לרכב באופניים בפריס

אודה על האמת, אני לא משתגע על נסיעות לחו"ל. בעיני, הנופש המושלם זה לעלות על אופניים ולרכב ואת זה אני עושה בארץ בכיף. פריס היא בעיני יוצא מהכלל, כי עבור הילדים, וגם עבורי, זה מגע עם תרבות אחרת, משוכללת, יפה. הזדמנות ללמוד מה שאי אפשר ללמוד באף דרך אחרת. ולמרות שזה היה טיול משפחתי, לא וויתרתי על ההזדמנות, ארזתי קסדה מתוך כוונה לשכור אופניים בעיר הגדולה.

אני מאמין, שהדרך הטובה ביותר להכיר תרבות, להתוודע אל הלך הרוח של המקום והאנשים, היא באמצעות האופניים. זה הכלי המהיר, הבלתי אמצעי הטוב ביותר.

פריס מציעה מגוון דרכי לשכור אופניים. החל משירות בסגנון התל-אופן, עם תחנות עגינה מסורתיות ורכישת מנוי. (החל ממנוי יומי, שבועי, שנתי וכו'). רק שבפריס יש גם אופניים חשמליים, ובניגוד לתל-אופן, הם לא מודיעים על הגעתם במגוון חריקות.

יש גם אופניים הפזורים ברחבי העיר, שניתן לשכור באמצעות אפליקציה ולשלם לפי שעות. בחרתי באפשרות הזו. סורקים ברקוד באמצעות האפליקציה, והופה, האופניים משתחררים.

גם בתחום זה, קיים מבחר של לפחות 3 חברות. האופניים שבחרתי היו מאוד בסיסים, ללא הילוכים, ועם צמיגים מגומי מלא. מהירות השיוט שלהם נמוכה, אבל הם נוחים לתמרון ומספקים פתרון סביר לתור את העיר מזווית אחרת. הם גם גילו עמידות לקפיצות מהמדרכות. הם כבדים, קשה לנוע בהם מהר, אבל כאשר זורמים בקצב שלהם, הם נוחים ונעימים.

פריס היא עיר המאפשרת לנוע בה במגוון דרכים, באופן יעיל ונוח. מערכת ההיסעים ההמונית היא עוד עיר מתחת לאדמה. מורכבת ממאות תחנות חלקן בעלות אולמות ענק. קיימים רכבות פרבריות (rer) ורכבת קלה (metro). מסלולי ה- rer נמתחים לאורך מאות קילומטרים, ואילו מסלולי ה- metro מפותלים וקצרים. בכל מקרה, אין לחץ. כי רכבת חדשה מגיעה בתדירות שבין 10 דקות ל-2 דקות.

 

אופניים להשכרה בפריס

גם התנאים מעל לאדמה נעימים. המדרכות רחבות ונוחות לרכיבה. אך יותר מזה, הולכי הרגל אינם תוקעים את הטלפון בראשם, אלא עירניים לסביבה, מתחשבים. הם לא מקפצצים אל תוך מסלול הרכיבה, והם מגיבים אל הרוכבים. בכלל, נראה שהצרפתים רגילים להגיב אחד לשני ולהתחשב. כאשר רוכבים על הכביש, המכונית לא נצמדות אליך, לא עוקפות קרוב מדי. כאשר רוכבים על המדרכה, הולכי הרגל לא מזעיפים פנים. וכך, תמצאו על אופניים גם ילדים וגם גברים ונשים מבוגרות (מחזה שכמעט לא נתקלים בארץ). רבים מטיילים, נהנים מהמראות של העיר.

כל כמה מאות מטרים, יש שכיית חמדה אחרת. זה כמו לרכב בקופסאת תכשיטים ענקית. העיר בנויה לאור גדות נהר, ועל כן רובה שטוחה לגמרי, מאפשרת לנוע כמעט ללא מאמץ.

דמיינו, שעיריית תל-אביב מחליטה לסגור את אחד מהנתיבים של נתיבי איילון לתנועת כלי רכב ממונעים. מעכשיו, רק הולכי רגל ורוכבי אופניים. ואם כבר, אז שמים כמה מתקנים לילדים, קירות טיפוס וספסלים. זה בדיוק מה שקרה בפריס, אחד מנתיבי התחבורה העמוסים ביותר נסגר. והופה, הנתיב הופך למסיבת רחוב.

נראה, שבפריס החליטו שהעיר שייכת לבני אדם, ולא למכוניות. אני רוכב להנאתי, ומגלה שסגרו רובע שלם לתנועת כלי רכב. והוא הומה אנשים. אם כי, המושג "הומה" לא לגמרי הולם, כי שם, גם כאשר יש הרבה אנשים, אין תחושה של מחנק, או רעש מהומה. אולי כי גם הולכי הרגל מכבדים את המרחב אחד את השני.

כישראלים, נוח לנו לחשוב על עצמנו כפתוחים ומסבירי פנים. מאידך, הצרפתים מאוד מקפידים על קשר עין וקשרים בין אישיים בכלל. הקופאית בסופר תציץ בעיניך לוודא שהכל בסדר, וילד צרפתי יעקוף אותי בחדווה על אופנים חשמליים וישאל מדוע אני רוכב על אופניים איטים כאשר האופניים החשמליים מהירים יותר.

זה מאוד נעים לראות רחוב סגור

רכבתי בצרפת סה"כ שעתיים. המחיר לשעה הוא בערך יורו, אם כי האפליקציה דרשה תשלום מראש כך שנשארתי ביתרת זכות של 13 שקלים. מרכז העיר הוא לא גדול, ב-14 קילומטרים של רכיבה ראית עשרות מונומנטים מקסימים. נהניתי מכל שניה, ולא הרגשתי מאויים אפילו פעם אחת. יש בעיר יתרון מספרי לאופניים רגילים וגם החשמליים לא נעים כמו צרעות במשימת חיסול. העיר מרוצפת במתקני השכרה ומתקנים לקשירת אופניים.

בכל מקום, יש שילוט המתייחס לאופניים. בכל רחוב כמעט, יש סימון נפרד לאופניים, לעיתיים, יש נתיבים שלמים שהוקדשו לנו. בצרפת הגיעו לתובנה שגם מאמין בה, שלעיתים בטוח יותר לרוכבי אופניים לנוע בניגוד לכיוון התנועה. וכך, במקרים רבים, כאשר הרחוב הוא חד כיווני, מוקדש נתיב רכיבה לכיוון ההפוך. בניגוד לישראל, בה אופניים אמורים לנוע בהתאם לחוקי התעבורה הכללים.

רכיבה באופניים היא אושר. אבל רכיבה עירונית בארץ, היא מלחמת הישרדות. בפריס, זו חדווה. למרות שמזג האוויר פחות מסביר פנים לרוכבים, הרי בצרפת ובאירופה נותנים לאופניים את המקום הראוי להם. בפרט, כאשר בסופו של דבר, הכל כל כך קרוב, ששימוש באופניים הוא לא רק בריא, אלא פשוט, נוח וזמין יותר מכלי רכב אחר.


 

מהוד השרון לנתניה – על שלושה סוגי גלגלים

במסגרת העבודה שלי, אני נע בין פרויקטים כל מספר חודשים. מה שמאפשר, או אולי אונס, לרכב כל פעם לאיזור אחר. לרוב, אני נע על בסיס הירקון, הפעם, אני צריך לנוע יותר צפונה מהוד השרון לנתניה.

על מנת להימנע מכבישים מהירים, אני חותך דרך מושבי השרון, בואכה כביש גהה, ומשם אל כיוון מסילת הרכבת ובמקביל לה עד לאיזור התעשיה הדרומי של נתניה. הדרך החדשה, מאתגרת בהרבה מהרכיבה לתל-אביב. לא רק שיש טיפוס מצטבר של 200 מטרים, רובו בשתי עליות (אחת בצופיות ואחת בבני ציון) אלא שהשבילים באיזור נתניה נוטים לייצר אמבטיות חול.

בתקופה האחרונה התחדשתי בשני זוגות אופניים. אחד, אופני סייקלקרוס של Trek והשני, זוג אופנים הרים מתקפלים, זנב קשיח, 26". רכיבה על זוגות שונים של אופניים דומה ללמידת שפה חדשה. זה מעניק פרספקטיבה, וגם משפר את היכולות בכל אחד מהזוגות בנפרד. למדתי הרבה על זוג האופניים הראשון שלי (זנב קשיח 29"). המשמעות של כל רכיב ושל הגיאומטריה מתחדדים כל פעם שמדלגים מזוג לזוג. כאשר עוברים מאופניים בלי בולם קדמי, לאופני הרים בעלי מהלך נדיב יחסית, ההבנה של משמעות הבולם ושל התפקוד שלו מתחדדים. כאשר עוברים מ-29" ל-26" פתאום היתרונות והחסרונות של אחד מקוטרי הגלגל הופכים מאוד ברורים. אני מתחיל להתכנס למחשבה שעדיף 3 זוגות שונים, מאשר זוג אחד ברמת מחיר גבוהה (ובמחיר של שלושתם).

