במערב אין כל חדש – אריך מריה רמרק

 

אני אוהב ספרים. אני אוהב לראות אותם ולקרוא בהם. ישנם ספרים, שמוטב להם שישארו בצורתם הגשמית, ולא יעברו אל הדיגטלי. שילוו אותנו על המדף, יתפסו אבק, ויזכירו לנו, שהם קיימים, ושצריך לקרוא בהם.

כזה הוא "במערב אין כל חדש". (שני הפרקים הראשונים בתרגום החדש)

איני זוכר כמה פעמים קראתי בו. לפחות 4 פעמים. שוב ושוב. בהפרש של כמה שנים. אין זה סרט שאפשר לצפות בו יום אחרי יום. הוא מצריך זמן להיטמע, להיספג. להבין את משמעותו, לתת לו להשפיע.

"במערב אין כל חדש" מתרחש בחזית המערבית של גרמניה, במלחמת העולם הראשונה. הרומן כתוב בגוף ראשון יחיד ולמרות שמדובר על צבא גרמניה, הרי רמרק היה יהודי. וספריו נאסרו ונשרפו על ידי היטלר, שלחם גם הוא באותה המלחמה.

אני קורא במהדורה שהודפסה ב- 1982, ותורגמה באופן נפלא על ידי צבי ארד. בשפה ברורה, פשוט ונקייה. מתאימה במקצבה בפרטי פרטים אל התחושה. עברית קולחת, ברורה וזכה. מלאכה יפיפייה.

הקדמה:

"אין ספר זה מבקש להיות כתב אישום או וידוי.
עליו לספר על דור שנהרס במלחמה –
גם אם נחלץ מפגזיה"

אין דומה ספר לסרט, שסרט הוא צפיה, ואילו סרט הוא השתתפות, התכנסות. שכחתי. שכחתי עד כמה. אז, כשקראתי, לפני עשורים רבים, לא הבנתי. הדברים נקראו, אבל לא הובנו.

ואין זה אומר שאז הוא לא הרטיט, ולא שינה, ולא פצע. אבל כיום, אחרי עשורים כה רבים, אל התוגה מצטרפת פליאה גדולה, על יכולת ההבחנה. על אותם פרטים קטנים, כמו למשל, חיילים וותיקים המדברים בחרוזים. והנה, אני קורא את עצמי, מדבר, ואת חברי ואנחנו שם, כמו מלפני 100 שנה. שום דבר לא השתנה. והוא מדבר על השריטה, ועל האימה, ועל החיות ועל החייתיות. ועל ההומור השחור, והצורך לזעוק כל הזמן, לזעזע, לא לשתוק. ועל הטירוף הזה, שנטמע בך, גם אם כל מה שחווית זו רק נשיפה קפואה קטנה של מלחמה.

רובכם אינכם יודעים מה זו מלחמה.  וטוב שכך. אבל חובה על כל אחד, ללמוד להכיר אותה. לדעת מה עובר על האחרים, שבשמכם נשלחו אליה, וחזרו אחרים. ואתם אפילו לא יודעים כמה הכל השתנה.

בפרק הראשון, יש קצת שמחה. כי רק מחצית מהפלוגה חזרה. וכך, הטבח המרושע, נאלץ לתת לכל אחד מנה כפולה. והם אוכלים, ושבעים, שבעים וחמישה. ועוד שבעים וחמישה, קבורים או מפוזרים בחלקים בין מכתשי הפגזים והחפירה.

זה מסע בין חזית לבין רגיעה, בין מוות לבין חיים. זה מסע אל תוך תודעה, והתחברות אל נפש ההולכת ומתפרקת בהתמדה. ההקדמה מקפלת בה את כל העלילה, כי אין זה רק אחד. זהו דור שלם. אין מחפשים כאן אשמה, כי האשמה חסרת טעם, היא לא תתקן את המעוות. רק המודעות, יכולה להקל על ייסורי הנפגעים. זה תפקידו של הספר, וזה מה שאני מנסה לעשות כשאני כותב עליו.

זה ספר שנפתח הכי נורא שאפשר, ועם כל עמוד, הופך אפל ונורא ושחור יותר ויותר. זה ספר חובה,לא רק בגלל הסלידה מהמלחמה, אלא בגלל היכולת לציירה כך. קראתי עוד הרבה ספרי מלחמה, ומכולם, הוא הנורא ביותר, אך גם המדוייק, השקול, היפה והאצילי. זהו רומן שבו מוות וחיים מצויירים במילים זהירות. זה ספר שדן בזכרון, ובאדמה, ובריחות, וביד המקרה, בחברות, באהבה, בתשוקה, בטבע ובמוות, המון המון מוות.

זה רומן שמכסה הכל, את החזית, את העורף, את השבויים, הפצועים, הפוליטיקה, האחווה והרוע של המדינה הבוחרת במלחמה. אך בעיקר, זה רומן רדוף טוב לב ואנושיות הכתוב פיוט. זה רומן יפהפה, שאי אפשר להניח לרגע מהיד וברגע ששקעת לתוכו, הוא ישקע בך. זה ספר חובה, משום זה עדיין כאן, סביבנו, וצריך לקרוא אותו, כדי לסלוד באמת מהמלחמה זה רומן שבלעדיו, אי אפשר להבין את מדינת ישראל ובעיקר הוא מניע את הרצון לשנות כי המצב יותר מדי נורא.

 

להרוג ילד

מוות הוא טאבו. לא מדברים על המוות. עוסקים במוות במובן המעשי שלו, המיידי שלו. מי מת, איך מת, מתי יקבר. מוות הוא התמודדות עם. הוא אף פעם לא עומד בפני עצמו. הוא תמיד חלק ממשהו אחר. לא כמו אכילה, או אהבה.

יש אנשים שמורגלים להרוג. לרוב, בעלי חיים. יש אנשים שמורגלים להרוג אנשים אחרים. יש אנשים שאדישים לכך שהם הורגים. אבל הם מיעוט. רובם המוחלט של בני האדם, אינם רוצחים בנשמתם.

כשאנחנו צופים בסרט אמריקאי, בו אדם הורג איש אחרי איש ומצית להנאתו סיגר, זה שקר. מה שנשרף כשהורגים זו הנשמה. זה מחלחל, זה משנה, זה הופך את האנשים לאחרים. אי אפשר לקטוף נשמה מבלי שמשהו בך ישתנה. כמו אהבה ראשונה, כמו הולדת ילד בכור, יש משהו באדם שכאשר קורה הוא לו, הוא כבר לא אותו אדם.

אחד הנושאים הכי אישים, יותר ממשכורת, יותר מסקס, יותר מבגידה בנישואים, זה את מי הרגת. זה תמיד מסופר בקול נמוך, מעין דיקלום, תיאור יבש, כאילו יוצאים מהסיטואציה ומביטים עליה. והסיום הוא תמיד סופי. "אז הוא נפל". או "אני לא יודע אם זה אני שהרגתי אותו, כולם ירו". המחשבה מתבהרת, מתמקדת, מסירה את הטפל, מעמידה את הרגע מעל לזמן. זו מודעות מוגברת עד צעקה למקום, לזמן, לאור, לריחות ולתנועת האוויר, לכל פרט ופרט. המילים, מדוייקות, שקולות. כדי לכסות על הרעידה הענקית הזו, שבנשמה.

