על בני אדם וחיות אחרות

ה- hlc היא תחרות באקפיקנג, משמע, זו התארגנות ספונטנית של כמה חברה שעושים תחרות מהחרמון ועד לאילת. כל אחד נושא על עצמו את כל האספקה שהוא צריך הכל על האופניים, לא רוכבים על כבישים. אסור לקבל תמיכה חיצונית, וצריך לישון לפחות מחצית מהלילות בחוץ.

המסלול נרשם על קובץ שטוענים למכשיר gps, כולם נפגשים ב- 20 באפריל ב-7 בבוקר במג'דל שמס, ומתחילים לרכב. לכל רוכב יש מכשיר איכון לוייני המשדר את הנתונים לשופטים. כמה עשרות יוצאים, הרבה פחות מגיעים לאילת. (יש גם מסלול קצר לירושלים, אני בחרתי בארוך).

קיימות עוד תחריות כאלו בעולם, חלקן ארוכות וקשות יותר. אבל זה בישראל, וזה מגוון להפליא. אז לקחתי חופש מהעבודה,

אני מתכונן כבר בערך שנתיים.

המרחק הוא 1400 קילומטר. החלפתי באופני הזנב הקשיח שלי 29" את כל הרכיבים, לעמידים ביותר (לאו דווקא היקרים ביותר).הרכבתי צמיגים חדשים (מאותו דגם שאני מכיר), ברוחב של 2.05 אינצ'. לטובת עבירות בבוץ. אני רוכב בלחץ אוויר גבוה של 40PSI בגלל המשקל וכדי לאפשר רזרבות אוויר במקרה של דליפה. על הכידון אני מרכיב aero bar עליהם אני מחזק ציוד. בדקתי את ההתקן עם מעל 2 קילו, ל-20 קילומטרים מטלטלים בשטח, וזה נראה עמיד. האופניים מגיבים אחרות, מזכיר קצת נגמ"ש על 2 גלגלים.

בשבועיים האחרונים, רכבתי לפחות 20 קילומטר ביום. 45 דקות בבוקר ו-45 דקות בערב.

אני מתכנן לרכב הכי. הכי לאט שאני יכול. המטרה היא לשרוד. אפשר לרכב יום או שלושה ימים במאמץ אבל אחרי זה כבר הגוף קורס. עצם השהייה בחוץ, גם בתנאים אידאלים מאוד מעמיסה על הגוף. אבל התנאים לא יהיו אידאלים. בלי מיטה מפנקת בלילה, בלי מקלחת ובלי ארוחות מסודרות.

אם אספיק 100 קילומטר ביום, במשך שבועיים. אהיה מרוצה. אני מקווה לעשות 140 קילומטרים ביום. שזה בערך 14 שעות רכיבה במהירות של לפחות 10 קמ"ש. התאמנתי לעלות את הר הזבל בהוד השרון בלי להעלות דופק.

במהלך כל יום וודאיתי שהדופק חוזר לרמה נורמלית.

הרעיון הוא לנסות לאמן את כושר ההתאוששות של מערכת האנרגיה בגוף. כושר מוגדר כמהירות ההתאוששות ממאמץ. זו בין השאר, היכולת של הדם והשרירים לאגור מזון ולשחרר אותו. לשפר את המהירות שבה השרירים והרקמות בגוף מאוששים את עצמם. (לב, ריאות, מערכת העיכול וכו').

האימון היומי הוא  הרכיבה לעבודה, מהוד השרון לפתח תקווה וחזרה. אתמול בערב עקף אותי מישהו, על אופני 26" נתתי לו לחלוף על פני, הייתי גמור, הייתי גאה שלא נסחפתי לתחרות. היום בבוקר, עשיתי סיבוב קצת יותר ארוך כדי לעגל את הקילומטרז השבועי ל- 100, ופגשתי אותו שוב אז החלטתי להראות לו מהיכן משתין הדג, משלה את עצמי שאני חזק על הבוקר. נשברתי אחרי 3 קילומטרים (לא אכלתי מספיק ארוחת בוקר, בטח הוא רוכב רק יומיים בשבוע וכו' וכו' המון תירוצים סיפרתי לעצמי). הגוף שלי חלש. כל המאגרים התרוקנו, אבל אני מרוצה. כי במהלך השבועיים האחרונים נחתי רק יום אחד. ואני מרגיש שהגוף מתאושש מהר. אני כל הזמן מנסה לדמיין את עצמי יוצא לרכב שוב.

חנוך רדליך (אלוף ה- hlc הבלתי מעורער) ממליץ לרכב קצת פחות מיכולת הרכיבה הנוחה. פחות מהר ממה שנוח. לא להתנשף. לכן, באימונים, אני עובד קצת יותר קשה. ואני מושך לפעמים יותר חזק. באימון אינטסיבי הגעתי לרכיבה מהוד השרון לתל-אביב, בשבילים, ב- 23 קמ"ש (14 קילומטרים) אבל אני כבר לא מתאמן להשגת יעדי מהירות מירביים, אלא להגביר את מהירות השיוט הנינוחה, והיא כיום סביב ה- 17 קמ"ש. מחקרים מצביעים שהתפתחות הכושר המיטבית נעשית כש-80% מהזמן רוכבים מתחת לסף האירובי. לצערי, אני דוחף את עצמי כל הזמן חזק מזה. בתחרות, יהיה מכשיר מדידה ואני אדבק בו,

בעבר, רכבתי מעל 100 קילומטר ביום. רכיבה של 100 קמ"ש היא לא רכיבה ארוכה עבורי. אבל רכיבה של יום אחד היא מאמצת, כי לרוב יש לוחות זמנים, אז נאלצתי לרכב גם כשהיה חם וקשה. ב- hlc אנסה להימנע מזה.