 

אני אוהב כל אחד מהזוגות בנפרד. לכל אחד מהם, רכיבי פאן משלו, והיכולת להפריד בין המלל השיווקי שמפעפע אלינו דרך סוקרים מטעם ואנשי שיווק לבין המציאות, מאוד מתחדדים.

כיום, מקובלת ההנחה שגלגלי 29" משפרים מאוד את מהירות הרכיבה. מאחר שהאחיזה בגלגלים גדולים יותר והתנע הסיבובי של הגלגלים מאפשרים לשמר את המהירות. מצד שני, הגלגלים הצרים של ה- Cycle cross מורידים באופן משמעותי את ההתנגדות לסיבוב במחיר נוקשות ושיכוך מהמורות עוקר סתימות. בפועל, התמונה יותר מורכבת.

גלגלי 29" אכן מאפשרים רכיבה מהירה יותר בשבילים ארוכים. אבל, לכל דבר יש מחיר. ועבור היכולת המשופרת לשמור על מהירות גבוהה יותר, משלמים בזריזות. והמחיר מאוד משמעותי. תמרונים שאני צריך לחשוב עליהם ולתכנן מראש ב- 29", אני מבצע כהרף עין על ה- 26". הגלגלים הצרים של ה- cycle cross מאפשרים טיפוס קליל יותר בעליות ומהירות גבוהה יותר בירידות. מאידך, הצורך להיות מרוכז מאוד בשביל כדי להימנע ממהמורות והמאמץ הגבוה הנדרש על מנת לצלוח חול, גורמים לכך שברכיבה בת 25 קילומטרים, הם יהיו מהירים בקמ"ש אחד, מקסימום, 2. בפועל, זה אומר שהם מהירים ב- 5 דקות על פני כמעט שעה וחצי של רכיבה. זה אולי מאוד משמעותי לתחרויות, אבל בחיי היום יום, אולי פחות. שינה טובה, תזונה מוקפדת ובעיקר תנאי הסביבה משפיעים יותר.

לדעתי, היתרון ההבדל המהותי בין סוגי האופניים הללו הוא בעיקר בתחושה. לכל אחד מהם, פאן אחר. בנוסף, כאשר עוברים מזוג אחד לזוג אחר, שרירים מתבטאים בצורה קצת שונה. העומס קצת אחר, ומגוון מוביל לשיפור. ההנאה מהרכיבה, ולא משנה על איזה זוג, גדלה באופן משמעותי. אני מחליף בין הזוגות לפי מזג האוויר ומה שמתחשק לי באותו הבוקר.

את אופני ה- 26" רבים סופדים. מתייחסים אליהם כאל תפיסה מיושנת, אבל בפועל, הישיבה הנמוכה, התחושה שאתה על האופניים ולא בתוכם, היכולת להורד בקלות רגל, מעניקים יתרונות בחלק גדול מהמצבים. למעשה, בקטעים טכניים, למרות ההיכרות שלי ואהבה לתחושה של ה-29", הגלגלים הקטנים מאוד קורצים. שלא נגיד, פשוט עדיפים. אז נכון, שאולי הזמנים יהיו קצת פחות מהירים, ונכון, שהאחיזה פחות גבוהה, אבל יכולת התמרון, היכולת לשנות כיוון כהרף עין, הם יתרונות שאי אפשר להתעלם מהם.

מהבית שלי לנתניה, ברכב, זה חצי שעה נסיעה. באופניים, זה שעה ורבע. ברכב יש מזגן, יש יגידו שזה מוצר בסיסי בחום יולי אוגוסט. מצד שני, אם אתם בקטע של קצת אתגרים, לרכב ב- 34 מעלות עם 70 אחוזי לחות ותיק של 5 קילו, זה אתגר מעניין, שלא נגיד מטופש (ועל גבול המסוכן).

כושר גופני, מוגדר כיכולת להתאושש ממאמץ. קיימים סוגי כושר כמגוון סוגי המאמצים. והיתרון של התמודדות עם הצורך לסלק כמויות גדולות של חום מהגוף, הוא בכך שבשאר הזמן הרבה פחות חם. למעשה, החום הוא יותר מטרד מאשר מועקה. הקיץ, אני לא ממש סובל מהחום. הרכיבה בחום, מעבר לכושר, מדרישה ריכוז ובגרות. צריך לדעת מתי מתקרבים לגבול, מתי הגוף מתקשה להיפטר מהחום העודף, ולדעת להוריד קצב. לנהל נכון את העומסים. ואחרי שעוברים את תחושת הסבל ומתגברים על התשישות ועל הכאבים, מגיעים לתחושת הזיקוק. להתמקדות בכאן ועכשיו. לשיחרור מכל הטרדות ומכל המועקות שהבוס מנחית ולהנות מכל שניה.

ברגע שהתרגלתי לאופניים, אני כבר לא מחפש לשבור שיאים (ולו משום שהם נשברים מעצמם), אלא נהנה הרבה יותר מהרכיבה עצמה. מהנוף, הצבעים, הריחות והמראות. לכל אחד מהזוגות אופי רכיבה משלו. הסייקלקרוס מושכים אותי קדימה. אני מגיע למאמץ גבוה ואז נח, מתאמץ ונח. ה- 29" הם כמו רכבת, מהירות אחידה, מאמץ אחיד, עליות, ירידות, חול, זה לא משנה. הם מושכים קדימה באחידות. ה-26 הם גור אופניים, מושכים לסיבובים, להחלקות גלגל, לקיפצוצים, לא צריך לתכנן, לא צריך להיות שקול. תן בראש וקפוץ.

אני יותר ויותר מרגיש שאילו הייתי מתאמץ באותו האופן על כל אחד מהזוגות, הייתי נע במהירות מאוד מאוד דומה. שבפועל, ההבדל נובע יותר מהרוכב מאשר מהרכב. אני חושב שהנושאים בהם מתמקדים בסקירות שונות לגבי הבדלי גאומטריה ומתלים, הם זניחים עבור רובם המוחלט של הרוכבים. שהם בעיקר מייצרים באז שיווקי המתבסס על תחושות מאשר על הבדלים בפועל עבור רוכב שאינו מתפרנס מרכיבה. אני מאוד מתחבר לתחושה של הרצון לגוון, לעבור לרכב על אופניים אחרים. אבל הפתרון שלי לא היה להחליף את האופניים שלי, אלא להוסיף להם. ומה שקרה, שהתאהבתי מחדש באופניים הקודמים שלי. לא גירושים, פוליגמיה. (למרות שאלוהים ישמור, אני ממש לא חושב שמה שנכון לאופניים נכון גם לזוגיות).

אחד הדברים שלמדתי, זה הייחוד של איזור הירקון לרכיבת אופניים. לא רק מגוון השבילים והאפשרויות, אלא בעיקר התחושה המאוד ייחודית של רכיבה באגן ניקוז של נחל. זו אווירה שונה, קטע נוף מאוד ייחודי ומלא יופי באיזור המרכז.

ואם הגעתם עד לכאן, וודאי תשמחו להכיר את בלוג האופניים של קובי אשל.

 

חזרה גנרלית לרכיבה – hlc 2017 וטיול לחיפה

החשש הגדול ביותר שלי הוא לפרוש ביום הראשון של המרוץ. החשש השני, לפרוש ביום השני.

באחת הרכיבות האחרונות מהעבודה הביתה, פגשתי את שי, שסיים את אחד ה- hlc הראשונים. ההרצאה שלו בנושא, מומלצת בחום.

לרכב לצידו מעורר תחושת מעורבות. מצד אחד, הוא מאוד מתחשב, תמיד יודע לבחור נתיב כך שגם לי ישאר. מאידך, מה שעבורו זה קצב רגוע ואיטי, דורש עבורי מאמץ. :)

לאלו הרוצים לרכב לא במסגרת תחרותית ספרטנית, מומלץ לקרוא את הפוסט של רוני בפייסבוק לגבי הציוד שהוא ממליץ עליו.

שי אמר שאחד הדברים החשובים ביותר הוא לא להישבר בימים הראשונים. רוב האנשים שלא סיימו את המירוץ, וויתרו בימים הראשונים, סטטיסטית, מי ששרד אותם, הגדיל את הסיכויים לשרוד את כל המסלול. וגם הוא הוסיף על הדגשים: שפשפות הן האויב הגדול, צריך לרכב לאט, אסור להתאמץ ואסור להתפתות ולהתחרות במישהו. התחרות היא מול עצמנו.

