מה זה docker ולמה זה מגניב לאללה

בזמן האחרון, יש הרבה מאוד דיבורים על docker, אך לעיתים, קשה להבין מה בדיוק היתרונות של הטכנולוגיה ומה היתרונות שהיא מביאה עימה. docker היא עוד דוגמא בה טכנולוגיה חופשית לא רק מציגה פתרון חדשני הנותן מענה לבעיות מורכבות, אלא גם דוגמא למהירות המסחררת שבו טכנולוגיה שכזו כובשת לה שוק. הפרויקט הוא בן שנתיים לערך, ואין כמעט חברה שלא מגלה בו עניין. כל ענקי הטכנולוגיה לוקחים בו חלק. ונראה שהוא אפילו תרם להצהרה של מיקרוסופט "Microsoft love Linux"

דוקר היא דרך לארוז אפליקציות. האפליקציה נארזת כשהיא מבודדת מהמערכת המארחת, והיא מקבלת כתובת רשת ייחודית המאפשרת לגשת אליה. האפיקלקציה נארזת עם גירסה מאוד רזה של מערכת ההפעלה. אם מערכת הפעלה רגילה כוללת ספריות רבות לניהול החומרה, הרי במקרה של docker, זו מערכת הפעלה רזה מאוד, הכוללת רק את הרכיבים ההכרחים לפעולה תחת מערכת מארחת. בשל אופן העבודה הזו, היעילות של המערכת מאוד גבוהה. למעשה, קיים אובד ביצועים כמעט זניח של 3%.

טכנולוגיית סמי וירטואלוזיציה שכזו קיימות כבר זמן רב. בסולריס, קראו לזה zones ואילו בלינוקס, כבר שנים שאפשר לעבוד עם containers. אבל מה שדוקר הביא, הוא נוחות המאפשרת גמישות מאוד גבוהה ושיפור משמעותי ביכולת לנהל כמויות גדולות של אפליקציות.

כיום, עבור חלק נכבד מחברות הטנכולוגיה, הענן מאפשר שידרוג של מערכות הייצור. אם בעבר, עוצמת מערכות הייצור הייתה מוגבלת לכמות הברזלים הנמצאים במרכז המידע, כיום, ניתן באופן אוטומטי להרחיב את מערכות הייצור בהתאם לצרכים. אם יש יותר תנועה לאתר, ניתן להזניק במהירות יחסית גבוהה עוד מכונות ולספק את הביקוש. יחד עם זה, הזנקה של מכונה היא פעולה הלוקחת זמן מה. לעיתים, אף רבע שעה עד המערכת עולה ומגדירה את עצמה. בנוסף לכך, יש גם להגדיר, לשדרג ולנטר צבירים גדולים של מכונות.

ישנם כלים רבים שנועדו לבצע את משימת הניטור וההגדרות מעבר למה שמאפשרים ספקי הענן השונים. ansible, chef, docker הם רק חלק מהכלים הללו. שימוש בדוקר, עשוי להקל הן על הזנקה של מכונות חדשות והן על הניהול שלהן.

היתרונות שדוקר מביא הן:

כלי הגדרה פשוט לייצרת image של המערכת. קובץ ההגדרה של דוקר מאוד פשוט להגדרה. הגדרה של מערכת יכולה לכלול הורדה של כלי תצורה כגון capisrano או ansible, והגדרות ספציפיות לאפליקציה (באמצעות משתנה סביבה, למשל). לאחר שנוצר ה- image ניתן להעלות אותו אל מאגר (repoistory) ומשם להוריד אותו אל מערכות הייצור. אם בעבר, היינו צריכים לגשת לכל מכונה ולבצע את ההגדרות, הרי עכשיו מעלים את האפליקציה "הארוזה". כל מה שנשאר, זה להוריד את הקבצים העדכניים אל המכונות ולהפעיל אותם.

יחד עם זה, צורת האריזה הזו מחייבת שינוי במבנה של אפליקציות. כי מערכות docker הן readonly. ז"א, מידע לא אמור להישמר על המכונות. זו סוגיה שיש לפתור באופן שיבטיח את שרידות המערכת.

נניח, שאנחנו רוצים להחזיק עבור המתפתחים מערכת לניהול באגים וטיקטים, כגון jira. מערכת זו, דורשת מידי פעם משאבים (למשל בחיפוש) אבל רוב הזמן, כמעט לא דורשת משאבים. ניתן לשמור אותה במכונה יעודית, אבל אז התשלום בענן יתבצע כל הזמן, גם כאשר המערכת לא עובדת, וגם מחוץ לשעות העבודה. מאידך, ניתן לארוז את המערכת ב- docker על מכונה חזקה, המבצעת עוד פעולות. רק באותם רגעים שיש צורך במשאבים, היא תקבל אותם, כי המשאבים של המכונה משותפים. ניתן לעשות זאת גם באמצעות מערכות קלאסיות של וירטואליזיצה, אך הן מוגבלות לעבודה על ברזלים, אי אפשר להריץ באופן יעיל וירטואלוזיציה בתוך מערכת וירטואלית. docker, לעומת זאת, עובד גם תחת מכונות וירטואליות, מה שמאפשר לבצע את המשחקים הללו על מכונות בענן. כמובן שמדובר רק על מערכות לינוקס. יש מעין דוקר גם לחלונות, אבל לדעתי אין יתרון טכני בעובדה בחלונות, רק חסרונות.

כאשר בודקים את המשאבים מהזווית של המכונה המארחת, לכל אחד מהדוקרים יש גישה אל כל הזכרון. לינוקס עושה שימוש בטכנולוגיה של shared memory. כך שאם יש קטעי זכרון זהים, הם יהיו משותפים לכל המכונות.

במכונות לינוקס, כאשר מעלים, לדוגמא, מספר מופעים של אפליקציית java, למשל tomcat, שכל אחד מהם לוקח 1gb של זכרון, הרי הצריכה הכללית לא תהיה 10Gb אלא עשויה להיות הרבה פחות, מה שמבטיח יעילות שימוש בחשמל וגם חסכון ניכר בעלויות השימוש בזכרון. אך במקרה של docker, מאחר שהמכונות לא שומרות מידע, מקבלים הלכה למעשה מספר מופעים של אותה אפליקציה, העושים שימוש באותו זכרון, אך מספקים שירות בנפרד.

כמו כן, ניתן לראות את כל התהליכים הרצים בכל מכונות מתוך המכונה המארחת, זאת בניגוד למערכות וירטואליזציה קלאסית בהן מתוך המכונה המארחת רואים רק תהליך אחד.

יחד עם זה, docker מחייב תכנון שונה של האפליקציות, כי docker הוא stateless. הוא לא שומר מידע עליו. לכן, יש לשמור את כל המידע של המכונה מחוץ למכונה, למשל, בבסיס נתונים או במחיצה משותפת.

ניתן לראות ב- docker מעין נגזרת של git אך במקום לאחסן קוד, מאחסנים אפליקציות, תהליכים. כאשר מבצעים שינוי ב- image, מה שעולה אל ה- repository הוא רק ההבדלים. כך שמובטחת יעילות גבוהה, ובנוסף, ניתן לחזור בקלות אל גירסה קודמת (rollback).

מאידך, ל- docker יש כמה מגבלות. אחד העיקריות, היא נושא האבטחה. קיימים חורי אבטחה המאפשרים לאפליקציה לחרוג ממרחב הפעולה שלה ולהשפיע על אפליקציות אחרות.

אך הבעיה העיקרית היא ניהול הרשתות. אנחנו מעוניניים לדעת בדיוק אילו docker הוזנקו ולהפנות אליהם תעבורה. המרוץ לבניית מערכת התשתית שתיתן פתרון מלא לניהול הנושא נמצא בעיצומו, אך נכון לרגע זה ועד כמה שיודע לי, אין עדיין אף מערכת הנותנת פתרון מלא, למרות שיש כנראה כמה פתרונות טובים מאוד. אני משער שזה עניין של זמן, ולא הרבה. (גוגל ואחרים לוקחים חלק במירוץ). חברות כמו google מדווחות על הזנקה של מאות אלפי dockers כל יום.

לא מדובר על מהלך צדדי של התקדמות טכנולוגית, אלא משהו הנוגע לבסיס התפיסה של האופן שבו מספקים שירות. המשמעות היא כה נרחבת, שנראה שזו אחת הסיבות שמיקרוסופט החליטה לפתוח את מערכות זמן הריצה של טכנולוגיית dotnet כך שהן יוכלו לרוץ תחת לינוקס בעזרת mono. אם בעבר, כדי להריץ אפליקציות dotnet היית צריך שרת חלונות, עם כל הסיבוכיות בניהול מערכות אלו, באמצעות docker ניתן יהיה להזניק בקלות ולנהל צביריים של dotnet הרצים תחת לינוקס. יש גם איזו טענה שטכנולוגיה דומה ל-docker תרוץ תחת חלונות. אך  נראה שבשל חוסר הגמישות של המערכת בנוסף למגבלות ניהול הזכרון (אין shared memory, רק shared library) זו טכנולוגיה שאם תתפתח, תהיה מוגבלת בביצועים וביכולות. יחד עם זה, נראה שמגבלות של מערכות חלונות לבצע עבודה בעומסים גבוהים היא כבר נתון שספק אם ישתנה אי פעם.

 

הסוסיתה, הכנרת וכפר הנופש עין גב.

נראה שלישראלים יש דואליות בכל הנוגע לתוצרת הארץ. מצד אחד, מפצירים בנו לרכוש תוצרת הארץ ויש תחושת גאווה לאומית בכל הנוגע לתעשיית ההייטק, ומאידך, אולי מימי הסוסיתה ואולי בגלל הנטיה המובנית בישראלית לנסות לרמות היכן שאפשר, קיימת לעיתים איזו תחושה, שתוצרת הארץ משמעה איכות ירודה. כך או כך, כאשר בחרנו לערוך את הנופש השנתי שלנו בכנרת, אנשים שאלו "אז למה אתם לא טסים?"

ישנן הרבה סיבות מדוע לא לטוס, והמחיר הוא לאו דווקא אחת מהן. נופש במלון ישראלי, לא יהיה זול בהכרח יותר מנופש בכריתים. טיסה לחו"ל היא לאו דווקא חוויה מרנינה, בפרט אם זו טיסת לילה המבטיחה יום ראשון של עייפות. ויש גם את נושא איכות הסביבה. כי טיסה, לא רק שהיא צורכת כמויות אדירות של דלק לכל נוסע, אלא גם שהיא עושה את זה גבוה גבוה, מבטיחה פיזור מחריד במיוחד של גזי חממה.

גם הכנרת המסכנה, האגם המתוק הגדול בארץ, לא זוכה לעדנה. היא עולה לחדשות בעיקר כאשר המפלס שלה נמוך, הישראלים מתייחסים לחופיה אל כאל אסלה. חלק גדול מהחופים נפלו קורבן לפירטיות אדמות. הגדה המערבית תלולה ומסולעת וטבריה נטועה בה כמו שומה שככול שמתקרבים אליה היא נראית כעורה יותר ולחוצה יותר. אגמים גדולים יותר בעולם זוכים להגנה מפני זיהום סירות המנוע, ואילו בכנרת מטרטרים אופנועי הים וסירות המנוע כאילו אין מחר. אחר הצהריים חובקת את האגם רוח הסוחפת מהחופים המערביים ומסכנת את הרוחצים.

כבר שנים רבות שאני פוקד את הכנרת. לפני 20 שנה לערך, לפני שהגיפים פרצו בסערה אל הכבישים ואל כל חלקה אדמה בתולית בהרס וששון, ניתן היה להגיע עם רכב משפחתי עד לשפת המים, טיפה דרומה מחוף גולן. נהגתי לקפל את המושבים במכונית הישנה והלא ממוזגת, להכניס כמה מזרונים, והופה, חדר נייד על שפת הכנרת. פותחים את דלת הבגאז ומקפצצים אל המים. זה היה זול וזמין. ואילו כפר הנופש עין גב, הוא לא ממש זול, וגם לא ממש זמין. מי שרוצה להזמין מקום, כדאי שיחליט על זה חצי שנה מראש.

 

החום בכנרת מהממם. טיפה דרומה מהכנרת, בקעת בת שאן, היא אחד המקומות החמים בארץ. מד החום ברכב הראה בלי בושה 47 מעלות. וגם חוף כפר הנופש עין גב שמר מספר ימים על מעל 40 מעלות. אך נראה, שהחוף הזה, כמו ניתק מהישראליות. אולי זה המיקום, בין ההר למים אשר מבטיח כמות אדירה של אור הזורם ושוטף את כולם. אולי זו החוויה הזו הגאוגרפית הייחודית בקנה מידה עולמי. כי הכנרת היא האגם המתוק הנמוך ביותר בכדור הארץ. מה שמבטיח אור מיוחד. הקרינה מסוננת בזכות 200 מטר נוספים של אוויר ואדים. אך יותר מכך חוף עין גב הוא הנקודה שבה צוקי השבר הסורי אפריקאי קרובים ביותר אל מי האגם. כך שהאור והחום מגיעים מלמעלה, מלמטה, וגם מהצד.

כפר הנופש נושק לאגם, והמרחק מהביתנים אל המים יכול לא לעלות על 100 מטר. החום האדיר, יחד עם לחץ האוויר הגבוה, מחלחל פנימה. אנשים רגועים יותר, אולי כדי לחסוך באנרגיה. ואולי משום שהאנשים המחליטים לוותר על הדיוטי פרי בשביל הכנרת, הם לא בהכרח הישראלים הטיפוסיים.

הצבעים רווים יותר. כשיוצאים מהחדר הממוזג, וצועדים אל קו המים, עולה אט אט ההכרה בחום הכמעט לא יאמן, והגוף כמהה להפוגה כל שהיא. החוף עצמו, בניגוד לחופים אחרים בכנרת הוא חולי, נטול אבנים. המים שקופים ודגים קטנים מקבלים אותך במחול של ברכה עד שהגוף שוקע אל תוך המים החמימים. זה אושר גולמי. זה יותר טוב מהים, כי אין מלח. זה טובל בטונות של אור מנצנץ, זה רגוע כמו שרק הטבע יכול להיות רגוע.

בניגוד לכפרי נופש אחרים באיזור, הלב של כפר הנופש עין גב הוא האגם. אין בריכה, אין פעילויות רועשות לילדים. זה מתאים לאנשים רוצים להתמזג בנוחות אל הטבע. השהות באגם, מעייפות, ואחרי מספר שעות, רוב הנופשים נמלטים אל המזגן שבחדרים. אחר הצהריים, מתחילה לנשוב רוח מהמערב, סוערת את האגם ומשנה את פניו, כמו היה ים.

אני אוהב להרגיש את הטבע. עבורי, השדות הם הקובעים את המקצב הנכון של החיים. וככול שלמדתי להעריך יותר את הטבע, כך למדתי להתפעם יותר מכפר הנופש הזה. הוא אומנם השתנה עם הזמן, הקרוונים המרוטים פינו את מקומם לחדרים בנויים. כבר אין מתחם קמפיינג ואוהלים. יש קצת יותר חדרי אירוח ויש ארוחת בוקר. אך האופי של המקום נשאר כפי שהיה. לא מרגיש צפוף. החוף רחב והאנשים בו מעטים. והאור השופע ממשיך לעטוף את הכל בהילה ייחודית. אני בטוח שיש מקומות יפים וטובים כמו כפר הנופש הזה, אני לא חושב שיש מקום נוסף על הפלנטה הזו שהוא טוב ממנו ולו בגלל שהוא ייחודי כמו ים המלח או האברסט. כמו שהמציל אמר "גן עדן", כי התחושה והרגע הזה, בו הגוף הלוהט טובל במים החמימים היא קמאית כמו לחזור לרחם. זה מקום מעומעם, אחר.