מישהו שלא הכרת, שלא ידעת מעולם, ועכשיו, בגלל פעולה שלך, לא יגדל, לא ישמח או ירגיש. והכל בעקבות אותו רגע קצר, לכאורה רגע כמו כל רגע אחר, שהתמצה בלחיצה אחת, באצבע  על הדק. נקירה, כדור יוצא מבית הבליעה, מפלח את האוויר, ונכנס אל גוף של ילד קטן. מפרק אותו, הורס, משמיד ומחריב ועוצר אותו לעד.

למי שהרג ילד, אין כפרה.

אין תגובה ראויה לסיפור מוות שהושמע, מלבד עוד סיפור מוות. והם מצטרפים, ונאספים, קולות של אנשים שמסתובבים מיוסרים, לא כי הם רצו להרוג, אלא משום שהם נאלצו להרוג. כי כאשר אדם בריא הורג בשם מדינה, או בשם רעיון, תמיד נשאר צל של ספק. המוות תמיד יהיה מוחלט יותר מאשר הרעיון שהביא למעשה. הנסיבות, המציאות, היא תמיד באפור ולבן, ואילו המוות, רק בצבע אחד. זה רגע בודד, מכריע, מוחלט, שכל הזמן חוזר על עצמו בראש, כמו פזמון חוזר לחיים, המשנה לעד את המנגינה.

מי שהרג ילד, לעיתים ידחיק זאת. ינסה לצפות זאת בשכבות של הגנה, של ציניות. אבל זה שם. עמוק בפנים. בהתייחסות מתמדת. זה בלחיצת היד, ובחיוך, ובמבט ובאופן שבו האדם חושב על עצמו כשהוא יושב על האסלה או מחבק ומנשק את ילדו שלו. זה חיבוק אחר, זו נשיקה אחרת. זה אדם אחר. אדם שהוא קורבן לנסיבות חייו במידה שהוא בעצמו לא יכול להכיר בה.

מרגילים אותנו לחשוב שיש עומק לרשע, שיש חשיבה מאחורי אנשים החיים מתוך רשע. תוכניות בידור הופכות אנשי הרג לגיבורי תרבות. הרצח הוא ריק, והרוצח הוא קליפה. גם אם מסתובב והולך ומדבר, בפנים, זה מת. אין רגש אמיתי, אין שמחה, אין אהבה. יש רק התניות חיצוניות שנשארו אחרי שהיכולת להרגיש באמת טוב, הלכה.

אני מכיר המון אנשים שהרגו. אלו לא אנשים רעים. לא באו כדי להרוג, אבל הם משלמים את המחיר. כל יום, כל רגע, כל שעה. הם חלק מאיתנו, ואנחנו מגדילים את מספרם. הם נכויות המסתובבות ביננו, מחפשות הצלה. וכל עוד אסור לדבר על זה, אלו הם המשלמים את המחיר וכולם יחד איתם.

הישראלים טוענים שצה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם. ובכך, לא מאפשרים לחטאים של המוות להירחץ באור הפומביות. מי שהרג, לא רק שוקע אל היגון של הספק והחרטה, אלא גם נדחף החוצה מהחברה בשל הבושה, החשש לסדוק את מה שכולם חושבים על מה שהוא עשה. בעיני הישראלים, הצבא הוא מוסרי, ובעיני אלפים, זה רגע אחד, שניה אחת, שכל הזמן מהדהדת בנשמה. צירצור של חוסר שמחה שמלווה גם בערנות וגם בשינה.

וזה משפיע. זה כל הזמן מגיע. דורות של אנשים כאובים, מגדלים ילדים שכל פעם שהם מביטים בהם, הם מרגישים גם צער נורא. מבטים של ילדים מפוחדים, נטבעים בנו. מבט של ילד מת, הורג אותנו.

חברה מוגבלת בכמות ההורגים שהיא מסוגלת להכיל בקירבה לפני שהיא מתפרקת. לפני שהיא עצמה הופכת בבואה ריקה, חסרת נשמה. כי ההשפעה שיש על הנשמה של אדם שהרג, מצטברת גם להשפעה על החברה. נשמותיהם של הילדים המתים אינן מפסיקות לרדוף אותנו. אנחנו מתייסרים כל יום וכל רגע על המעשים הללו. אך הס מלהזכיר, הס מלדבר על זה. הס מלחשוב שהקורבן הפך לתליין.

 

מהשרון לתל-אביב באופניים – להגיע לעבודה באופניים

אחרי שנים לא מעטות בהן נאלצתי לשרך את דרכי בפקקים אל העבודה, הצלחתי סוף כל סוף למצוא משרה במרחק רכיבה מהבית. ולא סתם מרחק רכיבה, אלא דרך השדות.

 

לרכב על כביש באופניים, זה לא תענוג גדול. בכלל, הכבישים בישראל הם לא תענוג גדול, ולא רק בגלל התשתיות, אלא בעיקר בגלל הנהגים. האלימות של הנהגים היא עוד יחסית סבילה, נדיר המקרה שבו מישהו באמת ינסה להוריד אותך מהכביש, לרוב סתם יתעללו בך בברוטליות. אבל האדישות, היא ממש הורגת. נהגת אדישה מסוכנת לעיתים יותר מנהג צעיר ואלים. מי שרוצה לרכב על כביש מהיר לעבודה באופניים, זה לדעתי בעיקר כדי לנסות לגבות את דמי ביטוח החיים.

מבט לתל-אביב מאחורי תחנת הרכבת פתח תקווה קרית אריה (בית הקברות ירקון מצד ימין – לא נראה בתמונה)

מאידך, במקביל לכביש 5, יש עולם של שבילים, חורשות אקליפטוסים, בריכות מים, ציפורים, שדות חרושים. זה עולם שנמצא לא רק פיזית מחוץ לכביש, אלא גם מבחינת המקצב, התחושות, הריחות. זה עולם אינטימי, שמורת טבע של רוגע, של קצב נכון, רענן וריחני.

המרחק מהבית שלי לעבודה הוא כמעט 15 קילומטרים, מעשית, מדובר על פחות משעה רכיבה. זה פחות או יותר הזמן שלוקח לצלוח את הפקקים למרחק הזה. קיימת תקורה די משמעותית סביב הנושא. צריך להכין את האופניים, צריך להכין בגדים חליפים, וצריך להתקלח כאשר מגיעים. בסופו של דבר, זה פחות משעה וחצי מדלת לדלת. שוחחתי עם אנשים אשר לא מוותרים על הגעה למקום העבודה גם אם הוא נטול מקלחת. אפשר להתארגן ולהחליף בגדים מבלי להוות מפגע אקולוגי.

הירקון באיזור קרית עתידים

קצת לפני שהחלטתי לצאת למסע הזה, ביצעתי רכיבות עירונית, כדי להכין את הגוף למעמס. רכבתי 3 פעמים בשבוע, שעה, מה שאיפשר לי לדעת שאוכל לרכב שעה לעבודה ושעה בחזרה.