כבר מספר שבועות תוכנית האימונים שלי כוללת רכיבות לא ארוכות (פחות משעה פעמיים ביום) בקצב נינוח לפחות 4 בשבוע רצוף. המטרה היתה להגדיל את יכולת ההתאוששות של הגוף מבלי להעמיס עליו יותר מדי. מטרה נוספת שהצבתי לעצמי, היתה למצוא את תערובת התזונה הנכונה. השבוע, לקראת ליל הסדר, החלטתי להגיע לקרית ים מהוד השרון. חשבתי לעשות את זה על בסיס ה- hlc אבל ככול שלמדתי את המסלול הבנתי למה מתכוונים כשאומרים שהוא קשה והגעתי למסקנה שאתקשה להגיע לחיפה ב-12 שעות, ואני לוקח סיכון שלא אגיע חלילה וחס לקריאת ההגדה, ואם אגיע אהיה עייף מכדי להשתלב כראוי. על כן, ניסיתי לערוך מסלול באמצעות openrouteservice החביב עלי ובאמצעות עורך המסלולים של strava ושני השירותם הכזיבו. לקחתי שני מסלולים שנתרמו לבלוג על ידי אסף טענתי אותם לגרמין, הכנתי שני מסלולי השלמה והרגשתי קצת מוכן.

העמסתי את האופניים בזיווד מלא לקראת התחרות ושקלתי אותם. 21 קילו לא הפחידו אותי, כמו התחושה שהאופניים הללו ממש כבדים (עוד לפני מים). הרכיב הכבד ביותר באופניים היה שק השינה, הוא גם הפך את מלאכת הזיווד למסורבלת והקשה על הגישה אל התיק האחורי. הבנתי, שהמטרה של הציוד היא להבטיח את תחזוקת האופניים, הם העיקר, הם אלו שלא יכולים למשוך על בסיס כוח רצון. אז אם יהיה לי קר מכדי לישון, אמשיך לרכב. ואם אהיה עייף מכדי לרכב, אשן למרות הקור. מקסימום, אשן בבגדים ואפתח את שמיכת ההישרדות. הנחתי בצד את שק השינה הכבד ולקחתי שק שינה קל יותר.

20170410_114040
אופניים ערוכים ל- hlc.

מזג האוויר היה מושלם לרכיבה, חוץ מהרוח. שהלכה והתחזקה והתחזקה עד שהפכה את כל הדרך לעליה. במקום לשייט על שבילים ב- 20 קמ"ש וסבבה, מצאתי את עצמי ב- 10 קמ"ש וצועק בקולי קולות אל מול הרוח. גולשי גלים דיווחו על רוחות ב-30 קשר.

את הרכיבה התחלתי דרך מושבי השרון. איזורים שהם תמיד מקסימים לרכיבה. אחרי מושב בצרה לכוון מזרח נתקלתי בשדה תעופה של טרקטורנים מעופפים. המכונות זימזו בכל האיזור. מוזר בעיני שאנשים בוחרים תחביב שגורם למטרד סביבתי כה גדול (מעבר לזיהום האוויר). בעיני, מכונות מזהמות צריכות לשמש אך ורק לצרכים חיונים, לא לפאן. לשמחתי, נראה שהפרגים לא הוטרדו.

20170410_071939
שדה פרגים צפונית במעבר הרכבת בין בצרה ליקום

המשכתי לרכב דרך הטיילת היפה של נתניה (אם כי חלק מהברזיות שבקו וחלקן בעלות זרזיף קלוש), עד לעיר. נתניה, לא רק שמתהדרת בראש עיר מושחתת לכאורה אלא גם שסללו כבישים לצד בתי מגורים מבלי להעניק יכולת סבירה לחצות אותם. מאות מטרים של כביש שהוא למעשה מחסום. אני מדמיין לעצמי ילדים מאותה הכיתה הגרים במרחק של עשרות מטרים ובניהם כביש. נראה שהחיבה שלנו, הישראלים, לגדרות ולגבולות הופכים את העיר עצמה למובלעות שלא מאפשרות הלכה למעשה תנועה של הולכי רגל ורוכבי אופניים בתוכה.

20170410_080236
בניה בנתניה

הרכיבה עד חדרה היא נעימה ומסבירת פנים, כל עוד שומרים מרחק מחולות החוף. רמז ראשון לקשיים ברכיבה במסלול זה קיבלתי מול השער הנעול של הדסה נעורים. לשמחתי, מועדון הגלישה היה פתוח וכך התפלחתי דרכו על השבילים המקסימים של כפר הנוער הזה, שכולו משרה אווירה טובה של טיפוח ושל ירק ושל פעם.

עברתי את מכמורת, לכיוון צפון, על שבילים נחמדים כל עוד לא מתקרבים לדיונות החוף. שם אפשר לרכב בעיקר על פט בייקס.

20170410_093454
על השביל בין מכמורת לגבעת אולגה

הרכיבה לאורך גבעת אולגה משמחת, המדרכות סבירות והנוף מקסים. מאידך, את קיסריה אהבתי פחות. הגישה לקיסריה מחייבת רכיבה על כביש, ותחושת ההתנשאות של המקומיים משודרת הן משמות השכונות ("נווה גולף") ודרך שלטי החוצות (הביטחון בידיך עם תמונה של ידים משולבות המחזיקות בית).

בקיסריה, הקרויה על שם יוליס קיסר, גרים עשירי ישראל בסגנון אמריקאי (בה נבחר סנאט, והמכתירה לעצמה קיסר כל 4 שנים) ואילו מהצד השני של הכביש, אור עקיבא, הקרויה על שם רבי עקיבא שהקריב עצמו אל מול גזרות הרומאים והיא עיר שאין בה הרבה אוכלוסיה מבוססת אך רובה שומרת מסורת (בתמונה, שריפת חמץ). בינהן, צועדים אנשים קשיי יום וסלי קניות בידיהם, כאילו רק התפאורה השתנה, אבל חוץ מזה אותו הדבר כבר 2000 שנה.

2017-04-13_10-31-22
ביעור חמץ באור עקיבא

אחד הדברים שבדקתי ברכיבה היא היכולת לנוע בלי פחממות מתועשות. חלק גדול מרוכבי ה- hlc רוכשים כריכים. מהניסיון שלי, זה אולי נחמד ליום רכיבה, אבל זה לא עושה טוב לאורך זמן. אני בחרתי לנוע על בסיס תמרים, אגסים ותפוזים. התפוז עורר בי תחושה לא נוחה, אבל האגסים והתמרים היו תענוג אמיתי. בשלב מסויים, הרגשתי מחסור במלח, אז רכשתי פיסטוקים בתחנת דלק ורכבתי תוך כדי פיצוח ויריקה של קליפות על המדרכות הקצת עקומות של קיסריה. בעבר, הייתי אוכל לפני זמנים קצובים, חושש מנפילות כוח שיקשו עלי. כיום, אני אוכל מתי שמתחשק לי, אין נפילות כוח, הארוחות מרווחות יותר ואני מבזבז פחות זמן על המסביב ומתמקד יותר ברכיבה.

20170410_113243
מישור החוף במבט מפיסגת המחצבה בבנימינה

רציתי גם לבחון קצת את כישורי העליות שלי עם אופניים בזיווד מלא, החלטתי לטפס לכרמל דרך המחצבה של בנימינה. זו עליה מקסימה שבהילוך הנכון וברוגע יכולתי להנות מהנוף. בירידה מזכרון לכביש החוף, שברתי את שיא המהירות האישי שלי (56 קמ"ש).

נראה לי שרוכבי האופניים בשטח מתחלקים באופן כללי לשני סוגים. כאלו היוצרים קשר עין, שהם קצת יותר מנוסים ולא נחנקים תחת העומס. אלו גם יברכו לרוב לשלום. ואילו הרוכבים החדשים או מאותגרי הכושר, לא ימצאו בעצמם את המשאבים הנדרשים לברכה. באיזור הצפון, כנראה כחלק מהתאמה לגאוגרפיה, הרושם שלי הוא שלא נהוג לברך בשטח. וחבל, כי עד כמה שידעתי מגעת, זה מנהג בין לאומי. אלו שבירכו אותי במאור הפנים הגדול ביותר ובתנועות ידיים היו תמיד העובדים הזרים.

20170410_131113
טרקטור בעבודת בירוא סביב מאגר מים מושבים המשמשים את מטעי הבננות הרבים באיזור

גם במזללות וגם בתחנות הדלק, כל המוכרים הינם ערבים. נראה, שאילו הערבים אזחי מדינת ישראל היו שובתים, תחנות הדלק והמסעדות היו פושטות רגל. מעניין שהימין לא קורא להחזיר ליהודים את השליטה על תחנות הדלק והמזללות.

בנסיעה לחיפה, אי אפשר להתעלם משדרת התמרים היפה שנטעה על ידי אהרן אהרנסון (מניל"י). כשרוכבים, יש מספיק זמן להרהר בשותלים, ואיך לבטח אהרן בעצמו בדק שהם יהיו בקו ישר, כשלא היה שם כביש, רק שדות, כרמל וים. לפני שאיזה מהנדס החליט לכסח חלק מהשדרה כדי לפנות מקום לעמודי חשמל.

20170410_151640
שדרת הדקלים של אהרן אהרנסון 2017 בעתלית.