 

זן ותכנון מסלולי רכיבה באופני הרים

אחד הדברים המגניבים באופניים, שאפשר להגיע איתם ממש רחוק. בנוסף לזה, הן עוברות בכל מקום. כמעט. מקסימום, מעמיסים על הכתפיים. יחד עם זה, נסיעה למרחקים, בשטח, דורשת הכנה. בעיקר, לבחור מסלול נכון.

בחו"ל, גוגל מציעה מסלולי רכיבה. בארץ, משום מה, יוק. תוכנות כמו strava מאפשרות תכנון של מסלול, אפילו תוך התייחסות לרכיבות של אנשים אחרים, אבל התהליך הוא ארוך, מייגע, ולא בהכרח מספק תוצאות ראויות.

openstreetview הוא לא רק אתר, אלא זה פורמט. פורמט גאוגרפי שמאפשר להגדיר בצורה מדוייקת מאוד תווי שטח ומה למעשה יש בשטח. מאחר שהרעיון מאחורי הוא חופשי, להנגיש את המידע, אז יש גישה מלאה לכל הנתונים. לכל אחד.  מאחר שהפורמט חופשי, והמידע חופשי, התאפשר פיתוח של אלגוריתמים משוכללים המאפשרים ניווט ברמה גבוהה מאוד.

אתר המסלולים הזה מאפשר לתכנון ניווט לפי פרמטרים. מאחר שהנתונים שהוכנסו למערכת כוללים גם את סוג הדרך (מהירה, כביש, דרך עפר וכו') ניתן לבקש מהמערכת להימנע מכבישים מהירים, ואז, היא תיצור ניווט שבילים.

בדקתי את התוצאות במסלולים שאני מכיר, ולעיתים קרובות הייתי מופתע. שבילים שההבדלים בינהם זניחים, עדיין המערכת התייחסה אליהם בעדיפות הנכונה. זה לא מושלם, ויש קצת בעיות ממשק, אבל זה הטוב ביותר בשטחי מדינת ישראל. ואת המקומות אפשר להקליד גם בעברית.

המסלול שהמערכת הציעה מאיזור כפר סבא לבאר שבע, היה הרבה יותר מדוייק וחכם מזה שניסיתי לבדוק במשך שעות מול מערכות אחרות.כוחה של התוכנה החופשית.

 

כללי זהירות לרכיבה עירונית באופניים

עד לא מזמן, רכבתי דרך הוד השרון, רעננה, הרצליה אל הרצליה פיתוח. למדתי כמה דברים, חלקם כמעט על בשרי. החלטתי לרכב מרחק כפול רק לא לחזור לרכב בעיר. ובכל זאת, לפעמיים חייבים.

בלילה שימו עליכם פנסים. רצוי גדולים. ובגדים זוהרים. גם בקיץ.

סעו לאט. על המדרכה.

חוץ מההמדרכה הרכיבה הבטוחה ביותר עובר אופניים הם כבישים צרים. עם מעט תנועה. כמו רחובות צדדיים.

גברים לא מסתכלים מספיק. רכיבה מהירה תפתיע גברים שהתעצלו לשלוח עוד מבט לפני שנכנסו לצומת, כי הם חושבים שהם שומכאר על קו הזינוק.

נשים לא מעריכות מרחק נכון. היא קלטה אותך, אבל לא קלטה באיזו מהירות אתה נע עליה. זה שאיזה מסתכלת עליך,לא אומר שהיא הבינה שעוד רגע אתה נעוץ בדלת הקדמית שלה.

קשה לשמור על חוקי התנועה בעיר. הם מאוד פוגעים ברכיבה. חד סיטרי, רמזורים אדומים ומעברי חציה לא מתחברים טוב על חציה של עיר בעשרים דקות.

אפשר להגיע למהירות גבוהות מאוד באופניים. מספיק כדי לפגוע במישהו ולהרוג (ולההרג)

הרצליה עיר נפלאה לאופניים.

העיר מכוערת, הטבע כל כך יותר יפה.  כמה שפחות לרכב בעיר, ככה יותר טוב.

סקירת פעילות לשינוי מדיניות הממשלה בנושא תוכנה חופשית

השבוע קיבלתי הודעה מלשכת חברת הכנסת תמר זנדברג, שחברת הכנסת תבקש כינוס של וועדת המדע, לבחינת הנושא של השימוש בתוכנה חופשית במגזר הממשלתי.

הבסיס לבקשה הוא מחקר שנערך על ידי מכון המחקר של הכנסת. המחקר הוצא לבקשת חברת הכנסת זנדברג וביוזמתי. אני הגדרתי את תכולת המחקר ואת הנושאים שיבדקו.

גם בפעילות הזו קיימת משמעות רבה לקיומם של אתרי קהילת התוכנה החופשית, whatsup.co.il ו-לינמגזין. בזכות המידע השוטף, המקצועי והאמין שהאתרים הללו מספקים, יכולתי למקד את מה שאני רוצה להשיג ממכון המחקר של הכנסת. הידיעה בלינמגזין לגבי שינוי הדרישות של גרמניה בנושא זה, היא שנתנה את הדחיפה האחרונה לקריאה לכינוס הוועדה.

ליאור קפלן סקר בבלוג שלו את תוצאות המחקר. את המחקר עצמו ניתן להוריד מכאן. באופן כללי, אפשר לציין שזו הפעם הראשונה שמסמך רשמי של מדינת ישראל, מצוין שקיימת תועלת בהרחבת השימוש בתוכנה חופשית. את המחקר הקודם בנושא, יזמתי עם חבר הכנסת דב חנין. והוא היה הרבה פחות חד משמעי, ועל כן, לא יכולנו להיעזר בו על מנת לקדם הנושא.

אני אתמקד בתהליך שהביא לתוצאה הזו, משום שלדעתי הוא עשוי לעזור לאחרים המעוניניים להביא לאיזה שהוא שינוי, או לפחות להאמין שהם בדרך לבצע שינוי שכזה.

אחד הדברים שהבנתי, תוך כדי התהליך, שלאף אחד לא ממש ברור כיצד אפשר לבצע שינוי מדיניות בנושא. לא רק שמפת האינטרסים הקשורים לנושא הזה לא ממש ברורה, יתרה מכך, לא ממש ברור מה הדרך הנכונה לבצע זאת. האם יש צורך בחקיקה? בתקנות? האם המקום לפעול בו הוא משרד האוצר? או אולי משרד ראש הממשלה? האבסורד מתחדד, לנוכח העובדה, שברור לכל מי שעוסק בנושא, שלמדינת ישראל ולאזרחיה יש המון מה להרוויח מהשינוי הזה. אך אין שום קשר בין התועלת הצפויה לכולם, לבין הקלות שבה אפשר לבצע את השינוי המתבקש.

לפני עשור הייתי חבר בוועדה הלאומית לטכנולוגיית המידע במשרד האוצר. וועדה, שמטרתה הייתה למצוא דרכים לקדם את ישראל מבחינה טכנולוגית. בין השאר, אחת המטרות הייתה למצוא דרכים לצמצם את הפער הדיגטלי. פער דיגטלי, נוגע להבדלים בנגישות ובאוריינות (היכולת לעשות שימוש) בין שכבות שונות באוכלוסיה. צמצום הפער הדיגטילי, הוא הכלי היעיל ביותר (כך עלה מדיוני הוועדות וממחקרים בנושא) לצמצם את הפערים החברתיים. לצערי, הוועדה הזו, כמו וועדות אחרות התפגרה מבלי להביא לאיזה שינוי. אך יתרה מזה, גיליתי שלמרבית הצער, הבעיות החברתיות, המצוקות והעוול הנגרם לשכבות שלמות באוכלוסיה אינן נעלמות מעיני מקבלי ההחלטות. במילים אחרות, במשרד האוצר יודעים היטב עד כמה רע המצב ועד כמה יש צורך לבצע שינוי ועד כמה יש להם אחריות לנושא.

וכך, חלפו להן השנים. ודבר לא השתנה. 30% מילדי מדינת ישראל אינם זוכים לתזונה מספקת. מחאה חברתית קמה וחלפה. שר אוצר בא והבטיח, ועדיין, שום דבר לא משתנה. וקמים בבוקר, והולכים לעבודה, ורואים עד כמה התוכנה החופשית נהדרת וטובה. ועדיין, נאחס במדינה.

נקודה מענינית בעיני, שלמרות שהנושא הינו לא רק טכני, אלא גם חברתי, תרבותי ופילוסופי, התקשורת נוטה לצמצם אותו אל מסגרת מאוד צרה, תחת מדור "המחשבים". הגשתי מספר פעמים מאמרים בנושא הזה לעיתון "הארץ" והם סירבו לפרסמם. לשמחתי, "הכלכלה האמיתית" פירסמו אותו. וכך, היה לי בסיס לכתוב לחברי כנסת. מאוד רצוי שיהיה פירסום באתר משמעותי כבסיס לפניה אל נבחרי ציבור.

התחלתי לכתוב מיילים. אני עוקב אחרי אמצעי התקשורת, אם נדמה לי שיש חבר כנסת שאומר משהו בסדר, אני כותב לו מייל. ונדמה שיש איזה שר שאולי יש לו אינטרס לקדם משהו, ואני כותב לו מייל. ורובם המוחלט של המיילים, נעלם. ולא אכפת לי. כי בסופו של דבר, יש ילדים שאין להם מספיק מזון. ואני, מאמין בתוכנה חופשית. ונכון, התוכנה החופשית מתקדמת בכל העולם בטירוף. אבל ככול שהדברים יקודמו מהר יותר, כך יחסך אולי קצת סבל.

בסופו של דבר, אני בקשר כיום עם 3 חברי כנסת. חבר הכנסת דב חנין, מחד"ש. עזר בזמנו ליזום את המחקר הראשון מול הכנסת. יזמתי גם קשר עם חבר הכנסת משה פייגלין מהליכוד, ועליתי לירושלים להיפגש עם העוזר הפרלמנטרי שלו, מיכאל פואה. בזכותו, התחלתי להבין עד כמה אני בעצם לא יודע מה אני רוצה להשיג. או, איך אפשר להשיג זאת. הוא יעץ לי לפנות לתאגידים ולנסות להגיע לשכנע את מקבלי ההחלטות באמצעותם.

יצרתי קשר עם עמי שליזנגר, חבר ואדם יקר, אותו הכרתי מהפעילות של עמותת "המקור". ובמקביל, פניתי גם לגוגל (כפי שייעץ לי מיכאל פואה). מסתבר, שגם גוגל היו שמחים לקדם את נושא התוכנה החופשית בממשל, ולו בשל התמיכה בסטנדרטים פתוחים, מה שיקל עליהם לאנדקס את המידע הממשלתי. גוגל פועלים מול משרד האוצר, ואני בקשר גם עם האגף לאסטרטגיה לאומית במשרד ראש הממשלה.

בלי קשר לכל אלו, במקרה ובמקביל, נפגשתי בעבר גם עם חברת הכנסת זנדברג, ממרצ. יחד עם העוזרת הפרלמנטרית שלה, טלי טסלר, הועלה רעיון לבקש ממרכז המחקר של הכנסת, מחקר בנושא היקף השימוש בתוכנה חופשית במדינת ישראל ובשאר העולם. בהסתמך על הידע שצברתי, בוועדות, בקריאות החומרים באתרי הישראלים ובעולם, גיבשתי נקודות למחקר.

אי אפשר להסתמך על אף אחד כאשר מבצעים פעילות מהסוג הזה. בסופו של דבר, הפעיל חייב להבין בעצמו על מה מדובר ולגבשו עם עצמו את הכיוון. לא משנה כמה רצון טוב ואילו אנשים נהדרים יעבדו איתך, האחריות, ההבנה של היעדים ושל האופן שבו צריך להשיג אותם, היא רק שלך. כאשר רוצים להביא לשינוי, חייבים ללמוד לא רק את הנושא ואת ההשלכות שלו – חייבים ללמוד את האופן שבו המדינה מקבלת החלטות וכיצד אפשר להשפיע עליהן. הייתי בקשר עם לוביסטים, עם בוגרי מדעי המדינה, עם מנמ"רים במשרדי הממשלה, ואף אחד לא ממש יודע כיצד לבצע זאת. כי אין דרך אחת, צריך כל הזמן לפעול, כל הזמן לנסות לגבש תמונת מצב. כל הזמן לאסוף מידע ולנסות להקשיב קשב רב למה שאנשים אומרים על מנת למוץ את העיקר מהטפל, את הדרכים האפקטיביות לפעולה מרעש הרקע.

אני לא יודע אם הפעילות הזו תביא בסופו של דבר לשינוי מיוחל. אני רק יודע שאני אמשיך לפעול, פשוט כי זה מה שאני עושה. ושהדרך הנכונה לפעול, היא כל הזמן לעשות. להתקדם קדימה, לבחון, להבין וליצור כל הזמן קשרים עם עוד אנשים. דיברתי עם הנושא הזה עם עשרות אנשים. מנכ"לים, מנהלי שיווק, אנשי עסקים, פעילים חברתיים. עם כל מי שרק אפשר. רק כדי לנסות לקדם בקצת את הטוב שאני מאמין בו. הרוב המוחלט של השיחות היה עקר לגמרי. אבל זה לא צריך להרפות. כי שם המשחק הוא המשחק עצמו. כי יש תועלת בעצם הניסיון עצמו, גם אם לא הביא תועלת. למדתי, שהפעילות היעילה ביותר היא פעילות עצמאית. שאפשר ורצוי וגם אי אפשר שלא, להיות בקשר עם אחרים. אבל פעילות הליבה צריכה להיות עצמאית.

אדם הראשון – אלבר קאמי

לפני זמן מה השתחררתי לגמרי מהרשתות החברתיות. וכך, מצאתי את עצמי וזמני בידי, ומחשבתי חופשיה לה למצוא לה דברים להינעל עליהם. ובמקום לשבת מול מסך המחשב אל מול שלשלת אין סופית של שברי מחשבות, עברתי אל הפורמט בו מחשבות עוצבו להן מאז המצאות הכתב – הרומן.

ויש בכך מקצב אחר, ואין היכן לסמן like, ואפשר להתעמק ולחשוב, ולהרגיש. ושום דבר כבר לא חשוב לעכשיו, ואפשר לדעת גם קצת אחרי. הרכיבה בשדות, חיברה אותי אל המקצב הטבעי של המציאות. במקביל, הפסקתי להתחבר לאמצעי האודיו וידאו הדיגטלים. אין חדשות בטלויזיה, אין תוכניות אקטואליה ברדיו. חזרתי להיות אדם אנלוגי.

החלטתי לחזור ולקרוא את אותם הספרים שהתרשמתי מהם במהלך חיי. לקרוא אותם שוב כבוגר. אם בעבר, קראתי אותם מתוך חדוות הנעורים, עכשיו אני קורא אותם מתוך תבונת הגיל. כך היה עם במערב אין כל חדש. רומן המגולל בתוכו כל כך הרבה אמת וכל כך הרבה מלחמה, שלא הייתי בטוח לעבור אותו בלי טלטלה רגשית הגונה.

לאחריו, בחרתי את "אדם הראשון", רומן ששוחזר מכתביו של הסופר המת, על ידי בני משפחתו. כך שזו יצירה בהתהוות שבהצהרה, ומעניקה עוד פן לקרוא, החשיפה העדינה אל תהליך היצירה של סופר. ולא סתם אחד.

האקזיסטנציאליזם, זרם פילוסופי שהוא כמו אור הנוגה מתוך כל תיאור הנוף והנפש שברומן. הוא ההתחברות אל ההוויה כפי שהיא, שאם האדם ישכילו לשלבו כמה שיותר בנפשו, הרי אולי יצליח להצמיח את הויפאסנה, אותה חדווה קיומית הנובעת מביטול העצמי. וכך, הרומן מצמיח תיאורים עדינים הזולגים כמו טיפות מים במערה קדמונית, ניצנוצי אור צבעוניים המשתברים מטיפות עלים ביער שבו הגשם פסק הרגע. ריח, מגע, אור, הכל בא לידי ביטוי ויוצר תצריף של יופי טהור, גם אם הרומן עצמו הוא מלאכה שלא הושלמה, אפשר עדיין להתפעל ממנו כמו ממקדש עתיק שלמרות שחלקו התפורר, יופיו עדיין מפעים כל צופה.

במערב אין כל חדש, הוא רומן המתאר את קורותיו של חייל צעיר, שנפשו מרוטשת אט אט על ידי המלחמה. ואדם הראשון, ביד הגורל, או סתם מתוך מקרה ובחירה מוזרה, מתאר את קורותיו של אדם של אדם שאביו נהרג במלחמה הזו. אם במערב אין כל חדש, עוסק במלחמה ובחזית ומעט בעורף, אז עכשיו אני שוקע אל העורף של אחרי המלחמה. וכמו בכל רומן גדול, כך גם כאן, האנושיות, האהבה, החמלה, היכולת להביט אל הפרטים הקטנים ביותר של המציאות, ואל האופן שבו הם משתקפים ומשקפים את האנשים החיים בתוכם. זה רומן, שכל דמות שבו, מדויקת, ואנושית, ויש מה ללמוד ממנה ועל החברה בו אנו חיים.

הרומן עצמו נע בין שלושה זמנים. אירועי המשפחה באלג'יר וקורות האב המת, זכרונות הגיבור מילדותו, והווה המתרחש בזמן מלחמת האזרחים באלג'יר. מלחמה, שזיעזעה את צרפת וקרעה את החברה הצרפתית. הצרפתים, ראו באלג'יר חלק מצרפת, בדיוק כפי שישראלים רואים ביהודה ושומרון חלק מארץ ישראל. עוצמת השבר והכאב של המתיישבים הצרפתים באלג'יר, מתעצבים לכדי מהות לאורך הרומן.

הרבה מהספרות המודרנית, ספרות שדות התעופה והפעולה, היא סיפורת בה בכל עמוד מתרחשת פעולות. זהו קודם כל סיפור, עלילה מהירה מורכבת מפרטים רבים, המנסה להציג תמונה, חזותית, נעה. כמו פזלו הכותבים אל הקולנוע, מקווים שביום מהימים יופק מהעלילה סרט. ואילו כאן, העלילה מתקיימית בין הקורא, אל העמודים ואל מהותו, כאדם. כל עמוד ברומן הזה, עמוס בתובנות רגשיות ושכליות הנוגעות בקורא. רומן כזה, צריך להיקרא מספר פעמים בחייו של אדם, כי העושר המדשן את הנשמה תלוי בבגרות ובמטען של הקורא. אין זו עלילה חיצונית המתוודעים אליה כאל צופים, אלא התרחשות פנימית, המעצבת את ראיית עולמו של הקורא ומשפיעה על כל רגע מחייו. במובן הזה, הספרות היא הכלי מרומם הרוח ביותר, משלימה את המוסיקה.

 

כלבי המוות של המלחמה

במלחמה, בקרב, אין בני אדם. יש חיות, הנלחמות כדי להרוג אחת את השניה. זו תשוקה קדמונית, מוטבעת הקוד הגנטי שלנו. היכולת הזו, להילחם מלחמה.

כל בעלי החיים נלחמים. מנמלים ועד פילים. ולכל חיי, ברורה משמעות הקרב. המשמעות של להיות או לחדול. זה אימון, שהופך אדם רגיל, לאחד שכאשר שנוחת לידו פגז, הוא לא מוטרד מזה שהוא נפל, אלא שמח שיצא חי. כשיורים עליך, אתה לא שואל את עצמך מה זה, אלא איך מתחבאים ומשיבים אש. המבט משתנה. כשצופים בנוף, מעריכים מרחק, ויכולת לירות פגז. אל תוך מטרה. והעין לומדת לקלוט את המטרות, מכוניות, אנשים. להעריך מהירות ויכולת פגיעה. זה שינוי. זה אדם אחר. לוחם.

זו התשוקה להרוג. וכמה שלא נדכא אותה, נדע שהיא שם ונוכל להרגיש אותה. זו תחושת הדם בפה, זה ריח התחמושת וריח אבק השריפה, ועשן של מנועים ושמן חם, ואבק, וקולות של צעקות בקשר, וירי פגזים. וכל פעם שיש מלחמה, משהו נדרך בי. היד מחפשת את הנשק, הראש רוצה להתאמן, לירות, להפגיז, להרוס. לצאת להילחם. מנגינת המוות וההרס של החלילן.

המלחמה היא אימה, ואימת המוות היא זו המשנה את הנשמה. למדתי את זה מאיש צוללות, התפלאתי לראות אצלו את השריטה כל כך עמוקה. הוא אמר שזה משותף לכל הגברים בצינור. אני איש שריון, אני נע בתוך מכונה. ואני מכיר את אימת המוות. מפגזים שנפלו, מלהיות בחזית. מלווה את כולם, תחושת פחד המוות. וכה משוחררים היינו תחת התחושה הזו, כל כך חופשיים, כל כך מתענגים על כל רגע, כל כך חשופים לכל תחושה. חיים על הקצה. שבועות על גבי שבועות. לא יודעים פחד, רק נעים בתוך האווירה ומביטים בשריטה מתהווה. אבל בשריון אני חודשים בודדים בחזית. והוא בצוללת, כל הזמן. אם עומק השריטה נקבע על פי עוצמת המאורעות, הרי אורכה הוא כאורכם. ושריטה בנשמה, בניגוד לגוף, משפיעה אותו הדבר, אם היא עמוקה או ארוכה.

רק שם, אנשים מתחברים אחד לשני כבני אדם. העבר נשכח, העתיד לא ידוע. החיבור בין חיילים הוא חיבור בני אדם, שהיו יחד במקומות שאף אחד לא היה, ושהרגישו יחד את אותה התחושה. שראו אחד את השני במצבים נוראים, עייפים, סובלים, כואבים, בוכים ונשברים. ויודעים, על מי אפשר לסמוך ועד כמה. כי אי אפשר להסתיר מי אתה, כאשר אתה במלחמה.

בעתיד המלחמות יהיו נוראיות יותר, כי בני אדם ילחמו כנגד מכונה. לא ירחק היום, ונשלח רובוטים לבצע כיבוש ומלחמה. אין זה אומר שהלוחמים מפעילי מכונות העתיד ידעו רגיעה. גם אם המוות מגיע אליך דרך אלף מחשבים, עדיין הוא לא יוכל לנקות את תחושת האחריות והאשמה. רק יהיה שקט יותר, כי ההבנה בעורף ללוחמים הללו, תהיה הרבה פחות גדולה.

במערב אין כל חדש – אריך מריה רמרק

 

אני אוהב ספרים. אני אוהב לראות אותם ולקרוא בהם. ישנם ספרים, שמוטב להם שישארו בצורתם הגשמית, ולא יעברו אל הדיגטלי. שילוו אותנו על המדף, יתפסו אבק, ויזכירו לנו, שהם קיימים, ושצריך לקרוא בהם.

כזה הוא "במערב אין כל חדש". (שני הפרקים הראשונים בתרגום החדש)

איני זוכר כמה פעמים קראתי בו. לפחות 4 פעמים. שוב ושוב. בהפרש של כמה שנים. אין זה סרט שאפשר לצפות בו יום אחרי יום. הוא מצריך זמן להיטמע, להיספג. להבין את משמעותו, לתת לו להשפיע.

"במערב אין כל חדש" מתרחש בחזית המערבית של גרמניה, במלחמת העולם הראשונה. הרומן כתוב בגוף ראשון יחיד ולמרות שמדובר על צבא גרמניה, הרי רמרק היה יהודי. וספריו נאסרו ונשרפו על ידי היטלר, שלחם גם הוא באותה המלחמה.

אני קורא במהדורה שהודפסה ב- 1982, ותורגמה באופן נפלא על ידי צבי ארד. בשפה ברורה, פשוט ונקייה. מתאימה במקצבה בפרטי פרטים אל התחושה. עברית קולחת, ברורה וזכה. מלאכה יפיפייה.

הקדמה:

"אין ספר זה מבקש להיות כתב אישום או וידוי.
עליו לספר על דור שנהרס במלחמה –
גם אם נחלץ מפגזיה"

אין דומה ספר לסרט, שסרט הוא צפיה, ואילו סרט הוא השתתפות, התכנסות. שכחתי. שכחתי עד כמה. אז, כשקראתי, לפני עשורים רבים, לא הבנתי. הדברים נקראו, אבל לא הובנו.

ואין זה אומר שאז הוא לא הרטיט, ולא שינה, ולא פצע. אבל כיום, אחרי עשורים כה רבים, אל התוגה מצטרפת פליאה גדולה, על יכולת ההבחנה. על אותם פרטים קטנים, כמו למשל, חיילים וותיקים המדברים בחרוזים. והנה, אני קורא את עצמי, מדבר, ואת חברי ואנחנו שם, כמו מלפני 100 שנה. שום דבר לא השתנה. והוא מדבר על השריטה, ועל האימה, ועל החיות ועל החייתיות. ועל ההומור השחור, והצורך לזעוק כל הזמן, לזעזע, לא לשתוק. ועל הטירוף הזה, שנטמע בך, גם אם כל מה שחווית זו רק נשיפה קפואה קטנה של מלחמה.

רובכם אינכם יודעים מה זו מלחמה.  וטוב שכך. אבל חובה על כל אחד, ללמוד להכיר אותה. לדעת מה עובר על האחרים, שבשמכם נשלחו אליה, וחזרו אחרים. ואתם אפילו לא יודעים כמה הכל השתנה.

בפרק הראשון, יש קצת שמחה. כי רק מחצית מהפלוגה חזרה. וכך, הטבח המרושע, נאלץ לתת לכל אחד מנה כפולה. והם אוכלים, ושבעים, שבעים וחמישה. ועוד שבעים וחמישה, קבורים או מפוזרים בחלקים בין מכתשי הפגזים והחפירה.

זה מסע בין חזית לבין רגיעה, בין מוות לבין חיים. זה מסע אל תוך תודעה, והתחברות אל נפש ההולכת ומתפרקת בהתמדה. ההקדמה מקפלת בה את כל העלילה, כי אין זה רק אחד. זהו דור שלם. אין מחפשים כאן אשמה, כי האשמה חסרת טעם, היא לא תתקן את המעוות. רק המודעות, יכולה להקל על ייסורי הנפגעים. זה תפקידו של הספר, וזה מה שאני מנסה לעשות כשאני כותב עליו.

זה ספר שנפתח הכי נורא שאפשר, ועם כל עמוד, הופך אפל ונורא ושחור יותר ויותר. זה ספר חובה,לא רק בגלל הסלידה מהמלחמה, אלא בגלל היכולת לציירה כך. קראתי עוד הרבה ספרי מלחמה, ומכולם, הוא הנורא ביותר, אך גם המדוייק, השקול, היפה והאצילי. זהו רומן שבו מוות וחיים מצויירים במילים זהירות. זה ספר שדן בזכרון, ובאדמה, ובריחות, וביד המקרה, בחברות, באהבה, בתשוקה, בטבע ובמוות, המון המון מוות.

זה רומן שמכסה הכל, את החזית, את העורף, את השבויים, הפצועים, הפוליטיקה, האחווה והרוע של המדינה הבוחרת במלחמה. אך בעיקר, זה רומן רדוף טוב לב ואנושיות הכתוב פיוט. זה רומן יפהפה, שאי אפשר להניח לרגע מהיד וברגע ששקעת לתוכו, הוא ישקע בך. זה ספר חובה, משום זה עדיין כאן, סביבנו, וצריך לקרוא אותו, כדי לסלוד באמת מהמלחמה זה רומן שבלעדיו, אי אפשר להבין את מדינת ישראל ובעיקר הוא מניע את הרצון לשנות כי המצב יותר מדי נורא.

 

להרוג ילד

מוות הוא טאבו. לא מדברים על המוות. עוסקים במוות במובן המעשי שלו, המיידי שלו. מי מת, איך מת, מתי יקבר. מוות הוא התמודדות עם. הוא אף פעם לא עומד בפני עצמו. הוא תמיד חלק ממשהו אחר. לא כמו אכילה, או אהבה.

יש אנשים שמורגלים להרוג. לרוב, בעלי חיים. יש אנשים שמורגלים להרוג אנשים אחרים. יש אנשים שאדישים לכך שהם הורגים. אבל הם מיעוט. רובם המוחלט של בני האדם, אינם רוצחים בנשמתם.

כשאנחנו צופים בסרט אמריקאי, בו אדם הורג איש אחרי איש ומצית להנאתו סיגר, זה שקר. מה שנשרף כשהורגים זו הנשמה. זה מחלחל, זה משנה, זה הופך את האנשים לאחרים. אי אפשר לקטוף נשמה מבלי שמשהו בך ישתנה. כמו אהבה ראשונה, כמו הולדת ילד בכור, יש משהו באדם שכאשר קורה הוא לו, הוא כבר לא אותו אדם.

אחד הנושאים הכי אישים, יותר ממשכורת, יותר מסקס, יותר מבגידה בנישואים, זה את מי הרגת. זה תמיד מסופר בקול נמוך, מעין דיקלום, תיאור יבש, כאילו יוצאים מהסיטואציה ומביטים עליה. והסיום הוא תמיד סופי. "אז הוא נפל". או "אני לא יודע אם זה אני שהרגתי אותו, כולם ירו". המחשבה מתבהרת, מתמקדת, מסירה את הטפל, מעמידה את הרגע מעל לזמן. זו מודעות מוגברת עד צעקה למקום, לזמן, לאור, לריחות ולתנועת האוויר, לכל פרט ופרט. המילים, מדוייקות, שקולות. כדי לכסות על הרעידה הענקית הזו, שבנשמה.

מישהו שלא הכרת, שלא ידעת מעולם, ועכשיו, בגלל פעולה שלך, לא יגדל, לא ישמח או ירגיש. והכל בעקבות אותו רגע קצר, לכאורה רגע כמו כל רגע אחר, שהתמצה בלחיצה אחת, באצבע  על הדק. נקירה, כדור יוצא מבית הבליעה, מפלח את האוויר, ונכנס אל גוף של ילד קטן. מפרק אותו, הורס, משמיד ומחריב ועוצר אותו לעד.

למי שהרג ילד, אין כפרה.

אין תגובה ראויה לסיפור מוות שהושמע, מלבד עוד סיפור מוות. והם מצטרפים, ונאספים, קולות של אנשים שמסתובבים מיוסרים, לא כי הם רצו להרוג, אלא משום שהם נאלצו להרוג. כי כאשר אדם בריא הורג בשם מדינה, או בשם רעיון, תמיד נשאר צל של ספק. המוות תמיד יהיה מוחלט יותר מאשר הרעיון שהביא למעשה. הנסיבות, המציאות, היא תמיד באפור ולבן, ואילו המוות, רק בצבע אחד. זה רגע בודד, מכריע, מוחלט, שכל הזמן חוזר על עצמו בראש, כמו פזמון חוזר לחיים, המשנה לעד את המנגינה.

מי שהרג ילד, לעיתים ידחיק זאת. ינסה לצפות זאת בשכבות של הגנה, של ציניות. אבל זה שם. עמוק בפנים. בהתייחסות מתמדת. זה בלחיצת היד, ובחיוך, ובמבט ובאופן שבו האדם חושב על עצמו כשהוא יושב על האסלה או מחבק ומנשק את ילדו שלו. זה חיבוק אחר, זו נשיקה אחרת. זה אדם אחר. אדם שהוא קורבן לנסיבות חייו במידה שהוא בעצמו לא יכול להכיר בה.

מרגילים אותנו לחשוב שיש עומק לרשע, שיש חשיבה מאחורי אנשים החיים מתוך רשע. תוכניות בידור הופכות אנשי הרג לגיבורי תרבות. הרצח הוא ריק, והרוצח הוא קליפה. גם אם מסתובב והולך ומדבר, בפנים, זה מת. אין רגש אמיתי, אין שמחה, אין אהבה. יש רק התניות חיצוניות שנשארו אחרי שהיכולת להרגיש באמת טוב, הלכה.

אני מכיר המון אנשים שהרגו. אלו לא אנשים רעים. לא באו כדי להרוג, אבל הם משלמים את המחיר. כל יום, כל רגע, כל שעה. הם חלק מאיתנו, ואנחנו מגדילים את מספרם. הם נכויות המסתובבות ביננו, מחפשות הצלה. וכל עוד אסור לדבר על זה, אלו הם המשלמים את המחיר וכולם יחד איתם.

הישראלים טוענים שצה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם. ובכך, לא מאפשרים לחטאים של המוות להירחץ באור הפומביות. מי שהרג, לא רק שוקע אל היגון של הספק והחרטה, אלא גם נדחף החוצה מהחברה בשל הבושה, החשש לסדוק את מה שכולם חושבים על מה שהוא עשה. בעיני הישראלים, הצבא הוא מוסרי, ובעיני אלפים, זה רגע אחד, שניה אחת, שכל הזמן מהדהדת בנשמה. צירצור של חוסר שמחה שמלווה גם בערנות וגם בשינה.

וזה משפיע. זה כל הזמן מגיע. דורות של אנשים כאובים, מגדלים ילדים שכל פעם שהם מביטים בהם, הם מרגישים גם צער נורא. מבטים של ילדים מפוחדים, נטבעים בנו. מבט של ילד מת, הורג אותנו.

חברה מוגבלת בכמות ההורגים שהיא מסוגלת להכיל בקירבה לפני שהיא מתפרקת. לפני שהיא עצמה הופכת בבואה ריקה, חסרת נשמה. כי ההשפעה שיש על הנשמה של אדם שהרג, מצטברת גם להשפעה על החברה. נשמותיהם של הילדים המתים אינן מפסיקות לרדוף אותנו. אנחנו מתייסרים כל יום וכל רגע על המעשים הללו. אך הס מלהזכיר, הס מלדבר על זה. הס מלחשוב שהקורבן הפך לתליין.

 

מהשרון לתל-אביב באופניים – להגיע לעבודה באופניים

אחרי שנים לא מעטות בהן נאלצתי לשרך את דרכי בפקקים אל העבודה, הצלחתי סוף כל סוף למצוא משרה במרחק רכיבה מהבית. ולא סתם מרחק רכיבה, אלא דרך השדות.

 

לרכב על כביש באופניים, זה לא תענוג גדול. בכלל, הכבישים בישראל הם לא תענוג גדול, ולא רק בגלל התשתיות, אלא בעיקר בגלל הנהגים. האלימות של הנהגים היא עוד יחסית סבילה, נדיר המקרה שבו מישהו באמת ינסה להוריד אותך מהכביש, לרוב סתם יתעללו בך בברוטליות. אבל האדישות, היא ממש הורגת. נהגת אדישה מסוכנת לעיתים יותר מנהג צעיר ואלים. מי שרוצה לרכב על כביש מהיר לעבודה באופניים, זה לדעתי בעיקר כדי לנסות לגבות את דמי ביטוח החיים.

מבט לתל-אביב מאחורי תחנת הרכבת פתח תקווה קרית אריה (בית הקברות ירקון מצד ימין – לא נראה בתמונה)

מאידך, במקביל לכביש 5, יש עולם של שבילים, חורשות אקליפטוסים, בריכות מים, ציפורים, שדות חרושים. זה עולם שנמצא לא רק פיזית מחוץ לכביש, אלא גם מבחינת המקצב, התחושות, הריחות. זה עולם אינטימי, שמורת טבע של רוגע, של קצב נכון, רענן וריחני.

המרחק מהבית שלי לעבודה הוא כמעט 15 קילומטרים, מעשית, מדובר על פחות משעה רכיבה. זה פחות או יותר הזמן שלוקח לצלוח את הפקקים למרחק הזה. קיימת תקורה די משמעותית סביב הנושא. צריך להכין את האופניים, צריך להכין בגדים חליפים, וצריך להתקלח כאשר מגיעים. בסופו של דבר, זה פחות משעה וחצי מדלת לדלת. שוחחתי עם אנשים אשר לא מוותרים על הגעה למקום העבודה גם אם הוא נטול מקלחת. אפשר להתארגן ולהחליף בגדים מבלי להוות מפגע אקולוגי.

הירקון באיזור קרית עתידים

קצת לפני שהחלטתי לצאת למסע הזה, ביצעתי רכיבות עירונית, כדי להכין את הגוף למעמס. רכבתי 3 פעמים בשבוע, שעה, מה שאיפשר לי לדעת שאוכל לרכב שעה לעבודה ושעה בחזרה.

השינויים הנעשים בגוף כאשר מדובר על הגדלה שכזו של עומס פיזי, הם רבים ומגוונים ומתפרשים על כל התחומים. כל המערכות בגוף מתחילות לתפקד ברמה אחרת לגמרי. העור נעשה חלק יותר וגמיש יותר, הראיה מתחדדת, הנשימה רכה, חוש הריח מתחדד. וזה בנוסף לבונוסים המובנים כמו הגדלת השרירים, התנפחות העורקים והוורידים, שיפור בקורדינציה, באיכות השינה וברמת העירנות. אני מרגיש צעיר הרבה יותר. הרבה הרבה יותר.

מאחר שרכבתי לפני שנים כבר במסלול דומה, יש לי שרירים המסוגלים לשאת בעומס הרכיבה בלי יותר מדי בעיות. מאידך, מאחר שהגוף שלי הגיע לרמוות ניוון של עגל חלב, הריאות והלב התקשו לספק את הדם והחמצן שהגוף זקוק לו. רכיבה באופניים, ולמעשה כל הפעלה של הגוף, זו התבוננות פנימה, ניסיון להבין את מה שהגוף משדר, מבלי להפריע לו עם מסרים מטופשים כמו כמה מהר אני רוכב, וכמה זמן זה יקח לי. רכיבה זו הקשבה, התחשבות בעצמך, בידוד רעשי הרקע מתוך המהות החשובה. כי יש הרבה רעשי רקע.

כל התחלה של רכיבה היא טיפה נוקשה. לוקח זמן עד שהגוף נכנס לקצב, עד שהשרירים מתחממים. אחרי 20 דקות לערך, הגוף נכנס לטמפרטורת עבודה אידאלית, אבל אחרי 40 דקות לערך, נכנסים משככי הכאבים לפעולה. אז יש ממש תחושה של התרוממות רוח, שלא נגיד היי. נראה שהרגליים מדוושת מעצמן, ומה שנשאר לי זה לשחק עם הכידון. וזו תחושה מאוד מאוד מטעה. ברגע הזה של השאננות, של התחושה שהכל זורם נהדר, אז הערנות נפגעת והסיכוי לתאונה גדל. זה בד"כ גם הרגע שמישהו יעקוף אותי כאילו שאני בהליכה.

אני לא משתמש במכשירים לבדוק את קצב הלב, רק במעקב אחרי המהירות ושריפת הקלוריות. זה בעיקר מטעמי עצלות, כי זה מאוד נוח שהטלפון רושם את המרחק ואת הזמן. למרות, שבגדול החשבון הוא מאוד פשוט. שעה רכיבה היא 600 קלוריות. והמהירות הממוצעת שלי החלה ב-15 קמ"ש והגיעה עד ל-17 קמ"ש. למרות שאני שורף אלפי קלוריות, הירידה במשקל אינה ביחס ישיר להיקף המאמץ. קיימות לכך מספר סיבות. הסיבה העיקרית, היא אולי שאני נותן יותר דרור לפי ואוכל יותר זבל. בעיקר, מוצרים עתירי סוכר כדי להקל על התרקונות המאגרים. אני מקווה שעם הזמן אוכל להתמודד עם ירידת הסוכר בקלות רבה יותר ובהתבסס רק על פירות. כמו כן, במקביל להוצאת האנרגיה קיימת בניה מסיבית של שריר. למרות שהמשקל לא מראה ירידה משמעותית, הרי יש ירידה מאוד משמעותית בהיקפים.

אך גם אם אני צולח יום אחד של רכיבה בלי קשיים, זה לא אומר שהיום הבא יהיה קל באותה מידה. קיימת עייפות מצטברת. לא רק הלב, הריאות והשרירים משתתפים במשחק. צריך גם לספק אנרגיה, לסלק פסולת ולבנות שרירים. אחרי חודש של רכיבה (300 קילומטרים ו-11000 קלוריות), הגעתי לכושר המאפשר לי לרכב 3 ימים ברציפות.

לפעמים יש ירידה ברמות האנרגיה

האופניים שלי כה ישנים, עד שכאשר אני מגיע לחנות התיקונים, בעל החנות מנסה לעמעם את נוכחותי. עצם הקיום של אופניים כאלו מאיים לו את הפרנסה. החלטתי לרכוש אופניים חדשים, אבל לא בגלל המוכר, אלא בגלל הגלגלים והמתלים. המתלה הקדמי של האופניים שלי משפריץ שמן, מה שאומר שהוא גמור לגמרי. תוך כדי רכיבה הכידון נוקש לי בידיים. כל מנגנוני ההילוכים והכבלים מצריכים שיפוץ מסיבי, אך הבעיה העיקרית היא קוטר הגלגלים. אני התגלגלתי לי על גלגלי "26 מיושנים, כיום האופנה היא "29. לדברי החבר שמבין, מדובר על שיפור מהותי במהירות הרכיבה, בנוחות, ובשליטה. יחד עם הורדה במשקל של 3000 ש"ח מחשבון הבנק.

האופניים הישנים שלי ערוכים לרכיבה, כולל בגדים להחלפה, מגבת, סבון ואקדח עם משתיק קול (סתם).

השיפור ברכיכה בעקבות הגדלת קוטר הגלגל מאוד מורגשת. המהירות הממוצעת עלתה ב- 2 קמ"ש, וזה לא שאני מתאמץ יותר. מהמורות הדרך הרבה פחות מורגשות, האופניים מתגלגלים קדימה הרבה יותר. הגדלת קוטר הגלגל הגדילה את התנע ולכן הנטיה של האופניים להמשיך בדרכם הרבה יותר גבוהה. כמו כן, שטח המגע עם הדרך גדל, מה שמקל על ספיגת מהמורות ומעבר באדמה רכה. סוף כל סוף, אני מרגיש כמה שהרגשתי פעם באופני כביש. תחושה של תנועה ושל מהירות. מומלץ.

אופניי 29" שעברו רכיבה בשדות של אחרי הגשמים

 

אבל יש ברכיבה הרבה יותר מאשר רק מאמץ פיזי, טיול בין בריכות הירקון ופגישה אקראית עם בחורות מעורטלות ברמה כזו או אחרת. כי הרכיבה מאפשרת את החיבור הכה מענג לכאן ולעכשיו. כשרוכבים, אחרי זמן מה, כל המחשבות שצריכות להיחשב משתחררות להן. ונשארים עם המגע החשוף עם המציאות. ברגע הזה, כאשר המחשבה נעצרת, כאשר הגוף כל כולו במאמץ, אז אפשר לגעת באותה תחושה חמקמקה של אושר. זה אושר מאוד מיוחד, אושר אינטימי, שאף אחד אינו שותף לו. ניתוק מכל הטפל, מתחרות, מזמן ומדאגה. רגע אחד קטון, בו אדם מפסיק להיות אדם והופך לרגע אחד מאושר כמו חיה, שכל זכרונותיה מתנדפים להם עוד לפני שהצליחו לגבש צורה של מחשבה ומילה.

בריכה בירקון עם בחורה בביקיני הרוחצת בה (מחוץ לגבולות התמונה)

בזמן האחרון חזרתי לי לקרוא. והקריאה, משתלבת לה במהלך החיים שלי. מצד אחד, קראתי את המרקיז דה סאד, אשר דן בין השאר בליברנטיות. מושג שבזמנו תורגם לחופש מכל מגבלה מינית, ואילו אני לוקח אותו לכיוון ההפקרות המחשבתית, ואין כמו רכיבה לתת לחשיבה להתעופף לה אל הלא נודע והלא צפוי. צרפתי אחר שאני שוקע בכתביו הוא קאמי, עם ספר ההתבוננות "כלולות, הקיץ". קאמי מפעפע אל תוך נופי אלג'יריה, מצייר אותם בקווים עדינים של חיים, תשוקה ומוות. מפיק מהאור, מהריח, מהצבע ומהטבע את ההשראה אל הקיום המיידי. אותו קיום שאני מתחבר אליו ברכיבה.

שביל ישראל בתוך סבך הסוף

יש המון דברים יפים לצפות בהם בזמן הרכיבה. מכביש 40 צפונה, בואכה ראש העין, הירקון ניתן לרחיצה. יש בו בריכות מקסימות, ומדי פעם בחורות (ובחורים, אבל למי אכפת?) רוחצות בהן בביקיני מצודד. אני רוכב מאחורי מכון הטיהור של הוד השרון. מכון הטיהור מזרים מי קולחין מטוהרים, אשר מהווים מוקד משיכה למיני רבים של ציפורים. ברק כחול של שלדגים, ענפות המתרוממות להן לאיטן כשאני מגיע, ולהקות של דררות ירוקות מקיפות אותי בציוציהן. בשדות, אני פוגש להקות של יונים הנחות להן על הקרקע, מתרוממות בעצלות אל עוד יום אין עבודה אין דאגה. מדי פעם אני מבחין בזוגות של נמיות נסוגות אל הסבך. חלק מהמסלול עובר בתוך סבך של סוף, עשרות מטרים בלבד מהמפלצת הזו של כביש 5.

גשר מתקופת הבריטים במקביל לכביש 5. עדיין בשימוש

הדרכים בשדות אינן שוממות. רבים עושים שימוש בדרכים אלו של מטה, על מנת להתנייע בין ישובי השרון. זו קהילה ארעית, שהקירבה היחידה היא התנועה ההדדית על אותן דרכים. אבל כמו בכל קהילה, קיימים מנהגים, העוברים בין הרוכבים. מאוד נהוג להגיד שלום ובוקר טוב. לעיתים, אני מוצא עצמי מברך לשלום יותר אנשים בדרך לעבודה מאשר במשרדי התאגיד. אולי, מיעוט האנשים מקרב את הלבבות. אולי, שותפות החוויה, ואולי הידיעה שאם אפגע, אנשים אלו הם שיושיטו לי עזרה. וכך, כאשר אני מבחין במישהו שאולי צריך עזרה, גם אני שמח להציע לו עזרה. המכוניות לא רק לוקחות מאיתנו את החוויה של תחושת השדות והטבע, הן מרחיקות אותנו אחד מהשני, מפקיעות עוד פיסת אנושיות.

בשעות שאני רוכב, אני לעיתים קרובות עוקף את המכוניות הנעות להן בפקק. אני מבחין בהן בכביש, למעלה, מסריחות את העולם, מתחרות להן על כל מטר אספלט. אני לא ממהר, אני לא יכול למהר. אם ארכב יותר מהר, אני עלול להשתנק. אז אני מביט אל השדות, ונושם את ריח הירוק של המים. וכיף.

מסלולי רכיבה באופניים

פריחה על רקע בריכת מים