נולדתי בשנת 1971. בשנות השבעים, כילד, היתה לנו מעט טלויזיה. אני זוכר את הצפיה בשחור לבן שוב ושוב בניתוח צפרדע. בחמש וחצי היו תוכניות. רובן לא ממש ענינו אותנו. אבל היינו צופים. לפעמים אני רואה תוכניות נוסטלגיות על כמה היה מגניב לצפות בתוכניות כמו שלוש ארבע חמש וחצי, או הקרסולה, יש לי סודות, או ריץ רץ. אותי רובן שיעממו. אבל צפיתי.
אומרים שהמשיכה לצפיה בטלויזיה היא תכונה גנטית. שתמונות מרצדות מושכות את העין כחלק ממערכת הגנה של הגוף מפני סכנה. ואכן, כשהטלויזיה פועלת, העין אליה ישר נמשכת.
לאחרונה קראתי שיש מתאם בין צריכה של תרופות נוגדות דכאון לבין צפיה בחדשות. הטענות הבסיסיות אומרות שכאשר צופים בחדשות באסון, נוצרת תחושה כאילו האסון מסכן גם את הצופה. אנשים יכולים לחשוש מהתפרצות הר געש שהם ראו בחדשות, גם אם אין בסביבה שלהם בכלל אחד שכזה. ואם מדובר על סכנות כמו מלחמת עולם, אנשים יכולים לחוות לחץ במשך חודשים ושנים.
אני לא צופה בחדשות כבר הרבה שנים. לא רק משום שזה מדכא, אלא משום שקלטתי שאם אני מבין משהו בנושא שעליו מדובר, אני קולט עד כמה אין קשר בין הכתבה לבין המציאות. הסקתי מזה, שגם בנושאים שאיני מבין בהם מה שמוצג בטליזיה אינו קשור למציאות. אבל כאשר אני מדבר עם צופי חדשות, הם משדרים תחושות של לחץ ושל חשש מהמציאות. הרבה יותר ממה שאני מרגיש למרות שאני מעודכן בחדשות דרך אתרי החדשות.
בעבר הכנסתי כמה כתבות לטלויזיה. ראיתי את תהליך העבודה, עם השנים למדתי עד כמה החדשות הן רובן המוחלט ספינים. מידע המסופק על ידי בעלי עניין, שכל תכליתו לקדם אינטרסים פוליטים. לרוב, תראו את בעל העניין לקראת סוף הכתבה, מעניק איזה שהיא פרשנות.
כמו רוב אנשים שאני מכיר, מדי פעם אני מתנתק ויוצא לנופש במקומות אחרים. לפעמים בארץ, לפעמים בחו"ל. ואני כל הזמן מנסה לבדוק מדוע כל כך טוב לי שם. מדוע אני מאושר שם ומדוע רמות המתח וחוסר שביעות הרצון הולכות וגדלות כאשר אני מגיע הביתה.
התחלתי לבודד רכיבים. זה לא הבית שלי, שהיה לי הרבה מזל לגביו ואני שמח בחלקי. ולשמחתי לא המשפחה או העבודה.
חשבתי שאולי הפעילות הגופנית בנופש, ההליכה, הנסיעות האין סופיות, הנופים. אבל אני רוכב שעות ארוכות כל שבוע, בשדות. מרגיש תחושה של שלווה ואושר כאשר אני יושב על אוכף האופניים.
חשבתי שאולי העבודה מלחיצה אותי, אבל גם כאשר אני נמצא בתקופות רגועות, אני עדיין כל הזמן חווה מעין תיקתוק, מקצב פנימי שמלחיץ אותי.
חשבתי שזו השיגרה, אבל השיגרה היא קלה. גם אם אני צריך להסיע את הילדים לחוגים ונאלץ להרגיש את הטירוף הישראלי בכבישים, אוביקטיבית זה כלום.. הרבה פחות מלחיץ מנהיגה של מאות קילומטרים בחו"ל או טיסה.
קראתי מאמר על הנזקים של נאור כחול, עד כמה לא טוב לצפות בטלפון. חשבתי, שאם יש מקור ענק לאור כחול, זו הטלויזיה. שכאשר צופים בטלויזיה, טובלים למעשה בתוך אור מלאכותי, שכמות האור היא עצומה, מקיפה. החלטתי לנסות בלי. לכבות לגמרי את המרקע.
לא חשבתי שהתוצאות יהיו כה מרשימות. לא חשבתי ששעתים של צפיה בסידרה נורדית ביום או סידרת מתח בדיונית תוכל להשפיע עלי באופן שזה משפיע. הפסקתי לצרוך את כל סוגי הוידאו. גם בטלפון. אני כמעט מפחד לצפות בהם. כי:
תחושת הרעב הפסיקה. אני כבר לא רעב בערב. ירדתי במשקל.
חוש הצמא התייצב. אני מרגיש צמא ולא מתבלבל בינו לבין רעב.
אני הרבה יותר רגוע. אני לא ממהר. לא מרגיש דחוק לשום דבר.
הטקיטוק הפנימי הפסיק. יש בי שלווה.
אני ישן יותר טוב. אני מתחיל לחוש עיפות כהשמש שוקעת. אני יכול לשכב במיטה ברוגע ולבהות בתקרה. בכיף. אני נרדם בקלות, ישן היטב ומתעורר רענן.
פציעות מבריאות מהר יותר.
חזרתי לקרוא, אני הרבה יותר מרוכז.
המחשבות זורמות ממוקדות יותר.
הפחדים הקטנים נעלמו. מחשבות מוות, דאגות, לחץ לשלמות משפחתי ואני, לחץ מפני בעיות בריאות. כמעט אין. ואם יש, הן מופיעות כדאגות רציונליות לדאוג לעצמי, לא פחד שצריך להילחם בו כדי לברוח ממנו.
כבר לא מרגיש שהזמן עובר בטירוף, שהחיים חולפים מול עיני בקצב מהיר.
הרבה יותר נחמד לי לדבר עם אנשים.
המחשבות נקיות יותר, זורמות יותר, ממוקדות. אני מרגיש חי יותר.
חזרתי לכתוב בבלוג.
נזכרתי בספרו של האקסלי, עולם חדש אמיץ, המתאר דיסוטופיה בה כולם מחוברים לטלויזיה ונוטלים סמי הרגעה. אבל זה בדיוק מה שקורה עכשיו. מה ההשפעה של צפיה אין סופית בסדרות על הישראלים? מה גורם לכל כך הרבה אלימות, לשיח כה בוטה, להתנהגות כה ברוטלית על הכבישים? הרי אם אני צפיתי באופן מדוד בסדרות רגועות עם הרבה שלג, מה ההשפעה על מי שצופה יותר בסדרות אלימות יותר? עד כמה הטלויזיות הגדולות אחראיות על חוליה של החברה הישראלית? עד כמה הצפיה בסדרות מכניסה את הישראלים לטירוף? אני משער שלא תצפו בתוכנית תחקירים על זה וסביר להניח שגם לא באתרי החדשות. הרי הם כולם מתפרנסים מאותה השוקת.