ככול שהצפנתי, כך האווירה הפכה עוינת יותר לרכיבה ולתנועה. לא רק הרוח שהפכה את הרכיבה למאבק ופוגגה באבק את הפנטזיה שלי לנוע במינימום מאמץ, אלא גם מנהג של כל המושבים למרגלות הכרמל (מעין איילה צפונה) לבצע הפרדה בין השטחים באמצעות תעלות עמוקות. אין גשרים, הכל בוץ ושיחים, גבולות שבחלקם הייתי צריך לנשוא את האופניים בידי כדי לעבור. ואם נוצר ספק לגבי אופיים מקבל הפנים של המקומיים, הוא נמוג אל מול מיעוט ברזי השתיה ושלטי האזהרה על מגרשי ספורט "שטח פרטי אין כניסה".

20170410_134202
בית לא כל כך טיפוסי בעין איילה

אחרי כל כך הרבה שעות רכיבה, הגוף הופך כה חזק, שזה משעשע לראות באיזו קלות אפשר להניף את האופניים. רכבתי דרך עשרות מטעי בננות. נראה, שמחדרה צפונה, אנחנו באמת רפובליקת בננות.

20170410_141109
מטע בננות טיפוסי וצעיר

 

כל זה כלום לעומת ההגעה לחיפה עצמה. אחד המראות הראשונים שנתקלתי בו היה אצטדיון סמי עופר. שנראה כמו חללית חייזרים מוזהבת שנמסה על תחתית הכרמל. נראה שהוא משתלב לא רע בכיעור של שאר הבניניים באיזור. אני מקווה שיום יבוא, ויפול איזה גל של הבנה אסטטית על תושבי המזרח התיכון וכולם יזכרו את סמי עופר לא רק כמגלומן שתוקע את שמו בכל מקום, אלא בעיקר כאיש ששבר את שיאי הטעם הרע בארץ.

20170410_163153
אצטדיון סמי עופר

הנחתי, שתהיה מדרכה נוחה לרכב למרגלות הכרמל ולאורך העיר התחתית. אני לא חושב שנתקלתי בעיר שהמדרכות שבה כל כך עוינות הולכי רגל. לא רק שהן מוזנחות, עקומות וצרות וחסומות בהרבה מקרים, אלא מתאפיינות בתופעה ייחודית לדעתי ברמה עולמית: פתאום, ללא שום הכנה מראש, אתה מוצא עצמך על מדרכה ללא מוצא. אי אפשר להמשיך הלאה. אין מעבר חציה, אין גשר. אי אפשר לחצות. הדרך היחידה היא לחזור אחורה כמה מאות מטרים. ולא פעם אחת, זו תבנית החוזרת על עצמה. וכדי להפוך את העניין למסיבה אמיתית, גם המדרכות עצמן לא תמיד ימשיכו לאורך הכביש, לעיתים, חייבים לטפס עם הכביש ולחצות רק על הגשר. ברוב הארץ, מנמיכים את המדרכות כך שיהיה קל לעלות עם גלגלים (אופניים, או עגלות תינוקות). לא בחיפה. כאן צריך אופני אנדורו כדי לרדת מהמדרכה.  רכבתי בהרבה מושבים וערים, ואיזור ישובי תחתית הכרמל הוא האיזור העויין ביותר שנתקלתי בו לרוכבי אופניים. העיר התחתית של חיפה מוזנחת, מכוערת, ונראה שהתכנון העירוני מטומטם.

20170410_174832_001
בנין מוזנח באיזור מוזנח של חיפה

מאידך, קרית ים היתה עונג רכיבה צרוף. שבילי אופניים מסומנים, רחובות רחבים ונאים.

 

20170410_091911
אני

סיימתי רכיבה של 140 קילומטרים ב- 12 שעות ועוד מצאתי בעצמי את היכולות הנפשיות לתפקד בסביבה הפחות מרנינה של ליל סדר. המעבר לתזונה פליאו מבלי לצרוך פחממות מתועשות תרם מאוד לתחושה שלי. נראה שהאימונים היו בכיוון הנכון. האופניים תפקדו בונבון,2017-04-13_10-55-11 וכך גם ציוד הרכיבה. בסוף, גם מצאתי את עצמי נוהג חזרה מחיפה, כך שהשלמתי 19 שעות של עירנות ועבודה וגם למחרת הרגשתי טוב ומוכן לרכיבה. בלי יותר מדי שפשפות, לראשונה, בלי התכווציות שרירים. מעבר לאימונים אני בעיקר מייחס את היכולת הזו לתזונת הפליאו.

אני מרוצה מסידור האופניים .על הסבל, בגדים, ציוד רכיבה. בשילדה – מים. ועל הכידון – אוכל.

אנשים ששוחתי איתם חושבים שאני סובל ברכיבה. אי אפשר לתאר את תחושת ההתעלות אחרי רכיבה שכזו. ימים של תחושת ריחוף והתעלות. ניקיון פיזי ונפשי. לעלות על האופניים זה כמו להיכנס למיטה רכה ונעימה. הדבר היחיד שאני מצטער עליו בסיום רכיבה ארוכה, שלא עשיתי יותר כאלו. בשביל זה נרשמים ל- hlc.

 

זהירות מהמלצות האגודה הישראלית נגד סכרת

גבר בן 45 שוכב במיטת בית חולים ולא יכול להירדם כל הלילה. הרגל שלו מגרדת בטירוף. מה שנשאר מכף רגלו. הרופאים עמלו לקטוע את כף רגלו, מרוצים שהצליחו להימנע מקטיעה מלאה והשאירו חלק מכף הרגל. הפצע מתאחה לאט. פעם ביום יומיים מגיעה אחות ומנסה לקחת דגימת דם לבדיקה. אחרי שהיא דוקרת אותו שוב ושוב, היא מתייאשת וקוראת לרופא. העורקים שלו צרים ונוקשים, שברירים. עודפי הסוכר בגוף שלו גורמים לתאים בגוף שלו למות. הוא נרקב בעודו בחיים. הוא סובל בשקט, בגבורה. מדי פעם נפלטת ממנו אנחה. אני ישן מיטה לידו. ליבי יוצא אליו אל שמחת חייו והגבורה בה הוא נושא את סבלו. אני מדמיין את עצמי במקומו. אם לא אשמור על עצמי, אגיע לשם.

הרופאים נאבקו על חייו, בהתחלה, כשהגיע למחלקה הכירוגורית, שכב בחדר ליד האחיות. החדר השמור למקרים קשים. אחרי שמצבו יוצב, שמו אותו בחדר מרחוק, רגוע. הוא כבר לא בסכנת חיים. ורק טקטוק המכונה השואבת את המוגלה מהגדם ממשיך להזכיר לכולם את מצבו. הוא סובל מעודף משקל, לא אדם שמן. עבד כל חייו בעבודה פיזית. לא מודע לתזונה.

הסכרת בישראל היא מגפה. אם היא לא תתפוס אותכם, היא תתפוס אחד מהיקרים לכם. וכמו בהרבה נושאים אחרים, עדיף לטפל לפני שמגיעים לקו השבר. משלב מסויים, אין אפשרות לחזור חזרה. כמו בטיפול שיניים, סתימה בזמן יכולה לחסוך טיפול שורש שעשוי לחסוך בתורו עקירה. עדיף טיפול אצל השיננית מאשר עקירה כירורגית.

סכרת היא מחלה של משמעת. אם אוכלים נכון אפשר לשרוד. התפריט לחולים הוא דל וסגפני. כל ארוחה ובדיקת דם השלה, כמה מאיתנו נשבעים כל שבוע שהחל מהשבוע הבא נאכל נכון?

לפני 3 שנים, בדיקות הדם שלי הראו שאני טרום סוכרתי. עדיין לא חולה סכרת, אבל בכיוון. ישנם שני מדדים, אחד, רמת הסוכר אחרי צום (צריך להיות פחות מ-100) והשני – רמת ההמוגלובין המסוכרר. המוגלובין מסוכרר הוא המוגלובין פגום, הנוצר כאשר רמות הסוכר בדם גבוהות והוא אינדקטור לרמות הסוכר בדם לאורך זמן. רדוף זכרונות תקתוק מכונת ניקוז המוגלה, החלטתי שאני אעשה הכל לחמוק ממלתעות המחלה. אי לכך, החלטתי למצוא עבודה שאוכל להגיע אליה באופניים ולמלא באדיקות את המלצות האגודה הישראלית למלחמה בסכרת. מעבר להמלצות השגרתיות לתזונה נכונה, והנגעות ירקות ופירות, הרעיון הוא לצרוך מוצרים בעל ערך גלוקומי נמוך. ז"א, שהפירוק שלהם במערכת העיכול היא איטי, לכן עליית רמת הסוכר בדם היא הדרגתית והגוף מתמודד טוב יותר עודפי הסוכר. לכן, מומלץ לצרוך דגנים מלאים. למשל, לחם מלא. הפסקתי לצרוך לחם רגיל ועבר לצרוך לחם שיפון של מאפיית לחם הארץ, עם מדבקה סגולה של האגודה למלחמה בסכרת.

