על בני אדם וחיות אחרות

עשיתי גם קצת hlc2018. מוזמנים לקרוא.

שאלה: אז איך אתה רוצה לרדת לכנרת?

תשובה: מכל הכיוונים.

ה- hlc הוא לא תחרות רגילה, וגם לא מסע רגיל. זו שירה הכתובה בנקודת ציון. זו חוויה של טבע ושל גאוגרפיה היסטוריה ומסורת, מסע בו הארץ מתגלה אט אט, בה ההכרה במהות האדמה, הנחלים והגבעות מתפתחת מתוך הייסוריים. מתוך הכאב הפיזי, צומח הרגש. נו טוב, אני קצת מגזים. לא חייבים לעשות את זה באופן מחוספס. אפשר גם ברכות ועדינות. הכל תלוי בסגנון. אפשר גם לא לסבול. לפחות, זו היתה המטרה שלי. להשתתף בחוויה, אבל להתאמן כך שאזכה למקסימום הנאה במינימום ייסורים. היה כיף. נהניתי מכל שניה. לא חושב שממש סבלתי.

אני לא יודע בדיוק מדוע החלטתי לעשות את המסע הזה, אולי משום שזה מעניק איזו מסגרת, אולי משום שזה היה שם. ואולי משום שרציתי לדעת מה מה מדברים. מה בעצם. כמה קשה זה יכול להיות. מאוד אהבתי את הרעיון שבו כל אחד לעצמו. אני לא אוהב לרכב ולהתאים את עצמי למישהו אחר. ולו במובן של לראות אותו בעיניים. אהבתי את האופי הקהילתי, את כך שהמירוץ פתוח בלי תשלום. במקצועי אני עובד עם מערכות תוכנה חופשית (לינוקס וחבריה). בעיני, ה-hlc הוא המימוש החופשי של מירוצי האופניים.

בהכנות, לא שאלתי את עצמי כמה זה קשה. זו שאלה סוביקטיבית וזה נראה לי לא פרודקטיבי. כיום אני יודע שזה קשה בערך כמו לרכב על שפת הים באופניי כביש מעופרת יצוקה מראש הנקרה לזיקים. ישנם קטעים קשים וישנים קטעים קשים עוד יותר. זה לא אומר שזה בהכרח צריך לכאוב. תמיד אפשר לרדת מהאופניים, לדחוף קצת. לנשום, להביט על המים והשמים אם כי לפעמים קצת קשה להבחין בין מים למים.

לא סיימתי את המירוץ (בקושי התחלתי). רכבתי יומיים וקצת והפסקתי בערך מאותן הסיבות שהחלטתי לבצע זאת,  הרגיש לי שזהו, אני מתקרב לגבול. הכל תפקד בסדר, הגוף, האופניים, הציוד, התזונה. היו דברים קצת חלשים יותר ואחרים שהפתיעו לטובה. בסופו של דבר, הגעתי למסקנה שעדיף להפסיק. כתף שמאל מאוד מסכימה והתקפי אובדן תחושה ביד ממחישים כמה קרוב הייתי לגבול.

להגיד על ה- hlc שזו תחרות רכיבה באופניים, זה קצת לא מדוייק. אפשר להגיד באותה מידה שזו תחרות בה אופניים רוכבים על בני אדם. אבל זה לא באמת משנה. מה שמשנה שיש שבילים וטבע ונופים והזדמנות מיוחדת לחוות אותם באופן מתומצת. בחירת המסלולים נעשתה ביד אוהבת, כתיבת סת"ם של מסלולים שהם ממש לא סתם. נבחרו מסלולים מקסימים, בלי קשר למידת העבירות שלהם, בלי קשר האם הם ראויים למהלך אדם, בינהם שולבו קטעי קישור. אם אפשר, גם כן קשים.

למשל, יורדים לכנרת, בדרך שנסללה בחסות יבואן רכב ושתגמור את האחריות (אם לא את הרכב עצמו) של כמעט כל רכב בעל 4 גלגלים, ויש בצד בריכה מקסימה, (עין שוירח) עם סינגל שמצד אחד שלו תהום בן כמה עשרות מטרים. לא תרכב? בטח תרכב. וכאן, כמו בכל מקום, צריך להיות מרוכזים רק בדרך. אם המחשבות ינדדו, תיפול. אם תחשוב על הסכנה, תיפול. זהירות, שיקול דעת, כל רגע ורגע. ימים של ריכוז בכאן ועכשיו. אושר.

רוכבים במקביל לכביש סובב כנרת מצד מזרח. השביל, משופע בערוצי נחלים. אלו הן ירידות תלולות ומלאות דרדרת עד כדי סכנה, ומאידך, עליות בלתי ניתנות לרכיבה. לעשות את זה עם אופניים במלוא התנא מים ואוכל, זה קשה. אבל הכל תלוי איך לוקחים את זה. במנוחות נכונות, אפשר להגיע למצב בו העומס על הגוף לא גבוה מדי. הגוף לא מגיב ישירות לעומס שהוא נחשף אליו. אפשר להעמיס עוד ועוד, ואז לגלות בדיעבד שהגעת רחוק מדי. זה משחק מסוכן ששיחקתי בו וגם נכוותי, משחק שיכול להביא להתייבשות, מכת חום, כשל כליות ואף פגיעה בכבד ומחלת הנשיקה. בגילי, אני מכבד את הגבולות של הגוף שלי. עדיף מרחוק.

רכבתי יומיים וקצת, אבל יצאתי מרוצה ושמח שיצאתי מזה בשלום (כך אני מקווה, דברים מתחילם לצוץ). זה מסלול מסוכן שעלול לקחת אותך אל מעבר לקצה. אני די מרוצה מהביצועים שלי (100 קילומטרים, טיפוס של קילמטר ביום, יום אחרי יום, במהירות של 10 קמ"ש, זה בערך מה שתיכננתי). בהתחשב בגיל שלי (46) ובניסיון ברכיבה (פחות מ- 3 שנים) ובהעדר כמעט מוחלט של אימוני רכיבה בעליות (אני בעיקר רוכב במישור), כנראה שהצלחתי לפתור כמה בעיות הנוגעות לרכיבה מהסוג הזה.

הבעיה הראשונה, היא כמובן הכושר. לא קרעתי את עצמי באימונים. רכבתי בכיף, מדי פעם ספרינט מדי פעם רכיבה ארוכה. השקעתי באימונים רציפים, יום אחרי יום. יכולת ההתאוששות השתפרה והרגשתי טוב לכל אורך המסלול. ביום השני השרירים לא נתפסו. הקפדתי על אימוני כוח ברכיבה, בהם אני רוכב בהילוך גבוה ומפעיל כוח עם הידים, הגב והרגליים. אימנתי את עצמי ברכיבה בעמידה (לעיתים 5 קילומטרים). כנראה שאימונים בחדר כושר והורדה של עוד כמה קילו, היו מאוד מועילים, בעיקר בעליות אבל גם על העומס על הזרועות בירידות. המסלול כולל עליות וירידות של מאות מטרים רצופים, שלצערי נאלצתי לבצע חלק מהן ברגל (גם את הירידות). לפעם הבאה, אם תהיה, אני צריך להוריד את אחוז השומן לרמה מנימלית, לחזק עוד יותר את הידיים והכתפיים (להיות מסוגל לפחות 10 עליות מתח), ולמצוא דרך להגן על תעלת שורש כף היד.

לשמחתי, הדופק שלי ירד לרמה הנורמלית יום אחרי הרכיבה, מה שמצביע על כך שלפחות מבחינת הכושר כנראה לא עברתי את הגבולות.

האופניים תפקדו נהדר, ואני מסתדר לא רע גם בשדות הדרדרת הנקראים ברמת הגולן "שבילים". מאוד רציתי לרכב בלי תיק על הגב. הייתי מהיחידים שעשו שימוש בסבל המעוגן אל ציר הגלגל האחורי, ועליו תיק גדול וכבד. אבל תיק שיכול להחזיק את כל הציוד + שק שינה מינמליסטי. הבעיה העיקרית שלי לא היתה עם המשקל של הציוד, אלא עם הנפח שלו. לפעמים, לא מצאתי מקום לאחסן עוד סוללות או גזר. בניגוד למה שאולי מקובל לחשוב, עוד כמה קילו על משקל כללי של 100 קילו לא בהכרח כה משמעותיים.

