לרכב לעבודה באופניים דרך השדות

סדר עדיפויות, לתת לדברים הנכונים את החשיבות הראויה. ביום שבו הבנתי שלא צריך להתאים את רכיבת האופניים לחיים, אלא את החיים אל הרכיבה, כל השאר החל להסתדר מעצמו.

בר מזל אני שזכיתי לרכב לעבודה באופניים. זכות שאני מודה עליה כל יום.

לאחרונה אני רוכב מהוד השרון דרומה ליהוד, מסלול בן 20 קילומטרים וקצת. הכרתי את הדרך לפני שהתחלתי לרכב בה על בסיס כמעט יומי, או חשבתי שאני מכיר. הדרך של אתמול היא לא הדרך של מחר. וכאשר עייפים, האבנים כואבות יותר. והדרך הזו רצוצה באבנים. גם מזג האוויר תיעתע, וזכיתי לרוח נגדית בבוקר ובערב.

צינור הניקוז ליד יד השלושה

אט אט, הסתגלתי למאמץ. למדתי לכבד את הדרך, עם חלוף הימים, החמסינים, החום, הרוחות, האבק והלחות, כך הפנמתי, בפעם המי יודע, שדרכים לא תוקפים, אלא מסתגלים, לומדים, מקשיבים. ורק מתוך הקשב והסובלנות לקבל את הדרך כדרכה, יכולה לנבוע ההבנה, ההשלמה, והיכולת להתמודד. אופניים הם לא כלי ממונע, בו מעצבים את הדרך בהתאם לגחמות המצערת, אלא כלי שברירי, בו הגוף והתודעה מתעצבים בהתאם לשביל.

ברכב אני יכול להגיע לעבודה ב-40 דקות מלאות פליאה על העיוורון של משתמשים אחרים, ותוגה על היכולת שאבדה, להנות מנהיגה. בשבילים, אני רוכב יותר משעה, של אבנים מקפצצות, מאמץ ולעיתים כאב, אך גם תחושה שהכל משתלב, זורם, השבילים, כמעט ריקים. אני פוגש אנשים בודדים. ולרוב, זוכה לברכת שלום. בשדות, הריחות מגוונים כצבעים, משתנים לפי עונות השנה ומופע החמה, תמיד מגרים, תמיד מענגים, וכאשר אני מגיע, ריח המלתחות וחדר הכושר הצמוד אליהן, תמיד זהה. ואף פעם לא ממש נעים כמו גם אור הנורות.

הדרך מהוד השרון לעדנים

 

ברכב, התכלית היא להגיע כמה שיותר מהר ויעיל אל היעד. באופניים, אני בוחר בין עשרות הדרכים האפשריות לפי מזג האוויר ומזג מצב הרוח. לעיתים, אני מחליט לרכב לאורך הירקון, לפעמים, לאורך שכונות שכמו פסח עליהם הזמן, לפעמים,  עוצר סתם ככה. מביט סביב נהנה מהאין איש שסביבי. מהדממה. בשדות, כל יום קדוש כמו יום הכיפורים. נוח לי ושלוו לי שם, ובכל יום הפתעה.

גשר הרכבת הישן ליד כפר סירקין

כנוהגים לעבודה, יש לרוב דרך אחת. וגם אם יותר, הכביש, הוא אותו כביש. וכשישובים בתוך קופסת מתכת ומזגן לא באמת מרגישים דבר. בשדות, כל עילה טובה לסטות קצת, להכיר מקומות חדשים, שבמכונית חולפים לצידם עשרות פעמים ולא יודעים שהם קיימים, ולא חושבים להיכנס, להרגיש וללמוד.

בית הקברות בקיבוץ עינת, שצימחו בו חורשה סבוכה, שגם בימים הלוהטים ביותר, עדיין נשאר חשוך כמו אגדה. והוא נטוע שם, הרבה לפני שכביש 6 על מחלפיו ואלפי מכוניותיו ושואנו והסרחון הנידף ממנו כלאו את הקיבוץ בין הכביש לבין ההר.

מחלף קסם

או המבנים הישנים, מהזמנים שלפני פרוץ הציונות לארץ פזורים בכל מישור החוף, מבני אבני גזית, חסונים. שמבעד לקירותיהם משתקפים כמעט נופים אחרים, ללא עמודי חשמל ועומסים. מבנים שניטלו מהם אנשיהם ושמותיהם והם מתפוררים אל האדמה, נדחקים תחת שכחה חנוקה, אולי מתוך בושה ולא ברור של מי היא.

רכיבה היא מסע של גילוי תמידי של פרטים המשתנים כל הזמן.

מכונית לשעבר ליד פארק אפק

סביון, ישוב בו התושבים כנראה נעים רק במכונית, ובחלקים ממנו וויתרו על המדרכות. שחלק נכבד מהכבישים בו הם ללא מוצא, גם להולכי רגל, כאילו משדרים לבאים, אם אתה לא מאיתנו, אין לך מה לעשות כאן. ישוב מסוגר, כמו מבוצר, שאפשר להיכנס אליו רק בדרכים מוסדרות מצולמות ומפוקחות, וכמעט אי אפשר לצאת ממנו אל השדות שסביב. ישוב שכן לישובי שיכונים, שגם הם יהרסו בקרוב לטובת מגדלים, ודייריהם יוכלו להביט אל הבריכות הכה רבות של שכניהם ולדעת שהם, ממש לא מוזמנים.

וכך, למדתי להכיר את הישובים, ואת דרכי הגרים בהם.

מגשימים, שלא רק שאיתרע מזלו ועם פתיחת מסלול נחיתה חדש מטוסים חגים כמה עשרות מטרים מעליו, שהפרדסים שלו סופחו אל יהוד ומתכננים להקים שכונה בדיוק מתחת למטוסים.. כה רבים הישובים, המקומות, כה דחוסה הארץ בעצים, נחלים, דרכים וסודות. ויושביה, מתרוצצים בכבישים, מנסים להספיק עוד לפני החופשה בארץ זרה.

מסילת הרכבת אלישע נווה ירק

במכונית, לא היה עולה על דעתי להיכנס לאלעד. עיר שברגע שהתחלתי מדווש ברחובותיה, הנה, אני חמישים ואולי מאה שנים בעבר, ובניגוד לסביון, אלעד שטופה בגברים נשים וטף, ומהלכים ברגליהם ממש, והעיר סואנת ומלאת חיים ושמחה. ואולי היא רק עדיין לא נכבשה בשיטפון המסכים, והנעים בה, עירניים, ועינהם לא מזוגגות, כך שהם ינועו הצידה ויפנו דרך לרוכב האקראי. עיר שהאקלים בה קריר יותר, מאחוריה, מרחבים, עדיין נקיים ולצידה חורשות, ואף גמלים ועיזים.

רכיבה היא חירות של רכיבה בזמן, בעבר ובעתיד בו זמנית. אל תודעה והכרה בהווה שהוא ציפוי דק אך עדיין הכל. זמניות המבשילה לנוכחות מודעת. המאפשרת להרגיש את תושבי הארץ הקודמים, את ההרים כפי שנבראו ולקלף בעיני הרוח והנשימה את ציפוי הכבישים והערים ולראות כיצד הדברים היו פעם, ומה קיים ולעולם לא יכול להתכסות. וגם אם מנחל איילון נשארה רק תעלה קטנה, וגם אם בקצהו יש צחנה נוראה, עדיין אולי, יחזור לזרום ואנחנו, שכה בטוחים בנצחיותנו, נפנה את מקומנו. למשהו אחר. שאולי יכבד יותר את הארץ.

השדות ליד בריכות הנופרים

כששוהים בחוץ מספיק, לומדים להבחין בין מקצב החיים למקצב המכונות, לכבד את המחזוריות של הרוח, האדמה, הצומח והזורם. לחזור אל הגודל שלנו, בעלי חיים זעירים הרוחשים על האדמה, להכיר בשבריריות שלה, ומאידך, בגודל ובעוצמה. ולא צריך לטפס לשמיים כדי להשקיף ולהרגיש. לומדים להכיר בערך ההווה, וביתרון של הסתפקות במה שיש, כאן ועכשיו, ובעיקר, בזמניות שלנו, וקבלתה, והשלמה מתוך שמחה. כי כך ראוי. ותו לא.

מקורות הירקון, ליד בריכת הנופרים

One thought on “לרכב לעבודה באופניים דרך השדות”

  1. יש אנשים שרוכבים על אופניים גם בשלג. בתהליך מעורב לא פחות זיעה כיוון שאי אפשר לצאת לרכיבה בלי מעיל – אבל אז נהיה חם בטירוף. לא ניסיתי אישית (אין לי צמיגים מתאימים).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.