להרוג ילד

מוות הוא טאבו. לא מדברים על המוות. עוסקים במוות במובן המעשי שלו, המיידי שלו. מי מת, איך מת, מתי יקבר. מוות הוא התמודדות עם. הוא אף פעם לא עומד בפני עצמו. הוא תמיד חלק ממשהו אחר. לא כמו אכילה, או אהבה.

יש אנשים שמורגלים להרוג. לרוב, בעלי חיים. יש אנשים שמורגלים להרוג אנשים אחרים. יש אנשים שאדישים לכך שהם הורגים. אבל הם מיעוט. רובם המוחלט של בני האדם, אינם רוצחים בנשמתם.

כשאנחנו צופים בסרט אמריקאי, בו אדם הורג איש אחרי איש ומצית להנאתו סיגר, זה שקר. מה שנשרף כשהורגים זו הנשמה. זה מחלחל, זה משנה, זה הופך את האנשים לאחרים. אי אפשר לקטוף נשמה מבלי שמשהו בך ישתנה. כמו אהבה ראשונה, כמו הולדת ילד בכור, יש משהו באדם שכאשר קורה הוא לו, הוא כבר לא אותו אדם.

אחד הנושאים הכי אישים, יותר ממשכורת, יותר מסקס, יותר מבגידה בנישואים, זה את מי הרגת. זה תמיד מסופר בקול נמוך, מעין דיקלום, תיאור יבש, כאילו יוצאים מהסיטואציה ומביטים עליה. והסיום הוא תמיד סופי. "אז הוא נפל". או "אני לא יודע אם זה אני שהרגתי אותו, כולם ירו". המחשבה מתבהרת, מתמקדת, מסירה את הטפל, מעמידה את הרגע מעל לזמן. זו מודעות מוגברת עד צעקה למקום, לזמן, לאור, לריחות ולתנועת האוויר, לכל פרט ופרט. המילים, מדוייקות, שקולות. כדי לכסות על הרעידה הענקית הזו, שבנשמה.

מישהו שלא הכרת, שלא ידעת מעולם, ועכשיו, בגלל פעולה שלך, לא יגדל, לא ישמח או ירגיש. והכל בעקבות אותו רגע קצר, לכאורה רגע כמו כל רגע אחר, שהתמצה בלחיצה אחת, באצבע  על הדק. נקירה, כדור יוצא מבית הבליעה, מפלח את האוויר, ונכנס אל גוף של ילד קטן. מפרק אותו, הורס, משמיד ומחריב ועוצר אותו לעד.

למי שהרג ילד, אין כפרה.

אין תגובה ראויה לסיפור מוות שהושמע, מלבד עוד סיפור מוות. והם מצטרפים, ונאספים, קולות של אנשים שמסתובבים מיוסרים, לא כי הם רצו להרוג, אלא משום שהם נאלצו להרוג. כי כאשר אדם בריא הורג בשם מדינה, או בשם רעיון, תמיד נשאר צל של ספק. המוות תמיד יהיה מוחלט יותר מאשר הרעיון שהביא למעשה. הנסיבות, המציאות, היא תמיד באפור ולבן, ואילו המוות, רק בצבע אחד. זה רגע בודד, מכריע, מוחלט, שכל הזמן חוזר על עצמו בראש, כמו פזמון חוזר לחיים, המשנה לעד את המנגינה.

מי שהרג ילד, לעיתים ידחיק זאת. ינסה לצפות זאת בשכבות של הגנה, של ציניות. אבל זה שם. עמוק בפנים. בהתייחסות מתמדת. זה בלחיצת היד, ובחיוך, ובמבט ובאופן שבו האדם חושב על עצמו כשהוא יושב על האסלה או מחבק ומנשק את ילדו שלו. זה חיבוק אחר, זו נשיקה אחרת. זה אדם אחר. אדם שהוא קורבן לנסיבות חייו במידה שהוא בעצמו לא יכול להכיר בה.

מרגילים אותנו לחשוב שיש עומק לרשע, שיש חשיבה מאחורי אנשים החיים מתוך רשע. תוכניות בידור הופכות אנשי הרג לגיבורי תרבות. הרצח הוא ריק, והרוצח הוא קליפה. גם אם מסתובב והולך ומדבר, בפנים, זה מת. אין רגש אמיתי, אין שמחה, אין אהבה. יש רק התניות חיצוניות שנשארו אחרי שהיכולת להרגיש באמת טוב, הלכה.

אני מכיר המון אנשים שהרגו. אלו לא אנשים רעים. לא באו כדי להרוג, אבל הם משלמים את המחיר. כל יום, כל רגע, כל שעה. הם חלק מאיתנו, ואנחנו מגדילים את מספרם. הם נכויות המסתובבות ביננו, מחפשות הצלה. וכל עוד אסור לדבר על זה, אלו הם המשלמים את המחיר וכולם יחד איתם.

הישראלים טוענים שצה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם. ובכך, לא מאפשרים לחטאים של המוות להירחץ באור הפומביות. מי שהרג, לא רק שוקע אל היגון של הספק והחרטה, אלא גם נדחף החוצה מהחברה בשל הבושה, החשש לסדוק את מה שכולם חושבים על מה שהוא עשה. בעיני הישראלים, הצבא הוא מוסרי, ובעיני אלפים, זה רגע אחד, שניה אחת, שכל הזמן מהדהדת בנשמה. צירצור של חוסר שמחה שמלווה גם בערנות וגם בשינה.

וזה משפיע. זה כל הזמן מגיע. דורות של אנשים כאובים, מגדלים ילדים שכל פעם שהם מביטים בהם, הם מרגישים גם צער נורא. מבטים של ילדים מפוחדים, נטבעים בנו. מבט של ילד מת, הורג אותנו.

חברה מוגבלת בכמות ההורגים שהיא מסוגלת להכיל בקירבה לפני שהיא מתפרקת. לפני שהיא עצמה הופכת בבואה ריקה, חסרת נשמה. כי ההשפעה שיש על הנשמה של אדם שהרג, מצטברת גם להשפעה על החברה. נשמותיהם של הילדים המתים אינן מפסיקות לרדוף אותנו. אנחנו מתייסרים כל יום וכל רגע על המעשים הללו. אך הס מלהזכיר, הס מלדבר על זה. הס מלחשוב שהקורבן הפך לתליין.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.