שאר הרוכבים עשו שימוש בתיקי שלדה, הצמדה של ציוד על הכידון ופאוצים המחוברים לכידון. פתרונות שלדעתי נוחים פחות ובעיקר מחייבים שימוש בתיקי מים. אני מאוד מרוצה מההילוכים, 3X8 הם אולי לא בחירה מודרנית, אבל ההילוך הראשון הוא ביחס מאוד קל, השתמשתי בו ללא הרף ובירכתי אותו כל הזמן. ככול שרכבתי יותר, כך יותר נהניתי מהמעביר הקדמי. באופן כזה, יש לי רזולוציה מאוד גבוהה של יחסי העברה לשלושת המצבים העיקריים ברכיבה. עליות, מישורים וכביש. באופן כללי, אני מנסה להיצמד לסטנדרט בציוד. צמיג שאפשר לרכוש בכל חנות, ונטיל שאפשר לנפח בכל תחנת דלק. פנסים עם סוללות אצבע שאפשר לרכוש בכל תחנת דלק, gps הפועל עם סוללות. רק הטלפון צריך מטען, ועשיתי בטלפון שימוש מינמלי (בעיקר צילום), כך שבסוף היום נשארה בו עדיין רבע סוללה. מי שחושב לעשות את זה ללא מתלה קדמי (regal) שיחשוב שוב. העומס על פרקי הידים גם ככה הוא ענק.

שק השינה איכזב אותי. מצויין עליו שהוא נוח עד 13מעלות. לא מצויין שזה כאשר אין רוח. לשמחתי, לקחתי איתי שמיכת הישרדות (מעין רדיד אלומניום דק במחיר של 75 ש"ח), ששמר עם חום הגוף ואיפשר לי שינה נעימה (כשאני לבוש במעיל רוח וחולצת על הראש להגן מהקור ולא היה ממש קר). מאוד נהניתי מהשינה בחוץ. יש בה שלווה שאין באף שינה אחרת. כדי להרגיע את הגוף ולהוריד קצת את הקצב, לקחתי כדור אקמול. וכך גם אם וכאשר התעוררתי באמצע הלילה. לקחתי ויטמנים (B12 ומגנזיום). במקום כדורי מלח, לעסתי פיסטוקים. שן שום כל בוקר המריצה את מערכת העיכול. הוצאת הפסולת חשובה כמו הזנת הגוף וצריכה כבדה של שום אידאלית כאשר נמצאים לבד ובחוץ. אגירת פסולת בגוף גורמת לעומס, כנראה שהגוף משקיע מאמץ לא לספוג את חזרה את מה שממתין לצאת.

השבילים ברמה הפתיעו אותי. כאשר נהגתי שם בטנק, זה נראה הרבה פחות קופצני. מי שרוצה לעשות את ה- hlc, כדאי שיקח את עצמו לרמה ויעשה לפחות את היום הראשון (גם עצה ששמעתי וכמובן לא מימשתי). אחרי יום אחד במסלול, אפשר קצת להבין את הראש של המרוץ הזה.

עשיתי שימוש ב- aero bar כדי להצמיד אליו תיק אוכל ומזרון מתנפח. המוטות שלו שברו לי את המעמד של ה-gps אחרי 3 קילומטרים במסלול. (אילתרתי חיבור באמצעות אזיקונים). 8 קילומטר אחרי זה, גילתי שמעיל הרוח שלי עף לכל הרוחות, והייתי צריך לחזור לאסוף אותו. זה קצת פגע באמון שלי במערכת שהרכבתי, כך שהורדתי קצב. מתי שהוא הגעתי למסקנה שאם האופניים צריכים להישבר, אז שישברו כבר עכשיו וחזרתי לקצב סביר. בעיקר הבנתי, שיש כאן סכנות שאני לא מודע להן. ראיתי בכך רמז, והגדלתי עוד יותר את הזהירות והעירנות. בהרבה מאוד מקרים, לפני תקלה רצינית יש רמז. אם לומדים להקשיב לרמזים, ללמוד להקשיב להפתעות ולהבין את מהותן, אפשר לעיתים להימנע מהתקלות עצמן.

את התזונה שלי אני מנהל בגישת פליאו. כך שאני מנסה לא לאכול מזון תעשייתי (גם לא ג'לים). וסחבתי איתי תמרים, אגסים, גזרים, ושן שום אחת ביום. חלק מחבילות התמרים שקניתי לא היו טובות (כיום אני נצמד רק לתמר מג'הול שהוא יבש יותר ולא מתפורר בתיק, האורגניים הם הטובים ביותר). בכל מקרה, אני מאוד מקפיד לא להשאיר פסולת. נראה שהרבה אנשים חשובים שאם הם הגיעו למקום נקי, כנראה שאם הם ילכלכו, איך שהוא במטה קסם, המקום יתנקה. כאשר רוכבים מאחורי הקלעים של החברה הישראלית, רואים לאן כל הזבל הזה מגיע.

רכבתי בשביל הפאן. אמרתי לעצמי שכל עוד אני נהנה, אני אמשיך. באחד השבילים בו טעיתי בניווט (המסלול מורכב מנקודות שהן קצת רחוקות אחת מהשניה, ואם מתבלבלים בקנה המידה, זה מבלבל), מצאתי את עצמי עם שרירי רגליים תפוסים לגמרי. פתאם אני קולט, שאני נמצא במקום שאולי יש יפים ממנו, אבל אין יפים כמותו. מקום שכמותו אולי היווה השראה לשם "גן העדן". פרחים קטנים בכל מיני צבעים חמודים נמצאים סביבי, אדישים לגמרי לסבל שאני עובר. זה ניחם. הרגיע. אם בזכות הכאבים אני זוכה לשהות יותר בין הפרחים ולהנות מהם, הרי הכאב הופך לזכות, לא לסבל.

מאוד עוזר גם להסביר לעצמך שאתה לא סובל. לפעמים, כאשר רמת הסוכר ירדה והרגשתי עייפות, אמרתי לעצמי כמה פעמים "אתה לא עייף, אתה לא עייף" והופה, באמת הרגשתי פחות עייף. בכל מקרה, תמיד שמחתי על הזכות להיום שם ואז.

אנשי ה- back packing הם לרוב לא דברנים גדולים. אנשים מעשיים, אופטיימים וחביבים. שתמיד יהיו בעלי עצות זהב, שכדאי לשנן ולזכור. אנשים בעלי תושיה וחוכמה, אהבת הטבע והאדם. כולם דיברו על כך שצריך להמשיך בחיוך, שהדברים צריכים להיעשות בקצב שלהם. ואם משהו לא הולך טוב, אז תבדוק. אל תתבאס, תתקן. אז תיקנתי. עוד מים, עוד אוכל, עוד קצת מנוחה, מתיחות. וממשיכים הלאה. קבוצת הפייסבוק של הבאקפאקרים היא קבוצה פתוחה ואפשר לעיין בה גם מבלי להירשם לרשת החברתית.

אני מאוד מרוצה מהציוד. עברתי לפדלים שטוחים. אני לא צריך לחשוב לפני שאני מתחיל לפדל בעליה, אני לא צריך לתכנן מתי לנתק את הרגל לפני מכשול, אין לי קליטים בנעליים כך שנוח לי מאוד גם ללכת ברגל מרחקים ארוכים. אני רוכב עם תחתונים מבד מנדף של outdoor בלי ריפוד (אפשר לרכוש בחנויות ציוד למטילים) עם תמיכה נדיבה של אבקת פונגציד. האיזורים הרגישים לא התלוננו בכלל. השילוב של רמת הגולן, עומס פיזי וחומר דוחה יתושים החזירו אותי ישירות לשירות הצבאי. אני חושב שהמסע הזה קשה בערך כמו טירונות שריון (זו שעשו לפני 20 שנה, לא טיול התענוגות של היום).

מעולם לא העבדתי את האופניים כל כך קשה וחבל כי בהתחלה חששתי לשלומם. די מהר הבנתי שהיחיד כאן שרך זה אני. עשרות קילומטרים של אבנים חדות, קוצים וקפיצות. הצמיגים תפקדו נהדר (טיובלס, גלגלים בהרכבה אישית). עשיתי שימוש בצמיגים צרים יחסית, ברוחב 2.05 מתוך אמונה תמימה שהם יעזרו לי בבוץ (תמימה, משום שאם יש בוץ, שום צמיג לא יעזור) אולי היה עדיף צמיגים רחבים יותר. לחץ אוויר של 40 עבד לי טוב אולי היה עדיף קצת נמוך יותר.

אני מנסה להיצמד ל- "רכיבת הישרדות". זו רכיבה שנועדה לשמר את הכוח ולצמצמם את השחיקה. לנוע באיטיות, כמעט לא מפדל בירידות, מנצל כל שקערורית כדי לנוח קצת. תומך במשקל הגוף ברגל כדי לא להעמיס על העכוז, משנה תנוחות ישיבה ופידול כל הזמן.

