טיול רכיבה באיזור הכנרת בקיץ

השנה, כמו כמעט כל שנה, החלטנו לנפוש בכפר הנופש עין גב. השנה, העמסתי גם אופני הרים אל תא המטען של הרכב, והרגשתי מוכן. לא רק לנפוש, אלא לטייל לאורך חופי הכנרת.

לכנרת יצא שם רע, ולא באשמתה. מצד אחד, מוזכרים ישראלים שנוהגים לטנף כל חוף ולהעמיס עליו בריח של ערק ובשקיות זבל קרועות ושפוכות, ומצד שני, מיעוט המשקעים הביא לנסיגת האגם לשפל עצוב.

אך כל זה לא יכול לקחת מהאגם הזה את עובדת היותו האגם המתוק הנמוך בעולם. כך שהרוחצים לחופיו לא רק נהנים מאחוז חמצן גבוה, מאור רך ומסונן הזולג מהמים ומהרים, אלא גם משקט יחסי שלחץ האוויר הגבוה תורם לו. הרחיצה בכנרת ייחודית, אנשים נכנסים למים ונרגעים. נראה שהמים שוטפים מהם את לחץ הישראליות, וחיוכים של רוגע נשפכים מכל עבר. "שנטי" אנשים נחמדים אחד לשני כי פשוט כל כך טוב. כל כך רחוק מהתנועה הלחוצה ומהפקקים. רק מים זכים, מתוקים ורכים, טיפות מבהיקות בכל צבעי הקשת, ואוויר חם כמעט כחום הגוף.

 

את הטיול הראשון ערכתי לקיבוץ עין גב. עין גב, בדומה לאין סוף קיבוצים אחרים, בנוי מבתים קטנים, בינהם מדשאות רחבות ידים ושבילים מובילים ביניהם לצל ענפי העצים. כמה נחמד, לנוע בקהילה נטולת כמעט כלי רכב ממונעים. לדעת שילדים יכולים לשחק בביטחה, ללכת לחברים ולספריה בלי לחצות כביש. לחיות חיים  שאינם מלווים כל הזמן בטרטור המכונות. שאפשר לנוע בקלילות אל המכולת, המזכירות, המועדון והבריכה, והכל באופניים או ברגל.

עין גב, היה הישוב הצפוני ביותר בגדה המזרחית של הכנרת לפני מלחמת ששת הימים. מעל הקיבוץ, הוקם מוצב על ישוב בן 2200 שנה, סוסיתא. את העליה לשם זכיתי להכיר במסגרת ה- hlc. זו עליה ייחודית, מאחר שנפרצה על מנת לספק ציוד לבסיס הצבאי. השיפוע הממוצע הוא 8%, אבל באיזורים מסויימים מגיע להרבה יותר. זו עליה מתישה, שגם בניקוי החום והלחות מהווה אתגר. עליתי אותה בהילוך הראשון והקל ביותר באופניים.

כל הזמן זכרתי שצריך לנוע בקצב נוח, כמה שפחות מאמץ. בזמן עומס, הלב עובד קשה להזרים חמצן לכל איברי הגוף. למעשה במצב אידאלי, ההספק הכללי תלוי בקשר ישיר בעוצמת הלב. את הפינוק הזה ביצעתי בחום של 34 מעלות, כמות החום שהגוף צריך לשחרר לסביבה גבוהה, ולכן גם העומס על הלב. שרתי לעצמי שירי ילדים איטיים, בעודי מדמיין שבעצם אני נע הרבה יותר מהר. ואז עצרתי לנוח. להוריד דופק, לשתות, לצלם ולהמשיך.

רק כאשר החלטתי לחזור הבנתי כמה עליתי ועד כמה העליה הזו תלולה.

הירידה היתה מדהימה, רק כשירדתי הבנתי כמה עליתי, וכמה אנרגיה המאמץ הזה דורש. האופניים דהרו ל-50 קמ"ש בלי להרגיש, והכביש כה משובש שנאלצתי להשתמש בבלמים. לא סתם הדרך סגורה לכלי רכב. לא הייתי רוצה לרדת בה בזמן גשם.

בניגוד להרגלי לקודש, לרכב בנעלי רכיבה, בנדנה מתחת לקסדה וכו', הפעם עליתי בכפכפי גומי. זו רכיבת טיול, בה אני רוצה להרגיש את השטח. זה הרגיש נכון יותר.

ביום השני, החלטתי לנצל את שעות הבוקר ולנוע צפונה. עברתי דרך חוף סוסיתא, לחוף גופרה וכן הלאה. הרבה מאוד מתקנים מוזנחים ומתפוררים. אין כמעט שירותים במצב סביר לכל אורך החוף המזרחי, מלבד בכפרי נופש. הרבה מאוד מסעדות גזלנים סגורות ונראות כמו שלעולם לא יפתחו, ויש מטיילים בודדים. לפי מצב המתקנים, נראה שגם בחגים המצב לא ישתפר.

מאידך, אין כלי רכב ממונעים בשבילים. בכלל. בכל מקום, שלטים מאירי עיניים מזהירים מפני תנועת כלי רכב ומבטיחים קנסות כבדים. ואכן, שבילי הכנרת הם גן עדן לרוכבי אופניים. בלי טרקטורנים, בלי גיפים החורשים את האדמה והופכים את השבילים מגעילים לרכיבה.

קיימים מספר כפרי נופש, אבל ברובם, האגם התרחק והם לא רדפו אחריו. הנופשים מסתפקים בבריכה, בעוד הכנרת מתפנקת לה במרחקים עם עצמה. מאידך, תמצאו שם הפעלות לילדים וחדר אוכל שמבחוץ נראה מפואר. קיימים גם מספר חניוני קרוואנים, המספקים שירותי חשמל ושהמטילים נערמים בהם אחד על השני.

נחמד לטייל באיזור, השבילים מאוד ברורים, ואפשר לנוע בביטחה. האתגר העיקרי הוא החום (והקוצים, אל תתפתו לגעת כי הקוצים מדהימים). אחרי שמונה בבוקר מתחיל להיות קשה. והטמפרטרות נשארות גבוהות רוב הלילה.

הקסם לא עובד על כולם, נתקלתי במשפחה שהקימה את האוהל שלהם על רחבת הבטון מול השירותים. וצמוד אליהם, גנרטור מחריש אוזניים בעודם עושים על האש.

לצידה המזרחי של הכנרת שני שבילים (המתאחדים באיזור עין גב) אחד מהם, להולכי רגל. מתחיל מזרחית לצמח, ואחרי קיבוץ האון מתקרב אל הכנרת. השני, שביל סלול, נע במקביל לכביש. תנועה בשביל הולכי הרגל, שביל סובב כנרת, היא לאורך חופים נקיים וריקים. אליהם אנשים לא מגיעים. כי להגיע ברגל זה ממש רחוק תחת החום הזה. מעט מאוד מהחופים בכנרת הם חופים מוכרזים, בהם יש מציל. רובם המוחלט של החופים, הם "לא מוכרזים". אבל יש חופים, שהם "אסורים לרחיצה". באיזוריים הללו (ממש בצפון וממש בדרום) השבילים הכי יפים. כאשר רוכבים, אפשר מדי פעם להגניב מבט על הנוף בלי להרגיש בדל תרבות. לראות אותו כפי שראו אותו חיילים רומאיים ומורדים יהודים.

מהוד השרון לנתניה – על שלושה סוגי גלגלים

במסגרת העבודה שלי, אני נע בין פרויקטים כל מספר חודשים. מה שמאפשר, או אולי אונס, לרכב כל פעם לאיזור אחר. לרוב, אני נע על בסיס הירקון, הפעם, אני צריך לנוע יותר צפונה מהוד השרון לנתניה.

על מנת להימנע מכבישים מהירים, אני חותך דרך מושבי השרון, בואכה כביש גהה, ומשם אל כיוון מסילת הרכבת ובמקביל לה עד לאיזור התעשיה הדרומי של נתניה. הדרך החדשה, מאתגרת בהרבה מהרכיבה לתל-אביב. לא רק שיש טיפוס מצטבר של 200 מטרים, רובו בשתי עליות (אחת בצופיות ואחת בבני ציון) אלא שהשבילים באיזור נתניה נוטים לייצר אמבטיות חול.

בתקופה האחרונה התחדשתי בשני זוגות אופניים. אחד, אופני סייקלקרוס של Trek והשני, זוג אופנים הרים מתקפלים, זנב קשיח, 26". רכיבה על זוגות שונים של אופניים דומה ללמידת שפה חדשה. זה מעניק פרספקטיבה, וגם משפר את היכולות בכל אחד מהזוגות בנפרד. למדתי הרבה על זוג האופניים הראשון שלי (זנב קשיח 29"). המשמעות של כל רכיב ושל הגיאומטריה מתחדדים כל פעם שמדלגים מזוג לזוג. כאשר עוברים מאופניים בלי בולם קדמי, לאופני הרים בעלי מהלך נדיב יחסית, ההבנה של משמעות הבולם ושל התפקוד שלו מתחדדים. כאשר עוברים מ-29" ל-26" פתאום היתרונות והחסרונות של אחד מקוטרי הגלגל הופכים מאוד ברורים. אני מתחיל להתכנס למחשבה שעדיף 3 זוגות שונים, מאשר זוג אחד ברמת מחיר גבוהה (ובמחיר של שלושתם).

 

אני אוהב כל אחד מהזוגות בנפרד. לכל אחד מהם, רכיבי פאן משלו, והיכולת להפריד בין המלל השיווקי שמפעפע אלינו דרך סוקרים מטעם ואנשי שיווק לבין המציאות, מאוד מתחדדים.

כיום, מקובלת ההנחה שגלגלי 29" משפרים מאוד את מהירות הרכיבה. מאחר שהאחיזה בגלגלים גדולים יותר והתנע הסיבובי של הגלגלים מאפשרים לשמר את המהירות. מצד שני, הגלגלים הצרים של ה- Cycle cross מורידים באופן משמעותי את ההתנגדות לסיבוב במחיר נוקשות ושיכוך מהמורות עוקר סתימות. בפועל, התמונה יותר מורכבת.

גלגלי 29" אכן מאפשרים רכיבה מהירה יותר בשבילים ארוכים. אבל, לכל דבר יש מחיר. ועבור היכולת המשופרת לשמור על מהירות גבוהה יותר, משלמים בזריזות. והמחיר מאוד משמעותי. תמרונים שאני צריך לחשוב עליהם ולתכנן מראש ב- 29", אני מבצע כהרף עין על ה- 26". הגלגלים הצרים של ה- cycle cross מאפשרים טיפוס קליל יותר בעליות ומהירות גבוהה יותר בירידות. מאידך, הצורך להיות מרוכז מאוד בשביל כדי להימנע ממהמורות והמאמץ הגבוה הנדרש על מנת לצלוח חול, גורמים לכך שברכיבה בת 25 קילומטרים, הם יהיו מהירים בקמ"ש אחד, מקסימום, 2. בפועל, זה אומר שהם מהירים ב- 5 דקות על פני כמעט שעה וחצי של רכיבה. זה אולי מאוד משמעותי לתחרויות, אבל בחיי היום יום, אולי פחות. שינה טובה, תזונה מוקפדת ובעיקר תנאי הסביבה משפיעים יותר.

לדעתי, היתרון ההבדל המהותי בין סוגי האופניים הללו הוא בעיקר בתחושה. לכל אחד מהם, פאן אחר. בנוסף, כאשר עוברים מזוג אחד לזוג אחר, שרירים מתבטאים בצורה קצת שונה. העומס קצת אחר, ומגוון מוביל לשיפור. ההנאה מהרכיבה, ולא משנה על איזה זוג, גדלה באופן משמעותי. אני מחליף בין הזוגות לפי מזג האוויר ומה שמתחשק לי באותו הבוקר.

את אופני ה- 26" רבים סופדים. מתייחסים אליהם כאל תפיסה מיושנת, אבל בפועל, הישיבה הנמוכה, התחושה שאתה על האופניים ולא בתוכם, היכולת להורד בקלות רגל, מעניקים יתרונות בחלק גדול מהמצבים. למעשה, בקטעים טכניים, למרות ההיכרות שלי ואהבה לתחושה של ה-29", הגלגלים הקטנים מאוד קורצים. שלא נגיד, פשוט עדיפים. אז נכון, שאולי הזמנים יהיו קצת פחות מהירים, ונכון, שהאחיזה פחות גבוהה, אבל יכולת התמרון, היכולת לשנות כיוון כהרף עין, הם יתרונות שאי אפשר להתעלם מהם.

מהבית שלי לנתניה, ברכב, זה חצי שעה נסיעה. באופניים, זה שעה ורבע. ברכב יש מזגן, יש יגידו שזה מוצר בסיסי בחום יולי אוגוסט. מצד שני, אם אתם בקטע של קצת אתגרים, לרכב ב- 34 מעלות עם 70 אחוזי לחות ותיק של 5 קילו, זה אתגר מעניין, שלא נגיד מטופש (ועל גבול המסוכן).

כושר גופני, מוגדר כיכולת להתאושש ממאמץ. קיימים סוגי כושר כמגוון סוגי המאמצים. והיתרון של התמודדות עם הצורך לסלק כמויות גדולות של חום מהגוף, הוא בכך שבשאר הזמן הרבה פחות חם. למעשה, החום הוא יותר מטרד מאשר מועקה. הקיץ, אני לא ממש סובל מהחום. הרכיבה בחום, מעבר לכושר, מדרישה ריכוז ובגרות. צריך לדעת מתי מתקרבים לגבול, מתי הגוף מתקשה להיפטר מהחום העודף, ולדעת להוריד קצב. לנהל נכון את העומסים. ואחרי שעוברים את תחושת הסבל ומתגברים על התשישות ועל הכאבים, מגיעים לתחושת הזיקוק. להתמקדות בכאן ועכשיו. לשיחרור מכל הטרדות ומכל המועקות שהבוס מנחית ולהנות מכל שניה.

ברגע שהתרגלתי לאופניים, אני כבר לא מחפש לשבור שיאים (ולו משום שהם נשברים מעצמם), אלא נהנה הרבה יותר מהרכיבה עצמה. מהנוף, הצבעים, הריחות והמראות. לכל אחד מהזוגות אופי רכיבה משלו. הסייקלקרוס מושכים אותי קדימה. אני מגיע למאמץ גבוה ואז נח, מתאמץ ונח. ה- 29" הם כמו רכבת, מהירות אחידה, מאמץ אחיד, עליות, ירידות, חול, זה לא משנה. הם מושכים קדימה באחידות. ה-26 הם גור אופניים, מושכים לסיבובים, להחלקות גלגל, לקיפצוצים, לא צריך לתכנן, לא צריך להיות שקול. תן בראש וקפוץ.

אני יותר ויותר מרגיש שאילו הייתי מתאמץ באותו האופן על כל אחד מהזוגות, הייתי נע במהירות מאוד מאוד דומה. שבפועל, ההבדל נובע יותר מהרוכב מאשר מהרכב. אני חושב שהנושאים בהם מתמקדים בסקירות שונות לגבי הבדלי גאומטריה ומתלים, הם זניחים עבור רובם המוחלט של הרוכבים. שהם בעיקר מייצרים באז שיווקי המתבסס על תחושות מאשר על הבדלים בפועל עבור רוכב שאינו מתפרנס מרכיבה. אני מאוד מתחבר לתחושה של הרצון לגוון, לעבור לרכב על אופניים אחרים. אבל הפתרון שלי לא היה להחליף את האופניים שלי, אלא להוסיף להם. ומה שקרה, שהתאהבתי מחדש באופניים הקודמים שלי. לא גירושים, פוליגמיה. (למרות שאלוהים ישמור, אני ממש לא חושב שמה שנכון לאופניים נכון גם לזוגיות).

אחד הדברים שלמדתי, זה הייחוד של איזור הירקון לרכיבת אופניים. לא רק מגוון השבילים והאפשרויות, אלא בעיקר התחושה המאוד ייחודית של רכיבה באגן ניקוז של נחל. זו אווירה שונה, קטע נוף מאוד ייחודי ומלא יופי באיזור המרכז.

ואם הגעתם עד לכאן, וודאי תשמחו להכיר את בלוג האופניים של קובי אשל.

 

הכנות אחרונות לפני ה- hlc 2017

ה- hlc היא תחרות באקפיקנג, משמע, זו התארגנות ספונטנית של כמה חברה שעושים תחרות מהחרמון ועד לאילת. כל אחד נושא על עצמו את כל האספקה שהוא צריך הכל על האופניים, לא רוכבים על כבישים. אסור לקבל תמיכה חיצונית, וצריך לישון לפחות מחצית מהלילות בחוץ.

המסלול נרשם על קובץ שטוענים למכשיר gps, כולם נפגשים ב- 20 באפריל ב-7 בבוקר במג'דל שמס, ומתחילים לרכב. לכל רוכב יש מכשיר איכון לוייני המשדר את הנתונים לשופטים. כמה עשרות יוצאים, הרבה פחות מגיעים לאילת. (יש גם מסלול קצר לירושלים, אני בחרתי בארוך).

קיימות עוד תחריות כאלו בעולם, חלקן ארוכות וקשות יותר. אבל זה בישראל, וזה מגוון להפליא. אז לקחתי חופש מהעבודה,

אני מתכונן כבר בערך שנתיים.
20170328_084432

המרחק הוא 1400 קילומטר. החלפתי באופני הזנב הקשיח שלי 29" את כל הרכיבים, לעמידים ביותר (לאו דווקא היקרים ביותר).הרכבתי צמיגים חדשים (מאותו דגם שאני מכיר), ברוחב של 2.05 אינצ'. לטובת עבירות בבוץ. אני רוכב בלחץ אוויר גבוה של 40PSI בגלל המשקל וכדי לאפשר רזרבות אוויר במקרה של דליפה. על הכידון אני מרכיב aero bar עליהם אני מחזק ציוד. בדקתי את ההתקן עם מעל 2 קילו, ל-20 קילומטרים מטלטלים בשטח, וזה נראה עמיד. האופניים מגיבים אחרות, מזכיר קצת נגמ"ש על 2 גלגלים.

20170326_122212

בשבועיים האחרונים, רכבתי לפחות 20 קילומטר ביום. 45 דקות בבוקר ו-45 דקות בערב.

אני מתכנן לרכב הכי. הכי לאט שאני יכול. המטרה היא לשרוד. אפשר לרכב יום או שלושה ימים במאמץ אבל אחרי זה כבר הגוף קורס. עצם השהייה בחוץ, גם בתנאים אידאלים מאוד מעמיסה על הגוף. אבל התנאים לא יהיו אידאלים. בלי מיטה מפנקת בלילה, בלי מקלחת ובלי ארוחות מסודרות.

אם אספיק 100 קילומטר ביום, במשך שבועיים. אהיה מרוצה. אני מקווה לעשות 140 קילומטרים ביום. שזה בערך 14 שעות רכיבה במהירות של לפחות 10 קמ"ש. התאמנתי לעלות את הר הזבל בהוד השרון בלי להעלות דופק.

במהלך כל יום וודאיתי שהדופק חוזר לרמה נורמלית.

 

20170325_164200

הרעיון הוא לנסות לאמן את כושר ההתאוששות של מערכת האנרגיה בגוף. כושר מוגדר כמהירות ההתאוששות ממאמץ. זו בין השאר, היכולת של הדם והשרירים לאגור מזון ולשחרר אותו. לשפר את המהירות שבה השרירים והרקמות בגוף מאוששים את עצמם. (לב, ריאות, מערכת העיכול וכו').

 

20170316_084500

האימון היומי הוא  הרכיבה לעבודה, מהוד השרון לפתח תקווה וחזרה. אתמול בערב עקף אותי מישהו, על אופני 26" נתתי לו לחלוף על פני, הייתי גמור, הייתי גאה שלא נסחפתי לתחרות. היום בבוקר, עשיתי סיבוב קצת יותר ארוך כדי לעגל את הקילומטרז השבועי ל- 100, ופגשתי אותו שוב אז החלטתי להראות לו מהיכן משתין הדג, משלה את עצמי שאני חזק על הבוקר. נשברתי אחרי 3 קילומטרים (לא אכלתי מספיק ארוחת בוקר, בטח הוא רוכב רק יומיים בשבוע וכו' וכו' המון תירוצים סיפרתי לעצמי). הגוף שלי חלש. כל המאגרים התרוקנו, אבל אני מרוצה. כי במהלך השבועיים האחרונים נחתי רק יום אחד. ואני מרגיש שהגוף מתאושש מהר. אני כל הזמן מנסה לדמיין את עצמי יוצא לרכב שוב.

