חזרה גנרלית לרכיבה – hlc 2017 וטיול לחיפה

החשש הגדול ביותר שלי הוא לפרוש ביום הראשון של המרוץ. החשש השני, לפרוש ביום השני.

באחת הרכיבות האחרונות מהעבודה הביתה, פגשתי את שי, שסיים את אחד ה- hlc הראשונים. ההרצאה שלו בנושא, מומלצת בחום.

לרכב לצידו מעורר תחושת מעורבות. מצד אחד, הוא מאוד מתחשב, תמיד יודע לבחור נתיב כך שגם לי ישאר. מאידך, מה שעבורו זה קצב רגוע ואיטי, דורש עבורי מאמץ. :)

לאלו הרוצים לרכב לא במסגרת תחרותית ספרטנית, מומלץ לקרוא את הפוסט של רוני בפייסבוק לגבי הציוד שהוא ממליץ עליו.

שי אמר שאחד הדברים החשובים ביותר הוא לא להישבר בימים הראשונים. רוב האנשים שלא סיימו את המירוץ, וויתרו בימים הראשונים, סטטיסטית, מי ששרד אותם, הגדיל את הסיכויים לשרוד את כל המסלול. וגם הוא הוסיף על הדגשים: שפשפות הן האויב הגדול, צריך לרכב לאט, אסור להתאמץ ואסור להתפתות ולהתחרות במישהו. התחרות היא מול עצמנו.

כבר מספר שבועות תוכנית האימונים שלי כוללת רכיבות לא ארוכות (פחות משעה פעמיים ביום) בקצב נינוח לפחות 4 בשבוע רצוף. המטרה היתה להגדיל את יכולת ההתאוששות של הגוף מבלי להעמיס עליו יותר מדי. מטרה נוספת שהצבתי לעצמי, היתה למצוא את תערובת התזונה הנכונה. השבוע, לקראת ליל הסדר, החלטתי להגיע לקרית ים מהוד השרון. חשבתי לעשות את זה על בסיס ה- hlc אבל ככול שלמדתי את המסלול הבנתי למה מתכוונים כשאומרים שהוא קשה והגעתי למסקנה שאתקשה להגיע לחיפה ב-12 שעות, ואני לוקח סיכון שלא אגיע חלילה וחס לקריאת ההגדה, ואם אגיע אהיה עייף מכדי להשתלב כראוי. על כן, ניסיתי לערוך מסלול באמצעות openrouteservice החביב עלי ובאמצעות עורך המסלולים של strava ושני השירותם הכזיבו. לקחתי שני מסלולים שנתרמו לבלוג על ידי אסף טענתי אותם לגרמין, הכנתי שני מסלולי השלמה והרגשתי קצת מוכן.

העמסתי את האופניים בזיווד מלא לקראת התחרות ושקלתי אותם. 21 קילו לא הפחידו אותי, כמו התחושה שהאופניים הללו ממש כבדים (עוד לפני מים). הרכיב הכבד ביותר באופניים היה שק השינה, הוא גם הפך את מלאכת הזיווד למסורבלת והקשה על הגישה אל התיק האחורי. הבנתי, שהמטרה של הציוד היא להבטיח את תחזוקת האופניים, הם העיקר, הם אלו שלא יכולים למשוך על בסיס כוח רצון. אז אם יהיה לי קר מכדי לישון, אמשיך לרכב. ואם אהיה עייף מכדי לרכב, אשן למרות הקור. מקסימום, אשן בבגדים ואפתח את שמיכת ההישרדות. הנחתי בצד את שק השינה הכבד ולקחתי שק שינה קל יותר.

20170410_114040
אופניים ערוכים ל- hlc.

מזג האוויר היה מושלם לרכיבה, חוץ מהרוח. שהלכה והתחזקה והתחזקה עד שהפכה את כל הדרך לעליה. במקום לשייט על שבילים ב- 20 קמ"ש וסבבה, מצאתי את עצמי ב- 10 קמ"ש וצועק בקולי קולות אל מול הרוח. גולשי גלים דיווחו על רוחות ב-30 קשר.