מגוון האופניים שהשתתפו גדול כמספר הרוכבים. החל מאופניים אלומניום 26" בנות 20 שנה, ועד ליצירות מופת מקרבון ב- 4000$ עם גלגלי 27.5 פלוס. לא כולם בחרו נכון. הרבה אנשים לא הבינו לאן הם הגיעו, האמת מבצבצת מהפרטים הקטנים. ואם בתמונה של האתר אין תמונה של רוכבים שועטים אלא רוכבת בת חיל נושאת אופניים. זה מה שיהיה. בסופו של דבר, אופניים הם כמו כפפה. הביצועים שלהם תלויים ברוכב.

בכל איזור בארץ יש מה לאהוב, ברמה יש פחות אנשים מאשר באיזורים אחרים, וזו כבר סיבה לאהוב אותה יותר. יצא לי לרכב בתוך עדר פרות ועגלים המשייטים להם בינות לשדות ועוצרים כל אחד לפי חשקו ללחך במקום אחר. נראה שהפרות חיות טוב יותר ממי שאוכל אותן. פרות הן חיות מטופשות, יכול שור, טונה של בשר וקרניים. להביט בך במבט מפוחד, קצת צעקות והוא זז מהדרך.

נתקלתי בחזירי בר בעבר, אבל לא כל כך מקרוב. הם נעים בצורה חיננית, מקפצים ומפזזים בשדות באופן שברור שהם עושים את זה בשביל הפאן. זו חיה מסוכנת, שאם תחליט לרדוף, זו צרה (אם יש גורים, כדאי לתת כבוד). לשמחתי, לא נתקלתי בחייה המסוכנת ביותר בשבילי הארץ: להקות של כלבים שחזרו לפרא. במקרה כזה, עדיף לנסות לעקוף את האיזור שלהם (הם טריטוראלים) או לעשות כאילו זורקים עליהם אבנים (אין צורך לזרוק באמת עוד עלולים לפגוע).

מגניב להצטרף ל-hlc ולו כדי לפגוש את האנשים של ביום הראשון. אנשים בעלי אופי שונה עוסקים בסוגי ספורט שונים. אנשים שחושבים שסבל הוא חלק חיוני מהחיים, יעדיפו כנראה ריצה. אנשים חסרי סבלנות הממוקדים פנימה, כנראה יעדיפו רכיבת כביש. רוכבי השטח הם אנשים החיים מבחוץ פנימה, הנותנים לסביבה לפעפע אליהם.  ואנשי ה- backpacking הם לרוב אנשים זהירים, שקולים,  סובלניים ומופנמים. המגע שלהם עם בני האדם הוא כדרך אגב, כרקע לסביבה האמיתית, שהיא הטבע. אנשי ה-hlc  הם לרוב שילוב של שלושת סוגי האישויות.

החוויה של היום הראשון חזקה כמו ביקור בארץ זרה. מג'דל שמס מקסימה, הרחוב הראשי שופץ להפליא האנשים שמחים ומאירי פנים ובלילה המקום תוסס. צריך להיות על מפת הביקורים של כל מי שמגיע לביקור בצפון.

אם יש משהו שהטיול הזה המחיש לי, זה עד כמה יש עוד להכיר את הארץ וחיזק את האמונה שלי שאולי אין ממש סיבה לצאת ממנה אם מה שאתה מחפש זה ריגושים מהטבע. אין דבר כזה לרכב פעמיים באותו שביל. כל יום, הטבע הוא אחר. בשגרה אני רוכב לפתח תקווה בתוך אי התנועה הגדול הזה הנקרא איזור הירקון, וכל יום יש משהו אחר להנות ממנו. זה פסיק ממה שיש לארץ הזו להציע. בשני ימי רכיבה ראיתי יותר בארץ מאשר בכל הטיולים הרגליים שאי פעם ביצעתי בה. נתקלתי בעיקר בחבר'ה של הפועל מזרחי (כיפה סרוגה וחצאיות מעל לברך). חבל ששאר המגזרים מוותרים על העונג והזכות של עבודת הארץ.

כמובן שהייתי שמח אילו הייתי ממשיך. מה שחוויתי ברמת הגולן היה מגוון, מפתיע ומעשיר. המסלול עובר בין אנדרטאות לקרבות נוראים, ובהמשך יש מקומות קדושים ושכיות חמדה שאני יודע שאני רוצה לבקר. לקחת קטעים מה- hlc ולרכב קיבל עדיפות גבוהה בתוכניות שלי.

אנשים שחזרו מהחלל אומרים שבמבט על כדור הארץ מבינים עד כמה ההרס העצמי של האנושות הוא מיותר ומטופש. כמה מאבקי הכוח והשחיקה העצמית של האדם היא מיותרת. לא צריך לעלות לחלל בשביל להרגיש את זה. מספיק להתחבר אל המקצב הפנימי של החיים בטבע כדי להבין שכל שלטון הוא בסופו של דבר רע, גם אם יש כאלו שיגידו שהוא הכרחי. יש יופי מדהים המתגלה אם רק מוותרים על מנוע, רעש ומתמסרים אל רוחות האדמה והצמחים.

כדי לסיים את המרוץ הזה צריך כושר גופני מופלא, יכולת אילתור, חוכמה, תבונה, ידיעה של האופניים ובעיקר המון המון כוח רצון. מאחורי חלק נכבד מהרוכבים יש משפחה, שאילו לא היתה תומכת, כנראה שלא היה יכול להשתתף. זו לא רק תקופת הרכיבה עצמה, זו תמיכה ארוכת זמן אהבה לאדם וקבלת השגעונות שלו.

אני מלא הערכה לאנשים שהמשיכו את המסלול. אם יש תחרויות איש הברזל, הרי ה- hlc היא תחרות של איש הטיטניום. אני מאחל לכולם הצלחה, ובעיקר, שיחזרו הביתה בשלום ובבריאות.

לגלריית התמונות המלאה

עשיתי גם קצת hlc2018. מוזמנים לקרוא.

החשש הגדול ביותר שלי הוא לפרוש ביום הראשון של המרוץ. החשש השני, לפרוש ביום השני.

באחת הרכיבות האחרונות מהעבודה הביתה, פגשתי את שי, שסיים את אחד ה- hlc הראשונים. ההרצאה שלו בנושא, מומלצת בחום.

לרכב לצידו מעורר תחושת מעורבות. מצד אחד, הוא מאוד מתחשב, תמיד יודע לבחור נתיב כך שגם לי ישאר. מאידך, מה שעבורו זה קצב רגוע ואיטי, דורש עבורי מאמץ. :)

לאלו הרוצים לרכב לא במסגרת תחרותית ספרטנית, מומלץ לקרוא את הפוסט של רוני בפייסבוק לגבי הציוד שהוא ממליץ עליו.

שי אמר שאחד הדברים החשובים ביותר הוא לא להישבר בימים הראשונים. רוב האנשים שלא סיימו את המירוץ, וויתרו בימים הראשונים, סטטיסטית, מי ששרד אותם, הגדיל את הסיכויים לשרוד את כל המסלול. וגם הוא הוסיף על הדגשים: שפשפות הן האויב הגדול, צריך לרכב לאט, אסור להתאמץ ואסור להתפתות ולהתחרות במישהו. התחרות היא מול עצמנו.

כבר מספר שבועות תוכנית האימונים שלי כוללת רכיבות לא ארוכות (פחות משעה פעמיים ביום) בקצב נינוח לפחות 4 בשבוע רצוף. המטרה היתה להגדיל את יכולת ההתאוששות של הגוף מבלי להעמיס עליו יותר מדי. מטרה נוספת שהצבתי לעצמי, היתה למצוא את תערובת התזונה הנכונה. השבוע, לקראת ליל הסדר, החלטתי להגיע לקרית ים מהוד השרון. חשבתי לעשות את זה על בסיס ה- hlc אבל ככול שלמדתי את המסלול הבנתי למה מתכוונים כשאומרים שהוא קשה והגעתי למסקנה שאתקשה להגיע לחיפה ב-12 שעות, ואני לוקח סיכון שלא אגיע חלילה וחס לקריאת ההגדה, ואם אגיע אהיה עייף מכדי להשתלב כראוי. על כן, ניסיתי לערוך מסלול באמצעות openrouteservice החביב עלי ובאמצעות עורך המסלולים של strava ושני השירותם הכזיבו. לקחתי שני מסלולים שנתרמו לבלוג על ידי אסף טענתי אותם לגרמין, הכנתי שני מסלולי השלמה והרגשתי קצת מוכן.