הורדתי 15 קילו ממשקלי והלכתי לבצע בדיקת דם. כאשר קיבלתי את הבדיקה, השמחה התערבבה בחרדה. אכן, רמות הסוכר ירדו לערכים נורמליים, אכן, ההמוגלובין המסוכרר הפסיק להשתולל, אבל מאידך, רמות השומנים בדם גבוהות באופן מבהיל.

כאן התחלתי לחשוד.

אנשים אומרים, אז אני אמות מהתקף לב. הם מדמיינם את עצמם בגיל 70, מתפגרים לפתע ונופלים לרצפה. הנכדים והמשפחה עצובים אבל הם חיו חיים מלאים. עדיף למות צעירים ויפים, כך הם מנסים לשכנע את עצמם. מחלת הלב לא שונה בהרבה מהסכרת באכזריות שלה. הלב הפגום אינו עומד בדרישות החמצן והדם והאיברים הפנימיים קורסים אט אט. הכבד, הכליות, הלבלב, מערכת העיכול והרביה, מאבדים מכוחם. האדם הופך לצל של עצמו, בקושי יכול ללכת. זו גסיסה ארוכה ומייאשת הנמשכת שנים ארוכות. ראיתי גם את זה, וגם זו דרך נוראית לחיות ולמות.

אם אני ממלא אחרי ההוראות של האגודה הישראלית למלחמה בסכרת, ורמות השומנים גבהות, במה הועילים חכמים בתקנתם? הרי גם השומנים וגם הסוכרים בדם הם תוצאה מבעיות הנוגעות למטבוליזים ולמערכת העיכול. אם עבדתי נכון לתקן תחום אחד ואילו פגעתי בתחום אחר, משהו בשיטת העבודה לא תקין.

לכן ניסיתי את הפליאו. אחרי 3 חודשים, הלכתי בחשש לבצע בדיקת דם, והתוצאות היו כה טובות שאני מרגיש שזה פלאהו!, ולא פליאו.

האנשים שאני מדבר איתם מתחלקים לשניים. רזים, בכושר ומקפידים על התזונה שגם מבצעים בדיקות דם. לא בכושר, הסובלים מעודף משקל, מזניחים את עצמם ולא מבצעים בדיקות דם. הסכרת וטרשת העורקים לא ישנים. הם זוחלים אט אט בעורקים, גורמים למערכות הגוף לקרוס אט אט. בשל ההדרגתיות, אנחנו לא מרגישים את התדרדרות, אבל למחלות הללו יש תסמינים רבים ומוקדמים, עייפות, מערכת חיסונית חלשה, פצעים הנרפאים לאט, חוסר ריכוז, לחץ, נשירת שיער, עור שמנוני, בעיות בפה ובחניכים, בעיות פרקים וגב, רגישות למזון, תחושות רעות, גזים, אי יציבות במערכת העיכול. כל הסימפטומים יכולים לנבוע מסיבות מגוונות, אבל תזונה שגויה היא לדעתי אחת העיקריות בהן ואם היא לא מהות הבעיה, היא עלולה מאוד להחמיר אותה.

כיום אני אוכל מזון לא בהתאם להמלצות, הן של האגודה למלחמה בסכרת והן של אירגונים למניעת מחלת לב. תוצאות בדיקות הדם שלי טובות מאשר אילו הייתי מקפיד על ההמלצות ולוקח תרופות. הטרליצרידים ברמה נורמלית, הכולסטרול השלילי יורד והחיובי עולה. כל המדדים האחרים בגדר הנורמה. מה אני אוכל? לפי באתר הפליאו.  את הלחם, החלפתי באורז, תפוחי אדמה ובטטות. בלי מטוגן, בלי סוכר, בלי דגנים מעובדים, בלי מזון מעובד, בלי מוצרי חלב. זה יותר טרחה, אבל זה שווה כל שניה.

איך עברתי 650,000 צפיות ביוטיוב ומה למדתי מזה/ איך הפכתי וויראלי ביוטיב

הסרטון המטופש הבא, זכה נכון לרגעים אלו למעל 650,000 צפיות. מעל 2500 צפיות ביממה. הרווח שלי ממנו יעמוד כך אני מקווה על 400 ש"ח.

וויראליות היא משימה קשה. את המוצר צריך לעצב כך שיתאים לזמן ולמקום. לקלוע לטעמם של ההמונים, שיגע בהם, שיגרום להתרגש. אבל הסרטון הזה לא וויראלי. אילו היה וויראלי, היה מצליח להגיע למאות אלפי צפיות. וזהו. היה מאבד עניין.

יחד עם זה, כאשר יצרתי את הסרטון הזה כיוונתי שיהיה וויראל שאנשים יעבירו אותו מאחד לשניי. הבנתי, שיש מספר חוקים שצריך לעמוד בהם כדי לעמוד במשימה. זה עבד פעם אחת, אבל קשה לי להאמין שאצליח לתת עוד מכה. בין השאר, משום שאין כמו במבה.

מה שכן:

הסרטון צריך להיות קצר: יוטיוב בודק את מידת העניין של הצופה בסרטון. ככול שהסרטון קצר יותר, כך הסיכוי יצפה בו עד הסוף – גבוה יותר.

הסרטון צריך לגעת במחנה משותף נמוך: רובם המוחלט של האנשים לא רוצים ואולי אף לא מסוגלים לחשוב לעומק. הומור מתוחכם, שניניות ברמה גבוהה ושאר גירויים שכליים הם לא הדרך לליבם ועינהם של ההמונים. בחרתי במבה, כי הישראלים מאוד אוהבים את זה. למעשה, החטיף הזה הוא הדבר הכי ישראלי כנראה. אנשים קמים בבוקר וצופים בפירסומת על במבה. נוסעים לעבודה וצופים, מגיעים הביתה וצופים. אלפים רבים כל יום.

הסרטון צריך לגעת בנושא מחזורי. לכן, הכותרת היא: התינוק של במבה עם הפתעה לאוליפיאדה. זה היה לפני האוליפאדה הקודמת, אי שם ב- 2012.

עם הזמן, הסרטון התחיל להופיע בהמלצות של גוגל לצפיה. כמובן שאין לי מושג למה הם בחרו בו אבל אולי זה קשור לאולימפאדה בברזיל. הוא נמצא במספר רשימות צפיה, אבל לא עשיתי דבר. הוא פשוט שכב שם ופתאום מצא את עצמו על הגל. מאות אלפי צפיות. כאשר הגיע ל-350,000 צפיות, שמתי לב. ואז חבר המליץ לשים פירסומות. עם הכסף באה הסקרנות.

כמה דברים שלמדתי בזמן הזה:

פייסבוק זה ללוזרים, לפחות מבחינת היכולת להרוויח כסף. אנשים המשקיעים את מרצם בפייסבוק, לא יקבלו בתמורה דבר מהמערכת (אלא אם ישלבו את הפירסומות של גוגל, ה- adsense). בעיני הם מנוצלים. נכון, שהסכומים ביוטיוב נמוכים, אבל הם קיימים. יש ילדים ובני נוער המגיעים להכנסה חודשית מאוד מכובדת. ערוצים עם מאות אלפי עוקבים.

מכל סרטון, הכי קטון שיש גם אם מאות בודדים של צפיות, אפשר לעשות כסף. מדובר על אגורות בודדות, אבל הן קיימות ומצטברות.

גוגל אוהב שאתם שמים פירסומות. את הפירסומות הוספתי בנובמבר 2015, ראו את ההבדל בצפיות בגרף.

את הכסף מקבלים רק אחרי שעשיתם 400 ש"ח. (כך גם ב- adsense)

הישראלים אוהבים לצפות בפירסומות. לא מדובר על 600,000 איש שצפו, אלא עשרות אלפי שהקיק שלהם זה לצפות שוב ושוב בפירסומת הזו.

הכוח של הוירואליות הוא קטן לעומת היכולת של גוגל להפנות תנועה אל סרטים שהיא חפצה ביקרם.

חשוב לתייג את הסרטון בקטגוריות הנכונות. ניתן להעביר תנועה מסרטון לסרטון באמצעות כרטיסיות.

לאחרונה החלטתי להוסיף פירסומות גם באתר הזה. יותר בשביל השעשוע, מדובר על שקלים בודדים בחודש. יחד עם זה, לא תמצאו כאן הפניות להימורים (ניתן להגדיר ב- adsnse אילו תחומים יופיעו) וגם בחרתי שלא תהיה פרסונליזיצה ואין לי בעיה עם הודעות המפנות למרפאות להפלות. (לא עליכם).

ביוטיוב, לא שמתי פירסומות לפני הסרטונים, אותי הם מעצבנות.

אני ממש לא שותף להומור של הישראלים. הסרטון הזה לא מצחיק אותי. עשיתי מספר כאלו, כל אחד עם כתובת הזויה ולא קשורה. (לרוב בהשראת המחאה החברתית). זה היחיד שתפס.

כאשר אתם קוראים מאמר ואתם חושבים שיש בו תועלת עבורכם, הדרך לשלם לבעל האתר היא להקליק על הפירסומת. לרוב אי אפשר לכסות מזה את העלות של האירוח והדומיין, אבל זה נחמד כתודה.

