רכיבת לילה לכפר תבור והקפת הכנרת

השנה, כמו בשנים עברו, החלטנו לנפוש את חופשת הקיץ בכפר הנופש עין גב. וזו הזדמנות שלי לנסות שוב לרכב לכנרת. בפעם שעברה, רכבתי בסתיו. לכן יכולתי לרכב ביום. אבל תנאי מזג האוויר הביאו אותי לרכיבת לילה. זה לא משנה באיזה כושר אתה, כאשר הטמפרטורת מטפסות מעל 30 מעלות, הרכיבה היא קשה. וקצת למעלה מזה, ממש יכולה להיות מסוכנת.

את המסלולים אני מתכנן באמצעות אתר המבוסס על openstreetmap. לרוב, התוצרים מאוד מדוייקים ומאפשרים לרכב לאורם. הפעם, ניסיתי מסלול קצת שונה, בעיקר בקטע בו אני גולש לעמק יזרעאל. בפעם שעברה, עברתי דרך רמות נפתלי, מה שדרש מאמץ לא פשוט. הפעם, מצאתי דרך נוחה יותר דרך קיבוץ דליה ומשמר העמק.

אני אוהב במיוחד את הרכיבות הארוכות מאוד. במהלך פעילות גופנית, הגוף עובר תהליכים. למשל, אחרי 40 דקות רכיבה לערך, הגוף נכנס למצב המורגש אצלי כ-"תחנת כוח". ההספק שאפשר לפתח גדל משמעותית, ואפשר לנוע עוד ועוד ועוד. עליות שנראו מפחידות, עוברות בלי חשש. הכאבים נעלמים. עוד שעה רכיבה, ונכנסים למצב של השקט. בו כל הרעשים נבלעים, והחיים עוברים לריחוף במעין דממה דקה ונעימה. אחרי 4 שעות, גם תחושת המאמץ המעטה שנשארה – נעלמת. ההרגשה היא כמו על אופניים חשמליים. אבל זה לא נגמר כאן. כי עדיין יש את שאריות המחשבה מטרדות היום יום. מתי שהוא, גם הם נגמרים. ומה שנשאר זו הוויה טהורה של חיבור מושלם לזמן ולמקום. זו הנקודה שאני מחפש. עוצמת החוויה היא כה גדולה, עד שהיא נשארת בי לעיתים שבועות אחרי הרכיבה עצמה.

 

יצאתי מהוד השרון, בערך בשעה חמש אחרי הצהריים. כבר מספר שבועות אני מתאמן בלילה. רכיבת לילה דורשת יותר ריכוז והיא הרבה פחות סלחנית מרכיבת יום. עוד סוגיה שהטרידה אותי, היא שאלת העייפות. כיצד אתפקד ברכיבה אחרי 24 שעות ללא שינה. (ניסיתי לנמנם במהלך היום, אבל לא הצלחתי).

 

רכיבה באופניים היא בעיני כמעט פעילות חשאית. נעים היכן שמעטים נעים, אין מצלמות תנועה, אין מצלמות מהירות, אין משטרה. נקודות המבט אל התרבות האנושית היא חיצונית. לא רק שהכל שקט יותר, אלא שמתקבלות פורפורציות אחרות לגבי הארץ והמציאות. לדוגמא, המרחקים בין ערי השרון לתל-אביב נראים קצרים להפליא כאשר מבצעים אותם באופניים. היחס של המדינה לסביבה, הזיהום הנורא הנראה כמעט בכל מקום, בעלי החיים המתרוצצים להם בכל מקום. הכל מרגיש אחרת כאשר נעים כיצור זעיר על פני האדמה. בפרט, אחרי כל כך הרבה שעות של רכיבה שהגוף מפוצץ בהורמונים מעוררים ומרגשים.

היה חם. חשבתי, שבמהלך הלילה, תהיה הקלה מהחום והרכיבה תהיה קלה יותר. אך לא כך. גם בלילה, השילוב של לחות וקיץ הוא מתיש. נעתי לאט. אט אט טיפסתי מזרחה. נכנס לישובים וקיבוצים קטנים מהשדות, רוכב בדממה הלילית וממשיך להתגלגל. במצב כזה, נראה שהזכרונות צבעוניים יותר, מזוקקים.

 

התנועה ביער מגידו לכיוון העמק, היא חוויה שכבר בהתהוותה ברור שלא תשכח. גם ביום, היער הוא נוף שונה. אך בלילה, הוא מלא רחשים ותנועות, הנשמעות ומורגשות קרובות, ובכל זאת, הן בלתי נראות.

בלילה, כמו בלילה, רכבתי אט אט בשביל, ולפתע מולי אני מבחין בעשרות זוגות עינים הבוהות בי, נראה ששני הצדדים היו מופתעים באותה מידה. רק אחרי כמה קריאות מדמות צפע מצידי (מעין "קססס קססס") הם החליטו לפנות את השביל. לפי סוג התנועה שלהם, הסקתי בדיעבד שמדובר בשפני סלע.

בעבר, נסיתי לצייד את עצמי בפיתות מלאות כל טוב. וכל פעם, מצאתי את עצמי נגעל מעצם המחשבה ללעוס אותן. ניסיתי למלא אותם במגוון ממרחים, בין אם מלוח או מתוק. בכל מקרה, פשוט לא התחשק לי ללעוס אותן. כך שאני נע בין תחנות הדלק הזמינות כיום למרבה השמחה גם באמצע הלילה, וכך אני מתדלק  עצמי בכריך. אלו הן נקודות של אור ואוכל, גיחה קטנה מהטבע חזרה אל התרבות האנושית, רק כדי לשקוע שוב אל המרחבים השחורים והשלווים. האווירה של תושבי המקום, היא לרוב רגועה יותר ומסבירת פנים, ואף עוד יותר כאשר צצים באופניים בשתיים לפנות בוקר.

הרבה מאוד שואלים אותי אם אני מפחד. והאמת, השאלות הללו באמת מעוררות בי פחדים. בפועל, כאשר אני עולה על האופניים ונכנס לשטח, הפחדים נעלמים. בשדות, הדברים תלווים בעיקר בי, באופן שבו אני פועל. הפחדים העיקריים שלי הם כאשר נע בישובים, וככול שהישוב גדול יותר וסואן יותר, כך פחות נעים לשהות בו. בעיר, רוכבי האופניים משלמים על טעויות של אחרים, בשדות, הטעויות הן של הרוכב, והמחיר, לרוב הרבה פחות גבוה. הרבה אנשים העירו שהישיבה על הכסא לאורך שעות מכאיבה להם. הפתרון הוא (מעבר לכיסא נוח) הוא להשתמש בכיסא כתומך ולנסות להפעיל כמה שפחות משקל עליו, ויותר על הרגליים. למעשה, ככול שרוכבים מהר יותר, כך נעזרים פחות בכיסא והוא פחות מטריד.

בניגוד לריצה, בה מאמץ ארוך מאוד הוא קשה ולעיתים אף מסוכן, ברכיבה, ניתן לנוע אט אט להימנע ממאמץ יתר. כל מי שיכול לרכב במשך שעתיים בשבילים במהירות של מעל 20 קמ"ש, יכול לרכב עשרות רבות של קילומטרים כל עוד יקפיד לאכול ולשתות כראוי.

 

כל המחשבות והטרדות נדחקות, כאשר יורדים מכיוון יער מגידו אל עמק יזרעאל. ירידה ארוכה ארוכה ארוכה בכביש סלול. כאשר הרוח מקררת והאופניים צולחים את האוויר בדממה. ואז, בסוף, העמק. מסביר פנים, מבלבל בכיוונים שלו. הלילה, זכרון של סתיו, בו האדמה נרגעת, נפתחת קצת וניחחות עדינים של רגבים, עלים וירק עולים, עוטפים ומתפשטים עד שהשמש תזרח ותחרוך שוב הכל.

 

לא הגעתי לכנרת הפעם. אחרי 130 קילומטרים נאלצתי לעצור ולחכות לחילוץ. מצאתי את עצמי בכפר תבור. ישוב נעים ומטופח, וכמו כל ישוב, חסר מקום מנוחה מוסדר לנעים בדרכים. בדרך, חשבתי שאם אהיה עייף, אוכל להיכנס לאחד המטעים ולשרוץ על האדמה. הפתעתי את עצמי והצלחתי לרכב לילה שלם בלי שינה, מתדלק בכוס קפה ומשקאות אנרגיה. לא ממש נהנתי מזה, אבל הוכחתי לעצמי שזה אפשרי. נימנמתי לי כמה שעות בגן ציבורי, בתשע עברתי בסופר המקומי והעמסתי על עצמי קצת פחממות. למרבה המזל, חום של מעל 35 מעלות, הניס את התושבים אל בתיהם, ויכולתי לנמנם בשקט כמה שעות בצל.

התוכנית המקורית כללה לא רק רכיבה לכנרת, אלא גם ניסין להקיף אותה בשביל סובב כנרת. לצערי, שביל סובב כנרת הוא יותר שביל כמעט סובב כנרת. לא רק שהוא לא באמת סובב את כל הכנרת, אלא גם היכן שהוא נמצא, לא תמיד נוח לנוע בו.

מצומת צמח ועד עין גב, זה שביל רכיבה סלול ונעים ביותר. ישנם מקומות מוזנחים יותר (כמו איזור קיבוץ האון) אך לרוב גם ילדים רכים לא יתקשו לרכב בו.

צפונה מעין גב, ניתן לנוע על שבילים בין החופים השונים. השבילים לעיתים לא ממש מתוחזקים. וכאן למדתי גם שבניגוד לאיזור הירקון, בכנרת ממש לא מקובל לתת לענפים לגעת בך, הם שמרנים ואוהבים לשמור עליהם חתיכות מהעור של העוברים בדרך.

צפונה ממלון כינר, אין למעשה שביל מסומן. ניתן לרכב גם קרוב לכנרת וגם בין השדות, אבל לעיתים נתקלים בהם בהפתעות, כמו גדרות כמעט שקופות ושלטים האוסרים על הכניסה. האיזור הוא איזור חקלאי, עם הרבה בקר (מה שנראה לי מוזר, כי בקר מזהם את מי התהום ולמעשה מטיל את גליליו אל הכנרת)  והרבה שבילים ארוכים ונעימים לרכיבה (שלא מומלץ לסטות מהם, לנוכח שלטי "מוקשים היזהר"). יש שם מקומות מגניבים שאפשר לשרוץ בהם שעות, אבל כאשר השמש עולה ומאיימת לאדות אותי, נאלצתי להמשיך ולרכב.

מגשר אריק ועד לאיזור כפר נחום, נאלצתי לעלות על הכביש. מכפר נחום ועד כביש 90, יש שביל נאה אך לא תמיד מסומן (באיזור הכנסיות, הוא נצמד לכביש הראשי) באיזור גינוסר שביל סובב כנרת אמור להיות על בסיס המוביל המלוח (תעלה מכוסה בטון המובילה מים מלוחים ממעינות בצפון לירדן בדרום, כדי לשמור על איכות המים של הכנרת). אי אפשר לרכב על המוביל המלוח, כך שגם באיזור זה רכבתי על הכביש.

 

צפונה, משם, עד לטבריה, ניתן לרכב על שבילים עם גיחות לכביש. מטבריה ועד חוץ צמח השביל מסומן אך לא מתוחזק ברמה אחידה (הוא עובר גם בשטחים שיש כאלו הטוענים השייכים להם).

החום בקיץ מהמם. עוצר חשיבה, מכביד על הגוף. לצערי, גלשתי לאמצע היום במהלך הרכיבה, והפתרון שלי היה לשפוך על עצמי בקבוק מים. בכל מקרה, אני מאוד לא ממליץ לרכב בכזה חום. יש סימנים לכך שמתקרבים לחום יתר. כאבי ראש, עירפול, ובעיקר, אם החולצה מרגישה יותר חמה מהגוף. אני מאוד ממליץ לא לבדוק את הגבולות, אבל כן ללמוד להכיר את מגוון התחושות המתעוררים תוך כדי רכיבה.

סיימתי בהרגשה של עוד. הרבה מאוד מהמכרים שלנו שואלים לקראת הקיץ "לאן אתם טסים". ואנחנו, לא טסים. ישנם אנשים המטפסים על הרים גבוהים במדינות רחוקות, כדי לבדוק את מעטפת היכולת. לרכב בקיץ באיזור טבריה נראה לי לא פחות מאתגר. אך יותר מזה, רכיבה בשבילי הארץ היא כמו רכיבה בארץ זרה. זו ארץ יפה, מגוונת, מאתגרת, מפתיעה. אפשר לשכוח היכן נמצאים ופשוט להיות.

הוד השרון כפר תבור

סובב כנרת באופני הרים

 

סיור מקורות מים ומלחמת העצמאות באיזור הירקון

התחביב שלי, שלא נגיד התמכרות, זו רכיבת אופניים בשטח. אני גומע עשרות רבות של קילומטרים ברכבי הארץ. רכבתי לבאר שבע מהוד השרון, ואף רכבתי לכנרת. בכל הרכיבות, ידעתי והרגשתי את הארץ באופן שלא העליתי על דעתי. אם בעבר, רציתי לנסוע לחו"ל, כיום, מה שאני רוצה זה מספיק זמן כדי לרכב לי באופניים לכל מיני מקומות. בארץ.

פוסט זה מוקדש למסלול בן 30 קילומטרים שאני מבצע בווארציות כאלו או אחרות (המפה בסוף הפוסט).

זווית הראיה המועדפת עלי

מאחר שלצערי אני לא יכול לרכב כל הזמן, אני מנסה לארגן לי כמה שעות מדי פעם ולצאת לשוח. אני מתגורר בהוד השרון, ומרחב המחיה הקרוב הוא מקורות הירקון.

הנקודה הראשונה שבה אני יורד לשטח היא מאחורי מושב אלישמע. איתרע מזלו של המושב שקרוב לבתיו עוברת תעלת מים שמובילה מי שופכים גולמיים, מישובים ערבים ויהודים מעבר לקו הירקון.

מכאן הביוב זורם עד שהוא נשפך לים

מעבר הבטון מאפשר לי לצלוח את הזרם ברכיבה. לא נראה לי שניתן לחצות אותו ברגל מבלי לחטוף חולרע. בכל מקרה, אני מעדיף לחכות לפני שאני רוכב מהר והבוץ מהגלגלים עף לו לפנים שלי. זרימת הביוב ממשיכה עד מושב עדנים, משם בצמוד לאיזור התעשיה של הוד השרון המוסיף לו זיהום ביד נדיבה, וכל התערובת הרעילה הזו נשפכת לירקון, וזורמת דרך רמת גן ותל-אביב, שיהיה לרוחצים בים במה לשכשך. זו אינה תופעה חדשה, אבל מאז הגשמים הראשונים הזרימה שוצפת. פניתי בנושא לעמותת צלול, העוסקת בניסיון לשמור על הסביבה מפני זיהומים. לדבריהם, הנושא נמצא בדיונים, ויש מצב, שתוך שנה וחצי המפגע יפסק.

כך זה כבר נראה בירקון מזרחית לרמת חייל

האיזור עשיר ומגוון מאוד. ובין העצים לנחלים ולבוץ, מדי פעם אני מבחין בחורבה. אין אלו סתם חורבות, אלא מבנים מרשימים, יפים, העשויים אבני גזית, מקומות שהושקעה בהם מחשבה, שבעליהם דאגו לפיתוחים יפים באבן.

חורבת אלמוילח מזרחית לקטע הכביש בין מחלף ירקון למחלף ראש העיר
המראה מכיוון כביש 5 (בנסיעה מזרחה, לפני מחלף ראש העין)

ניכר במבנה שזו בניה ערבית לפי אדני החלונות. המקום נבנה בהתייחסות אל הנוף והאקלים, כאשר בקיץ השמש מכה בצד הרחוק וניתן להשקף על העמק והירקון מהמרפסת. המקום כולל מרתף לאיחסון תוצרת חקלאית, והתקרות גבוהות, להקל על עומס החום.

למי בדיוק המקום הזה היה שייך? מי האנשים שבנו את המקום, ומתי הם הלכו מכאן? לא מצאתי בוויקפדיה העברית איזכור למקום, וגם לא ב- goolge maps. לכן הורדתי את אפלייקצית inakba ושם מצאתי את שם המקום. מסתבר, שהתגוררו באיזור (לפי דיווחי הפלסטינים) 400 איש. הווילה, כנראה הייתה שייכת למוכתר. (באפליקציה היא ממוקמת מצפון לכביש 5, ואילו בפועל, מדרום).

איזור הירקון מתאפיין בבוץ יוצא דופן בגועליותיו. הוא דביק, סמיך, עמוק מחליק ונשאר לאורך זמן. כאשר הבוץ מתייבש, הוא לא מתפורר, אלא מתקשה, הופך להיות עוד יותר מסוכן לרכיבה אני צולח בינות לשלוליות, עד שאני מגיע אל מאחורי הפרק הלאומי כפר הבפטיסטים, בו נמצא המבנה הזה, ששימש כנראה כתחנת קמח.

המבנה מורכב משתי קומות, התחתונה קדומה יותר, מאבן גיר, בנויה בסגנון ערבי, ואילו הקומה השניה עשויות לבנים אדומות. לא נתקלי בעיטורים כאלו באיזור, ואני משער שזו השפעה טורקית.

לפי ההסברים באתר "שבע טחנות"  היו 7 אבני רייחים בטחנת הקמח, ולכן האיזור נקרא 7 טחנות. לדעתי, היו 7 טחנות לאורך הירקון, אשר שימשו את האוכלוסיה בכל האיזור. מה שמעלה את השאלה, כמה אנשים התגוררו באיזור לפני קום המדינה, ובאילו נסיבות הם נעלמו.

המשכתי לרכב, לכיוון מסילת הברזל דרך מקורות הירקון.

פיילבוקס ליד פסי הרכבת במקורות הירקון

מבצר זעיר זה, נועד להגן מפני התקפות על מקומות אסטרטגים, כגון מסילת הברזל. ברור, שאם הוקם כזה דבר, בהשקעה ניכרת, הרי היה קיים צורך ביטחוני אמיתי. עמדות מבוצרות כאלו מוקמות היכן שיש התקפות חוזרות ונשנות. הבריטים הם אלו שייבאו את הטכנולוגיה לארץ. קיום המגדל מצביע על חוסר יציבות ביטחונית לאורך זמן.

האטרקציה הגדולה ביותר באיזור, בעיני, היא ברכת הגופרים. שלצידה גם שביל אופניים משובב נפש. שביל, שלמרות יופיו, אינו מהווה תחרות לתחושה של מים חיים בטבע, מים זורמים. שאינם מסריחים, ואינם עכורים. ויחד עם זה, אינם יותר מפסיק ממה שהמדינה מנצלת וגוזלת מהטבע (למרות ההתפלה).

בריכת הגופרים. שריד אחרון למאות שכמותה
מים חיים במקורות הירקון

כשרוכבים לצד מים, מרגישים את החיות שבהם. מים חיים הם כיף, הם מעוררי תחושה קלילה ובריאות. כה מעט נתקלתי במים שעוררו את התחושה הזו, ליד דבוריה, למשל, יש שביל מקסים לארוך הנחל היורד מהר התבור. וגם כאן.

פעם, היו מאות בריכות בכאלו באיזור. איזור ביצות בו זורמים כמויות אדירות של מים. מתקן השאיבה הענק לצד הבריכה, הוא אינדקציה למה שהיה יכול להיות כאן.

איזור הירקון רצוף בשרידים מרתקים מהעבר, שנראה, שעצם הזכרתם עלולה לגרום למישהו לחשוב שהיתה כאן אוכלוסיה גדולה שנעלמה, אי פעם לא מזמן. למשל, גשר טורקי זה, נמצא בצמוד לכביש 5, קצת מזרחה לבית קברות ירקון, למרות שהוא מתוחזק ונשמר, אין שום שלט המסביר על ההיסטוריה שלו ובן כמה הוא.

הגשר הטורקי (כביש 5, מזרחית לבית קברות ירקון)
גשר מודרני (כביש 471 מזרחית לפתח תקווה)

באיזור גם נתקלתי במה שנראה לי כדרך רומית עתיקה (אין שום תיעוד מסודר של הדרכים הרומיות שחצו את הארץ לרוכבה ולאורכה). אולי משום שלא נעים להודות עד כמה הכיבוש הרומי השפיע על כל רחבי הארץ ומה ההיה היקף ההשקעה של הרומאים בארץ, עד כמה הם פיתחו וכמה שיגשוג הם הביאו לכלל תושביה.

טחנת קמח נוספת, ויפה לא פחות, נמצאת קילומטר מערבה לערך מצומת ירקון. היא הרבה יותר מתוירת ונגישה בקלות ברכב מאיזור צומת ירקון. הנגישות הגבוהה שלה הופכת אותה למזבלה אחרי כל סוף שבוע שמשי. במהלך השבוע, אני נתקל בעובדים הטובים של רשות נחל הירקון המנקים אחרי הזבל שהישראלים משאירים בלב ערל.

תחנת הקמח מערבית לצומת ירקון

נראה שהמקום סבל הרס נרחב, ושופץ שוב, אבל במקום לנסות לשחזר את המבנה היסטורי (עם גג שטוח, כמו כל הבניה הערבית באיזור) מישהו הרגיש חובה לעדכן את המבנה עם בגג רעפים אדום צורם.

בדרך חזרה, אני חולף ליד טחנת קמח נוספת, כמה מאות מטרים מזרחית למחלף ירקון, זהו אתר פופלרי לצילומי חתונות.

טחנת קמח ליד מושב נווה ירק

ליד הטחנה הזו, נמצאת אולי הפינה המערבית ביותר בירקון בה ניתן להתרחץ. הביוב אינו מגיע לנקודה זו, ובשבתות המקום הומה ילדים ומבוגרים הטובלים במים להנאתם.

בריכה ברת טבילה בירקון

רכיבה באופניים היא הדרך האקולוגיות ביותר לסייר ברחבי הארץ. הגיפים והממונעים האחרים, נוהגים להרוס את הסביבה. חורשים את האדמה, יוצרים שלוליות ובוץ, רומסים חיים קטנים ומזהמים מים ואוויר. למזלי, לאורך הירקון יש שבילי אופנים שהאדמה בהם לא נחרשה ועל כן ניתן לרכב בהם גם בתקופת הגשמים.

אנדרטה לזכר הלוחמים שכבשו את ראש העין

אנדרטה מוזנחת זו, ליד מבצר אנטיפטרוס, הוקמה לזכר לומים שנפלו בתקופה שבה האצ"ל עדיין לא הצטרף לצה"ל. למעשה, כיבוש ראש העין נעשה על ידי תושביו היהודים של האיזור. מהוויקפידה העברית למדתי, שהאיזור נכבש על ידי חטיבת אלכסנדרוני (על שם נחל אלכסנדר), במבצע שנקרא מבצע מדינה. מעבר למילים היבשות, מתחילה להתגבש תמונה, על מלחמה שונה מזו שמנסים להציג בספרי ההיסטוריה בתיכון. עיינתי בתיאורים מתוך אפליקצית inakba של אירגון זוכרות, קראתי בוויקפדיה, ובעיקר, אני מטייל באיזור. מנסה להרגיש את הגאוגרפיה ואת ההיסטוריה בלי מסננים.

נוהגים לפאר את הקרבות בירושלים, ומבצע ההגנה על דרום הארץ. אבל מי זוכר שבטול כרם ישב צבא עירקי. שהלוחמים שבאו לכבוש את ראש העין, לא היו רק חיילים, אלא מושבניקים שפתחו את הסליק והלכו לדאוג שליישוב העברי יהיו מים. שהפעולות לאו דווקא רוכזו על ידי גורם אחד, אלא מדי פעם תושבים של יישוב יהודי הלכו לגרש תושבים של ישוב ערבי, שגם אלו בתורם נשאו נשק וידעו להילחם ולפגוע ביהודים. התמונה המורכבת היא של מאבק לאומי בו כולם לקחו חלק. אנחנו קוראים לקרבות הללו מלחמת העצמאות (ואילו הפלסטינים מנסים לגייס את רחמי העולם עם המושג "נכבה" אשר אמורה להקביל ל-"שואה"),

נראה, שזו היתה יותר מלחמת אזרחים, שהיהודים הצליחו להתארגן בה טוב יותר ושאף צד לא היה צדיק, אלא נאבק על על חייו מול הצד השני וניסה לכבוש כמה שיותר שטח. נראה, שהימין חושב שאסור לנו להזכיר שהציונים גירשו בכוח תושבים, ולשמאל לא נוח להזכיר שתושבים אלו היו עושים לנו אותו הדבר. והיכן שהוא, בין שני הצדדים, כולם מעדיפים להתעלם מהאמת, כך שכיום, ההסתרה הפכה להיות הבעיה האמיתית. (חוץ מהביוב שזורם, זיהום הסביבה על ידי מבקרים והתעשיה, ניצול מחפיר של משאבי טבע והרס שבילים על ידי כלי רכב ממונעים).

וזה המסלול:

מהמרכז לכנרת באופניים

מאחר שאין לדעת אם מי שהחל לקרוא, גם יסיים קריאה (ולו משום שרוח התקופה מחייבת קצרנות ואילו הנטיה של אלו הרוכבים שעות היא קצת הפוכה מכך), ועל כן, מן הראוי להביא את הנושא החשוב באמת, והוא להמליץ על נופש חורפי בצפון הארץ. האתרים ריקים יחסית, מזג האוויר אידאלי להליכה בחוץ ולרכיבה באופניים. מומלץ גם להגיע לביקור בחרמון, שגם אם אינו עוטה לבן, הרכבל הוא עדיין חוויה מרנינה.

יצאתי ברכיבה מוקדם מהבית. חמש בבוקר. לפני הזריחה. היה קר. אני לא אוהב קור. את המסלול הזנתי אל ה- gps כבר אתמול. בכל מקרה, את הקטע tהלילי רכבתי לפני יומיים, רק כדי לראות על מה מדובר ואם השבילים עבירים. עבר פחות משבוע מהגשם האחרון, ולרכב בבוץ, זה לא מעשי. השבילים הסתברו כנוחים לרכיבה, כך שלפחות לגבי השעתיים הראשונות של הרכיבה, הנחתי שיהיה בסדר. על חולצת הרכיבה עטיתי מעיל רכיבה. הוא דק וכבר הוכיח עצמו כהגנה יעילה כנגד קור, גם מתחת ל-10 מעלות. הרגליים, במכנסיים קצרים, אם הגוף חם, גם השאר בסדר. כאשר ממש קר, אני מצמיד קרטון על החזה.

אני מאוד אוהב לרכב רכיבה ארוכה. מראש, הקצב הוא רגוע, איטי, ההנאה מהדרך רבה, אין באמת לחץ להגיע לאן שהוא בזמן, העיקר להגיע, לא כזה חשוב מתי. אם כי מאוד רציתי להגיע אל הירידה לכנרת לפני החשיכה. לא היה לי ברור מה איכות השביל היורד, ולרדת כזו ירידה, בחושך, נראה לי קצת גבולי. כבר מספר פעמים, שהייתי בטוח שאני מגיע אל שפת הצוק המוביל לכנרת, וכל פעם הסתבר לי שיש עוד עליה, שאולי אחרי זה אוכל להתחיל לרדת אל האגם. אבל כל עליה, היתה למעשה הכנה קטנה וקצרה לעליה הבאה, בהתחלה, עוד הייתי מתבאס כל פעם שהבנתי שהירידה היא רק מנה ראשונה, אחרי זמן מה, קיבלתי את הדרך בהשלמה. ניסיתי למצוא את הקצב בו אוכל לעלות ולטפס לאורך זמן. המחשבה על האגם הממתין לו שם למטה, כמו קורא רק לי מעבר לגבעות.

והנה, אני מטפס, חצי שעה של טיפוס רציף וקצת הליכה כדי לשחרר את השרירים, ואני בטוח, שבקצה, וודאי, אוכל להציץ ולראות את הכנרת, לפני השקיעה. ואכן, אני מוצא את עצמי משקיף אל האגם, מדרום. מזווית שמעולם לא צפיתי בו. ואני לא חושב שיש כביש לכנרת שלא עליתי בו או ירדתי בו. והאגם נראה לי כפי שמעולם לא ראיתי אותו. חדש. וזו שעת שקיעה, ואני ארד את הירידה הזו בחשכה. בזהירות, בזהירות, לאט, לאט, כך ניסיתי להרגיע את עצמי.

ואני כבר רחוק מדי מהישוב האחרון, ואני לא ממש יכול לקרוא לחילוץ שיעזור, כך שיש רק כיוון אחד אפשרי: למטה. אמרתי לעצמי, נרד קצת בשביל, אם זה יסתבר נורא מדי, נעלה בחזרה. וההתחלה, היתה מענגת. שביל כבוש, לבן, כמעט ללא בורות, ואני יורד עשרות מטרים בקלילות, נהנה מהנוף ומהרוח, כמו דובדבן מתקתק בסוף רכיבה של 10 שעות.

הולך ומחשיך, יש לי שני פנסים, ואני מרגיש שעד לדגניה, הכל יהיה רק מתוק. ואז פתאום, באחת העקומות, השביל הופך להיות לסידרה של בורות, אבנים וסלעים. ואני מוצא את עצמי מלהט על האופניים, הזרועות נושאות בעומס כל הגוף ושלמותי הפיזית תלויה באופן שבו הצמיד הקדמי יצליח להיאחז בקרקע. פאק, אני בחושך מוחלט, ירדתי יותר מדי מכדי לעלות, אני כל כך קרוב לכנרת, לא אוותר עכשיו. ואם אפול, ואם אשבור משהו, מי יכול לבוא לחלץ אותי כאן. ובכלל, זה די מטופש, שלא נגיד מטומטם, לרדת כזה שביל בחשכה. אז עשיתי את זה לאט לאט. העיקר לא ליפול. והכל אפוף חשכה, ואין צליל, רק ריחות של שדות, והרעשים המכניים של האופנים והצמיגים על גבול האחיזה. ומדי פעם אני מרים את העיניים ומביט אל החושך הענק הזה המשתרע לפני, מבחין בקצוות של אור מהישובים הסמוכים, וזה מרגיש כל כך גדול. אני כמו נמלה היורדת בזהירות על שפתותיו של מכתש ענק. וזה מרגיש כל כך זר, כל כך לא ישראל, ויחד עם זה, כל כך יפה וביייתי וחלק ממני. לא חשבתי שימאס לי מירידות, ובכל זאת, כל סיבוב שאני עושה אל עוד סידרה של סלעים, בורות ודרדרת, מקרב אותי יותר אל תחושת הנימאס כבר מהשביל הזה.

ואני מוצא את עצמי שוב על שביל נפלא, ורוכב, בכוחות אחרונים, אל אורות של ישוב קרוב, ואני מקווה, נאחז בתקווה שאני מרגיש שהיא אולי אשליה, שזה אחד הישובים הקרובים לכנרת, אולי בתיה העליונים של המושבה כנרת. אבל משהו לא מרגיש בסדר, אני מנסה להיצמד לאשליה שהאגם פה ממש ליד בחושך. אני מפדל בקושי ליישוב מדרום, דרך ריחות של מזבלה, שישר העלו זכרונות מהצבא. ואני מתקרב אל האורות, ושואל את עצמי "מעניין באיזה ישוב אני" והנה, שלט גדול מברך את פניי "סופר יבניאל". פאק. יבניאל, זה ממש לא קרוב לכנרת. הערכת המרחק והגובה שלי ממש לא מחוברת למציאות. יש לי עוד המון המון לרדת.

סטיתי כבר מהמשעול המתוכנן ואני שואל את עצמי, האם לעצור עכשיו, האם לבקש מזוגתי לבוא לאסוף אותי. אני בודק ב- gps ואני מאתר שביל שיחזיר אותי חזרה אל המסלול המתוכנן. כך לפחות אני מקווה. תחילת השביל, שלולית גדולה. ואם שאר השביל כך, אין מצב שאוכל להמשיך לרכב. אני יורד בשביל הזר, והוא בסדר, נחל קטן לחצות, ועדיין המון חוסר וודאות. פתאום, אני מבחין מרחוק בדמות, שנראית כמו עטויה כולה בזקן גדול. מזמן לא שמחתי לראות בן אדם, להרגיש שאני לא תקוע בשום מקום, שאני לא המשוגע היחיד שמבלה בלילה בשדות זרים. אנחנו מתקרבים, ואני מבחין בקושי בדמות רוכבת באופניים. אני מברך אותו בעליצות, והוא ממשיך לרכב. הבטתי בו רגע, והוא נראה לגמרי לא רוכב ישראלי טיפוסי. אולי אחד מהתייריים העושים את שביל ישראל. בלי ציוד מיוחד, על אופניים הנראים עתיקים ולא מתאימים למשימה ובלי פנס. הזהרתי אותי באנגלית שיש לו עוד טיפוס ארוך. והוא ענה בעברית צברית "אל תדאג, יהיה בסדר".

כמה עשרות מטרים אחריו, אני מבחין ב-4 פנסים המרצדים אט אט בעליה. 4 רוכבים, מצויידים במיטב הפנסים ומיטב האופניים, מתנשפים עמוקות. בירכתי אותם לשלום, אבל נראה לי שהם לא יכלו לפרגן אפילו נשימה קטנה לטובת תשובה.

אני ממשיך לרכב, ירידות ארוכות ונוחות. לכל איזור בארץ, יש את הנשמה שלו. את האווירה, של הריחות, הצמחים, האדמה, מזג האוויר. כל איזור, מבורך בייחודיות. עזבתי את ההר, והגעתי אל קסם הדלתה של הכנרת. זו דלתה קטנה מאוד, אך התחושה של ביצת מים מתוקים עתיקה עדיין מפעפעפת בה. תחושה של ביטחון, של חום, של האגם הקרוב והמתוק. וכמה מאות מטרים אחרי זה, אני שם. משקיף אל הכנרת, כל כך גדולה, כל כך משדרת את מהותה, מובנת מעכשיו אחרת. מורגשת אחרת. כל כך הרבה פעמים נהגתי כאן, והנה, אני כאן באופניים. הכל מתחבר.

אחרי שירדתי אליה מההר, חצי קילומטר של ירידה אנכית, בלילה. כשרוכבים בחוץ, כשנעים כאלו מרחקים בכוח השרירים, ההבנה של האדמה, ושל האגם ושל ההרים, היא אחרת. הרכב המנועי מנתק מההקשר. לא היה לי מושג שהטיפוס יהיה כל כך קשה לקראת הכנרת. מה כבר זוכרים, כאשר העיסוק העיקרי בנהיגה הוא לשמור על העירנות.

יצאתי ב- 5 בבוקר. בניתי על קצב תנועה מוצע של 15 קמ"ש כמו שעשיתי בדרך לבאר שבע. ההתחלה, אכן הייתה מאוד נוחה. שלא נגיד תרפיה. תפיסת המרחב, המרחק, המקום, משתנות כאשר רוכבים באופניים.

באיזור חדרה, אני מבחין מבעד לערפילי הבוקר, בתעלת מים רחבה, ואז המים זזים. כאילו חלק מהמים מתקדם לכיוון השפה. התחושה הראשונה שלי היתה "פיל", ואחריה "היפופותם". שלמיטב ידעתי נכחדו מהארץ. מבט נוסף גילה שזהו חזיר בר. ואני רואה את הדבר הזה נע במים  ואני ירא. זהו בעל חיים כה גדול וכה חזק, שמזנק לתוך תעלת מים בקור של 6 מעלות, מניע גל של מים בעודו פלס את דרכו אל השפה ומתחיל לרוץ כאילו אין מחר. ידעתי, שאם הוא מחליט לפנות לכיוון שלי, אין לי מה לעשות. אני פשוט חלש וקטן וחסר אונים מול בריאה אדירה שכזו.

נזכרתי בו, כמה עשרות קילומטרים לאחר מכן, כשאני מטפס אט אט על גבעה ברמות מנשה. האדמה באיזור נוראית לרכיבה, בעיקר עבור אופניים בעלי זנב קשיח ומתלי קדמי בסיסי. ואני אט אט מטפס, ומבחין לצידי בשלושה חזירי בר רצים במקביל. אם ושני גורים. הם מטפסים ורצים כמו שגור כלבים משחק בדשא. לא ניכרת בהם כל עייפות בזמן שהם רצים במעלה הגבעה, אני מביט בהם מתרחקים, מקפצצים להם באופן חסרי מאמץ, מקרינים אושר וחוסר דאגה, שוב, אני מרגיש את עצמי חלש וקטן, מה שלא פוגם בתחושה ההנאה מהמקום, הזמן והאוויר.

כל איזור בארץ כל כך מיוחד. ממישור החוף, בעל האדמה החולית, אל גבעות קירחות, ומשם אל כיוון עמק יזרעאל. הצליל הדומיננטי ביותר ששמעתי הוא קולות ירי. אני גולש מגבעות רמות נפלתי לכיוון יער מגידו, והנה אני שומע צרורות מקלע ארוכים, ירי מנשק קל ופיצוצים. באופק, אני מבחין בכלי רכב צבאיים בתרגיל. איזור מוזר זה, ברגע שאני עוצר, המון זבובים עטים עלי. עקפתי את התרגיל הצבאי, וירדתי ביער מגידו לכיוון העמק.

אני לא מתורגל בסינגלים, וגם אם כן, דברים חביבים כמו ביער בן שמן. ואילו הפעם, מסלול מכשולים של ממש. אני מברך את מוסך האופניים על הצמיגים, הגלגלים והבלמים. בכל מקרה, הבלמים הקודמים שלי היו בסוף דרכם, ולא הייתי רוצה לרכב באיזור הזה עם בלם שקרס.

העמק, כה רחב וחם. האדמה שלו פוריה, תחושה של מרחב ושל חום שלא חוויתי בשום מקום אחר בדרך. מרגיש כמו שהמסע לרוחבה של הארץ הוא גם מסע בזמן. באיזור התעשיה של כפר סבא, הבחנתי בדמויות גוחנות מעל להבות, מנסות להתחמם. עניי הארץ משוועים לחום ולפרנסה. משם, המשכתי דרך המושבים המובססים, בהם טירות קטנות משתבצות להן בינות לבתים הישנים ורוב אלו המשקימים אל הקור של הבוקר הם תאילנדים. הלאה, אל שכונות ההרחבה והישובים החדשים בעמק חפר. אך כאן, בעמק יזרעאל, נראה שהזמן עמד מלכת, אי שם בשנות השבעים, וזכיתי לברכת שלום הלבבית ביותר בכל הטיול, מחקלאי עברי בעמק.

וכך, המשכתי, לאורך מסילת העמק החדשה, לכיוון הר התבור. לשמחתי, משפצים את הכביש, וכך מצאתי את עצמי מתגלגל על דרך עפר משובחת, בירידה ארוכה ארוכה.

ביציאה מדבוריה, חתכתי לכיוון מזרח. מוזר בעיני, שצומת כה עמוס, המנקז את התנועה מעפולה צפונה, עדיין אין בו רמזור.  אלו המנסים להשתלב בתנועה, יש שדה ראיה צר, אני חוצה את הכביש העמוס, ומרחוק מבחין בשביל סלול. זה אכן שביל, הנע לאורך נחל תבור. והוא כה יפה, כה מעודן, משתלב בין העצים בעדינות לא אופיינית לשבילים המתוכננים כיום. פינת חמד מיוחדת, יש מעט נחלים זורמים בארץ, ועוד מעט יותר כאלו שיש לאורכם שבילים טובים לרכיבה, אך יתרה מזו, התושבים המקומיים נראה שממש נהנים מהשפע הזה. הולכים להם בזוגות לאורך השביל, נהנים מהטבע כמות שהוא. רוב הישראלים שפוגשים בחוץ, עושים משהו. משתמשים בטבע על מנת להתאמן, להגיע ממקום למקום. ואילו נראה שתושבי הארץ הערבים פשוט נהנים לטייל בחוץ.

ובכלל, נראה שהארץ נטושה. מעט מאוד אנשים מסתובבים בחוץ. עברתי דרך מושבים וישובים בכל שעות היום, וברובם הרוב נראה סגור. התריסים מוגפים, אין כמעט מכוניות על הכבישים. האם כולם ספונים בבתיהם מול הטלויזיה והרשתות החברתיות?

על המפה זה נראה מעט, כמה עשרות קילומטרים, שעתיים, מקסימום 3 שעות רכיבה. איחלתי לעצמי שאני אמשיך בירידה עד לכנרת. כל כך רציתי לצפות בה, להריח את רוחה ולהתפלש בניחוחה. זה חלום כה עתיק להגיע אליה באופניים. להרגיש אותה כמו שהרגישו אותה אלו שהלכו אליה שבועות ברגל, בלי משוכות זכוכית והניתוק של הרכב הממונע והכביש הסלול.

הציוד שלי די פשוט, חוץ מערכות התיקון הרגילות לאופניים, אני לוקח איתי עוד ליטר וחצי מים ומשקה ממותק על הסבל, שמן שרשרת, מנעול אופניים, מטען לטלפון פנס לאופניים ופנס ראש. 4 פיתות חצויות עם מילויים מגוונים (ריבה, חומוס, טחינה, מטבוחה) תפוצ'יפס עבור המלח וצ'ריוס בשביל האנרגיה. אני משתמש ב- gps וכל חצי שעה אוכל חופן צ'ריוס וכל שעה חופן תפוציפס. השילוב הזה הוכיח את עצמו מוצלח למדי ומאפשר לי לרכב שעות. בעומסים, אני צריך לאכול קצת יותר. בכניסה לעמק עצרתי בתחנת דלק ואכלתי כריך. מזונות שהם כבדים יותר, כמו בשר, או אפילו פלאפל עלולים לגרום לתחושה לא טובה.

כל כך הרבה פינות חמד חוויתי בדרך וכל כך הרבה מעשי אדם להבדיל. מקורות נחל תנינים החרב והמסולע, האופן שבו כביש 6 מצלק את הנוף, מה זה לעלות מאות מטרים, לצלוח סוגי אקלים ואדמה, כאילו שארץ ישראל כוללת בה דגימות מנופים מכל העולם. תחושת הטוהר מהשהות בחוץ, והדממה הזו, ההולכת ומתעצמת ככול שעובר הזמן, עד שהיא הופכת לבת הלוויה המועדפת לכל דבר.

אני מברך את מזלי שאני עובד במשרה גמישה, המאפשרת לי לחבוק את השדות שעות בשבוע. אני חושב שהאופן שבו שוק העבודה הישראלי דורש 9 שעות במשרד, בנוסף לשעתיים עמידה בפקקים, הוא חורבן לבריאות הנפשי והפיזית של הישראלים. לרכב בשלווה ולראות את מחול השדים של הלחץ, שנובע מכלום ומוביל לכלום מלבד מצוקה, זה עצוב. הרכיבה מעניקה פרופרציות, מביטים על המציאות ממרחק, פרספקטיבה לגבי הדברים הנכונים. באופניים, אתה תמיד קטן, תמיד חלש לעומת המכוניות, האופנועים, העליות והכבישים. אשליית העוצמה והשליטה נגמרות, כי כאשר כל כך חלשים, אין אפשרות לנסות לשלוט, אלא להשתלב, לעבוד עם הסביבה כדי לקדם את עצמך.

רכבתי כבר לבאר שבע, וזו הייתה חוויה נפלאה. הרבה פחות קשה מהנוכחית. יש תחושה טובה אחרי רכיבה של 3 או 4 שעות. אבל אחרי 7 או 8 שעות רכיבה, השינוי הוא כה עמוק שהוא נשאר הרבה זמן. תחושת האושר מהפעילות מהטבע נטמעת, מתערבבת באופי. החוויות מתרחשות בכזו עוצמה, שהן חוזרות אלי שוב ושוב. וככול שהרכיבה ארוכה יותר, וככול שהבדידות מובהקת יותר, כך הזכרונות חיים יותר.

 

 

זהירות סובב תל-אביב 2017, קראו מה קרה בסובב טורקי תל-אביב 2015

חבר שאל אם אני מגיע לסובב תל-אביב. נכנסתי לאתר, וואלה, הזדמנות לרכב קצת עם רוכבי כביש, יכול להיות נחמד. לא היו לי יותר מדי ציפיות, ואני לא משתגע על אירועים המוניים, אבל חשבתי שאופניים זה אופניים, ונסתדר. רציתי גם לראות אם האירוע מתאים לילדים, ואולי גם להפוך אותו לאירוע משפחתי בשנה הבאה.

עלות ההשתתפות היא 80~, וכוללת חולצה שלא לבשתי. כי אני לא אוהב תלבושת אחידה. ישנם 4 מסלולים. אחד למשפחות, 8 קילומטר, 20 קילומטרים, 40 ו-60. נרשמתי ל-60, שמשמעו 3 פעמים הקפה של תל-אביב. איילון דרום עד וולפסון, חציה של יפו, טיילת עד נמל תל-אביב ושדירות רוקח.

אין לי אופני כביש, אני רוכב בשבילים. העליתי את לחץ האוויר וקיוותי לטוב. שעת הזינוק היתה 6:30. החלטתי לוותר על העמסת האופניים על המכונית, חניה ושיט, והגעתי ברכיבה. 15 קילומטרים הם חימום נחמד.

באיחור אופנתי, התחלנו עם המקצה השני, של ה- 40 הקילומטרים. לא היה שום ניסיון להדריך את הרוכבים ברכיבה נכונה, וגם לא היו סדרנים רכובים להדריך ולהזהיר. כך שדי מהר, כל המסלול היה עמוס ברוכבים בלתי מנוסים שרכבו ללא שום מחשבה על מה שהולך סביבם. אני חושב שאפשר היה להדריך את הרוכבים הפחות מהירים לרכב יותר קרוב לימין.

בפירסום, האירוע קודם כהזדמנות לרכב בכביש המהיר ללא מכוניות, להנות מהדרך ומהנוף. מעשית, הרכיבה חייבה עירנות והתחמקויות תמידיות מרוכבים שזיגזגו בין הנתיבים. לא היה בינה לבין הנאה מרכיבה דבר, אלא אם החלום שלך זה להיות טייס חלל בשדה אסטרואידים.

לי לא היו שום יומרות לרכב מהר, לא הגעתי להתחרות, אלא לרכב בסבבה. מאידך, הגיעו קבוצות של רוכבי כביש שזו אחת ההזדמנויות היחידות שלהם לרכב באופן כזה במסלול הזה. וזה היה עצוב. עצוב לראות אותם מנסים לפלס את דרכם בין הרוכבים, עצוב לראות את מספר הכמעט תאונות, את העצבים ואת הפצועים פזורים לאורך המסלול.

ממש לא ברור לי מדוע לא שולבו בין הרוכבים סדרנים שניסו קצת להדריך את האנשים. להסית רוכבים איטיים לימין, לשמור לפחות בנתיבי איילון את הנתיב השמאלי לרוכבים המהירים ולעשות קצת סדר בין ההמונים שתפסו מחסה מתחת לגשרים.

באתרי החדשות דווח על 40 פצועים, להערכתי, מספר התאונות והאנשים שנפגעו היה הרבה יותר. הכביש היה צר מלהכיל את המסות של הרוכבים, ומהקפה להקפה המצב הפך גרוע יותר. אם בקרב הרוכבים של מסלול ה- 40 קילומטרים היו צעירים ובני נוער, הרי כאשר הגיעו הרוכבים של מסלול ה-20, זה היה כבר ערב רב של ילדים והעקיפה הפכה לבלתי אפשרית. מתחת לכל הגשרים הצטברו רוכבים מותשים ופצועים.

קיים גם מסלול משפחות, של 8 קילומטרים (לאורך שדרות רוקח) ועל פניו המצב אצלם נראה טוב יותר ופחות עמוס. אבל אז נשאלת השאלה, בשביל מה לשלם בין 55 ל-79 שקלים לרוכב (יש הנחה למשפחות עד 4 רוכבים) אם בסופו של דבר מדובר על חוויה שהיא במקרה הטוב מפוקפקת ובמקרה הפחות טוב, ממש מסוכנת? בסופו של דבר, מדובר על מוצר, והמוצר אמור לספק רמה מינמלית של חוויה ושירות. ולהערכתי, סובב תל-אביב לא רק שלא מהנה, אלא עלול ממש להזיק.

אם מישהו מתכוון להגיע לסובב תל-אביב, כדאי לזנק במקצה הראשון, לסיבוב אחד. אחר כך, זה פשוט לא כיף. ויש עוד פרטים קטנים ומטרידים, למשל, מדוע יש הנחה רק לקבוצות של 4?

האם כדאי לשלם סכום כזה עבור רכיבה של 8 קילומטר על הכביש, כאשר במקביל לו קיימים שבילים סלולים ונעימים לרכיבה, שביום רגיל, בשעה כזו הרבה פחות צפופים?

בקטעים מסויימים של המסלול, הגעתי לזמנים טובים יותר כאשר רכבתי לבד ביום חול, גם כאשר המסלול בטיילת עמוס יחסית.

נראה לי גם שאין ממש דוחק מוסרי לשלם עבור אירוע, אם אפשר פשוט להצטרף אליו ולרכב. אין שום מניעה להכנס אל המסלול באיזור הטיילת ופשוט לרכב, בלי חולצה ובלי מספר. אבל לפחות בלי תחושה שמשלמים על חוויה שהיא במקרה הטוב נחמדה רק בגלל האנדופינים.

אחרי המסלול, רכבתי הביתה בשבילי הירקון. השבילים היו ריקים ונעימים, תחושה רוגע ושלווה מילאה אותי. כל כך רחוק מההמולה המסוכנת והשואנת. מי שרוצה לרכב עם המשפחה, יכול בבוקר שישי לרכב מחוף הצוק ועד רמת החייל בשבילים בטוחים ומהנים בלי לבקש טובות ובלי לשאת בגאון שם של עוד מותג של קפה שהוא באמת לא משהו.

בדיעבד, הסתבר לי שמכר שכבר ניסה את סובב תל-אביב 2013 הגיע לאותן מסקנות. כך שלצערי כנראה שהמארגנים אינם מסיקים מסקנות וסובב תל-אביב 2016 לא צפוי להיות בטוח יותר או מהנה יותר.

הערה בעקבות רכיבה של חבר בסובב 2017: מאחר שמדובר על 3 סיבובי רכיבה, האימה שבסיבוב האחרון (סיבוב הילדים) גרמה לו לרכב במלוא עוזו את שני הסיבובים וכך הוא הגיע לסיבוב השלישי לפני שהילדים הוזנקו (כל סיבוב הוא 20 קילומטרים, וההזנקות הן בשעות עגולות, כך שאם מבצעים שני סיבובים ביותר מ- 20 קמ"ש, ניתן להימנע מזמן הפציעות)

המלצות לתזונה ברכיבת אופניים ארוכה

בעבר, כתבתי את הרשימה המצורפת כרגע בהמשך. הדברים אז נכתבו על סמך מידע שקראתי ברשת, ודברים שניסתי בהתאם להמלצות. מאז, הבנתי שהתבססות על פחממות תעשתיות פוגעת הן בכושר לטווח הקצר והן לטווח הארוך. על כן, התחלתי לנסות לבדוק כיצד אוכל להמשיך לנוע לטווח ארוך, הפעם, בהתבסס על עקרונת הפליאו. רכיבה ארוכה היא מבחינתי רכיבה שמחייבת לאכול תוך כדי, באופניים, באופן כללי, זה יותר מ- 50 קילומטר בשבילים. בערך 3 שעות של תנועה רציפה.

כל אחד מתייחס לפליאו באופן שונה, אני בעיקר מקפיד על התרחקות מכל מוצר מזון תעשייתי (מה שאני לא יכול לראות בעין מהיכן הגיע), הימנעות מחיטה ומוצריה ולולא מוצרי חלב. מאחר, שאת הרכיבות הקודמות שלי ביצעתי בהתבסס על דגני בוקר תעשייתים וכריכים מתחנות דלק, הייתי צריך להתחיל מלוח חלק, כאשר נקודת הבסיס שלי: ההמלצות לתזונה עד כה אינן בהכרח נכונות. צריך לבדוק הכל מההתחלה.

אחד העקרונות שנתקלתי בהם לרוב, הוא שצריכת של פחממות טובה בזמן תנועה. הרבה מאוד רוכבים עושים שימוש בחטיפי אנרגיה ובג'ילים. מוצרים שמכילים לרוב תוספים שונים, ואני פוסל אותם ולו בשל העקרון שככול שחיי המדף של מוצר ארוכים יותר, כך הוא מקצר יותר את החיים של המשתמשים בו (שדי מקביל לעקרון ש-לא לצרוך מוצרים המפורסמים בטלויזיה או בכלל).

מצאתי שצריכה של פרות הדר, תפוחים, אגסים ותמרים היא נהדרת. בניגוד למקובל לחשוב, גם כאשר רוכבים הרבה, הסיבים של פירות ההדר לא מפריעים לתנועה. אפשר לפדל ולאכול בכיף. הספיגה של פירות מהירה והם מכילים גם מים רבים, מינרלים וויטימנים שעושים רק טוב.

עוד מוצר שבאופן עקרוני ממליצים להתרחק ממנו בזמן מאמץ, הוא בשר, והגרוע מכל – שומן מהחי. מסתבר, שגם ההמלצה הזו לא מדוייקת. אפשר לאכול המבורגר מבלי לחוש הכבדה – כל עוד מוותרים על הלחמניה. יש כאלו שיראו באכילת המבורגר בלי לחמינה חטא. בעיני, אם המוצר מחייב שיעטפו אותו בגלוטן, כנראה שהוא לא מספיק טוב בעצמו. במקומות טובים, גם אם מוותרים על הלחמניה אפשר להתענג על הקציצה. היתרון של בשר שכזה, הוא בכמויות המלח התואמות המקלות על ספיגה חזרה של המינרל הכל חיוני הזה. במקום לשתות קולה, מיץ פירות טבעי יספק מנה גדושה של סוכרים.

באופן טבעי, כאשר נעים לטווח ארוך, נעים לאט יותר ובמאמץ פחות. התנועה הזו, היא בעיני מזיקה פחות לגוף ומאפשרת מגוון רחב יותר של מוצרי מזון. כאשר נעים בשטח, אפשר להנות מפירות העונה. פירות הדר בשדות ותפוזים סינים בשכונות ההרחבה. בליסת אשכולית תוך כדי רכיבה היא עונג מיוחד.

היתרון הגדול של וויתור על פחממות תעשתיות היא שנפילת הכוח פחות חדה. כאשר צורכים פחממות תעשתיות ומאגרי האנרגיה בגוף נגמרים, הנפילה בביצועים היא מאוד חדה. למעשה, נפילה. כאשר נעים באמצעים טבעיים, אומנם מרגישים מחסור בכוח, אבל הוא פחות חריף.

עוד יתרון הוא ביכולת ההתאוששות. אחרי רכיבה של 70 קילומטרים, בהתבסס על תזונה תעשיתית, תמיד הרגשתי עייף והייתי צריך זמן רב, לעיתים אף יום שלם להתאוששות. לעומת זאת, כאשר אני נע על בשר ופירות, זמו ההתאושושת מינמלי. למעשה, כמעט אין תחושה של עייפות.

הפוסט המקורי:

הדברים מתבססים על מה שקראתי ברשת ומה שניסיתי בעצמי. אני לא איש תזונה או רפואה.

בעקרון, אדם המסוגל לרכב תוך כדי מאמץ, במשך שעה, יכול לעשות את זה גם פי שניים יותר. ומי שעושה באימון שעתיים רכיבה, יכול לעשות גם שמונה, אם יתדלק את גופו כראוי.

לגוף יש מספר מאגרים של אנרגיה בגוף, הזמינים והגדול ביותר נמצאים בדם ובשרירים ובכבד. אחרי בערך שעה עבודה (תלוי בכושר, ובשיגרת האימונים) לגוף נגמרת האנרגיה הזמינה, הוא צריך להתחיל לפרק אנרגיה שומן. זה תהליך שלוקח יותר זמן.

על מנת לאפשר לגוף להמשיך לנוע בקצב גבוה, יש לספק לו אנרגיה זמינה. האנרגיה הזמינה ביותר (מלבד סוכר, המספק למעט זמן) היא באמצעות פחממות רצוי כאלו המתפרקות לאט יחסית. לא צריך לספק יותר אנרגיה ממה שהוא צורך. במצב אידאלי, הפחממות מתפרקות בקיבה בקצב שבו הן נצרכות בשאר הגוף. לוקח לקיבה בערך 20 דקות לפרק פחממות. כך שכדאי להתחיל לאכול עוד לפני שהמאגרים נגמרים (אז מאוחר מדי, וחייבים לעצור לנוח). למעשה, צריכה אחידה של פחממות תאפשר להמשיך לנוע ללא הפסקה שעות ארוכות.

כמו כן, יש לספק לגוף מים. מים משמשים לקירור ושומרים על הנפח הדם, כך שהגוף יכול לצרוך חומרי תזונה וחמצן, וגם להתפנות. הקיבה יכולה לספוג בערך 750 סמ"ק בשעה (לפי הכתוב ברשת), בכל מקרה, כנראה שלא כדאי לעבור את הצריכה של ליטר מים בשעה, כי מרגישים את זה. כדאי לצרוך 250 סמ"ק כל רבע שעה.

חייבים גם מלח כדי להמשיך לתפקד. הוא חשוב לתנועה כמו סוכרים ומים. יש לצרוך כמויות דמיניות של מלח. תמיד מזהירים מעודף מלח, אבל לא מציינים שאנשים המזיעים הרבה, חייבים מלח, אחרת המים לא יוכלו להיספג בגופם כראוי. חוסר מלח בא לידי ביטוי בהשתנה מרובה. בזמן רכיבה קשה לבחין בכך. כדאי לעצור כל כמה שעות עד שמתחיל לצאת שתן, זו אינדיקציה חשובה למצב הכליות.

רבים מהרוכבים עושים שימוש בג'ילים, אבל לא חייבים.

יש כאלו המדללים מיץ בטעם בפירות ביחס של אחד לשלוש, ומוסיפים מלח עד שמרגישים אותו.

אני עושה שימוש בדגני בוקר מדגנים מלאים עלק (זה בעיקר גושי סוכר) וממיס אותם בפה עם מים. יש הלועסים תמרים. נראה לי אידאלי למרחקים ארוכים זה דגני בוקר + פיתות עם מגוון מילוים. לאספקת מלח, אני משתמש ב-תפוציפס (מזון שנראה לי מסוכן בתנאים רגילים כמו סיגריות :).

מומלץ לא לצרוך חלבונים ושומנים תוך כדי רכיבה. פיצה, הולך בסדר. פלאפל פחות, כריכים הולכים טוב, אבל בכל מקרה, אחרי ארוחה, כדאי להוריד קצב (למי שאוכל תוך כדי רכיבה, כמוני)

לאורך זמן, יש להקפיד כמובן על תזונה עם חלבונים וויטמנים (הגוף צורך יותר b12 ו- c).

אחד הדברים החשובים שלמדתי שאם ני מתחיל להרגיש לא בטוח ברכיבה, אם הסיבוב לא בא לי כפי שצפיתי, אם אבן הפתיעה אותי ולא שמתי לב, אז אני צריך להוריד את הקצב ולבדוק טוב טוב מה אני עושה. כל הזמן צריך להיות מודעים למצב הגוף. שרירים תפוסים, יכולים להיות אינדקציה למחסור במלח. עדיף ללמוד את הגבולות מאשר לנסות לעבור אותם.

 

עלויות רכישה של אופניי הרים לשבילים

התחלתי לרכב בספטמבר 2014. זה היה בערך לפני שנה ו- 4000 קילומטרים. רכבתי ביום ובלילה, בגשם ובחמסין. בעיר ובשדות. זו היתה שנה גדושת חוויות, כמו שרק שבירת שיגרה רצינית, כדוגמת הצבא או נסיעה לחו"ל יכולה לספק. למדתי על הסביבה שבה אני חיי יותר מאשר אי פעם, ואני מחשיב עצמי כמומחה זוטא לשבילים באיזור הירקון.

אך הדברים לא באים בחינם, ומן ראוי, שמי ששוקל להיכנס לתחום, ידע פחות או יותר את הסכומים המדוברים. אני אציין את המחיר הנראה לי סביר, לא הזול ביותר, אלא המוצרים שיספקו תמורה נאה וטובה למחירם. אני מתייחס לאופניי הרים, לרכיבת שבילים.

אופניים: חדשים עד 3000 ש"ח. אפשר גם יד שניה. אני מאוד מרוצה מאופניים ברמת הכניסה של יצרן ידוע. יצרן ידוע מבטיח שילדה איכותית, ואת שאר החלקים אפשר לשפר אחרי זה. לרשימת המותגים "הידועים" אפשר לחפש אחר best bicycle 2015 או להציץ באופניים של הרוכבים במירוץ ה- hlc  לרוכבים חדשים עדיף לרכב אופנים עם זנב קשיח (בלי קפיץ מאחורה). אבל הכי חשוב – לוודא שנוח לרכב עליהם. כל היצרנים מספקים פחות או יותר את אותם מכלולים. אין צורך ביותר מ-8 הילוכים בגלל השיניים האחורי (סה"כ 24). אלומניום הוא החומר המומלץ בעיני לרוכבים מתחילים, וגם לא תשיגו חומר אחר ברמת המחיר הזו. יש כאלו המעדיפים אופנים עם גלגלים בקוטר 26", אני אוהב את היציבות של ה- 29" ויש כאלו שירצו את דרך הביניים בדמות ה- 27.5".

קסדה: 200 ש"ח.

פנימיות עם חומר אטימה כנגד תקרים: 40 ש"ח לפנימית.

פסגומי למניעת תקרים: 100 ש"ח.

משאבה: 80 ש"ח (רצוי עם פעולה כפולה, ששואבת גם בסגירה וגם בפתיחה).

תיק אוכף: 200 ש"ח.

רב כלי: 50 ש"ח (בחו"ל).

פנסים: 200 ש"ח.

פדלים ונעלי רכיבה 500 ש"ח: רוב האופניים יגיעו עם פדלים מאוד בסיסים, שיתקלקלו במגע עם מים ובוץ. כדאי גם לרכוש נעלי רכיבה, כי נעליים רגילות ישחקו מאוד מהר. בהתחלה לא נעלתי את עצמי לפדלים, כיום אני כן מחובר, אבל אני לא חושב שזה כה משמעותי.

ידיות אחיזה (גריפרים): 100 ש"ח. ברכיבות ארוכות הרעידות גורמות לכפות הידיים להירדם. ידיות אחיזה איכותיות בולמות חלק מהרעידות.

כפפות רכיבה: 70 ש"ח. להקל על הירדמות הידים ולהגן על במקרה של נפילה חלילה.

בנדנה: 100 ש"ח. כיסוי ראש לספיגת הזיעה ולהגנה מהשמש.

מכנסי רכיבה: 300 ש"ח. מספקים איוורר ונוחות. יש כאלו המעדיפים מכנסים צמודים מלטקס המשמשים גם כתחתונים, אני מעדיף מכנסים רחבים.

חולצת רכיבה. 250 ש"ח. אני משתמש בחולצה בעלת שרוולים ארוכים, גם בקיץ, להגנה מהשמש.

gps, מכשיר ניווט: 1000 ש"ח.  לשימושים של רכיבות בנות מספר שעות ולמעקב רכיבה, אפשר לעשות שימוש באפליקציות כגון strava. אך כאשר רוצים לרכב מרחקים ארוכים או שרוצים לנווט, ולתכנן מסלול מראש, מכשיר כזה הוא חיוני.

  • עמידות: המכשירים שנועדו לרכיבת שטח ישרדו בלי שריטה נפילות שהיו מרסקות לחתיכות כל מכשיר סלולרי.
  • סוללה: ניתן להחליף סוללות שניתן לרכוש בכל מקום ולא צריך להסתמך על סוללה אחת פנימית.
  • מסך: המסך בנוי לתצוגה גם באור יום מלא.
  • דיוק: חלק מהמכשירים מתבססים גם על מערכת הלווינים האמריקאים וגם על הרוסית. מה שמבטיח דיוק ואיכון מהיר מאוד.
  • עיצוב ונוחות: המכשירים מאפשרים התאמה מאוד גבוהה של הנותנים והתצוגה.
  • הפרדת תפקידים: זה מאוד עצוב להיתקע בשטח, זה עוד יותר עצוב כאשר מכשיר הניווט שלך הוא גם הטלפון ונגמרה לו הסוללה.
  • כדאי לשים לב שאפשר לרכוש בקלות גם מתאם לאופניים. יש מכשירים שנועדו לרכיבת כביש וכוללים גם מסך מגע. בשטח, אין לכך כל יתרון, ועדיף מכשיר קטן ועמיד כגון ה- garmin etrax 200.

לא רכשתי את כל הפריטים בהתחלה. רציתי לוודא שאני באמת נתפס לעניין. עם הזמן, רכשתי עוד פריט ועוד פריט, רק אחרי שראיתי שאני באמת צריך אותם. בהתחלה רכבתי עם ביגוד ספורט רגיל ונעליים רגילות. אבל אני מאוד מרוצה מהציוד היעודי.

קיימות מספר חנויות בארץ שהתרשמתי מהן לטובה. את הבגדים שלי רכשתי מ- funktier (יושבים בדרום תל-אביב). המחירים הוגנים והשירות איכותי. המוצרים עצמם טובים ושרדו שימוש אינטסיבי וכביסות שהיו שוחקות כל בגד אחר. (אחרי כל רכיבה, כביסה :).

עוד חנות נחמדה בהרצליה, בעלת מגוון נדיר היא shop harim.

לצערי לא מצאתי חנות אופניים שאני יכול להמליץ עליה בלב שלם.

המטרה לא היתה כלכלית, אלא משיקולי בריאות וחסכון בזמן. מאיזור הוד השרון, יעיל ומהיר יותר להגיע לחלק נכבד מאיזור גוש דן. בתחשיב גס של עלות של שקל לקילומטר, האופניים כמעט כיסו את עצמם, בשנה, אבל זו באמת ההשלכה השולית ביותר. השלתי מעצמי מעל 10 קילוגרמים, ואני מניח שהסרתי מעל 20 קילוגרם של שומן והרווחתי 10 קילו שרירים. (שרירים שוקלים פי 3 יותר משומן ליחידת נפח). אך כל אלו מספרים שלא מייצגים את השיפור בתחושה. כי כל מיני אי נעימויות קטנות שהחלו להצטבר ייחסתי לגיל (45 ב"ה) ואילו מבחינת התחושה, כל קילוגרם שהוסר הצעיר אותי בשנה. כך שאני לא זוכר כבר מתי הרגשתי כל כך נינוח, רענן ובמצב רוח מרומם. זו לא רק היכולת לבצע דברים שחשבתי שהם דמיוניים, אלא גם שגם החמסינים וגם הקור, כמעט ואינם מפריעים. אדם הנמצא בכושר, הוא אדם אחר.

התנאי הראשון לשיפור עצמי, הן ברכיבה והן בכל תחום אחר, הוא שליטה. והדרך להבטיח שליטה מתבססת על  שיגרה. רק כאשר מייצבים את החיים בשיגרה ניתן לראות את הנתיב לשיפור. כאשר הגעתי למסקנה שזהו, צריך לעשות מעשה, החלטתי שהעבודה הבאה תהיה במרחק רכיבה מהבית. בדיעבד, פסלתי מספר מקומות שכיום הייתי שמח לפתח שיגרת רכיבה אליהם. כי הפאן האמיתי, מתחיל כאשר רוכבים לפחות שעה.

אני עובד כיועץ ועל כן מדלג ממקום למקום. התקופה שהכי נהניתי בה, הייתה כאשר רכבתי 60 קילומטרים ביום, מהוד השרון להרצליה פיתוח וחזרה. ההישג המשמעותי ביותר היה 250 קילומטרים בשבוע. זו באמת חוויה מרוממת, בה נמצאים בהיי תמידי. שילוב של הרכיבה עם רחצה בים הוא בשתי מילים "גן עדן". כשאשר טובלים את הגוף הלוהט במים הקרים, באמת לא אכפת משום דבר. רק הכאן ועכשיו נקלטים בתודעה.

ארץ ישראל של השטח והישראלים של השטח הם אנשים אחרים ממה שפוגשים בערים. רוב הרוכבים נוהגים לברך אחד את השני בשלום, כאילו היו אנגלים. אך יותר מזה, גם אותן בהמות גסות של הכבישים, הגיפים, נוהגים לעיתים מאוד קרובות להאט כשהם מבחינים ברוכב כדי לא לחנוק אותו באבק.

מה זה docker ולמה זה מגניב לאללה

בזמן האחרון, יש הרבה מאוד דיבורים על docker, אך לעיתים, קשה להבין מה בדיוק היתרונות של הטכנולוגיה ומה היתרונות שהיא מביאה עימה. docker היא עוד דוגמא בה טכנולוגיה חופשית לא רק מציגה פתרון חדשני הנותן מענה לבעיות מורכבות, אלא גם דוגמא למהירות המסחררת שבו טכנולוגיה שכזו כובשת לה שוק. הפרויקט הוא בן שנתיים לערך, ואין כמעט חברה שלא מגלה בו עניין. כל ענקי הטכנולוגיה לוקחים בו חלק. ונראה שהוא אפילו תרם להצהרה של מיקרוסופט "Microsoft love Linux"

דוקר היא דרך לארוז אפליקציות. האפליקציה נארזת כשהיא מבודדת מהמערכת המארחת, והיא מקבלת כתובת רשת ייחודית המאפשרת לגשת אליה. האפיקלקציה נארזת עם גירסה מאוד רזה של מערכת ההפעלה. אם מערכת הפעלה רגילה כוללת ספריות רבות לניהול החומרה, הרי במקרה של docker, זו מערכת הפעלה רזה מאוד, הכוללת רק את הרכיבים ההכרחים לפעולה תחת מערכת מארחת. בשל אופן העבודה הזו, היעילות של המערכת מאוד גבוהה. למעשה, קיים אובד ביצועים כמעט זניח של 3%.

טכנולוגיית סמי וירטואלוזיציה שכזו קיימות כבר זמן רב. בסולריס, קראו לזה zones ואילו בלינוקס, כבר שנים שאפשר לעבוד עם containers. אבל מה שדוקר הביא, הוא נוחות המאפשרת גמישות מאוד גבוהה ושיפור משמעותי ביכולת לנהל כמויות גדולות של אפליקציות.

כיום, עבור חלק נכבד מחברות הטנכולוגיה, הענן מאפשר שידרוג של מערכות הייצור. אם בעבר, עוצמת מערכות הייצור הייתה מוגבלת לכמות הברזלים הנמצאים במרכז המידע, כיום, ניתן באופן אוטומטי להרחיב את מערכות הייצור בהתאם לצרכים. אם יש יותר תנועה לאתר, ניתן להזניק במהירות יחסית גבוהה עוד מכונות ולספק את הביקוש. יחד עם זה, הזנקה של מכונה היא פעולה הלוקחת זמן מה. לעיתים, אף רבע שעה עד המערכת עולה ומגדירה את עצמה. בנוסף לכך, יש גם להגדיר, לשדרג ולנטר צבירים גדולים של מכונות.

ישנם כלים רבים שנועדו לבצע את משימת הניטור וההגדרות מעבר למה שמאפשרים ספקי הענן השונים. ansible, chef, docker הם רק חלק מהכלים הללו. שימוש בדוקר, עשוי להקל הן על הזנקה של מכונות חדשות והן על הניהול שלהן.

היתרונות שדוקר מביא הן:

כלי הגדרה פשוט לייצרת image של המערכת. קובץ ההגדרה של דוקר מאוד פשוט להגדרה. הגדרה של מערכת יכולה לכלול הורדה של כלי תצורה כגון capisrano או ansible, והגדרות ספציפיות לאפליקציה (באמצעות משתנה סביבה, למשל). לאחר שנוצר ה- image ניתן להעלות אותו אל מאגר (repoistory) ומשם להוריד אותו אל מערכות הייצור. אם בעבר, היינו צריכים לגשת לכל מכונה ולבצע את ההגדרות, הרי עכשיו מעלים את האפליקציה "הארוזה". כל מה שנשאר, זה להוריד את הקבצים העדכניים אל המכונות ולהפעיל אותם.

יחד עם זה, צורת האריזה הזו מחייבת שינוי במבנה של אפליקציות. כי מערכות docker הן readonly. ז"א, מידע לא אמור להישמר על המכונות. זו סוגיה שיש לפתור באופן שיבטיח את שרידות המערכת.

נניח, שאנחנו רוצים להחזיק עבור המתפתחים מערכת לניהול באגים וטיקטים, כגון jira. מערכת זו, דורשת מידי פעם משאבים (למשל בחיפוש) אבל רוב הזמן, כמעט לא דורשת משאבים. ניתן לשמור אותה במכונה יעודית, אבל אז התשלום בענן יתבצע כל הזמן, גם כאשר המערכת לא עובדת, וגם מחוץ לשעות העבודה. מאידך, ניתן לארוז את המערכת ב- docker על מכונה חזקה, המבצעת עוד פעולות. רק באותם רגעים שיש צורך במשאבים, היא תקבל אותם, כי המשאבים של המכונה משותפים. ניתן לעשות זאת גם באמצעות מערכות קלאסיות של וירטואליזיצה, אך הן מוגבלות לעבודה על ברזלים, אי אפשר להריץ באופן יעיל וירטואלוזיציה בתוך מערכת וירטואלית. docker, לעומת זאת, עובד גם תחת מכונות וירטואליות, מה שמאפשר לבצע את המשחקים הללו על מכונות בענן. כמובן שמדובר רק על מערכות לינוקס. יש מעין דוקר גם לחלונות, אבל לדעתי אין יתרון טכני בעובדה בחלונות, רק חסרונות.

כאשר בודקים את המשאבים מהזווית של המכונה המארחת, לכל אחד מהדוקרים יש גישה אל כל הזכרון. לינוקס עושה שימוש בטכנולוגיה של shared memory. כך שאם יש קטעי זכרון זהים, הם יהיו משותפים לכל המכונות.

במכונות לינוקס, כאשר מעלים, לדוגמא, מספר מופעים של אפליקציית java, למשל tomcat, שכל אחד מהם לוקח 1gb של זכרון, הרי הצריכה הכללית לא תהיה 10Gb אלא עשויה להיות הרבה פחות, מה שמבטיח יעילות שימוש בחשמל וגם חסכון ניכר בעלויות השימוש בזכרון. אך במקרה של docker, מאחר שהמכונות לא שומרות מידע, מקבלים הלכה למעשה מספר מופעים של אותה אפליקציה, העושים שימוש באותו זכרון, אך מספקים שירות בנפרד.

כמו כן, ניתן לראות את כל התהליכים הרצים בכל מכונות מתוך המכונה המארחת, זאת בניגוד למערכות וירטואליזציה קלאסית בהן מתוך המכונה המארחת רואים רק תהליך אחד.

יחד עם זה, docker מחייב תכנון שונה של האפליקציות, כי docker הוא stateless. הוא לא שומר מידע עליו. לכן, יש לשמור את כל המידע של המכונה מחוץ למכונה, למשל, בבסיס נתונים או במחיצה משותפת.

ניתן לראות ב- docker מעין נגזרת של git אך במקום לאחסן קוד, מאחסנים אפליקציות, תהליכים. כאשר מבצעים שינוי ב- image, מה שעולה אל ה- repository הוא רק ההבדלים. כך שמובטחת יעילות גבוהה, ובנוסף, ניתן לחזור בקלות אל גירסה קודמת (rollback).

מאידך, ל- docker יש כמה מגבלות. אחד העיקריות, היא נושא האבטחה. קיימים חורי אבטחה המאפשרים לאפליקציה לחרוג ממרחב הפעולה שלה ולהשפיע על אפליקציות אחרות.

אך הבעיה העיקרית היא ניהול הרשתות. אנחנו מעוניניים לדעת בדיוק אילו docker הוזנקו ולהפנות אליהם תעבורה. המרוץ לבניית מערכת התשתית שתיתן פתרון מלא לניהול הנושא נמצא בעיצומו, אך נכון לרגע זה ועד כמה שיודע לי, אין עדיין אף מערכת הנותנת פתרון מלא, למרות שיש כנראה כמה פתרונות טובים מאוד. אני משער שזה עניין של זמן, ולא הרבה. (גוגל ואחרים לוקחים חלק במירוץ). חברות כמו google מדווחות על הזנקה של מאות אלפי dockers כל יום.

לא מדובר על מהלך צדדי של התקדמות טכנולוגית, אלא משהו הנוגע לבסיס התפיסה של האופן שבו מספקים שירות. המשמעות היא כה נרחבת, שנראה שזו אחת הסיבות שמיקרוסופט החליטה לפתוח את מערכות זמן הריצה של טכנולוגיית dotnet כך שהן יוכלו לרוץ תחת לינוקס בעזרת mono. אם בעבר, כדי להריץ אפליקציות dotnet היית צריך שרת חלונות, עם כל הסיבוכיות בניהול מערכות אלו, באמצעות docker ניתן יהיה להזניק בקלות ולנהל צביריים של dotnet הרצים תחת לינוקס. יש גם איזו טענה שטכנולוגיה דומה ל-docker תרוץ תחת חלונות. אך  נראה שבשל חוסר הגמישות של המערכת בנוסף למגבלות ניהול הזכרון (אין shared memory, רק shared library) זו טכנולוגיה שאם תתפתח, תהיה מוגבלת בביצועים וביכולות. יחד עם זה, נראה שמגבלות של מערכות חלונות לבצע עבודה בעומסים גבוהים היא כבר נתון שספק אם ישתנה אי פעם.

 

הסוסיתה, הכנרת וכפר הנופש עין גב.

נראה שלישראלים יש דואליות בכל הנוגע לתוצרת הארץ. מצד אחד, מפצירים בנו לרכוש תוצרת הארץ ויש תחושת גאווה לאומית בכל הנוגע לתעשיית ההייטק, ומאידך, אולי מימי הסוסיתה ואולי בגלל הנטיה המובנית בישראלית לנסות לרמות היכן שאפשר, קיימת לעיתים איזו תחושה, שתוצרת הארץ משמעה איכות ירודה. כך או כך, כאשר בחרנו לערוך את הנופש השנתי שלנו בכנרת, אנשים שאלו "אז למה אתם לא טסים?"

ישנן הרבה סיבות מדוע לא לטוס, והמחיר הוא לאו דווקא אחת מהן. נופש במלון ישראלי, לא יהיה זול בהכרח יותר מנופש בכריתים. טיסה לחו"ל היא לאו דווקא חוויה מרנינה, בפרט אם זו טיסת לילה המבטיחה יום ראשון של עייפות. ויש גם את נושא איכות הסביבה. כי טיסה, לא רק שהיא צורכת כמויות אדירות של דלק לכל נוסע, אלא גם שהיא עושה את זה גבוה גבוה, מבטיחה פיזור מחריד במיוחד של גזי חממה.

גם הכנרת המסכנה, האגם המתוק הגדול בארץ, לא זוכה לעדנה. היא עולה לחדשות בעיקר כאשר המפלס שלה נמוך, הישראלים מתייחסים לחופיה אל כאל אסלה. חלק גדול מהחופים נפלו קורבן לפירטיות אדמות. הגדה המערבית תלולה ומסולעת וטבריה נטועה בה כמו שומה שככול שמתקרבים אליה היא נראית כעורה יותר ולחוצה יותר. אגמים גדולים יותר בעולם זוכים להגנה מפני זיהום סירות המנוע, ואילו בכנרת מטרטרים אופנועי הים וסירות המנוע כאילו אין מחר. אחר הצהריים חובקת את האגם רוח הסוחפת מהחופים המערביים ומסכנת את הרוחצים.

כבר שנים רבות שאני פוקד את הכנרת. לפני 20 שנה לערך, לפני שהגיפים פרצו בסערה אל הכבישים ואל כל חלקה אדמה בתולית בהרס וששון, ניתן היה להגיע עם רכב משפחתי עד לשפת המים, טיפה דרומה מחוף גולן. נהגתי לקפל את המושבים במכונית הישנה והלא ממוזגת, להכניס כמה מזרונים, והופה, חדר נייד על שפת הכנרת. פותחים את דלת הבגאז ומקפצצים אל המים. זה היה זול וזמין. ואילו כפר הנופש עין גב, הוא לא ממש זול, וגם לא ממש זמין. מי שרוצה להזמין מקום, כדאי שיחליט על זה חצי שנה מראש.

 

החום בכנרת מהממם. טיפה דרומה מהכנרת, בקעת בת שאן, היא אחד המקומות החמים בארץ. מד החום ברכב הראה בלי בושה 47 מעלות. וגם חוף כפר הנופש עין גב שמר מספר ימים על מעל 40 מעלות. אך נראה, שהחוף הזה, כמו ניתק מהישראליות. אולי זה המיקום, בין ההר למים אשר מבטיח כמות אדירה של אור הזורם ושוטף את כולם. אולי זו החוויה הזו הגאוגרפית הייחודית בקנה מידה עולמי. כי הכנרת היא האגם המתוק הנמוך ביותר בכדור הארץ. מה שמבטיח אור מיוחד. הקרינה מסוננת בזכות 200 מטר נוספים של אוויר ואדים. אך יותר מכך חוף עין גב הוא הנקודה שבה צוקי השבר הסורי אפריקאי קרובים ביותר אל מי האגם. כך שהאור והחום מגיעים מלמעלה, מלמטה, וגם מהצד.

כפר הנופש נושק לאגם, והמרחק מהביתנים אל המים יכול לא לעלות על 100 מטר. החום האדיר, יחד עם לחץ האוויר הגבוה, מחלחל פנימה. אנשים רגועים יותר, אולי כדי לחסוך באנרגיה. ואולי משום שהאנשים המחליטים לוותר על הדיוטי פרי בשביל הכנרת, הם לא בהכרח הישראלים הטיפוסיים.

הצבעים רווים יותר. כשיוצאים מהחדר הממוזג, וצועדים אל קו המים, עולה אט אט ההכרה בחום הכמעט לא יאמן, והגוף כמהה להפוגה כל שהיא. החוף עצמו, בניגוד לחופים אחרים בכנרת הוא חולי, נטול אבנים. המים שקופים ודגים קטנים מקבלים אותך במחול של ברכה עד שהגוף שוקע אל תוך המים החמימים. זה אושר גולמי. זה יותר טוב מהים, כי אין מלח. זה טובל בטונות של אור מנצנץ, זה רגוע כמו שרק הטבע יכול להיות רגוע.

בניגוד לכפרי נופש אחרים באיזור, הלב של כפר הנופש עין גב הוא האגם. אין בריכה, אין פעילויות רועשות לילדים. זה מתאים לאנשים רוצים להתמזג בנוחות אל הטבע. השהות באגם, מעייפות, ואחרי מספר שעות, רוב הנופשים נמלטים אל המזגן שבחדרים. אחר הצהריים, מתחילה לנשוב רוח מהמערב, סוערת את האגם ומשנה את פניו, כמו היה ים.

אני אוהב להרגיש את הטבע. עבורי, השדות הם הקובעים את המקצב הנכון של החיים. וככול שלמדתי להעריך יותר את הטבע, כך למדתי להתפעם יותר מכפר הנופש הזה. הוא אומנם השתנה עם הזמן, הקרוונים המרוטים פינו את מקומם לחדרים בנויים. כבר אין מתחם קמפיינג ואוהלים. יש קצת יותר חדרי אירוח ויש ארוחת בוקר. אך האופי של המקום נשאר כפי שהיה. לא מרגיש צפוף. החוף רחב והאנשים בו מעטים. והאור השופע ממשיך לעטוף את הכל בהילה ייחודית. אני בטוח שיש מקומות יפים וטובים כמו כפר הנופש הזה, אני לא חושב שיש מקום נוסף על הפלנטה הזו שהוא טוב ממנו ולו בגלל שהוא ייחודי כמו ים המלח או האברסט. כמו שהמציל אמר "גן עדן", כי התחושה והרגע הזה, בו הגוף הלוהט טובל במים החמימים היא קמאית כמו לחזור לרחם. זה מקום מעומעם, אחר.

 

זן ותכנון מסלולי רכיבה באופני הרים

אחד הדברים המגניבים באופניים, שאפשר להגיע איתם ממש רחוק. בנוסף לזה, הן עוברות בכל מקום. כמעט. מקסימום, מעמיסים על הכתפיים. יחד עם זה, נסיעה למרחקים, בשטח, דורשת הכנה. בעיקר, לבחור מסלול נכון.

בחו"ל, גוגל מציעה מסלולי רכיבה. בארץ, משום מה, יוק. תוכנות כמו strava מאפשרות תכנון של מסלול, אפילו תוך התייחסות לרכיבות של אנשים אחרים, אבל התהליך הוא ארוך, מייגע, ולא בהכרח מספק תוצאות ראויות.

openstreetview הוא לא רק אתר, אלא זה פורמט. פורמט גאוגרפי שמאפשר להגדיר בצורה מדוייקת מאוד תווי שטח ומה למעשה יש בשטח. מאחר שהרעיון מאחורי הוא חופשי, להנגיש את המידע, אז יש גישה מלאה לכל הנתונים. לכל אחד.  מאחר שהפורמט חופשי, והמידע חופשי, התאפשר פיתוח של אלגוריתמים משוכללים המאפשרים ניווט ברמה גבוהה מאוד.

אתר המסלולים הזה מאפשר לתכנון ניווט לפי פרמטרים. מאחר שהנתונים שהוכנסו למערכת כוללים גם את סוג הדרך (מהירה, כביש, דרך עפר וכו') ניתן לבקש מהמערכת להימנע מכבישים מהירים, ואז, היא תיצור ניווט שבילים.

בדקתי את התוצאות במסלולים שאני מכיר, ולעיתים קרובות הייתי מופתע. שבילים שההבדלים בינהם זניחים, עדיין המערכת התייחסה אליהם בעדיפות הנכונה. זה לא מושלם, ויש קצת בעיות ממשק, אבל זה הטוב ביותר בשטחי מדינת ישראל. ואת המקומות אפשר להקליד גם בעברית.

המסלול שהמערכת הציעה מאיזור כפר סבא לבאר שבע, היה הרבה יותר מדוייק וחכם מזה שניסיתי לבדוק במשך שעות מול מערכות אחרות.כוחה של התוכנה החופשית.

 

כללי זהירות לרכיבה עירונית באופניים

עד לא מזמן, רכבתי דרך הוד השרון, רעננה, הרצליה אל הרצליה פיתוח. למדתי כמה דברים, חלקם כמעט על בשרי. החלטתי לרכב מרחק כפול רק לא לחזור לרכב בעיר. ובכל זאת, לפעמיים חייבים.

בלילה שימו עליכם פנסים. רצוי גדולים. ובגדים זוהרים. גם בקיץ.

סעו לאט. על המדרכה.

חוץ מההמדרכה הרכיבה הבטוחה ביותר עובר אופניים הם כבישים צרים. עם מעט תנועה. כמו רחובות צדדיים.

גברים לא מסתכלים מספיק. רכיבה מהירה תפתיע גברים שהתעצלו לשלוח עוד מבט לפני שנכנסו לצומת, כי הם חושבים שהם שומכאר על קו הזינוק.

נשים לא מעריכות מרחק נכון. היא קלטה אותך, אבל לא קלטה באיזו מהירות אתה נע עליה. זה שאיזה מסתכלת עליך,לא אומר שהיא הבינה שעוד רגע אתה נעוץ בדלת הקדמית שלה.

קשה לשמור על חוקי התנועה בעיר. הם מאוד פוגעים ברכיבה. חד סיטרי, רמזורים אדומים ומעברי חציה לא מתחברים טוב על חציה של עיר בעשרים דקות.

אפשר להגיע למהירות גבוהות מאוד באופניים. מספיק כדי לפגוע במישהו ולהרוג (ולההרג)

הרצליה עיר נפלאה לאופניים.

העיר מכוערת, הטבע כל כך יותר יפה.  כמה שפחות לרכב בעיר, ככה יותר טוב.