העמסתי את האופניים בזיווד מלא לקראת התחרות ושקלתי אותם. 21 קילו לא הפחידו אותי, כמו התחושה שהאופניים הללו ממש כבדים (עוד לפני מים). הרכיב הכבד ביותר באופניים היה שק השינה, הוא גם הפך את מלאכת הזיווד למסורבלת והקשה על הגישה אל התיק האחורי. הבנתי, שהמטרה של הציוד היא להבטיח את תחזוקת האופניים, הם העיקר, הם אלו שלא יכולים למשוך על בסיס כוח רצון. אז אם יהיה לי קר מכדי לישון, אמשיך לרכב. ואם אהיה עייף מכדי לרכב, אשן למרות הקור. מקסימום, אשן בבגדים ואפתח את שמיכת ההישרדות. הנחתי בצד את שק השינה הכבד ולקחתי שק שינה קל יותר.

מזג האוויר היה מושלם לרכיבה, חוץ מהרוח. שהלכה והתחזקה והתחזקה עד שהפכה את כל הדרך לעליה. במקום לשייט על שבילים ב- 20 קמ"ש וסבבה, מצאתי את עצמי ב- 10 קמ"ש וצועק בקולי קולות אל מול הרוח. גולשי גלים דיווחו על רוחות ב-30 קשר.

את הרכיבה התחלתי דרך מושבי השרון. איזורים שהם תמיד מקסימים לרכיבה. אחרי מושב בצרה לכוון מזרח נתקלתי בשדה תעופה של טרקטורנים מעופפים. המכונות זימזו בכל האיזור. מוזר בעיני שאנשים בוחרים תחביב שגורם למטרד סביבתי כה גדול (מעבר לזיהום האוויר). בעיני, מכונות מזהמות צריכות לשמש אך ורק לצרכים חיונים, לא לפאן. לשמחתי, נראה שהפרגים לא הוטרדו.

המשכתי לרכב דרך הטיילת היפה של נתניה (אם כי חלק מהברזיות שבקו וחלקן בעלות זרזיף קלוש), עד לעיר. נתניה, לא רק שמתהדרת בראש עיר מושחתת לכאורה אלא גם שסללו כבישים לצד בתי מגורים מבלי להעניק יכולת סבירה לחצות אותם. מאות מטרים של כביש שהוא למעשה מחסום. אני מדמיין לעצמי ילדים מאותה הכיתה הגרים במרחק של עשרות מטרים ובניהם כביש. נראה שהחיבה שלנו, הישראלים, לגדרות ולגבולות הופכים את העיר עצמה למובלעות שלא מאפשרות הלכה למעשה תנועה של הולכי רגל ורוכבי אופניים בתוכה.

הרכיבה עד חדרה היא נעימה ומסבירת פנים, כל עוד שומרים מרחק מחולות החוף. רמז ראשון לקשיים ברכיבה במסלול זה קיבלתי מול השער הנעול של הדסה נעורים. לשמחתי, מועדון הגלישה היה פתוח וכך התפלחתי דרכו על השבילים המקסימים של כפר הנוער הזה, שכולו משרה אווירה טובה של טיפוח ושל ירק ושל פעם.

עברתי את מכמורת, לכיוון צפון, על שבילים נחמדים כל עוד לא מתקרבים לדיונות החוף. שם אפשר לרכב בעיקר על פט בייקס.

הרכיבה לאורך גבעת אולגה משמחת, המדרכות סבירות והנוף מקסים. מאידך, את קיסריה אהבתי פחות. הגישה לקיסריה מחייבת רכיבה על כביש, ותחושת ההתנשאות של המקומיים משודרת הן משמות השכונות ("נווה גולף") ודרך שלטי החוצות (הביטחון בידיך עם תמונה של ידים משולבות המחזיקות בית).

בקיסריה, הקרויה על שם יוליס קיסר, גרים עשירי ישראל בסגנון אמריקאי (בה נבחר סנאט, והמכתירה לעצמה קיסר כל 4 שנים) ואילו מהצד השני של הכביש, אור עקיבא, הקרויה על שם רבי עקיבא שהקריב עצמו אל מול גזרות הרומאים והיא עיר שאין בה הרבה אוכלוסיה מבוססת אך רובה שומרת מסורת (בתמונה, שריפת חמץ). בינהן, צועדים אנשים קשיי יום וסלי קניות בידיהם, כאילו רק התפאורה השתנה, אבל חוץ מזה אותו הדבר כבר 2000 שנה.

אחד הדברים שבדקתי ברכיבה היא היכולת לנוע בלי פחממות מתועשות. חלק גדול מרוכבי ה- hlc רוכשים כריכים. מהניסיון שלי, זה אולי נחמד ליום רכיבה, אבל זה לא עושה טוב לאורך זמן. אני בחרתי לנוע על בסיס תמרים, אגסים ותפוזים. התפוז עורר בי תחושה לא נוחה, אבל האגסים והתמרים היו תענוג אמיתי. בשלב מסויים, הרגשתי מחסור במלח, אז רכשתי פיסטוקים בתחנת דלק ורכבתי תוך כדי פיצוח ויריקה של קליפות על המדרכות הקצת עקומות של קיסריה. בעבר, הייתי אוכל לפני זמנים קצובים, חושש מנפילות כוח שיקשו עלי. כיום, אני אוכל מתי שמתחשק לי, אין נפילות כוח, הארוחות מרווחות יותר ואני מבזבז פחות זמן על המסביב ומתמקד יותר ברכיבה.

רציתי גם לבחון קצת את כישורי העליות שלי עם אופניים בזיווד מלא, החלטתי לטפס לכרמל דרך המחצבה של בנימינה. זו עליה מקסימה שבהילוך הנכון וברוגע יכולתי להנות מהנוף. בירידה מזכרון לכביש החוף, שברתי את שיא המהירות האישי שלי (56 קמ"ש).

נראה לי שרוכבי האופניים בשטח מתחלקים באופן כללי לשני סוגים. כאלו היוצרים קשר עין, שהם קצת יותר מנוסים ולא נחנקים תחת העומס. אלו גם יברכו לרוב לשלום. ואילו הרוכבים החדשים או מאותגרי הכושר, לא ימצאו בעצמם את המשאבים הנדרשים לברכה. באיזור הצפון, כנראה כחלק מהתאמה לגאוגרפיה, הרושם שלי הוא שלא נהוג לברך בשטח. וחבל, כי עד כמה שידעתי מגעת, זה מנהג בין לאומי. אלו שבירכו אותי במאור הפנים הגדול ביותר ובתנועות ידיים היו תמיד העובדים הזרים.

גם במזללות וגם בתחנות הדלק, כל המוכרים הינם ערבים. נראה, שאילו הערבים אזחי מדינת ישראל היו שובתים, תחנות הדלק והמסעדות היו פושטות רגל. מעניין שהימין לא קורא להחזיר ליהודים את השליטה על תחנות הדלק והמזללות.

בנסיעה לחיפה, אי אפשר להתעלם משדרת התמרים היפה שנטעה על ידי אהרן אהרנסון (מניל"י). כשרוכבים, יש מספיק זמן להרהר בשותלים, ואיך לבטח אהרן בעצמו בדק שהם יהיו בקו ישר, כשלא היה שם כביש, רק שדות, כרמל וים. לפני שאיזה מהנדס החליט לכסח חלק מהשדרה כדי לפנות מקום לעמודי חשמל.

ככול שהצפנתי, כך האווירה הפכה עוינת יותר לרכיבה ולתנועה. לא רק הרוח שהפכה את הרכיבה למאבק ופוגגה באבק את הפנטזיה שלי לנוע במינימום מאמץ, אלא גם מנהג של כל המושבים למרגלות הכרמל (מעין איילה צפונה) לבצע הפרדה בין השטחים באמצעות תעלות עמוקות. אין גשרים, הכל בוץ ושיחים, גבולות שבחלקם הייתי צריך לנשוא את האופניים בידי כדי לעבור. ואם נוצר ספק לגבי אופיים מקבל הפנים של המקומיים, הוא נמוג אל מול מיעוט ברזי השתיה ושלטי האזהרה על מגרשי ספורט "שטח פרטי אין כניסה".

אחרי כל כך הרבה שעות רכיבה, הגוף הופך כה חזק, שזה משעשע לראות באיזו קלות אפשר להניף את האופניים. רכבתי דרך עשרות מטעי בננות. נראה, שמחדרה צפונה, אנחנו באמת רפובליקת בננות.

כל זה כלום לעומת ההגעה לחיפה עצמה. אחד המראות הראשונים שנתקלתי בו היה אצטדיון סמי עופר. שנראה כמו חללית חייזרים מוזהבת שנמסה על תחתית הכרמל. נראה שהוא משתלב לא רע בכיעור של שאר הבניניים באיזור. אני מקווה שיום יבוא, ויפול איזה גל של הבנה אסטטית על תושבי המזרח התיכון וכולם יזכרו את סמי עופר לא רק כמגלומן שתוקע את שמו בכל מקום, אלא בעיקר כאיש ששבר את שיאי הטעם הרע בארץ.