השינויים הנעשים בגוף כאשר מדובר על הגדלה שכזו של עומס פיזי, הם רבים ומגוונים ומתפרשים על כל התחומים. כל המערכות בגוף מתחילות לתפקד ברמה אחרת לגמרי. העור נעשה חלק יותר וגמיש יותר, הראיה מתחדדת, הנשימה רכה, חוש הריח מתחדד. וזה בנוסף לבונוסים המובנים כמו הגדלת השרירים, התנפחות העורקים והוורידים, שיפור בקורדינציה, באיכות השינה וברמת העירנות. אני מרגיש צעיר הרבה יותר. הרבה הרבה יותר.

מאחר שרכבתי לפני שנים כבר במסלול דומה, יש לי שרירים המסוגלים לשאת בעומס הרכיבה בלי יותר מדי בעיות. מאידך, מאחר שהגוף שלי הגיע לרמוות ניוון של עגל חלב, הריאות והלב התקשו לספק את הדם והחמצן שהגוף זקוק לו. רכיבה באופניים, ולמעשה כל הפעלה של הגוף, זו התבוננות פנימה, ניסיון להבין את מה שהגוף משדר, מבלי להפריע לו עם מסרים מטופשים כמו כמה מהר אני רוכב, וכמה זמן זה יקח לי. רכיבה זו הקשבה, התחשבות בעצמך, בידוד רעשי הרקע מתוך המהות החשובה. כי יש הרבה רעשי רקע.

כל התחלה של רכיבה היא טיפה נוקשה. לוקח זמן עד שהגוף נכנס לקצב, עד שהשרירים מתחממים. אחרי 20 דקות לערך, הגוף נכנס לטמפרטורת עבודה אידאלית, אבל אחרי 40 דקות לערך, נכנסים משככי הכאבים לפעולה. אז יש ממש תחושה של התרוממות רוח, שלא נגיד היי. נראה שהרגליים מדוושת מעצמן, ומה שנשאר לי זה לשחק עם הכידון. וזו תחושה מאוד מאוד מטעה. ברגע הזה של השאננות, של התחושה שהכל זורם נהדר, אז הערנות נפגעת והסיכוי לתאונה גדל. זה בד"כ גם הרגע שמישהו יעקוף אותי כאילו שאני בהליכה.

אני לא משתמש במכשירים לבדוק את קצב הלב, רק במעקב אחרי המהירות ושריפת הקלוריות. זה בעיקר מטעמי עצלות, כי זה מאוד נוח שהטלפון רושם את המרחק ואת הזמן. למרות, שבגדול החשבון הוא מאוד פשוט. שעה רכיבה היא 600 קלוריות. והמהירות הממוצעת שלי החלה ב-15 קמ"ש והגיעה עד ל-17 קמ"ש. למרות שאני שורף אלפי קלוריות, הירידה במשקל אינה ביחס ישיר להיקף המאמץ. קיימות לכך מספר סיבות. הסיבה העיקרית, היא אולי שאני נותן יותר דרור לפי ואוכל יותר זבל. בעיקר, מוצרים עתירי סוכר כדי להקל על התרקונות המאגרים. אני מקווה שעם הזמן אוכל להתמודד עם ירידת הסוכר בקלות רבה יותר ובהתבסס רק על פירות. כמו כן, במקביל להוצאת האנרגיה קיימת בניה מסיבית של שריר. למרות שהמשקל לא מראה ירידה משמעותית, הרי יש ירידה מאוד משמעותית בהיקפים.

אך גם אם אני צולח יום אחד של רכיבה בלי קשיים, זה לא אומר שהיום הבא יהיה קל באותה מידה. קיימת עייפות מצטברת. לא רק הלב, הריאות והשרירים משתתפים במשחק. צריך גם לספק אנרגיה, לסלק פסולת ולבנות שרירים. אחרי חודש של רכיבה (300 קילומטרים ו-11000 קלוריות), הגעתי לכושר המאפשר לי לרכב 3 ימים ברציפות.

לפעמים יש ירידה ברמות האנרגיה

האופניים שלי כה ישנים, עד שכאשר אני מגיע לחנות התיקונים, בעל החנות מנסה לעמעם את נוכחותי. עצם הקיום של אופניים כאלו מאיים לו את הפרנסה. החלטתי לרכוש אופניים חדשים, אבל לא בגלל המוכר, אלא בגלל הגלגלים והמתלים. המתלה הקדמי של האופניים שלי משפריץ שמן, מה שאומר שהוא גמור לגמרי. תוך כדי רכיבה הכידון נוקש לי בידיים. כל מנגנוני ההילוכים והכבלים מצריכים שיפוץ מסיבי, אך הבעיה העיקרית היא קוטר הגלגלים. אני התגלגלתי לי על גלגלי "26 מיושנים, כיום האופנה היא "29. לדברי החבר שמבין, מדובר על שיפור מהותי במהירות הרכיבה, בנוחות, ובשליטה. יחד עם הורדה במשקל של 3000 ש"ח מחשבון הבנק.

האופניים הישנים שלי ערוכים לרכיבה, כולל בגדים להחלפה, מגבת, סבון ואקדח עם משתיק קול (סתם).

השיפור ברכיכה בעקבות הגדלת קוטר הגלגל מאוד מורגשת. המהירות הממוצעת עלתה ב- 2 קמ"ש, וזה לא שאני מתאמץ יותר. מהמורות הדרך הרבה פחות מורגשות, האופניים מתגלגלים קדימה הרבה יותר. הגדלת קוטר הגלגל הגדילה את התנע ולכן הנטיה של האופניים להמשיך בדרכם הרבה יותר גבוהה. כמו כן, שטח המגע עם הדרך גדל, מה שמקל על ספיגת מהמורות ומעבר באדמה רכה. סוף כל סוף, אני מרגיש כמה שהרגשתי פעם באופני כביש. תחושה של תנועה ושל מהירות. מומלץ.

אופניי 29" שעברו רכיבה בשדות של אחרי הגשמים

 

אבל יש ברכיבה הרבה יותר מאשר רק מאמץ פיזי, טיול בין בריכות הירקון ופגישה אקראית עם בחורות מעורטלות ברמה כזו או אחרת. כי הרכיבה מאפשרת את החיבור הכה מענג לכאן ולעכשיו. כשרוכבים, אחרי זמן מה, כל המחשבות שצריכות להיחשב משתחררות להן. ונשארים עם המגע החשוף עם המציאות. ברגע הזה, כאשר המחשבה נעצרת, כאשר הגוף כל כולו במאמץ, אז אפשר לגעת באותה תחושה חמקמקה של אושר. זה אושר מאוד מיוחד, אושר אינטימי, שאף אחד אינו שותף לו. ניתוק מכל הטפל, מתחרות, מזמן ומדאגה. רגע אחד קטון, בו אדם מפסיק להיות אדם והופך לרגע אחד מאושר כמו חיה, שכל זכרונותיה מתנדפים להם עוד לפני שהצליחו לגבש צורה של מחשבה ומילה.

בריכה בירקון עם בחורה בביקיני הרוחצת בה (מחוץ לגבולות התמונה)

בזמן האחרון חזרתי לי לקרוא. והקריאה, משתלבת לה במהלך החיים שלי. מצד אחד, קראתי את המרקיז דה סאד, אשר דן בין השאר בליברנטיות. מושג שבזמנו תורגם לחופש מכל מגבלה מינית, ואילו אני לוקח אותו לכיוון ההפקרות המחשבתית, ואין כמו רכיבה לתת לחשיבה להתעופף לה אל הלא נודע והלא צפוי. צרפתי אחר שאני שוקע בכתביו הוא קאמי, עם ספר ההתבוננות "כלולות, הקיץ". קאמי מפעפע אל תוך נופי אלג'יריה, מצייר אותם בקווים עדינים של חיים, תשוקה ומוות. מפיק מהאור, מהריח, מהצבע ומהטבע את ההשראה אל הקיום המיידי. אותו קיום שאני מתחבר אליו ברכיבה.

שביל ישראל בתוך סבך הסוף

יש המון דברים יפים לצפות בהם בזמן הרכיבה. מכביש 40 צפונה, בואכה ראש העין, הירקון ניתן לרחיצה. יש בו בריכות מקסימות, ומדי פעם בחורות (ובחורים, אבל למי אכפת?) רוחצות בהן בביקיני מצודד. אני רוכב מאחורי מכון הטיהור של הוד השרון. מכון הטיהור מזרים מי קולחין מטוהרים, אשר מהווים מוקד משיכה למיני רבים של ציפורים. ברק כחול של שלדגים, ענפות המתרוממות להן לאיטן כשאני מגיע, ולהקות של דררות ירוקות מקיפות אותי בציוציהן. בשדות, אני פוגש להקות של יונים הנחות להן על הקרקע, מתרוממות בעצלות אל עוד יום אין עבודה אין דאגה. מדי פעם אני מבחין בזוגות של נמיות נסוגות אל הסבך. חלק מהמסלול עובר בתוך סבך של סוף, עשרות מטרים בלבד מהמפלצת הזו של כביש 5.

גשר מתקופת הבריטים במקביל לכביש 5. עדיין בשימוש

הדרכים בשדות אינן שוממות. רבים עושים שימוש בדרכים אלו של מטה, על מנת להתנייע בין ישובי השרון. זו קהילה ארעית, שהקירבה היחידה היא התנועה ההדדית על אותן דרכים. אבל כמו בכל קהילה, קיימים מנהגים, העוברים בין הרוכבים. מאוד נהוג להגיד שלום ובוקר טוב. לעיתים, אני מוצא עצמי מברך לשלום יותר אנשים בדרך לעבודה מאשר במשרדי התאגיד. אולי, מיעוט האנשים מקרב את הלבבות. אולי, שותפות החוויה, ואולי הידיעה שאם אפגע, אנשים אלו הם שיושיטו לי עזרה. וכך, כאשר אני מבחין במישהו שאולי צריך עזרה, גם אני שמח להציע לו עזרה. המכוניות לא רק לוקחות מאיתנו את החוויה של תחושת השדות והטבע, הן מרחיקות אותנו אחד מהשני, מפקיעות עוד פיסת אנושיות.

בשעות שאני רוכב, אני לעיתים קרובות עוקף את המכוניות הנעות להן בפקק. אני מבחין בהן בכביש, למעלה, מסריחות את העולם, מתחרות להן על כל מטר אספלט. אני לא ממהר, אני לא יכול למהר. אם ארכב יותר מהר, אני עלול להשתנק. אז אני מביט אל השדות, ונושם את ריח הירוק של המים. וכיף.

מסלולי רכיבה באופניים

פריחה על רקע בריכת מים

כתב הגנה על המרקיז דה סאד, ניתוח מרפרף של "ז'וסטין או ייסוריה של המידה הטובה"

אי אפשר להפחית מחשיבותו של המרקיז דה סאד, ולו בשל כך שהעניק את שמו להתנהגות אנושיות המוכרת ונזכרת באופן שוטף. יחד עם זה, בדומה ליצירות גדולות אחרות, התודעה הציבורית עוסקת בצדדים היותר פרובוקטיביים, נסחפת אל המובן מאליו, ולא מאתגרת את עצמה בבחינה מהותית של היצירות.

ייסוריה של המידה הטובה, הינו רומן העוסק בקורותיה של אחת, ז'וסטין, אשר מתעקשת, לדבוק בהתנגדותה לכל סוג של שחיתות מוסרית או גופנית. לאורך הרומן, היא קורבן לעשרות מעשי זוועה, אונס, התעללויות נפשיות ורגשיות. אך למרות כל זאת, היא שומרת על טוהרתה. לכאורה, מדובר על רומן פורנוגרפי אשר כולל גם הצדקות פילוסופיות לראיית עולם ליברנטית. במהלך הרומן, המרקיז מביא טיעונים כנגד המוסר, החמלה, הדת ובעד הכוחניות, התאכזרות לשם הפקת הנאה, והפקרות מינית מוחלטת. לכאורה, הרי זה רומן שתכליתו הן לספק מזון לדמיונות נתעבים, ומאידך, לתת הצדקה רציונלית לקורא להמשיך לקרוא.

המבנה העלילתי של הרומן מזכיר את המבנה הקלאסי של הטרגדיה. ככול שעובר הזמן, ייסורי הדמות הראשית הולכים ומתעצמים. אך אין הדבר מתקיים רק פעם אחת, אלא לכל אחת מהדמויות הסוררות ניתנת ההזדמנות לחזור בה, והיא רק מעמיקה את פשעיה. לא רק שהדמויות המתעללות אינן נענשות על פשעיהן מידי ההשגחה, אלא להפך, הן מתוגמלות, וככול שעובר הזמן הן מתחזקות ומתעצמות, הן מבחינה כלכלית, חברתית ומבחינת ההנמקות שהן מוצאות לצעדיהן.

אך אלמנטים נוספים ברומן מרמזים על כך שקיים רובד נוסף, מורכב יותר. היוצא לכאורה כנגד התפיסות הליברנטיות.

הדמויות המתעללות, היינן כולן בנות מעמד גבוה. ככול שמעמדן גבוה יותר, כך מידת הייסורים שהן מנחילים גדולה יותר. המרקיז מבצע הקשר חד משמעי בין הרדיפה אחרי הממון לבין רוע. אך יותר מכך, הוא טוען, שצבירת הממון נעשית באמצעות פשעים בלבד, ושתכלית העשירים להגדיל המצוקה בעולם על מנת להגדיל את הונם.

הטענה של המרקיז, אינה רק שככול שאדם עשיר וחזק יותר, כך הוא בז יותר כלפי החלשים, אלא שהשיטה עצמה, שהחברה עצמה מבוססת על רוע זה. בעיני צדקנים, תיאורים מינים מפורשים (אך לא בוטים) היינה הצדקה לפסול יצירה. אך מאידך, כיום, אנשים צוברים הונם באמצעות הרעלת מאות אלפים אזרחים בזיהום והריגתם במחלות שונות. המרקיז מתאר התעללויות מיניות בילדים, וזה מעורר חלחלה. אך כיום, בישראל, מאות ילדים בשנה מתים על מנת לאפשר לעשירים להתעשר יותר. הרשתות החברתיות מאפשרות לאלפי פדופילים למצוא קורבנות ולפגוע בהם מביתם, אך המקימים של הרשתות הללו נחשבים גיבורים תרבותיים.

ז'וסטין אינה הראשונה שעוברת מסכת ייסורים איומה הנראית כתפורה על ידי ההשגחה עצמה. גם איוב הוקרב לכאורה על ידי האל על מנת להוכיח את עוצמת האמונה. ייסורי איוב, מחזקים את האמונה באל, ולכן, את עצם קיום האל בעיני האדם, בשל ההכרה של איוב שאת מעשי האל אי אפשר לפרש בכוח ההיגיון. גם אמונתה של ז'וסטין לא מתערערת. אך יותר מכך, כל הדמויות המתעללות הינה מכוערת. ההפקרות הנפשית והמוסרית הופכת אותן לדמויות מעוררות סלידה. לא כך ז'וסטין, השומרת על יופיה המהמם לכל אורך הספר. למעשה, ההתעללות שהיא עוברת נועדה לא רק לשבור את רוחה, אלא לטמא אותה. וסירובה לשתף פעולה ולהיכנע לרוע, שומר את גופה ואת נפשה. היא ממשיכה בעקשנות, מקיימת בסיבלה את אמנותה, בדיוק כמו התפיסה הנוצרית הקלאסית. העקשנות המודעות הזו שלה, הופכת אותה רק ליותר אטרקטיבית בעיני הפוגעים. ככול שהיא מתעקשת יותר לשמור על תומתה, כך הם מנסים יותר לחללה.

אך ז'וסטין אינה בודדה בסבלה. היא מוקפת בנשים צעירות רבות, כולן יפות, כולן סובלות, נרצחות, מעונות, נאנסות, מטומאות. ומאידך, הפוגעים הם תמיד גברים. (למרות שיש נשים המשתפות פעולה, ההתעללויות מבוצעות בפועל על ידי גברים). העולם, לפי דה סאד, מחולק לשניים. מצד אחד, הגברים, כוחניים, פוגעניים, שטניים, מכוערים, שטופי זימה ותאווה, רודפי כוח ושררה. כולם נמצאים באורגיה מכוערת זו של רוע.מהסחורים הקטנים, אנשי הדת, השופטים, האצילים, כל מי שנפשו חפצה בעושר, כך הוא נותן לעצמו חופש לבצע מעשים נוראים יותר. וככול שהוא חזק יותר ועשיר יותר, כך מעשיו מפלצתיים יותר.

ומאידך, הקורבן הנשי, האישה. בריה יפה, ענוגה, עדינה ורודפת טוב. אשר שומרת על שלמותה הפיזית עד הסוף.

גו'סטין אינה רק קורבן חברתי. היא גם גילגול מחדש של איוב ושל ישו. מצד אחד, המרקיז פורש מסכת מהודקת של נימוקים רציונלים המצדיקים לכאורה את ההנאה מהפגיעה באחר ומאידך, הוא עושה הכל על מנת לסתור את התפיסה הזו על ידי איפיון הדמויות הפוגעות והנפגעות. יש בכך גם קריאת תיגר על התפיסות המסורתיות של הנצרות הרואות באישה את המפתה, את שורש הכל רע. היציאה של המרקיז כנגד הנצרות, היא יציאה כנגד יסודות הנצרות, דת שתכליתה לדכא את הציבור ולשעבד את משאביו לכנסיה.

אני מאמין, שעל מנת להתחבר לטוב חובה לדעת את הרוע. המגע עם הרוע צריך להתבצע ברמה השכלית, הרציונלית, ואילו המגע עם הטוב צריך להיות רגשי. אי אפשר לשאוף לטוב מבלי לדעת להבחין ברע ואי אפשר להבחין ברע מבלי להכיר אותו.

הרומן הזה הוא רומן יפהפה, מטלטל ומרגש. הוא מאתגר את הקורא עם תחושותיו ותשוקותיו. בויקיפדיה, מדובר על המרקיז כעל דמות סוטה, פושע וחולה נפש. מאידך, קיימים מחקרים אחרים, הטוענים שכל הנאותיו של המרקיז נעשו ללא פגיעה באנשים. שהוא אכן אהב מין מגוון, אך הקפיד שכל פעולותיו לא יפגעו בנפשו של אף אחד. קיים אינטרס של הסדר הקיים להציג את המרקיז כסוטה. האשמותיו כנגד מבנה הכוח של החברה הינן חמורות מאוד. התמקדות בצדדים הפרובוקטיבים של היצירה מאפשרת לה להיות מקוטלגת כיצירה פורנוגרפית. אך מי שקורא אותה ופותח את ליבו ונפשו, מגלה יצירה מורכבת, יפה, עדינה ומלאת אהבה.

כמה מתים בישראל בשבוע?

בהסתמך על המידע של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה,

מתים בישראל כל שנה, קצת יותר מ-40 אלף איש. הסיבות הבולטות הן: סרטן, מחלות לב, תאונות דרכים והתאבדויות.

השבוע, מתו בישראל בממוצע:

בתאונות דרכים: קצת יותר מ- 7 אנשים

התאבדו: קצת יותר מ-8 אנשים.

דלקת ריאות: יותר מ-17 אנשים.

סרטן: 120 איש.

מחלות הקשורות לכלי דם (מוח, לב, כבד): 170 אנשים

 

חלק נכבד ממקרה המוות הללו קשור לתזונה. על פי מחקרים ניתן להוריד את הסיכון למחלות אלו על ידי הימנעות משומן טרנס. ולאלו הרוצים להיגמל מהנזקים.

 

מחלות הקשורות לזיהום אוויר: 50 אנשים

זיהומים בבתי חולים: 52 אנשים.

תאונות בבית: 2 ילדים.

 

מה זה hadoop, למה זה טוב, ולמה זה חלק מהעתיד

למחייתי אני מתחזק מערכת hadoop נאה. פוסט זה נכתב בתגובה לפוסט של מתן יונגמן. אני מקווה לשפוך מעט אור על המצב כיום, ולהסביר למי המערכת מתאימה.

ההדופ הוא הבסיס לרבות ממערכות ה- big data. התוכנה המאפשרת לשרתים לעבוד בתצורת צביר – קלסטר. המערכת המפותח כחלק מקרן apache. זוהי מערכת מבוססת java הפועלת בעיקר על שרתי לינוקס. העוצמה של הדופ היא בתחום ה-io. לבסיס נתונים רגיל יש בעיה רצינית. האופן שבו הוא ניגש אל המידע הוא מאוד יקר במונחי משאבים. כאשר כמות המידע היא מאוד גדולה,  עצם ההבאה הראשונית של המידע גורמת לאיטיות שכזו, שלא מעשי לעבוד בדרך זו. ניתן לפתור באופן חלקי את הבעיה באמצעות בסיסי נתונים הקוראים כל פעם שורה שלמה של נתונים, יחד עם זה, ההדופ היא אחת המערכות המובילות כאשר מדובר על כמויות מידע באמת מאוד גדולות.

ניתן לנהל באמצעות ההדופ מידע שהוא הלכה למעשה בלתי מוגבל בגודלו. צבירים של עשרות ומאות שרתים הפועלים בתיאום. מבחינת החומרה, המערכת לא דורשת את החומרה המהירה ביותר או החזקה ביותר. עלות התועלת הגבוהה ביותר מהמערכות היא בתחום הביניים של השרתים. לא צריך ssd ככונן קשיח, לא צריך את המעבד החזק ביותר. עדיף לשים שתי מכונות בינונית מאשר אחת חזקה כך שהמערכת חסכונית גם מבחינת העלויות. (זה תלוי גם בשימוש הנעשה במערכת. כך שצריך לבדוק כל מקרה לגופו, מבחינת ההטיה למעבד, או נפח איחסון. זכרון, די פשוט יחסית לשדרג).

פונקציונלית ההדופ מבצע שתי פעולות עיקריות. הפעולה הראשונה היא איחסון הנתונים. ניתן לדמותו לדיסק קשיח ענק, שבו כל אחד מ-blocks הוא קובץ הנמצא בשרת אחד או מספר שרתים. מה שבמערכת קבצים רגילה מנוהל באמצעות רישום הבלוקים הפייזים על הכונן הקשיח (אינדקסים, super blocks), בהדופ, מי שמנהל את החגיגה הוא שרת אחד (או יותר). תפקידו – ניהול מיקום המידע על הכוננים הקשיחים, וניהול תהליכי שליפת הנתונים.

פעולות השיחזור – מורכבת מחיפוש + ביצוע לוגיקה בסיסית על הנתונים,  פעולות אלו מוגדרות כ- map ו- reduce. עבור אנשי לינוקס, ניתן לדמות התהליך כ- find | sort | uniq. זה אינו בסיס נתונים, במובן שניתן לבצע בו שאילתות באופן ישיר. למרות שקיימות מערכות נלוות המאפשרת ביצוע שליפת מידע באמצעות שאילתות מבוססות sql. (אלו הן ה- hive – של שורת הפקודה וה-hue בעל ממשק ה- web אשר פותחו על ידי facebook). למעשה, ההדופ, כמו כל תוכנה חופשית ראויה לשמה, מאפשר מימוש של מעין plugins המרחיבים את יכולותיו.

כל slave במערכת הוא שרת, והוא מבצע הן את הפעולות הקשורות לאיחסון הנתונים והן את הפעולות הקשורות לעיבודם, כך שניתן לקבל יחס טוב בין גודל המידע לבין היכולת לנתח אותו.

המערכות הבסיסיות של ה- hadoop הן ברמת בשלות גבוהה. היציבות שלה טובה מאוד. כמו בלינוקס, קיימות הפצות הדופ שונות המספקות קבצי התקנה, תיעוד ותמיכה וכמו בתוכנה חופשית, ההתקנה, התיעוד והפורומים הם בד"כ בחינם ורובם ברמה מאוד גבוהה.

בניגוד לבסיס נתונים רגיל, בו שאילתות מתבצעות במהירות גבוהה מאוד, ב- hadoop הבאת נתונים יכולה לקחת דקות ואף שעות. השימוש ישירות במערכתמוגבל לשימושים כגון bi. – מערכות המידע העיסקי.

בשל קנה המידה של נפח האיחסון, יש צורך במערכות ייעודיות שיאפשרו הזרמת המידע אליו. כמו כן, לעיתים מתעורר הצורך לשלוף נתונים מהר יותר. על כן, נבנות מערכות עזר מבוססות בסיסי נתונים sql המאפשרות לבצע שליפות (ולו חלקיות) על המידע.

היתרון הגדול ביותר של ההדופ הוא המחיר שלו – מאחר שזו תוכנה חופשית, בעלי הידע המתאים מסוגלים לתחזק את המערכת בלי לרכוש תמיכה. העלות של הקמת מערכת שכזו קטנה בסדר גודל לפחות, לעומת מערכות אחרות של צבירים המתיימרים לבצע פעולות דומות ולו באופן חלקי. למרבה הצער, מערכות של הממשלה ושאל התאגידים הפיננסים, מחוייבות ברכישה של תמיכה עבור כל מערכת קריטית. מדיניות זו בנוגע להדופ, עלולה לעלות ביוקר.

חלק נכבד מקלסטרי ההדופ נמצאים על מכונות פיזיות. אין שום יתרון ביצועיי בהפעלת המערכת על מכונות וירטואליות. כמו כן, פעולות כמו גיבוי מבוצעות בתוך הקלסטר עצמו, ולו הקושי המעשי להעתיק את כל המידע הנמצא בתוך המערכת אל מיקום אחר. amazon מספקת מערכות hadoop בענן שלה ומקלה על ניהול המערכות, כמו כן, היא מפתחת טכנולוגיות משיקות כגון ה- red shift. (הסחה לאדום :).

ההדופ עשוי לשמש כל אירגון המעוניין לעבד כמויות מאוד גדולות של מידע. לא כמויות קטנות כמו של חברות ביטוח ישראליות או בנקים בארץ, אלא רישום של עשרות ומאות מליוני פעולות ביממה. הקמת מערכת שכזו ותחזוקה שלה, היא פרויקט פיתוח המצריך שימוש בכוח אדם מיומן. זה פרויקט פיתוח בעל קשר הדוק למערכת עצמה ולמערכות ההפעלה, ולכן, נהוג לכנות את האנשים העוסקים בתחום dev ops.

אין מניעה כיום לכל אירגון המעוניין לעשות שימוש בנתונים בהיקף גדול לעשות שימוש במערכות big data. אבל בניגוד למערכות אחרות בהן הדרך ידועה, נבדקה ונבחנה, הטמעה של מערכות big data היא פרויקט פיתוח המתבצע בלמידה ובדיקה שוטפת של טכנולוגיות ומצריך תעוזה אירגונית. מי רוצה להיצמד לגירסאות עם תמיכה, או שמפחד לנסות מערכות שעדיין לא הגיעו ליציבות מלאה, לא יזכה לנצל מלוא יכולת המערכת. הפתרונות בשטח קיימים, וכשבודקים את העלות של מימוש הפתרון, היא זולה גם יחסית לעלויות כוח האדם הנדרשות כדי להטמיע הפתרון.

המציאות העיסקית הופכת את השימוש במערכות שכאלו ליתרון יחסי עבור האירגונים שישכילו לעשות בהם שימוש. ולפחות בעתיד הנראה לעין, קשה לי להאמין שהעולם הקנייני של התוכנה יצליח להתחרות בעולם החופשי.

עומד לפני גיוס לצה"ל? שוקל לשרת כחייל קרבי? בוא תכיר את השריטה

הנה, אתה, עומד אתה לפני הגיוס. ואתה מרגיש גדול וחזק. כי אך לפני כמה שנים היית ילד, והנה גדלת וחזקת ואתה גבר. ואתה בן 18. ואתה לא ילד. וזכותך להחליט על דרכך. וכבר שנים הרבה אתה סופג את מה שאתה חושב שאלו הם ערכים. ואתה נחוש בדעתך להתגייס. ולתרום ולתת למדינה חזרה עבור כל מה שהיא שיכנעה אותך שהיא נתנה לך. ואתה חושב שאתה יודע משהו על הצבא. מהשכנים, מהחברים, מהסרטים. וזה נראה לך גדול ומופלא. אז לפני שאתה בוחר לרוץ על הג'בלאות, ולפני שאתה לומד לפרק נשק ולהרכיב, אולי כדאי שתשמע משהו מאחד זקן, שהיה בדיוק כמוך, לפני קצת יותר מ- 20 שנה.

אתה חושב שאתה מודע למה שיקרה לך שם, בצבא. שאתה תעמוד לפני אתגרים פיזיים אדירים, ואתה מוכן לקבל על עצמך את הסיכון להיהרג, לא קולט שאם תיפול, עדיף להורים שלך כבר למות איתך מאשר להמשיך עם מה שצפוי להם. יש הילה של קדושה סביב הנופלים. ואתה מביט על הפצועים וחושב על הוולוו, לא מודע לכמה ייסורים והשפלות זוכים אלו שפירקו את גופם על מזבח המולדת. והכל נראה שיהיה קטן עליך. והגוף שלך מוצף בתחושה של כוח ושל יכולת ושל הרפתקאה. ואתה בטוח שהצבא יחשל אותך, ויהפוך אותך לגבר גבר ושאף אחד לא יכול עליך.

אז כדאי שתדע, שרוב הסיכויים שלא תפצע, ולמרבה המזל, רק מעטים נהרגים. ויותר דופקים לעצמם כדור בראש מאשר מקבלים אותו מהצד השני. אבל רוב הסיכויים, שהגוף שלך ישלם מחיר ויכאב לך, שנים רבות אחרי שתתפוגג צחנת נעלי הצבא. ולא רק הגוף, ולא תדע ולא תהיה מודע, עד שיעברו הרבה מאוד שנים. עד שתכיר את עצמך ותתחיל לשאול את עצמך, מה היה קורה אילו לא היית קרבי.

כי אם תהיה קרבי, רוב הסיכויים שתזכה לקבל את השריטה. ואני אומר רוב הסיכויים, למרות שלא פגשתי קרבי אחד שלא קיבל אותה (אם כי יש כאלו  שינסו להכחיש אותה בפני זרים) ולא פגשתי מי שלא היה קרבי ומבין על מה אני מדבר. כי את השריטה מאוד קשה לתאר. וכאשר מביטים על השרוטים, הם נראים לגמרי רגילים. ואף אחד לא מאמין ומוכן לקבל את היקף המשמעות שלה, אלא אם חווה אותה בעוצמה. ואולי גם אז. לא.

השריטה מתחילה בטירונות, והיא הולכת ומעמיקה. ואם תשרוד את המסלול הקרבי, אתה תראה אותה מפילה את חבריך עד שהם מסתלקים. ואתה תחשוב שהם חלשים, שהם לא עמדו בעומס, שהם נשברו. אבל בעצם הם התנהגו באופן הגיוני, בזמן שהשריטה שלך הולכת ומעמיקה. הולכת ומשתלטת לך על האישיות, משנה אותך כפי שאתה לא יכול לדמיין. כי עם השנים, ההשפעה שלה תלך ותגדל. ואולי, עוד הרבה מאוד שנים, אתה תראה את הילד שלך מכוון  אליך אקדח צעצוע, אז תחטוף את זה בפנים. ותנסה להסביר לו שאסור לכוון נשק על אבא גם אם זו רק חתיכת פלסטיק. ולך תסביר לילד בן 4 על השריטה. כאשר אף אחד בסביבה, לא אמא שלך, ולא אחותך ולא אחיך הג'ובניק ולא אישתך לא מסוגלים לקלוט אותה. למרות שהם רואים אותה מבצבצת לה בכל פעם שמשהו אצלך לא נראה בסדר. ולמרות שהם משלמים, גם הם, את המחיר של הבחירה שלך.

לך תשאל מי שהיה קרבי על השריטה. ותביט בעיניים שלו בזמן שאתה שואל, ותראה ניצוץ מוזר, אפל, שחור ועמוק של עצב. כי השריטה, היא קודם כל עטיפה של עצב. ואנשים מגיבים אליה אחרת אבל לכולם יש את אותה עטיפה שהם מתכנסים אליה, אל אלפי הזכרונות הקטנים ההופכים את השריטה למשהו בלתי ניתן למחיקה. יש אנשים שהופכים מצחיקים, ויש אנשים שלא נחים לרגע ויש כאלו שהופכים כוחניים ואלימים וחסרי סבלנות לשטויות של אחרים. וכל אחד מגיב אחרת. אבל אפשר להרגיש אותה. וברגע שלמדת לזהות אותה, תראה אותה בכל מקום. ותראה גם את אלו שהם לא נשרטו. וכן, אתה תקנא. כי עדיף, תמיד עדיף, להיות לא שרוט.

אל תבלבל, לא מדובר על הלומי הקרב. אלו הם מעטים למרות שאנחנו קרובים. ואני יודע עד כמה  זה היה יכול לקרות לי. ואני מסוגל להבין טוב יותר ממך ומכל האחרים עד כמה הלם הקרב קובר את הקורבנות שלו בחיים. כי אצלם זו לא שריטה, אצלם זו שסע. זה קרע בנשמה. ואם יהיה לך מזל (ורוב הסיכויים שיהיה לך מזל) ולא תראה את החברים שלך מתפוצצים לחתיכות מול העיניים, ולא תתעורר בלילה בזעקות כל חייך. אז רק תהיה שרוט. לא ממש דפוק.

לומדים להתרגל לשריטה. היא צריחה יבשה בלילה אפל. היא מעירה ומדרבנת ויש בה כוח משכר. יש לה ריח של אבק שריפה, ושמן מנועים ועשן של מנוע דיזל. לומדים לחיות איתה, לעמעם את הסימנים שלה כלפי הסביבה. אבל אף פעם לא מכסים אותה כי היא צצה. ברעש, בדוחק, או כאשר תהיה לבד. ואתה לא מאמין שאתה תישרט, ואתה חושב שזה מחשל. ושאתה תרוויח משהו מזה שתהיה קרבי. אז לא. כי מי שנשאר בעורף, ירוויח יותר. ולאורך השנים, כאשר תביט לאחור על חבריך שנשארו מחוץ לחיל הקרבי, ולא משנה באיזה מסלול חיים תבחר, רוב הסיכויים, שהם קיבלו יתרון עליך. והם לא צריכים לסחוב אותה איתם לכל מקום. כי למרות שהיא שריטה, היא מאוד מאוד כבדה. ועם השנים, היא לא מאבדת ממשקלה.

וכן, יש יתרונות קטנים בשריטה. כמו למשל, קור רוח לנוכח פני המוות. כי אחרי שהבנת שהצבא מתייחס אליך כאל בשר תותחים ואיך לאף אחד לא אכפת שם אם תחיה ואם תמות, אם אתה מקבל אוכל או מצויד כהלכה. ואחרי שראית כיצד החיים שלך ניצלו שוב ושוב כי הראש שלך היה במקרה כמה סנטימטרים הצידה, אז אתה יודע שאם יצאת בחיים. אז עכשיו הכל בסדר. אז אתה לא תרעד באימה אחרי שכדור ישרוק ליד הראש בדיוק כפי שתביט בקור רוח על תאונת דרכים, ואבן גדולה שנפלה חצי מטר ממך תגרום לך לצחוק. כי הרי אתה עדיין עומד על הרגליים והמוח שלך לא שפוך על הרצפה. אז הכל לכאורה בסדר. ואפשר להמשיך הלאה. כי ברגעים הללו, תרגיש את החיים בעוצמה של עצבים חשופים. ואולי עוד 20 שנה, כשתהיה בן 40, רק אז תבין שזו השריטה. ואז, תוכל לשאול עצמך. האם זה שווה את זה? האם לחיות אייתה יום יום כל כך הרבה שנים, כך כל הרבה לילות, שווה את אותם רגעים קטנים של חסד בהם היא לכאורה עוזרת?

ואני מרגיש את השרוטים. זו אחווה שמעבר למילים. אני פוגש אותם בכל מקום. והם כולם יודעים מיד על מה אני מדבר. וכשאני שואל אותם, ואני תמיד שואל אותם, אם הם שרוטים. הם כולים יודעים בדיוק ומיד על אני מדבר. והם מהנהנים בראש שלהם ואני מרגיש את העצבות עוטפת אותם לרגע, מבצבצת ואז שוב נעלמת אל מראית העין של השיגרה. לקח לי שנים לבודד ולתת לה איזה תיאור של מילים, לקח לי שנים להכיר בה, למרות שהיא חלק ממני. ולא ידעתי אם זה רק אני, עד שהבנתי שזה בסדר. שאני לא היחיד, ואני לא מתפנק ואני לא מתבכיין. כי זה לא רק אני. זה כל מי שהיה שם.

ויש עוד משהו שאתה תקבל עם השריטה. והוא חוסר אמון בסיסי וגדול בצבא. את המפקדים הישירים שלך אתה יכול לאהוב או לא לאהוב, להעריך אולי לבוז להם. אבל אתה תלמד משהו אחד ברור. שאין לך אמון במערכת. וזה בא ביחד עם השריטה. חוסר אמון מקיף בכל מי שלא נמצא איתך בשטח. כל הגנרלים על מפותיהם ופקידותיהם ורכביהם המפנקים והפנסיות שלהם. וכל אלו השולחים אותך למות בדבל קליק. כי אחרי שאני שואל לגבי השריטה, אני שואל לגבי האמון. וזו תמיד, אותה התשובה.

אז אנחנו סביבך, השרוטים. מאות אלפי מאיתנו. לא מתקשרים אחד עם השני, אבל מבינים במשהו שהוא מעבר למילים, אנחנו בכל מקום בחברה הישראלית. משפיעים עליה. חיים בתוכה, צלליות קצת יותר עצובות של מי שהיינו יכולים להיות. רוצה להצטרף? ברוך הבא. רק אל תגיד שלא ידעת. כי זה יקרה לך. זה קרה לי  וזה קרה לכל מי שהיה איתי.

רוצה לחוש אותה? רוצה להתקרב? קרא את במערב אין כל חדש.

רוצה לדעת כיצד מרגישים אחרי השיחרור, כאשר יש מלחמה ואתה לא שם? בוא קרא על כלבי המוות של המלחמה.

רוצה לדעת מה יקרה לך אם תהרוג? מה קורה לאלו שהרגו ילדים?

רוצה לעת מה יקרה לנפש שלך אם חלילה תתשתף בקרב?

 

מספר ההרוגים במלחמות ישראל

מספר ההרוגים במלחמות ישראל

מלחמת העצמאות – 1948
ישראלים: חיילים: 3600+ 2400 אזרחים: סה"כ 6000 הרוגים.
ערבים: 8000 הרוגים + מספר לא ידוע של אזרחים

מלחמת סיני (מבצע קדש) – 1956
ישראלים + זרים: חיילים: 197 הרוגים
מצריים: חיילים: 3,000 הרוגים, 30,000 שבויים.

מלחמת ההתשה – 1969-1970
ישראלים – 367 הרוגים ו-999 The פצועים מתוך 968 הרוגים ו-3,730 פצועים בכל הזירות 10th בתקופה הנ"ל
מצרים – 10,000 הרוגים.

מלחמת ששת הימים – 1967
ישראלים: חיילים: 779 הרוגים + 2593 פצועים + 15 שבויים.
מצריים: +ירדנים + זרים: חיילים 21500 הרוגים.

מלחמת יום הכיפורים – 1973
ישראלים: חיילים: 2,800* הרוגים, 5,596 פצועים, 294 שבויים
מצרים: חיילים: 15,600 הרוגים, 35,000 פצועים: סוריה: 4,000 הרוגים, 10,000 פצועים: סה"כ 19,000 הרוגים.

* ראו הערה בתגובות

מלחמת לבנון – 1983
ישראלים: חיילים: 670 הרוגים + 4 נעדרים
לבנונים + פלסטינים: אזרחים 10,000 הרוגים + 7000 נושאי נשק

אינתיפאדה הראשונה – 1987
ישראלים: 164 הרוגים
פלסטינים: 1491 הרוגים

אינתיפאדה שנייה – 2000
ישראלים: 785 אזרחים הרוגים + 339 אנשי כוחות ביטחון הרוגים (1115 סה"כ). מעל 6000 פצועים.
פלסטינים:3980 הרוגים על ידי צה"ל + 590 על ידי פלסטינים. מעל 32,000 פצועים פלסטינים.

מבצע חומת מגן – 2002
ישראלים: חיילים: 29 הרוגים + 100 פצועים.
פלסטינים: 497 הרוגים + 1447 פצועים.

מלחמת לבנון השניה – 2006
ישראלים: חיילים 121הרוגים 44 אזרחים הרוגים: סה"כ 165 הרוגים.
לבנון + חיזבאללה: 536 חיילים + נושאי נשק הרוגים, 300-450 אזרחים הרוגים.

מבצע עופרת יצוקה – 2008
ישראלים: חיילים: 10 + 3 אזרחים הרוגים.
פלסטינים: אזרחים: 600 הרוגים + 600 נושאי נשק הרוגים.

מבצע עמוד ענן – 2012
ישראלים: חיילים: 2 + 4 אזרחים הרוגים. 240 פצועים.
עזתיים: 101 חמושים  + 68 אזרחים. מעל 450 פצועים.

מבצע צוק איתן – 2014
ישראלים: הרוגים: חיילים: 67 חיילים + 6 אזרחים. 2271 פצועים מתוכם 837 אזרחים.
עזתיים:הרוגים: 2203 הרוגים, מתוכם 1068 – 1408 חמושים. מעל 11,000 פצועים.

(הנתונים נלקחו מהויקיפדיה הישראלית)

כמה מתים בישראל בשבוע?

חלוקה לפי נסיבות המוות של חיילי צה"ל