טיול אופניים באיזור באר שבע, והתשובה לשאלת הקיום

אחת הדרכים לבחון את איכותו של רהיט מעץ,היא לבדוק את החלקים הנסתרים מהעין. אם לנגר גאווה מקצועית, הרי יקפיד לצבוע בצבע מגן גם את החלקים האחוריים של הלוחות. רהיט, כמו שרשרת, איכותו כאיכות החלקים החלשים שלו. וכך גם חברה אנושית. היא לא נבחנת רק במגדלי הפלדה והזכוכית הנוצצים, אלא ביחס שלה אל אלו שאינם יכולים לדאוג לעצמם.

רכיבה באופניים, נעשית מאחורי הקלעים של החברה. רוכב האופנים בארץ הוא שקוף. שקוף למכוניות, שקוף להולכי הרגל, שקוף לרשויות. מרגע שהתרגלתי להרגשה, התמכרתי לה. מאידך, אני מבחין במה שאי אפשר להבחין ממעוף המכוניות, ממנה הנוף נע מהר מדי. אפשר לנסוע בכביש עשרות פעמים, ולא לראות דבר.

לאחרונה, התחדשתי לי באופניי הרים מתקפלים, ואני מרגיש כאילו יצאתי לחירות. הגלגלים הם 26" והם נכנסים לתא המטען של המכונית הלא גדולה שלי. וכך, כאשר אני רוצה להגיע לפגישה, אני חונה בחניית חינם ומפדל להנאתי דרך רחובות השכונות. כל פעם בדרך אחרת, כל פעם נחשף למראות חדשים, מתוודע אל ישראל נטולת הרכב. אל האנשים הנמצאים בחוץ כאשר שאר עם ישראל מתבשם לו במזגן. למשל, אני צריך להגיע לרמת החייל, אני חונה בצהלה, בה ניתן לחנות חינם, ואילו שני רחובות משם, בנווה שרת, החניה בתשלום. כאשר יש פקק בדרך לעבודה, אני עוצר בצד ומפדל את שאר הדרך. חירות. יחסית.

אני חושב שהקונספט של אופניים עירוניים קצת בעייתי בארץ. לרכב באופניים בעלי גלגלים עדינים כאשר המדרכות רצצות והכבישים שבורים זה בעיני מזוכיזים לרוכב וסאדיזים כלפי האופניים. מאידך, אופניי הרים מתקפלים הם התשובה לבעיית הקיום. הם עמידים, זריזים, נוחים ובעיקר, אפשר לקחת אותם לכל מקום. האפשרות לשאת אופניים + 2 כלבות בתא המטען של הרכב, העניקה לי היכולת, סוף כל סוף, לפרוק אופניים ולהתרחק אל האופק בענן אבק.

את ראש השנה חגגנו עם קרובים בבאר שבע, וכך ארזנו את עצמנו, שתי כלבות וזוג אופניים והי דרומה לבאר שבע. (בתמונה, המכונית המשפחתית :)

שתי כלבות וזוג אופניים אחד

עם שוך הארוחות, מצאתי את עצמי מפדל להנאתי בבאר שבע. וחבל שלא רכבתי שם קודם. נראה שתושבי הארץ החליטו לנטוש אותה. העשבים מבצבצים מהמדרכות ברחובות, כאילו אנשים שכחו לעשות שימוש ברגליהם. רק המכוניות החונות בחוץ מעידות על האפשרות שקוביות הבטון בכל צבעי הקשת של החום מאוכלסות באנשים נושמים. מזל שיש שומרי מסורת בעיר הדואגים להזרים מעט תחושה של חיים לרחובות. בן אם מדובר על ערב או על צהרי היום, שכונת רמות בבאר שבע דוממת.

טיפסתי בכביש לאנדרטאת חטיבת הנגב, ומשם לשביל סובב באר שבע. השבילים נפלאים לרכיבה. ארוכים, בעלי מעט דרדרת, מהירים, מפותלים ובעיקר, די נטושים. רק כאשר רוכבים לצד הכבישים, מבינים עד כמה כביש הוא לא רצועת אספלט המונחת על הקרקע, אלא מעיין מבנה המתנשא מעליה. חוסם את האפשרות לנוע בחופשיות בשדות. חונק את בעלי החיים והסביבה אל תוך משבצות. פידלתי לכיוון מיתר, אחד מישובי הווילות המקיפים את באר שבע.

השער לגן עדן מתחת לכביש 60

רוב כבישי הארץ מצויידים במנהרות ניקוז המקשרות בין צידי הכבישים. לרוב, אפשר גם לרכב בהן. אני אוהב לרכב מתחת לכבישים. מפתיע, כמה המנהרות הללו שקטות וכמה לא שומעים את המכוניות השועטות מעל לראש. תמיד יש הפתעה, אתה יודע מהיכן באת, אבל אינך יודע לאן אתה הולך. לא משנה היכן זה, כשאני מבצבץ מהצד השני, אני מופתע.

הישובים בדרום הארץ מקיפים את עצמם בחומות. כמו שבשרון, ככול שישוב חקלאי יהודי קרוב יותר לישובים ערביים כך קשה יותר להיכנס ולצאת ממנו באופניים, כך גם בדרום. זר שהיה מגיע לאיזור, אולי היה חושב שהמתגוררים בישובי הוילות המטופחים הם פולשים המפחדים מפני הילידים.