 

 

 

 

 

 

מה קורה לבמבה בבטן שלנו?

מי לא אוהב במבה? אני משער שבעיקר אנשים שאלרגים לבוטנים. החטיף השמנוני הזה הפך להיות מזוהה עם הישראליות אולי כמו פלאפל, אם לא יותר. זה שלנו, זה צהוב, זה נימוח בפה ואפשר לאכול מזה עוד ועוד. הילדים אוהבים את זה, ההורים אוהבים שהילדים אוהבים את זה, ואוסם מאושרים שכולם קונים את זה.

אבל ממה עשויה במבה? בישראל, כמו בישראל, זה לא לגמרי ברור. על האריזה, כתוב, 50 אחוז לפחות בוטנים. אבל מה כל השאר?

בתאבון!

 

שומן טראנס, שומן רווי מהצומח, מרגרינה, שומנים מוקשים מהצומח

אם אתם מתעניניים בנושא תזונה, וודאי קראתם ששומן מוקשה מהצומח, שומן טראנס, הוא חומר מזיק. איך בדיוק הוא מזיק ובאילו מערכות בגוף הוא פוגע, על זה פחות מדברים. בתקופה האחרונה, ביצעתי ניסויים על הגוף שלי, ותוך כדי עבודה, גילתי את ההשפעה של שומנים צמחיים מוקשים עלי ועל אחרים.
שומן טרנס צמחי, מרגרינה, שומנים מוקשים מהצומח, הם משפחה של חומרים המבוססים על אותה טכנולוגיה.
שומן מוקשה צמחי מופק משמן צמחי, כמו שמן תירס, זית, דקלים או כל שמן אחר. בתהליך כימי הופכים אותו משמן לשומן. במקום שהוא יהיה נוזלי בטמפ' החדר, הוא מוצק.
השומן המוקשה הצמחי, הוא חומר קסם עבור תעשיית המזון, ותמצאו אותו כמעט בכל מוצר תעשייתי. החל מנקנקיות, ועד לבורקסים, גלידות, חטיפים מתוקים וחטיפים מלוחים. הוא מאוד זול לייצור, הוא דבק קסם המאפשר לתת למוצרים את צורתם ואת המרקם שלהם, כך שניתן לעצב איתו כל דבר, עם כל תוספת של כל סוג של חומרי טעם. הוא עמיד מאוד כך שהמוצרים נהנים מחיי מדף ארוכים, אלו הם מוצרים עמידים במיוחד, הם לא מתפרקים, לא בשל שיני הזמן, ולא בשל פעילות של חיידקים, הם לא נרקבים, לא מתעכלים על ידי החיידקים.
גם תהליך העיכול שלנו מבוסס על חיידקים, המפרקים מוצרי מזון והמעיים סופגים אותם אל מחזור הדם.
למעשה, תהליך הייצור של שומן מוקשה צמחי, דומה לייצור כל חומר סינטטי אחר, כמו פלסטיק. מבחינת הגוף, מדובר על חומרים זרים לגמרי, שאכן נספגים בגוף, אבל הגוף לא ממש יודע מה לעשות איתם.
הגוף יודע לפרק שומן מהחי, ואפילו יסתדר עם שמן שרוף מהחי (למרות שהוא מכיל שומנים בעייתים) אבל הוא מאוד מתקשה, ואולי אפילו לא ממש יודע כיצד לפרק את השומן הצמחי.
כשחלקיקי השומן הללו מגיעים אל מערכת האיכול, המערכת מנסה לפלוט אותם בחזרה לסביבה. לעיתים קרובות אנחנו צורכים שומן טרנס עם גלוטן, היוצר מעין עיסת דבק במעיים, ועל כן החלקיקים הללו נתקעים בגוף הרבה זמן ויש להם יותר זמן להיספג בו.
השומן הצמחי, מצטבר לאורך מערכת העיכול שלנו, ומאחר שהחיידקים הטבעיים שלנו לא ממש יודעים מה לעשות איתו, הם נכנסים למצוקה, מתפרקים, מתים, וגם זה לא בהכרח מוסיף לנו בריאות.
השומן מפריע לספיגה של חומרים טובים לגוף, נספג בעצמו, ואז מגיע למחזור הדם. באופן טבעי, שומנים מפורקים בכבד, אבל הכבד לא ממש יודע מה לעשות עם שומני הטראנס. את מה שהוא סופג דרך הדם, הוא מנסה לפלוט (ועלול להפוך בדרך לכבד שומני). מי שמתבסס על תזונה תעשיתית, כמות השומנים הצמחיים כה גדולה, עד שהיא מגיעה לכל רקמה בגוף.
בעורקים, השומן הצמחי נצמד לדפנות (כי גם הדם מנסה לפלוט את החומרים החוצה), שכבת שומן צמחי עוטפת כל רקמה חיה, נספגת לתוכה. היא עוטפת את התאים בשרירים, מפריעה להם לספוג סוכר וכך מכבידה על הלבלב ועלולה להאיץ התפתחות סכרת. הימצאות השומן בדם מעלה את אחוז השומנים בדם, ואף עלולה להגביר את רמת הכולסטרול הרע ולהפחית את הטוב.
ובכל אחד מאיברי הגוף, מהמוח, דרך האוזניים הגרון, והאף, כולם נרתמים במערכת לספוג כמה שיותר ולהפריש כמה שרק עוד אפשר. אם מוסיפים לכך גם זיהום אוויר או עישון, הרי שהנזק שלהם עלול להחמיר, כי גם הריאות מפרישות ליחה מבוססת שומן צמחי הסופגת את חלקיקי הזיהום ומשאירה אותם יותר זמן בתוך הריאות.
העור הוא האיבר הגדול ביותר בגוף, ועל כן, רוב השומן הרווי הצמחי נמצא מתחת לעור ומופרש דרכו, השומנים המוקשים תורמים לריח זיעה מוגבר. אם משלבים את השומן הזה עם חומרים אחרים שהגוף לא מכיר, כמו למשל, ממתיקים מלאכותיים, או תוצרי שריפה (כמו שהבשר מהמנגל ספוג בהם) עלולות להיווצר סתימות (כי השומן הצמחי "מזוהם" בשומן אחר, גם לא מעוכל) וכך נוצרים פצעים על העור. לרוב, קרוב לפתח הכניסה ולפתחי היציאה. העור מאבד מהחיוניות שלו, מזדקן מהר יותר ופצעים נרפאים פחות מהר.
השומן הצמחי הוא חומר מעודד מחלות, הוא פוצע את הרקמות כשהוא נספג בהן וכשהוא נפלט מהן. מגדיל את ריכוז החיידקים המזיקים לגוף. הוא מחליש את מערכת החיסון, כי היא כל הזמן צריכה להתמודד איתו.
המצבורים של השומן הללו מזיקים לנו, לכל פעולה, לכל נשימה, לכל פעימת לב. הם הופכים אותנו לבעלי חיים חולים תמידית.
גם בקליפות של צמחים יש חומרים מעודדי מחלות, על מנת להקשות על הספיגה שלהם ולהיפלט חזרה לאדמה. השילוב של גליקוגן, שומן מוקשה צמחי ודגנים הוא שילוב בו כל אחד מהרכיבים ממקסם את יכולת הפגיעה שלו בגוף.
אני רואה בשומן צמחי רעל. ברגע שנגמלים מהשימוש בו, מרגישים שיפור מידי בכל תפקודי הגוף. מחשיבה, עד להליכה ולשינה. ישנם אנשים הרגישים פחות לשומן כזה, יש כאלו שבאופן טבעי ממעיטים לצרוך אותו. אבל בניגוד לחומרים אחרים, שהגוף מסוגל לתמודד איתם ולהבריא הרי השומנים הצמחיים נמצאים בכל מקום, עוטפים אותנו כל הזמן, במסעדות, במוצרי מאפה, בממתקים ובשוקולד. אפשר לראות את מצבורי השומן הצמחי מתחת לעור. זה שומן קל יותר, כמעט נוזלי. כשהוא נפלט, הוא בעל ריח חמיצות המזכיר שמרים של בצק. רואים את זה על בני האדם.  אנחנו ספוגים בו, בחומר סינטטי שבמהותו אינו שונה מדבק פלסטי (גם מבחינת הריח)
ללא גלוטן, ללא שומן טרנס, ללא שומנים מוקשים מהצומח

זהירות סובב תל-אביב 2017, קראו מה קרה בסובב טורקי תל-אביב 2015

חבר שאל אם אני מגיע לסובב תל-אביב. נכנסתי לאתר, וואלה, הזדמנות לרכב קצת עם רוכבי כביש, יכול להיות נחמד. לא היו לי יותר מדי ציפיות, ואני לא משתגע על אירועים המוניים, אבל חשבתי שאופניים זה אופניים, ונסתדר. רציתי גם לראות אם האירוע מתאים לילדים, ואולי גם להפוך אותו לאירוע משפחתי בשנה הבאה.

