לפני זמן מה השתחררתי לגמרי מהרשתות החברתיות. וכך, מצאתי את עצמי וזמני בידי, ומחשבתי חופשיה לה למצוא לה דברים להינעל עליהם. ובמקום לשבת מול מסך המחשב אל מול שלשלת אין סופית של שברי מחשבות, עברתי אל הפורמט בו מחשבות עוצבו להן מאז המצאות הכתב – הרומן.
ויש בכך מקצב אחר, ואין היכן לסמן like, ואפשר להתעמק ולחשוב, ולהרגיש. ושום דבר כבר לא חשוב לעכשיו, ואפשר לדעת גם קצת אחרי. הרכיבה בשדות, חיברה אותי אל המקצב הטבעי של המציאות. במקביל, הפסקתי להתחבר לאמצעי האודיו וידאו הדיגטלים. אין חדשות בטלויזיה, אין תוכניות אקטואליה ברדיו. חזרתי להיות אדם אנלוגי.
החלטתי לחזור ולקרוא את אותם הספרים שהתרשמתי מהם במהלך חיי. לקרוא אותם שוב כבוגר. אם בעבר, קראתי אותם מתוך חדוות הנעורים, עכשיו אני קורא אותם מתוך תבונת הגיל. כך היה עם במערב אין כל חדש. רומן המגולל בתוכו כל כך הרבה אמת וכל כך הרבה מלחמה, שלא הייתי בטוח לעבור אותו בלי טלטלה רגשית הגונה.
לאחריו, בחרתי את "אדם הראשון", רומן ששוחזר מכתביו של הסופר המת, על ידי בני משפחתו. כך שזו יצירה בהתהוות שבהצהרה, ומעניקה עוד פן לקרוא, החשיפה העדינה אל תהליך היצירה של סופר. ולא סתם אחד.
האקזיסטנציאליזם, זרם פילוסופי שהוא כמו אור הנוגה מתוך כל תיאור הנוף והנפש שברומן. הוא ההתחברות אל ההוויה כפי שהיא, שאם האדם ישכילו לשלבו כמה שיותר בנפשו, הרי אולי יצליח להצמיח את הויפאסנה, אותה חדווה קיומית הנובעת מביטול העצמי. וכך, הרומן מצמיח תיאורים עדינים הזולגים כמו טיפות מים במערה קדמונית, ניצנוצי אור צבעוניים המשתברים מטיפות עלים ביער שבו הגשם פסק הרגע. ריח, מגע, אור, הכל בא לידי ביטוי ויוצר תצריף של יופי טהור, גם אם הרומן עצמו הוא מלאכה שלא הושלמה, אפשר עדיין להתפעל ממנו כמו ממקדש עתיק שלמרות שחלקו התפורר, יופיו עדיין מפעים כל צופה.
במערב אין כל חדש, הוא רומן המתאר את קורותיו של חייל צעיר, שנפשו מרוטשת אט אט על ידי המלחמה. ואדם הראשון, ביד הגורל, או סתם מתוך מקרה ובחירה מוזרה, מתאר את קורותיו של אדם של אדם שאביו נהרג במלחמה הזו. אם במערב אין כל חדש, עוסק במלחמה ובחזית ומעט בעורף, אז עכשיו אני שוקע אל העורף של אחרי המלחמה. וכמו בכל רומן גדול, כך גם כאן, האנושיות, האהבה, החמלה, היכולת להביט אל הפרטים הקטנים ביותר של המציאות, ואל האופן שבו הם משתקפים ומשקפים את האנשים החיים בתוכם. זה רומן, שכל דמות שבו, מדויקת, ואנושית, ויש מה ללמוד ממנה ועל החברה בו אנו חיים.
הרומן עצמו נע בין שלושה זמנים. אירועי המשפחה באלג'יר וקורות האב המת, זכרונות הגיבור מילדותו, והווה המתרחש בזמן מלחמת האזרחים באלג'יר. מלחמה, שזיעזעה את צרפת וקרעה את החברה הצרפתית. הצרפתים, ראו באלג'יר חלק מצרפת, בדיוק כפי שישראלים רואים ביהודה ושומרון חלק מארץ ישראל. עוצמת השבר והכאב של המתיישבים הצרפתים באלג'יר, מתעצבים לכדי מהות לאורך הרומן.
הרבה מהספרות המודרנית, ספרות שדות התעופה והפעולה, היא סיפורת בה בכל עמוד מתרחשת פעולות. זהו קודם כל סיפור, עלילה מהירה מורכבת מפרטים רבים, המנסה להציג תמונה, חזותית, נעה. כמו פזלו הכותבים אל הקולנוע, מקווים שביום מהימים יופק מהעלילה סרט. ואילו כאן, העלילה מתקיימית בין הקורא, אל העמודים ואל מהותו, כאדם. כל עמוד ברומן הזה, עמוס בתובנות רגשיות ושכליות הנוגעות בקורא. רומן כזה, צריך להיקרא מספר פעמים בחייו של אדם, כי העושר המדשן את הנשמה תלוי בבגרות ובמטען של הקורא. אין זו עלילה חיצונית המתוודעים אליה כאל צופים, אלא התרחשות פנימית, המעצבת את ראיית עולמו של הקורא ומשפיעה על כל רגע מחייו. במובן הזה, הספרות היא הכלי מרומם הרוח ביותר, משלימה את המוסיקה.
