חוויות ממסע בשביל השנטי למדבר

בית השנטי הוא עמותה לנוער בסיכון. בני נוער, שגורלם התעמר בהם, שלא קיבלו הזדמנות שווה, ועמותת בית השנטי פועלת לתקן זאת. דמי השתתפות במסע, הם תרומה לעמותה.

מסע בית השנטי, הוא מסע אופניים, שנערך משנת 2009. הוא כולל שני מסלולים (180/90) הנערך על הכביש, בסביבה סטרילית. ז"א, אין מכוניות, המשטרה מעניקה בלעדיות לאופניים. זו אחת ההזדמנויות היחידות לרכב רכיבת כביש משמעותית בלי לברך הגומל על כל מכונית חולפת. למעשה, הפחד שלי מהמכוניות הוא הסיבה העיקרית שאני רוכב בעיקר בשטח.

המסע נמשך 180 קילומטרים, אני בחרתי, מאחר שזו הפעם הראשונה, במסלול הקצר,  ולהצטרף בבארי אל הקטע האחרון בין 90 קילומטרים. אני מאוד אוהב את המדבר ולרכב באיזור הוא חלום ישן.

כבר בחניה אפשר היה להתרשם מהארגון המוקפד. החל מהסדרנים, המוסיקה, המזון שהמתין לבאים מתל-אביב, קרם הגנה מהשמש, מים, קפה והשלמות לערכה. השירות, כמו במהלך הרישום והבירור, היה אדיב ויעיל.

ניצלתי את הזמן עד שהרוכבים יגיעו לסיבוב בקיבוץ בארי. אני מאוד אוהב להסתובב בקיבוצים, כי הם דוגמה נהדרת לאופן שבו קהילה יכולה להתקיים בלי כלי רכב ממונעים. מהדרום ועד לצפון, הקיבוצים דומים במבנה שלהם, בכרי הדשא המוריקים ובשבילים המקשרים בין הבתים (שרובם צנועים). יפה בעיני, שהשאיפה לשוויון והניסיון להתרחק מערכי החומרנות גם הוביל לסביבה שהיא ידידותית להולכי רגל, ילדים, זקנים וכמובן, רוכבי אופניים. יש מעט מאוד שכונות עירוניות (מעוז אביב, לדוגמא) שהשכילו ליישם את המודל המקסים הזה, ולא ליצור מובלעות בטון בין רצועות אספלט.

קיבוץ בארי. שבילים נעימים המקשרים בין בתים צנועים

האירוע מושך ערב רב של רוכבים. החל מקבוצות מאורגנות יפה בחולצות תואמות, רוכבי טריאטלון מצויידים ביצירות קרבון מפוסלות ועד רוכבים שהחליטו לעשות את המסע על אופני הרים 26" (עם סבל!) שערכן בשוק נמוך ממחיר ההשתתפות.

החניה בבארי – יותר פחמים מאשר ביום העצמאות בפארק הירקון

אני רוכב שבילים, הכי קרוב שיש לי לכביש הם אופני גראבל שאני עושה בהם שימוש מדי פעם לרכב לעבודה. לפני האירוע, בחנתי את עצמי ברכיבות של 90 קילומטרים, אחרי הרבה ניסיונות, אני רוכב כיום בלי לאכול פחממות ורק משלים מים ומלחים. הצלחתי לרכב 90 קילומטרים בשבילי עפר במהירות ממוצעת של בערך 20 קמ"ש. הרגשתי די מוכן.

אבל רכיבת הכביש שונה מרכיבת שבילים. בשבילים, כל הזמן משנים תנוחה ומהירות. בכביש, עובדים בצורה מונוטנית, מתרכזים פנימה אל הנשימה ואל המאמץ. מאחר שזו רכיבת הכביש הראשונה בה אני גם יכול להשוות את עצמי לאחרים, למדתי בה את החשיבות של תנוחת הרכיבה כדי להפחית את התנגדות הרוח. רכיבה רכונה עם הראש כלפי מטה, קלה מאשר רכיבה קצת זקופה יותר. המבט שוזף רוב הזמן את הרוכב לפניך או מונח הגלגל הקדמי. כמעט לא שמתי לב לנוף או לסביבה, כמעט כמו לרכב על טריינר. ברכיבת שטח, חיים את ההבדל באדמה ובצמחיה. בריחות ובתחושות. יש הבדל אם רוכבים בסביבת נחל, כביש, באדמה חולית או טרשית, ברכיבת שבילים, נטמעים בסביבה, ואילו בכביש, הכל מתמצה אל קצב נשימה, מאמץ וניהול אנרגיה. היקף הזכרונות שיש לי מרכיבות בשדות גדול משמעותית מהרכיבה בכביש. נהניתי, אבל זה מרגיש דחוס יותר וקצר יותר. מעט יותר.

בשטח, הרכיבה נוטה יותר לפיקים של מאמץ. בכביש, המאמץ אחיד יחסית ולאורך זמן. לקח לי זמן להתרגל לרעיון שאני צריך לעבוד כל הזמן בדופק יחסית גבוה. בשבילים, אני יכול לשמור על ממוצע של קצת מעל 20 קמ"ש, אבל אני לא נוטה להתאמץ לאורך זמן. אני גם לרוב רוכב לבד, כך שמאוד קל לי לשמור על הקצב הנכון עבורי. על הכביש, רכבתי קרוב ל-30 קמ"ש במאמץ יחסית גבוה. אומנם היו 1600 רוכבים, אבל כמה עשרות שעקפו אותי גרמו לי תחושה אני נסחף לאחור. בכביש, יש פחות שרירים שעובדים יותר קשה.

