שעוני כושר לרכיבה באופניים, המלצות, קצת על עומסים, hrv ואימון יתר

אני מתאמן ברכיבה באופניים כבר 3 שנים. אני בעיקר עושה שימוש באופניים ככלי תחבורה. ופחות מתמקד בבניה מוסדרת של הכושר או בניסיון בתחרות. אם הבחירה היא בין אימונים מייטביים או רוגע נפשי מוויתר על החוויה בכביש, הראשון לוקח. (מוזמנים להצורף לקבוצת הרכיבה "לעבודה באופניים" בסטראווה)

בשנים האחרונות, אני רוכב בין 30 ל-60 קילומטרים ביום, כשאני בכושר שיא אפילו 4 פעמים בשבוע. מהוד השרון, לתל-אביב, הרצליה פיתוח, נתניה, ובתקופה האחרונה, ליהוד. מטבע הדברים, אני מבלה הרבה מאוד שעות על האוכף.

חניה מקורה

אני נמצא בכושר סביר, ב- hlc הצלחתי לרכב 250 קילומטרים במדבר, בתנאים לא פשוטים. למרות זאת, הרגשתי שאני לא ממצה את הרכיבות. אני אומנם רוכב הרבה, אבל אני מרגיש שיכולתי להיות בכושר טוב יותר. כיום, אני בעיקר חושש מאימון יתר. הרגשתי, שחסר לי מדד שיאפשר לי לדעת האם נכון לצאת לרכיבה. לדעת באופן אוביקטיבי את המצב של הגוף ועד כמה העמסתי עליו. גם עם 3 שנים ניסיון, אני מוצא את עצמי לפעמים מופתע ותשוש.

אימון יותר, הוא תופעה מסוכנת, הסובלים ממנה בעיקר אלו המבצעים אימונים אירובים, כגון רכיבה באופניים. גם מתאמנים חדשים וגם בעלי ניסיון עלולים להיפגע. ולהערכתי, היא הסיבה העיקרית מדוע כל כך הרבה אנשים מתחילים לרכב ואחרי חודשיים שלושה נוטשים את הספורט.

פקקים ליד הירקון

התחלתי לפשפש באינטרנטים, בחיפוש אחר תשובות. לצערי, בעברית, יש מעט מדי עידכונים הנוגעים לטכניקות אימון. רוב האתרים העוסקים בספורט הזה, מתמקדים בעיקר בקידום מכירות, יחסי ציבור ורכילות של הברנג'ה. לשמחתי, מצאתי את הבלוג של ג'ו פריאל (באנגלית). ג'ו הוא מאמן כושר, סופר  ויזם אינטרט המספק מידע מרחיב דעת (ולב, וריאות) בנושאי רכיבה. למרבה השמחה, קיימים גם תרגומים למספר מאמרים שלו לעברית.

ג'ו ממליץ בשנה הראשונה של הרכיבה, להתמקד אך ורק בתדירות האימונים, בשנה השניה, להוסיף אימוני נפח, ובשנה השלישית, לעבוד על העצימות של הרכיבה. עצימות, היא שילוב של נפח ומאמץ. מכך, גם אפשר להבין את אחת הסיבות לכך שאנשים מפסיקים לרכב. הם מתאמצים יותר מדי ואחד התסמינים של אימון יתר הוא ירידה במוטיביציה. אפליקציות כגון סטראווה ושעוני דופק, דוחפים את המתאמן עוד ועוד. לשבור את השיא את השיא של עצמו ושל אחרים. מצב זה מעמיס על הגוף, אנשים עדיין לא יודעים לפרש את הנתונים שהם מקבלים והם שוחקים עצמם לדעת. לכן, לדעתי, מי שכבר אינו נער, בשנה הראשונה צריך להתעלם מכל הדירוגים ולרכב בשביל הכיף, בעיקר להקפיד לרכב 3 פעמים בשבוע. הייתי אומר, אפילו לא להשתמש ב- strava בשנה הראשונה, אלא באפליקציות פחות תחרותיות, למשל, google fit או endomondo.

לדעתי, גם לא כדאי לרכוש שעון כושר עם האופניים. אלא לחכות עם זה, מד דופק הוא כלי עזר חשוב להבין את התהליכים שעוברים על הגוף, אבל הוא לא יכול להחליף שיקול דעת, את הבנת המשמעויות של שמירה על דופק לאורך זמן ואת ההשלכות. הוא כלי המסוגל לעזור לפרש את הפעילות, אבל עבור אדם חסר ניסיון, הוא לא בהכרח בעל תועלת, ואולי אף עלול להזיק ואם בכל זאת רוכשים, כדאי לשקול לרכוש גם מנוי ל- strava (על היתרונות, בהמשך).

לדעתי, בכל אופן, כדאי לחכות עד שהפעילות הגופנית הופכת להרגל, שעוברים קיץ וסתיו וחורף ואביב עד שהפעילות הופכת להיות חלק מהאישיות ומאורח החיים. לא צריך להתאמן הרבה. חצי שעה, 3 פעמים בשבוע ואחרי שנה כבר מכורים.

למדתי לקשר בין הדופק הנמדד לבין העומס ובעיקר, למדתי לקשר ליכולת שלי להתאושש. למשל, שאני יכול לרכב שעות בדופק של 138, אבל אם אעלה ל-150 להרבה זמן, יהיה לי קשה לתפקד אחרי זה בעבודה. וגם ב- 138, במשך שעה וחצי, אני צריך יום מנוחה כדי לרכב שוב. מאחר שאני רוכב בבוקר וחוזר בערב, אני חייב להיות שקול.

ראש בראש

לדעתי, עדיף לי לפחות, לא לקבל מהשעון המלצות באיזה דופק לרכב. כי רק אני יודע אם צפוי לי מאמץ בהמשך הדרך, או אם אני מתכוון גם מחר. לרוב, התועלת של השעון עבורי היא לגלות שאני רוכב בדופק גבוה מדי, ואני צריך להוריד קצב. באופן כזה, לשמר את הכוח ולמנוע תשישות.

לדעתי, רוב שעוני הדופק גדולים מדי, בעיקר אם אתה (ואני) לא אדם גבוה או רחב. לכן, התחלתי לבדוק צמידי כושר. לבסוף, בחרתי ב- garmin vivosport. צמיד דופק, שמשום מה, לא מיובא באופן סדיר לארץ וחבל, כי הוא גרמין הצליחו לדחוס אליו באמת אוסף מרשים של חיישנים. המחיר מאמזון (700 ש"ח) כלל משלוח עד לבית ואת כל המיסים שבדרך, וכך תוך פחות משבוע הוא נחת בדלת ביתי.

אני באמת חושש לעתיד היבואנים אם ימשיכו לגבות מחירים כה גבוהים עבור מוצרים שאפשר להשיג בכזו נוחות ויעילות. (נודע לי שהיבואן של Garmin נותן מבצעי trade in טובים, כך שאם יש לכם מוצר ישן של החברה, שווה לבדוק).

vivosport

ההבדל העיקרי בין שעון דופק לבין צמיד, הוא כמובן גודל המסך, וכנגזרת מכך, כמות החיווים, ההתראות וההתאמות שהמכשיר מסוגל להן. למשל, הצמיד לא מסוגל להתחבר לעזרים חיצונים, כגון מד סיבובי פדלים. (קאדנס).

אף אחת מהתכונות הללו, לא ממש מעניינת אותי. מה שמאוד מעניין אותי, זו היכולת של המכשיר למדוד את הדופק באופן רציף, כל היום. המכשיר הוא כולל גם gps, אך התכונה החשובה ביותר שלו, הנמצא בגרמין רק בשעוני היקרים שלהם (מעל 2000 ש"ח) הוא היכולת למדוד את ה- stress, או בלשון הרפואה hrv.

hrv – Heart rate variability מוגדר כשונות בקצב פעימות הלב, והוא אינדקטור מעולה לעומס שהגוף נמצא בו. הוא מושפע מרכיבים רבים, שאני לומד אט אט להכיר. איזה מזון אוכלים, כמה ישנים, הטמפרטורה בה שוהים ובעיקר, באיזה עומס מתאמנים. וכך, אני יכול לקבל חיווי כמה שיותר אוביקטיבי האם אני כשיר לצאת לרכב.

עומס על הגוף בעקבות רכיבות

הגרף מייצג את העומס כפי שנמדד על ידי צמיד המעקב. כפי שאפשר לראות, את הלילה העברתי ברגיעה ובמנוחה יחסית (כאשר אני לא מתאמן, רמות ה- stress נמוכות יותר), לאחר מכן, יצאתי לרכיבה בת שעה וחצי, אחריה הקפדתי לשתות הרבה ושהייתי בעיקר במזגן. בערב, חזרה, החלטתי לתת בראש, והגוף נכנס לעומס (היה גם מעל 30 מעלות :). למחרת, התאוששתי. אבל לעומס יש אפקט מצטבר. כך שאילו הייתי יוצא לרכיבה, העומס ביום השני היה הרבה יותר גבוה, וחלילה לי לצאת לרכב 3 ימים רצוף. מאידך, אילו הייתי רוכב רק בבוקר, ומוותר על רכיבת ערב, כנראה שההייתי יכול לרכב 4 ימים רצוף.

האפליקציה של גרמין כוללת מגוון רב של נתונים, ה- stress הממוצע לאורך השבוע מעניק מידע טוב לגבי העומס והיכולת להתאמן, וכך גם דופק הלב במנוחה, שעולה כאשר הגוף נמצא בלחץ.

קראתי עשרות מאמרים וסקירות, והמוצרים מאוד דומים אחד לשני. רוב הסקירות מתמקדות בחומרה וביכולת שלה. תלי תילים של מילים על אילו התראות המערכות יודעות לספק, אבל יחסית מאוד מעט על האפליקציות עצמן. בחרתי גרמין, כי יש לי מכשיר gps שלהם (etrax30) והוא מכשיר מופלא והתרשמתי ממשק המשתמש שלו. לשמחתי, האפליקציה שלהם עשירה לא פחות והיא כלי רב ערך לפחות כמו החומרה עצמה, אך קראתי עליה מאוד מעט. עוד פחות, לדעתי, רוב הסקירות לא כוללות את הנושאים החשובים באמת למי שרוצה להפיק את המקסימום מהמכשיר שלו.

עומסים ולחץ בדרך לעבודה

יחד עם זה, האפליקציה והצמיד לא חפים מחסרונות, גרמין, לא מתעדכנת ישירות מול google fit. כמו כן, לא ניתן לדעת מצב הסוללה של הצמיד מתוך האפליקציה. עוד תכונה מעצבנת, שהאפליקציה לא מציגה את דפיקות הלב לפי Zones, למרות שמבחינה טכנית אין מניעה לכך.

נושא נוסף שנחשפתי אליו בבלוג של ג'ו פריאל, הוא האופן שבו הלב מתנהג תחת עומס וכיצד לבצע אינטרוולים נכון. הדבר איפשר לי לשפר מאוד את הביצועים ולשבור כמה וכמה שיאיים אישים. בסופו של דבר, המכונה הקטנה התגלתה כקניה מאוד מוצלחת שהחזירה לי מימד של הנאה לרכיבה. אני יודע כיום לווסת את הקשיים, יודע מתי להעמיס וכיצד להעמיס. ובעיקר, מתי לרכב לאט וברכות, ולהנות מכל פידול.

והעיקר, לא למהר כלל

המכשיר אמין, נוח לשימוש, לא כבד ועושה רושם איכותי. אישית, לא השוותי למכשירים אחרים, ובפרט לא לאפליקציות אחרות. אני חושב שכדאי מאוד לבחון את האפליקציות המסופקות על המכשיר, למשל, עד כמה שידוע לי, mi fit לא מעלה את הנתונים שלו לרשת (כך שאם לא גיבתם, המידע הלך)  ולא כולל ממשק web שזו סיבה מספקת עבורי לא לרכוש אותו. אם כי יש כאלו שיראו בכך יתרון (גרמין, למשל, די חסר תועלת בלי חיבור לרשת וחשיפת כל הנתונים שלך ליצרן). אם רוכשים את המכשיר הזה, כדאי לשים לב לגודל. אני רכשתי מידה medium/small שזה די גבולי עבורי.

 

גם לא ברכבת

ניצלתי את ההזדמנות כדי לעשות מנוי (חודש ראשון חינם :) ל-strava. המפתחים ב- strava מסוגלים לאפיין את מידת התשישות של המתאמן באמצעות רישום השינוי בקצב פעימות הלב לאורך האימון. לפחות על פניו, קיימת התאמה בין מידת התשישות שהשעון מודד לבין המדדים שסטראווה מסוגלת להפיק. בסוף כל אימון, האפליקציה מאפיינת את רמת הקושי של האימון יחסית לאימונים קודמים, כולל המלצות די אפקטיביות, לטעמי, להוריד את הקצב. בגרף הרצ"ב, אפשר לראות את השיפור בכושר, לעומת רמת העייפות העולה, והצלבה של שניהם, המייצגת את רמת הכשירות (form). האלגוריתם מצא שרמת העייפות שלי גבוהה מאוד (מה ששמתי לב גם לפי האופן שבו רמת ה- stress נשארת גבוהה יחסית גם בזמן מנוחה, וגם לפי קצב דפיקות הלב הגבוה יחסית בזמן מנוחה). הוא מאוד ממליץ לי לקחת חופש של כמה ימים מהרכיבה, מה שתואם גם את כלל האצבע בו אחרי 3 שבועות של אימונים, כדאי לקחת שבוע חופש.

 

מי שמעוניין גם להוריד משקל, האפליקציה של גרמין, (כמו רבות אחרות) מתמשקת ישירות לאפליקצית my fitness pal. שגם בגירסה החינמית מספקת די הרבה, רק כדי לשים לב, שהיא משום מה דורשת הרבה תעבורה ברקע, וכדאי להגביל את היכולת שלה לבצע את זה.

 

מהשרון לתל-אביב באופניים – להגיע לעבודה באופניים

אחרי שנים לא מעטות בהן נאלצתי לשרך את דרכי בפקקים אל העבודה, הצלחתי סוף כל סוף למצוא משרה במרחק רכיבה מהבית. ולא סתם מרחק רכיבה, אלא דרך השדות.

 

לרכב על כביש באופניים, זה לא תענוג גדול. בכלל, הכבישים בישראל הם לא תענוג גדול, ולא רק בגלל התשתיות, אלא בעיקר בגלל הנהגים. האלימות של הנהגים היא עוד יחסית סבילה, נדיר המקרה שבו מישהו באמת ינסה להוריד אותך מהכביש, לרוב סתם יתעללו בך בברוטליות. אבל האדישות, היא ממש הורגת. נהגת אדישה מסוכנת לעיתים יותר מנהג צעיר ואלים. מי שרוצה לרכב על כביש מהיר לעבודה באופניים, זה לדעתי בעיקר כדי לנסות לגבות את דמי ביטוח החיים.

מבט לתל-אביב מאחורי תחנת הרכבת פתח תקווה קרית אריה (בית הקברות ירקון מצד ימין – לא נראה בתמונה)

מאידך, במקביל לכביש 5, יש עולם של שבילים, חורשות אקליפטוסים, בריכות מים, ציפורים, שדות חרושים. זה עולם שנמצא לא רק פיזית מחוץ לכביש, אלא גם מבחינת המקצב, התחושות, הריחות. זה עולם אינטימי, שמורת טבע של רוגע, של קצב נכון, רענן וריחני.

המרחק מהבית שלי לעבודה הוא כמעט 15 קילומטרים, מעשית, מדובר על פחות משעה רכיבה. זה פחות או יותר הזמן שלוקח לצלוח את הפקקים למרחק הזה. קיימת תקורה די משמעותית סביב הנושא. צריך להכין את האופניים, צריך להכין בגדים חליפים, וצריך להתקלח כאשר מגיעים. בסופו של דבר, זה פחות משעה וחצי מדלת לדלת. שוחחתי עם אנשים אשר לא מוותרים על הגעה למקום העבודה גם אם הוא נטול מקלחת. אפשר להתארגן ולהחליף בגדים מבלי להוות מפגע אקולוגי.

הירקון באיזור קרית עתידים

קצת לפני שהחלטתי לצאת למסע הזה, ביצעתי רכיבות עירונית, כדי להכין את הגוף למעמס. רכבתי 3 פעמים בשבוע, שעה, מה שאיפשר לי לדעת שאוכל לרכב שעה לעבודה ושעה בחזרה.

השינויים הנעשים בגוף כאשר מדובר על הגדלה שכזו של עומס פיזי, הם רבים ומגוונים ומתפרשים על כל התחומים. כל המערכות בגוף מתחילות לתפקד ברמה אחרת לגמרי. העור נעשה חלק יותר וגמיש יותר, הראיה מתחדדת, הנשימה רכה, חוש הריח מתחדד. וזה בנוסף לבונוסים המובנים כמו הגדלת השרירים, התנפחות העורקים והוורידים, שיפור בקורדינציה, באיכות השינה וברמת העירנות. אני מרגיש צעיר הרבה יותר. הרבה הרבה יותר.

מאחר שרכבתי לפני שנים כבר במסלול דומה, יש לי שרירים המסוגלים לשאת בעומס הרכיבה בלי יותר מדי בעיות. מאידך, מאחר שהגוף שלי הגיע לרמוות ניוון של עגל חלב, הריאות והלב התקשו לספק את הדם והחמצן שהגוף זקוק לו. רכיבה באופניים, ולמעשה כל הפעלה של הגוף, זו התבוננות פנימה, ניסיון להבין את מה שהגוף משדר, מבלי להפריע לו עם מסרים מטופשים כמו כמה מהר אני רוכב, וכמה זמן זה יקח לי. רכיבה זו הקשבה, התחשבות בעצמך, בידוד רעשי הרקע מתוך המהות החשובה. כי יש הרבה רעשי רקע.

כל התחלה של רכיבה היא טיפה נוקשה. לוקח זמן עד שהגוף נכנס לקצב, עד שהשרירים מתחממים. אחרי 20 דקות לערך, הגוף נכנס לטמפרטורת עבודה אידאלית, אבל אחרי 40 דקות לערך, נכנסים משככי הכאבים לפעולה. אז יש ממש תחושה של התרוממות רוח, שלא נגיד היי. נראה שהרגליים מדוושת מעצמן, ומה שנשאר לי זה לשחק עם הכידון. וזו תחושה מאוד מאוד מטעה. ברגע הזה של השאננות, של התחושה שהכל זורם נהדר, אז הערנות נפגעת והסיכוי לתאונה גדל. זה בד"כ גם הרגע שמישהו יעקוף אותי כאילו שאני בהליכה.

אני לא משתמש במכשירים לבדוק את קצב הלב, רק במעקב אחרי המהירות ושריפת הקלוריות. זה בעיקר מטעמי עצלות, כי זה מאוד נוח שהטלפון רושם את המרחק ואת הזמן. למרות, שבגדול החשבון הוא מאוד פשוט. שעה רכיבה היא 600 קלוריות. והמהירות הממוצעת שלי החלה ב-15 קמ"ש והגיעה עד ל-17 קמ"ש. למרות שאני שורף אלפי קלוריות, הירידה במשקל אינה ביחס ישיר להיקף המאמץ. קיימות לכך מספר סיבות. הסיבה העיקרית, היא אולי שאני נותן יותר דרור לפי ואוכל יותר זבל. בעיקר, מוצרים עתירי סוכר כדי להקל על התרקונות המאגרים. אני מקווה שעם הזמן אוכל להתמודד עם ירידת הסוכר בקלות רבה יותר ובהתבסס רק על פירות. כמו כן, במקביל להוצאת האנרגיה קיימת בניה מסיבית של שריר. למרות שהמשקל לא מראה ירידה משמעותית, הרי יש ירידה מאוד משמעותית בהיקפים.

אך גם אם אני צולח יום אחד של רכיבה בלי קשיים, זה לא אומר שהיום הבא יהיה קל באותה מידה. קיימת עייפות מצטברת. לא רק הלב, הריאות והשרירים משתתפים במשחק. צריך גם לספק אנרגיה, לסלק פסולת ולבנות שרירים. אחרי חודש של רכיבה (300 קילומטרים ו-11000 קלוריות), הגעתי לכושר המאפשר לי לרכב 3 ימים ברציפות.

לפעמים יש ירידה ברמות האנרגיה

האופניים שלי כה ישנים, עד שכאשר אני מגיע לחנות התיקונים, בעל החנות מנסה לעמעם את נוכחותי. עצם הקיום של אופניים כאלו מאיים לו את הפרנסה. החלטתי לרכוש אופניים חדשים, אבל לא בגלל המוכר, אלא בגלל הגלגלים והמתלים. המתלה הקדמי של האופניים שלי משפריץ שמן, מה שאומר שהוא גמור לגמרי. תוך כדי רכיבה הכידון נוקש לי בידיים. כל מנגנוני ההילוכים והכבלים מצריכים שיפוץ מסיבי, אך הבעיה העיקרית היא קוטר הגלגלים. אני התגלגלתי לי על גלגלי "26 מיושנים, כיום האופנה היא "29. לדברי החבר שמבין, מדובר על שיפור מהותי במהירות הרכיבה, בנוחות, ובשליטה. יחד עם הורדה במשקל של 3000 ש"ח מחשבון הבנק.

האופניים הישנים שלי ערוכים לרכיבה, כולל בגדים להחלפה, מגבת, סבון ואקדח עם משתיק קול (סתם).

השיפור ברכיכה בעקבות הגדלת קוטר הגלגל מאוד מורגשת. המהירות הממוצעת עלתה ב- 2 קמ"ש, וזה לא שאני מתאמץ יותר. מהמורות הדרך הרבה פחות מורגשות, האופניים מתגלגלים קדימה הרבה יותר. הגדלת קוטר הגלגל הגדילה את התנע ולכן הנטיה של האופניים להמשיך בדרכם הרבה יותר גבוהה. כמו כן, שטח המגע עם הדרך גדל, מה שמקל על ספיגת מהמורות ומעבר באדמה רכה. סוף כל סוף, אני מרגיש כמה שהרגשתי פעם באופני כביש. תחושה של תנועה ושל מהירות. מומלץ.

אופניי 29" שעברו רכיבה בשדות של אחרי הגשמים

 

אבל יש ברכיבה הרבה יותר מאשר רק מאמץ פיזי, טיול בין בריכות הירקון ופגישה אקראית עם בחורות מעורטלות ברמה כזו או אחרת. כי הרכיבה מאפשרת את החיבור הכה מענג לכאן ולעכשיו. כשרוכבים, אחרי זמן מה, כל המחשבות שצריכות להיחשב משתחררות להן. ונשארים עם המגע החשוף עם המציאות. ברגע הזה, כאשר המחשבה נעצרת, כאשר הגוף כל כולו במאמץ, אז אפשר לגעת באותה תחושה חמקמקה של אושר. זה אושר מאוד מיוחד, אושר אינטימי, שאף אחד אינו שותף לו. ניתוק מכל הטפל, מתחרות, מזמן ומדאגה. רגע אחד קטון, בו אדם מפסיק להיות אדם והופך לרגע אחד מאושר כמו חיה, שכל זכרונותיה מתנדפים להם עוד לפני שהצליחו לגבש צורה של מחשבה ומילה.

בריכה בירקון עם בחורה בביקיני הרוחצת בה (מחוץ לגבולות התמונה)

בזמן האחרון חזרתי לי לקרוא. והקריאה, משתלבת לה במהלך החיים שלי. מצד אחד, קראתי את המרקיז דה סאד, אשר דן בין השאר בליברנטיות. מושג שבזמנו תורגם לחופש מכל מגבלה מינית, ואילו אני לוקח אותו לכיוון ההפקרות המחשבתית, ואין כמו רכיבה לתת לחשיבה להתעופף לה אל הלא נודע והלא צפוי. צרפתי אחר שאני שוקע בכתביו הוא קאמי, עם ספר ההתבוננות "כלולות, הקיץ". קאמי מפעפע אל תוך נופי אלג'יריה, מצייר אותם בקווים עדינים של חיים, תשוקה ומוות. מפיק מהאור, מהריח, מהצבע ומהטבע את ההשראה אל הקיום המיידי. אותו קיום שאני מתחבר אליו ברכיבה.

שביל ישראל בתוך סבך הסוף

יש המון דברים יפים לצפות בהם בזמן הרכיבה. מכביש 40 צפונה, בואכה ראש העין, הירקון ניתן לרחיצה. יש בו בריכות מקסימות, ומדי פעם בחורות (ובחורים, אבל למי אכפת?) רוחצות בהן בביקיני מצודד. אני רוכב מאחורי מכון הטיהור של הוד השרון. מכון הטיהור מזרים מי קולחין מטוהרים, אשר מהווים מוקד משיכה למיני רבים של ציפורים. ברק כחול של שלדגים, ענפות המתרוממות להן לאיטן כשאני מגיע, ולהקות של דררות ירוקות מקיפות אותי בציוציהן. בשדות, אני פוגש להקות של יונים הנחות להן על הקרקע, מתרוממות בעצלות אל עוד יום אין עבודה אין דאגה. מדי פעם אני מבחין בזוגות של נמיות נסוגות אל הסבך. חלק מהמסלול עובר בתוך סבך של סוף, עשרות מטרים בלבד מהמפלצת הזו של כביש 5.

גשר מתקופת הבריטים במקביל לכביש 5. עדיין בשימוש

הדרכים בשדות אינן שוממות. רבים עושים שימוש בדרכים אלו של מטה, על מנת להתנייע בין ישובי השרון. זו קהילה ארעית, שהקירבה היחידה היא התנועה ההדדית על אותן דרכים. אבל כמו בכל קהילה, קיימים מנהגים, העוברים בין הרוכבים. מאוד נהוג להגיד שלום ובוקר טוב. לעיתים, אני מוצא עצמי מברך לשלום יותר אנשים בדרך לעבודה מאשר במשרדי התאגיד. אולי, מיעוט האנשים מקרב את הלבבות. אולי, שותפות החוויה, ואולי הידיעה שאם אפגע, אנשים אלו הם שיושיטו לי עזרה. וכך, כאשר אני מבחין במישהו שאולי צריך עזרה, גם אני שמח להציע לו עזרה. המכוניות לא רק לוקחות מאיתנו את החוויה של תחושת השדות והטבע, הן מרחיקות אותנו אחד מהשני, מפקיעות עוד פיסת אנושיות.

בשעות שאני רוכב, אני לעיתים קרובות עוקף את המכוניות הנעות להן בפקק. אני מבחין בהן בכביש, למעלה, מסריחות את העולם, מתחרות להן על כל מטר אספלט. אני לא ממהר, אני לא יכול למהר. אם ארכב יותר מהר, אני עלול להשתנק. אז אני מביט אל השדות, ונושם את ריח הירוק של המים. וכיף.

מסלולי רכיבה באופניים

פריחה על רקע בריכת מים