רכשתי נעלי רכיבה נוחות מאוד להליכה. (shimano). הנעליים הקודמות היו מאוד ממוגנות, אבל כבדות ולא נושמות. אלו נוחות כמו נעלי ריצה.

לפני 3 חודשים עברתי לתזונת פליאו. השינוי העיקרי עבורי: בלי דגנים, בצקים ומאפים. בדיקות הדם השתפרו פלאים, והירידה בשומן בדם מאוד שיפרה את הכושר שלי. אני מקווה לעצור במסעדות דרכים ולאכול אוכל מבוסס על בשר, אורז ותפוחי אדמה, ירקות ופירות. אבל לא כריכים ולא חטיפים תעשייתים.

אני מקווה להספיק לבצע רכיבה אחת לחיפה בליל הסדר, עם כל הציוד, אבל יש מצב שאסתפק בבידקה למרחקים קצרים יותר. את השבוע לפני התחרות אני מתכוון להעביר במנוחה משפחתית.

ראיתי כל סרטון הנוגע ל- hlc, קצר או ארוך ככול שיהיה. וכל סרטון של חנוך רדליך, ושמעתי גם את כל פודקאסט בהשתתפתו וכל מי שדיבר על הנושא ברשת. הכל בעיני מעניין (יש סידרת סרטונים מקסימה של שביל ישראל באופניים).

אני מאוד מחכה לאירוע. כל ההכנות הן עבורי כיף גדול. ההכנה הנפשית לאתגר, ההרפתקאה. יש אנשים המטפסים על הרים גבוהים, ויש כאלו שחוצים נהרות. אבל לרוב זה במסגרת מפוקחת, מאורגנת. מישהו דואג שדברים יתרחשו. וכאן, זה כמו שעשו את זה פעם. שאנשים היו לוקחים איתם דברים והולכים להסתובב במקומות בלתי מוכרים.

עדכון: 09.04: החלטתי לבדוק את הציוד ברכיבה לחיפה. אחרי שהעמסתי את כל מה שחשבתי שאני צריך, בדקתי את משקל האופניים והם הגיעו ל-21 קילו מפחידים. החלטתי לוותר על שק השינה העמיד לקור ולקחת אחד קליל יותר. מקסימום, נישן עם שמיכת הצלה שרכשתי (מעין שקית נליון מבודדת אלומניום עמידה לקור). הפחתתי משמעותית את הבגדים שאני מתכוון לקחת ולמצוא מנעול יותר קל.

רשימת ציוד: (אשמח להערות)

ביטוח רכיבה.

2 חולצות ארוכות. (אחת עלי)

בנדנה לראש ואחת לצוואר.

כדורי אקמול, כדורי מלח, מגנזיום ומולטי ויטאמינים.

חומר דוחה יתושים, אלכוהול.

פונגימון ומשחה נגד שפשפות.

דאודרנט

סבון, מברשת שינים ו- גליל נייר טואלט.

אזיקונים.

כלי תיקון לאופנים ולגלגלים, משאבה.

שק שינה ומזרון מתנפח.

2 זוגות גרביים, 2 זוגות תחתונים.

מעיל רכיבה.

אילתור לנשיאה של 4 בקבוקי מים 1.5. ליטר, שני בקבוקי מים בשילדה ועוד אחד על הכידון.

משקפי שמש

2 סוללות גיבוי לטלפון. (מקווה גם טלפון נוסף).

3 פנסים. (כל אחד שלושה דולר :) ופנס ראש.

מכשיר gps וסוללות.

רשימת מרחקים לנקודת העצירה הבאה.

האתר זה נפרץ. ונפרץ בכבוד. לא הושחת יותר מדי. מאחר שאני משועשע, אני משאיר את הפוסט כפי שהושאר על ידי הפורצים. מקווה שאוכל להגן עליו הפעם טוב יותר :).

היתה לי תחושה שיפרצו. יש לי ניטור די פסיכי על היקף השימוש באתר, ובתקופה האחרונה היתה פעילות די ערה במערכת. איך שהוא, חשבתי על זה, בפרט כאשר קראתי מאמר על הקשחה של wordpress בהקשר של מערכות ה- xmlrpc שמאפשרת כתיבה של פוסטים מרחוק.

הבחור שפרץ, השאיר את ההודעה הרצ"ב, שבסופו של דבר, מה לעשות, אני נוטה להסכים איתה. הקשחתי קצת את המערכת, וכתבתי לבחור מייל בכתובת שהשאיר. מכאן לשם, הוא התנצל וזכה להבטחה שאם אי פעם יתגלגל לארץ, אשמח להראות לו אותה קצת.

My site was hacked, and hacked with respect. Since I really like those actions, I will keep a copy of the hacked paged and hopefully will protect the system better.

HaCkeD by MuhmadEmad

מי לא אוהב במבה? אני משער שבעיקר אנשים שאלרגים לבוטנים. החטיף השמנוני הזה הפך להיות מזוהה עם הישראליות אולי כמו פלאפל, אם לא יותר. זה שלנו, זה צהוב, זה נימוח בפה ואפשר לאכול מזה עוד ועוד. הילדים אוהבים את זה, ההורים אוהבים שהילדים אוהבים את זה, ואוסם מאושרים שכולם קונים את זה.

אבל ממה עשויה במבה? בישראל, כמו בישראל, זה לא לגמרי ברור. על האריזה, כתוב, 50 אחוז לפחות בוטנים. אבל מה כל השאר?

בתאבון!

בשבת, יצאתי בשש בבוקר מהוד השרון, והגעתי לבאר שבע בשבע וחצי בערב. 150 קילומטרים מבלי לעלות על כביש ראשי.

חזרתי למרכז, למחרת, עם המשפחה. ברכב :)

יום אחרי הרכיבה, יצאתי לסיור קליל, רק לראות האם באמת שום דבר לא נפגע. המצב של הגוף אחרי שנת לילה היה משביע רצון. השרירים היו עדיין חלשים, אבל עדיין יכולתי לייצר הספק ולפתח רכיבה.

אחרי 40 דקות רכיבה, הגוף נכנס למצב בו כל עוד תמשיך לספק לו מזון, הוא יספק עבודה. בקצב הנכון, אפשר להגיע למצב בו היקף החמצן, המזון והמינרלים המגיעים אל כל האיברים בגוף, הוא יציב. וכך גם היקף חומרי הפסולת הנפלטים ומטופלים על ידי מערכות הגוף.

הסוף הוא תמיד קשה, כי לא היה קשה, אפשר היה להמשיך עוד. מתי שהוא, אחרי 10 שעות רכיבה, ו-100 קילומטר בשדות, אמרתי לעצמי שנמאס לי כבר קצת. הרכיבה היא לא הבעיה. הצורך לתמוך בה, מתיש. כל הזמן לאכול. אי אפשר לרכב בשקט, צריך לאכול בערך כל חצי שעה. כל הזמן לשתות, כל רבע שעה לערך. מדי פעם, לעשות מתיחות מדי פעם וכל שעה וחצי, למצוא מקום למלא מים.

הפעם חשבתי שהייתי חכם, והכנתי לי 5 פיתות עם טחינה ומטבוחה. שמשום מה, פיתחתי תוך שעה סלידה עזה אליהם. כך שזרקתי את הכל לפח. בביסלי ותפוציפס הם מזונת שבזמן רכיבה מספקים לי את כמויות המלח הנדרשות וגם שומנים (מעבר לרכיבה, אני לא צורך את הדברים הללו). מעבדים בערך ליטר מים וגרם מלח בשעה רכיבה. דגני בוקר (צ'יריוס) משמשים אותי כדלק פחממתי. עצרתי פעמיים בתחנות דלק לצורך כריך ומשקה מתוק. המספקים אנרגיה בערך לשעתיים רכיבה, כך שאחרי עצירה שכזו אני יכול לרכב לי בלי כל הזמן לחשב מרחקים.

פעם הבאה נראה לי לנסות פיתות עם נוטלה.

כושר מוגדר כיכולת להתאושש ממאמץ. אבל יש המון סוגים של מאמץ. אני מתעניין במאמץ הממושך. כיצד הגוף מגיב כאשר נדרשת פעילות מואמצת יום אחרי יום אחרי יום. האימון שלי, כולל רכיבה של 40 קילומטר ליום. כאשר היעד הוא להיות מסוגל לעשות את זה 5 ימים בשבוע. הרבה יותר קשה לרכב פעמיים 20 קילומטר, מאשר פעם אחת 50. לדעתי, הסיבה שיש מאמץ מיוחד המושקע בהגעה ליכולת עבודה. כך שרכיבה כזו מאפשרת להגיע לכושר גבוהה יחסית מהר.

מי שלא רוצה להעמיס על הגוף יותר מדי, רכיבה של יום כן יום לא, היא אידאלית.

ישנם הרבה אנשים שלא רוכבים לעבודה באופניים, כי אין להם מקלחות. ניתן לפתור את הסוגיה העדינה אם מתקלחים לפני הרכיבה. ריח הזיעה, לא תלוי בכמה מזיעים, אלא מתי מתקלחים. אפשר להחליף בשירותים לבגדי עבודה, קצת דאודורנט.

אני לא חושב שיש הרבה סוגי ספורט המאפשרים בכזו קלות לוגיסטית לבצע מאמץ כל כך ארוך. אחרי 4 וחצי שעות רכיבה, אני מפסיק להרגיש כאב. בכלל. אני מודע לכאב, אבל הוא לא מונע ממני להמשיך לתפקד. המאמץ העיקרי, הוא לשמר את הריכוז תוך כדי ריחוף על שבילי האפר.

שאלו אותי האם אני מפחד. האמת, כן. בעיקר כאשר אני מגיע לעיר וכל מיני מכוניות מנסות להרוג אותי. דווקא בשדות רגוע. היו מקרים שבהם עברתי את מירווחי הביטחון שלי ובדיעבד הבנתי שזה היה מפחיד.

הפעם, בחרתי לרכב בנתיב מערבית לכביש שש. מהוד השרון רכבתי לבן שמן, עברתי את כביש מס' 1, ואז משכתי לכיוון מערב, כדי לנוע באיזורים מישוריים יותר. כי בגבעות, התנועה הגרועה ביותר לאופניים היא לצד מסילות ברזל או כבישים. הכבישים ומסילות הברזל מתעלמים מהטופגרפיה של הגבעה. לעומתם, שבילים של בעלי חיים ובני אדם לא ממונעים, ינסו לשמור על קו גובה אחיד. הדרך אומנם ארוכה יותר, אבל מהירה יותר ונוחה יותר. הבעיה, שבין מסילת הברזל לכבישי הדרום, נשארו מעט מאוד גבעות לתמרן ביניהן.

היה יום מקסים, לא חם מדי, ולא קר מדי. יום אחד בישראל, כמו שבוע מהנה בחו"ל.

אחד הדברים המאפיינים את ספורט הרכיבה, היא השהות הארוכה בחוץ, ובהרבה מקרים, בטבע. קצת לפני החורף, החלטתי לבדוק כמה מקומות שסיקרנו אותי, בפרט, כיצד אני יכול לחצות את מחלף קאסם מדרום לצפון, בצד המזרחי שלו. (בצד המערבי, יש שביל נוח עד לאיזור פארק אפק – מקורות הירקון)

מצאתי תעלת ניקוז מתחת למחלף, והתחלתי לרכב בה. זו תעלה מענינית מאחר שאי אפשר להבחין מהצד השני. הבחנתי שיש סימני צמיגים, אז הנחתי שהכל בסדר.

לקראת הסוף, כשאני ממש קרוב, כל הקרקעית היתה מכוסה מים. המשכתי אט אט לרכב כשאני נשען על הקיר, עד שהגעתי למצב בו איני יכול להמשיך הלאה (עמוק מדי) ואיני יכול לחזור לאחור. קיללתי את עצמי והכנסתי את שתי רגלי אל מים השטפונות הקפואים. בחוץ, פחות מ-15 מעלות ואני במרחק של 10 קילומטרים מהבית. המצב היה הרבה יותר טוב, אילו הייתי מצוייד בגרביים עמידות למים.

מאחר שלא הבאתי גרביים יבשים (שלא היו עוזרים במילא במקרה של נעליים ספוגות מיים) עמדו בפני 2 אפשרויות. לרכב הביתה, או להתקשר לחילוץ. בחרתי ברכיבה.

אחרי 5 קילומטרים, עצרתי, סחטתי את הגרביים וניסיתי להחזיר תחושה לרגליים. אילו הייתה לי שקית נליון, הייתי עוטף את הגרביים כדי להפחית את האידוי. לא בטוח שזה היה משנה.

חצי שעה אחרי זה כשהגעתי הביתה, לא היתה לי תחושה ברגליים. נכנסתי לאמבטיה והפעלתי מים קרים. במקרה של איברים קפואים, מים חמים עלולים לגרום לנימי הדם להתפוצץ. למרות הקור, יש להשרות את המקום במים חמימים, לא חמים. נכנסתי אל תוך אמבטיה של מים חמים, אבל את הגרליים שמרתי בחוץ. אפילו אחרי דקות ארוכות, כל טיפה חמימה הרגישה רותחת על הרגל. אבל כל עוד הגוף שומר על החום, הסיכוי לחלות הוא נמוך. לכן, גם במהלך הרכיבה כמעט לא עצרתי ורכבתי חזק כדי לשמור על הגוף בעומס ובעיקר – חם.

אבל גם לא בוחרים לבצע טבילה במים קפואים ביום קר, הקור עלול להוות מטרד לא פשוט. החשיבות הגבוהה ביותר היא לשמור על החזה חם. אם החזה קר בזמן רכיבה, תעצרו. זה מצב שעלול להתדרדר לדלקת ריאות. ריאות ולב חמים, יספקו חום לשאר הגוף. הרגליים והידיים כוללים בעיקר שרירים, שמפיקים בעצמם הרבה אנרגיה ועל כן מתמודדים טוב יותר עם הקור. כשהגוף חם, גם האצבעות יתחממו.

מתחת ל-15 מעלות, אני עושה שימוש במעיל רכיבה, מתחת ל-6 מעלות, אני מוסיף שכבות בידוד על החזה. כשהחזה חם, שאר הגוף יכול להתמודד עם הקור יותר בקלות. גם ב-6 מעלות, אני רוכב במכנסיים קצרים.

עוד איבר רגיש לקור, הוא הראש. כובע צמר מתחת לקסדה יכול לעשות פלאים לאיכות הרכיבה. כשהראש מתקרר, יכולות הריכוז נפגעת, ויש מצב למיגרנות ולכאבי ראש.

הסכנה הגדולה ביותר היא משילוב של קור ורטיבות. פעם, כאשר נתפסתי בשדות בלי ציוד הגנה מפני הגשם, הפתרון הפשוט והיעיל היה לרכב בלי חולצה. אם לא קר מדי, גוף חם יכול להתמודד עם המים ואפילו לעשות בהם שימוש כשכבת בידוד מפני הקור. ואילו בגדים גורמים לאידוי ועל כן להתקררות.

יחד עם זה, אם יודעים כיצד ולומדים לזהות את השבילים הנוכנים ומצויידים בציוד הנכון (ערדליים, כפפות, מעיל, חם וציוד להחלפה – כל מיני דברים שאני לא ממש מקפיד להצטייד בהם), גם בחורף, אין סיבה לוותר על רכיבה.

• גילוי נאות: אני לא בעל הכשרה רפואית בספורט או רפואה, כל הנכתב מניסיוני בלבד.

איזה כיף, יום הכיפורים, אפשר לצאת לרכב בחוץ. אפשר לרכב כמעט בשלווה על הכביש. מאחר שאני מחכה ליום הזה בערך שנה, הפעם אירגנתי לעצמי 2 גלגלים של אופני כביש.

רציתי באמת אופני כביש, אבל יש לי קצת הסתייגויות. אני לא אוהב את הצמיגים הפסיכים, מרגישים כל אבן. אני לא אוהב את הכסא, הוא כואב. אני מאוד אוהב את הגלגלים ובעיקר, אני לא ממש רואה איך אוכל להשתמש בהם. אז לקחתי את הגלגלים הישנים של האופניים ושמתי עליהם צמיגי כביש, עם פנימית.

האופניים החדשים נמוכים יותר, משמעותית,  והם מרגישים קטנים יותר, קצת כמו אופנוע כביש מתון. מהודקים יותר. את המזלג, אני נועל, ואני לא מרגיש שום עיוותים בזמן הרכיבה. נוח לשלוט בהם, הם מדוייקים, התגובה של הפדלים מידיית יותר. זה מרגיש אופניים אחרים. יש לי בלמי דיסק, שאני אוהב ורגיל אליהם, וקדימה, אל הכבישים.

לקחתי אותם היום לסיבוב, 25 קילומטרים לערך, מרעננה, לצומת סגולה, חזרה דרך כביש 5 אל צומת ירקון, משם על כביש 40 ומטפס את העליה של כביש 531 עד רעננה.

מול רוח נגדית, עדיף שהאופניים יהיו נמוכים כמה שיותר. אבל יחד עם זה, הבעיה העיקרית מול הרוח זה אני. מאידך, בירידות, אני יכול לשמור על פרופיל נמוך, והאופניים מתדרדרים להם יופי הרבה מעבר ל-30 קמ"ש. הייתי שמח לכידון עם אפשרות נמוכה יותר, אבל זה הרבה כאב ראש.

בעליות, המשקל בא לידי ביטוי, הם שוקלים 14 קילו, שזה לא קל, אבל אני גם לא בונה על רכיבה בעליות (לא שיש כאלו ממש בסביבה), אלא יותר להרגיש את החוויה של רכיבת כביש.

זו הפעם השניה שאני רוכב את המסלול, בדיוק לפני שנה, רכבתי אותו עם הצמיגים הישנים, וחשבתי שיהיה מעניין להשוות. כי האופניים הרגישו הרבה יותר קלות, והתגלגלו מהר יותר למהירויות גבוהות יותר.

הזמנים כמעט זהים :), בהפרש של 2 שניות בלבד, על 11 דקות רכיבה מאומצת. אני זוכר שהתאמצתי לפני שנה, וגם השנה עבדתי קשה. אבל שנה שעברה, זה היה בלילה, והיה קר. ולי היה חם. והשנה גם היתה רוח נגדית.

לצמיד אופני הרים 29" זנב קשיח עם מזלג קדמי סביר (בולם אוויר) וצמיגים של כביש, מאפשר להנות מחווית רכיבת הכביש, או לפחות רכיבה יותר כבישית במחיר מאוד צנוע. לצערי, אני לא אוהב לרכב על כבישי ישראל, אבל מאוד רציתי להרגיש את החווית של רכיבת כביש, ואני יכול להגיד שאני מבין את הקסם של הרכיבה הזו, והכיף של לגמוע מרחקים כל כך מהר,

נתראה עם רכיבת הכביש עוד שנה.

פגשתי את ג'ק במקרה. חיפשתי משהו אחר, הרפתקאה. רובים, חלליות. קשה למצוא הרפתקאות ראויות. חרשתי את מדף הספרים ברחבי האמזון, היו ספרים שסיימתי. היו מעטים שחיפשתי לקרוא שוב מאותו הסופר.

ג'ק לא קיים. ז"א, לפחות, הרשויות לא יודעות על קיומו. הוא חי מתחת לרדאר, אין לו מספר ביטוח לאומי, הוא לא משלם מס, אין לו דרכון, או חשבון בנק. הוא גר בארצו שלו. הוא מתפרנס כתקן, הוא מתקן דברים. לא מכשירי חשמל ביתיים (כמו שאבא שלו חושב) אלא בעיות. אם למשל, ילד נעלם, או מאיימים עליך, או סוחטים אותך. ועלה הצורך לתקן את הבעיה. הוא יעשה את זה.

עיניו חומות, גובהו ממוצע, מבנה גופו רגיל, שערו חום. הוא משקיע הרבה מחשבה  כדי שאף אחד לא יזכור אותו. הוא מתפוגג בנוף האנושי סביבנו.  אלא אם במקרה אתה מספיק מנוסה כדי לזהות אנשים לפי האופן שבו הם נעים. ואז תבחין שהוא נע כמו חתול גדול. הוא לא רוצח שכיר ולא שומר ראש, הוא לא סאדיסט. ותמיד יעדיף ללמד לקח מאשר לפגוע פיזית.

לעיתים הפנים שלו משתנים, והמבט שלו הופך קר וחסר רחמים, ויש לו מראה שלא שוכחים. ואז הוא מתגלה כבעל ידע נרחב באמנויות ההרג והמלחמה. ואז, אף אחד לא רוצה להיות בדרכו.

חלק חושבים שסידרת הספרים הללו, היא סידרת ספרי אימה. ויש אימה. ויש אכזריות, ויש גם חמלה ואהבה. ג'ק לא נשוי, כי אדם לא קיים, לא יכול להתחתן. אבל הוא חי עם אישה, והוא משמש כאב מסור ואוהב לילדה לא שלו.

חלק חושבים שאלו הם ספרי פנטזיה, ואכן, הדברים הקורים שם יכולים להיתפס כסוראיליסטים. אבל זו רק התפאורה.

פול וילסון, כתב מעל 20 רומנים המלווים את חייו של ג'ק. לצערי, אף אחד מהם לא תורגם לעברית. הם כתובים בשפה קולחת ועשירה כך שקל לקרוא אותו בקינדל, ומקסימום משתמשים במילון הפנימי. הם תמיד מפתיעים.

בעיני, מה שבעיני מקסים בהם, הם דווקא היותם יותר מכל, רומנים בלשיים. העלילה כתובה באופן מהודק, אין סתירות, הכל מתקשר להכל, אך מעולם לא הצלחתי לנחש נכון את העלילה. שום דבר הוא כפי שהוא נראה. הכל סותר עצמו ויחד עם זה, לגמרי היגיוני ונכון. גם אם בחלק מהרומנים, העלילה איטית, זה לא משנה. כי הקריאה עצמה, היא כיפית.

ויש גם את הזווית היהודית, שמלווה את ג'ק כל הזמן. החל מהמוכר בחנות העתיקות שלימד אותו כילד כיצד לדגדג מנעולים (ונשבע "לעולם לא עוד"), ועד לחברו הטוב ביותר, יהודי מתבולל, אשר מתבל את שפתו באיידיש, וגם סוחר בנשק בלתי חוקי באופן מוסרי.

שום דבר לא כפי שהוא נראה, אבל לומדים המון ויש נקיטת עמדה לגבי כל נושא שאפשר לחשוב עליו. החל מאלימות במשפחה, תפקיד ההורים בתא המשפחתי, אהבה בין אנשים בני אותו המין, השלכות המלחמה על הלוחמים, ארכיקטורה, הנדסה, מצוקות חברתיות, בעיות סביבה ואקלים, וכלי נשק. המון המון מידע על כלי נשק, מכל הסוגים והכיוונים. והכל מדוייק עד לפרט הקטן ביותר. והכל נבחן כל הזמן מבחינה מוסרית. דברים לא סתם נעשים, יש תמיד כוונה.

בכל ספר של פול וילסון, יש לפתע סצנה, פיסקה, המכילה בתוכה כל כך הרבה יופי, חמלה, אהבת אדם וחוכמה שהיא מרעידה בי מיתר בנשמה. פיסקה אחת, שרק בשבילה שווה לקרוא את כל הספר, ואם לא קוראים את כל הספר, לפיסקה אין שום משמעות. קראתי עוד ספרים מלבד עלילותיו של ג'ק, וכל ספר שקראתי, כולל בו את אותו הר של ידע מדוייק, ירידה דקדקנית לפרטים ההופכים את הקריאה לא רק להנאה רוחנית, אלא גם לרווח אינטקטואלי.

ג'ק, כאדם העוסק בתיקון המציאות, נע כל הזמן במרחב מוסרי, בו החלטות מוסריות הן מניע רב עוצמה של העלילה. כל הדמויות, הינן עשירות ועמוקות. מגוונות, ומפתיעות. השואפים לטוב, תמיד עושים זאת בדרכם, תמיד מפתיעים. אף דמות אינה צפויה, אלא כולן אנושיות. לעיתים, הדמות של הרע (ואצל ווילסון, הרוע הוא הרוע המוחלט, כה חזק עד שעצם המחשבה עליו מעוררת חלחלה) מעוצבת בכזה דיוק, שמספיקה פיסקה אחת מפיו כדי לאפיין את הרוע שבו, לעורר צמרמרות ולהרגיש את הקור שבנשמה.

ישנם מספר יוצרים שתמיד נגעו בליבי. דוסטויבסקי, קאמי, קובריק, רה מארק, דה סאד. היכן שהוא, הם תמיד נוגעים במלחמה. אנשים שהשתתפו בקרב, שהיו חלק מהוויה של החורבן והמוות, משהו משתנה בנו. כל החברים שלי, כל האנשים שאני מצליח להתחבר אליהם, הם כאלו. וכך גם היוצרים, הסופרים, מגיעים משם.

ככול שג'ק מתבגר וככול שהוא מתקן יותר דברים, כך הדברים נעשים אפלים יותר ויותר. מפחידים, עבור האנושות. הרוע, הולך וגדל, מעניק הצצה אל גיהנום שבחיים. הזכרונות והכאב מחלחלים ויוצאים מהספר, עד שהם הופכים להיות חווית חיים גם של הקורא.

השנה, כמו בשנים עברו, החלטנו לנפוש את חופשת הקיץ בכפר הנופש עין גב. וזו הזדמנות שלי לנסות שוב לרכב לכנרת. בפעם שעברה, רכבתי בסתיו. לכן יכולתי לרכב ביום. אבל תנאי מזג האוויר הביאו אותי לרכיבת לילה. זה לא משנה באיזה כושר אתה, כאשר הטמפרטורת מטפסות מעל 30 מעלות, הרכיבה היא קשה. וקצת למעלה מזה, ממש יכולה להיות מסוכנת.

את המסלולים אני מתכנן באמצעות אתר המבוסס על openstreetmap. לרוב, התוצרים מאוד מדוייקים ומאפשרים לרכב לאורם. הפעם, ניסיתי מסלול קצת שונה, בעיקר בקטע בו אני גולש לעמק יזרעאל. בפעם שעברה, עברתי דרך רמות נפתלי, מה שדרש מאמץ לא פשוט. הפעם, מצאתי דרך נוחה יותר דרך קיבוץ דליה ומשמר העמק.

אני אוהב במיוחד את הרכיבות הארוכות מאוד. במהלך פעילות גופנית, הגוף עובר תהליכים. למשל, אחרי 40 דקות רכיבה לערך, הגוף נכנס למצב המורגש אצלי כ-"תחנת כוח". ההספק שאפשר לפתח גדל משמעותית, ואפשר לנוע עוד ועוד ועוד. עליות שנראו מפחידות, עוברות בלי חשש. הכאבים נעלמים. עוד שעה רכיבה, ונכנסים למצב של השקט. בו כל הרעשים נבלעים, והחיים עוברים לריחוף במעין דממה דקה ונעימה. אחרי 4 שעות, גם תחושת המאמץ המעטה שנשארה – נעלמת. ההרגשה היא כמו על אופניים חשמליים. אבל זה לא נגמר כאן. כי עדיין יש את שאריות המחשבה מטרדות היום יום. מתי שהוא, גם הם נגמרים. ומה שנשאר זו הוויה טהורה של חיבור מושלם לזמן ולמקום. זו הנקודה שאני מחפש. עוצמת החוויה היא כה גדולה, עד שהיא נשארת בי לעיתים שבועות אחרי הרכיבה עצמה.

יצאתי מהוד השרון, בערך בשעה חמש אחרי הצהריים. כבר מספר שבועות אני מתאמן בלילה. רכיבת לילה דורשת יותר ריכוז והיא הרבה פחות סלחנית מרכיבת יום. עוד סוגיה שהטרידה אותי, היא שאלת העייפות. כיצד אתפקד ברכיבה אחרי 24 שעות ללא שינה. (ניסיתי לנמנם במהלך היום, אבל לא הצלחתי).

רכיבה באופניים היא בעיני כמעט פעילות חשאית. נעים היכן שמעטים נעים, אין מצלמות תנועה, אין מצלמות מהירות, אין משטרה. נקודות המבט אל התרבות האנושית היא חיצונית. לא רק שהכל שקט יותר, אלא שמתקבלות פורפורציות אחרות לגבי הארץ והמציאות. לדוגמא, המרחקים בין ערי השרון לתל-אביב נראים קצרים להפליא כאשר מבצעים אותם באופניים. היחס של המדינה לסביבה, הזיהום הנורא הנראה כמעט בכל מקום, בעלי החיים המתרוצצים להם בכל מקום. הכל מרגיש אחרת כאשר נעים כיצור זעיר על פני האדמה. בפרט, אחרי כל כך הרבה שעות של רכיבה שהגוף מפוצץ בהורמונים מעוררים ומרגשים.

היה חם. חשבתי, שבמהלך הלילה, תהיה הקלה מהחום והרכיבה תהיה קלה יותר. אך לא כך. גם בלילה, השילוב של לחות וקיץ הוא מתיש. נעתי לאט. אט אט טיפסתי מזרחה. נכנס לישובים וקיבוצים קטנים מהשדות, רוכב בדממה הלילית וממשיך להתגלגל. במצב כזה, נראה שהזכרונות צבעוניים יותר, מזוקקים.

התנועה ביער מגידו לכיוון העמק, היא חוויה שכבר בהתהוותה ברור שלא תשכח. גם ביום, היער הוא נוף שונה. אך בלילה, הוא מלא רחשים ותנועות, הנשמעות ומורגשות קרובות, ובכל זאת, הן בלתי נראות.

בלילה, כמו בלילה, רכבתי אט אט בשביל, ולפתע מולי אני מבחין בעשרות זוגות עינים הבוהות בי, נראה ששני הצדדים היו מופתעים באותה מידה. רק אחרי כמה קריאות מדמות צפע מצידי (מעין "קססס קססס") הם החליטו לפנות את השביל. לפי סוג התנועה שלהם, הסקתי בדיעבד שמדובר בשפני סלע.

בעבר, נסיתי לצייד את עצמי בפיתות מלאות כל טוב. וכל פעם, מצאתי את עצמי נגעל מעצם המחשבה ללעוס אותן. ניסיתי למלא אותם במגוון ממרחים, בין אם מלוח או מתוק. בכל מקרה, פשוט לא התחשק לי ללעוס אותן. כך שאני נע בין תחנות הדלק הזמינות כיום למרבה השמחה גם באמצע הלילה, וכך אני מתדלק  עצמי בכריך. אלו הן נקודות של אור ואוכל, גיחה קטנה מהטבע חזרה אל התרבות האנושית, רק כדי לשקוע שוב אל המרחבים השחורים והשלווים. האווירה של תושבי המקום, היא לרוב רגועה יותר ומסבירת פנים, ואף עוד יותר כאשר צצים באופניים בשתיים לפנות בוקר.

