בשבת, יצאתי בשש בבוקר מהוד השרון, והגעתי לבאר שבע בשבע וחצי בערב. 150 קילומטרים מבלי לעלות על כביש ראשי.
חזרתי למרכז, למחרת, עם המשפחה. ברכב :)
יום אחרי הרכיבה, יצאתי לסיור קליל, רק לראות האם באמת שום דבר לא נפגע. המצב של הגוף אחרי שנת לילה היה משביע רצון. השרירים היו עדיין חלשים, אבל עדיין יכולתי לייצר הספק ולפתח רכיבה.
אחרי 40 דקות רכיבה, הגוף נכנס למצב בו כל עוד תמשיך לספק לו מזון, הוא יספק עבודה. בקצב הנכון, אפשר להגיע למצב בו היקף החמצן, המזון והמינרלים המגיעים אל כל האיברים בגוף, הוא יציב. וכך גם היקף חומרי הפסולת הנפלטים ומטופלים על ידי מערכות הגוף.
הסוף הוא תמיד קשה, כי לא היה קשה, אפשר היה להמשיך עוד. מתי שהוא, אחרי 10 שעות רכיבה, ו-100 קילומטר בשדות, אמרתי לעצמי שנמאס לי כבר קצת. הרכיבה היא לא הבעיה. הצורך לתמוך בה, מתיש. כל הזמן לאכול. אי אפשר לרכב בשקט, צריך לאכול בערך כל חצי שעה. כל הזמן לשתות, כל רבע שעה לערך. מדי פעם, לעשות מתיחות מדי פעם וכל שעה וחצי, למצוא מקום למלא מים.
הפעם חשבתי שהייתי חכם, והכנתי לי 5 פיתות עם טחינה ומטבוחה. שמשום מה, פיתחתי תוך שעה סלידה עזה אליהם. כך שזרקתי את הכל לפח. בביסלי ותפוציפס הם מזונת שבזמן רכיבה מספקים לי את כמויות המלח הנדרשות וגם שומנים (מעבר לרכיבה, אני לא צורך את הדברים הללו). מעבדים בערך ליטר מים וגרם מלח בשעה רכיבה. דגני בוקר (צ'יריוס) משמשים אותי כדלק פחממתי. עצרתי פעמיים בתחנות דלק לצורך כריך ומשקה מתוק. המספקים אנרגיה בערך לשעתיים רכיבה, כך שאחרי עצירה שכזו אני יכול לרכב לי בלי כל הזמן לחשב מרחקים.
פעם הבאה נראה לי לנסות פיתות עם נוטלה.
כושר מוגדר כיכולת להתאושש ממאמץ. אבל יש המון סוגים של מאמץ. אני מתעניין במאמץ הממושך. כיצד הגוף מגיב כאשר נדרשת פעילות מואמצת יום אחרי יום אחרי יום. האימון שלי, כולל רכיבה של 40 קילומטר ליום. כאשר היעד הוא להיות מסוגל לעשות את זה 5 ימים בשבוע. הרבה יותר קשה לרכב פעמיים 20 קילומטר, מאשר פעם אחת 50. לדעתי, הסיבה שיש מאמץ מיוחד המושקע בהגעה ליכולת עבודה. כך שרכיבה כזו מאפשרת להגיע לכושר גבוהה יחסית מהר.
מי שלא רוצה להעמיס על הגוף יותר מדי, רכיבה של יום כן יום לא, היא אידאלית.
ישנם הרבה אנשים שלא רוכבים לעבודה באופניים, כי אין להם מקלחות. ניתן לפתור את הסוגיה העדינה אם מתקלחים לפני הרכיבה. ריח הזיעה, לא תלוי בכמה מזיעים, אלא מתי מתקלחים. אפשר להחליף בשירותים לבגדי עבודה, קצת דאודורנט.
אני לא חושב שיש הרבה סוגי ספורט המאפשרים בכזו קלות לוגיסטית לבצע מאמץ כל כך ארוך. אחרי 4 וחצי שעות רכיבה, אני מפסיק להרגיש כאב. בכלל. אני מודע לכאב, אבל הוא לא מונע ממני להמשיך לתפקד. המאמץ העיקרי, הוא לשמר את הריכוז תוך כדי ריחוף על שבילי האפר.
שאלו אותי האם אני מפחד. האמת, כן. בעיקר כאשר אני מגיע לעיר וכל מיני מכוניות מנסות להרוג אותי. דווקא בשדות רגוע. היו מקרים שבהם עברתי את מירווחי הביטחון שלי ובדיעבד הבנתי שזה היה מפחיד.
הפעם, בחרתי לרכב בנתיב מערבית לכביש שש. מהוד השרון רכבתי לבן שמן, עברתי את כביש מס' 1, ואז משכתי לכיוון מערב, כדי לנוע באיזורים מישוריים יותר. כי בגבעות, התנועה הגרועה ביותר לאופניים היא לצד מסילות ברזל או כבישים. הכבישים ומסילות הברזל מתעלמים מהטופגרפיה של הגבעה. לעומתם, שבילים של בעלי חיים ובני אדם לא ממונעים, ינסו לשמור על קו גובה אחיד. הדרך אומנם ארוכה יותר, אבל מהירה יותר ונוחה יותר. הבעיה, שבין מסילת הברזל לכבישי הדרום, נשארו מעט מאוד גבעות לתמרן ביניהן.
היה יום מקסים, לא חם מדי, ולא קר מדי. יום אחד בישראל, כמו שבוע מהנה בחו"ל.
