במערב אין כל חדש – אריך מריה רמרק

 

אני אוהב ספרים. אני אוהב לראות אותם ולקרוא בהם. ישנם ספרים, שמוטב להם שישארו בצורתם הגשמית, ולא יעברו אל הדיגטלי. שילוו אותנו על המדף, יתפסו אבק, ויזכירו לנו, שהם קיימים, ושצריך לקרוא בהם.

כזה הוא "במערב אין כל חדש". (שני הפרקים הראשונים בתרגום החדש)

איני זוכר כמה פעמים קראתי בו. לפחות 4 פעמים. שוב ושוב. בהפרש של כמה שנים. אין זה סרט שאפשר לצפות בו יום אחרי יום. הוא מצריך זמן להיטמע, להיספג. להבין את משמעותו, לתת לו להשפיע.

"במערב אין כל חדש" מתרחש בחזית המערבית של גרמניה, במלחמת העולם הראשונה. הרומן כתוב בגוף ראשון יחיד ולמרות שמדובר על צבא גרמניה, הרי רמרק היה יהודי. וספריו נאסרו ונשרפו על ידי היטלר, שלחם גם הוא באותה המלחמה.

אני קורא במהדורה שהודפסה ב- 1982, ותורגמה באופן נפלא על ידי צבי ארד. בשפה ברורה, פשוט ונקייה. מתאימה במקצבה בפרטי פרטים אל התחושה. עברית קולחת, ברורה וזכה. מלאכה יפיפייה.

הקדמה:

"אין ספר זה מבקש להיות כתב אישום או וידוי.
עליו לספר על דור שנהרס במלחמה –
גם אם נחלץ מפגזיה"

אין דומה ספר לסרט, שסרט הוא צפיה, ואילו סרט הוא השתתפות, התכנסות. שכחתי. שכחתי עד כמה. אז, כשקראתי, לפני עשורים רבים, לא הבנתי. הדברים נקראו, אבל לא הובנו.

ואין זה אומר שאז הוא לא הרטיט, ולא שינה, ולא פצע. אבל כיום, אחרי עשורים כה רבים, אל התוגה מצטרפת פליאה גדולה, על יכולת ההבחנה. על אותם פרטים קטנים, כמו למשל, חיילים וותיקים המדברים בחרוזים. והנה, אני קורא את עצמי, מדבר, ואת חברי ואנחנו שם, כמו מלפני 100 שנה. שום דבר לא השתנה. והוא מדבר על השריטה, ועל האימה, ועל החיות ועל החייתיות. ועל ההומור השחור, והצורך לזעוק כל הזמן, לזעזע, לא לשתוק. ועל הטירוף הזה, שנטמע בך, גם אם כל מה שחווית זו רק נשיפה קפואה קטנה של מלחמה.

רובכם אינכם יודעים מה זו מלחמה.  וטוב שכך. אבל חובה על כל אחד, ללמוד להכיר אותה. לדעת מה עובר על האחרים, שבשמכם נשלחו אליה, וחזרו אחרים. ואתם אפילו לא יודעים כמה הכל השתנה.

בפרק הראשון, יש קצת שמחה. כי רק מחצית מהפלוגה חזרה. וכך, הטבח המרושע, נאלץ לתת לכל אחד מנה כפולה. והם אוכלים, ושבעים, שבעים וחמישה. ועוד שבעים וחמישה, קבורים או מפוזרים בחלקים בין מכתשי הפגזים והחפירה.

זה מסע בין חזית לבין רגיעה, בין מוות לבין חיים. זה מסע אל תוך תודעה, והתחברות אל נפש ההולכת ומתפרקת בהתמדה. ההקדמה מקפלת בה את כל העלילה, כי אין זה רק אחד. זהו דור שלם. אין מחפשים כאן אשמה, כי האשמה חסרת טעם, היא לא תתקן את המעוות. רק המודעות, יכולה להקל על ייסורי הנפגעים. זה תפקידו של הספר, וזה מה שאני מנסה לעשות כשאני כותב עליו.

זה ספר שנפתח הכי נורא שאפשר, ועם כל עמוד, הופך אפל ונורא ושחור יותר ויותר. זה ספר חובה,לא רק בגלל הסלידה מהמלחמה, אלא בגלל היכולת לציירה כך. קראתי עוד הרבה ספרי מלחמה, ומכולם, הוא הנורא ביותר, אך גם המדוייק, השקול, היפה והאצילי. זהו רומן שבו מוות וחיים מצויירים במילים זהירות. זה ספר שדן בזכרון, ובאדמה, ובריחות, וביד המקרה, בחברות, באהבה, בתשוקה, בטבע ובמוות, המון המון מוות.

זה רומן שמכסה הכל, את החזית, את העורף, את השבויים, הפצועים, הפוליטיקה, האחווה והרוע של המדינה הבוחרת במלחמה. אך בעיקר, זה רומן רדוף טוב לב ואנושיות הכתוב פיוט. זה רומן יפהפה, שאי אפשר להניח לרגע מהיד וברגע ששקעת לתוכו, הוא ישקע בך. זה ספר חובה, משום זה עדיין כאן, סביבנו, וצריך לקרוא אותו, כדי לסלוד באמת מהמלחמה זה רומן שבלעדיו, אי אפשר להבין את מדינת ישראל ובעיקר הוא מניע את הרצון לשנות כי המצב יותר מדי נורא.