את הרכיבה התחלתי דרך מושבי השרון. איזורים שהם תמיד מקסימים לרכיבה. אחרי מושב בצרה לכוון מזרח נתקלתי בשדה תעופה של טרקטורנים מעופפים. המכונות זימזו בכל האיזור. מוזר בעיני שאנשים בוחרים תחביב שגורם למטרד סביבתי כה גדול (מעבר לזיהום האוויר). בעיני, מכונות מזהמות צריכות לשמש אך ורק לצרכים חיונים, לא לפאן. לשמחתי, נראה שהפרגים לא הוטרדו.

20170410_071939
שדה פרגים צפונית במעבר הרכבת בין בצרה ליקום

המשכתי לרכב דרך הטיילת היפה של נתניה (אם כי חלק מהברזיות שבקו וחלקן בעלות זרזיף קלוש), עד לעיר. נתניה, לא רק שמתהדרת בראש עיר מושחתת לכאורה אלא גם שסללו כבישים לצד בתי מגורים מבלי להעניק יכולת סבירה לחצות אותם. מאות מטרים של כביש שהוא למעשה מחסום. אני מדמיין לעצמי ילדים מאותה הכיתה הגרים במרחק של עשרות מטרים ובניהם כביש. נראה שהחיבה שלנו, הישראלים, לגדרות ולגבולות הופכים את העיר עצמה למובלעות שלא מאפשרות הלכה למעשה תנועה של הולכי רגל ורוכבי אופניים בתוכה.

20170410_080236
בניה בנתניה

הרכיבה עד חדרה היא נעימה ומסבירת פנים, כל עוד שומרים מרחק מחולות החוף. רמז ראשון לקשיים ברכיבה במסלול זה קיבלתי מול השער הנעול של הדסה נעורים. לשמחתי, מועדון הגלישה היה פתוח וכך התפלחתי דרכו על השבילים המקסימים של כפר הנוער הזה, שכולו משרה אווירה טובה של טיפוח ושל ירק ושל פעם.

עברתי את מכמורת, לכיוון צפון, על שבילים נחמדים כל עוד לא מתקרבים לדיונות החוף. שם אפשר לרכב בעיקר על פט בייקס.

20170410_093454
על השביל בין מכמורת לגבעת אולגה

הרכיבה לאורך גבעת אולגה משמחת, המדרכות סבירות והנוף מקסים. מאידך, את קיסריה אהבתי פחות. הגישה לקיסריה מחייבת רכיבה על כביש, ותחושת ההתנשאות של המקומיים משודרת הן משמות השכונות ("נווה גולף") ודרך שלטי החוצות (הביטחון בידיך עם תמונה של ידים משולבות המחזיקות בית).

בקיסריה, הקרויה על שם יוליס קיסר, גרים עשירי ישראל בסגנון אמריקאי (בה נבחר סנאט, והמכתירה לעצמה קיסר כל 4 שנים) ואילו מהצד השני של הכביש, אור עקיבא, הקרויה על שם רבי עקיבא שהקריב עצמו אל מול גזרות הרומאים והיא עיר שאין בה הרבה אוכלוסיה מבוססת אך רובה שומרת מסורת (בתמונה, שריפת חמץ). בינהן, צועדים אנשים קשיי יום וסלי קניות בידיהם, כאילו רק התפאורה השתנה, אבל חוץ מזה אותו הדבר כבר 2000 שנה.

2017-04-13_10-31-22
ביעור חמץ באור עקיבא

אחד הדברים שבדקתי ברכיבה היא היכולת לנוע בלי פחממות מתועשות. חלק גדול מרוכבי ה- hlc רוכשים כריכים. מהניסיון שלי, זה אולי נחמד ליום רכיבה, אבל זה לא עושה טוב לאורך זמן. אני בחרתי לנוע על בסיס תמרים, אגסים ותפוזים. התפוז עורר בי תחושה לא נוחה, אבל האגסים והתמרים היו תענוג אמיתי. בשלב מסויים, הרגשתי מחסור במלח, אז רכשתי פיסטוקים בתחנת דלק ורכבתי תוך כדי פיצוח ויריקה של קליפות על המדרכות הקצת עקומות של קיסריה. בעבר, הייתי אוכל לפני זמנים קצובים, חושש מנפילות כוח שיקשו עלי. כיום, אני אוכל מתי שמתחשק לי, אין נפילות כוח, הארוחות מרווחות יותר ואני מבזבז פחות זמן על המסביב ומתמקד יותר ברכיבה.

20170410_113243
מישור החוף במבט מפיסגת המחצבה בבנימינה

רציתי גם לבחון קצת את כישורי העליות שלי עם אופניים בזיווד מלא, החלטתי לטפס לכרמל דרך המחצבה של בנימינה. זו עליה מקסימה שבהילוך הנכון וברוגע יכולתי להנות מהנוף. בירידה מזכרון לכביש החוף, שברתי את שיא המהירות האישי שלי (56 קמ"ש).

נראה לי שרוכבי האופניים בשטח מתחלקים באופן כללי לשני סוגים. כאלו היוצרים קשר עין, שהם קצת יותר מנוסים ולא נחנקים תחת העומס. אלו גם יברכו לרוב לשלום. ואילו הרוכבים החדשים או מאותגרי הכושר, לא ימצאו בעצמם את המשאבים הנדרשים לברכה. באיזור הצפון, כנראה כחלק מהתאמה לגאוגרפיה, הרושם שלי הוא שלא נהוג לברך בשטח. וחבל, כי עד כמה שידעתי מגעת, זה מנהג בין לאומי. אלו שבירכו אותי במאור הפנים הגדול ביותר ובתנועות ידיים היו תמיד העובדים הזרים.

20170410_131113
טרקטור בעבודת בירוא סביב מאגר מים מושבים המשמשים את מטעי הבננות הרבים באיזור

גם במזללות וגם בתחנות הדלק, כל המוכרים הינם ערבים. נראה, שאילו הערבים אזחי מדינת ישראל היו שובתים, תחנות הדלק והמסעדות היו פושטות רגל. מעניין שהימין לא קורא להחזיר ליהודים את השליטה על תחנות הדלק והמזללות.

בנסיעה לחיפה, אי אפשר להתעלם משדרת התמרים היפה שנטעה על ידי אהרן אהרנסון (מניל"י). כשרוכבים, יש מספיק זמן להרהר בשותלים, ואיך לבטח אהרן בעצמו בדק שהם יהיו בקו ישר, כשלא היה שם כביש, רק שדות, כרמל וים. לפני שאיזה מהנדס החליט לכסח חלק מהשדרה כדי לפנות מקום לעמודי חשמל.

20170410_151640
שדרת הדקלים של אהרן אהרנסון 2017 בעתלית.

ככול שהצפנתי, כך האווירה הפכה עוינת יותר לרכיבה ולתנועה. לא רק הרוח שהפכה את הרכיבה למאבק ופוגגה באבק את הפנטזיה שלי לנוע במינימום מאמץ, אלא גם מנהג של כל המושבים למרגלות הכרמל (מעין איילה צפונה) לבצע הפרדה בין השטחים באמצעות תעלות עמוקות. אין גשרים, הכל בוץ ושיחים, גבולות שבחלקם הייתי צריך לנשוא את האופניים בידי כדי לעבור. ואם נוצר ספק לגבי אופיים מקבל הפנים של המקומיים, הוא נמוג אל מול מיעוט ברזי השתיה ושלטי האזהרה על מגרשי ספורט "שטח פרטי אין כניסה".

20170410_134202
בית לא כל כך טיפוסי בעין איילה

אחרי כל כך הרבה שעות רכיבה, הגוף הופך כה חזק, שזה משעשע לראות באיזו קלות אפשר להניף את האופניים. רכבתי דרך עשרות מטעי בננות. נראה, שמחדרה צפונה, אנחנו באמת רפובליקת בננות.

20170410_141109
מטע בננות טיפוסי וצעיר

 

כל זה כלום לעומת ההגעה לחיפה עצמה. אחד המראות הראשונים שנתקלתי בו היה אצטדיון סמי עופר. שנראה כמו חללית חייזרים מוזהבת שנמסה על תחתית הכרמל. נראה שהוא משתלב לא רע בכיעור של שאר הבניניים באיזור. אני מקווה שיום יבוא, ויפול איזה גל של הבנה אסטטית על תושבי המזרח התיכון וכולם יזכרו את סמי עופר לא רק כמגלומן שתוקע את שמו בכל מקום, אלא בעיקר כאיש ששבר את שיאי הטעם הרע בארץ.

20170410_163153
אצטדיון סמי עופר

הנחתי, שתהיה מדרכה נוחה לרכב למרגלות הכרמל ולאורך העיר התחתית. אני לא חושב שנתקלתי בעיר שהמדרכות שבה כל כך עוינות הולכי רגל. לא רק שהן מוזנחות, עקומות וצרות וחסומות בהרבה מקרים, אלא מתאפיינות בתופעה ייחודית לדעתי ברמה עולמית: פתאום, ללא שום הכנה מראש, אתה מוצא עצמך על מדרכה ללא מוצא. אי אפשר להמשיך הלאה. אין מעבר חציה, אין גשר. אי אפשר לחצות. הדרך היחידה היא לחזור אחורה כמה מאות מטרים. ולא פעם אחת, זו תבנית החוזרת על עצמה. וכדי להפוך את העניין למסיבה אמיתית, גם המדרכות עצמן לא תמיד ימשיכו לאורך הכביש, לעיתים, חייבים לטפס עם הכביש ולחצות רק על הגשר. ברוב הארץ, מנמיכים את המדרכות כך שיהיה קל לעלות עם גלגלים (אופניים, או עגלות תינוקות). לא בחיפה. כאן צריך אופני אנדורו כדי לרדת מהמדרכה.  רכבתי בהרבה מושבים וערים, ואיזור ישובי תחתית הכרמל הוא האיזור העויין ביותר שנתקלתי בו לרוכבי אופניים. העיר התחתית של חיפה מוזנחת, מכוערת, ונראה שהתכנון העירוני מטומטם.

20170410_174832_001
בנין מוזנח באיזור מוזנח של חיפה

מאידך, קרית ים היתה עונג רכיבה צרוף. שבילי אופניים מסומנים, רחובות רחבים ונאים.

 

20170410_091911
אני

סיימתי רכיבה של 140 קילומטרים ב- 12 שעות ועוד מצאתי בעצמי את היכולות הנפשיות לתפקד בסביבה הפחות מרנינה של ליל סדר. המעבר לתזונה פליאו מבלי לצרוך פחממות מתועשות תרם מאוד לתחושה שלי. נראה שהאימונים היו בכיוון הנכון. האופניים תפקדו בונבון,2017-04-13_10-55-11 וכך גם ציוד הרכיבה. בסוף, גם מצאתי את עצמי נוהג חזרה מחיפה, כך שהשלמתי 19 שעות של עירנות ועבודה וגם למחרת הרגשתי טוב ומוכן לרכיבה. בלי יותר מדי שפשפות, לראשונה, בלי התכווציות שרירים. מעבר לאימונים אני בעיקר מייחס את היכולת הזו לתזונת הפליאו.

אני מרוצה מסידור האופניים .על הסבל, בגדים, ציוד רכיבה. בשילדה – מים. ועל הכידון – אוכל.

אנשים ששוחתי איתם חושבים שאני סובל ברכיבה. אי אפשר לתאר את תחושת ההתעלות אחרי רכיבה שכזו. ימים של תחושת ריחוף והתעלות. ניקיון פיזי ונפשי. לעלות על האופניים זה כמו להיכנס למיטה רכה ונעימה. הדבר היחיד שאני מצטער עליו בסיום רכיבה ארוכה, שלא עשיתי יותר כאלו. בשביל זה נרשמים ל- hlc.

 

מה קורה לבמבה בבטן שלנו?

מי לא אוהב במבה? אני משער שבעיקר אנשים שאלרגים לבוטנים. החטיף השמנוני הזה הפך להיות מזוהה עם הישראליות אולי כמו פלאפל, אם לא יותר. זה שלנו, זה צהוב, זה נימוח בפה ואפשר לאכול מזה עוד ועוד. הילדים אוהבים את זה, ההורים אוהבים שהילדים אוהבים את זה, ואוסם מאושרים שכולם קונים את זה.

אבל ממה עשויה במבה? בישראל, כמו בישראל, זה לא לגמרי ברור. על האריזה, כתוב, 50 אחוז לפחות בוטנים. אבל מה כל השאר?

בתאבון!

 

שומן טראנס, שומן רווי מהצומח, מרגרינה, שומנים מוקשים מהצומח

אם אתם מתעניניים בנושא תזונה, וודאי קראתם ששומן מוקשה מהצומח, שומן טראנס, הוא חומר מזיק. איך בדיוק הוא מזיק ובאילו מערכות בגוף הוא פוגע, על זה פחות מדברים. בתקופה האחרונה, ביצעתי ניסויים על הגוף שלי, ותוך כדי עבודה, גילתי את ההשפעה של שומנים צמחיים מוקשים עלי ועל אחרים.
שומן טרנס צמחי, מרגרינה, שומנים מוקשים מהצומח, הם משפחה של חומרים המבוססים על אותה טכנולוגיה.
שומן מוקשה צמחי מופק משמן צמחי, כמו שמן תירס, זית, דקלים או כל שמן אחר. בתהליך כימי הופכים אותו משמן לשומן. במקום שהוא יהיה נוזלי בטמפ' החדר, הוא מוצק.
השומן המוקשה הצמחי, הוא חומר קסם עבור תעשיית המזון, ותמצאו אותו כמעט בכל מוצר תעשייתי. החל מנקנקיות, ועד לבורקסים, גלידות, חטיפים מתוקים וחטיפים מלוחים. הוא מאוד זול לייצור, הוא דבק קסם המאפשר לתת למוצרים את צורתם ואת המרקם שלהם, כך שניתן לעצב איתו כל דבר, עם כל תוספת של כל סוג של חומרי טעם. הוא עמיד מאוד כך שהמוצרים נהנים מחיי מדף ארוכים, אלו הם מוצרים עמידים במיוחד, הם לא מתפרקים, לא בשל שיני הזמן, ולא בשל פעילות של חיידקים, הם לא נרקבים, לא מתעכלים על ידי החיידקים.
גם תהליך העיכול שלנו מבוסס על חיידקים, המפרקים מוצרי מזון והמעיים סופגים אותם אל מחזור הדם.
למעשה, תהליך הייצור של שומן מוקשה צמחי, דומה לייצור כל חומר סינטטי אחר, כמו פלסטיק. מבחינת הגוף, מדובר על חומרים זרים לגמרי, שאכן נספגים בגוף, אבל הגוף לא ממש יודע מה לעשות איתם.
הגוף יודע לפרק שומן מהחי, ואפילו יסתדר עם שמן שרוף מהחי (למרות שהוא מכיל שומנים בעייתים) אבל הוא מאוד מתקשה, ואולי אפילו לא ממש יודע כיצד לפרק את השומן הצמחי.
כשחלקיקי השומן הללו מגיעים אל מערכת האיכול, המערכת מנסה לפלוט אותם בחזרה לסביבה. לעיתים קרובות אנחנו צורכים שומן טרנס עם גלוטן, היוצר מעין עיסת דבק במעיים, ועל כן החלקיקים הללו נתקעים בגוף הרבה זמן ויש להם יותר זמן להיספג בו.
השומן הצמחי, מצטבר לאורך מערכת העיכול שלנו, ומאחר שהחיידקים הטבעיים שלנו לא ממש יודעים מה לעשות איתו, הם נכנסים למצוקה, מתפרקים, מתים, וגם זה לא בהכרח מוסיף לנו בריאות.
