לרכב במדבר, חוויות מ- hlc 2018. מסע בעקבות הראם הלבן

לפעמים, כשאני דוחף את האופניים בעליה, ובדיוק הנשימה עומדת להיגמר, וגם הכוח. ויש לי עוד איזה שלושים קילומטרים עד לתחנה הבאה, שחלק נכבד מהם עלול להראות כמו העליה הזו, ואז אני נעצר, פשוט כי אין ברירה, ואני מביט על המצוקים המאוד עתיקים הללו, ומרגיש, שאני נמצא במקום היפה ביותר בעולם, בזמן הנכון ביותר בעולם, שזה כמובן עכשיו.

דע מהיכן באת ולאן אתה הולך

בעקרון, ה-hlc מוזנק מהצפון. כשהגענו לצפון, הסתבר לנו באופן חד משמעי, שאי אפשר לרכב את הקטע של המסלול בגולן.

מג'דל שמס מקסימה, והאנשים היושבים בה, נדיבים וטובי לב. האווירה רגועה, אולי משום שבגבהים הכל שקט יותר. וקשה יותר לבצע פעולות פיזית. האנשים נוהגים לאט ובטוח. ההר נוכח מכל נקודה על הכפר ובזמן סערה, שומעים אותו נוהם. ברוב הבתים תמצאו תנורי עצים לחימום, כי אי אפשר לסמוך על רשת החשמל בסופת שלג, והדלק בתנורי הנפט עלול לקפוא כאן.

למרות הגשמים העזים שלא פסקו לרגע, חלק החליטו לזנק בבבוקר. לרכב על הכביש היכן שחייבים, אחד גם ניסה את המסלול. חבורה של 13 רוכבים לערך, החליטו להתחיל מהדרום, בתיאום עם לימור. הלא מנהל. נחמד להיות עם חבורה של אנשים באותו הראש. רגועים, שקולים, כמות מרשימה של פטפטנים, ולכולם כמובן סיפורים מסמרי שיער.

לא תיכננתי לרכב במדבר, אבל שמחתי על ההזדמנות. ידעתי, שאין סיכוי שאני אצליח להגיע לאיזורים הללו בעצמי. ומאחר שהאופניים פחות או יותר מוכנים, אמרתי לעצמי, מעניין איך זה.

אל המדבר

רכבתי 4 ימים סה"כ, ישנתי 3 פעמים במדבר. פעמיים ליד ישוב, ופעם אחת לבד, על פיסגה של הר.

אל הערבה נשפכים נחלים עתיקים. הם נחצבו לפני מליוני שנים, כאשר המקום היה ג'ונגל ענק, ודינוזארים הסתובבו בו. ואני רוכב בתוך הנחל הזה, שחלק מהאבנים בו מורכבות משרידי עצמות של יצורים קדמוניים. והכל ריק. ולא שומעים את המיית החרקים האופינית לכל איזור אחר בארץ. ואין כמעט ציוץ ציפורים. אין רעש מכונות, אין אפילו עמוד חשמל אחד באופק. אין גם קליטה, כמובן.

נהר קדמון

למה לעשות כזה דבר?

לילה, ויש לי עוד וואדי אחד לטפס עד שאוכל למלא מים ואולי אף לישון, בשחרות. רכבתי היום 100 קילומטרים, עם טיפוס מצטבר של קילומטר. וכבר קצת בא לי לנוח.

 

צל

אני אוהב גשם. באמת, כשיורד גשם, אני יכול לצאת החוצה בלי חולצה כדי להרגיש את הטיפות על הגוף. במדבר, למדתי על עצמי, שאני לא אוהב גשם במדבר. אפילו לא קצת. מבחינתי, שיהיה כאן יבש לתמיד. זה בדיוק מה שעובר לי בראש כשאני צועד בלילה, במעלה וואדי צר מדי, צופה במחול שדים של ברקים שמתחולל סביבי. אסור להילחץ במדבר. מי שנלחץ, עושה טעויות. עשיתי טעויות. מי שלא לומד מהטעויות שלו במדבר, לא שורד.

כנראה שהוא לא שרד

רואים את שרידי השיטפון, לפעמים, סלעי ענק שהתמוטטו על השביל. לומדים לרסן את הלחץ. יש דברים חשובים יותר מהדמיונות שלי, להתמקד, במה שקורה כאן ועכשיו. אמרתי לעצמי, פאק, אם זה מתחיל לזרום כאן, אני לוקח את האופניים ועף למעלה. ואם צריך, זורק את האופניים קיבינמט. לפעמים, לפי איך שהאדמה כאן עולה, אני מרגיש שתיכף יש תהום והנה לפתע, אני מוצא את עצמי מביט על הערבה, בלילה, מעל תהום של מצוקים בגובה חצי קילומטר. אז רוכבים במדבר בלילה לאט. אסור להילחץ, אסור להתעייף, אסור לעשות טעויות, אסור לבזבז מים.

