השבוע, כאשר התחזית דיברה על 33 מעלות באיזורנו, יצאתי לרכב 90 קילומטרים. מאחר שכבר צלחתי חמישים קייצים, אני מנסה לא להכניס את עצמי למצבים מורכבים מדי מבחינה פיזית. כך קיוותי.
סה"כ אני מרוצה מהרכיבה שעשיתי. מהירות נטו, בלי עצירות, קרוב ל-14 קמ"ש. הטמפ' בפועל הגיעו גם ל-36 מעלות. לא סבלתי יותר מדי בזמן הרכיבה, שום דבר לא נפגע באופן משמעותי. לא התייבשתי, לא נפלתי, לא נדרסתי.
אני מעריך שהכושר שלי הוא די בסיסי בין רוכבי האופניים. אני לא מככב בטבלאות הביצועים של סטראווה. זנב לאריות. בקושי. בתחתית השליש הראשון לפי הזמנים.
השיגרה שלי מורכבת בעיקר ברכיבות נעימות בשבילים המופלאים של איזור הירקון. בחודשים טובים, אני עושה את זה 3 פעמים בשבוע. כיום האיזור קצת מבואס בגלל השקעות בתשתיות. המון משאיות ענק, לעיתים דוהרות בשבילים. איים שלמים של שלווה ירוקה נעקרו, דרכים שהכרתי כל שקע בהן כוסו ושוטחו. מקווה שבחורף הבא כבר יתחילו להיעלם הצלקות.
במשך שנים רכבתי חזק. ז"א, הייתי מנסה לאמץ את עצמי כמה שיותר תוך כדי רכיבה. אבל הבנתי שהגוף שלי לא בהכרח צומח מתוך אימונים שכאלו. למעשה, הדרך הנכונה לדעתי ועבורי היא רכיבה בעצימות נמוכה. כפי שמוסבר כאן כל כך יפה. הרעיון נחמד מכדי להיות אמיתי, השקיעו הרבה זמן באימונים מאוד עדינים, התאמנו בכיף, בלי לסבול, והכושר שלכם רק ירווח. להרגשתי, אופן העבודה הזה מאפשרלמערכות הגוף לתקן את עצמן תוך כדי עבודה. בני אדם נהגו ללכת המון. אנחנו יצורים הולכים והגוף שלנו מסוגל לתחזק את עצמו כשאנחנו עובדים בעצימות נמוכה. ז"א, אם ארכב 40 קילומטרים מתוך ניסיון לרכב חזק, אגיע פחות מהר והרבה יותר עייף מאשר אילו אשקיע מחשבה בניסיון לרכב כמה שיותר חלש.
כך עברתי למודל אימון בעצימות נמוכה. אני מקפיד לרכב בדופק נמוך, כמה נמוך שסביר. לרוב מתחת ל-130. זה מאפשר לי לרכב הרבה יותר שעות. היכולת שלי לבצע מאמץ גדול לא נפגעת. אבל אני אף פעם לא מרגיש מותש אחרי אימון. כיום, אני רוכב בערך 70 קילומטרים בשבוע. לרוב לקראת ערב. לפעמים, אני יוצא לסיבוב גדול יותר כדי להתאוורר. נניח 50 קילומטרים חלקם בגלי העליות של כביש 531 בואכה גבעת חן.
אני רוכב על אופני זנב קשיח בני 6 שנים ויותר מ- 20 אלף קילומטרים.
בטיול שכזה, אני שם על בקבוקי המים בשלדה ליטר וחצי מים, וכך גם בתיק שעל הגב, נושא כחרום ליטר וחצי. בתיק, יש לי מלבד בקבוק המים: כלי תיקון, קרם הגנה, שמן שרשרת, אוכל. פנס ראש (הוא תמיד בתיק). זה תיק הטיולים שלי ואני לוקח אותו לכל מקום.
לניווט אני משתמש ב- etrex30 ישן וטוב של גרמין. הוא שרד נפילות מחרידות, והוא צורך רק 2 סוללות אצבע ל-24 שעות. (דגם ה-X עם יותר פיקסלים, לא כה חסכוני). תוך כדי רכיבה, אני מציג בו בעיקר את המהירות שלי ואת הדופק. אבל באיזורים שאני לא מכיר אני מנווט לפי סימון על המפה שבמכשיר.
לא ידעתי כיצד אגיע לרחובות. אני לא מכיר את האיזור. השאלה העיקרית היכן לעבור את כביש 1. והמקום הישיר ביותר הוא באיזור כפר חב"ד. שאליו כבר הגעתי כבר ואני מכיר את הדרך אליו. יחד עם זה, הבעיות יכולות לנבוע מהפרטים הקטנים. לא תמיד אפשר לעבור מכל ישוב לכל ישוב, יש גדרות, תעלות, חולות. כדאי לתכנן ולנסות לבחון בעיות נפוצות מראש. שבילים יכולים להתגלות כחוליים לאורך קילומטרים. להפוך רכיבה לכמעט בלתי אפשרית ולגרום לעיכובים. כל עוד נשארים בתנועה, הגוף מתקרר. בהליכה עם אופניים בחול, הקסם הזה פחות מתחולל.
על מנת לתכנן את המסלו אני עושה שימוש בכמה מקורות מידע:
open route service כדי לתכנן את המפה. יש להם אפשרויות מעולות לתכנון מסלול תוך הימנעות מכבישים סלולים (כאשר בוחרים במצב אופני הרים).