הנחתי, שתהיה מדרכה נוחה לרכב למרגלות הכרמל ולאורך העיר התחתית. אני לא חושב שנתקלתי בעיר שהמדרכות שבה כל כך עוינות הולכי רגל. לא רק שהן מוזנחות, עקומות וצרות וחסומות בהרבה מקרים, אלא מתאפיינות בתופעה ייחודית לדעתי ברמה עולמית: פתאום, ללא שום הכנה מראש, אתה מוצא עצמך על מדרכה ללא מוצא. אי אפשר להמשיך הלאה. אין מעבר חציה, אין גשר. אי אפשר לחצות. הדרך היחידה היא לחזור אחורה כמה מאות מטרים. ולא פעם אחת, זו תבנית החוזרת על עצמה. וכדי להפוך את העניין למסיבה אמיתית, גם המדרכות עצמן לא תמיד ימשיכו לאורך הכביש, לעיתים, חייבים לטפס עם הכביש ולחצות רק על הגשר. ברוב הארץ, מנמיכים את המדרכות כך שיהיה קל לעלות עם גלגלים (אופניים, או עגלות תינוקות). לא בחיפה. כאן צריך אופני אנדורו כדי לרדת מהמדרכה.  רכבתי בהרבה מושבים וערים, ואיזור ישובי תחתית הכרמל הוא האיזור העויין ביותר שנתקלתי בו לרוכבי אופניים. העיר התחתית של חיפה מוזנחת, מכוערת, ונראה שהתכנון העירוני מטומטם.

מאידך, קרית ים היתה עונג רכיבה צרוף. שבילי אופניים מסומנים, רחובות רחבים ונאים.

סיימתי רכיבה של 140 קילומטרים ב- 12 שעות ועוד מצאתי בעצמי את היכולות הנפשיות לתפקד בסביבה הפחות מרנינה של ליל סדר. המעבר לתזונה פליאו מבלי לצרוך פחממות מתועשות תרם מאוד לתחושה שלי. נראה שהאימונים היו בכיוון הנכון. האופניים תפקדו בונבון, וכך גם ציוד הרכיבה. בסוף, גם מצאתי את עצמי נוהג חזרה מחיפה, כך שהשלמתי 19 שעות של עירנות ועבודה וגם למחרת הרגשתי טוב ומוכן לרכיבה. בלי יותר מדי שפשפות, לראשונה, בלי התכווציות שרירים. מעבר לאימונים אני בעיקר מייחס את היכולת הזו לתזונת הפליאו.

אני מרוצה מסידור האופניים .על הסבל, בגדים, ציוד רכיבה. בשילדה – מים. ועל הכידון – אוכל.

אנשים ששוחתי איתם חושבים שאני סובל ברכיבה. אי אפשר לתאר את תחושת ההתעלות אחרי רכיבה שכזו. ימים של תחושת ריחוף והתעלות. ניקיון פיזי ונפשי. לעלות על האופניים זה כמו להיכנס למיטה רכה ונעימה. הדבר היחיד שאני מצטער עליו בסיום רכיבה ארוכה, שלא עשיתי יותר כאלו. בשביל זה נרשמים ל- hlc.

ה- hlc היא תחרות באקפיקנג, משמע, זו התארגנות ספונטנית של כמה חברה שעושים תחרות מהחרמון ועד לאילת. כל אחד נושא על עצמו את כל האספקה שהוא צריך הכל על האופניים, לא רוכבים על כבישים. אסור לקבל תמיכה חיצונית, וצריך לישון לפחות מחצית מהלילות בחוץ.

המסלול נרשם על קובץ שטוענים למכשיר gps, כולם נפגשים ב- 20 באפריל ב-7 בבוקר במג'דל שמס, ומתחילים לרכב. לכל רוכב יש מכשיר איכון לוייני המשדר את הנתונים לשופטים. כמה עשרות יוצאים, הרבה פחות מגיעים לאילת. (יש גם מסלול קצר לירושלים, אני בחרתי בארוך).

קיימות עוד תחריות כאלו בעולם, חלקן ארוכות וקשות יותר. אבל זה בישראל, וזה מגוון להפליא. אז לקחתי חופש מהעבודה,

אני מתכונן כבר בערך שנתיים.

המרחק הוא 1400 קילומטר. החלפתי באופני הזנב הקשיח שלי 29" את כל הרכיבים, לעמידים ביותר (לאו דווקא היקרים ביותר).הרכבתי צמיגים חדשים (מאותו דגם שאני מכיר), ברוחב של 2.05 אינצ'. לטובת עבירות בבוץ. אני רוכב בלחץ אוויר גבוה של 40PSI בגלל המשקל וכדי לאפשר רזרבות אוויר במקרה של דליפה. על הכידון אני מרכיב aero bar עליהם אני מחזק ציוד. בדקתי את ההתקן עם מעל 2 קילו, ל-20 קילומטרים מטלטלים בשטח, וזה נראה עמיד. האופניים מגיבים אחרות, מזכיר קצת נגמ"ש על 2 גלגלים.

בשבועיים האחרונים, רכבתי לפחות 20 קילומטר ביום. 45 דקות בבוקר ו-45 דקות בערב.

אני מתכנן לרכב הכי. הכי לאט שאני יכול. המטרה היא לשרוד. אפשר לרכב יום או שלושה ימים במאמץ אבל אחרי זה כבר הגוף קורס. עצם השהייה בחוץ, גם בתנאים אידאלים מאוד מעמיסה על הגוף. אבל התנאים לא יהיו אידאלים. בלי מיטה מפנקת בלילה, בלי מקלחת ובלי ארוחות מסודרות.

אם אספיק 100 קילומטר ביום, במשך שבועיים. אהיה מרוצה. אני מקווה לעשות 140 קילומטרים ביום. שזה בערך 14 שעות רכיבה במהירות של לפחות 10 קמ"ש. התאמנתי לעלות את הר הזבל בהוד השרון בלי להעלות דופק.

במהלך כל יום וודאיתי שהדופק חוזר לרמה נורמלית.

הרעיון הוא לנסות לאמן את כושר ההתאוששות של מערכת האנרגיה בגוף. כושר מוגדר כמהירות ההתאוששות ממאמץ. זו בין השאר, היכולת של הדם והשרירים לאגור מזון ולשחרר אותו. לשפר את המהירות שבה השרירים והרקמות בגוף מאוששים את עצמם. (לב, ריאות, מערכת העיכול וכו').

האימון היומי הוא  הרכיבה לעבודה, מהוד השרון לפתח תקווה וחזרה. אתמול בערב עקף אותי מישהו, על אופני 26" נתתי לו לחלוף על פני, הייתי גמור, הייתי גאה שלא נסחפתי לתחרות. היום בבוקר, עשיתי סיבוב קצת יותר ארוך כדי לעגל את הקילומטרז השבועי ל- 100, ופגשתי אותו שוב אז החלטתי להראות לו מהיכן משתין הדג, משלה את עצמי שאני חזק על הבוקר. נשברתי אחרי 3 קילומטרים (לא אכלתי מספיק ארוחת בוקר, בטח הוא רוכב רק יומיים בשבוע וכו' וכו' המון תירוצים סיפרתי לעצמי). הגוף שלי חלש. כל המאגרים התרוקנו, אבל אני מרוצה. כי במהלך השבועיים האחרונים נחתי רק יום אחד. ואני מרגיש שהגוף מתאושש מהר. אני כל הזמן מנסה לדמיין את עצמי יוצא לרכב שוב.

חנוך רדליך (אלוף ה- hlc הבלתי מעורער) ממליץ לרכב קצת פחות מיכולת הרכיבה הנוחה. פחות מהר ממה שנוח. לא להתנשף. לכן, באימונים, אני עובד קצת יותר קשה. ואני מושך לפעמים יותר חזק. באימון אינטסיבי הגעתי לרכיבה מהוד השרון לתל-אביב, בשבילים, ב- 23 קמ"ש (14 קילומטרים) אבל אני כבר לא מתאמן להשגת יעדי מהירות מירביים, אלא להגביר את מהירות השיוט הנינוחה, והיא כיום סביב ה- 17 קמ"ש. מחקרים מצביעים שהתפתחות הכושר המיטבית נעשית כש-80% מהזמן רוכבים מתחת לסף האירובי. לצערי, אני דוחף את עצמי כל הזמן חזק מזה. בתחרות, יהיה מכשיר מדידה ואני אדבק בו,

בעבר, רכבתי מעל 100 קילומטר ביום. רכיבה של 100 קמ"ש היא לא רכיבה ארוכה עבורי. אבל רכיבה של יום אחד היא מאמצת, כי לרוב יש לוחות זמנים, אז נאלצתי לרכב גם כשהיה חם וקשה. ב- hlc אנסה להימנע מזה.

רכשתי נעלי רכיבה נוחות מאוד להליכה. (shimano). הנעליים הקודמות היו מאוד ממוגנות, אבל כבדות ולא נושמות. אלו נוחות כמו נעלי ריצה.

לפני 3 חודשים עברתי לתזונת פליאו. השינוי העיקרי עבורי: בלי דגנים, בצקים ומאפים. בדיקות הדם השתפרו פלאים, והירידה בשומן בדם מאוד שיפרה את הכושר שלי. אני מקווה לעצור במסעדות דרכים ולאכול אוכל מבוסס על בשר, אורז ותפוחי אדמה, ירקות ופירות. אבל לא כריכים ולא חטיפים תעשייתים.

אני מקווה להספיק לבצע רכיבה אחת לחיפה בליל הסדר, עם כל הציוד, אבל יש מצב שאסתפק בבידקה למרחקים קצרים יותר. את השבוע לפני התחרות אני מתכוון להעביר במנוחה משפחתית.

ראיתי כל סרטון הנוגע ל- hlc, קצר או ארוך ככול שיהיה. וכל סרטון של חנוך רדליך, ושמעתי גם את כל פודקאסט בהשתתפתו וכל מי שדיבר על הנושא ברשת. הכל בעיני מעניין (יש סידרת סרטונים מקסימה של שביל ישראל באופניים).

אני מאוד מחכה לאירוע. כל ההכנות הן עבורי כיף גדול. ההכנה הנפשית לאתגר, ההרפתקאה. יש אנשים המטפסים על הרים גבוהים, ויש כאלו שחוצים נהרות. אבל לרוב זה במסגרת מפוקחת, מאורגנת. מישהו דואג שדברים יתרחשו. וכאן, זה כמו שעשו את זה פעם. שאנשים היו לוקחים איתם דברים והולכים להסתובב במקומות בלתי מוכרים.

עדכון: 09.04: החלטתי לבדוק את הציוד ברכיבה לחיפה. אחרי שהעמסתי את כל מה שחשבתי שאני צריך, בדקתי את משקל האופניים והם הגיעו ל-21 קילו מפחידים. החלטתי לוותר על שק השינה העמיד לקור ולקחת אחד קליל יותר. מקסימום, נישן עם שמיכת הצלה שרכשתי (מעין שקית נליון מבודדת אלומניום עמידה לקור). הפחתתי משמעותית את הבגדים שאני מתכוון לקחת ולמצוא מנעול יותר קל.

רשימת ציוד: (אשמח להערות)

ביטוח רכיבה.

2 חולצות ארוכות. (אחת עלי)

בנדנה לראש ואחת לצוואר.

כדורי אקמול, כדורי מלח, מגנזיום ומולטי ויטאמינים.

חומר דוחה יתושים, אלכוהול.

פונגימון ומשחה נגד שפשפות.

דאודרנט

סבון, מברשת שינים ו- גליל נייר טואלט.

אזיקונים.

כלי תיקון לאופנים ולגלגלים, משאבה.

שק שינה ומזרון מתנפח.

2 זוגות גרביים, 2 זוגות תחתונים.

מעיל רכיבה.

אילתור לנשיאה של 4 בקבוקי מים 1.5. ליטר, שני בקבוקי מים בשילדה ועוד אחד על הכידון.

משקפי שמש

2 סוללות גיבוי לטלפון. (מקווה גם טלפון נוסף).

3 פנסים. (כל אחד שלושה דולר :) ופנס ראש.

מכשיר gps וסוללות.

רשימת מרחקים לנקודת העצירה הבאה.

האתר זה נפרץ. ונפרץ בכבוד. לא הושחת יותר מדי. מאחר שאני משועשע, אני משאיר את הפוסט כפי שהושאר על ידי הפורצים. מקווה שאוכל להגן עליו הפעם טוב יותר :).

היתה לי תחושה שיפרצו. יש לי ניטור די פסיכי על היקף השימוש באתר, ובתקופה האחרונה היתה פעילות די ערה במערכת. איך שהוא, חשבתי על זה, בפרט כאשר קראתי מאמר על הקשחה של wordpress בהקשר של מערכות ה- xmlrpc שמאפשרת כתיבה של פוסטים מרחוק.

הבחור שפרץ, השאיר את ההודעה הרצ"ב, שבסופו של דבר, מה לעשות, אני נוטה להסכים איתה. הקשחתי קצת את המערכת, וכתבתי לבחור מייל בכתובת שהשאיר. מכאן לשם, הוא התנצל וזכה להבטחה שאם אי פעם יתגלגל לארץ, אשמח להראות לו אותה קצת.

My site was hacked, and hacked with respect. Since I really like those actions, I will keep a copy of the hacked paged and hopefully will protect the system better.

HaCkeD by MuhmadEmad

מי לא אוהב במבה? אני משער שבעיקר אנשים שאלרגים לבוטנים. החטיף השמנוני הזה הפך להיות מזוהה עם הישראליות אולי כמו פלאפל, אם לא יותר. זה שלנו, זה צהוב, זה נימוח בפה ואפשר לאכול מזה עוד ועוד. הילדים אוהבים את זה, ההורים אוהבים שהילדים אוהבים את זה, ואוסם מאושרים שכולם קונים את זה.

אבל ממה עשויה במבה? בישראל, כמו בישראל, זה לא לגמרי ברור. על האריזה, כתוב, 50 אחוז לפחות בוטנים. אבל מה כל השאר?

בתאבון!

בשבת, יצאתי בשש בבוקר מהוד השרון, והגעתי לבאר שבע בשבע וחצי בערב. 150 קילומטרים מבלי לעלות על כביש ראשי.

חזרתי למרכז, למחרת, עם המשפחה. ברכב :)

יום אחרי הרכיבה, יצאתי לסיור קליל, רק לראות האם באמת שום דבר לא נפגע. המצב של הגוף אחרי שנת לילה היה משביע רצון. השרירים היו עדיין חלשים, אבל עדיין יכולתי לייצר הספק ולפתח רכיבה.

אחרי 40 דקות רכיבה, הגוף נכנס למצב בו כל עוד תמשיך לספק לו מזון, הוא יספק עבודה. בקצב הנכון, אפשר להגיע למצב בו היקף החמצן, המזון והמינרלים המגיעים אל כל האיברים בגוף, הוא יציב. וכך גם היקף חומרי הפסולת הנפלטים ומטופלים על ידי מערכות הגוף.

הסוף הוא תמיד קשה, כי לא היה קשה, אפשר היה להמשיך עוד. מתי שהוא, אחרי 10 שעות רכיבה, ו-100 קילומטר בשדות, אמרתי לעצמי שנמאס לי כבר קצת. הרכיבה היא לא הבעיה. הצורך לתמוך בה, מתיש. כל הזמן לאכול. אי אפשר לרכב בשקט, צריך לאכול בערך כל חצי שעה. כל הזמן לשתות, כל רבע שעה לערך. מדי פעם, לעשות מתיחות מדי פעם וכל שעה וחצי, למצוא מקום למלא מים.

הפעם חשבתי שהייתי חכם, והכנתי לי 5 פיתות עם טחינה ומטבוחה. שמשום מה, פיתחתי תוך שעה סלידה עזה אליהם. כך שזרקתי את הכל לפח. בביסלי ותפוציפס הם מזונת שבזמן רכיבה מספקים לי את כמויות המלח הנדרשות וגם שומנים (מעבר לרכיבה, אני לא צורך את הדברים הללו). מעבדים בערך ליטר מים וגרם מלח בשעה רכיבה. דגני בוקר (צ'יריוס) משמשים אותי כדלק פחממתי. עצרתי פעמיים בתחנות דלק לצורך כריך ומשקה מתוק. המספקים אנרגיה בערך לשעתיים רכיבה, כך שאחרי עצירה שכזו אני יכול לרכב לי בלי כל הזמן לחשב מרחקים.

פעם הבאה נראה לי לנסות פיתות עם נוטלה.

כושר מוגדר כיכולת להתאושש ממאמץ. אבל יש המון סוגים של מאמץ. אני מתעניין במאמץ הממושך. כיצד הגוף מגיב כאשר נדרשת פעילות מואמצת יום אחרי יום אחרי יום. האימון שלי, כולל רכיבה של 40 קילומטר ליום. כאשר היעד הוא להיות מסוגל לעשות את זה 5 ימים בשבוע. הרבה יותר קשה לרכב פעמיים 20 קילומטר, מאשר פעם אחת 50. לדעתי, הסיבה שיש מאמץ מיוחד המושקע בהגעה ליכולת עבודה. כך שרכיבה כזו מאפשרת להגיע לכושר גבוהה יחסית מהר.

מי שלא רוצה להעמיס על הגוף יותר מדי, רכיבה של יום כן יום לא, היא אידאלית.

ישנם הרבה אנשים שלא רוכבים לעבודה באופניים, כי אין להם מקלחות. ניתן לפתור את הסוגיה העדינה אם מתקלחים לפני הרכיבה. ריח הזיעה, לא תלוי בכמה מזיעים, אלא מתי מתקלחים. אפשר להחליף בשירותים לבגדי עבודה, קצת דאודורנט.

אני לא חושב שיש הרבה סוגי ספורט המאפשרים בכזו קלות לוגיסטית לבצע מאמץ כל כך ארוך. אחרי 4 וחצי שעות רכיבה, אני מפסיק להרגיש כאב. בכלל. אני מודע לכאב, אבל הוא לא מונע ממני להמשיך לתפקד. המאמץ העיקרי, הוא לשמר את הריכוז תוך כדי ריחוף על שבילי האפר.

שאלו אותי האם אני מפחד. האמת, כן. בעיקר כאשר אני מגיע לעיר וכל מיני מכוניות מנסות להרוג אותי. דווקא בשדות רגוע. היו מקרים שבהם עברתי את מירווחי הביטחון שלי ובדיעבד הבנתי שזה היה מפחיד.

הפעם, בחרתי לרכב בנתיב מערבית לכביש שש. מהוד השרון רכבתי לבן שמן, עברתי את כביש מס' 1, ואז משכתי לכיוון מערב, כדי לנוע באיזורים מישוריים יותר. כי בגבעות, התנועה הגרועה ביותר לאופניים היא לצד מסילות ברזל או כבישים. הכבישים ומסילות הברזל מתעלמים מהטופגרפיה של הגבעה. לעומתם, שבילים של בעלי חיים ובני אדם לא ממונעים, ינסו לשמור על קו גובה אחיד. הדרך אומנם ארוכה יותר, אבל מהירה יותר ונוחה יותר. הבעיה, שבין מסילת הברזל לכבישי הדרום, נשארו מעט מאוד גבעות לתמרן ביניהן.

היה יום מקסים, לא חם מדי, ולא קר מדי. יום אחד בישראל, כמו שבוע מהנה בחו"ל.

אחד הדברים המאפיינים את ספורט הרכיבה, היא השהות הארוכה בחוץ, ובהרבה מקרים, בטבע. קצת לפני החורף, החלטתי לבדוק כמה מקומות שסיקרנו אותי, בפרט, כיצד אני יכול לחצות את מחלף קאסם מדרום לצפון, בצד המזרחי שלו. (בצד המערבי, יש שביל נוח עד לאיזור פארק אפק – מקורות הירקון)

מצאתי תעלת ניקוז מתחת למחלף, והתחלתי לרכב בה. זו תעלה מענינית מאחר שאי אפשר להבחין מהצד השני. הבחנתי שיש סימני צמיגים, אז הנחתי שהכל בסדר.

לקראת הסוף, כשאני ממש קרוב, כל הקרקעית היתה מכוסה מים. המשכתי אט אט לרכב כשאני נשען על הקיר, עד שהגעתי למצב בו איני יכול להמשיך הלאה (עמוק מדי) ואיני יכול לחזור לאחור. קיללתי את עצמי והכנסתי את שתי רגלי אל מים השטפונות הקפואים. בחוץ, פחות מ-15 מעלות ואני במרחק של 10 קילומטרים מהבית. המצב היה הרבה יותר טוב, אילו הייתי מצוייד בגרביים עמידות למים.

מאחר שלא הבאתי גרביים יבשים (שלא היו עוזרים במילא במקרה של נעליים ספוגות מיים) עמדו בפני 2 אפשרויות. לרכב הביתה, או להתקשר לחילוץ. בחרתי ברכיבה.

אחרי 5 קילומטרים, עצרתי, סחטתי את הגרביים וניסיתי להחזיר תחושה לרגליים. אילו הייתה לי שקית נליון, הייתי עוטף את הגרביים כדי להפחית את האידוי. לא בטוח שזה היה משנה.

חצי שעה אחרי זה כשהגעתי הביתה, לא היתה לי תחושה ברגליים. נכנסתי לאמבטיה והפעלתי מים קרים. במקרה של איברים קפואים, מים חמים עלולים לגרום לנימי הדם להתפוצץ. למרות הקור, יש להשרות את המקום במים חמימים, לא חמים. נכנסתי אל תוך אמבטיה של מים חמים, אבל את הגרליים שמרתי בחוץ. אפילו אחרי דקות ארוכות, כל טיפה חמימה הרגישה רותחת על הרגל. אבל כל עוד הגוף שומר על החום, הסיכוי לחלות הוא נמוך. לכן, גם במהלך הרכיבה כמעט לא עצרתי ורכבתי חזק כדי לשמור על הגוף בעומס ובעיקר – חם.

אבל גם לא בוחרים לבצע טבילה במים קפואים ביום קר, הקור עלול להוות מטרד לא פשוט. החשיבות הגבוהה ביותר היא לשמור על החזה חם. אם החזה קר בזמן רכיבה, תעצרו. זה מצב שעלול להתדרדר לדלקת ריאות. ריאות ולב חמים, יספקו חום לשאר הגוף. הרגליים והידיים כוללים בעיקר שרירים, שמפיקים בעצמם הרבה אנרגיה ועל כן מתמודדים טוב יותר עם הקור. כשהגוף חם, גם האצבעות יתחממו.

מתחת ל-15 מעלות, אני עושה שימוש במעיל רכיבה, מתחת ל-6 מעלות, אני מוסיף שכבות בידוד על החזה. כשהחזה חם, שאר הגוף יכול להתמודד עם הקור יותר בקלות. גם ב-6 מעלות, אני רוכב במכנסיים קצרים.

עוד איבר רגיש לקור, הוא הראש. כובע צמר מתחת לקסדה יכול לעשות פלאים לאיכות הרכיבה. כשהראש מתקרר, יכולות הריכוז נפגעת, ויש מצב למיגרנות ולכאבי ראש.

הסכנה הגדולה ביותר היא משילוב של קור ורטיבות. פעם, כאשר נתפסתי בשדות בלי ציוד הגנה מפני הגשם, הפתרון הפשוט והיעיל היה לרכב בלי חולצה. אם לא קר מדי, גוף חם יכול להתמודד עם המים ואפילו לעשות בהם שימוש כשכבת בידוד מפני הקור. ואילו בגדים גורמים לאידוי ועל כן להתקררות.

יחד עם זה, אם יודעים כיצד ולומדים לזהות את השבילים הנוכנים ומצויידים בציוד הנכון (ערדליים, כפפות, מעיל, חם וציוד להחלפה – כל מיני דברים שאני לא ממש מקפיד להצטייד בהם), גם בחורף, אין סיבה לוותר על רכיבה.

• גילוי נאות: אני לא בעל הכשרה רפואית בספורט או רפואה, כל הנכתב מניסיוני בלבד.

איזה כיף, יום הכיפורים, אפשר לצאת לרכב בחוץ. אפשר לרכב כמעט בשלווה על הכביש. מאחר שאני מחכה ליום הזה בערך שנה, הפעם אירגנתי לעצמי 2 גלגלים של אופני כביש.

רציתי באמת אופני כביש, אבל יש לי קצת הסתייגויות. אני לא אוהב את הצמיגים הפסיכים, מרגישים כל אבן. אני לא אוהב את הכסא, הוא כואב. אני מאוד אוהב את הגלגלים ובעיקר, אני לא ממש רואה איך אוכל להשתמש בהם. אז לקחתי את הגלגלים הישנים של האופניים ושמתי עליהם צמיגי כביש, עם פנימית.

האופניים החדשים נמוכים יותר, משמעותית,  והם מרגישים קטנים יותר, קצת כמו אופנוע כביש מתון. מהודקים יותר. את המזלג, אני נועל, ואני לא מרגיש שום עיוותים בזמן הרכיבה. נוח לשלוט בהם, הם מדוייקים, התגובה של הפדלים מידיית יותר. זה מרגיש אופניים אחרים. יש לי בלמי דיסק, שאני אוהב ורגיל אליהם, וקדימה, אל הכבישים.

לקחתי אותם היום לסיבוב, 25 קילומטרים לערך, מרעננה, לצומת סגולה, חזרה דרך כביש 5 אל צומת ירקון, משם על כביש 40 ומטפס את העליה של כביש 531 עד רעננה.

מול רוח נגדית, עדיף שהאופניים יהיו נמוכים כמה שיותר. אבל יחד עם זה, הבעיה העיקרית מול הרוח זה אני. מאידך, בירידות, אני יכול לשמור על פרופיל נמוך, והאופניים מתדרדרים להם יופי הרבה מעבר ל-30 קמ"ש. הייתי שמח לכידון עם אפשרות נמוכה יותר, אבל זה הרבה כאב ראש.

בעליות, המשקל בא לידי ביטוי, הם שוקלים 14 קילו, שזה לא קל, אבל אני גם לא בונה על רכיבה בעליות (לא שיש כאלו ממש בסביבה), אלא יותר להרגיש את החוויה של רכיבת כביש.

זו הפעם השניה שאני רוכב את המסלול, בדיוק לפני שנה, רכבתי אותו עם הצמיגים הישנים, וחשבתי שיהיה מעניין להשוות. כי האופניים הרגישו הרבה יותר קלות, והתגלגלו מהר יותר למהירויות גבוהות יותר.

הזמנים כמעט זהים :), בהפרש של 2 שניות בלבד, על 11 דקות רכיבה מאומצת. אני זוכר שהתאמצתי לפני שנה, וגם השנה עבדתי קשה. אבל שנה שעברה, זה היה בלילה, והיה קר. ולי היה חם. והשנה גם היתה רוח נגדית.

לצמיד אופני הרים 29" זנב קשיח עם מזלג קדמי סביר (בולם אוויר) וצמיגים של כביש, מאפשר להנות מחווית רכיבת הכביש, או לפחות רכיבה יותר כבישית במחיר מאוד צנוע. לצערי, אני לא אוהב לרכב על כבישי ישראל, אבל מאוד רציתי להרגיש את החווית של רכיבת כביש, ואני יכול להגיד שאני מבין את הקסם של הרכיבה הזו, והכיף של לגמוע מרחקים כל כך מהר,

נתראה עם רכיבת הכביש עוד שנה.

פגשתי את ג'ק במקרה. חיפשתי משהו אחר, הרפתקאה. רובים, חלליות. קשה למצוא הרפתקאות ראויות. חרשתי את מדף הספרים ברחבי האמזון, היו ספרים שסיימתי. היו מעטים שחיפשתי לקרוא שוב מאותו הסופר.

ג'ק לא קיים. ז"א, לפחות, הרשויות לא יודעות על קיומו. הוא חי מתחת לרדאר, אין לו מספר ביטוח לאומי, הוא לא משלם מס, אין לו דרכון, או חשבון בנק. הוא גר בארצו שלו. הוא מתפרנס כתקן, הוא מתקן דברים. לא מכשירי חשמל ביתיים (כמו שאבא שלו חושב) אלא בעיות. אם למשל, ילד נעלם, או מאיימים עליך, או סוחטים אותך. ועלה הצורך לתקן את הבעיה. הוא יעשה את זה.

עיניו חומות, גובהו ממוצע, מבנה גופו רגיל, שערו חום. הוא משקיע הרבה מחשבה  כדי שאף אחד לא יזכור אותו. הוא מתפוגג בנוף האנושי סביבנו.  אלא אם במקרה אתה מספיק מנוסה כדי לזהות אנשים לפי האופן שבו הם נעים. ואז תבחין שהוא נע כמו חתול גדול. הוא לא רוצח שכיר ולא שומר ראש, הוא לא סאדיסט. ותמיד יעדיף ללמד לקח מאשר לפגוע פיזית.

לעיתים הפנים שלו משתנים, והמבט שלו הופך קר וחסר רחמים, ויש לו מראה שלא שוכחים. ואז הוא מתגלה כבעל ידע נרחב באמנויות ההרג והמלחמה. ואז, אף אחד לא רוצה להיות בדרכו.

חלק חושבים שסידרת הספרים הללו, היא סידרת ספרי אימה. ויש אימה. ויש אכזריות, ויש גם חמלה ואהבה. ג'ק לא נשוי, כי אדם לא קיים, לא יכול להתחתן. אבל הוא חי עם אישה, והוא משמש כאב מסור ואוהב לילדה לא שלו.

חלק חושבים שאלו הם ספרי פנטזיה, ואכן, הדברים הקורים שם יכולים להיתפס כסוראיליסטים. אבל זו רק התפאורה.

פול וילסון, כתב מעל 20 רומנים המלווים את חייו של ג'ק. לצערי, אף אחד מהם לא תורגם לעברית. הם כתובים בשפה קולחת ועשירה כך שקל לקרוא אותו בקינדל, ומקסימום משתמשים במילון הפנימי. הם תמיד מפתיעים.

בעיני, מה שבעיני מקסים בהם, הם דווקא היותם יותר מכל, רומנים בלשיים. העלילה כתובה באופן מהודק, אין סתירות, הכל מתקשר להכל, אך מעולם לא הצלחתי לנחש נכון את העלילה. שום דבר הוא כפי שהוא נראה. הכל סותר עצמו ויחד עם זה, לגמרי היגיוני ונכון. גם אם בחלק מהרומנים, העלילה איטית, זה לא משנה. כי הקריאה עצמה, היא כיפית.

ויש גם את הזווית היהודית, שמלווה את ג'ק כל הזמן. החל מהמוכר בחנות העתיקות שלימד אותו כילד כיצד לדגדג מנעולים (ונשבע "לעולם לא עוד"), ועד לחברו הטוב ביותר, יהודי מתבולל, אשר מתבל את שפתו באיידיש, וגם סוחר בנשק בלתי חוקי באופן מוסרי.

שום דבר לא כפי שהוא נראה, אבל לומדים המון ויש נקיטת עמדה לגבי כל נושא שאפשר לחשוב עליו. החל מאלימות במשפחה, תפקיד ההורים בתא המשפחתי, אהבה בין אנשים בני אותו המין, השלכות המלחמה על הלוחמים, ארכיקטורה, הנדסה, מצוקות חברתיות, בעיות סביבה ואקלים, וכלי נשק. המון המון מידע על כלי נשק, מכל הסוגים והכיוונים. והכל מדוייק עד לפרט הקטן ביותר. והכל נבחן כל הזמן מבחינה מוסרית. דברים לא סתם נעשים, יש תמיד כוונה.

בכל ספר של פול וילסון, יש לפתע סצנה, פיסקה, המכילה בתוכה כל כך הרבה יופי, חמלה, אהבת אדם וחוכמה שהיא מרעידה בי מיתר בנשמה. פיסקה אחת, שרק בשבילה שווה לקרוא את כל הספר, ואם לא קוראים את כל הספר, לפיסקה אין שום משמעות. קראתי עוד ספרים מלבד עלילותיו של ג'ק, וכל ספר שקראתי, כולל בו את אותו הר של ידע מדוייק, ירידה דקדקנית לפרטים ההופכים את הקריאה לא רק להנאה רוחנית, אלא גם לרווח אינטקטואלי.

ג'ק, כאדם העוסק בתיקון המציאות, נע כל הזמן במרחב מוסרי, בו החלטות מוסריות הן מניע רב עוצמה של העלילה. כל הדמויות, הינן עשירות ועמוקות. מגוונות, ומפתיעות. השואפים לטוב, תמיד עושים זאת בדרכם, תמיד מפתיעים. אף דמות אינה צפויה, אלא כולן אנושיות. לעיתים, הדמות של הרע (ואצל ווילסון, הרוע הוא הרוע המוחלט, כה חזק עד שעצם המחשבה עליו מעוררת חלחלה) מעוצבת בכזה דיוק, שמספיקה פיסקה אחת מפיו כדי לאפיין את הרוע שבו, לעורר צמרמרות ולהרגיש את הקור שבנשמה.

ישנם מספר יוצרים שתמיד נגעו בליבי. דוסטויבסקי, קאמי, קובריק, רה מארק, דה סאד. היכן שהוא, הם תמיד נוגעים במלחמה. אנשים שהשתתפו בקרב, שהיו חלק מהוויה של החורבן והמוות, משהו משתנה בנו. כל החברים שלי, כל האנשים שאני מצליח להתחבר אליהם, הם כאלו. וכך גם היוצרים, הסופרים, מגיעים משם.

ככול שג'ק מתבגר וככול שהוא מתקן יותר דברים, כך הדברים נעשים אפלים יותר ויותר. מפחידים, עבור האנושות. הרוע, הולך וגדל, מעניק הצצה אל גיהנום שבחיים. הזכרונות והכאב מחלחלים ויוצאים מהספר, עד שהם הופכים להיות חווית חיים גם של הקורא.