עלות ההשתתפות היא 80~, וכוללת חולצה שלא לבשתי. כי אני לא אוהב תלבושת אחידה. ישנם 4 מסלולים. אחד למשפחות, 8 קילומטר, 20 קילומטרים, 40 ו-60. נרשמתי ל-60, שמשמעו 3 פעמים הקפה של תל-אביב. איילון דרום עד וולפסון, חציה של יפו, טיילת עד נמל תל-אביב ושדירות רוקח.

אין לי אופני כביש, אני רוכב בשבילים. העליתי את לחץ האוויר וקיוותי לטוב. שעת הזינוק היתה 6:30. החלטתי לוותר על העמסת האופניים על המכונית, חניה ושיט, והגעתי ברכיבה. 15 קילומטרים הם חימום נחמד.

באיחור אופנתי, התחלנו עם המקצה השני, של ה- 40 הקילומטרים. לא היה שום ניסיון להדריך את הרוכבים ברכיבה נכונה, וגם לא היו סדרנים רכובים להדריך ולהזהיר. כך שדי מהר, כל המסלול היה עמוס ברוכבים בלתי מנוסים שרכבו ללא שום מחשבה על מה שהולך סביבם. אני חושב שאפשר היה להדריך את הרוכבים הפחות מהירים לרכב יותר קרוב לימין.

בפירסום, האירוע קודם כהזדמנות לרכב בכביש המהיר ללא מכוניות, להנות מהדרך ומהנוף. מעשית, הרכיבה חייבה עירנות והתחמקויות תמידיות מרוכבים שזיגזגו בין הנתיבים. לא היה בינה לבין הנאה מרכיבה דבר, אלא אם החלום שלך זה להיות טייס חלל בשדה אסטרואידים.

לי לא היו שום יומרות לרכב מהר, לא הגעתי להתחרות, אלא לרכב בסבבה. מאידך, הגיעו קבוצות של רוכבי כביש שזו אחת ההזדמנויות היחידות שלהם לרכב באופן כזה במסלול הזה. וזה היה עצוב. עצוב לראות אותם מנסים לפלס את דרכם בין הרוכבים, עצוב לראות את מספר הכמעט תאונות, את העצבים ואת הפצועים פזורים לאורך המסלול.

ממש לא ברור לי מדוע לא שולבו בין הרוכבים סדרנים שניסו קצת להדריך את האנשים. להסית רוכבים איטיים לימין, לשמור לפחות בנתיבי איילון את הנתיב השמאלי לרוכבים המהירים ולעשות קצת סדר בין ההמונים שתפסו מחסה מתחת לגשרים.

באתרי החדשות דווח על 40 פצועים, להערכתי, מספר התאונות והאנשים שנפגעו היה הרבה יותר. הכביש היה צר מלהכיל את המסות של הרוכבים, ומהקפה להקפה המצב הפך גרוע יותר. אם בקרב הרוכבים של מסלול ה- 40 קילומטרים היו צעירים ובני נוער, הרי כאשר הגיעו הרוכבים של מסלול ה-20, זה היה כבר ערב רב של ילדים והעקיפה הפכה לבלתי אפשרית. מתחת לכל הגשרים הצטברו רוכבים מותשים ופצועים.

קיים גם מסלול משפחות, של 8 קילומטרים (לאורך שדרות רוקח) ועל פניו המצב אצלם נראה טוב יותר ופחות עמוס. אבל אז נשאלת השאלה, בשביל מה לשלם בין 55 ל-79 שקלים לרוכב (יש הנחה למשפחות עד 4 רוכבים) אם בסופו של דבר מדובר על חוויה שהיא במקרה הטוב מפוקפקת ובמקרה הפחות טוב, ממש מסוכנת? בסופו של דבר, מדובר על מוצר, והמוצר אמור לספק רמה מינמלית של חוויה ושירות. ולהערכתי, סובב תל-אביב לא רק שלא מהנה, אלא עלול ממש להזיק.

אם מישהו מתכוון להגיע לסובב תל-אביב, כדאי לזנק במקצה הראשון, לסיבוב אחד. אחר כך, זה פשוט לא כיף. ויש עוד פרטים קטנים ומטרידים, למשל, מדוע יש הנחה רק לקבוצות של 4?

האם כדאי לשלם סכום כזה עבור רכיבה של 8 קילומטר על הכביש, כאשר במקביל לו קיימים שבילים סלולים ונעימים לרכיבה, שביום רגיל, בשעה כזו הרבה פחות צפופים?

בקטעים מסויימים של המסלול, הגעתי לזמנים טובים יותר כאשר רכבתי לבד ביום חול, גם כאשר המסלול בטיילת עמוס יחסית.

נראה לי גם שאין ממש דוחק מוסרי לשלם עבור אירוע, אם אפשר פשוט להצטרף אליו ולרכב. אין שום מניעה להכנס אל המסלול באיזור הטיילת ופשוט לרכב, בלי חולצה ובלי מספר. אבל לפחות בלי תחושה שמשלמים על חוויה שהיא במקרה הטוב נחמדה רק בגלל האנדופינים.

אחרי המסלול, רכבתי הביתה בשבילי הירקון. השבילים היו ריקים ונעימים, תחושה רוגע ושלווה מילאה אותי. כל כך רחוק מההמולה המסוכנת והשואנת. מי שרוצה לרכב עם המשפחה, יכול בבוקר שישי לרכב מחוף הצוק ועד רמת החייל בשבילים בטוחים ומהנים בלי לבקש טובות ובלי לשאת בגאון שם של עוד מותג של קפה שהוא באמת לא משהו.

בדיעבד, הסתבר לי שמכר שכבר ניסה את סובב תל-אביב 2013 הגיע לאותן מסקנות. כך שלצערי כנראה שהמארגנים אינם מסיקים מסקנות וסובב תל-אביב 2016 לא צפוי להיות בטוח יותר או מהנה יותר.

הערה בעקבות רכיבה של חבר בסובב 2017: מאחר שמדובר על 3 סיבובי רכיבה, האימה שבסיבוב האחרון (סיבוב הילדים) גרמה לו לרכב במלוא עוזו את שני הסיבובים וכך הוא הגיע לסיבוב השלישי לפני שהילדים הוזנקו (כל סיבוב הוא 20 קילומטרים, וההזנקות הן בשעות עגולות, כך שאם מבצעים שני סיבובים ביותר מ- 20 קמ"ש, ניתן להימנע מזמן הפציעות)

מה זה docker ולמה זה מגניב לאללה

בזמן האחרון, יש הרבה מאוד דיבורים על docker, אך לעיתים, קשה להבין מה בדיוק היתרונות של הטכנולוגיה ומה היתרונות שהיא מביאה עימה. docker היא עוד דוגמא בה טכנולוגיה חופשית לא רק מציגה פתרון חדשני הנותן מענה לבעיות מורכבות, אלא גם דוגמא למהירות המסחררת שבו טכנולוגיה שכזו כובשת לה שוק. הפרויקט הוא בן שנתיים לערך, ואין כמעט חברה שלא מגלה בו עניין. כל ענקי הטכנולוגיה לוקחים בו חלק. ונראה שהוא אפילו תרם להצהרה של מיקרוסופט "Microsoft love Linux"

דוקר היא דרך לארוז אפליקציות. האפליקציה נארזת כשהיא מבודדת מהמערכת המארחת, והיא מקבלת כתובת רשת ייחודית המאפשרת לגשת אליה. האפיקלקציה נארזת עם גירסה מאוד רזה של מערכת ההפעלה. אם מערכת הפעלה רגילה כוללת ספריות רבות לניהול החומרה, הרי במקרה של docker, זו מערכת הפעלה רזה מאוד, הכוללת רק את הרכיבים ההכרחים לפעולה תחת מערכת מארחת. בשל אופן העבודה הזו, היעילות של המערכת מאוד גבוהה. למעשה, קיים אובד ביצועים כמעט זניח של 3%.

טכנולוגיית סמי וירטואלוזיציה שכזו קיימות כבר זמן רב. בסולריס, קראו לזה zones ואילו בלינוקס, כבר שנים שאפשר לעבוד עם containers. אבל מה שדוקר הביא, הוא נוחות המאפשרת גמישות מאוד גבוהה ושיפור משמעותי ביכולת לנהל כמויות גדולות של אפליקציות.

כיום, עבור חלק נכבד מחברות הטנכולוגיה, הענן מאפשר שידרוג של מערכות הייצור. אם בעבר, עוצמת מערכות הייצור הייתה מוגבלת לכמות הברזלים הנמצאים במרכז המידע, כיום, ניתן באופן אוטומטי להרחיב את מערכות הייצור בהתאם לצרכים. אם יש יותר תנועה לאתר, ניתן להזניק במהירות יחסית גבוהה עוד מכונות ולספק את הביקוש. יחד עם זה, הזנקה של מכונה היא פעולה הלוקחת זמן מה. לעיתים, אף רבע שעה עד המערכת עולה ומגדירה את עצמה. בנוסף לכך, יש גם להגדיר, לשדרג ולנטר צבירים גדולים של מכונות.

ישנם כלים רבים שנועדו לבצע את משימת הניטור וההגדרות מעבר למה שמאפשרים ספקי הענן השונים. ansible, chef, docker הם רק חלק מהכלים הללו. שימוש בדוקר, עשוי להקל הן על הזנקה של מכונות חדשות והן על הניהול שלהן.

היתרונות שדוקר מביא הן:

כלי הגדרה פשוט לייצרת image של המערכת. קובץ ההגדרה של דוקר מאוד פשוט להגדרה. הגדרה של מערכת יכולה לכלול הורדה של כלי תצורה כגון capisrano או ansible, והגדרות ספציפיות לאפליקציה (באמצעות משתנה סביבה, למשל). לאחר שנוצר ה- image ניתן להעלות אותו אל מאגר (repoistory) ומשם להוריד אותו אל מערכות הייצור. אם בעבר, היינו צריכים לגשת לכל מכונה ולבצע את ההגדרות, הרי עכשיו מעלים את האפליקציה "הארוזה". כל מה שנשאר, זה להוריד את הקבצים העדכניים אל המכונות ולהפעיל אותם.

יחד עם זה, צורת האריזה הזו מחייבת שינוי במבנה של אפליקציות. כי מערכות docker הן readonly. ז"א, מידע לא אמור להישמר על המכונות. זו סוגיה שיש לפתור באופן שיבטיח את שרידות המערכת.

נניח, שאנחנו רוצים להחזיק עבור המתפתחים מערכת לניהול באגים וטיקטים, כגון jira. מערכת זו, דורשת מידי פעם משאבים (למשל בחיפוש) אבל רוב הזמן, כמעט לא דורשת משאבים. ניתן לשמור אותה במכונה יעודית, אבל אז התשלום בענן יתבצע כל הזמן, גם כאשר המערכת לא עובדת, וגם מחוץ לשעות העבודה. מאידך, ניתן לארוז את המערכת ב- docker על מכונה חזקה, המבצעת עוד פעולות. רק באותם רגעים שיש צורך במשאבים, היא תקבל אותם, כי המשאבים של המכונה משותפים. ניתן לעשות זאת גם באמצעות מערכות קלאסיות של וירטואליזיצה, אך הן מוגבלות לעבודה על ברזלים, אי אפשר להריץ באופן יעיל וירטואלוזיציה בתוך מערכת וירטואלית. docker, לעומת זאת, עובד גם תחת מכונות וירטואליות, מה שמאפשר לבצע את המשחקים הללו על מכונות בענן. כמובן שמדובר רק על מערכות לינוקס. יש מעין דוקר גם לחלונות, אבל לדעתי אין יתרון טכני בעובדה בחלונות, רק חסרונות.

כאשר בודקים את המשאבים מהזווית של המכונה המארחת, לכל אחד מהדוקרים יש גישה אל כל הזכרון. לינוקס עושה שימוש בטכנולוגיה של shared memory. כך שאם יש קטעי זכרון זהים, הם יהיו משותפים לכל המכונות.

במכונות לינוקס, כאשר מעלים, לדוגמא, מספר מופעים של אפליקציית java, למשל tomcat, שכל אחד מהם לוקח 1gb של זכרון, הרי הצריכה הכללית לא תהיה 10Gb אלא עשויה להיות הרבה פחות, מה שמבטיח יעילות שימוש בחשמל וגם חסכון ניכר בעלויות השימוש בזכרון. אך במקרה של docker, מאחר שהמכונות לא שומרות מידע, מקבלים הלכה למעשה מספר מופעים של אותה אפליקציה, העושים שימוש באותו זכרון, אך מספקים שירות בנפרד.

כמו כן, ניתן לראות את כל התהליכים הרצים בכל מכונות מתוך המכונה המארחת, זאת בניגוד למערכות וירטואליזציה קלאסית בהן מתוך המכונה המארחת רואים רק תהליך אחד.

יחד עם זה, docker מחייב תכנון שונה של האפליקציות, כי docker הוא stateless. הוא לא שומר מידע עליו. לכן, יש לשמור את כל המידע של המכונה מחוץ למכונה, למשל, בבסיס נתונים או במחיצה משותפת.

ניתן לראות ב- docker מעין נגזרת של git אך במקום לאחסן קוד, מאחסנים אפליקציות, תהליכים. כאשר מבצעים שינוי ב- image, מה שעולה אל ה- repository הוא רק ההבדלים. כך שמובטחת יעילות גבוהה, ובנוסף, ניתן לחזור בקלות אל גירסה קודמת (rollback).

מאידך, ל- docker יש כמה מגבלות. אחד העיקריות, היא נושא האבטחה. קיימים חורי אבטחה המאפשרים לאפליקציה לחרוג ממרחב הפעולה שלה ולהשפיע על אפליקציות אחרות.

אך הבעיה העיקרית היא ניהול הרשתות. אנחנו מעוניניים לדעת בדיוק אילו docker הוזנקו ולהפנות אליהם תעבורה. המרוץ לבניית מערכת התשתית שתיתן פתרון מלא לניהול הנושא נמצא בעיצומו, אך נכון לרגע זה ועד כמה שיודע לי, אין עדיין אף מערכת הנותנת פתרון מלא, למרות שיש כנראה כמה פתרונות טובים מאוד. אני משער שזה עניין של זמן, ולא הרבה. (גוגל ואחרים לוקחים חלק במירוץ). חברות כמו google מדווחות על הזנקה של מאות אלפי dockers כל יום.

לא מדובר על מהלך צדדי של התקדמות טכנולוגית, אלא משהו הנוגע לבסיס התפיסה של האופן שבו מספקים שירות. המשמעות היא כה נרחבת, שנראה שזו אחת הסיבות שמיקרוסופט החליטה לפתוח את מערכות זמן הריצה של טכנולוגיית dotnet כך שהן יוכלו לרוץ תחת לינוקס בעזרת mono. אם בעבר, כדי להריץ אפליקציות dotnet היית צריך שרת חלונות, עם כל הסיבוכיות בניהול מערכות אלו, באמצעות docker ניתן יהיה להזניק בקלות ולנהל צביריים של dotnet הרצים תחת לינוקס. יש גם איזו טענה שטכנולוגיה דומה ל-docker תרוץ תחת חלונות. אך  נראה שבשל חוסר הגמישות של המערכת בנוסף למגבלות ניהול הזכרון (אין shared memory, רק shared library) זו טכנולוגיה שאם תתפתח, תהיה מוגבלת בביצועים וביכולות. יחד עם זה, נראה שמגבלות של מערכות חלונות לבצע עבודה בעומסים גבוהים היא כבר נתון שספק אם ישתנה אי פעם.

 

זן ותכנון מסלולי רכיבה באופני הרים

אחד הדברים המגניבים באופניים, שאפשר להגיע איתם ממש רחוק. בנוסף לזה, הן עוברות בכל מקום. כמעט. מקסימום, מעמיסים על הכתפיים. יחד עם זה, נסיעה למרחקים, בשטח, דורשת הכנה. בעיקר, לבחור מסלול נכון.

בחו"ל, גוגל מציעה מסלולי רכיבה. בארץ, משום מה, יוק. תוכנות כמו strava מאפשרות תכנון של מסלול, אפילו תוך התייחסות לרכיבות של אנשים אחרים, אבל התהליך הוא ארוך, מייגע, ולא בהכרח מספק תוצאות ראויות.

openstreetview הוא לא רק אתר, אלא זה פורמט. פורמט גאוגרפי שמאפשר להגדיר בצורה מדוייקת מאוד תווי שטח ומה למעשה יש בשטח. מאחר שהרעיון מאחורי הוא חופשי, להנגיש את המידע, אז יש גישה מלאה לכל הנתונים. לכל אחד.  מאחר שהפורמט חופשי, והמידע חופשי, התאפשר פיתוח של אלגוריתמים משוכללים המאפשרים ניווט ברמה גבוהה מאוד.

אתר המסלולים הזה מאפשר לתכנון ניווט לפי פרמטרים. מאחר שהנתונים שהוכנסו למערכת כוללים גם את סוג הדרך (מהירה, כביש, דרך עפר וכו') ניתן לבקש מהמערכת להימנע מכבישים מהירים, ואז, היא תיצור ניווט שבילים.

בדקתי את התוצאות במסלולים שאני מכיר, ולעיתים קרובות הייתי מופתע. שבילים שההבדלים בינהם זניחים, עדיין המערכת התייחסה אליהם בעדיפות הנכונה. זה לא מושלם, ויש קצת בעיות ממשק, אבל זה הטוב ביותר בשטחי מדינת ישראל. ואת המקומות אפשר להקליד גם בעברית.

המסלול שהמערכת הציעה מאיזור כפר סבא לבאר שבע, היה הרבה יותר מדוייק וחכם מזה שניסיתי לבדוק במשך שעות מול מערכות אחרות.כוחה של התוכנה החופשית.