בהתחלה, הרכיבה היתה איטית, ועם הזמן הקצב גבר. וכך גם פחתו הדיבורים והרוכבים התכנסו כל אחד אל גופו ואל המאמץ הנדרש. חוץ מכמה שזה לא נחשב מאמץ עבורם. אני רוכב אופני גרבל בעלי צמיגים רחבים יחסית ועמידות יחסית לתקרים. כך שיכלתי לרכב על השוליים בלי לחשוש. האופניים העדינים של רוכבי הכביש צריכים שישאו אותם על כפיים כאשר הכביש נגמר ומגיעים אל מגרש חניה לא סלול. להערכתי, ניתן לרכב יופי על כביש עם שלדה של אופני הרים, צמיגים צרים יותר ובפרט, עם כידון של אופני כביש, כי בסופו של דבר, העבודה מול הרוח היא עיקר המאמץ.

רכיבת כביש כמו שרכיבת כביש צריכה להיות

ידעתי שרכיבה בקבוצה מאוד מקלה, אבל לא הערכתי עד כמה. מדי פעם, "לקחתי טרמפ" עם אחת מקבוצות הרכיבה, ונהניתי מהקלה מאוד משמעותית ברכיבה. בחרתי לפתוח את הרכיבה בחוד, כך שכל הזמן נעקפתי על ידי רוכבים מהירים יותר. בסופו של דבר, המהירות שלי היתה ממוצעת. לא מהמהירים ולא מהאיטים. אני משער, שאילו הייתי בוחר לרכב במאסף, הרכיבה היתה קלה משמעותית. מבדיקות הרכיבה בסטראווה, ראיתי שהרוכביים האיטיים נעו במהירות של 20 קמ"ש לערך. שכמו כל דבר אחר שנכתב בדברי ההסבר למסע היה מאוד מדוייק. כך שמי שרוצה, יכול לרכב 20 קמ"ש את כל המסלול. אומנם בהפסקות קצרות קמעה, אבל להערכתי במאמץ פחות משמעותית.

היה יפה לראות כיצד רוכבים משתפים פעולה ועוזרים אחד לשני. במקרה של תקלה אצל אחד מחברי הקבוצה, כולם עוצרים. כאשר קשה, אנשים מעודדים, ולעיתים, המאמנים דוחפים פיזית את המתקשים. ישנם אתלטים ברמה מאוד גבוהה, שעשו את המסלול כאילו שזה טיול רגוע בהליכה. כך שיש לי לאן לשאוף, וטוב שכך. בין הרוכבים היו נערים ונערות, גברים ונשים בכל הגילאים ובכל הנפחים, כאשר המבוגר ביותר הוא בן 78, ועשה את המסלול המלא.

רוב המסלול הינו גבעות נמוכות, במגמת עליה שאינה ממש מורגשת. לקראת הסוף, יש כמה עליות שקצת הכבידו. לא הקפדתי מספיק על מלחים והייתי צריך לכבד את הירכים בכמה אגרופים הגונים כדי לשחרר אותן. יש לחץ פסיכולוגי נכבד להמשיך לרכב עוד ועוד, ולא להתפדח לעמוד בצד בזמן שכולם עוקפים אותך. למרות ששרפתי סדר גודל של 3000 קלוריות, צרכתי בעיקר מלחים ולא הרגשתי נפילות כוח.

שבילי הרוכבים הולך ומתארך

תוך כדי רכיבה, שמעתי רוכבים מדברים על הפעמים הקודמות. פעמים בהם היתה רוח פנים חמה, או גשם. כך שהיינו ברי מזל לרכב במזג אוויר כה מושלם, ויש אמרו שאפילו היתה רוח גב (בשטח, אפשר לראות בקלות לפי תנועת העלים),

התחנות שובצו כל 35 קילומטרים לערך. כללו בננות, צימוקים, מים, נוזלים איזוטונים, לחם, ממרחים, תמרים. ובאחת התחנות הבחנתי גם בצמיגים, פנימיות וחלפים נוספים. היה רכב תיקונים שלא יצא לי לבחון מקרוב. רוב הרוכבים בוחרים לשבת, אני מעדיף להמשיך לנוע כל הזמן. רוכבי הכביש עם נעליהם הקשיחות משובצות הקליטים והריפוד בעכוז הזכירו לי קצת תרנגולות מסורבלות המנקרות להנאתן בדוכני המזון. עד שחזרו למרחב המחיה שלהן, הכביש, בו הרגישו כמו דגים במים.

הסיום היה נחמד במיוחד. היו מקלחות מוכנות, ובעיקר, ארוחה מופלאה שהוכנה על ידי ערן זינו וצחי בוקששתר והצדיקה את מעמדם כמסעדנים מהמעלה הראשונה. הכל היה טעים ובטוב טעם, ובכמויות שכאלו, זה ממש לא פשוט.

בדרך חזרה הספקתי להציץ על נקודות העצירה ולהבחין שהמארגנים דאגו לנקות את המקום עד לבדל האחרון. אכן, אירגון ברמה הגבוהה ביותר.

נוף המדבר הנפלא, חלף מבלי להשאיר חותם

ובכל זאת, כמה הערות:

אני לא אוהב שאנשים עובדים בשבת. לדעתי, השבת נועדה למשפחה. סגירת הכבישים, מאלצת את השוטרים לעבוד בשבת. אבל זה בקטנה. לשמוע רוכבים מתפארים במחירי האופניים שלהם, לעומת השכר שהשוטרים מקבלים, זה קצת כמו לירוק לבאר ממנה שותים.

למרות שהיו מקלחות סגורות, היו רוכבים שלא יכלו להתאפק מלפנק את הצופים במראה עכוזיהם מחוץ למקלחות. הגעתם לכפר נוער. בסיטואציה אחרת, הייתם נעצרים על התערטלות, ובצדק.

אני חושב שמסע בית השנטי היה יכול להיות מגניב באותה מידה, אילו היה נערך עבור רוכבי שטח. ניתן לרכב למרחקים כאלו בשטח, בשבילים המקסימים שיש לנו בארץ. בשטח, זו לא היתה טיסה במהירות נמוכה, מנותקים מהסביבה, אלא מסע בין מושבים ושדות, בני אדם, נופים וריחות. עשיתי את זה בעבר, קיוותי לחוות את המדבר, אבל מהכביש, החוויה מרוכזת פנימה. בשטח, זה הרבה יותר פאן בעיני. כשאני נוסע ברכב בסביבת מסלול שעשיתי בשטח, אני מכיר ומזהה כל מקום. ואילו הפעם, באוטובוס חזרה, בהייתי בנוף כאילו זו כמעט הפעם הראשונה.

בית השנטי עוזר ל-2500 בני נוער בשנה. 2500 צעירים שהגורל התאכזר אליהם. שאין להם מיטה חמה, צעצועים, מחשב ומישהו שיעזור להם בשיעורי הבית. זה מספר מבהיל בעיני, וטוב שיש מי שלוקח אחריות ומנסה לעזור להם כדי שיוכלו להשתלב בחברה בהצלחה. אבל עצם העובדה שיש כל כך הרבה ילדים שרשויות הרווחה לא מסוגלות לעזור להם, היא בעיני הבעיה האמיתית.

שמעתי פעם, שהיהדות מגדירה 4 רמות של מתן צדקה. הגבוהה ביותר, בה הנותן אינו יודע למי נתן והמקבל אינו יודע ממי מקבל. לאחריה, שהמקבל יודע, אילו הנותן אינו יודע, וכך המקבל יודע שאין לו ממי להתבייש והנותן לא יודע על להתנשא. אחריה, שהמקבל לא יודע, והנותן יודע. כך שהמקבל לא יודע ממי להתבייש, ואילו האחרונה, שהמקבל יודע והנותן יודע. בית השנטי בחרה לתת לילדים להודות לרוכבים. מרגש, אבל אולי אפשר בלי.

גלריית התמונות

דף האירוע, בשביל השנטי 2017 כולל תמונות


 

 

ביקורת הביקורת, מה חסר לי בסצנת האופניים בארץ

אני משער, שאני לא היחיד בין אלו האוהבים לרכב באופניים, שבשעות שאינם רוכבים, קוראים על אופניים, על ציוד, טכניקות רכיבה וכו'. לאחרונה, רכשתי זוג אופניים נוסף, אופני סייקלקרוס. אופניים שאני מאוד נהנה מהם. יחד עם זה, ציפיתי מאופנים בעלי צמיג צר משמעותיית מאופני ההרים שלי, להיות גם מהירים משמעותיית בדרך שרובה המוחלט הינה כבישים סלולים. ולא כך היא.

אני רוכב מהוד השרון לנתניה, 3 פעמים בשבוע, לאורך 25 קילומטרים, עם 2 עליות די מכובדות, ועדיין, שעת שינה נוספת בלילה, מנוחה נכונה, לחץ אוויר בצמיגים ותזונה מוקפדת (שלא נדבר על טמפרטורות שפויות יותר ומשטר הרוחות) ישפיעו הרבה יותר על הזמן הכולל של הרכיבה.

כך שבעודי מחליט כל בוקר איזה סוג ישא אותי אל המרחבים, פיתחתי חשד מה כלפי סקירות האופניים שאני קורא בארץ, כי הרושם המתקבל מקריאה בשפת הקויידש שמעלה אחת בזוית הראש לכאן או לשם, היא באמת חשובה ומאוד משמעותית. ואילו אני מצאתי, שגם אופניים אחרים לגמרי מכל בחינה שהיא, עדיין בסופו של דבר, מבחינת יכולת לגמוע מרחקים, מאוד מאוד דומים. את זה מבינים אחרי שבוחנים אותם ושוב ושוב, באותן דרכים, לאורך מאות קילומטרים ובתנאים שונים. כי התחושה שונה לגמרי. אופני 29 יושבים גבוה, הם מאיצים לאט, אבל שומרים מאוד יפה על המהירות. הגרבל הם כמו דו מושבית קטנה, מאיצים מהר, מרגישים כל מהמורה, לוקחים סיבובים בזריזות ובכיף ואילו אופני 26" הם צעצוע קטון וזריז. קל להאיץ, אבל לא נוח לשמור על מהירות גבוהה.

קיימים בארץ מספר מגזינים, ונראה אולי שכל פעם שליבואן יש איזה צעצוע חדש, הוא נותן לאחד מהכותבים סיבוב ומרוויח כתבה מפרגנת. ועל פני, נראה, אולי, שהאינטרס של הכותבים הוא לא לספק מידע מועיל, מגוון ועדכני לקוראים שלהם, אלא לקבל אל בין רגליהם צעצוע חדש יותר ונוצץ יותר. לדעתי, יותר מדי מסקירות בארץ הינן בעיקר מפרגנות וכל זוג חדש, הוא לא פחות מאשר תוצר של מהנדסים גאוניים והבלחה חד פעמית של יצרתיות בסיבי פחם. הפעמים הבודדות בהם תישמע איזו שהיא ביקורת, היא כאשר אחד הרכיבים הוא קצת פחות יקר ממה שמצופה מאופניים במחיר הזה. וגם אם יש חריגה מהמקצב הזה, הרי הרמה אינה מספיק גבוהה והתועלת, לצערי, די נמוכה. וזה די ברור, כי בסופו של דבר אין הרבה כסף בתחום, וודאי שאין אפשרות לאתר לרכוש כל פעם זוג חדש לטובת סקירה. מאידך, זו לא סיבה לא לספק מידע אמין, ואני בטוח שיש מספיק רוכבים שישמחו להשאיל את האופניים שלהם מבלי להטריח את אנשי השיווק של היבואנים.

תחום האופניים בארץ, כמו כמעט כל תחום אחר, אינו מעניק לעוסקים בו ללקק דבש, או לצורך העניין, דולרים. מצד שני, כאשר אני צופה ב- youtube בסרטונים בנושא, הרי נפתח עולם חדש של רעיונות ושל דברים מגניבים, שאפשר את חלקם לבצע גם בתקציב נמוך.

למשל, מה קורה שלוקחים את האופניים הזולים ביותר לסיבוב במסלול קשוח:

או ניסיון לתת תשובה מדעית לשאלה מה קוטר הגלגל היעיל ביותר לרכיבה, לאיזה סוג רכיבה, ולמה:

(ספוילר: כל הזוגות מתפקדים אותו הדבר, כי בסופו של דבר, המנוע אותו המנוע, אבל בפועל, ה- 29 מהירות יותר במישורים, ה- 26 זריזות יותר במקטעים טכניים ואילו ה- 27.5 סובלים מהחסרונות של שניהם. מסורבלים בטכני ולא מספיק מהירים במישורים).

ואילו בארץ, אם תקראו מאמר, הוא לרוב כולל התפעלות חסרת מעצורים מהיצירה החדשה, ומילות שבח ותודה ליבואן וליצרן. כמובן שזה לגיטמי, וכמובן שבכל העולם עושים כך. אבל מה עם קצת דברים יותר מגוונים? למה תמיד צריך לסקר אופניי קצה במחירי עילית? או ציוד קצה במחיר גבוהה? מה עם קהל היעד שרוצה לקחת את האופנים ולרכב בשביל הכיף, ושרוצה תמורה מקסימלית לכסף ולוותר על אפקט הדוויון של רכישת הציוד היקר ביותר.

אופניים הם דבר נפלא. הם כלי נהדר לחנך ילדים ולקרב אותם לטבע, לחזק בהם את הביטחון העצמי, ללמד אותם להתגבר על מכשולים, להתמודד עם קשיים. שיפור טכניקת הרכיבה של ילדים מאוד עוזר להם להתקדם ותורם מאוד לרכיבה שלהם. לכן, קצת עצוב שלא תמצאו כמעט בעברית סרטון כגון זה, שפורסם במגזין האופניים המצויין bike198.

אז אחרי כמה וכמה שנים שאני עוקב בדבקות אחרי הפירסומים, הגעתי למסקנה, שממש אין בהם תועלת. ושיש לי דברים טובים לעשות מלבד לראות תמונות של חתיכים על אופניים מבהיקים, עם מערכות הילוכים שרק הן עולות יותר מכל הזוגות שלי, גם יחד.

ואחרי 3 שנים רכיבה, ואלפים רבים בשבילים ובכבישים, הגעתי למסקנה הכה ברורה, שמה שמשנה זה המנוע ומי אוחז בכידון. וכל עוד אין למישהו משהו ממש מעניין להגיד על אופניים אז אני מוותר. ושאת הידע שלי אקבל ממגזינים של הגויים ומ-youtube. שם יש סקירות של האופניים הטובים ביותר מתחת ל-1000$, וטיפים אמייתים הניתנים באופן ברור ובהיר על ידי אנשי מקצוע. בלי חנופה, ובלי קשקשת טסטוסטרון.

ועוד מסקנה, הגעתי, שאם אתה לא רוכב כמה מאות קילומטרים על האופניים, בתנאים משתנים, וחוזר שוב אל אופניים אחרים, הרי מאוד קשה לדעת מה ההבדל באמת בין הזוגות. אני גם חושש, שקשה לבחון אופניים כאשר חשופים לכל כך הרבה מידע שיווקי. נוצרת ציפיה, ונראה שהבוחנים קיבלו כל כך הרבה buildup שהם אולי לא בוחנים רק את האופניים, אלא גם את הברושר.

יחד עם זה, כמובן כמה נקודות אור, כמו הבלוג חמוש באופניים של קובי אשל, או הסקירות הטכניות והסרטונים של אסף המכור לאופניי הרים (המוכיח שלא חייבים דפי כרום ומערכת כדי לספק גם תוכן ראוי), ולפעמים, הבלחה, כמו הפוסט הזה (דווקא באתר של יבואן אופניים) המקעקע את המשדרגים הסדרתיים וקורא לחזור לפשטות. להנאה הבסיסית של לנוע באוויר הצח על שני גלגלים, ופשוט להנות מהחיים.

אני מאוד מקווה, שהסיבה העיקרית למצב היא שבסופו של דבר מדובר על ענף די צעיר (סקירות אופניים) ושעם הזמן והבגרות, הדברים ישתפרו, ונזכה לסקירות הראויות לרוכבים המסוקסים ולנופים הנפלאים שהארץ הזה התברכה בהם.

מהוד השרון לנתניה – על שלושה סוגי גלגלים

במסגרת העבודה שלי, אני נע בין פרויקטים כל מספר חודשים. מה שמאפשר, או אולי אונס, לרכב כל פעם לאיזור אחר. לרוב, אני נע על בסיס הירקון, הפעם, אני צריך לנוע יותר צפונה מהוד השרון לנתניה.

על מנת להימנע מכבישים מהירים, אני חותך דרך מושבי השרון, בואכה כביש גהה, ומשם אל כיוון מסילת הרכבת ובמקביל לה עד לאיזור התעשיה הדרומי של נתניה. הדרך החדשה, מאתגרת בהרבה מהרכיבה לתל-אביב. לא רק שיש טיפוס מצטבר של 200 מטרים, רובו בשתי עליות (אחת בצופיות ואחת בבני ציון) אלא שהשבילים באיזור נתניה נוטים לייצר אמבטיות חול.

בתקופה האחרונה התחדשתי בשני זוגות אופניים. אחד, אופני סייקלקרוס של Trek והשני, זוג אופנים הרים מתקפלים, זנב קשיח, 26". רכיבה על זוגות שונים של אופניים דומה ללמידת שפה חדשה. זה מעניק פרספקטיבה, וגם משפר את היכולות בכל אחד מהזוגות בנפרד. למדתי הרבה על זוג האופניים הראשון שלי (זנב קשיח 29"). המשמעות של כל רכיב ושל הגיאומטריה מתחדדים כל פעם שמדלגים מזוג לזוג. כאשר עוברים מאופניים בלי בולם קדמי, לאופני הרים בעלי מהלך נדיב יחסית, ההבנה של משמעות הבולם ושל התפקוד שלו מתחדדים. כאשר עוברים מ-29" ל-26" פתאום היתרונות והחסרונות של אחד מקוטרי הגלגל הופכים מאוד ברורים. אני מתחיל להתכנס למחשבה שעדיף 3 זוגות שונים, מאשר זוג אחד ברמת מחיר גבוהה (ובמחיר של שלושתם).

 

אני אוהב כל אחד מהזוגות בנפרד. לכל אחד מהם, רכיבי פאן משלו, והיכולת להפריד בין המלל השיווקי שמפעפע אלינו דרך סוקרים מטעם ואנשי שיווק לבין המציאות, מאוד מתחדדים.

כיום, מקובלת ההנחה שגלגלי 29" משפרים מאוד את מהירות הרכיבה. מאחר שהאחיזה בגלגלים גדולים יותר והתנע הסיבובי של הגלגלים מאפשרים לשמר את המהירות. מצד שני, הגלגלים הצרים של ה- Cycle cross מורידים באופן משמעותי את ההתנגדות לסיבוב במחיר נוקשות ושיכוך מהמורות עוקר סתימות. בפועל, התמונה יותר מורכבת.

גלגלי 29" אכן מאפשרים רכיבה מהירה יותר בשבילים ארוכים. אבל, לכל דבר יש מחיר. ועבור היכולת המשופרת לשמור על מהירות גבוהה יותר, משלמים בזריזות. והמחיר מאוד משמעותי. תמרונים שאני צריך לחשוב עליהם ולתכנן מראש ב- 29", אני מבצע כהרף עין על ה- 26". הגלגלים הצרים של ה- cycle cross מאפשרים טיפוס קליל יותר בעליות ומהירות גבוהה יותר בירידות. מאידך, הצורך להיות מרוכז מאוד בשביל כדי להימנע ממהמורות והמאמץ הגבוה הנדרש על מנת לצלוח חול, גורמים לכך שברכיבה בת 25 קילומטרים, הם יהיו מהירים בקמ"ש אחד, מקסימום, 2. בפועל, זה אומר שהם מהירים ב- 5 דקות על פני כמעט שעה וחצי של רכיבה. זה אולי מאוד משמעותי לתחרויות, אבל בחיי היום יום, אולי פחות. שינה טובה, תזונה מוקפדת ובעיקר תנאי הסביבה משפיעים יותר.

לדעתי, היתרון ההבדל המהותי בין סוגי האופניים הללו הוא בעיקר בתחושה. לכל אחד מהם, פאן אחר. בנוסף, כאשר עוברים מזוג אחד לזוג אחר, שרירים מתבטאים בצורה קצת שונה. העומס קצת אחר, ומגוון מוביל לשיפור. ההנאה מהרכיבה, ולא משנה על איזה זוג, גדלה באופן משמעותי. אני מחליף בין הזוגות לפי מזג האוויר ומה שמתחשק לי באותו הבוקר.

את אופני ה- 26" רבים סופדים. מתייחסים אליהם כאל תפיסה מיושנת, אבל בפועל, הישיבה הנמוכה, התחושה שאתה על האופניים ולא בתוכם, היכולת להורד בקלות רגל, מעניקים יתרונות בחלק גדול מהמצבים. למעשה, בקטעים טכניים, למרות ההיכרות שלי ואהבה לתחושה של ה-29", הגלגלים הקטנים מאוד קורצים. שלא נגיד, פשוט עדיפים. אז נכון, שאולי הזמנים יהיו קצת פחות מהירים, ונכון, שהאחיזה פחות גבוהה, אבל יכולת התמרון, היכולת לשנות כיוון כהרף עין, הם יתרונות שאי אפשר להתעלם מהם.

מהבית שלי לנתניה, ברכב, זה חצי שעה נסיעה. באופניים, זה שעה ורבע. ברכב יש מזגן, יש יגידו שזה מוצר בסיסי בחום יולי אוגוסט. מצד שני, אם אתם בקטע של קצת אתגרים, לרכב ב- 34 מעלות עם 70 אחוזי לחות ותיק של 5 קילו, זה אתגר מעניין, שלא נגיד מטופש (ועל גבול המסוכן).

כושר גופני, מוגדר כיכולת להתאושש ממאמץ. קיימים סוגי כושר כמגוון סוגי המאמצים. והיתרון של התמודדות עם הצורך לסלק כמויות גדולות של חום מהגוף, הוא בכך שבשאר הזמן הרבה פחות חם. למעשה, החום הוא יותר מטרד מאשר מועקה. הקיץ, אני לא ממש סובל מהחום. הרכיבה בחום, מעבר לכושר, מדרישה ריכוז ובגרות. צריך לדעת מתי מתקרבים לגבול, מתי הגוף מתקשה להיפטר מהחום העודף, ולדעת להוריד קצב. לנהל נכון את העומסים. ואחרי שעוברים את תחושת הסבל ומתגברים על התשישות ועל הכאבים, מגיעים לתחושת הזיקוק. להתמקדות בכאן ועכשיו. לשיחרור מכל הטרדות ומכל המועקות שהבוס מנחית ולהנות מכל שניה.

ברגע שהתרגלתי לאופניים, אני כבר לא מחפש לשבור שיאים (ולו משום שהם נשברים מעצמם), אלא נהנה הרבה יותר מהרכיבה עצמה. מהנוף, הצבעים, הריחות והמראות. לכל אחד מהזוגות אופי רכיבה משלו. הסייקלקרוס מושכים אותי קדימה. אני מגיע למאמץ גבוה ואז נח, מתאמץ ונח. ה- 29" הם כמו רכבת, מהירות אחידה, מאמץ אחיד, עליות, ירידות, חול, זה לא משנה. הם מושכים קדימה באחידות. ה-26 הם גור אופניים, מושכים לסיבובים, להחלקות גלגל, לקיפצוצים, לא צריך לתכנן, לא צריך להיות שקול. תן בראש וקפוץ.

אני יותר ויותר מרגיש שאילו הייתי מתאמץ באותו האופן על כל אחד מהזוגות, הייתי נע במהירות מאוד מאוד דומה. שבפועל, ההבדל נובע יותר מהרוכב מאשר מהרכב. אני חושב שהנושאים בהם מתמקדים בסקירות שונות לגבי הבדלי גאומטריה ומתלים, הם זניחים עבור רובם המוחלט של הרוכבים. שהם בעיקר מייצרים באז שיווקי המתבסס על תחושות מאשר על הבדלים בפועל עבור רוכב שאינו מתפרנס מרכיבה. אני מאוד מתחבר לתחושה של הרצון לגוון, לעבור לרכב על אופניים אחרים. אבל הפתרון שלי לא היה להחליף את האופניים שלי, אלא להוסיף להם. ומה שקרה, שהתאהבתי מחדש באופניים הקודמים שלי. לא גירושים, פוליגמיה. (למרות שאלוהים ישמור, אני ממש לא חושב שמה שנכון לאופניים נכון גם לזוגיות).

אחד הדברים שלמדתי, זה הייחוד של איזור הירקון לרכיבת אופניים. לא רק מגוון השבילים והאפשרויות, אלא בעיקר התחושה המאוד ייחודית של רכיבה באגן ניקוז של נחל. זו אווירה שונה, קטע נוף מאוד ייחודי ומלא יופי באיזור המרכז.

ואם הגעתם עד לכאן, וודאי תשמחו להכיר את בלוג האופניים של קובי אשל.

 

סקירת אופניים טרק (trek crossrip) וקצת על אופני גראבל וסייקלקרוס

זה זמן רב שאני מפנטז על אופנים הבנויים למהירות, לא כמו אופניההרים שלי, הבנויים בעיקר לעבירות ולשרידות. אני רוצה משהו שלוקחים לאיזה שעה של סיבוב מהיר בפארק הירקון ולא מרגישים כמו טרקטור על כביש מהיר.

אופני כביש טובים, אפשר לרכוש יד שניה מתחת ל-2000 ש"ח. הבעיה היא שהדברים הללו עדינים. זה לא משהו לקפוץ איתו ממדרכה. זה משהו לנוע איתו בעדינות, לקחת במכונית אל הפרק, לרכב מעודנות או לתת בראש, ולהתקפל חזרה. ואני מחפש משהו שאני אוכל להגיע איתו לתל-אביב, דרך השטח. והוא עדיין יאפשר לי לשייט מהר על השבילים בפרק הירקון בואכה תל-אביב והרצליה. אופניים שאוכל לנוע במהירות בעיר, מבלי לשבור את הראש, אוי, הנה מדרכה, מה אני אעשה עכשיו?

בשביל זה, בין השאר, נולדו אופני הסייקלקרוס, אלו אופניים במבנה ובגאומטריה של אופני כביש, אבל בעלי עמידות של אופני הרים. חשוב לי, שיהיו להם בלמי דיסק. אם אני כבר רוכב מהר יותר על צמיגים צרים יותר, שלפחות אוכל לבלום היטב.

כל היבואנים הישראלים כמעט, מציעים אופני גראבל. אבל אפשרות נוספת היא להרכיב לבד על סמך שילדה של אופני הרים. היתרון בהתבססות על שילדה ורכיבים של אופני הרים, היא היכולת להרכיב צמיגים רחבים יותר. מאידך, הגאומטריה היא יותר מתונה מאופני כביש. במובן הזה, יש מעט שלדות של אופני הרים בעלי גאומטריה בכיוון אופני הכביש.

אופניי הרים גלגלי 29" זנב קשיח

באופני סייקלקרוס וגראבל, הגלגלים מוגדרים בסטנדרטים של כביש, לא 29", אלא 700c (שבפועל זה אותו הקוטר, ז"א, אפשר להרכיב צמיגים 700c על גלגלים בגודל 29"). הבעיה העיקרית איתם, שקשה להמיר אותם ל- tubeless. היתרון שלהם, כמובן, שהם מהירים יותר. צמיגים צרים יותר מתנגדים פחות לתנועה, ותנוחת רכיבה נמוכה יותר ובעל פרופיל צר יותר, מאפשרת גרר נמוך יותר מול הרוח. השילוב של התכונות, מאפשר מהירות גבוהה משמעותית באופני כביש מאשר באופני הרים. אם באופני הרים, אפשר לשייט בנוחות על כביש ב-20 קמ"ש, אז באופני כביש זה יכול להיות 25 קמ"ש ואף יותר.

אופניי סייקלקרוס. לאופני גראבל אפשר להרכיב צמיגים רחבים יותר והם לעיתים בגאומטריה מתונה יותר

בגלל הגאומטריה, הצמיגים הצרים והנמוכים, האופנים זריזים מאוד, מאוד מגיבים. כאשר עושים שימוש בכידון כמנוף לרכיבה, התחושה מאוד מוצקה, מיידית, מזמינה למהירות. הראש רכון מעל לגלגל הקדמי, מרגישים בתוך האופניים, דברים מתרחשים יותר מהר באופניים הללו, ולפחות בשלב ראשון, הם דוחפים אותי לרכב יותר אינטנסיבי. על הכביש, ההבדל מורגש וניתן לנוע במהירות של תנועה עירונית. זה כמו לעבור מגי'פ לאופנוע ספורט קטן זריז ועוקר סתימות.

האופניים שוקלים 11 קילו, וקניתי אותם יד שניה. מאחר שלרוב מדובר על זוג אופניים שני, הייתי ממליץ מאוד, לחכות למבצעים אצל יבואן או לרכוש יד שניה. רוב הדגמים נעים סביב ה-6000 ש"ח, לרמה הבסיסית. אבל יד שניה, ובמבצעים, ניתן להשיג זוג סבבה לגמרי במחצית מהמחיר.

אם בוחרים לרכוש יד שניה ולדעתי, אם אפשר, עדיף יד שניה,  (וזה נכון לכל האופניים), אז הרכיב היקר ביותר באופניים, מעבר לשלדה, הם הגלגלים. הנבות (המיסבים של הגלגים) והחישוקים. גלגלים טובים בסיסים יכולים לעלות 2000 ש"ח. החלפה של קסטות (גלגלי שינים) מערכות הילוכים ומערכות בלמים יכולה להיעשות בסכום של 1000 ש"ח, עבור רמת רכיבים סבירה. כך שאפשר למצוא אופניים במצב טוב, וגם אם יש צורך בשיפוץ, העלות הכללית תהיה נמוכה מאופניים חדשים.

 

האופנים שרכשתי מצויידים בבלמי דיסק, שמבחינתי הם תנאי הכרחי, אלו הם בלמים מכניים, הם מופעלים באמצעות כבל ולא באמצעות לחץ הידראולי. חוץ מהצורך לכוון את הבלמים (יש גלגלת גדולה המאפשרת לעשות זאת בלי כלי עבודה), הבלמים מספקים יכולת בלימה מרשימה, ביחד עם רגישות. שמעתי שהאמריקאים מטורפים עליהם, ואני מבין למה.

המזלג (אלומיניום) לא סלחני, אבל ציפוי עבה על הידיות וייכלת התמרון הגבוהה שלהם מקלים מאוד על המכות בידים. האופנים מאוד נוקשים וכל אבן מרגישה בולדר. מאידך, אין להם בעיה לטוס על פסי האטה ועל כבישים העושים מאבנים משתלבות.

בפועל, הרכיבה דורשת הרבה יותר ריכוז, לא רק בשבילי לבנים, אלא גם בכבישים משובשים. בור, או חריץ בכביש שאופני הרים לא מרגישים, עלולים לסכן רוכב גראבל.

מסלול הרכיבה שלי בימים אלו הוא מהוד השרון לנתניה. זה מסלול בן 25 קילומטרים עם 200 מטר טיפוס מצטבר. רובו המוחלט כבישים סלולים במושבים, עם קצת קטעי ביניים לבנים וכמה מאות מטרים של חול. לאופניים יש יתרון מובהק כאשר הדרך מאפשרת זאת. הם מאיצים בקלות רבה יותר, הם מטפסים טוב יותר והמהירות בירידות גבוהה יותר. מאידך, בכל הנוגע לחול הם מצריכים הרבה מאוד כוח. ולפעמים, למחול על הכבוד וללכת ברגל.

תנוחת הרכיבה שונה, והיא משפיעה על השרירים המשתתפים במשחק. הריפוד על הכידון סופג מהמורות באופן טוב. בניגוד לאופני הרים, שבהם לרוב הידיים נמצאות באותה תנוחה, כאן יש לפחות 3 אפשרויות שונות להחזיק את הכידון. בחלקן, אי אפשר להחליף הילוכים, ולעיתים, צריך לשנות אחיזה כדי לבלום כראוי. יש מה להתרגל.

בסופו של דבר, היכולת לנוע מהר יותר תלויה בתנאי השטח. אם מדובר על רכיבת שבילים, אופניים כאלו יכולים לתרום לשיפור במהירות. (כן, מתכנן לכתוב מחדש את ה-strava).

אלו אופניים כיפיים מאוד לרכיבה, מאוד מתאימים לרוכבי שטח שרוצים להתנסות קצת בתחושת המהירות של הכביש.

בניגוד לאופני הרים, קשה יותר לרכב על האופניים באופן נינוח. בולם קדמי הוא פינוק אמיתי, אך יותר מכך. רכיבה ללא בולם קדמי מעמיסה מאוד על מפרקי הידים ועלולה לגרום לכאבים. רכיבה באופניים הללו היא רכיבה תובענית, האופניים הללו כל הזמן דורשים שתדחוף. ככול שהמהירות גבוהה יותר, כך הם מתפקדים טוב יותר.

בהתחלה,חששתי שהצמיגים הדקים והמחסור במזלג יגבילו את היכולות של האופניים. אבל המגבלות שלי הגיעו הרבה יותר מהר. הטחתי את האופניים אל תוך גינות סלעים ותעלות ניקוז, שום דבר לא צייץ. הצמיגים הצרים התמודדו באומץ לב, ושום דבר לא החל לקרקש.

בנסיעה בשבת שערכתי פעם לאיזור בית שמש, נתקלתי בהרבה רוכבי כביש המטפסים על הגבעות. זו סיטואציה מאוד מפחידה, הכיבש צר, יש הרבה סיבובים עם שדה ראיה צר. מאידך, ברמת הגולן, יש עליות ארוכות, כשאין בהם כמעט תנועה. אופני גראבל יכולים לאפשר לרוכבי כביש לרכב על הכבישים המשובשים של הגולן. לדעתי, יותר בביטחה. אני לא בטוח שרוכב כביש היה שמח לרדת עם המכונות הללו לשטח, כי בסופו של דבר, זה כלי רכב סגפני, שמעניש באופן מיידי ושמצריך כושר גבוהה כדי להתמודד איתו על שבילי עפר. מצד שני, הוא מפתח שריירים אחרים, מגדיל את העירונות ומלמד בדרך בלתי מתפשרת. זה לא רכב שנועד לשימוש יום יומי בשבילים (לפחות עבורי) אלו אופניים לקחת מדי פעם אל שבילים, להגיע לתל-אביב לפרק הירקון ולהנות מהקלילות, יכולת התאוצה והמהירות של אופני הכביש, מבלי לפחד שמישהו ירסק לך את הגב כי הוא בדיוק בדק סטטוס בפייסבוק.

אני חושב שזה כלי הרכיבה האולטמטיבי לעיר. מהיר, זריז ועמיד בפני מדרכות. זו דרך נהדרת לשפר את הכושר ולחזק את הגוף. האפשרות לגוון בין אופני הרים לאופני גראבל מעניקה פרספקטיבה ובסופו של דבר תורמת ליכולת הטכנית ולכושר. לאורך מסלול בן 25 קילומטרים, מספיק קילומטר אחד חולי כדי שהפרש הזמנים בין האופניים יהיה זניח. בכל מקרה, אופניים, כמו אופניים, זה פאן פאן פאן.