר טיפוס מצטבר. רובו המוחלט כבישים סלולים במושבים, עם קצת קטעי ביניים לבנים וכמה מאות מטרים של חול. לאופניים יש יתרון מובהק כאשר הדרך מאפשרת זאת. הם מאיצים בקלות רבה יותר, הם מטפסים טוב יותר והמהירות בירידות גבוהה יותר. מאידך, בכל הנוגע לחול הם מצריכים הרבה מאוד כוח. ולפעמים, למחול על הכבוד וללכת ברגל.

תנוחת הרכיבה שונה, והיא משפיעה על השרירים המשתתפים במשחק. הריפוד על הכידון סופג מהמורות באופן טוב. בניגוד לאופני הרים, שבהם לרוב הידיים נמצאות באותה תנוחה, כאן יש לפחות 3 אפשרויות שונות להחזיק את הכידון. בחלקן, אי אפשר להחליף הילוכים, ולעיתים, צריך לשנות אחיזה כדי לבלום כראוי. יש מה להתרגל.

בסופו של דבר, היכולת לנוע מהר יותר תלויה בתנאי השטח. אם מדובר על רכיבת שבילים, אופניים כאלו יכולים לתרום לשיפור במהירות. (כן, מתכנן לכתוב מחדש את ה-strava).

אלו אופניים כיפיים מאוד לרכיבה, מאוד מתאימים לרוכבי שטח שרוצים להתנסות קצת בתחושת המהירות של הכביש.

בניגוד לאופני הרים, קשה יותר לרכב על האופניים באופן נינוח. בולם קדמי הוא פינוק אמיתי, אך יותר מכך. רכיבה ללא בולם קדמי מעמיסה מאוד על מפרקי הידים ועלולה לגרום לכאבים. רכיבה באופניים הללו היא רכיבה תובענית, האופניים הללו כל הזמן דורשים שתדחוף. ככול שהמהירות גבוהה יותר, כך הם מתפקדים טוב יותר.

בהתחלה,חששתי שהצמיגים הדקים והמחסור במזלג יגבילו את היכולות של האופניים. אבל המגבלות שלי הגיעו הרבה יותר מהר. הטחתי את האופניים אל תוך גינות סלעים ותעלות ניקוז, שום דבר לא צייץ. הצמיגים הצרים התמודדו באומץ לב, ושום דבר לא החל לקרקש.

בנסיעה בשבת שערכתי פעם לאיזור בית שמש, נתקלתי בהרבה רוכבי כביש המטפסים על הגבעות. זו סיטואציה מאוד מפחידה, הכיבש צר, יש הרבה סיבובים עם שדה ראיה צר. מאידך, ברמת הגולן, יש עליות ארוכות, כשאין בהם כמעט תנועה. אופני גראבל יכולים לאפשר לרוכבי כביש לרכב על הכבישים המשובשים של הגולן. לדעתי, יותר בביטחה. אני לא בטוח שרוכב כביש היה שמח לרדת עם המכונות הללו לשטח, כי בסופו של דבר, זה כלי רכב סגפני, שמעניש באופן מיידי ושמצריך כושר גבוהה כדי להתמודד איתו על שבילי עפר. מצד שני, הוא מפתח שריירים אחרים, מגדיל את העירונות ומלמד בדרך בלתי מתפשרת. זה לא רכב שנועד לשימוש יום יומי בשבילים (לפחות עבורי) אלו אופניים לקחת מדי פעם אל שבילים, להגיע לתל-אביב לפרק הירקון ולהנות מהקלילות, יכולת התאוצה והמהירות של אופני הכביש, מבלי לפחד שמישהו ירסק לך את הגב כי הוא בדיוק בדק סטטוס בפייסבוק.

אני חושב שזה כלי הרכיבה האולטמטיבי לעיר. מהיר, זריז ועמיד בפני מדרכות. זו דרך נהדרת לשפר את הכושר ולחזק את הגוף. האפשרות לגוון בין אופני הרים לאופני גראבל מעניקה פרספקטיבה ובסופו של דבר תורמת ליכולת הטכנית ולכושר. לאורך מסלול בן 25 קילומטרים, מספיק קילומטר אחד חולי כדי שהפרש הזמנים בין האופניים יהיה זניח. בכל מקרה, אופניים, כמו אופניים, זה פאן פאן פאן.

 

התזונה של ברכיבה ארוכת טווח

כתבתי על הרכיבה שביצעתי לקריות מהמרכז. במהלך הרכיבה צרכתי חצי חבילת תמרים, 10 צנוניות, 3 אגסים, תפוז, חבילת פיסטוקים, חבילת קבנוס תעשיתי קטנה, המבורגר ביג אמריקה של מקדונלדס ושווארמה עגל בלפה. בשני האחרונים, זרקתי את הבצקים לפח. משקל הגוף שלי עלה בקילו וירד אחרי יומיים. לפי המחשב, הוצאתי 4500 קלוריות לערך. אני לא רופא ולא בעל הכשרה בתזונה, רק מנסה על עצמי. אצלי זה עובד.

אני אוכל במרווחים קצובים, לפעמים תוך כדי רכיבה, לפעמים עוצר. הכל בהתאם לתחושה. קצב צריכת המזון שלי כקצב פיצוח הפיסטוקים בפה. קבנוס למשל, נקניק אחד בחצי שעה.לא צריך להגזים עם מוצרים כה מעובדים (עדיף בכלל לא) וכדאי לבדוק לאט את ההשפעה שלהם (ולמעשה כל דבר) על הגוף.

מדי פעם אני עוצר ומתחיל ללעוס לי אגס. לפני עליה או שאני מרגיש עייף, אני לוקח שני תמרים כי הם מכילים הרבה סוכר זמין. כשאני רוצה להנות מהנוף ולנוח קצת יותר, אני מקלף תפוז. פירות הדר מעלים את החומציות בקיבה. כך שגם אותו עדיף לצרוך לאורך זמן. לא הייתי נוגע (שוב) באשכולית, פומלה ופומלית, הן כוללות חומרים מאוד חזקים הפועלים על הכבד.

קלמנטינות זה טוב.

אגסים ופירות הדר מכילים הרבה מים, לכן הם כמו מנת מים ומאפשרים לדלג על שתיה לזמן מה. תפוחים כוללים יותר סוכר ופחות חומרים מזינים מאגסים.

אני כל הזמן מגוון ומחליף. פעם פיסטוקים, פעם תמרים, בצהריים תפוז וכל זמן קצת לשתות. בעבר הייתי צריך להעריך את המצב שלי, כיום אני הרבה יותר עירני וחושב בבהירות. אני מאוד רגוע כל עוד אני בשדות.

20170410_093454
הכל נכנס בתיק אוכף היושב על אירו- בר יחד עם המזרון המתנפח. אפשר לשים את הפיסטוקים פתוחה בתיק הקדמי :)

המבורגר אני אוכל בסכין ומזלג, או בידיים. בדקתי את ההמבורגר אגדיר, הביג אמריקה של מקודנלס (לא הענק), וופר משולש של בורגר קינג ואת ההמבורגר המשלוש של עד העצם אקספרס (שלא מספקים סכום כך שאני צריך ללחך את הקציצה מתוך הלחמניה). בכל המקרים, הם מכילים הרבה שומן ואם אוכלים אותם בביסים קטנים, הם לא מכבידים. בשר הוא המקור הכי זמין לי לחומרים מזינים וגם ווטימין B12 שהוא חשוב להפקת אנרגיה. הם מגיעים עם קצת ירקות ועם יותר מדי רוטב, אבל מי יתלונן על קצת סוכר במצב הזה? לא נוגע בצ'יפס או גלידה. אלו הם שומנים שלא טובים לי. וגם לא במוצרי חלב. חמוצים זה סבבה, חריף פחות.

את שווארמת העגל בלפה אכלתי בעיר התחתית בחיפה בלי הפיתה, בסכין ומזלג. בלי חומוס, כי הוא לא טוב לעיכול (שלי :) אבל עם טחינה והרבה סלט.

גם אחרי השווארמה וגם אחרי ההמבורגר לא הייתי צריך זמן התאוששות והמשכתי לרכב כמעט כרגיל אבל אולי לא הייתי תוקע המבורגר לפני עליה.

נחמד לגוון עם ירקות, אני לקחתי הפעם צנוניות, אני אנסה גם גזרים (אמורים להיות בסדר) אני לא מקלף, רק שוטף היטב.

אחרי 80 קילומטרים, חוש הטעם התחדד. לקראת אמצע המסלול הצנוניות היו חריפות בטירוף עד שהייתי חייב לשתות מים ואילו לאגס היה טעם חלומי של קומפוט.

במקום ובנוסף לתמרים, אפשר גם בננות אם כי תמרים טובים יותר לנשיאה.

20170410_141109
מטע בננות

פיסטוקים מצויינים וקל יחסית לקלף אותם בפה תוך רכיבה מישורית. הגוף מפריש הרבה מלח בזיעה. בוטנים, לדעתי פחות מוצלחים, אבל גם אפשריים ובכל מקרה – לאט.

ב- hlc אני מתכוון לצרוך לפחות שן שום טריה אחת ביום.

תוך כדי רכיבה אני לא נוגע בחטיפים, כריכים, לא פיצה ולא סביח ולא מטוגן כל שהוא.

תוך כדי מאמץ הגוף שלי מתקשה לפרק את הבצק של הפיצה ואת השומן של הגבינה (אם במקרה שמו קצת גבינה ולא תחליף צמחי), מטוגנים גורמים לי לתחושת כבדות וצרבות, סנדוויצים מעכבים לי את העיכול. לחמניות ופיתות גורמות לי תחושת נימנום וחוסר ריכוז.

אני שותה קפה שחור בתחנות דלק, בלי סוכר ובלי מאפה :). פעם בבוקר ופעם בצהריים. נח ועושה מתיחות בזמן שהוא מתקרר.

בעבר, הייתי צריך להתמודד עם שרירים תפוסים ועם נפילות אנרגיה. נעתי על פחממות מסחריות (דגני בוקר) וסנדוויצים מתחנות דלק. אחרי האימונים, הדופק היה נשאר גבוה הרבה זמן. כיום, אחרי 12 שעות רכיבה אני מספיק עירני כדי לעבור ליל סדר וגם לנהוג מליל הסדר ולמחרת הדופק בסדר. זה לא שאני בכושר שונה ממה שהייתי לפני שנה, אלא שאני לא מעמיס על הגוף שלי חומרים המזיקים לו. רכיבה כה ארוכה מכניסה את הגוף למצב של היפר, הגוף למרות שהוא עובד קשה, נמצא באיזון והרבה יותר קל לי להיות קשוב לעומס שלו.

הבעיה היא לפעמים לצאת מהמצב הזה, כי קצת קשה להירדם. אני ישן עם בקבוק מים (של אופניים :) לצד המיטה. כדור אקמול אחד לפני השינה מאוד עוזר. אחרי רכיבה כזו, הגוף צריך המון מים כדי לתקן את הנזקים ברקמות ולשטוף את הפסולת החוצה, כך שאני כל הזמן שותה. לאט לאט.

הכי חשוב – אם משתינים חום, צריך לרוץ למיון.זה אומר שהכליות נכנסות לכשל. שמעתי שאפשר למות מזה תוך שעות. אף פעם לא להעמיס יותר מדי. לדעת את הגבולות, להקשיב לגוף ולא לעשות שטויות.

20170410_163403
אלת הספורט

 

 

חזרה גנרלית לרכיבה – hlc 2017 וטיול לחיפה

החשש הגדול ביותר שלי הוא לפרוש ביום הראשון של המרוץ. החשש השני, לפרוש ביום השני.

באחת הרכיבות האחרונות מהעבודה הביתה, פגשתי את שי, שסיים את אחד ה- hlc הראשונים. ההרצאה שלו בנושא, מומלצת בחום.

לרכב לצידו מעורר תחושת מעורבות. מצד אחד, הוא מאוד מתחשב, תמיד יודע לבחור נתיב כך שגם לי ישאר. מאידך, מה שעבורו זה קצב רגוע ואיטי, דורש עבורי מאמץ. :)

לאלו הרוצים לרכב לא במסגרת תחרותית ספרטנית, מומלץ לקרוא את הפוסט של רוני בפייסבוק לגבי הציוד שהוא ממליץ עליו.

שי אמר שאחד הדברים החשובים ביותר הוא לא להישבר בימים הראשונים. רוב האנשים שלא סיימו את המירוץ, וויתרו בימים הראשונים, סטטיסטית, מי ששרד אותם, הגדיל את הסיכויים לשרוד את כל המסלול. וגם הוא הוסיף על הדגשים: שפשפות הן האויב הגדול, צריך לרכב לאט, אסור להתאמץ ואסור להתפתות ולהתחרות במישהו. התחרות היא מול עצמנו.

כבר מספר שבועות תוכנית האימונים שלי כוללת רכיבות לא ארוכות (פחות משעה פעמיים ביום) בקצב נינוח לפחות 4 בשבוע רצוף. המטרה היתה להגדיל את יכולת ההתאוששות של הגוף מבלי להעמיס עליו יותר מדי. מטרה נוספת שהצבתי לעצמי, היתה למצוא את תערובת התזונה הנכונה. השבוע, לקראת ליל הסדר, החלטתי להגיע לקרית ים מהוד השרון. חשבתי לעשות את זה על בסיס ה- hlc אבל ככול שלמדתי את המסלול הבנתי למה מתכוונים כשאומרים שהוא קשה והגעתי למסקנה שאתקשה להגיע לחיפה ב-12 שעות, ואני לוקח סיכון שלא אגיע חלילה וחס לקריאת ההגדה, ואם אגיע אהיה עייף מכדי להשתלב כראוי. על כן, ניסיתי לערוך מסלול באמצעות openrouteservice החביב עלי ובאמצעות עורך המסלולים של strava ושני השירותם הכזיבו. לקחתי שני מסלולים שנתרמו לבלוג על ידי אסף טענתי אותם לגרמין, הכנתי שני מסלולי השלמה והרגשתי קצת מוכן.

העמסתי את האופניים בזיווד מלא לקראת התחרות ושקלתי אותם. 21 קילו לא הפחידו אותי, כמו התחושה שהאופניים הללו ממש כבדים (עוד לפני מים). הרכיב הכבד ביותר באופניים היה שק השינה, הוא גם הפך את מלאכת הזיווד למסורבלת והקשה על הגישה אל התיק האחורי. הבנתי, שהמטרה של הציוד היא להבטיח את תחזוקת האופניים, הם העיקר, הם אלו שלא יכולים למשוך על בסיס כוח רצון. אז אם יהיה לי קר מכדי לישון, אמשיך לרכב. ואם אהיה עייף מכדי לרכב, אשן למרות הקור. מקסימום, אשן בבגדים ואפתח את שמיכת ההישרדות. הנחתי בצד את שק השינה הכבד ולקחתי שק שינה קל יותר.

20170410_114040
אופניים ערוכים ל- hlc.

מזג האוויר היה מושלם לרכיבה, חוץ מהרוח. שהלכה והתחזקה והתחזקה עד שהפכה את כל הדרך לעליה. במקום לשייט על שבילים ב- 20 קמ"ש וסבבה, מצאתי את עצמי ב- 10 קמ"ש וצועק בקולי קולות אל מול הרוח. גולשי גלים דיווחו על רוחות ב-30 קשר.

את הרכיבה התחלתי דרך מושבי השרון. איזורים שהם תמיד מקסימים לרכיבה. אחרי מושב בצרה לכוון מזרח נתקלתי בשדה תעופה של טרקטורנים מעופפים. המכונות זימזו בכל האיזור. מוזר בעיני שאנשים בוחרים תחביב שגורם למטרד סביבתי כה גדול (מעבר לזיהום האוויר). בעיני, מכונות מזהמות צריכות לשמש אך ורק לצרכים חיונים, לא לפאן. לשמחתי, נראה שהפרגים לא הוטרדו.

20170410_071939
שדה פרגים צפונית במעבר הרכבת בין בצרה ליקום

המשכתי לרכב דרך הטיילת היפה של נתניה (אם כי חלק מהברזיות שבקו וחלקן בעלות זרזיף קלוש), עד לעיר. נתניה, לא רק שמתהדרת בראש עיר מושחתת לכאורה אלא גם שסללו כבישים לצד בתי מגורים מבלי להעניק יכולת סבירה לחצות אותם. מאות מטרים של כביש שהוא למעשה מחסום. אני מדמיין לעצמי ילדים מאותה הכיתה הגרים במרחק של עשרות מטרים ובניהם כביש. נראה שהחיבה שלנו, הישראלים, לגדרות ולגבולות הופכים את העיר עצמה למובלעות שלא מאפשרות הלכה למעשה תנועה של הולכי רגל ורוכבי אופניים בתוכה.

20170410_080236
בניה בנתניה

הרכיבה עד חדרה היא נעימה ומסבירת פנים, כל עוד שומרים מרחק מחולות החוף. רמז ראשון לקשיים ברכיבה במסלול זה קיבלתי מול השער הנעול של הדסה נעורים. לשמחתי, מועדון הגלישה היה פתוח וכך התפלחתי דרכו על השבילים המקסימים של כפר הנוער הזה, שכולו משרה אווירה טובה של טיפוח ושל ירק ושל פעם.

עברתי את מכמורת, לכיוון צפון, על שבילים נחמדים כל עוד לא מתקרבים לדיונות החוף. שם אפשר לרכב בעיקר על פט בייקס.

20170410_093454
על השביל בין מכמורת לגבעת אולגה

הרכיבה לאורך גבעת אולגה משמחת, המדרכות סבירות והנוף מקסים. מאידך, את קיסריה אהבתי פחות. הגישה לקיסריה מחייבת רכיבה על כביש, ותחושת ההתנשאות של המקומיים משודרת הן משמות השכונות ("נווה גולף") ודרך שלטי החוצות (הביטחון בידיך עם תמונה של ידים משולבות המחזיקות בית).

בקיסריה, הקרויה על שם יוליס קיסר, גרים עשירי ישראל בסגנון אמריקאי (בה נבחר סנאט, והמכתירה לעצמה קיסר כל 4 שנים) ואילו מהצד השני של הכביש, אור עקיבא, הקרויה על שם רבי עקיבא שהקריב עצמו אל מול גזרות הרומאים והיא עיר שאין בה הרבה אוכלוסיה מבוססת אך רובה שומרת מסורת (בתמונה, שריפת חמץ). בינהן, צועדים אנשים קשיי יום וסלי קניות בידיהם, כאילו רק התפאורה השתנה, אבל חוץ מזה אותו הדבר כבר 2000 שנה.

2017-04-13_10-31-22
ביעור חמץ באור עקיבא

אחד הדברים שבדקתי ברכיבה היא היכולת לנוע בלי פחממות מתועשות. חלק גדול מרוכבי ה- hlc רוכשים כריכים. מהניסיון שלי, זה אולי נחמד ליום רכיבה, אבל זה לא עושה טוב לאורך זמן. אני בחרתי לנוע על בסיס תמרים, אגסים ותפוזים. התפוז עורר בי תחושה לא נוחה, אבל האגסים והתמרים היו תענוג אמיתי. בשלב מסויים, הרגשתי מחסור במלח, אז רכשתי פיסטוקים בתחנת דלק ורכבתי תוך כדי פיצוח ויריקה של קליפות על המדרכות הקצת עקומות של קיסריה. בעבר, הייתי אוכל לפני זמנים קצובים, חושש מנפילות כוח שיקשו עלי. כיום, אני אוכל מתי שמתחשק לי, אין נפילות כוח, הארוחות מרווחות יותר ואני מבזבז פחות זמן על המסביב ומתמקד יותר ברכיבה.

20170410_113243
מישור החוף במבט מפיסגת המחצבה בבנימינה

רציתי גם לבחון קצת את כישורי העליות שלי עם אופניים בזיווד מלא, החלטתי לטפס לכרמל דרך המחצבה של בנימינה. זו עליה מקסימה שבהילוך הנכון וברוגע יכולתי להנות מהנוף. בירידה מזכרון לכביש החוף, שברתי את שיא המהירות האישי שלי (56 קמ"ש).

נראה לי שרוכבי האופניים בשטח מתחלקים באופן כללי לשני סוגים. כאלו היוצרים קשר עין, שהם קצת יותר מנוסים ולא נחנקים תחת העומס. אלו גם יברכו לרוב לשלום. ואילו הרוכבים החדשים או מאותגרי הכושר, לא ימצאו בעצמם את המשאבים הנדרשים לברכה. באיזור הצפון, כנראה כחלק מהתאמה לגאוגרפיה, הרושם שלי הוא שלא נהוג לברך בשטח. וחבל, כי עד כמה שידעתי מגעת, זה מנהג בין לאומי. אלו שבירכו אותי במאור הפנים הגדול ביותר ובתנועות ידיים היו תמיד העובדים הזרים.

20170410_131113
טרקטור בעבודת בירוא סביב מאגר מים מושבים המשמשים את מטעי הבננות הרבים באיזור

גם במזללות וגם בתחנות הדלק, כל המוכרים הינם ערבים. נראה, שאילו הערבים אזחי מדינת ישראל היו שובתים, תחנות הדלק והמסעדות היו פושטות רגל. מעניין שהימין לא קורא להחזיר ליהודים את השליטה על תחנות הדלק והמזללות.

בנסיעה לחיפה, אי אפשר להתעלם משדרת התמרים היפה שנטעה על ידי אהרן אהרנסון (מניל"י). כשרוכבים, יש מספיק זמן להרהר בשותלים, ואיך לבטח אהרן בעצמו בדק שהם יהיו בקו ישר, כשלא היה שם כביש, רק שדות, כרמל וים. לפני שאיזה מהנדס החליט לכסח חלק מהשדרה כדי לפנות מקום לעמודי חשמל.

20170410_151640
שדרת הדקלים של אהרן אהרנסון 2017 בעתלית.

ככול שהצפנתי, כך האווירה הפכה עוינת יותר לרכיבה ולתנועה. לא רק הרוח שהפכה את הרכיבה למאבק ופוגגה באבק את הפנטזיה שלי לנוע במינימום מאמץ, אלא גם מנהג של כל המושבים למרגלות הכרמל (מעין איילה צפונה) לבצע הפרדה בין השטחים באמצעות תעלות עמוקות. אין גשרים, הכל בוץ ושיחים, גבולות שבחלקם הייתי צריך לנשוא את האופניים בידי כדי לעבור. ואם נוצר ספק לגבי אופיים מקבל הפנים של המקומיים, הוא נמוג אל מול מיעוט ברזי השתיה ושלטי האזהרה על מגרשי ספורט "שטח פרטי אין כניסה".

20170410_134202
בית לא כל כך טיפוסי בעין איילה

אחרי כל כך הרבה שעות רכיבה, הגוף הופך כה חזק, שזה משעשע לראות באיזו קלות אפשר להניף את האופניים. רכבתי דרך עשרות מטעי בננות. נראה, שמחדרה צפונה, אנחנו באמת רפובליקת בננות.

20170410_141109
מטע בננות טיפוסי וצעיר

 

כל זה כלום לעומת ההגעה לחיפה עצמה. אחד המראות הראשונים שנתקלתי בו היה אצטדיון סמי עופר. שנראה כמו חללית חייזרים מוזהבת שנמסה על תחתית הכרמל. נראה שהוא משתלב לא רע בכיעור של שאר הבניניים באיזור. אני מקווה שיום יבוא, ויפול איזה גל של הבנה אסטטית על תושבי המזרח התיכון וכולם יזכרו את סמי עופר לא רק כמגלומן שתוקע את שמו בכל מקום, אלא בעיקר כאיש ששבר את שיאי הטעם הרע בארץ.

20170410_163153
אצטדיון סמי עופר

הנחתי, שתהיה מדרכה נוחה לרכב למרגלות הכרמל ולאורך העיר התחתית. אני לא חושב שנתקלתי בעיר שהמדרכות שבה כל כך עוינות הולכי רגל. לא רק שהן מוזנחות, עקומות וצרות וחסומות בהרבה מקרים, אלא מתאפיינות בתופעה ייחודית לדעתי ברמה עולמית: פתאום, ללא שום הכנה מראש, אתה מוצא עצמך על מדרכה ללא מוצא. אי אפשר להמשיך הלאה. אין מעבר חציה, אין גשר. אי אפשר לחצות. הדרך היחידה היא לחזור אחורה כמה מאות מטרים. ולא פעם אחת, זו תבנית החוזרת על עצמה. וכדי להפוך את העניין למסיבה אמיתית, גם המדרכות עצמן לא תמיד ימשיכו לאורך הכביש, לעיתים, חייבים לטפס עם הכביש ולחצות רק על הגשר. ברוב הארץ, מנמיכים את המדרכות כך שיהיה קל לעלות עם גלגלים (אופניים, או עגלות תינוקות). לא בחיפה. כאן צריך אופני אנדורו כדי לרדת מהמדרכה.  רכבתי בהרבה מושבים וערים, ואיזור ישובי תחתית הכרמל הוא האיזור העויין ביותר שנתקלתי בו לרוכבי אופניים. העיר התחתית של חיפה מוזנחת, מכוערת, ונראה שהתכנון העירוני מטומטם.

20170410_174832_001
בנין מוזנח באיזור מוזנח של חיפה

מאידך, קרית ים היתה עונג רכיבה צרוף. שבילי אופניים מסומנים, רחובות רחבים ונאים.

 

20170410_091911
אני

סיימתי רכיבה של 140 קילומטרים ב- 12 שעות ועוד מצאתי בעצמי את היכולות הנפשיות לתפקד בסביבה הפחות מרנינה של ליל סדר. המעבר לתזונה פליאו מבלי לצרוך פחממות מתועשות תרם מאוד לתחושה שלי. נראה שהאימונים היו בכיוון הנכון. האופניים תפקדו בונבון,2017-04-13_10-55-11 וכך גם ציוד הרכיבה. בסוף, גם מצאתי את עצמי נוהג חזרה מחיפה, כך שהשלמתי 19 שעות של עירנות ועבודה וגם למחרת הרגשתי טוב ומוכן לרכיבה. בלי יותר מדי שפשפות, לראשונה, בלי התכווציות שרירים. מעבר לאימונים אני בעיקר מייחס את היכולת הזו לתזונת הפליאו.

אני מרוצה מסידור האופניים .על הסבל, בגדים, ציוד רכיבה. בשילדה – מים. ועל הכידון – אוכל.

אנשים ששוחתי איתם חושבים שאני סובל ברכיבה. אי אפשר לתאר את תחושת ההתעלות אחרי רכיבה שכזו. ימים של תחושת ריחוף והתעלות. ניקיון פיזי ונפשי. לעלות על האופניים זה כמו להיכנס למיטה רכה ונעימה. הדבר היחיד שאני מצטער עליו בסיום רכיבה ארוכה, שלא עשיתי יותר כאלו. בשביל זה נרשמים ל- hlc.

 

זהירות מהמלצות האגודה הישראלית נגד סכרת

גבר בן 45 שוכב במיטת בית חולים ולא יכול להירדם כל הלילה. הרגל שלו מגרדת בטירוף. מה שנשאר מכף רגלו. הרופאים עמלו לקטוע את כף רגלו, מרוצים שהצליחו להימנע מקטיעה מלאה והשאירו חלק מכף הרגל. הפצע מתאחה לאט. פעם ביום יומיים מגיעה אחות ומנסה לקחת דגימת דם לבדיקה. אחרי שהיא דוקרת אותו שוב ושוב, היא מתייאשת וקוראת לרופא. העורקים שלו צרים ונוקשים, שברירים. עודפי הסוכר בגוף שלו גורמים לתאים בגוף שלו למות. הוא נרקב בעודו בחיים. הוא סובל בשקט, בגבורה. מדי פעם נפלטת ממנו אנחה. אני ישן מיטה לידו. ליבי יוצא אליו אל שמחת חייו והגבורה בה הוא נושא את סבלו. אני מדמיין את עצמי במקומו. אם לא אשמור על עצמי, אגיע לשם.

הרופאים נאבקו על חייו, בהתחלה, כשהגיע למחלקה הכירוגורית, שכב בחדר ליד האחיות. החדר השמור למקרים קשים. אחרי שמצבו יוצב, שמו אותו בחדר מרחוק, רגוע. הוא כבר לא בסכנת חיים. ורק טקטוק המכונה השואבת את המוגלה מהגדם ממשיך להזכיר לכולם את מצבו. הוא סובל מעודף משקל, לא אדם שמן. עבד כל חייו בעבודה פיזית. לא מודע לתזונה.

הסכרת בישראל היא מגפה. אם היא לא תתפוס אותכם, היא תתפוס אחד מהיקרים לכם. וכמו בהרבה נושאים אחרים, עדיף לטפל לפני שמגיעים לקו השבר. משלב מסויים, אין אפשרות לחזור חזרה. כמו בטיפול שיניים, סתימה בזמן יכולה לחסוך טיפול שורש שעשוי לחסוך בתורו עקירה. עדיף טיפול אצל השיננית מאשר עקירה כירורגית.

סכרת היא מחלה של משמעת. אם אוכלים נכון אפשר לשרוד. התפריט לחולים הוא דל וסגפני. כל ארוחה ובדיקת דם השלה, כמה מאיתנו נשבעים כל שבוע שהחל מהשבוע הבא נאכל נכון?

לפני 3 שנים, בדיקות הדם שלי הראו שאני טרום סוכרתי. עדיין לא חולה סכרת, אבל בכיוון. ישנם שני מדדים, אחד, רמת הסוכר אחרי צום (צריך להיות פחות מ-100) והשני – רמת ההמוגלובין המסוכרר. המוגלובין מסוכרר הוא המוגלובין פגום, הנוצר כאשר רמות הסוכר בדם גבוהות והוא אינדקטור לרמות הסוכר בדם לאורך זמן. רדוף זכרונות תקתוק מכונת ניקוז המוגלה, החלטתי שאני אעשה הכל לחמוק ממלתעות המחלה. אי לכך, החלטתי למצוא עבודה שאוכל להגיע אליה באופניים ולמלא באדיקות את המלצות האגודה הישראלית למלחמה בסכרת. מעבר להמלצות השגרתיות לתזונה נכונה, והנגעות ירקות ופירות, הרעיון הוא לצרוך מוצרים בעל ערך גלוקומי נמוך. ז"א, שהפירוק שלהם במערכת העיכול היא איטי, לכן עליית רמת הסוכר בדם היא הדרגתית והגוף מתמודד טוב יותר עודפי הסוכר. לכן, מומלץ לצרוך דגנים מלאים. למשל, לחם מלא. הפסקתי לצרוך לחם רגיל ועבר לצרוך לחם שיפון של מאפיית לחם הארץ, עם מדבקה סגולה של האגודה למלחמה בסכרת.

הורדתי 15 קילו ממשקלי והלכתי לבצע בדיקת דם. כאשר קיבלתי את הבדיקה, השמחה התערבבה בחרדה. אכן, רמות הסוכר ירדו לערכים נורמליים, אכן, ההמוגלובין המסוכרר הפסיק להשתולל, אבל מאידך, רמות השומנים בדם גבוהות באופן מבהיל.

כאן התחלתי לחשוד.

אנשים אומרים, אז אני אמות מהתקף לב. הם מדמיינם את עצמם בגיל 70, מתפגרים לפתע ונופלים לרצפה. הנכדים והמשפחה עצובים אבל הם חיו חיים מלאים. עדיף למות צעירים ויפים, כך הם מנסים לשכנע את עצמם. מחלת הלב לא שונה בהרבה מהסכרת באכזריות שלה. הלב הפגום אינו עומד בדרישות החמצן והדם והאיברים הפנימיים קורסים אט אט. הכבד, הכליות, הלבלב, מערכת העיכול והרביה, מאבדים מכוחם. האדם הופך לצל של עצמו, בקושי יכול ללכת. זו גסיסה ארוכה ומייאשת הנמשכת שנים ארוכות. ראיתי גם את זה, וגם זו דרך נוראית לחיות ולמות.

אם אני ממלא אחרי ההוראות של האגודה הישראלית למלחמה בסכרת, ורמות השומנים גבהות, במה הועילים חכמים בתקנתם? הרי גם השומנים וגם הסוכרים בדם הם תוצאה מבעיות הנוגעות למטבוליזים ולמערכת העיכול. אם עבדתי נכון לתקן תחום אחד ואילו פגעתי בתחום אחר, משהו בשיטת העבודה לא תקין.

לכן ניסיתי את הפליאו. אחרי 3 חודשים, הלכתי בחשש לבצע בדיקת דם, והתוצאות היו כה טובות שאני מרגיש שזה פלאהו!, ולא פליאו.

האנשים שאני מדבר איתם מתחלקים לשניים. רזים, בכושר ומקפידים על התזונה שגם מבצעים בדיקות דם. לא בכושר, הסובלים מעודף משקל, מזניחים את עצמם ולא מבצעים בדיקות דם. הסכרת וטרשת העורקים לא ישנים. הם זוחלים אט אט בעורקים, גורמים למערכות הגוף לקרוס אט אט. בשל ההדרגתיות, אנחנו לא מרגישים את התדרדרות, אבל למחלות הללו יש תסמינים רבים ומוקדמים, עייפות, מערכת חיסונית חלשה, פצעים הנרפאים לאט, חוסר ריכוז, לחץ, נשירת שיער, עור שמנוני, בעיות בפה ובחניכים, בעיות פרקים וגב, רגישות למזון, תחושות רעות, גזים, אי יציבות במערכת העיכול. כל הסימפטומים יכולים לנבוע מסיבות מגוונות, אבל תזונה שגויה היא לדעתי אחת העיקריות בהן ואם היא לא מהות הבעיה, היא עלולה מאוד להחמיר אותה.

כיום אני אוכל מזון לא בהתאם להמלצות, הן של האגודה למלחמה בסכרת והן של אירגונים למניעת מחלת לב. תוצאות בדיקות הדם שלי טובות מאשר אילו הייתי מקפיד על ההמלצות ולוקח תרופות. הטרליצרידים ברמה נורמלית, הכולסטרול השלילי יורד והחיובי עולה. כל המדדים האחרים בגדר הנורמה. מה אני אוכל? לפי באתר הפליאו.  את הלחם, החלפתי באורז, תפוחי אדמה ובטטות. בלי מטוגן, בלי סוכר, בלי דגנים מעובדים, בלי מזון מעובד, בלי מוצרי חלב. זה יותר טרחה, אבל זה שווה כל שניה.

הכנות אחרונות לפני ה- hlc 2017

ה- hlc היא תחרות באקפיקנג, משמע, זו התארגנות ספונטנית של כמה חברה שעושים תחרות מהחרמון ועד לאילת. כל אחד נושא על עצמו את כל האספקה שהוא צריך הכל על האופניים, לא רוכבים על כבישים. אסור לקבל תמיכה חיצונית, וצריך לישון לפחות מחצית מהלילות בחוץ.

המסלול נרשם על קובץ שטוענים למכשיר gps, כולם נפגשים ב- 20 באפריל ב-7 בבוקר במג'דל שמס, ומתחילים לרכב. לכל רוכב יש מכשיר איכון לוייני המשדר את הנתונים לשופטים. כמה עשרות יוצאים, הרבה פחות מגיעים לאילת. (יש גם מסלול קצר לירושלים, אני בחרתי בארוך).

קיימות עוד תחריות כאלו בעולם, חלקן ארוכות וקשות יותר. אבל זה בישראל, וזה מגוון להפליא. אז לקחתי חופש מהעבודה,

אני מתכונן כבר בערך שנתיים.
20170328_084432

המרחק הוא 1400 קילומטר. החלפתי באופני הזנב הקשיח שלי 29" את כל הרכיבים, לעמידים ביותר (לאו דווקא היקרים ביותר).הרכבתי צמיגים חדשים (מאותו דגם שאני מכיר), ברוחב של 2.05 אינצ'. לטובת עבירות בבוץ. אני רוכב בלחץ אוויר גבוה של 40PSI בגלל המשקל וכדי לאפשר רזרבות אוויר במקרה של דליפה. על הכידון אני מרכיב aero bar עליהם אני מחזק ציוד. בדקתי את ההתקן עם מעל 2 קילו, ל-20 קילומטרים מטלטלים בשטח, וזה נראה עמיד. האופניים מגיבים אחרות, מזכיר קצת נגמ"ש על 2 גלגלים.

20170326_122212

בשבועיים האחרונים, רכבתי לפחות 20 קילומטר ביום. 45 דקות בבוקר ו-45 דקות בערב.

אני מתכנן לרכב הכי. הכי לאט שאני יכול. המטרה היא לשרוד. אפשר לרכב יום או שלושה ימים במאמץ אבל אחרי זה כבר הגוף קורס. עצם השהייה בחוץ, גם בתנאים אידאלים מאוד מעמיסה על הגוף. אבל התנאים לא יהיו אידאלים. בלי מיטה מפנקת בלילה, בלי מקלחת ובלי ארוחות מסודרות.

אם אספיק 100 קילומטר ביום, במשך שבועיים. אהיה מרוצה. אני מקווה לעשות 140 קילומטרים ביום. שזה בערך 14 שעות רכיבה במהירות של לפחות 10 קמ"ש. התאמנתי לעלות את הר הזבל בהוד השרון בלי להעלות דופק.

במהלך כל יום וודאיתי שהדופק חוזר לרמה נורמלית.

 

20170325_164200

הרעיון הוא לנסות לאמן את כושר ההתאוששות של מערכת האנרגיה בגוף. כושר מוגדר כמהירות ההתאוששות ממאמץ. זו בין השאר, היכולת של הדם והשרירים לאגור מזון ולשחרר אותו. לשפר את המהירות שבה השרירים והרקמות בגוף מאוששים את עצמם. (לב, ריאות, מערכת העיכול וכו').

 

20170316_084500

האימון היומי הוא  הרכיבה לעבודה, מהוד השרון לפתח תקווה וחזרה. אתמול בערב עקף אותי מישהו, על אופני 26" נתתי לו לחלוף על פני, הייתי גמור, הייתי גאה שלא נסחפתי לתחרות. היום בבוקר, עשיתי סיבוב קצת יותר ארוך כדי לעגל את הקילומטרז השבועי ל- 100, ופגשתי אותו שוב אז החלטתי להראות לו מהיכן משתין הדג, משלה את עצמי שאני חזק על הבוקר. נשברתי אחרי 3 קילומטרים (לא אכלתי מספיק ארוחת בוקר, בטח הוא רוכב רק יומיים בשבוע וכו' וכו' המון תירוצים סיפרתי לעצמי). הגוף שלי חלש. כל המאגרים התרוקנו, אבל אני מרוצה. כי במהלך השבועיים האחרונים נחתי רק יום אחד. ואני מרגיש שהגוף מתאושש מהר. אני כל הזמן מנסה לדמיין את עצמי יוצא לרכב שוב.

20170323_182055
חנוך רדליך (אלוף ה- hlc הבלתי מעורער) ממליץ לרכב קצת פחות מיכולת הרכיבה הנוחה. פחות מהר ממה שנוח. לא להתנשף. לכן, באימונים, אני עובד קצת יותר קשה. ואני מושך לפעמים יותר חזק. באימון אינטסיבי הגעתי לרכיבה מהוד השרון לתל-אביב, בשבילים, ב- 23 קמ"ש (14 קילומטרים) אבל אני כבר לא מתאמן להשגת יעדי מהירות מירביים, אלא להגביר את מהירות השיוט הנינוחה, והיא כיום סביב ה- 17 קמ"ש. מחקרים מצביעים שהתפתחות הכושר המיטבית נעשית כש-80% מהזמן רוכבים מתחת לסף האירובי. לצערי, אני דוחף את עצמי כל הזמן חזק מזה. בתחרות, יהיה מכשיר מדידה ואני אדבק בו,

בעבר, רכבתי מעל 100 קילומטר ביום. רכיבה של 100 קמ"ש היא לא רכיבה ארוכה עבורי. אבל רכיבה של יום אחד היא מאמצת, כי לרוב יש לוחות זמנים, אז נאלצתי לרכב גם כשהיה חם וקשה. ב- hlc אנסה להימנע מזה.

20170309_173714

רכשתי נעלי רכיבה נוחות מאוד להליכה. (shimano). הנעליים הקודמות היו מאוד ממוגנות, אבל כבדות ולא נושמות. אלו נוחות כמו נעלי ריצה.

לפני 3 חודשים עברתי לתזונת פליאו. השינוי העיקרי עבורי: בלי דגנים, בצקים ומאפים. בדיקות הדם השתפרו פלאים, והירידה בשומן בדם מאוד שיפרה את הכושר שלי. אני מקווה לעצור במסעדות דרכים ולאכול אוכל מבוסס על בשר, אורז ותפוחי אדמה, ירקות ופירות. אבל לא כריכים ולא חטיפים תעשייתים.

אני מקווה להספיק לבצע רכיבה אחת לחיפה בליל הסדר, עם כל הציוד, אבל יש מצב שאסתפק בבידקה למרחקים קצרים יותר. את השבוע לפני התחרות אני מתכוון להעביר במנוחה משפחתית.

ראיתי כל סרטון הנוגע ל- hlc, קצר או ארוך ככול שיהיה. וכל סרטון של חנוך רדליך, ושמעתי גם את כל פודקאסט בהשתתפתו וכל מי שדיבר על הנושא ברשת. הכל בעיני מעניין (יש סידרת סרטונים מקסימה של שביל ישראל באופניים).

אני מאוד מחכה לאירוע. כל ההכנות הן עבורי כיף גדול. ההכנה הנפשית לאתגר, ההרפתקאה. יש אנשים המטפסים על הרים גבוהים, ויש כאלו שחוצים נהרות. אבל לרוב זה במסגרת מפוקחת, מאורגנת. מישהו דואג שדברים יתרחשו. וכאן, זה כמו שעשו את זה פעם. שאנשים היו לוקחים איתם דברים והולכים להסתובב במקומות בלתי מוכרים.

עדכון: 09.04: החלטתי לבדוק את הציוד ברכיבה לחיפה. אחרי שהעמסתי את כל מה שחשבתי שאני צריך, בדקתי את משקל האופניים והם הגיעו ל-21 קילו מפחידים. החלטתי לוותר על שק השינה העמיד לקור ולקחת אחד קליל יותר. מקסימום, נישן עם שמיכת הצלה שרכשתי (מעין שקית נליון מבודדת אלומניום עמידה לקור). הפחתתי משמעותית את הבגדים שאני מתכוון לקחת ולמצוא מנעול יותר קל.

רשימת ציוד: (אשמח להערות)

ביטוח רכיבה.

2 חולצות ארוכות. (אחת עלי)

בנדנה לראש ואחת לצוואר.

 

כדורי אקמול, כדורי מלח, מגנזיום ומולטי ויטאמינים.

חומר דוחה יתושים, אלכוהול.

פונגימון ומשחה נגד שפשפות.

דאודרנט

סבון, מברשת שינים ו- גליל נייר טואלט.

 

אזיקונים.

כלי תיקון לאופנים ולגלגלים, משאבה.

 

שק שינה ומזרון מתנפח.

2 זוגות גרביים, 2 זוגות תחתונים.

מעיל רכיבה.

 

אילתור לנשיאה של 4 בקבוקי מים 1.5. ליטר, שני בקבוקי מים בשילדה ועוד אחד על הכידון.

משקפי שמש

2 סוללות גיבוי לטלפון. (מקווה גם טלפון נוסף).

3 פנסים. (כל אחד שלושה דולר :) ופנס ראש.

מכשיר gps וסוללות.

 

רשימת מרחקים לנקודת העצירה הבאה.
20170325_154708

כיצד אני מתכונן ל- hlc

ה- hlc הוא אולי התחרות המופרעת ביותר לאופניים במדינת ישראל. זוהי תחרות back packing. הרעיון הוא לצאת מהחרמון ולהגיע לאילת – הכל בדרכי עפר. אסור להיעזר באף אחד. בלי תמיכה חיצונית, ז"א. אם מגיעים לאחסניה ויש מקום – אפשר לישון. אבל אסור להזמין מראש. אם יש תקלה באופניים – תסתדרו לבד. תרכבו לעיר הקרובה, אבל תחזרו שוב לנקודה בה עזבתם את המסלול. חייבים לישון לפחות מחצית מהלילות בחוץ. אין פקחים, אין סימון שבילים, אין פודיום, אין פרס כספי ויחד עם זה, אין גם דמי הרשמה. סה"כ, 1400 קילומטרים, תוך ניסיון כנה מהמארגנים לא להחמיץ אף עליה זוועתית, אף סינגל מאתגר.

נרשמתי, זו מילה גדולה. אני מתקשה להאמין שאצליח לצלוח את כל המרחק. אבל גם אם ארכב מהחרמון עד לביתי בהוד השרון, אהיה מאוד מרוצה. אם אגיע לירושלים – מאושר. שמעתי לראשונה על התחרות לפני שנתיים וחצי, ומאז התחלתי לחשוב כיצד אני יכול לבצע את זה.

עברתי על כל מה שמצאתי ברשת בנושא. החל מסרטונים, מאמרים וראינות. אני ממליץ לחפש אחר כל מה שחנוך רדליך כתב וכל סרטון הקשור ל- hlc, הרצאה או מסמך. חנוך הוא תופעה ייחודיות, את התחרות הקודמת התחיל באילת, רכב את המסלול עד לחרמון, שם התחרה עם כולם, וניצח בזמן של 6 ימים, בערך 240 קילומטר ליום.

אנשים שואלים, למה לעשות בכלל כזה דבר. התשובה המתבקשת, כי הפסקתי לעשות מילואים. ואני מאוד אוהב לשרוץ בחוץ במשך ימים. מעבר לכך, אני צריך איזו מסגרת, אחרת בחיים לא אשריין לעצמי חופשה כה ארוכה מהמשפחה ומהעבודה. אז נרשמתי.

ברור לי, שהניסיון הראשון יהיה מאוד קשה, וספק אם אצליח לסיים אותו, כי אם יש משהו שלמדתי מרכיבות ארוכות, שהבעיות שנתקלתי בהן לרוב אינן הבעיות שהתכוננת אליהן. לכן, פירקתי את הבעיה לרכיבים ובדקתי כיצד אני מתמודד עם כל אחד מהם – לחוד.

כושר

צריך כושר. נכון, שאת המסלול עושים לאט, אבל לדעתי צריך להיות מסוגלים לרכב בשבילים במשך שעתיים במהירות של מעל 20 קמ"ש. זה קצב הספרינט שלי, אם אני טוחן תוך כדי זה פחממות וסוכרים. מה שלא מתאים לרכיבה באמת ארוכה. כי כאשר אוכלים שיט, יש עומס על מערכת העיכול שבסוף יקשה יותר. כיום, כדי לשמור על הכושר, אני מקפיד לצאת לרכיבות של 70 קילומטרים לפחות בשבילים, ולבדוק כיצד אני מרגיש בהן. באתגר, אני משער שאנוח כל 50 קילומטרים לפחות שעה.

רכיבה למרחקים ארוכים

רכיבה למרחקים ארוכים אינה דומה לאף פעילות אחרת. לבד, בשטח, רק האופניים ואני. בהתחלה, זה מפחיד. לרכב בנגב, לרכב באיזורים שרוב האנשים מפחדים להיות בהם לבד. מתרגלים. אורך המסלול הוא 1400 קילומטר, ואני מתכנן לרכב לפחות 100 קילומטרים ליום. ביצעתי רכיבות של 150 קילומטר. חנוך סיים את המסלול בקצב רכיבה של 15 קמ"ש ו-10 קמ"ש כולל מנוחות. אני הגעתי לכנרת בקצב רכיבה של 13.5 קמ"ש (בערך 11 קמ"ש בכללי), אבל אני די קרעתי את עצמי. ואילו את האתגר צריך לבצע ברכיבה כמה שיותר רגועה, אחרת הגוף קורס. אני בונה על קצב תנועה פחות מהיר, אבל הרבה יותר שעות.

תזונה

תזונה היא אולי הנושא החשוב ביותר, אם כי אין נושא שהוא לא חשוב. תזונה נכונה היא ההבדל בין לרכב בקלות מרחקים גדולים, לבין לסבול שעות. התזונה הנכונה היא המאפשרת זמני התאוששות סבירים, הגנה על הגוף ויכולת להתאמץ לאורך שעות. בעבר, הייתי ניזון מדגנים תעשייתים, אבל לאחרונה התחלתי לאכול בגישת הפליאו.

כתוצאה מכך, אני יכול לרכב 50 קילומטרים תוך כדי אכילה מעטה. אשכולית מספיקה לי לנוע בנוחות 40 קילומטרים. כמו כן, כאשר אני לא צורך פחממות תעשיתיות ודגנים, אין לי תחשת כבדות. לרכב אחרי משולש פיצה הרבה יותר קשה לי מאשר אחרי קציצה.

יש כאלו הממליצים על תוספים של ויטמנים (בעיקר מגנזיום). צריך לקחת כמויות גדולות של מלח, אני חושב לעשות שימוש בבוטנים. מהניסיון שלי, בבוטנים יש כמויות מלח מספקות. בכל מקרה, אקח גם כדורי מלח.

בשנתיים האחרונות הסרתי ממשקלי 15 קילוגרם. עד לתחרות, אני מקווה להשיל עוד לפחות 5.

רכיבת לילה בשטח

אני מאוד אוהב לרכב בלילה בשדות. אבל יש הבדל בין לרכב בלילה לתל-אביב, לבין לרכב רחוק. לכן, באוגסט השנה, רכבתי עד כפר תבור בחשכה (אני לא יכול לרכב מרחקים כאלו ביום באוגוסט). זה היה בלי לישון במהלך היום, כך שכאשר הגעתי ליעד, הייתי אחרי 24 שעות עירנות ותפקדתי היטב. צרכתי כמויות גבוהות של קפה שחור ומשקאות אנרגיה (הפעם, אסתפק רק בקפה, במידת הצורך). על טעויות ברכיבה משלמים, ובלילה התשלום הוא בריבית דריבית. הוא מקשה הן על הניווט והן על התחושה ועשוי להיות גם אתגר פסיכולוגי. לרכב בלילה ביער – זה מפחיד וכך גם במדבר.

אחת הבעיות המתעוררות באתגר, היא החשמל. אני מתכוון להשתמש בסוללות גיבוי לטלפון, ובפנסים זולים שלא נטענים. כך שאוכל לרכוש להם סוללות בדרך.

רכיבה בחום

מאוד לא מומלץ לבצע פעילות גופנית כל שהיא מעל לחום של 35 מעלות. על מנת לבדוק את הסוגיה, רכבתי לתל-אביב בחום של 36 מעלות ובמזג אוויר דומה גם לעתלית. זו רכיבה עדינה, במינימום מאמץ. כי מאמץ מייצר חום, וגם ככה הגוף עובד קשה לפנות את החום. אני מתכוון לרכב עם חולצה ארוכה בכל המסלול, גם כאשר לא חם, השמש עלולה לגרום לכוויות. כבר שנתיים אני מגדל זקן גם כדי להרחיב את ההגנה על עור הפנים.

הקפתי את הכנרת באוגוסט, ביום. ובמקרה כזה, אין ברירה אלא לשטוף את עצמך מדי פעם במים. אחרת זה באמת מסוכן.

ניווט

מי שחושב שאם יש לו מכשיר ניווט אז הוא רק צריך לעקוב אחרי הקו, הוא טועה. צריך לדעת לעשות שימוש במכשיר, להכיר את היתרונות ואת החסרונות שלו. ברכיבת הלילה שלי לכפר תבור, אני מגיע לצומת T ומביט על הכידון. לוקח לי שניות ארוכות להבין שאין gps. רכבתי חזרה, ומרגע זה, השארתי אותו עם אור דולק כל הזמן. כמו כן, מדי פעם הוא מנסה להתאבד על הסלע הקרוב, כך שאחזק אותו בגומיה אל התושבת. ישנם עשרות רבות של פרטים קטנים שרק מהניסיון אפשר להפנים.

באתגר ה-hlc אם טועים, צריך לחזור לקודה בה עזבת את השביל. לפעמים, מתלהבים מזה שיש סוף כל סוף ירידה, ורק בסופה מגלים שבעצם המסלול התפצל בהתחלה. ועכשיו צריך לחזור אותה.

בוץ

הבוץ הוא אחד האויבים הקשים במסלול הזה. לא אחד ולא שניים מצאו את עצמם מתבוססים בבוץ לא עביר ונאלצו לפרוש. יצא לי כבר לגרור את האופניים חצי קילומטר בארבעים דקות. יחד עם זה, אם הבוץ לא ממש הרסני, יש אפשרויות להתמודד איתו. וכאן, לדעתי, אין תחליף לניסיון.  כיצד לחצות שלולית, מה לנקות באופניים וכיצד. זה משהו שלומדים לאורך זמן.

קור

קור הוא אויב קשה. הוא מאט, גורם לכאבי ראש, צורך אנרגיה ומצריך ציוד. יחד עם זה, הקור בישראל לא ממש מחריד. אין תחליף לרכיבות בחורף כדי ללמד את הגוף להתמודד עם הקור. אני מתכוון לקחת איתי 2 חולצות רכיבה ארוכות + מעיל רכיבה. אני רוכב במכנסיים קצרים, וגם ב- 6 מעלות ובגשם לא סבלתי מהקור. לדעתי 2 החולצות אחת על השניה עם המעיל, יהיה לי נעים. יש מצב גם לצעיף.

רכשתי לאחרונה גרביים נגד מים, אשר יעזרו מאוד גם בטמפרטורות נמוכות.

 

מים

לאורך המסלול פזורות נקודות בהן ניתן למלא מים. לפחות, עד לירושלים. ברגע שמגיעים למדבר, הסיפור שונה. אני מתכוון לסחוב על השלדה ליטר וחצי מים, עוד ליטר וחצי עד 3 ליטר על הסבל, ועוד 3 ליטר על הגב בתיק שאעשה בו שימוש אחרי ירושלים.

שינה

לישון בחוץ זה משהו שצריך להתרגל אליו. יש רעשים, יש חששות מבעלי חיים, חרקים ובני אדם. לרוב, אני מעדיף לישון בחוץ בגנים ציבוריים, רצוי בתוך אחד המתקנים. המתקנים מעניקים הגנה כלשהיא מפני הקור, וגם משאר הפגעים. בקרוב ארכוש שק שינה ואצא לישון בפינות נסתרות של הירקון.

עליות

אני לא חובב גודל של עליות, אני רוכב כי אני אוהב להגיע מכאן ולשם. ולרוב, אם בדרך לשם יש עליה, אני ארכב מסביב, מה שלא רלוונטי לאתגר הזה. באופניים יש לי 3 גלגלי שיניים מקדימה, כדי שאוכל להגיע למקסימום של יחסי העברה. ההילוך הקל ביותר, הוא באמת מאוד מאוד קל. וכאן אצטט את חנוך, בעליה, לא צריך להשקיע יותר אנרגיה מאשר במישור. עליות הן עניין של טכניקה, לדעת לבחור את המסלול הנכון. ובעיקר, לדעת לרכב בקצב הנכון. גם אם זה אומר לעלות את העליה ברגל.

מדבר

אין לי ניסיון ברחיבה במדבר לאורך זמן, אולי רק כמה עשרות קילומטרים לבאר שבע, וזה לא ממש נחשב מדבר. אומרים שהרכיבה במדבר הרבה יותר קשה, שהוא לא סולחני. אני מכיר את המדבר מהשירות הצבאי. אני מודע לכך שאני מגיע לנושא הזה בלי ניסיון, הייתי ממליץ למי שרוצה, לעשות איזה סיבוב של יום יומיים במדבר.

רפואה

הבעיה העיקרית המתעוררת בשטח ואפשר לטפל בה, היא השפשפות. קיימות מספר משחות מומלצות. מעבר לזה, אני מתכוון לקחת גם כדורי אקמול ושום.

ציוד ואופניים

לגבי הנושאים הללו, ארחיב ברגע שאפתור עוד כמה נושאים.

עומס נפשי

רכיבה בחוץ, לבד, במשך ימים ארוכים, היא משהו שצריך להתרגל אליו. בצבא, יצא לי לשמור במשך ימים לבד, על מגדל. אני משער שאוכל להתמודד עם הבדידות, אם כי יש אנשים המבצעים את האתגר בקבוצות. אני מעדיף לא להסתמך על אף אחד. יש לי את הקצב שלי, ואנשים עלולים להסית אותי מהקצב שטוב לי.

העומס הנפשי, הוא גם לדעת למשוך עוד קצת, גם כאשר ממש קשה (אבל לא להגזים). פעם, יצאתי לבדוק את המסלול של מתיש לכיש. יצאתי בלי מספיק מים, בלי מספיק מזון, בלי ציוד הגנה, ובסוף מצאתי את עצמי בלילה, בלי פנס, באמצע יער. עכשיו אני יודע, שגם במצב כזה, אפשר להסתדר. דווקא אז, כששתי הרגלים תפוסות להפליא ואני לא יכול לא לשבת על האופניים ולא לעמוד, רק לשרוץ על הקרקע, מה שנשאר, זה לצחוק בקול גדול.

אני יוצא למסע כי זו הרפתקאה מופלאה. כי אני אוהב את הארץ ואת נופיה, וכי אני נהנה מאוד לרכב שם, בחוץ. הארץ שלנו יפה, מגוונות, הנופים שלה מקסימים ומרתקים. כל רכיבה שעשיתי נשארה איתי לאורך זמן, חוזרת אלי בהבזקים של יופי, מלווה אותי שבועות.

אני יודע פחות או יותר איך אני מתכוון לצאת, אני מסקרן לדעת מה אהיה כשאסיים. החלום הגדול – לרחוץ במימי הים האדום. אם לא הפעם, אולי בפעם הבאה.

 

מיהו ג'יפאי?

ג'יפאי הוא אדם שקנה ג'יפ ותמיד מוצא מה אפשר לשפר בו.

ג'יפאי אוהב לצאת לשטח לבלות עם ג'יפאים אחרים.

ג'יפאי יוצא לשטח כדי להכניס את עצמו לצרה, או לראות ג'יפאי אחר בצרה, ולעזור לו.

ג'יפאי מאוד מנסה לא לשבור את הג'יפ שלו, אבל כאשר זה קורה, הוא מדווח לאשתו רק על שליש מהנזק.

כאשר ג'יפאי נמצא בצרה, ג'יפאים מקיפים אותו, הוא קורע את המכונה שלו בזמן שהם אוכלים במבה.

ג'יפאים אוהבים לנסוע בשיירות במדבר. ג'יפאיים סוחבים המון מזון איתם. כשהם עוצרים, הם תמיד עוצרים בקבוצה. ואז מישהו מכין קפה ומישהו שם מוסיקה. ואז עושים שמח.

לג'יפאי המכבד את עצמו, יש מאות כוחות סוס שהוא פוקד עליהם באמצעות האצבע הגדולה של רגל ימין. לי יש בשתי הרגליים חצי כוח סוס. ואני רוכב היכן שגיפאים נוסעים. ואני מביט בהם, ורואה אותם. גדולים, מרעישים, מסורבלים, כבדים וחזקים. נעים חופרים ומתחפרים, הופכים שבילים לבלתי ניתנים למעבר להולכי רגל ולרוכבי אופנים. מסיטים את נחלי המים, רומסים בעלי חיים ומשאירים אחריהם שובל של סרחון. ריח רע של שמן מכונות ועשן מכונות שחור. עם שרידי טסטורון ואולי גם איזו אורגזמה קטנה.

בעיר, הם תמיד מסתכלים על כולם מלמעלה, לא שומרים מספיק מרחק, לא עוצרים לילדים במעבר חצייה וחונים על המדרכה. כי הם רוצים שיראו אותם, שיעריכו אותם על כמה כסף יש להם וכמה כסף הם יכולים להוציא כל חודש רק כדי להראות שהם יכולים להוציא כסף. והם אוהבים להעמיד את הכלים המטרטרים שלהם ליד בית הספר ולתת לכולם לנשום שיט דיזל מחניק ממנוע מפלצתי, כדי שהם יוכלו לשבת במזגן ולשחק בטלפון.

הדבר שהכי משמח אותי זה לראות ג'יפ תקוע באדמה. בשיגרה, אני רוכב לי בדרכי עפר, לאורכם של שדות. לאחד מהחקלאים נמאס מזה שג'יפאיים מביאים לו נזק באלפים רבים כי הם רומסים לו את הזרעים בשביל קיצור דרך, ואחרי זה גם עושים צלחות על השתילים וקווי ההשקיה. אז הוא חפר תעלה עמוקה עם גדה גבוהה לכל אורך החלקה. תעלת נ"ג, שזה כמו תעלת נ"ט לטנקים, אבל רק קטנה יותר. לגיפיים. היה שם איזה ויאטרה לבנה קצרה שהיה תקוע בהצלבה נוראה, וכמובן הגיע לבד, כי רק מטומטם היה נכנס לתעלה שכזו. וכך, עמדו להם 3 דבילים מול הרכב וממש לא ידעו מה לעשות. אחרי 6 שעות, בדקתי ולצערי הם לא היו שם.

ג'יפאיים שורפים אלפים רבים של שקלים על התענוג להרוס את השטח. כל הנזק של השריפות זה פראייר לעומת מה שהגיפאיים מעוללים לסביבה.

בטבע, לרוב מאוד שקט ונעים. ציוץ ציפורים, רוח בשיחים. כשאני נע בשטח, אני שונא את הרעש של המנועים, שאתה אף פעם לא יודע אם הוא מגיעה אליך הפתעה מקדימה או מאחורה. זה יכול להיות איזה דפקט עם טרקטרון שעומד לעשות את הסיבוב מולך כאילו הוא בפאריס דאקר.

לדעתי צריך לפטור את כל הטרקטורנים מטסט, ולאסור עליהם לעשות שימוש בקסדה ואטומטית לאפשר להעביר כמה שיותר חלקים שלהם אל אנשים שיעשו בהם שימוש טוב יותר. אנשים אחראיים, שלא דוהרים במהירות מופרעת היכן שעוד בני אדם ובעלי חיים עושים שימוש. צריך להיות בהמה גסה, כדי לנסוע באופן כזה ולהפיק כזו הנאה מהרס הסביבה תוך התעלמות מהסכנה שהוא מהווה.

הא. וגם למכר אותם לניקוטין, על כל מקרה.

לעיתים ,אף רכב לא מגיע. רק מנוע נוהם ומטרטר. מנוע גדול, חזק עובד קשה מאוד. אני מקשיב לרעש של המנוע בקשב, מחכה, מתפלל, לשמוע את הרעש הנפלא הזה של מתכת מתרסקת ונקרעת, ואז דממה, ופתאום אפשר לשמוע שוב את הציפורים, ואת משב הרוח בעלים של השיחים מסביב. ואז לפעמים, אני מתענג על הצליל האהוב עלי מכל: מקהלה מרובת גרונות הזועקות מרה אל נוכח מראה השחתת המכונה ימח"ש והנזק הכספי הנורא שברגע זה התהווה אל מול עיניהם עכשיו וממש.

ואז, כשצלילי התדהמה ממלאים את הסביבה, מתגברים לרגע על קרקור הצפרדעים, אני נושא תפילה קטנה. אנא, עשה, בבקשה, שאשתו, זו שיושבת כל כך הרבה במושב של ג'יפ עד שהתחת שלה נראה כמו כננת 2 טון, עדה ונוכחת. שעיניה העגולות בוהות במחזה, המדהים והנורא, של 6 בוכנות המנוע V טווין טרבו, דואל אינטרקולר, עם אגזוז לחץ וממסרת משודרגת, החדש שקנית רק עכשיו (יד שניה, בהזדמנות בלי אחריות), איך אותן 6 בוכנות אדירות ממדים יוצאות החוצה מהבלוק מנוע, ורוקדות לך סמבה במקצב עליית יתרת החוב שלך בבנק.

אינשאללה, תפשוט רגל.

כי אם אי אפשר לזיין את האישה, בואו נזיין את אמא אדמה?

מדי דופק ומהירות – למה לא צריך אותם.

הפוסט הזה אינו מיועד לרייסרים, למתעמלים המתחרים, וסביר להניח שעושים שימוש במאמן מקצועי. הפוסט הזה נועד לאנשים שרוצים לשפר את הבריאות שלהם ואת ביצועי הרכיבה שלהם. אנשים ששוקלים לעשות שימוש באפליקציות ועזרים אחרים לשפר את הכושר שלהם, ושוקלים לרכוש את אחד הצעצועים הללו. רכישה, שרוב הסיכויים תמצא את עצמה שוכבת במגרה ומעלה אבק. וזאת במקרה הטוב. במקרה הרע, השימוש באמצעים אלו עלול לפגוע במוטביציה, לגרום להפסקת האימונים ואף חלילה להביא לנזקים בלתי הפיכים בגוף.

אחד הדברים החשובים שיציינו בעלי הניסיון בפני המתחלים להתאמן, שצריך לבצע את הכל הדרגתי. כמה הדרגתי? הרבה יותר ממה שנדמה לכם. גם אם תוכנית איומנים תוכל להביא אותם לרוץ 10 קילומטרים תוך חודשיים, זה לא אומר שהגוף שלכם מסוגל לעמוד בעומס הזה. השרירים מתחזקים מהר, אבל הגידים והאיברים התומכים – לאט. הסכנות הן רבות. החל מבעיות ברכיים וגב, ועד לפגיעה בכבד לעיתים אף עד למחלת הנשיקה ולהשבתת האדם מרכיבה ואף מכל פעילות שהיא למשך חודשים ואף לצמיתות.

אימון נכון, הוא קודם וכל ראשית כיף ופאן. אם לא תהנו מהפעילות הגופנית, לא משנה עד כמה אתם צריכים אותה, אתם תשברו. אם אתם חושבים שרכישה של מוצרים כגון נעליים משובחות או אופנים נוצצים הם אלו שיוגרמו להם להתאמן לאורך זמן – אתם טועים והיצע האופניים יד שניה הן הוכחה לכך (וגם מקום נהדר לרכוש אופניים חדשים לגמרי במחירים טובים).

לאחר שהתחלתי לרכב החלטתי לשפר את ביצועי הרכיבה. ובהתאם לתפיסות מודרניות, שיפור מתבסס על מדידה. ואם רוצים לשפר, צריך למדוד. רכשתי צמיד חכם שמודד את הדופק (הכי זול, כי הערכתי שאני לא צריך אותו :) וציידתי את האופניים בספידומטר. היעד שלי היה לעבור 20 קילומטרים במהלך שעה. תוך כדי הרכיבה, הייתי מעריך את היקף הכוח שאני משתמש בו, משמר כוח במקומות שקל לרכב כדי לתת פוש במקומות שאפשר לרכב מהר יותר. ואכן, הגעתי ליעד שלי. מהוד השרון לתל-אביב תוך פחות משעה, לעיתים, ממוצע של 21 קמ"ש, בדרכי עפר.

רכבתי חזק, רכבתי מהר, כאשר כל הזמן אני שולח עין למד המהירות. התחלתי לסבול מתופעות של עייפות, צמא מוגזם, בעיות בשינה ותשישות כללית. התופעות הללו לא התחילו אחרי רכיבה אחת, אלא אחרי סט של כמה רכיבות רצופות. ניסיתי לשפר את התזונה שלי, לקחת תוספי מזון, לאכול עוד מלח, להעמיס פחממות, אבל התופעות לא נעלמו. מאידך, די מהר הבנתי, שגם הביצועים שלי לא משתפרים.

רכשתי שעון המסוגל למדוד דופק, ידעתי מראש, שקיים מתאם בין הנשימה לבין הדופק. אבל עם הזמן, הבנתי שאני ממש לא צריך את השעון כדי לדעת את הדופק. כאשר אני מאוד מתנשף, הדופק מאוד גבוה. וזהו. אין שום תועלת שאקבל ממדידת הדופק, אף נוצרת מוטיבציה לנוע בדופק גבוה לאורך זמן. המחשבה הזו, שכל הזמן מסתובבת בראש, עצם המודעות לכך שהדופק שלי נמדד, מפחיתה את היכולת שלי להתרכז במה שחשוב. מה הגוף מרגיש, האם אני מעמיס יותר מדי. הפסקתי להשתמש במכשיר.

הצלחתי לשכנע חבר להתחיל רכב באופניים. היינו רוכבים, הוא מתאמץ, ואני נע להנאתי בקלילות. אני רוכב על מנת לשפר את הכושר שלי, וגם כדי להפחית במשקל. כאשר בדקתי ב- strava את היקף האנרגיה שאני מוציא, הסתבר שברכיבה קלילה וארוכה, אני מוציא את אותה כמות האנרגיה כמו ברכיבה מאוד מאומצת אך קצרה. אך יתרה מכך, כאשר יצאתי לרכיבות לבד, התחזקתי. גם במהירות, ובעיקר, בתחושה הטובה.

התפיסה שספורט טוב לבריאות לא בהכרח נכונה עבור ספורטאיים מקצועיים. ילנה דולינין שברה את שיא ישראל במרתון לנשים בעודה בת 37. בראיון עימה, ציינה שאחת הסיבות לכך שהיא לא התאמנה מגיל 21, ואילו אחרות שהתאמנו שחקו את הגוף שלהן ועל כן פרשו מפעילות. מרתון, רכיבה ארוכה באופניים, הם ענפי ספורט סיבולות שלגיל ולבגרות יש יתרון.

כיום, אני יוצא לרכיבות בלי מד מהירות. המחשבה שלי היא סביב התחושות שלי, כיצד אני מרגיש, מה תנאי הסביבה.

על מנת לעקוב אחרי הרכיבות, אני עושה שימוש ב- strava. שהיא אפליקציה נהדרת מכל אספקט שהוא. החל ממדידת הזמנים, האופן שבו המידע מוצג ומונתח, ובעיקר – היכולת להשוות לביצועים של אחרים.רכבתי קטעים מסויימים עשרות פעמים, אך בסופו של דבר, כאשר אני מצליח לשבור שיאים, הפרמטרים העיקריים הם סביבתים. טמפרטורה, הרוח ותנאי הקרקע הם אלו המשפיעים הכי הרבה על התוצאות. רוח גב, אדמה כבושה או לחליפין דרך חולית אחרי גשם, הם אלו שישפיעו על התוצאות. לעיתים, כשאני על הגל, אני מנסה לשבור שיא באחד הקטעים שלי. לפעמים זה עובד, לפעמים לא. לעיתים, אני לא מנסה לשבור שום שיא, ודווקא מוצא את הביצועים נהדרים. אני לא מנסה להתאים את עצמי למספרים, אלא להנות ולעשות לעצמי טוב. בדרך, אני גם משפר את הביצועים.

לאורך הזמן, אני חזק יותר ובכושר טוב יותר, למדתי להעריך את הביצועים שלי, לדעת מה עושה לי טוב, לגוון את סגנון הרכיבה ואת היכולות הטכניות. את זה לא עושים באמצעות מכשירים, אלא באמצעות אימונים אין סופיים וסרטוני הדרכה ביוטיוב.

 

 

מבחן רכיבה באופניים לגרביים נגד מים תוצרת DexShell – לרכב בבוץ ולהנות מזה

הירקון הוא איזור נפלא לרכיבה. הוא מגוון, יכול להציב אתגרים הן לרוכבים מתחילים והן למנוסים, הוא יפה, ובעיקר, הוא קרוב אלי מאוד. יחד עם זה, בחורף, האיזור הופך להיות למעין גיגית בוץ גדולה. ואין זה בוץ שאפשר להקל בו ראש או רגל, אלא בוץ מהסוג הנבזי ביותר. הוא מחליק, הוא עמוק, דביק, וכדי להפוך את האירוע למשמח, יש גם עלים מהקנה באיזור מה שהפוך אותו לטיט מקצועי ברמה של פיתום ורעמסס.

במשך שנים, הייתי מביט מהחלון בתוגה, שואל עצמי הקלו המים, או מסתכן ומוצא את עצמי עם רגליים רטובות, בודק על העור שלי 50 גוונים של כחול. אי לכך, שמחתי לקרוא ביקורת על גרביים עמידים במים. הבדיקה באתר נעשתה בשלג, ושלג זה באמת קר, אבל מי שמכיר אותו יודע שפשוט יותר להסתדר במינוס 6 מעלות מאשר ב-6 מעלות. כי מתחת לאפס, לפחות האדמה קשה ולא בוצית, והמים לא חודרים לנעליים. יחסית, קל להתמודד עם קור, מספיק ללבוש מספר שכבות. אבל ברגע שיש רטיבות בסיפור, זה מתחיל להיות מסוכן, לכן עניין אותי לדעת מה קורה כאשר המים עוברים את קו הגרב.

לסיכום: כאשר רוכבים עם גרביים אטומים למים, האופניים הופכים להיות כלי אמפיבי. בו אפשר לחצות שלוליות בעומק של 30 סנימטר, בלי להיות מוטרדים מדי. לא מדובר על שלוליות צעצוע של העיר, אלא על הדבר האמיתי, עמוקות, חומות, לא צפויות ומרופדות בבוץ סמיך.

ולפרטים:

החלטתי לרכוש גרביים בארץ, כי אין לי כוח לחכות למשלוח. בכל החנויות שסרקתי (ריקושט, למטייל, דיאדורה, וגלי, לא ידעו על מה אני מדבר). באינטרנט, היו שתי חנויות, בסוף הגעתי לחנות של חגור בגבעת שמואל, ותמורת 145 ש"ח רכשתי את הגרביים. מחיר לא מבוטל, אבל הן שוות אותו.

גרביים נגד מים בנויים 3 שכבות. שתי שכבות נושמות, ובינהן שכבת בידוד. התחושה קצת מוזרה, אבל הן נוחות ברכיבה ולא נוצרים קפלים בתוך הנעל.

התכוונתי להכניס את עצמי לצרות בבוץ די רחוק מהבית. כך שאוכל לראות מה קורה גם כאשר נמצאים בצרה. לא רק לטבול את הרגל בשלולית מקרית, אלא לרכב מעל שעה, רחוק ורטוב.

אחרי מערכת גשמים משמעותית, לוקח לבוץ 3 ימים להפסיק להיות גועלי. לכן, חיכיתי יום אחד אחרי הגשם, והגעתי לירקון אחרי רכיבה של 5 קילומטרים בעיר. מה שאיפשר לגוף להתחמם ולחמצן להגיע לשרירים על חשבון המוח.

האופניים תפקדו מצויין בבוץ. אני משתמש בשמן שרשרת של joe שמחזיק יפה גם 100 קילומטרים בתנאים יבשים (במחיר של ניקוי השרשרת לפני כל שימון). החלפתי לצמיגים ברוחב של 2.05 (Honey Badger XC pro) ויכולת צליחת הבוץ שלהם מרשימה. בעיקר, הם גורפים מעט בוץ יחסית מהצדדים, (יש להם מעט קוביות בצד). אלו הצמיגים הטובים ביותר שהיו לי לבוץ. כמובן שבוץ נתקע על הגשר של המזלג הקדמי, אבל זה לרוב זה לא מכביד מדי וקל לניקוי. יש לי פנזטיה לנסות גלגלים 27.5 במקום ה- 29 כדי לראות אם יכולת צליחת הבוץ תשתפר, אבל אני לא בטוח שההשקעה שווה.

מאחור מורכב על האופניים סבל, והוא עוזר לפנות את הבוץ מהגלגל האחורי (לא מצאתי משהו שיעשה את מלאכה דומה גם על הגלגל הקדמי וחבל). כך שרכיבה, גם בבוץ מחליק ועמוק, היא אפשרית ואף מהנה.

די מהר הגעתי לשלולית הראשונה בה הבנתי שאני לא יכול לחצות אותה ברכיבה.

זו היתה הזדמנות מצויינת למנות את רגל ימין לקבוצת ביקורת והיא שקעה במים מעבר לקו הגרב. רציתי לדעת האם במקרה כזה נוצרת בעיה אמיתית ברגל. למרות שחדרו מים גם לשכבה הפנימית, הרי הקור לא היה נורא ואף לא איבדתי תחושה. המשכתי לרכב עוד שעה והרגל לא היתה רטובה באופן מדאיג וגם לא ספגה מים.

ברגל השניה, המצב היה ממש מצויין. רכבתי בתוך שלוליות עמוקות, אחרי זמן מה, הפסקתי אפילו לחשוב על זה. פשוט נהניתי מרכיבה נעימה בתוך שלוליות, כמעט ללא צורך לעצור כדי לחצות בביטחה.

אני רוכב במכנסיים קצרים עם מעיל רכיבה, מתחתיו שכבה אחת או שתיים של חולצות מנדפות. למרות שהמעיל מרובה פתחים עד מאוד, אני כל הזמן פותח וסוגר אותו בהתאם לאופי הרכיבה. הוא עבד יפה עד 6 מעלות, מתחת לזה כבר צריך להוסיף עוד שכבות בידוד. בעליות, אני פותח רוכסן, בירידות סוגר. אני רוכב עם מכנסיים קצרים, כי הרגליים זה רק שריר, ואם הגוף חם, גם הרגליים חמות.

כשחזרתי, שטפתי היטב את האופניים במים מבוץ, בעיקר את המכלולים של השרשרת ושל המתלה הקדמי. אני לא שוטף ביותר מדי מים, כדי לא לשטוף את הגריז מחוץ לצירים.

היה כיף.

כיצד להתגונן מפני הקור ברכיבת אופניים

אחד הדברים המאפיינים את ספורט הרכיבה, היא השהות הארוכה בחוץ, ובהרבה מקרים, בטבע. קצת לפני החורף, החלטתי לבדוק כמה מקומות שסיקרנו אותי, בפרט, כיצד אני יכול לחצות את מחלף קאסם מדרום לצפון, בצד המזרחי שלו. (בצד המערבי, יש שביל נוח עד לאיזור פארק אפק – מקורות הירקון)

כביש 6, מעבר מכפר ברא וקאסם לכיוון מערב

מצאתי תעלת ניקוז מתחת למחלף, והתחלתי לרכב בה. זו תעלה מענינית מאחר שאי אפשר להבחין מהצד השני. הבחנתי שיש סימני צמיגים, אז הנחתי שהכל בסדר.

לקראת הסוף, כשאני ממש קרוב, כל הקרקעית היתה מכוסה מים. המשכתי אט אט לרכב כשאני נשען על הקיר, עד שהגעתי למצב בו איני יכול להמשיך הלאה (עמוק מדי) ואיני יכול לחזור לאחור. קיללתי את עצמי והכנסתי את שתי רגלי אל מים השטפונות הקפואים. בחוץ, פחות מ-15 מעלות ואני במרחק של 10 קילומטרים מהבית. המצב היה הרבה יותר טוב, אילו הייתי מצוייד בגרביים עמידות למים.

הקור בקצה המנהרה

מאחר שלא הבאתי גרביים יבשים (שלא היו עוזרים במילא במקרה של נעליים ספוגות מיים) עמדו בפני 2 אפשרויות. לרכב הביתה, או להתקשר לחילוץ. בחרתי ברכיבה.

אחרי 5 קילומטרים, עצרתי, סחטתי את הגרביים וניסיתי להחזיר תחושה לרגליים. אילו הייתה לי שקית נליון, הייתי עוטף את הגרביים כדי להפחית את האידוי. לא בטוח שזה היה משנה.

חצי שעה אחרי זה כשהגעתי הביתה, לא היתה לי תחושה ברגליים. נכנסתי לאמבטיה והפעלתי מים קרים. במקרה של איברים קפואים, מים חמים עלולים לגרום לנימי הדם להתפוצץ. למרות הקור, יש להשרות את המקום במים חמימים, לא חמים. נכנסתי אל תוך אמבטיה של מים חמים, אבל את הגרליים שמרתי בחוץ. אפילו אחרי דקות ארוכות, כל טיפה חמימה הרגישה רותחת על הרגל. אבל כל עוד הגוף שומר על החום, הסיכוי לחלות הוא נמוך. לכן, גם במהלך הרכיבה כמעט לא עצרתי ורכבתי חזק כדי לשמור על הגוף בעומס ובעיקר – חם.

אבל גם לא בוחרים לבצע טבילה במים קפואים ביום קר, הקור עלול להוות מטרד לא פשוט. החשיבות הגבוהה ביותר היא לשמור על החזה חם. אם החזה קר בזמן רכיבה, תעצרו. זה מצב שעלול להתדרדר לדלקת ריאות. ריאות ולב חמים, יספקו חום לשאר הגוף. הרגליים והידיים כוללים בעיקר שרירים, שמפיקים בעצמם הרבה אנרגיה ועל כן מתמודדים טוב יותר עם הקור. כשהגוף חם, גם האצבעות יתחממו.

מתחת ל-15 מעלות, אני עושה שימוש במעיל רכיבה, מתחת ל-6 מעלות, אני מוסיף שכבות בידוד על החזה. כשהחזה חם, שאר הגוף יכול להתמודד עם הקור יותר בקלות. גם ב-6 מעלות, אני רוכב במכנסיים קצרים.

עוד איבר רגיש לקור, הוא הראש. כובע צמר מתחת לקסדה יכול לעשות פלאים לאיכות הרכיבה. כשהראש מתקרר, יכולות הריכוז נפגעת, ויש מצב למיגרנות ולכאבי ראש.

הסכנה הגדולה ביותר היא משילוב של קור ורטיבות. פעם, כאשר נתפסתי בשדות בלי ציוד הגנה מפני הגשם, הפתרון הפשוט והיעיל היה לרכב בלי חולצה. אם לא קר מדי, גוף חם יכול להתמודד עם המים ואפילו לעשות בהם שימוש כשכבת בידוד מפני הקור. ואילו בגדים גורמים לאידוי ועל כן להתקררות.

יחד עם זה, אם יודעים כיצד ולומדים לזהות את השבילים הנוכנים ומצויידים בציוד הנכון (ערדליים, כפפות, מעיל, חם וציוד להחלפה – כל מיני דברים שאני לא ממש מקפיד להצטייד בהם), גם בחורף, אין סיבה לוותר על רכיבה.

  • גילוי נאות: אני לא בעל הכשרה רפואית בספורט או רפואה, כל הנכתב מניסיוני בלבד.