השומן מפריע לספיגה של חומרים טובים לגוף, נספג בעצמו, ואז מגיע למחזור הדם. באופן טבעי, שומנים מפורקים בכבד, אבל הכבד לא ממש יודע מה לעשות עם שומני הטראנס. את מה שהוא סופג דרך הדם, הוא מנסה לפלוט (ועלול להפוך בדרך לכבד שומני). מי שמתבסס על תזונה תעשיתית, כמות השומנים הצמחיים כה גדולה, עד שהיא מגיעה לכל רקמה בגוף.
בעורקים, השומן הצמחי נצמד לדפנות (כי גם הדם מנסה לפלוט את החומרים החוצה), שכבת שומן צמחי עוטפת כל רקמה חיה, נספגת לתוכה. היא עוטפת את התאים בשרירים, מפריעה להם לספוג סוכר וכך מכבידה על הלבלב ועלולה להאיץ התפתחות סכרת. הימצאות השומן בדם מעלה את אחוז השומנים בדם, ואף עלולה להגביר את רמת הכולסטרול הרע ולהפחית את הטוב.
ובכל אחד מאיברי הגוף, מהמוח, דרך האוזניים הגרון, והאף, כולם נרתמים במערכת לספוג כמה שיותר ולהפריש כמה שרק עוד אפשר. אם מוסיפים לכך גם זיהום אוויר או עישון, הרי שהנזק שלהם עלול להחמיר, כי גם הריאות מפרישות ליחה מבוססת שומן צמחי הסופגת את חלקיקי הזיהום ומשאירה אותם יותר זמן בתוך הריאות.
העור הוא האיבר הגדול ביותר בגוף, ועל כן, רוב השומן הרווי הצמחי נמצא מתחת לעור ומופרש דרכו, השומנים המוקשים תורמים לריח זיעה מוגבר. אם משלבים את השומן הזה עם חומרים אחרים שהגוף לא מכיר, כמו למשל, ממתיקים מלאכותיים, או תוצרי שריפה (כמו שהבשר מהמנגל ספוג בהם) עלולות להיווצר סתימות (כי השומן הצמחי "מזוהם" בשומן אחר, גם לא מעוכל) וכך נוצרים פצעים על העור. לרוב, קרוב לפתח הכניסה ולפתחי היציאה. העור מאבד מהחיוניות שלו, מזדקן מהר יותר ופצעים נרפאים פחות מהר.
השומן הצמחי הוא חומר מעודד מחלות, הוא פוצע את הרקמות כשהוא נספג בהן וכשהוא נפלט מהן. מגדיל את ריכוז החיידקים המזיקים לגוף. הוא מחליש את מערכת החיסון, כי היא כל הזמן צריכה להתמודד איתו.
המצבורים של השומן הללו מזיקים לנו, לכל פעולה, לכל נשימה, לכל פעימת לב. הם הופכים אותנו לבעלי חיים חולים תמידית.
גם בקליפות של צמחים יש חומרים מעודדי מחלות, על מנת להקשות על הספיגה שלהם ולהיפלט חזרה לאדמה. השילוב של גליקוגן, שומן מוקשה צמחי ודגנים הוא שילוב בו כל אחד מהרכיבים ממקסם את יכולת הפגיעה שלו בגוף.
אני רואה בשומן צמחי רעל. ברגע שנגמלים מהשימוש בו, מרגישים שיפור מידי בכל תפקודי הגוף. מחשיבה, עד להליכה ולשינה. ישנם אנשים הרגישים פחות לשומן כזה, יש כאלו שבאופן טבעי ממעיטים לצרוך אותו. אבל בניגוד לחומרים אחרים, שהגוף מסוגל לתמודד איתם ולהבריא הרי השומנים הצמחיים נמצאים בכל מקום, עוטפים אותנו כל הזמן, במסעדות, במוצרי מאפה, בממתקים ובשוקולד. אפשר לראות את מצבורי השומן הצמחי מתחת לעור. זה שומן קל יותר, כמעט נוזלי. כשהוא נפלט, הוא בעל ריח חמיצות המזכיר שמרים של בצק. רואים את זה על בני האדם.  אנחנו ספוגים בו, בחומר סינטטי שבמהותו אינו שונה מדבק פלסטי (גם מבחינת הריח)
ללא גלוטן, ללא שומן טרנס, ללא שומנים מוקשים מהצומח
נגישות