תצלומי אוויר של המרכז למיפוי ישראל הם ברמה גבוהה מספיק כדי לזהות אם יש מדרכה לצד הכביש. אני לא רוכב בכבישים מהירים.
גוגל מפות, בעיקר בשביל תצלומי רחובות.
אחרי שיצרתי מסלול, אני לומד אותו, את הישובים בסביבה, את סוג הקרקע, את הגבהים השונים. מנסה להבין מנסיעות באיזור מה אני רואה, מביט בתצלומי אוויר, ועדיין, הכל מפתיע.
יצאתי יחסית מאוחר, 8 בבוקר. אחרי קילומטר אחד, אמרתי לעצמי, שמע, לא רע, נשאר לך רק עוד 99% מהדרך. את הקילומטרים הראשונים עברתי במחשבות כפירה בעצם הרעיון לצאת ובשמחה כאשר הגעתי ל-10%. הצורך להתרכז במד הדופק ולהוריד עומס כל הזמן הכניס אותי לתסכולים חדשים. זה מאוד מעצבן לא להעלות דופק. במקום להסתער על הגבעה, אני מנסה לשמור שיווי משקל במהירות אפסית. אבל אחרי זמן מה, התמכרתי לקצב האיטי של האירועים. לא רק הדופק שלי, הכל התחיל לנוע יותר לאט.
התרכזתי במד המרחק, והתחלת ללגום ליטר בערך כל עשרה קילומטרים. כאשר אני ממלא מים כל הזדמנות. ועוצר לשתות. להתיז על עצמי הרבה מים, ולהמשיך.
מוזר בעיני שיש כל כך מעט מקורות מים זמינים במרחב הציבורי. יש הרבה גנים ציבוריים בלי ברזיה בכלל, או ברזיות שאינן תקינות. לאורך שביל ישראל יש כמה נקודות מים, וכך גם בבתי כנסת וברוב בתי הקברות.
תוך כדי רכיבה, היכולת שלי לדעת את מצבי הפיזי מאוד נפגעת. לא סתם אנשים מתפגרים להם במאמצים כאלו. אם נוסיף לכך שהתודעה מצטמקת לבוטן, צריך למצוא שיטה ברורה לשתות מספיק. החלטתי שליטר לעשרה קילומטרים הוא סביר (בעיקר בגלל החום) ונוח למעקב. אז נזכרתי, שגם עודף שתיה הוא בעייתי, בשל אובדן מלחים. הרבה ממקרה המוות במרתונים נגרמים בשל שתיית יתר (הגורמת לבצקת במוח). כך שהרגשתי שאני מיוצב מבחינת מים, הורדתי קצת את הלגימות.
הגעתי לאיזור התעשיה ברחובות, 46 קילומטרים, פחות מ-4 שעות. צילמתי תמונה וצפיתי בנהגים מתווכחים בעקבות תאונה קלה.
אחרי 4 שעות רכיבה הכל הופך חסר כאב. זה רגע מסויים שאני פתאום מודע שאני לא מרגיש שום מאמץ ושום קושי, ריחוף קליל על האדמה, לגמרי בכאן ועכשיו, שום תודעה לעבר. הרגליים הן כמו מכונה שיכולה לפעול עוד ועוד ועוד. זה הרגע שהרגשתי שהכל היה שווה. בשביל הרגע הזה אני רוכב.
ברכיבה הזו בחנתי את היכולת לרכב רחוק בדופק נמוך, אני גם בוחן גם סוג מזון "חדש" לרכיבה. יש מעט סוגי מזון שממש נוח לצרוך בזמן רכיבה. שמספקים אנרגיה ומלח. לי קשה לצרוך חלבונים וגם לחם מלא לא עושה לי טוב, שלא נדבר על אוכל זבל וטיגונים. לכן ניסיתי פיתה עם מלח ושמן זית. מצאתי אותה כמו מן משמיים. חצי פיתה ל-20 קילומטרים. היא לא מתייבשת בחום גבוה, זה נספג לגוף ממש מהר אפשר לדחוף לזה המון המון קלוריות (חצי פיתה עם כף שמן זה 300 קלוריות. כל כף, עוד 40 קלוריות). סה"כ, הוצאתי בערך 2500 קלוריות בטיול. לא לקחתי מספיק פיתות לכן עצרתי וקניתי לי פיתה עם ירקות וטחינה וחצי ליטר קולה. המוכרים צחקו ("איך תשמין אם לא תאכל כלום"). בלסתי הכל כמעט בעמידה.
השמש היתה כה חזקה שהמים בתיק הגב התחממו והיה לו ריח של פלסטיק חרוך.
הדרך חזרה היתה קצת יותר קשה. התחת כאב ברמות, ועשיתי שימוש במשחה שמאוד מאוד הקלה. 5 קילומטרים מהבית שרירי הרגל החלו לתרגל היתפסויות, כמו כלב שמריח את הבית, הורדתי קצת קצב וזה עבר.
עם השנים, למדתי שאסור לנוח. מקסימום, לעצור לזמן קצר. אם אתקרר, אסבול מאוד עד שאצליח להתחמם שוב.
למרבה הפתעתי, לא הרגשתי זומבי למחרת. דווקא בסדר גמור. בעבר, מאמצים כאלו היו מפילים אותו לכמה יממות. הרכיבה היתה הרבה יותר כיפית ממה שחשבתי.
