חוויות ממסע בשביל השנטי למדבר

בית השנטי הוא עמותה לנוער בסיכון. בני נוער, שגורלם התעמר בהם, שלא קיבלו הזדמנות שווה, ועמותת בית השנטי פועלת לתקן זאת. דמי השתתפות במסע, הם תרומה לעמותה.

מסע בית השנטי, הוא מסע אופניים, שנערך משנת 2009. הוא כולל שני מסלולים (180/90) הנערך על הכביש, בסביבה סטרילית. ז"א, אין מכוניות, המשטרה מעניקה בלעדיות לאופניים. זו אחת ההזדמנויות היחידות לרכב רכיבת כביש משמעותית בלי לברך הגומל על כל מכונית חולפת. למעשה, הפחד שלי מהמכוניות הוא הסיבה העיקרית שאני רוכב בעיקר בשטח.

המסע נמשך 180 קילומטרים, אני בחרתי, מאחר שזו הפעם הראשונה, במסלול הקצר,  ולהצטרף בבארי אל הקטע האחרון בין 90 קילומטרים. אני מאוד אוהב את המדבר ולרכב באיזור הוא חלום ישן.

כבר בחניה אפשר היה להתרשם מהארגון המוקפד. החל מהסדרנים, המוסיקה, המזון שהמתין לבאים מתל-אביב, קרם הגנה מהשמש, מים, קפה והשלמות לערכה. השירות, כמו במהלך הרישום והבירור, היה אדיב ויעיל.

ניצלתי את הזמן עד שהרוכבים יגיעו לסיבוב בקיבוץ בארי. אני מאוד אוהב להסתובב בקיבוצים, כי הם דוגמה נהדרת לאופן שבו קהילה יכולה להתקיים בלי כלי רכב ממונעים. מהדרום ועד לצפון, הקיבוצים דומים במבנה שלהם, בכרי הדשא המוריקים ובשבילים המקשרים בין הבתים (שרובם צנועים). יפה בעיני, שהשאיפה לשוויון והניסיון להתרחק מערכי החומרנות גם הוביל לסביבה שהיא ידידותית להולכי רגל, ילדים, זקנים וכמובן, רוכבי אופניים. יש מעט מאוד שכונות עירוניות (מעוז אביב, לדוגמא) שהשכילו ליישם את המודל המקסים הזה, ולא ליצור מובלעות בטון בין רצועות אספלט.

קיבוץ בארי. שבילים נעימים המקשרים בין בתים צנועים

האירוע מושך ערב רב של רוכבים. החל מקבוצות מאורגנות יפה בחולצות תואמות, רוכבי טריאטלון מצויידים ביצירות קרבון מפוסלות ועד רוכבים שהחליטו לעשות את המסע על אופני הרים 26" (עם סבל!) שערכן בשוק נמוך ממחיר ההשתתפות.

החניה בבארי – יותר פחמים מאשר ביום העצמאות בפארק הירקון

אני רוכב שבילים, הכי קרוב שיש לי לכביש הם אופני גראבל שאני עושה בהם שימוש מדי פעם לרכב לעבודה. לפני האירוע, בחנתי את עצמי ברכיבות של 90 קילומטרים, אחרי הרבה ניסיונות, אני רוכב כיום בלי לאכול פחממות ורק משלים מים ומלחים. הצלחתי לרכב 90 קילומטרים בשבילי עפר במהירות ממוצעת של בערך 20 קמ"ש. הרגשתי די מוכן.

אבל רכיבת הכביש שונה מרכיבת שבילים. בשבילים, כל הזמן משנים תנוחה ומהירות. בכביש, עובדים בצורה מונוטנית, מתרכזים פנימה אל הנשימה ואל המאמץ. מאחר שזו רכיבת הכביש הראשונה בה אני גם יכול להשוות את עצמי לאחרים, למדתי בה את החשיבות של תנוחת הרכיבה כדי להפחית את התנגדות הרוח. רכיבה רכונה עם הראש כלפי מטה, קלה מאשר רכיבה קצת זקופה יותר. המבט שוזף רוב הזמן את הרוכב לפניך או מונח הגלגל הקדמי. כמעט לא שמתי לב לנוף או לסביבה, כמעט כמו לרכב על טריינר. ברכיבת שטח, חיים את ההבדל באדמה ובצמחיה. בריחות ובתחושות. יש הבדל אם רוכבים בסביבת נחל, כביש, באדמה חולית או טרשית, ברכיבת שבילים, נטמעים בסביבה, ואילו בכביש, הכל מתמצה אל קצב נשימה, מאמץ וניהול אנרגיה. היקף הזכרונות שיש לי מרכיבות בשדות גדול משמעותית מהרכיבה בכביש. נהניתי, אבל זה מרגיש דחוס יותר וקצר יותר. מעט יותר.

בשטח, הרכיבה נוטה יותר לפיקים של מאמץ. בכביש, המאמץ אחיד יחסית ולאורך זמן. לקח לי זמן להתרגל לרעיון שאני צריך לעבוד כל הזמן בדופק יחסית גבוה. בשבילים, אני יכול לשמור על ממוצע של קצת מעל 20 קמ"ש, אבל אני לא נוטה להתאמץ לאורך זמן. אני גם לרוב רוכב לבד, כך שמאוד קל לי לשמור על הקצב הנכון עבורי. על הכביש, רכבתי קרוב ל-30 קמ"ש במאמץ יחסית גבוה. אומנם היו 1600 רוכבים, אבל כמה עשרות שעקפו אותי גרמו לי תחושה אני נסחף לאחור. בכביש, יש פחות שרירים שעובדים יותר קשה.

בהתחלה, הרכיבה היתה איטית, ועם הזמן הקצב גבר. וכך גם פחתו הדיבורים והרוכבים התכנסו כל אחד אל גופו ואל המאמץ הנדרש. חוץ מכמה שזה לא נחשב מאמץ עבורם. אני רוכב אופני גרבל בעלי צמיגים רחבים יחסית ועמידות יחסית לתקרים. כך שיכלתי לרכב על השוליים בלי לחשוש. האופניים העדינים של רוכבי הכביש צריכים שישאו אותם על כפיים כאשר הכביש נגמר ומגיעים אל מגרש חניה לא סלול. להערכתי, ניתן לרכב יופי על כביש עם שלדה של אופני הרים, צמיגים צרים יותר ובפרט, עם כידון של אופני כביש, כי בסופו של דבר, העבודה מול הרוח היא עיקר המאמץ.

רכיבת כביש כמו שרכיבת כביש צריכה להיות

ידעתי שרכיבה בקבוצה מאוד מקלה, אבל לא הערכתי עד כמה. מדי פעם, "לקחתי טרמפ" עם אחת מקבוצות הרכיבה, ונהניתי מהקלה מאוד משמעותית ברכיבה. בחרתי לפתוח את הרכיבה בחוד, כך שכל הזמן נעקפתי על ידי רוכבים מהירים יותר. בסופו של דבר, המהירות שלי היתה ממוצעת. לא מהמהירים ולא מהאיטים. אני משער, שאילו הייתי בוחר לרכב במאסף, הרכיבה היתה קלה משמעותית. מבדיקות הרכיבה בסטראווה, ראיתי שהרוכביים האיטיים נעו במהירות של 20 קמ"ש לערך. שכמו כל דבר אחר שנכתב בדברי ההסבר למסע היה מאוד מדוייק. כך שמי שרוצה, יכול לרכב 20 קמ"ש את כל המסלול. אומנם בהפסקות קצרות קמעה, אבל להערכתי במאמץ פחות משמעותית.

היה יפה לראות כיצד רוכבים משתפים פעולה ועוזרים אחד לשני. במקרה של תקלה אצל אחד מחברי הקבוצה, כולם עוצרים. כאשר קשה, אנשים מעודדים, ולעיתים, המאמנים דוחפים פיזית את המתקשים. ישנם אתלטים ברמה מאוד גבוהה, שעשו את המסלול כאילו שזה טיול רגוע בהליכה. כך שיש לי לאן לשאוף, וטוב שכך. בין הרוכבים היו נערים ונערות, גברים ונשים בכל הגילאים ובכל הנפחים, כאשר המבוגר ביותר הוא בן 78, ועשה את המסלול המלא.

רוב המסלול הינו גבעות נמוכות, במגמת עליה שאינה ממש מורגשת. לקראת הסוף, יש כמה עליות שקצת הכבידו. לא הקפדתי מספיק על מלחים והייתי צריך לכבד את הירכים בכמה אגרופים הגונים כדי לשחרר אותן. יש לחץ פסיכולוגי נכבד להמשיך לרכב עוד ועוד, ולא להתפדח לעמוד בצד בזמן שכולם עוקפים אותך. למרות ששרפתי סדר גודל של 3000 קלוריות, צרכתי בעיקר מלחים ולא הרגשתי נפילות כוח.