המועצה של מיתר משתפת פעולה עם הישוב הבדואי הקרוב, חורה. אולי בגלל זה, תושבי מיתר מתפנקים במיגון דל יחסית סביבם. התעלה והגדר אומנם מונעות מרכב ממונע להיכנס, אבל לא התקשתי להיכנס על האופניים ולרענן את אספקת המים שלי. גן המשחקים היה ריק. גם כאן, הרגשתי בדידות כאילו הכלב הנובח ואני היחידים הטורחים לחיות.

חזרה לבאר שבע, הפעם, ממזרח לכביש 60. המחלף החדש של כביש 6 עם כביש 60 מתרומם מעל החושות המקומיות, הגשרים ענקיים, מעוררי התפעלות כמו עמודים של מקדש עתיק. מעליהם, מתרוצצות להן מכונות, לכאורה רק כמה עשרות מטרים ממני, למעשה, מרגישות כמו בבמימד אחר. הכביש אמור לקרב את הפריפריה למרכז, אך אולי הוא בעצם מקרב בין אוכלוסיות דומות ומדיר החוצה את השונים באמת.

המדבר זרוע במזבלות בלתי חוקיות,  ריח הזבל הנשרף מעורר בי זכרונות מהכפרים בגדה. להקות ענק של עורבים מגודלים מתרוממות כאשר אני מפדל לכיוונם. העורבים מעוררי יראה, אך הם כלום לעומת הכלבים הכנענים המשדרים שהם השליטים במדבר. בעלי חיים גדולים המקרינים כוח. משום מה, התחושה שלי היא כאילו הזבל רק מונח על המדבר, לא מפעפע לתוכו, רק ציפוי דק. אולי המרחבים נראים כה עתיקים ששהם יצליחו להתגבר גם על המטרד הזמני הזה, האדם.

הדבר היחיד המפחיד אותי בשטח הם הכלבים. יותר מחזירי הבר בצפון, חום הקיץ או הולכי על שתיים. אני מקפיד לא להפנות להם את הגב, ואם הם מראים עניין מוגזם, מבצע הדמיה מלאת מרץ של זריקת אבנים.

לאורך כביש 60 משובצים ישובי בדואיים בלתי מוכרים. פעם, חששתי לרכב בקרבם. מתי שהוא, הצלחתי להיפרד מהדיעות הקדומות, או אולי זו ההכרה שאם אני מפחד מהם, עדיף לי לא לרכב בכלל באיזור, וזה כמובן לא בא בחשבון. למדתי להישען על היותי בלתי נראה, וכך אני רוכב לי בסמטאות של הישובים הבלתי מוכרים. מרגיש עולם שלישי, מחנות פליטים חמש דקות מבאר שבע, ממיתר בואכה לעומר.

הנהגת עומר כבר עשרות שנים מוסכסכת עם התושבים באיזור. לכן, כאשר הגעתי לעומר, לא יכולתי להיכנס ליישוב מהשטח. התחושה של המעבר בין הפזורה הבדואית לעומר, הזכיר לי את ההבדל בין קיסריה לג'סר א זרקא. זה לא מרגיש רק מדינה אחרת, אלא זמן אחר. מצד אחד, דירים, עיזים, חמורים וביוב זורם חופשי, ילדים משחקים בחול פזור פיסות הפלסטיק, ומצד שני טיפוח סביבתי ודשאים בסגנון קליפורניה, מדרכות ריקות ומכוניות שועטות. מצד אחד, ישוב שהגבולות שלו מעורפלים, שמפעפע אל המדבר והחול זורם דרכו, ומאידך, ישוב שעושה כל מאמץ לתת לתושביו תחושה שהם בעצם באמריקה, מוקפים גדר ומרובים דשאים מוריקים.

ישוב בפזורה הבדאויית

הנגב שונה מכל איזור אחר בארץ. לא רק בגודלו ובאדמה שלו, אלא בעיקר בתחושת שהוא לא רק מנותק מישראל המודרנית, אלא שהוא שייך לעולם אחר, לאפריקה אולי.. איזור באר שבע שומם, מוזנח, מלוכלך, ובעיקר, נראה שהוא נשכח על ידי הרשויות, מי שיכול מדחיק את היותו גר שם, ומי שלא יכול, אינו חלק מכאן.

טיפ לרוכבים: מאחר שאני רוכב לבד, אני עושה שימוש באפליקצית Road ID המצויינת, שתשגר אות מצוקה אם לא אנוע במשך 5 דקות.

בית הקברות הבדואי ליד מיתר

מסלול הטיול

יהודים שהוסגרו לנאצים לפי מדינות

למרות שהעיסוק בשואה הוא מרכזי בתפיסה העצמית של ישראל, הרי אחריות העמים הנכבשים לגורל היהודים, לא נידונה באופן מעמיק. את ההשמדה ביצעו הנאצים באמצעות פלוגת הסער (ה- ss) ובפרט יחידות המוות. אך לולא שיתוף פעולה הדוק ונלהב של האוכלוסיה האזרחית, הרי השמדת היהודים לא היתה יכולה להתבצע כפי שבוצעה.

הטבלה להלן מבוססת על הנתונים מתוך הויקפידה העברית, אני ביצעתי את הוספת עמודת האחוזים. אחד הדברים העשויים להפתיע את הישראלים הם אחוז היהודים הנמוך שהוסגרו על ידי הצרפתים. למרות משפט דרייפוס ותפיסות אנטישמיות שהיו נפוצות בקרב הצרפתים, הרי כנראה שהצרפתים ראו ביהודים שלהם יותר צרפתים מאשר יהודים,או שהשנאה שלהם כלפי הגרמנים ותחושת הגאווה הלאומית לא נתנו להם להסגיר יהודים. מאידך, רומנים, אוקראיינים ובעיקר הפולנים, הסגירו יהודים ככול שיכלו. עוד עם שנהנה מהילה בלתי מוצדקת של אי שנאת ישראל הם ההולנדים, שאנה פרנק היא מהפורסמות מהקורבנות שהוסגרו על ידי הולנדים.

קיימות הטיות נוספות, למשל, הבולגרים אכן לא הסגירו את היהודים, אזרחי בולגריה, אבל הם שיתפו פעולה עם הנאצים והסגירו יהודים בשטחים שהועברו עליהם.

כמו כן, מספר היהודים הרוסים שנרצחו הוא מאוד גבוה, אבל הנאצים רצחו מספר גדול של אזרחים, יהודים ולא יהודים בשטחים שנכבשו. כך שצריך להתייחס לנתונים הללו בזהירות.

אחוזים יהודים שנרצחו יהודים שניצלו יהודים לפני המלחמה מדינה
0 0 50,000 50,000 בולגריה
0.0035 7 1,993 2,000 פינלנד
0.77% 60 7,740 7,800 דנמרק
17.26% 7,680 36,820 44,500 איטליה
22.09% 77,320 272,680 350,000 צרפת
25.00% 141,500 424,500 566,000 גרמניה
27.03% 50,000 135,000 185,000 אוסטריה
36.42% 1,100,000 1,920,000 3,020,000 ברית המועצות
43.99% 28,900 36,800 65,700 בלגיה
44.44% 2,000 2,500 4,500 אסטוניה
44.82% 762 938 1,700 נורווגיה
47.13% 287,000 322,000 609,000 רומניה
55.71% 1,950 1,550 3,500 לוקסמבורג
66.06% 78,150 40,160 118,310 בוהמיה ומורביה (צ'כיה)
68.97% 569,000 256,000 825,000 הונגריה
71.43% 100,000 40,000 140,000 הולנד
78.14% 71,500 20,000 91,500 לטביה
79.82% 71,000 17,950 88,950 סלובקיה
81.15% 63,300 14,700 78,000 יוגוסלביה
85.12% 143,000 25,000 168,000 ליטא
86.59% 67,000 10,380 77,380 יוון
90.91% 3,000,000 300,000 3,300,000 פולין

כיצד להיגמל משומן טראנס, מרגרינה ושומן צמחי רווי

כפי שכתבתי בפוסט הקודם, שומן טראנס הוא לדעתי רעל, המצטבר בכל רקמות הגוף וגורם לנו להיות חולים יותר. אמרתי לעצמי, שזה יהיה עצוב אם מישהו יקרא במקרה את הדברים, ואז ישאל את עצמו, כיצד להיגמל. אני לא איש תזונה או רפואה, רק מנסה על עצמי דברים. אם מי מהקוראים, סובל חלילה מכל מיחוש שהוא, שיתיעץ עם רופא במידה והוא רוצה לאמץ משהו מהדברים.

כאשר מעונינים להיגמל משומן טראנס, ובדרך גם לרזות ולהרגיש טוב יותר, צריך לקחת בחשבון, ששומן טראנס הוא נגזרת של אורך החיים. ואם לא משנים את אורך החיים, אי אפשר להיפטר ממנו. הדבר מורכב עוד יותר, כאשר יש בבית פיתויים של הילדים או של בן הזוג. לכן, כאשר מעוניניים לבצע שינוי בהרגלי התזונה, חובה גם לשנות את הרגלי החיים. למשל, לקום מוקדם יותר, או להתחיל לבשל.

מצד שני, אחרי שכבר נכנסים לתהליך, ורואים את ההשפעה המבורכת שלו עליכם ועל הסביבה, פתאום אותם דברים שנראו כל כך קשים, כל כך מעיקים לביצוע, כמו לשטוף כלים, הופכים להיות חלק משגרת החיים. משהו שאינו בהכרח נעים, אבל גם לא טרדה גדולה כל כך.

המקור העיקרי לכניסתו של שומן צמחי מוקשה לגוף, הם הבצקים למיניהם. אין זה משנה אם מדובר על לחם שיפון איכותי, או באגט שנאפה בסופר, בכל מקרה, יש בפנים המון שומן צמחי. הגוף שאחראי על בריאות הציבור ממליץ לא לצרוך בכלל שומן טראנס (בעבר, דובר על 2 גרם ליום). למעשה, כל המוצרים התעשייתים, החל מגלידה, ממתקים, שוקלד, שניצל מהמקפיא, שניצל צמחוני, פלאפל, חומוס, ואף ממרחים מכילים שומן צמחי. אתם צריכים ללמוד לקרוא את התווית וללמוד כל מוצר שאתם עושים בו שימוש, אם הוא בטוח עבורכם או לא.

את הלחמים, הדגנים למינהם, אפשר להחליף בפחממות אחרות. כגון אורז, תפוחי אדמה ובטטות. מקורות טבעיים לפחממות מורכבות וגם פשוטות, ובעלי ערך תזונתי חיובי. צריך להקפיד לאכול מוצרים מגוונים כמה שיותר. גם אם אתם לא אוהבים לאכול דגים, לעיתים חוש הטעם משתנה בעקבות הניקוי ותמצאו עצמכם אוכלים דברים שקודם סלדתם מהם. תדעו לפי המראה, מה ערכו התזונאי של מזון ואם הגוף שלכם צריך משהו ממנו, אם משהו לא יראה להם ראוי, פשוט לא תאכלו לאכול אותו. זה תהליך שאתם לומדים לשמוע לגוף, לקבל ממנו בקשות ולמלא אותן בשמחה.

בזמן שמתנקים מבצקים, מוצרים תעשתיים ושומן טראנס, צריך לשקם את מערכת העיכול. הגוף שאט אט מתחיל להתאושש מכמויות השומן שהוא כבר לא סופג, יכול להתחיל לספוג את החומרים שהוא צריך. אך יתרה מכך, השומן הצמחי הרווי והבצקים למינהם פגעו בתקשורת בינכם לבין מערכת העיכול.

יש המון דברים שצריך לשנות בחיים כדי להתנקות מהחומרים הללו, כי הם נמצאים בכל מקום. מהרוטב לסלט במסעדה ועד הלחמניה של ההמבורגר. צריך להתחיל לבשל תפוחי אדמה, לעשות אורז כראוי, לשטוף כלים, למצוא מקומות בהם אפשר לרכוש מוצרים איכותיים יותר, לקחת אוכל לעבודה, לטעום המון סוגי ירקות, להיגמל מסוכר לבן, להתאהב בפירות, לבשל תבשילים, ובעיקר, להקשיב לגוף שלכם.

לעיתים יש צורך להגדיל את כמויות הבשר או הביצים שצורכים. הנזק הטמון בשומן מהחי, ז"א ממקור טבעי, יהיה תמיד קטן מהנזק שיגרם משומן הטראנס תעשייתי. לוקח זמן עד שהתשוקה לבצק נעלמת, לוקח זמן עד שמבינים שמספיק עוגיה אחת קטנה כדי לגרום לכם צרבת, מספיק פיתה אחת בערב, כדי לגרום לכם להרגיש עייפים. בסוף, המסר נקלט, ועוברים מספר שבועות מבלי שנגעתם בבצק או במוצרים תעשייתים וממסעדות מפוקפקות. (אם אתם לא מזהים את מה שאתם אוכלים, אז עדיף שלא תאכלו אותו).

התזונה שלנו בבית מבוססת כיום על אורז. במקום לאכול לחם לארוחת צהריים, כל אחד לוקח לעצמו מנת אורז. אני מכין 2 כוסות אורז כל 24 שעות בערך, שומר במקרר ומחמם במיקרו לפי דרישה. חביתה היא המקור העיקרי לחלבון בבית אבל גם חזה עוף וקציצות מבשר אדום. הילדים הולכים לבית הספר עם  חביתה בפיתה, פירות וירקות ולא עם ממרח שוקלד או ריבה, הם ביקשו זאת. מאחר שאני מנסה כל הזמן מוצרים חדשים, גם הם למדו להתנסות. יש בבית מיצים ממותקים, קולה, שוקלד וממתקים. אבל הרבה פחות, והם צורכים הרבה פחות מזה. אין פופקורן במיקרו, יש פופקורן בסיר.

אנשים שונים צריכים מוצרים שונים בתקופות שונות. לא כולם צריכים כמויות גדולות של ירקות, ירקות ופירות עוזרים מאוד למערכת העיכול. החומר שאתם לועסים בפרי הדר, ושלא מתפרק, אלו הסיבים התזונתיים וכך גם הכתום של הבטטה והעלים של החסה. החומרים הללו נעים במערכת העיכול כמו מטאטאים ועוזרים לנקות אותה, מברישים את הצינורת מבפנים, סוחפים איתם שאריות, ומנקים את המעי כך שיוכל לגדל עליו שוב חיידקים חיובים. לכל אחד מהירקות יש תכונות חיוביות משלו, ועל כן כדאי לגוון בירקות טריים, אבל גם מוחמצים. מלפפונים חמוצים וכל ירק מוחמץ אחרת, כמו גם גבינות שמנות. כוללים חיידקי תסיסה העוזרים למערכת העיכול.

לא צריך להיצמד לזמני ארוחות, כי הגוף מגיב אחרת כאשר הוא צריך להתמודד עם מנת סטייק או מנת תפוחי אדמה. לפעמים המזון שנצרך ביום אחד כה מזין, שלמחרת ממש אין צורך בארוחת בוקר. את הממתקים אפשר להחליף בצימוקים, ושוקולד אפשר לאכול מריר, מעל 90% (יתרון גדול, אין מצב שהילדים יקחו ממנו). אני לא מנסה למנוע מהמשפחה לאכול שומן טראנס, כבר מצאתי את עצמי מכין 4 מלאווחים, מבלי לגעת בהם בעצמי. השינוי צריך לבוא מבחירה, מרצון. אין צורך לשכנע, אלא להסביר, להדגים, להראות, לחוות. כאשר הסביבה מבחינה בשינויים החיובים, הם מעוניניים גם להתנסות. ההצלחה היא הפירסומת הטובה ביותר.

למרבית השמחה, כאשר מוציאים מהתזונה את הדגנים ואת השומן מהצומח, כבר לא אוכלים עד שמלאים, אלא עד ששבעים. זו תחושה אחרת, שיכולה להימשך במשך שעות ארוכות של נינוחות קלילה. לא נופלים אל הרעב, אין פתאום צורך עז לאכול משהו. אלא הדרגתיות, בה הגוף מסמן אט אט את את הצורך שלו בחומרים מזינים, כפי שהוא מסמן את הצורך שלו באנרגיה.

את החומרים המזינים מקבלים מהביצים ומהבשר (יש גם דרכים טבעוניות, אבל הן מאוד מורכבות). את האנרגיה, מהפחממות, תפוחי אדמה, בטטות ואורז. ירקות מספקים סיבים תזונתיים ומינרלים, ופירות מספקים סוכרים זמינים ולא מזיקים להניע את הגוף. פרי אחד, מספיק בערך לאנרגיה של חצי יום.

ארוחת צהריים מושלמת כוללת ירקות טריים לפתיחה (ללא רטבים), מנת חלבון (דג, בשר או מנה טבעונית ללא קטניות טריות) עם מלפפון חמוץ, או פלפל חריף, אפשר חתיכת גבינה איכותית ושמנה, ולקנח בפרי. מספיק 2 כאלו בשבוע כדי שתרגישו ממש טוב.

ישנן הרבה דרכים לשמור על אורך החיים הזה. ישנם טבענים. הדיאטה הקטגונית לוקחת את אורך החיים הזה צעד נוסף קדימה, ונפתרת מכל הפחממות. כיום, אני עושה שימוש באורך החיים של הפליאו.

 

 

כיצד לזרז את הגלישה באנדראויד וקצת לאבטח את עצמכם יותר

היום, ניסיתי להתקשר לחברת ביטוח. איך שהוא, בגוגל, מצאתי את עצמי מחייג למספר, שטען שתשלח אלי הודעות sms. בעקבות ההודעה הזו, הגיעו גם הודעות ספאם במסרונים. חברת הביטוח, דווקא זמינה, אבל ממספר אחר.

זו דוגמה קטנה לאופן שבו פגיעה בפרטיות עלולה להזיק. כאשר מדובר על גלישה, הרי הנזק שהפרות הפרטיות (שלזכותן יאמר, מממנות את התוכן המפורסם) הרי הפגיעה בפרטיות נעשות בדרכים טכניות, המכבידות על הגלישה, מייבשות את הסוללה וזוללות את החבילה.

אחד הכלים הטובים להקלה על הגלישה, הוא adblock, תוסף לשועל האש. למרבה המבוכה, אין בדפדפן של גוגל תוסף דומה. אך גוגל לא מוותרת. לא מזמן, כל תוצאות החיפוש צצות בדפדפן מבוסס כרום המובנה בכלים של גוגל. מה שמאלץ אותי כל פעם לפתוח ממנו את שועל האש.

אם כבר, שמים את חוסם הפירסומות, אפשר להדר ולהמשיך, ולהתקין גם את ghostery, תוסף החוסם מיני עוקבנים בתסריטי js. השיפור באיכות הגלישה, הוא מידי. דפים נטענים הרבה יותר מהר, והטקסט מוצג מהר יותר.

לעיתים, גם זה לא מספיק. כי לא כל האתרים מוצגים יפה מספיק בסלולר. וגם אלו המוצגים יפה, יכולים להיות מוצגים יפה יותר וקריא יותר. השוא"ש, כולל בתוכו גם מצב קריאה. מצב זה, לא רק שהוא נקי מפירסומות, הוא גם מאפשר לשלוט על גודל הגופן ועל צבע הרקע.

כדי לעבור למצב קריאה, יש לבחור בצלמית ספר קטן, המוצגת בשורת הכתובת כאשר הדף גמר להיטען (לעיתים, יש לגלול כלפי מעלה כדי לחשוף אותה כי יש דפים שלוקח להם הרבה מאוד זמן להיטען).

לפעמים, אנשים תוהים במה תוכנה חופשית טובה יותר מתוכנה אחרת. שואל האש, הוא דפדפן טוב יותר, כי הוא מאפשר להגן על המשתמש טוב יותר, ולהציג לו מה שהוא באמת צריך. את היכולות לקרוא טקסטים בשקט. הוא עובד כך, כי הוא מפותח על ידי אנשים המשתמשים בו, וקובעים מה יהיה בו. הוא אינו כפוף לשיקולי שיווק צרים. הוא מפותח על ידי קהילה.

ורכיב אחרון, שהוא בעיני חופשי לכל טלפון אנדראויד הוא חומת האש. בניגוד לחומת אש קלאסית, שנועדה בעיקר להגן על המחשב על תוקפים מבחוץ, חומת האש בטלפון נועדה להגן על המשתמש מפני התוכנות שהוא בעצמו מריץ. יש מגוון של אפליקציות, חלקן יעבדו היטב על מכשיר אחד, ואילו האחרות לא. אני משתמש ב- no root firewall שעובד סביר (חוץ מזה שצריך לבטל אותו כדי להעלות תמונות לענן).

זן ותכנון מסלולי רכיבה באופני הרים

אחד הדברים המגניבים באופניים, שאפשר להגיע איתם ממש רחוק. בנוסף לזה, הן עוברות בכל מקום. כמעט. מקסימום, מעמיסים על הכתפיים. יחד עם זה, נסיעה למרחקים, בשטח, דורשת הכנה. בעיקר, לבחור מסלול נכון.

בחו"ל, גוגל מציעה מסלולי רכיבה. בארץ, משום מה, יוק. תוכנות כמו strava מאפשרות תכנון של מסלול, אפילו תוך התייחסות לרכיבות של אנשים אחרים, אבל התהליך הוא ארוך, מייגע, ולא בהכרח מספק תוצאות ראויות.

openstreetview הוא לא רק אתר, אלא זה פורמט. פורמט גאוגרפי שמאפשר להגדיר בצורה מדוייקת מאוד תווי שטח ומה למעשה יש בשטח. מאחר שהרעיון מאחורי הוא חופשי, להנגיש את המידע, אז יש גישה מלאה לכל הנתונים. לכל אחד.  מאחר שהפורמט חופשי, והמידע חופשי, התאפשר פיתוח של אלגוריתמים משוכללים המאפשרים ניווט ברמה גבוהה מאוד.

אתר המסלולים הזה מאפשר לתכנון ניווט לפי פרמטרים. מאחר שהנתונים שהוכנסו למערכת כוללים גם את סוג הדרך (מהירה, כביש, דרך עפר וכו') ניתן לבקש מהמערכת להימנע מכבישים מהירים, ואז, היא תיצור ניווט שבילים.

בדקתי את התוצאות במסלולים שאני מכיר, ולעיתים קרובות הייתי מופתע. שבילים שההבדלים בינהם זניחים, עדיין המערכת התייחסה אליהם בעדיפות הנכונה. זה לא מושלם, ויש קצת בעיות ממשק, אבל זה הטוב ביותר בשטחי מדינת ישראל. ואת המקומות אפשר להקליד גם בעברית.

המסלול שהמערכת הציעה מאיזור כפר סבא לבאר שבע, היה הרבה יותר מדוייק וחכם מזה שניסיתי לבדוק במשך שעות מול מערכות אחרות.כוחה של התוכנה החופשית.

 

כלבי המוות של המלחמה

במלחמה, בקרב, אין בני אדם. יש חיות, הנלחמות כדי להרוג אחת את השניה. זו תשוקה קדמונית, מוטבעת הקוד הגנטי שלנו. היכולת הזו, להילחם מלחמה.

כל בעלי החיים נלחמים. מנמלים ועד פילים. ולכל חיי, ברורה משמעות הקרב. המשמעות של להיות או לחדול. זה אימון, שהופך אדם רגיל, לאחד שכאשר שנוחת לידו פגז, הוא לא מוטרד מזה שהוא נפל, אלא שמח שיצא חי. כשיורים עליך, אתה לא שואל את עצמך מה זה, אלא איך מתחבאים ומשיבים אש. המבט משתנה. כשצופים בנוף, מעריכים מרחק, ויכולת לירות פגז. אל תוך מטרה. והעין לומדת לקלוט את המטרות, מכוניות, אנשים. להעריך מהירות ויכולת פגיעה. זה שינוי. זה אדם אחר. לוחם.

זו התשוקה להרוג. וכמה שלא נדכא אותה, נדע שהיא שם ונוכל להרגיש אותה. זו תחושת הדם בפה, זה ריח התחמושת וריח אבק השריפה, ועשן של מנועים ושמן חם, ואבק, וקולות של צעקות בקשר, וירי פגזים. וכל פעם שיש מלחמה, משהו נדרך בי. היד מחפשת את הנשק, הראש רוצה להתאמן, לירות, להפגיז, להרוס. לצאת להילחם. מנגינת המוות וההרס של החלילן.

המלחמה היא אימה, ואימת המוות היא זו המשנה את הנשמה. למדתי את זה מאיש צוללות, התפלאתי לראות אצלו את השריטה כל כך עמוקה. הוא אמר שזה משותף לכל הגברים בצינור. אני איש שריון, אני נע בתוך מכונה. ואני מכיר את אימת המוות. מפגזים שנפלו, מלהיות בחזית. מלווה את כולם, תחושת פחד המוות. וכה משוחררים היינו תחת התחושה הזו, כל כך חופשיים, כל כך מתענגים על כל רגע, כל כך חשופים לכל תחושה. חיים על הקצה. שבועות על גבי שבועות. לא יודעים פחד, רק נעים בתוך האווירה ומביטים בשריטה מתהווה. אבל בשריון אני חודשים בודדים בחזית. והוא בצוללת, כל הזמן. אם עומק השריטה נקבע על פי עוצמת המאורעות, הרי אורכה הוא כאורכם. ושריטה בנשמה, בניגוד לגוף, משפיעה אותו הדבר, אם היא עמוקה או ארוכה.

רק שם, אנשים מתחברים אחד לשני כבני אדם. העבר נשכח, העתיד לא ידוע. החיבור בין חיילים הוא חיבור בני אדם, שהיו יחד במקומות שאף אחד לא היה, ושהרגישו יחד את אותה התחושה. שראו אחד את השני במצבים נוראים, עייפים, סובלים, כואבים, בוכים ונשברים. ויודעים, על מי אפשר לסמוך ועד כמה. כי אי אפשר להסתיר מי אתה, כאשר אתה במלחמה.

בעתיד המלחמות יהיו נוראיות יותר, כי בני אדם ילחמו כנגד מכונה. לא ירחק היום, ונשלח רובוטים לבצע כיבוש ומלחמה. אין זה אומר שהלוחמים מפעילי מכונות העתיד ידעו רגיעה. גם אם המוות מגיע אליך דרך אלף מחשבים, עדיין הוא לא יוכל לנקות את תחושת האחריות והאשמה. רק יהיה שקט יותר, כי ההבנה בעורף ללוחמים הללו, תהיה הרבה פחות גדולה.

עומד לפני גיוס לצה"ל? שוקל לשרת כחייל קרבי? בוא תכיר את השריטה

הנה, ????? עומד אתה לפני הגיוס. ואתה מרגיש גדול וחזק. כי אך לפני כמה שנים היית ילד, והנה גדלת וחזקת ואתה גבר. ואתה בן 18. ואתה לא ילד. וזכותך להחליט על דרכך. וכבר שנים הרבה אתה סופג את מה שאתה חושב שאלו הם ערכים. ואתה נחוש בדעתך להתגייס. ולתרום ולתת למדינה חזרה עבור כל מה שהיא שיכנעה אותך שהיא נתנה לך. ואתה חושב שאתה יודע משהו על הצבא. מהשכנים, מהחברים, מהסרטים. וזה HATS נראה לך גדול ומופלא. אז לפני שאתה בוחר לרוץ על הג'בלאות, ולפני שאתה לומד לפרק נשק ולהרכיב, אולי כדאי שתשמע משהו מאחד זקן, שהיה בדיוק כמוך, לפני קצת יותר מ- 20 שנה.

אתה חושב שאתה מודע למה שיקרה לך שם, בצבא. שאתה תעמוד לפני אתגרים פיזיים אדירים, ואתה מוכן לקבל על עצמך את הסיכון להיהרג, לא קולט שאם תיפול, עדיף להורים שלך כבר למות איתך מאשר להמשיך עם מה שצפוי להם. יש הילה של קדושה סביב הנופלים. ואתה מביט על הפצועים וחושב על הוולוו, לא מודע לכמה ייסורים והשפלות זוכים אלו שפירקו את גופם על מזבח המולדת. והכל נראה שיהיה wholesale nba jerseys קטן עליך. והגוף שלך מוצף בתחושה של כוח ושל יכולת ושל הרפתקאה. ואתה בטוח שהצבא יחשל אותך, ויהפוך אותך לגבר גבר ושאף אחד לא יכול עליך.

אז כדאי שתדע, שרוב הסיכויים שלא תפצע, ולמרבה המזל, רק מעטים נהרגים. ויותר דופקים לעצמם כדור בראש מאשר מקבלים אותו מהצד השני. אבל רוב הסיכויים, שהגוף שלך ישלם מחיר ויכאב לך, שנים רבות אחרי שתתפוגג צחנת נעלי הצבא. ולא רק הגוף, ולא תדע ולא תהיה מודע, עד שיעברו הרבה מאוד שנים. עד שתכיר את עצמך ותתחיל לשאול את עצמך, מה wholesale jerseys היה קורה אילו לא היית קרבי.

כי אם תהיה קרבי, רוב הסיכויים שתזכה לקבל את השריטה. ואני אומר רוב הסיכויים, למרות שלא פגשתי קרבי אחד שלא קיבל אותה (אם כי יש כאלו  שינסו להכחיש אותה בפני זרים) ולא פגשתי מי שלא היה קרבי ומבין על מה אני מדבר. כי את השריטה מאוד קשה לתאר. וכאשר מביטים על השרוטים, הם נראים לגמרי רגילים. ואף אחד לא מאמין ומוכן לקבל את היקף המשמעות שלה, אלא אם חווה אותה בעוצמה. ואולי גם אז. לא.

השריטה מתחילה בטירונות, והיא הולכת ומעמיקה. ואם תשרוד את המסלול הקרבי, אתה תראה אותה מפילה את חבריך עד שהם מסתלקים. ואתה תחשוב שהם חלשים, שהם לא עמדו בעומס, שהם נשברו. אבל בעצם הם התנהגו באופן הגיוני, בזמן שהשריטה שלך הולכת ומעמיקה. הולכת ומשתלטת לך על האישיות, משנה אותך כפי שאתה לא יכול לדמיין. כי עם השנים, ההשפעה שלה תלך ותגדל. ואולי, עוד הרבה מאוד שנים, אתה תראה את הילד שלך מכוון genotypes1 אליך אקדח צעצוע, אז תחטוף את זה בפנים. ותנסה להסביר לו שאסור לכוון נשק על אבא גם אם זו רק חתיכת פלסטיק. ולך תסביר לילד בן 4 על השריטה. כאשר אף אחד בסביבה, לא אמא שלך, ולא אחותך ולא אחיך הג'ובניק ולא אישתך לא מסוגלים לקלוט אותה. למרות שהם רואים אותה מבצבצת לה בכל פעם שמשהו אצלך לא נראה בסדר. ולמרות שהם משלמים, גם הם, את המחיר של הבחירה שלך.

לך תשאל מי שהיה קרבי על השריטה. ותביט בעיניים שלו בזמן שאתה שואל, ותראה ניצוץ מוזר, אפל, שחור ועמוק של עצב. כי השריטה, היא קודם כל עטיפה של עצב. ואנשים מגיבים אליה אחרת אבל לכולם יש את אותה עטיפה שהם מתכנסים אליה, אל אלפי הזכרונות הקטנים ההופכים את השריטה למשהו בלתי ניתן למחיקה. יש אנשים שהופכים מצחיקים, ויש אנשים שלא נחים לרגע ויש כאלו שהופכים כוחניים ואלימים וחסרי סבלנות לשטויות של אחרים. וכל אחד מגיב אחרת. wholesale mlb jerseys אבל אפשר להרגיש אותה. וברגע שלמדת לזהות אותה, תראה אותה בכל מקום. ותראה גם את אלו שהם לא נשרטו. וכן, אתה תקנא. כי עדיף, תמיד עדיף, להיות לא שרוט.

אל תבלבל, לא מדובר על הלומי הקרב. אלו הם מעטים למרות שאנחנו קרובים. ואני יודע עד כמה  זה היה יכול לקרות לי. ואני מסוגל להבין טוב יותר ממך ומכל האחרים עד כמה הלם הקרב קובר את הקורבנות שלו בחיים. כי אצלם זו לא שריטה, אצלם זו שסע. זה קרע בנשמה. ואם יהיה לך מזל (ורוב הסיכויים שיהיה לך מזל) ולא תראה את החברים שלך מתפוצצים לחתיכות מול העיניים, ולא תתעורר בלילה בזעקות כל חייך. אז רק תהיה שרוט. לא ממש דפוק.

לומדים להתרגל לשריטה. היא צריחה יבשה בלילה אפל. היא מעירה ומדרבנת ויש בה כוח משכר. יש לה ריח של אבק שריפה, ושמן מנועים ועשן של מנוע דיזל. לומדים לחיות איתה, לעמעם את הסימנים שלה כלפי הסביבה. אבל אף פעם לא מכסים אותה כי היא צצה. ברעש, בדוחק, או כאשר תהיה לבד. ואתה לא מאמין שאתה תישרט, ואתה חושב שזה מחשל. ושאתה תרוויח משהו מזה שתהיה קרבי. אז לא. כי מי שנשאר בעורף, ירוויח יותר. ולאורך השנים, כאשר תביט לאחור על חבריך שנשארו מחוץ לחיל הקרבי, ולא משנה באיזה מסלול חיים תבחר, רוב הסיכויים, שהם קיבלו יתרון עליך. והם לא צריכים לסחוב אותה איתם לכל cheap nfl jerseys מקום. כי למרות שהיא שריטה, היא מאוד מאוד כבדה. ועם השנים, היא לא מאבדת ממשקלה.

וכן, יש יתרונות קטנים בשריטה. כמו למשל, קור רוח לנוכח פני המוות. כי אחרי שהבנת שהצבא מתייחס אליך כאל בשר תותחים ואיך לאף אחד לא אכפת שם אם תחיה ואם תמות, אם אתה מקבל אוכל או מצויד כהלכה. ואחרי שראית כיצד החיים שלך ניצלו שוב ושוב כי הראש שלך היה במקרה כמה סנטימטרים הצידה, אז אתה יודע שאם יצאת בחיים. אז עכשיו הכל בסדר. אז אתה לא תרעד באימה אחרי שכדור ישרוק ליד הראש בדיוק כפי שתביט בקור רוח על תאונת דרכים, ואבן גדולה שנפלה חצי מטר ממך תגרום לך לצחוק. כי הרי אתה עדיין עומד על הרגליים והמוח שלך לא שפוך על הרצפה. אז הכל לכאורה בסדר. ואפשר להמשיך הלאה. כי ברגעים הללו, תרגיש את החיים בעוצמה של עצבים חשופים. ואולי עוד 20 שנה, כשתהיה בן 40, רק אז תבין שזו השריטה. ואז, תוכל לשאול עצמך. האם זה שווה את זה? האם לחיות אייתה יום יום כל כך הרבה שנים, כך כל הרבה לילות, שווה את אותם רגעים קטנים של חסד בהם היא לכאורה עוזרת?

ואני מרגיש את השרוטים. זו אחווה שמעבר למילים. אני פוגש אותם בכל מקום. והם כולם יודעים מיד על מה אני מדבר. וכשאני שואל אותם, ואני תמיד שואל אותם, אם הם שרוטים. הם כולים יודעים בדיוק ומיד על אני מדבר. והם מהנהנים בראש שלהם ואני מרגיש את העצבות עוטפת אותם לרגע, “to מבצבצת ואז שוב נעלמת אל מראית העין של השיגרה. לקח לי שנים לבודד ולתת לה איזה תיאור של מילים, לקח לי שנים להכיר בה, למרות שהיא חלק ממני. ולא ידעתי אם זה רק אני, עד שהבנתי שזה בסדר. שאני לא היחיד, ואני לא מתפנק ואני לא מתבכיין. כי זה לא רק אני. זה כל מי שהיה שם.

ויש עוד משהו שאתה תקבל עם השריטה. והוא חוסר אמון בסיסי וגדול בצבא. את המפקדים הישירים שלך אתה יכול לאהוב או לא לאהוב, להעריך אולי לבוז להם. אבל אתה תלמד משהו אחד ברור. שאין לך אמון במערכת. וזה בא ביחד עם השריטה. חוסר אמון מקיף בכל מי שלא נמצא איתך בשטח. כל הגנרלים על מפותיהם ופקידותיהם ורכביהם המפנקים והפנסיות שלהם. וכל אלו השולחים אותך למות בדבל קליק. כי אחרי שאני שואל לגבי השריטה, אני שואל לגבי האמון. וזו תמיד, אותה התשובה.

אז אנחנו סביבך, השרוטים. מאות אלפי מאיתנו. לא מתקשרים אחד עם השני, אבל מבינים במשהו שהוא מעבר למילים, אנחנו בכל מקום בחברה הישראלית. משפיעים עליה. חיים בתוכה, צלליות קצת יותר עצובות של מי שהיינו יכולים להיות. רוצה להצטרף? ברוך הבא. רק אל תגיד שלא ידעת. כי זה יקרה לך. זה קרה לי  וזה קרה לכל מי wholesale jerseys שהיה איתי.

רוצה לחוש אותה? רוצה להתקרב? קרא את במערב אין כל חדש.

רוצה לדעת כיצד מרגישים אחרי השיחרור, כאשר יש מלחמה ואתה לא שם? בוא קרא על כלבי המוות של המלחמה.

רוצה לדעת מה יקרה לך אם תהרוג? מה קורה לאלו שהרגו ילדים?

רוצה לדעת מה יקרה לנפש שלך אם חלילה תתשתף בקרב?