20170323_182055
חנוך רדליך (אלוף ה- hlc הבלתי מעורער) ממליץ לרכב קצת פחות מיכולת הרכיבה הנוחה. פחות מהר ממה שנוח. לא להתנשף. לכן, באימונים, אני עובד קצת יותר קשה. ואני מושך לפעמים יותר חזק. באימון אינטסיבי הגעתי לרכיבה מהוד השרון לתל-אביב, בשבילים, ב- 23 קמ"ש (14 קילומטרים) אבל אני כבר לא מתאמן להשגת יעדי מהירות מירביים, אלא להגביר את מהירות השיוט הנינוחה, והיא כיום סביב ה- 17 קמ"ש. מחקרים מצביעים שהתפתחות הכושר המיטבית נעשית כש-80% מהזמן רוכבים מתחת לסף האירובי. לצערי, אני דוחף את עצמי כל הזמן חזק מזה. בתחרות, יהיה מכשיר מדידה ואני אדבק בו,

בעבר, רכבתי מעל 100 קילומטר ביום. רכיבה של 100 קמ"ש היא לא רכיבה ארוכה עבורי. אבל רכיבה של יום אחד היא מאמצת, כי לרוב יש לוחות זמנים, אז נאלצתי לרכב גם כשהיה חם וקשה. ב- hlc אנסה להימנע מזה.

20170309_173714

רכשתי נעלי רכיבה נוחות מאוד להליכה. (shimano). הנעליים הקודמות היו מאוד ממוגנות, אבל כבדות ולא נושמות. אלו נוחות כמו נעלי ריצה.

לפני 3 חודשים עברתי לתזונת פליאו. השינוי העיקרי עבורי: בלי דגנים, בצקים ומאפים. בדיקות הדם השתפרו פלאים, והירידה בשומן בדם מאוד שיפרה את הכושר שלי. אני מקווה לעצור במסעדות דרכים ולאכול אוכל מבוסס על בשר, אורז ותפוחי אדמה, ירקות ופירות. אבל לא כריכים ולא חטיפים תעשייתים.

אני מקווה להספיק לבצע רכיבה אחת לחיפה בליל הסדר, עם כל הציוד, אבל יש מצב שאסתפק בבידקה למרחקים קצרים יותר. את השבוע לפני התחרות אני מתכוון להעביר במנוחה משפחתית.

ראיתי כל סרטון הנוגע ל- hlc, קצר או ארוך ככול שיהיה. וכל סרטון של חנוך רדליך, ושמעתי גם את כל פודקאסט בהשתתפתו וכל מי שדיבר על הנושא ברשת. הכל בעיני מעניין (יש סידרת סרטונים מקסימה של שביל ישראל באופניים).

אני מאוד מחכה לאירוע. כל ההכנות הן עבורי כיף גדול. ההכנה הנפשית לאתגר, ההרפתקאה. יש אנשים המטפסים על הרים גבוהים, ויש כאלו שחוצים נהרות. אבל לרוב זה במסגרת מפוקחת, מאורגנת. מישהו דואג שדברים יתרחשו. וכאן, זה כמו שעשו את זה פעם. שאנשים היו לוקחים איתם דברים והולכים להסתובב במקומות בלתי מוכרים.

עדכון: 09.04: החלטתי לבדוק את הציוד ברכיבה לחיפה. אחרי שהעמסתי את כל מה שחשבתי שאני צריך, בדקתי את משקל האופניים והם הגיעו ל-21 קילו מפחידים. החלטתי לוותר על שק השינה העמיד לקור ולקחת אחד קליל יותר. מקסימום, נישן עם שמיכת הצלה שרכשתי (מעין שקית נליון מבודדת אלומניום עמידה לקור). הפחתתי משמעותית את הבגדים שאני מתכוון לקחת ולמצוא מנעול יותר קל.

רשימת ציוד: (אשמח להערות)

ביטוח רכיבה.

2 חולצות ארוכות. (אחת עלי)

בנדנה לראש ואחת לצוואר.

 

כדורי אקמול, כדורי מלח, מגנזיום ומולטי ויטאמינים.

חומר דוחה יתושים, אלכוהול.

פונגימון ומשחה נגד שפשפות.

דאודרנט

סבון, מברשת שינים ו- גליל נייר טואלט.

 

אזיקונים.

כלי תיקון לאופנים ולגלגלים, משאבה.

 

שק שינה ומזרון מתנפח.

2 זוגות גרביים, 2 זוגות תחתונים.

מעיל רכיבה.

 

אילתור לנשיאה של 4 בקבוקי מים 1.5. ליטר, שני בקבוקי מים בשילדה ועוד אחד על הכידון.

משקפי שמש

2 סוללות גיבוי לטלפון. (מקווה גם טלפון נוסף).

3 פנסים. (כל אחד שלושה דולר :) ופנס ראש.

מכשיר gps וסוללות.

 

רשימת מרחקים לנקודת העצירה הבאה.
20170325_154708

כיצד אני מתכונן ל- hlc

ה- hlc הוא אולי התחרות המופרעת ביותר לאופניים במדינת ישראל. זוהי תחרות back packing. הרעיון הוא לצאת מהחרמון ולהגיע לאילת – הכל בדרכי עפר. אסור להיעזר באף אחד. בלי תמיכה חיצונית, ז"א. אם מגיעים לאחסניה ויש מקום – אפשר לישון. אבל אסור להזמין מראש. אם יש תקלה באופניים – תסתדרו לבד. תרכבו לעיר הקרובה, אבל תחזרו שוב לנקודה בה עזבתם את המסלול. חייבים לישון לפחות מחצית מהלילות בחוץ. אין פקחים, אין סימון שבילים, אין פודיום, אין פרס כספי ויחד עם זה, אין גם דמי הרשמה. סה"כ, 1400 קילומטרים, תוך ניסיון כנה מהמארגנים לא להחמיץ אף עליה זוועתית, אף סינגל מאתגר.

נרשמתי, זו מילה גדולה. אני מתקשה להאמין שאצליח לצלוח את כל המרחק. אבל גם אם ארכב מהחרמון עד לביתי בהוד השרון, אהיה מאוד מרוצה. אם אגיע לירושלים – מאושר. שמעתי לראשונה על התחרות לפני שנתיים וחצי, ומאז התחלתי לחשוב כיצד אני יכול לבצע את זה.

עברתי על כל מה שמצאתי ברשת בנושא. החל מסרטונים, מאמרים וראינות. אני ממליץ לחפש אחר כל מה שחנוך רדליך כתב וכל סרטון הקשור ל- hlc, הרצאה או מסמך. חנוך הוא תופעה ייחודיות, את התחרות הקודמת התחיל באילת, רכב את המסלול עד לחרמון, שם התחרה עם כולם, וניצח בזמן של 6 ימים, בערך 240 קילומטר ליום.

אנשים שואלים, למה לעשות בכלל כזה דבר. התשובה המתבקשת, כי הפסקתי לעשות מילואים. ואני מאוד אוהב לשרוץ בחוץ במשך ימים. מעבר לכך, אני צריך איזו מסגרת, אחרת בחיים לא אשריין לעצמי חופשה כה ארוכה מהמשפחה ומהעבודה. אז נרשמתי.

ברור לי, שהניסיון הראשון יהיה מאוד קשה, וספק אם אצליח לסיים אותו, כי אם יש משהו שלמדתי מרכיבות ארוכות, שהבעיות שנתקלתי בהן לרוב אינן הבעיות שהתכוננת אליהן. לכן, פירקתי את הבעיה לרכיבים ובדקתי כיצד אני מתמודד עם כל אחד מהם – לחוד.

כושר

צריך כושר. נכון, שאת המסלול עושים לאט, אבל לדעתי צריך להיות מסוגלים לרכב בשבילים במשך שעתיים במהירות של מעל 20 קמ"ש. זה קצב הספרינט שלי, אם אני טוחן תוך כדי זה פחממות וסוכרים. מה שלא מתאים לרכיבה באמת ארוכה. כי כאשר אוכלים שיט, יש עומס על מערכת העיכול שבסוף יקשה יותר. כיום, כדי לשמור על הכושר, אני מקפיד לצאת לרכיבות של 70 קילומטרים לפחות בשבילים, ולבדוק כיצד אני מרגיש בהן. באתגר, אני משער שאנוח כל 50 קילומטרים לפחות שעה.

רכיבה למרחקים ארוכים

רכיבה למרחקים ארוכים אינה דומה לאף פעילות אחרת. לבד, בשטח, רק האופניים ואני. בהתחלה, זה מפחיד. לרכב בנגב, לרכב באיזורים שרוב האנשים מפחדים להיות בהם לבד. מתרגלים. אורך המסלול הוא 1400 קילומטר, ואני מתכנן לרכב לפחות 100 קילומטרים ליום. ביצעתי רכיבות של 150 קילומטר. חנוך סיים את המסלול בקצב רכיבה של 15 קמ"ש ו-10 קמ"ש כולל מנוחות. אני הגעתי לכנרת בקצב רכיבה של 13.5 קמ"ש (בערך 11 קמ"ש בכללי), אבל אני די קרעתי את עצמי. ואילו את האתגר צריך לבצע ברכיבה כמה שיותר רגועה, אחרת הגוף קורס. אני בונה על קצב תנועה פחות מהיר, אבל הרבה יותר שעות.

תזונה

תזונה היא אולי הנושא החשוב ביותר, אם כי אין נושא שהוא לא חשוב. תזונה נכונה היא ההבדל בין לרכב בקלות מרחקים גדולים, לבין לסבול שעות. התזונה הנכונה היא המאפשרת זמני התאוששות סבירים, הגנה על הגוף ויכולת להתאמץ לאורך שעות. בעבר, הייתי ניזון מדגנים תעשייתים, אבל לאחרונה התחלתי לאכול בגישת הפליאו.

כתוצאה מכך, אני יכול לרכב 50 קילומטרים תוך כדי אכילה מעטה. אשכולית מספיקה לי לנוע בנוחות 40 קילומטרים. כמו כן, כאשר אני לא צורך פחממות תעשיתיות ודגנים, אין לי תחשת כבדות. לרכב אחרי משולש פיצה הרבה יותר קשה לי מאשר אחרי קציצה.

יש כאלו הממליצים על תוספים של ויטמנים (בעיקר מגנזיום). צריך לקחת כמויות גדולות של מלח, אני חושב לעשות שימוש בבוטנים. מהניסיון שלי, בבוטנים יש כמויות מלח מספקות. בכל מקרה, אקח גם כדורי מלח.

בשנתיים האחרונות הסרתי ממשקלי 15 קילוגרם. עד לתחרות, אני מקווה להשיל עוד לפחות 5.

רכיבת לילה בשטח

אני מאוד אוהב לרכב בלילה בשדות. אבל יש הבדל בין לרכב בלילה לתל-אביב, לבין לרכב רחוק. לכן, באוגסט השנה, רכבתי עד כפר תבור בחשכה (אני לא יכול לרכב מרחקים כאלו ביום באוגוסט). זה היה בלי לישון במהלך היום, כך שכאשר הגעתי ליעד, הייתי אחרי 24 שעות עירנות ותפקדתי היטב. צרכתי כמויות גבוהות של קפה שחור ומשקאות אנרגיה (הפעם, אסתפק רק בקפה, במידת הצורך). על טעויות ברכיבה משלמים, ובלילה התשלום הוא בריבית דריבית. הוא מקשה הן על הניווט והן על התחושה ועשוי להיות גם אתגר פסיכולוגי. לרכב בלילה ביער – זה מפחיד וכך גם במדבר.

אחת הבעיות המתעוררות באתגר, היא החשמל. אני מתכוון להשתמש בסוללות גיבוי לטלפון, ובפנסים זולים שלא נטענים. כך שאוכל לרכוש להם סוללות בדרך.

רכיבה בחום

מאוד לא מומלץ לבצע פעילות גופנית כל שהיא מעל לחום של 35 מעלות. על מנת לבדוק את הסוגיה, רכבתי לתל-אביב בחום של 36 מעלות ובמזג אוויר דומה גם לעתלית. זו רכיבה עדינה, במינימום מאמץ. כי מאמץ מייצר חום, וגם ככה הגוף עובד קשה לפנות את החום. אני מתכוון לרכב עם חולצה ארוכה בכל המסלול, גם כאשר לא חם, השמש עלולה לגרום לכוויות. כבר שנתיים אני מגדל זקן גם כדי להרחיב את ההגנה על עור הפנים.

הקפתי את הכנרת באוגוסט, ביום. ובמקרה כזה, אין ברירה אלא לשטוף את עצמך מדי פעם במים. אחרת זה באמת מסוכן.

ניווט

מי שחושב שאם יש לו מכשיר ניווט אז הוא רק צריך לעקוב אחרי הקו, הוא טועה. צריך לדעת לעשות שימוש במכשיר, להכיר את היתרונות ואת החסרונות שלו. ברכיבת הלילה שלי לכפר תבור, אני מגיע לצומת T ומביט על הכידון. לוקח לי שניות ארוכות להבין שאין gps. רכבתי חזרה, ומרגע זה, השארתי אותו עם אור דולק כל הזמן. כמו כן, מדי פעם הוא מנסה להתאבד על הסלע הקרוב, כך שאחזק אותו בגומיה אל התושבת. ישנם עשרות רבות של פרטים קטנים שרק מהניסיון אפשר להפנים.

באתגר ה-hlc אם טועים, צריך לחזור לקודה בה עזבת את השביל. לפעמים, מתלהבים מזה שיש סוף כל סוף ירידה, ורק בסופה מגלים שבעצם המסלול התפצל בהתחלה. ועכשיו צריך לחזור אותה.

בוץ

הבוץ הוא אחד האויבים הקשים במסלול הזה. לא אחד ולא שניים מצאו את עצמם מתבוססים בבוץ לא עביר ונאלצו לפרוש. יצא לי כבר לגרור את האופניים חצי קילומטר בארבעים דקות. יחד עם זה, אם הבוץ לא ממש הרסני, יש אפשרויות להתמודד איתו. וכאן, לדעתי, אין תחליף לניסיון.  כיצד לחצות שלולית, מה לנקות באופניים וכיצד. זה משהו שלומדים לאורך זמן.

קור

קור הוא אויב קשה. הוא מאט, גורם לכאבי ראש, צורך אנרגיה ומצריך ציוד. יחד עם זה, הקור בישראל לא ממש מחריד. אין תחליף לרכיבות בחורף כדי ללמד את הגוף להתמודד עם הקור. אני מתכוון לקחת איתי 2 חולצות רכיבה ארוכות + מעיל רכיבה. אני רוכב במכנסיים קצרים, וגם ב- 6 מעלות ובגשם לא סבלתי מהקור. לדעתי 2 החולצות אחת על השניה עם המעיל, יהיה לי נעים. יש מצב גם לצעיף.

רכשתי לאחרונה גרביים נגד מים, אשר יעזרו מאוד גם בטמפרטורות נמוכות.

 

מים

לאורך המסלול פזורות נקודות בהן ניתן למלא מים. לפחות, עד לירושלים. ברגע שמגיעים למדבר, הסיפור שונה. אני מתכוון לסחוב על השלדה ליטר וחצי מים, עוד ליטר וחצי עד 3 ליטר על הסבל, ועוד 3 ליטר על הגב בתיק שאעשה בו שימוש אחרי ירושלים.

שינה

לישון בחוץ זה משהו שצריך להתרגל אליו. יש רעשים, יש חששות מבעלי חיים, חרקים ובני אדם. לרוב, אני מעדיף לישון בחוץ בגנים ציבוריים, רצוי בתוך אחד המתקנים. המתקנים מעניקים הגנה כלשהיא מפני הקור, וגם משאר הפגעים. בקרוב ארכוש שק שינה ואצא לישון בפינות נסתרות של הירקון.

עליות

אני לא חובב גודל של עליות, אני רוכב כי אני אוהב להגיע מכאן ולשם. ולרוב, אם בדרך לשם יש עליה, אני ארכב מסביב, מה שלא רלוונטי לאתגר הזה. באופניים יש לי 3 גלגלי שיניים מקדימה, כדי שאוכל להגיע למקסימום של יחסי העברה. ההילוך הקל ביותר, הוא באמת מאוד מאוד קל. וכאן אצטט את חנוך, בעליה, לא צריך להשקיע יותר אנרגיה מאשר במישור. עליות הן עניין של טכניקה, לדעת לבחור את המסלול הנכון. ובעיקר, לדעת לרכב בקצב הנכון. גם אם זה אומר לעלות את העליה ברגל.

מדבר

אין לי ניסיון ברחיבה במדבר לאורך זמן, אולי רק כמה עשרות קילומטרים לבאר שבע, וזה לא ממש נחשב מדבר. אומרים שהרכיבה במדבר הרבה יותר קשה, שהוא לא סולחני. אני מכיר את המדבר מהשירות הצבאי. אני מודע לכך שאני מגיע לנושא הזה בלי ניסיון, הייתי ממליץ למי שרוצה, לעשות איזה סיבוב של יום יומיים במדבר.

רפואה

הבעיה העיקרית המתעוררת בשטח ואפשר לטפל בה, היא השפשפות. קיימות מספר משחות מומלצות. מעבר לזה, אני מתכוון לקחת גם כדורי אקמול ושום.

ציוד ואופניים

לגבי הנושאים הללו, ארחיב ברגע שאפתור עוד כמה נושאים.

עומס נפשי

רכיבה בחוץ, לבד, במשך ימים ארוכים, היא משהו שצריך להתרגל אליו. בצבא, יצא לי לשמור במשך ימים לבד, על מגדל. אני משער שאוכל להתמודד עם הבדידות, אם כי יש אנשים המבצעים את האתגר בקבוצות. אני מעדיף לא להסתמך על אף אחד. יש לי את הקצב שלי, ואנשים עלולים להסית אותי מהקצב שטוב לי.

העומס הנפשי, הוא גם לדעת למשוך עוד קצת, גם כאשר ממש קשה (אבל לא להגזים). פעם, יצאתי לבדוק את המסלול של מתיש לכיש. יצאתי בלי מספיק מים, בלי מספיק מזון, בלי ציוד הגנה, ובסוף מצאתי את עצמי בלילה, בלי פנס, באמצע יער. עכשיו אני יודע, שגם במצב כזה, אפשר להסתדר. דווקא אז, כששתי הרגלים תפוסות להפליא ואני לא יכול לא לשבת על האופניים ולא לעמוד, רק לשרוץ על הקרקע, מה שנשאר, זה לצחוק בקול גדול.

אני יוצא למסע כי זו הרפתקאה מופלאה. כי אני אוהב את הארץ ואת נופיה, וכי אני נהנה מאוד לרכב שם, בחוץ. הארץ שלנו יפה, מגוונות, הנופים שלה מקסימים ומרתקים. כל רכיבה שעשיתי נשארה איתי לאורך זמן, חוזרת אלי בהבזקים של יופי, מלווה אותי שבועות.

אני יודע פחות או יותר איך אני מתכוון לצאת, אני מסקרן לדעת מה אהיה כשאסיים. החלום הגדול – לרחוץ במימי הים האדום. אם לא הפעם, אולי בפעם הבאה.

 

המלצות לתזונה ברכיבת אופניים ארוכה

בעבר, כתבתי את הרשימה המצורפת כרגע בהמשך. הדברים אז נכתבו על סמך מידע שקראתי ברשת, ודברים שניסתי בהתאם להמלצות. מאז, הבנתי שהתבססות על פחממות תעשתיות פוגעת הן בכושר לטווח הקצר והן לטווח הארוך. על כן, התחלתי לנסות לבדוק כיצד אוכל להמשיך לנוע לטווח ארוך, הפעם, בהתבסס על עקרונת הפליאו. רכיבה ארוכה היא מבחינתי רכיבה שמחייבת לאכול תוך כדי, באופניים, באופן כללי, זה יותר מ- 50 קילומטר בשבילים. בערך 3 שעות של תנועה רציפה.

כל אחד מתייחס לפליאו באופן שונה, אני בעיקר מקפיד על התרחקות מכל מוצר מזון תעשייתי (מה שאני לא יכול לראות בעין מהיכן הגיע), הימנעות מחיטה ומוצריה ולולא מוצרי חלב. מאחר, שאת הרכיבות הקודמות שלי ביצעתי בהתבסס על דגני בוקר תעשייתים וכריכים מתחנות דלק, הייתי צריך להתחיל מלוח חלק, כאשר נקודת הבסיס שלי: ההמלצות לתזונה עד כה אינן בהכרח נכונות. צריך לבדוק הכל מההתחלה.

אחד העקרונות שנתקלתי בהם לרוב, הוא שצריכת של פחממות טובה בזמן תנועה. הרבה מאוד רוכבים עושים שימוש בחטיפי אנרגיה ובג'ילים. מוצרים שמכילים לרוב תוספים שונים, ואני פוסל אותם ולו בשל העקרון שככול שחיי המדף של מוצר ארוכים יותר, כך הוא מקצר יותר את החיים של המשתמשים בו (שדי מקביל לעקרון ש-לא לצרוך מוצרים המפורסמים בטלויזיה או בכלל).

מצאתי שצריכה של פרות הדר, תפוחים, אגסים ותמרים היא נהדרת. בניגוד למקובל לחשוב, גם כאשר רוכבים הרבה, הסיבים של פירות ההדר לא מפריעים לתנועה. אפשר לפדל ולאכול בכיף. הספיגה של פירות מהירה והם מכילים גם מים רבים, מינרלים וויטימנים שעושים רק טוב.

עוד מוצר שבאופן עקרוני ממליצים להתרחק ממנו בזמן מאמץ, הוא בשר, והגרוע מכל – שומן מהחי. מסתבר, שגם ההמלצה הזו לא מדוייקת. אפשר לאכול המבורגר מבלי לחוש הכבדה – כל עוד מוותרים על הלחמניה. יש כאלו שיראו באכילת המבורגר בלי לחמינה חטא. בעיני, אם המוצר מחייב שיעטפו אותו בגלוטן, כנראה שהוא לא מספיק טוב בעצמו. במקומות טובים, גם אם מוותרים על הלחמניה אפשר להתענג על הקציצה. היתרון של בשר שכזה, הוא בכמויות המלח התואמות המקלות על ספיגה חזרה של המינרל הכל חיוני הזה. במקום לשתות קולה, מיץ פירות טבעי יספק מנה גדושה של סוכרים.

באופן טבעי, כאשר נעים לטווח ארוך, נעים לאט יותר ובמאמץ פחות. התנועה הזו, היא בעיני מזיקה פחות לגוף ומאפשרת מגוון רחב יותר של מוצרי מזון. כאשר נעים בשטח, אפשר להנות מפירות העונה. פירות הדר בשדות ותפוזים סינים בשכונות ההרחבה. בליסת אשכולית תוך כדי רכיבה היא עונג מיוחד.

היתרון הגדול של וויתור על פחממות תעשתיות היא שנפילת הכוח פחות חדה. כאשר צורכים פחממות תעשתיות ומאגרי האנרגיה בגוף נגמרים, הנפילה בביצועים היא מאוד חדה. למעשה, נפילה. כאשר נעים באמצעים טבעיים, אומנם מרגישים מחסור בכוח, אבל הוא פחות חריף.

עוד יתרון הוא ביכולת ההתאוששות. אחרי רכיבה של 70 קילומטרים, בהתבסס על תזונה תעשיתית, תמיד הרגשתי עייף והייתי צריך זמן רב, לעיתים אף יום שלם להתאוששות. לעומת זאת, כאשר אני נע על בשר ופירות, זמו ההתאושושת מינמלי. למעשה, כמעט אין תחושה של עייפות.

הפוסט המקורי:

הדברים מתבססים על מה שקראתי ברשת ומה שניסיתי בעצמי. אני לא איש תזונה או רפואה.

בעקרון, אדם המסוגל לרכב תוך כדי מאמץ, במשך שעה, יכול לעשות את זה גם פי שניים יותר. ומי שעושה באימון שעתיים רכיבה, יכול לעשות גם שמונה, אם יתדלק את גופו כראוי.

לגוף יש מספר מאגרים של אנרגיה בגוף, הזמינים והגדול ביותר נמצאים בדם ובשרירים ובכבד. אחרי בערך שעה עבודה (תלוי בכושר, ובשיגרת האימונים) לגוף נגמרת האנרגיה הזמינה, הוא צריך להתחיל לפרק אנרגיה שומן. זה תהליך שלוקח יותר זמן.

על מנת לאפשר לגוף להמשיך לנוע בקצב גבוה, יש לספק לו אנרגיה זמינה. האנרגיה הזמינה ביותר (מלבד סוכר, המספק למעט זמן) היא באמצעות פחממות רצוי כאלו המתפרקות לאט יחסית. לא צריך לספק יותר אנרגיה ממה שהוא צורך. במצב אידאלי, הפחממות מתפרקות בקיבה בקצב שבו הן נצרכות בשאר הגוף. לוקח לקיבה בערך 20 דקות לפרק פחממות. כך שכדאי להתחיל לאכול עוד לפני שהמאגרים נגמרים (אז מאוחר מדי, וחייבים לעצור לנוח). למעשה, צריכה אחידה של פחממות תאפשר להמשיך לנוע ללא הפסקה שעות ארוכות.

כמו כן, יש לספק לגוף מים. מים משמשים לקירור ושומרים על הנפח הדם, כך שהגוף יכול לצרוך חומרי תזונה וחמצן, וגם להתפנות. הקיבה יכולה לספוג בערך 750 סמ"ק בשעה (לפי הכתוב ברשת), בכל מקרה, כנראה שלא כדאי לעבור את הצריכה של ליטר מים בשעה, כי מרגישים את זה. כדאי לצרוך 250 סמ"ק כל רבע שעה.

חייבים גם מלח כדי להמשיך לתפקד. הוא חשוב לתנועה כמו סוכרים ומים. יש לצרוך כמויות דמיניות של מלח. תמיד מזהירים מעודף מלח, אבל לא מציינים שאנשים המזיעים הרבה, חייבים מלח, אחרת המים לא יוכלו להיספג בגופם כראוי. חוסר מלח בא לידי ביטוי בהשתנה מרובה. בזמן רכיבה קשה לבחין בכך. כדאי לעצור כל כמה שעות עד שמתחיל לצאת שתן, זו אינדיקציה חשובה למצב הכליות.

רבים מהרוכבים עושים שימוש בג'ילים, אבל לא חייבים.

יש כאלו המדללים מיץ בטעם בפירות ביחס של אחד לשלוש, ומוסיפים מלח עד שמרגישים אותו.

אני עושה שימוש בדגני בוקר מדגנים מלאים עלק (זה בעיקר גושי סוכר) וממיס אותם בפה עם מים. יש הלועסים תמרים. נראה לי אידאלי למרחקים ארוכים זה דגני בוקר + פיתות עם מגוון מילוים. לאספקת מלח, אני משתמש ב-תפוציפס (מזון שנראה לי מסוכן בתנאים רגילים כמו סיגריות :).

מומלץ לא לצרוך חלבונים ושומנים תוך כדי רכיבה. פיצה, הולך בסדר. פלאפל פחות, כריכים הולכים טוב, אבל בכל מקרה, אחרי ארוחה, כדאי להוריד קצב (למי שאוכל תוך כדי רכיבה, כמוני)

לאורך זמן, יש להקפיד כמובן על תזונה עם חלבונים וויטמנים (הגוף צורך יותר b12 ו- c).

אחד הדברים החשובים שלמדתי שאם ני מתחיל להרגיש לא בטוח ברכיבה, אם הסיבוב לא בא לי כפי שצפיתי, אם אבן הפתיעה אותי ולא שמתי לב, אז אני צריך להוריד את הקצב ולבדוק טוב טוב מה אני עושה. כל הזמן צריך להיות מודעים למצב הגוף. שרירים תפוסים, יכולים להיות אינדקציה למחסור במלח. עדיף ללמוד את הגבולות מאשר לנסות לעבור אותם.

 

הסוסיתה, הכנרת וכפר הנופש עין גב.

נראה שלישראלים יש דואליות בכל הנוגע לתוצרת הארץ. מצד אחד, מפצירים בנו לרכוש תוצרת הארץ ויש תחושת גאווה לאומית בכל הנוגע לתעשיית ההייטק, ומאידך, אולי מימי הסוסיתה ואולי בגלל הנטיה המובנית בישראלית לנסות לרמות היכן שאפשר, קיימת לעיתים איזו תחושה, שתוצרת הארץ משמעה איכות ירודה. כך או כך, כאשר בחרנו לערוך את הנופש השנתי שלנו בכנרת, אנשים שאלו "אז למה אתם לא טסים?"

ישנן הרבה סיבות מדוע לא לטוס, והמחיר הוא לאו דווקא אחת מהן. נופש במלון ישראלי, לא יהיה זול בהכרח יותר מנופש בכריתים. טיסה לחו"ל היא לאו דווקא חוויה מרנינה, בפרט אם זו טיסת לילה המבטיחה יום ראשון של עייפות. ויש גם את נושא איכות הסביבה. כי טיסה, לא רק שהיא צורכת כמויות אדירות של דלק לכל נוסע, אלא גם שהיא עושה את זה גבוה גבוה, מבטיחה פיזור מחריד במיוחד של גזי חממה.

גם הכנרת המסכנה, האגם המתוק הגדול בארץ, לא זוכה לעדנה. היא עולה לחדשות בעיקר כאשר המפלס שלה נמוך, הישראלים מתייחסים לחופיה אל כאל אסלה. חלק גדול מהחופים נפלו קורבן לפירטיות אדמות. הגדה המערבית תלולה ומסולעת וטבריה נטועה בה כמו שומה שככול שמתקרבים אליה היא נראית כעורה יותר ולחוצה יותר. אגמים גדולים יותר בעולם זוכים להגנה מפני זיהום סירות המנוע, ואילו בכנרת מטרטרים אופנועי הים וסירות המנוע כאילו אין מחר. אחר הצהריים חובקת את האגם רוח הסוחפת מהחופים המערביים ומסכנת את הרוחצים.

כבר שנים רבות שאני פוקד את הכנרת. לפני 20 שנה לערך, לפני שהגיפים פרצו בסערה אל הכבישים ואל כל חלקה אדמה בתולית בהרס וששון, ניתן היה להגיע עם רכב משפחתי עד לשפת המים, טיפה דרומה מחוף גולן. נהגתי לקפל את המושבים במכונית הישנה והלא ממוזגת, להכניס כמה מזרונים, והופה, חדר נייד על שפת הכנרת. פותחים את דלת הבגאז ומקפצצים אל המים. זה היה זול וזמין. ואילו כפר הנופש עין גב, הוא לא ממש זול, וגם לא ממש זמין. מי שרוצה להזמין מקום, כדאי שיחליט על זה חצי שנה מראש.

 

החום בכנרת מהממם. טיפה דרומה מהכנרת, בקעת בת שאן, היא אחד המקומות החמים בארץ. מד החום ברכב הראה בלי בושה 47 מעלות. וגם חוף כפר הנופש עין גב שמר מספר ימים על מעל 40 מעלות. אך נראה, שהחוף הזה, כמו ניתק מהישראליות. אולי זה המיקום, בין ההר למים אשר מבטיח כמות אדירה של אור הזורם ושוטף את כולם. אולי זו החוויה הזו הגאוגרפית הייחודית בקנה מידה עולמי. כי הכנרת היא האגם המתוק הנמוך ביותר בכדור הארץ. מה שמבטיח אור מיוחד. הקרינה מסוננת בזכות 200 מטר נוספים של אוויר ואדים. אך יותר מכך חוף עין גב הוא הנקודה שבה צוקי השבר הסורי אפריקאי קרובים ביותר אל מי האגם. כך שהאור והחום מגיעים מלמעלה, מלמטה, וגם מהצד.

כפר הנופש נושק לאגם, והמרחק מהביתנים אל המים יכול לא לעלות על 100 מטר. החום האדיר, יחד עם לחץ האוויר הגבוה, מחלחל פנימה. אנשים רגועים יותר, אולי כדי לחסוך באנרגיה. ואולי משום שהאנשים המחליטים לוותר על הדיוטי פרי בשביל הכנרת, הם לא בהכרח הישראלים הטיפוסיים.

הצבעים רווים יותר. כשיוצאים מהחדר הממוזג, וצועדים אל קו המים, עולה אט אט ההכרה בחום הכמעט לא יאמן, והגוף כמהה להפוגה כל שהיא. החוף עצמו, בניגוד לחופים אחרים בכנרת הוא חולי, נטול אבנים. המים שקופים ודגים קטנים מקבלים אותך במחול של ברכה עד שהגוף שוקע אל תוך המים החמימים. זה אושר גולמי. זה יותר טוב מהים, כי אין מלח. זה טובל בטונות של אור מנצנץ, זה רגוע כמו שרק הטבע יכול להיות רגוע.

בניגוד לכפרי נופש אחרים באיזור, הלב של כפר הנופש עין גב הוא האגם. אין בריכה, אין פעילויות רועשות לילדים. זה מתאים לאנשים רוצים להתמזג בנוחות אל הטבע. השהות באגם, מעייפות, ואחרי מספר שעות, רוב הנופשים נמלטים אל המזגן שבחדרים. אחר הצהריים, מתחילה לנשוב רוח מהמערב, סוערת את האגם ומשנה את פניו, כמו היה ים.

אני אוהב להרגיש את הטבע. עבורי, השדות הם הקובעים את המקצב הנכון של החיים. וככול שלמדתי להעריך יותר את הטבע, כך למדתי להתפעם יותר מכפר הנופש הזה. הוא אומנם השתנה עם הזמן, הקרוונים המרוטים פינו את מקומם לחדרים בנויים. כבר אין מתחם קמפיינג ואוהלים. יש קצת יותר חדרי אירוח ויש ארוחת בוקר. אך האופי של המקום נשאר כפי שהיה. לא מרגיש צפוף. החוף רחב והאנשים בו מעטים. והאור השופע ממשיך לעטוף את הכל בהילה ייחודית. אני בטוח שיש מקומות יפים וטובים כמו כפר הנופש הזה, אני לא חושב שיש מקום נוסף על הפלנטה הזו שהוא טוב ממנו ולו בגלל שהוא ייחודי כמו ים המלח או האברסט. כמו שהמציל אמר "גן עדן", כי התחושה והרגע הזה, בו הגוף הלוהט טובל במים החמימים היא קמאית כמו לחזור לרחם. זה מקום מעומעם, אחר.