שרידי שיטפון

אחרי שיצאתי מהוואדי, וווידאתי שאכן מה שחשבתי הוא נכון, ושהגשמים נמצאים הרחק צפונה מאיזור הניקוז של הנחל שבו בוססתי, שמתי פעמיי לשחרות. זו היתה רכיבה לילה קלילה לאורך המצוק. שחרות הוא ישוב כה נידח, שהוא אפילו לא מוכר כנידח. הגעתי לשם אחרי פחות מדי מים, וכהרגל השבילים, לא נכנסתי לישוב מהכניסה הראשית. אלא מאחורי הקלעים. מהאיזורים הנידחים יותר של הישוב הנידח ביותר בישראל (עם כל הכבוד לעזוז, ויש כבוד).

הסתובבתי לי במקום, שהזכיר לי כפר נופש משנות השישים בו משום מה הדיירים לא מפנים את עצמם. אין כבישים, מבנה קטן במרכז, עם גינה לילדים. אבל בלי מים לשתיה. וכך הסתובבתי לי בלילה, בישוב היפה והבלתי מוכר, וחיפשתי ברז.

אחרי כמה סיבובים בשבילים החשוכים, איתרתי נפש חיה, בחור צעיר שנולד באיזור, מסתבר שהוא רוכב, כמובן, כי באיזור הזה, זה פשע לא לרכב. וגם אולי שמע על ה- hlc. המקום הוא ישוב קהילתי, ונראה שהתושבים בונים אותו בלעצמם, מהאדמה של המקום.

שחרות

נפרדתי מהמקומי החביב עם לב שמח וציוד מלא מים, הלכתי להתמקם על המצוק, פרשתי את שק השינה, מרחתי שיט נגד יתושים. והתמקדתי במשימה הכי חשובה שלי לעכשיו: ללכת לישון.

בשלב מסויים כבר לא אכפת מכלום רק ממה שקורה עכשיו. אין עבר, אין עתיד, רק הווה.

מצאתי מקום נחמד, מרחק ביטחון מה, מהמצוק המשקיף אל איזור הבקעה. לא הבנתי כמה אני גבוה, עד שזריחת השמש העירה אותי, בדממה מופלאה, מתוך ההרים שמנגד. ולא הייתי צריך יותר שום דבר.

זריחה בשחרות

הלכתי לישון עם דיווה אפלה והתעוררתי לצד נערה חביבה. השינה במדבר נפלאה. מתעוררים לאט, שום דבר לא בוער. מתחברים אל השקט, בוחנים באור יום את מה שראינו אתמול. המשחה לאיזורים הרגישים של מורז, עושה פלאים. כך שממשיכים, אל המדבר. לאורך המצוק, בסינגל נחמד, עם כמה דיונות חול, ואפילו איזה טיפוס אחד או שניים. אני לומד את העקבות של המתחרים האחרים. מבחינים בהם גם אחרי יומיים. עד שיורד הגשם. למדתי להכיר טביעת כפות רגליהם. את המשקל על האופניים שלהם. מי לחוץ, מי זורם ומי רוכב היכן.

לא חושב שחשבתי על משהו. במשך זמנים ארוכים, עברתי לכיסא של הנוסע. ראיתי את עצמי עושה את הדברים, ואומר, פאק, לא ידעתי שאפשר.

 

תצפית מהר ברך

טוב לו להיות האדם לבדו. לפחות קצת.

המדבר הזה גדול. האיזור שבו היה בעבר מפל גדול, יש שבילים המאפשרים לרדת מהמפלס העליון לתחתון. בפיסגה, שלט, "רד מהאופניים כאן". יש בקושי מקום לרגליים ולאופניים. אני מקפיד לשים את האופניים בצד של התהום. כי אם תבוא רוח, אני מתכנן לעזוב אותם בזמן. יש כאן איזה 200 מטרים תהום ושביל שנחצב בקיר המצוק. אם אחליק, לא תשאר לי עצם שלמה, מה שמעורר בי מוטיבציה מסויימת להתרכז במה שקורה סביב הגלגל הקדמי. כשאני הולך עם האופניים ביד, כמובן.

סינגל זורם

אפשר להרגיש את המוות במדבר. הוא הופך לאופציה ממשית כמעט בכל רגע. אבל תכל'ס, אני בפחות סכנה מאשר הולך רגל בעיר הגדולה. הרבה יותר מפחיד לרכב באופניים בעיר. במדבר, זה תלוי בעיקר בי.

את היום סיימתי ברכיבה של כמה עשרות קילומטרים, ברכיבה לאורך הערבה, דרך אוסף שפכי נחלים וגבעות לבנות. הגעתי לפארן, היושב ליד השפך של נחל פארן. זהו מושב מדברי, עם בריכה ודשא ואדמה שאני לא רגיל אליה. לא בריח, לא באופן שנוצר בה בוץ.

 

שם ירדן

היה נחמד לקשקש עם בעל המכולת ואורחים אקראיים. והמון תודה למושבניק, שהביא לי בבוקר קפה ועוגיות. הקצב של האנשים כאן אחר. הכל נע לאט, בחיסכון. נימנמתי לי, נים לא נים, שומע, מרגיש, הכל מסביבי, בלי שום מחשבה, עובר מהכרה לשינה וחזרה להכרה. ליד מנחת האולטרה ליט של האיזור, ממנו יצאה הטיסה של עמוס גולדשטיין ועידן גדיש.

מצאתי שם שיר ההולם את המדבר, ולא מצאתי שם מחבר ולא איזכור ברשת. אז הנה הוא לפניכם:

כהות ההרים ממעל

 מרחבי אוויר משכרים

  המדבר הריק והעצוב

    זיכרונות מימים רחוקים.

 

      קרירות של בוקר

       אש הצהריים,

        רכות של ערב.

         זרימת האדמה, משבי הרוח

 

זכרון אחרון

מנחת פארן

לא קל להודיע למשפחה שיוצאים לכזה דבר. לא רק מבחינת העומס על אשתי והילדים, אלא גם מבחינת החששות של הקרובים. אילו הייתי חולק איתם עשירית מהדאגה והמחשבה שאני משקיע בדרעק הזה, היו בכלל משתגעים. הוטרדו מהשטפונות, ובצדק, בפרט שזה היה אחרי האסון הנורא במכינה הקדם צבאית.

רוכבים לאורך המצוק

התוכנית היתה לצאת מפארן אחרי שהחום מתחיל להיחלש, הרטבתי את החולצה ויצאתי שוב אל המדבר. הפעם אני מתכנן לישון בו. רכבתי במעלה הנחל, ואז טיפסתי עוד מעלה אל המצוקים. אני עומד לישון הכי לבד שישנתי מעולם. בערך במחצית הדרך מפארן לצוקים, מצאתי איזור עם קליטה. התארגנתי לשינה, במקום שהרגיש כמו חדר בעל עמודי אבן ענקיים, קירות סלע ותיקרת כוכבים וירח. אני שוכב על הגב, מביט בשמיים, רוח נעימה זולפת לה, זה היה חדר השינה שלי. סוייטה אלוהית. ואז החלטתי להירדם, ונרדמתי.

סויטה אלוהית

המזרון שלי דולף, וכך התעוררתי לי ממגע הסלע הקשה מתחתי, הבטתי בשמים, ראיתי כמה זמן עבר לפי תנועת הכוכבים, ניפחתי את המזרון, התלבשתי חם יותר וחזרתי לישון. אני לא יכול להגיד שמשהו כאב לי, או שהרגשתי עייפות פיזית. הייתי הרבה יותר חזק מאשר בשיגרה, הגוף הרגיש בשיא.

תשוקה לאופניים

חשבתי על שיר הזכרון כאשר רכבתי, ונזכרתי באש הצהריים של האיזור. בקיץ, המקום הופך לכבשן, סכנת חיים. וגם בחורף, החל מ-11 בבוקר, אני מעדיף לא להסתובב בחוץ, בפרט שאין פה לפעמים פיסת צל לאורך קילומטרים. התחזית היתה עגומה. מה שאומר שהייתי חייב לעבור לרכיבת לילה. יצאתי לכיוון צוקים, בשעה 3 בבוקר. הגעתי בסביבות 8, שתיתי קפה בתחנת הדלק, קניתי קצת שיט לאכול.

אני נפרד מהמקום הזה, שהוא למעשה כל כך קרוב לארץ, אבל כל כך כך אחר. מהאנשים הרגועים, מהמדבר הענק. אני שמח שיש עדיין שממה בארץ. שהמקום לא מוצף בתיירים, שהוא לא נגיש. זו פיסה עדינה של אדמה, אין פחים, אבל גם אין פנימיות זרוקות, שקיות נליון או בקבוקי פלסטיק. האדם כמעט לא מורגש כאן, וטוב לנו שכך.

נתקלתי במעט מטיילים עם כולם היה מאוד כיף לדבר, השפה בה השתמשתי הכי הרבה עם מהלכי ורוכבי השביל היא אנגלית. לא מצאתי סיבה להמשיך והיו כמה סיבות טובות להפסיק.

אנשים יוצאים ל- hlc כדי לסיים אותו. אני רואה באירוע את הנופש השנתי שלי. אין לי יומרה לסיים אותו בזמן מסויים, או לסיים אותו בכלל. אני רוכב כמה שמתחשק לי. זו חוויה נפלאה, להיות חלק מהדבר הזה, לפגוש אנשים, לטעום את המסלול. אני לא חושב שיש הרבה דרכים להשיג כל כך הרבה הנאה, לצבור הרפתקאות ולחוש את הבחוץ כמו האירוע הזה. כך שגם אם אתם יכולים לרכב רק יום אחד, הייתי ממליץ להגיע בשנה הבאה למג'דל שמס.

2 thoughts on “לרכב במדבר, חוויות מ- hlc 2018. מסע בעקבות הראם הלבן”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *