אני פעיל חברתי מעל 30 שנים. תמיד חשתי חובה לנסות לשפר את המצב של החברה בה אני חי. לרוב, זה היה אפקטיבי כמו מאבק של דון קישוט. אבל זה לא מנע ממני להמשיך, אפשר להגיד, יותר ממה שאני בחרתי לעסוק בפעילות חברתית, הגעתי אליה. נמשכתי אליה מחוסר ברירה. לעיתים כי פשוט מאוד עיצבן אותי מה שראיתי, לעיתים כי מאוד האמנתי בדרך. ולעיתים, כי נעשה לי עוול. והאמת, לעיתים קרובות מאוד נמאס.
בעיקר משום שמאבקים חברתיים הם מאבקים של חלשים מול חזקים. של מעטים וחסרי אמצעים אל מול תאגידים ענק המצויידים בסוללת עורכי דין חסרי מצפון. כל משאב שאנחנו מנסים לגייס, מחייב לבקש טובה ממישהו. והמצב בישראל אף גרוע יותר, בפועל אין לנו חברה אזרחית. גם כאשר אנשים מאמינים במטרה, הם יעדיפו לשבת ביציע. לעודד דרך הפייסבוק, אבל לא לעשות בעצמם. וגם כאשר אנשים מוכנים לעשות בעצמם, לרוב, הם ימנעו לחבור לרעיונות של אחרים. לכל אחד יש את הרעיון שלו, והוא ירוץ איתו גם הוא רץ לבד וחברו לצידו, כבר רץ לכיוון. אבל חלילה מלחבור ביחד, חלילה מלעשות משהו משותף.
כאשר סוף כל סוף, אנשים מתארגנים, אז נוצרים שני תהליכים. מגננה של המובילים, הם יחסמו כוחות צעירים, כדי לשמר את מה שיש, ועיסוק אין סופי במנגנון עצמו. כולם טופחים אחד לשני על השכם, מסתחבקים, מפארים כמה הרעיון והארגון נפלאים, עד שהפעילות עצמה, המקורית, לה התכסנו, כמעט נשכחת.
אלו הן תופעות טבעיות, הנגזרות מהטבע האנושי, אבל הבעיה החמורה ביותר מכולן, היא מחסור במידע וידע. אתה רוצה להתמודד עם זיהום ריח של קמינים? יגידו לך, אבל אתה בודד. אתה נכנס בקבוצה ושופך ממר ליבך, וכל מיני גרופים של ראש העיר יעשו ממך צחוק. העירייה החליטה משהו שפוגע לך בשכונה? אף אחד לא יבוא ויגיד לך, או יודיע לך. רוצה לדבר עם עו"ד לבדוק מה אתה יכול לעשות? תתחיל לשלם, והרבה, פשוט כי העיריה החליטה החלטה זדונית מתוך ידיעה שאינך יכול להתמודד איתה.
לכן, יצרתי את ארגז הכלים לפעיל החברתי. ארגז כלים שנועד להעצים אותכם, האזרחים. לתת לכם כלים להתמודד עם הרשויות, כלים לקבל החלטות מושכלות, בתחומי צריכה ונדל"ן.