שבילי הרוכבים הולך ומתארך

תוך כדי רכיבה, שמעתי רוכבים מדברים על הפעמים הקודמות. פעמים בהם היתה רוח פנים חמה, או גשם. כך שהיינו ברי מזל לרכב במזג אוויר כה מושלם, ויש אמרו שאפילו היתה רוח גב (בשטח, אפשר לראות בקלות לפי תנועת העלים),

התחנות שובצו כל 35 קילומטרים לערך. כללו בננות, צימוקים, מים, נוזלים איזוטונים, לחם, ממרחים, תמרים. ובאחת התחנות הבחנתי גם בצמיגים, פנימיות וחלפים נוספים. היה רכב תיקונים שלא יצא לי לבחון מקרוב. רוב הרוכבים בוחרים לשבת, אני מעדיף להמשיך לנוע כל הזמן. רוכבי הכביש עם נעליהם הקשיחות משובצות הקליטים והריפוד בעכוז הזכירו לי קצת תרנגולות מסורבלות המנקרות להנאתן בדוכני המזון. עד שחזרו למרחב המחיה שלהן, הכביש, בו הרגישו כמו דגים במים.

הסיום היה נחמד במיוחד. היו מקלחות מוכנות, ובעיקר, ארוחה מופלאה שהוכנה על ידי ערן זינו וצחי בוקששתר והצדיקה את מעמדם כמסעדנים מהמעלה הראשונה. הכל היה טעים ובטוב טעם, ובכמויות שכאלו, זה ממש לא פשוט.

בדרך חזרה הספקתי להציץ על נקודות העצירה ולהבחין שהמארגנים דאגו לנקות את המקום עד לבדל האחרון. אכן, אירגון ברמה הגבוהה ביותר.

נוף המדבר הנפלא, חלף מבלי להשאיר חותם

ובכל זאת, כמה הערות:

אני לא אוהב שאנשים עובדים בשבת. לדעתי, השבת נועדה למשפחה. סגירת הכבישים, מאלצת את השוטרים לעבוד בשבת. אבל זה בקטנה. לשמוע רוכבים מתפארים במחירי האופניים שלהם, לעומת השכר שהשוטרים מקבלים, זה קצת כמו לירוק לבאר ממנה שותים.

למרות שהיו מקלחות סגורות, היו רוכבים שלא יכלו להתאפק מלפנק את הצופים במראה עכוזיהם מחוץ למקלחות. הגעתם לכפר נוער. בסיטואציה אחרת, הייתם נעצרים על התערטלות, ובצדק.

אני חושב שמסע בית השנטי היה יכול להיות מגניב באותה מידה, אילו היה נערך עבור רוכבי שטח. ניתן לרכב למרחקים כאלו בשטח, בשבילים המקסימים שיש לנו בארץ. בשטח, זו לא היתה טיסה במהירות נמוכה, מנותקים מהסביבה, אלא מסע בין מושבים ושדות, בני אדם, נופים וריחות. עשיתי את זה בעבר, קיוותי לחוות את המדבר, אבל מהכביש, החוויה מרוכזת פנימה. בשטח, זה הרבה יותר פאן בעיני. כשאני נוסע ברכב בסביבת מסלול שעשיתי בשטח, אני מכיר ומזהה כל מקום. ואילו הפעם, באוטובוס חזרה, בהייתי בנוף כאילו זו כמעט הפעם הראשונה.

בית השנטי עוזר ל-2500 בני נוער בשנה. 2500 צעירים שהגורל התאכזר אליהם. שאין להם מיטה חמה, צעצועים, מחשב ומישהו שיעזור להם בשיעורי הבית. זה מספר מבהיל בעיני, וטוב שיש מי שלוקח אחריות ומנסה לעזור להם כדי שיוכלו להשתלב בחברה בהצלחה. אבל עצם העובדה שיש כל כך הרבה ילדים שרשויות הרווחה לא מסוגלות לעזור להם, היא בעיני הבעיה האמיתית.

שמעתי פעם, שהיהדות מגדירה 4 רמות של מתן צדקה. הגבוהה ביותר, בה הנותן אינו יודע למי נתן והמקבל אינו יודע ממי מקבל. לאחריה, שהמקבל יודע, אילו הנותן אינו יודע, וכך המקבל יודע שאין לו ממי להתבייש והנותן לא יודע על להתנשא. אחריה, שהמקבל לא יודע, והנותן יודע. כך שהמקבל לא יודע ממי להתבייש, ואילו האחרונה, שהמקבל יודע והנותן יודע. בית השנטי בחרה לתת לילדים להודות לרוכבים. מרגש, אבל אולי אפשר בלי.

גלריית התמונות

דף האירוע, בשביל השנטי 2017 כולל תמונות


 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *