לרכב לעבודה באופניים דרך השדות

סדר עדיפויות, לתת לדברים הנכונים את החשיבות הראויה. ביום שבו הבנתי שלא צריך להתאים את רכיבת האופניים לחיים, אלא את החיים אל הרכיבה, כל השאר החל להסתדר מעצמו.

לאחרונה אני רוכב מהוד השרון דרומה ליהוד, מסלול בן 20 קילומטרים וקצת. הכרתי את הדרך לפני שהתחלתי לרכב בה על בסיס כמעט יומי, או חשבתי שאני מכיר. הדרך של אתמול היא לא הדרך של מחר. וכאשר עייפים, האבנים כואבות יותר. והדרך הזו רצוצה באבנים. גם מזג האוויר תיעתע, וזכיתי לרוח נגדית בבוקר ובערב.

צינור ניקוז ליד גבעת השלושה

אט אט, הסתגלתי למאמץ. למדתי לכבד את הדרך, עם חלוף הימים, החמסינים, החום, הרוחות, האבק והלחות, כך הפנמתי, בפעם המי יודע, שדרכים לא תוקפים, אלא מסתגלים, לומדים, מקשיבים. ורק מתוך הקשב והסובלנות לקבל את הדרך כדרכה, יכולה לנבוע ההבנה, ההשלמה, והיכולת להתמודד. אופניים הם כלי חשוף וקשיח, שמרגישים בו כל אבן ומשב רוח. 

ברכב אני יכול להגיע לעבודה ב-40 דקות. זו לא נהיגה נחמדה. בשבילים, אני רוכב יותר משעה, של אבנים מקפצצות, מאמץ ולעיתים כאב, אך גם תחושה שהכל משתלב, זורם, השבילים, כמעט ריקים. אני פוגש אנשים בודדים. ולרוב, זוכה לברכת שלום. בשדות, הריחות מגוונים כצבעים, משתנים לפי עונות השנה ומופע החמה, כאשר אני מגיע, ריח המלתחות וחדר הכושר הצמוד אליהן, תמיד זהה. 

שלולית ליד עדנים

ברכב, התכלית היא להגיע כמה שיותר מהר ויעיל. באופניים, אני בוחר בין עשרות הדרכים האפשריות לפי מזג האוויר ומזג מצב הרוח. לעיתים, אני מחליט לרכב לאורך הירקון, לפעמים, לאורך שכונות שלא השתנו חמישים שנים, לפעמים,  עוצר סתם ככה. מביט סביב נהנה מהאין איש שסביבי. מהדממה. בשדות, כל יום מיוחד וחד פעמי. כל יציאה היא חוויה. 

גשר הרכבת הישן ליד כפר סירקין, במבט מתוך גשר הרכבת החדש

 

בית הקברות בקיבוץ עינת, שצימחו בו חורשה סבוכה, שגם בימים הלוהטים ביותר, עדיין נשאר חשוך כמו יער באגדה. והוא נטוע שם, מנותק מהכביש שנסלל לידו. הרבה לפני שכביש 6 והסרחון הנידף ממנו כלאו את הקיבוץ בין הכביש לבין ההר.

או המבנים הישנים, מהזמנים שלפני פרוץ הציונות לארץ פזורים בכל מישור החוף, מבני בני מאות שנים. שמבעד לקירותיהם משתקפים כמעט נופים אחרים, ללא עמודי חשמל ועומסים. מבנים שניטלו מהם אנשיהם ושמותיהם והם נספגים אל האדמה, נדחקים תחת שכחה.

רכיבה היא מסע של גילוי תמידי של פרטים המשתנים כל הזמן.

מכונית שרופה ליד פארק אפק

וכך, למדתי להכיר את הישובים, ואת דרכי הגרים בהם.

סביון, ישוב בו התושבים כנראה נעים רק במכונית, ובחלקים ממנו וויתרו על המדרכות. שחלק נכבד מהכבישים בו הם ללא מוצא, גם להולכי רגל, כאילו משדרים לבאים, אם אתה לא מאיתנו, אין לך מה לעשות כאן. ישוב מסוגר, כמו מבוצר, שאפשר להיכנס אליו רק בדרכים מוסדרות מצולמות ומפוקחות, וכמעט אי אפשר לצאת ממנו אל השדות שסביב. ישוב שכן לישובי שיכונים, שגם הם יהרסו בקרוב לטובת מגדלים, ודייריהם יוכלו להביט אל הבריכות הכה רבות של שכניהם ולדעת שהם, ממש לא מוזמנים.

מגשימים, שלא רק שאיתרע מזלו ועם פתיחת מסלול נחיתה חדש מטוסים חגים כמה עשרות מטרים מעליו, שהפרדסים שלו סופחו אל יהוד ומתכננים להקים שכונה בדיוק מתחת למטוסים. כה רבים הישובים, המקומות, כה דחוסה הארץ בעצים, נחלים, דרכים וסודות. ויושביה, מתרוצצים בכבישים, מנסים להספיק עוד לפני החופשה בארץ זרה.

רכבת ליד נווה ירק

במכונית, לא היה עולה על דעתי להיכנס לאלעד. עיר שברגע שהתחלתי מדווש ברחובותיה, הנה, אני חמישים ואולי מאה שנים בעבר, ובניגוד לסביון, אלעד שטופה בגברים נשים וטף, ומהלכים ברגליהם ממש, והעיר סואנת ומלאת חיים ושמחה. ואולי היא רק עדיין לא נכבשה בשיטפון המסכים, והנעים בה, עירניים, ועינהם לא מזוגגות, כך שהם ינועו הצידה ויפנו דרך לרוכב האקראי. עיר שהאקלים בה קריר יותר, מאחוריה, מרחבים, עדיין נקיים ולצידה חורשות, ואף גמלים ועיזים.

מחלף קאסם

.

שקיעה מעל פתח תקווה
שקיעה מעל פתח תקווה מכיוון בריכת הנופרים, מקורות הירקון

כששוהים בחוץ מספיק, לומדים להבחין בין מקצב החיים למקצב המכונות, לכבד את המחזוריות של הרוח, האדמה, הצומח והזורם. לחזור אל הגודל שלנו, בעלי חיים זעירים הרוחשים על האדמה, להכיר בשבריריות שלה, ומאידך, בגודל ובעוצמה. ביתרון של הסתפקות במה שיש, כאן ועכשיו, ובעיקר, בזמניות שלנו.

בבריכת הנופרים

One thought on “לרכב לעבודה באופניים דרך השדות”

  1. יש אנשים שרוכבים על אופניים גם בשלג. בתהליך מעורב לא פחות זיעה כיוון שאי אפשר לצאת לרכיבה בלי מעיל – אבל אז נהיה חם בטירוף. לא ניסיתי אישית (אין לי צמיגים מתאימים).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

נגישות