הרבה מאוד שואלים אותי אם אני מפחד. והאמת, השאלות הללו באמת מעוררות בי פחדים. בפועל, כאשר אני עולה על האופניים ונכנס לשטח, הפחדים נעלמים. בשדות, הדברים תלווים בעיקר בי, באופן שבו אני פועל. הפחדים העיקריים שלי הם כאשר נע בישובים, וככול שהישוב גדול יותר וסואן יותר, כך פחות נעים לשהות בו. בעיר, רוכבי האופניים משלמים על טעויות של אחרים, בשדות, הטעויות הן של הרוכב, והמחיר, לרוב הרבה פחות גבוה. הרבה אנשים העירו שהישיבה על הכסא לאורך שעות מכאיבה להם. הפתרון הוא (מעבר לכיסא נוח) הוא להשתמש בכיסא כתומך ולנסות להפעיל כמה שפחות משקל עליו, ויותר על הרגליים. למעשה, ככול שרוכבים מהר יותר, כך נעזרים פחות בכיסא והוא פחות מטריד.

בניגוד לריצה, בה מאמץ ארוך מאוד הוא קשה ולעיתים אף מסוכן, ברכיבה, ניתן לנוע אט אט להימנע ממאמץ יתר. כל מי שיכול לרכב במשך שעתיים בשבילים במהירות של מעל 20 קמ"ש, יכול לרכב עשרות רבות של קילומטרים כל עוד יקפיד לאכול ולשתות כראוי.

כל המחשבות והטרדות נדחקות, כאשר יורדים מכיוון יער מגידו אל עמק יזרעאל. ירידה ארוכה ארוכה ארוכה בכביש סלול. כאשר הרוח מקררת והאופניים צולחים את האוויר בדממה. ואז, בסוף, העמק. מסביר פנים, מבלבל בכיוונים שלו. הלילה, זכרון של סתיו, בו האדמה נרגעת, נפתחת קצת וניחחות עדינים של רגבים, עלים וירק עולים, עוטפים ומתפשטים עד שהשמש תזרח ותחרוך שוב הכל.

לא הגעתי לכנרת הפעם. אחרי 130 קילומטרים נאלצתי לעצור ולחכות לחילוץ. מצאתי את עצמי בכפר תבור. ישוב נעים ומטופח, וכמו כל ישוב, חסר מקום מנוחה מוסדר לנעים בדרכים. בדרך, חשבתי שאם אהיה עייף, אוכל להיכנס לאחד המטעים ולשרוץ על האדמה. הפתעתי את עצמי והצלחתי לרכב לילה שלם בלי שינה, מתדלק בכוס קפה ומשקאות אנרגיה. לא ממש נהנתי מזה, אבל הוכחתי לעצמי שזה אפשרי. נימנמתי לי כמה שעות בגן ציבורי, בתשע עברתי בסופר המקומי והעמסתי על עצמי קצת פחממות. למרבה המזל, חום של מעל 35 מעלות, הניס את התושבים אל בתיהם, ויכולתי לנמנם בשקט כמה שעות בצל.

התוכנית המקורית כללה לא רק רכיבה לכנרת, אלא גם ניסין להקיף אותה בשביל סובב כנרת. לצערי, שביל סובב כנרת הוא יותר שביל כמעט סובב כנרת. לא רק שהוא לא באמת סובב את כל הכנרת, אלא גם היכן שהוא נמצא, לא תמיד נוח לנוע בו.

מצומת צמח ועד עין גב, זה שביל רכיבה סלול ונעים ביותר. ישנם מקומות מוזנחים יותר (כמו איזור קיבוץ האון) אך לרוב גם ילדים רכים לא יתקשו לרכב בו.

צפונה מעין גב, ניתן לנוע על שבילים בין החופים השונים. השבילים לעיתים לא ממש מתוחזקים. וכאן למדתי גם שבניגוד לאיזור הירקון, בכנרת ממש לא מקובל לתת לענפים לגעת בך, הם שמרנים ואוהבים לשמור עליהם חתיכות מהעור של העוברים בדרך.

צפונה ממלון כינר, אין למעשה שביל מסומן. ניתן לרכב גם קרוב לכנרת וגם בין השדות, אבל לעיתים נתקלים בהם בהפתעות, כמו גדרות כמעט שקופות ושלטים האוסרים על הכניסה. האיזור הוא איזור חקלאי, עם הרבה בקר (מה שנראה לי מוזר, כי בקר מזהם את מי התהום ולמעשה מטיל את גליליו אל הכנרת)  והרבה שבילים ארוכים ונעימים לרכיבה (שלא מומלץ לסטות מהם, לנוכח שלטי "מוקשים היזהר"). יש שם מקומות מגניבים שאפשר לשרוץ בהם שעות, אבל כאשר השמש עולה ומאיימת לאדות אותי, נאלצתי להמשיך ולרכב.

מגשר אריק ועד לאיזור כפר נחום, נאלצתי לעלות על הכביש. מכפר נחום ועד כביש 90, יש שביל נאה אך לא תמיד מסומן (באיזור הכנסיות, הוא נצמד לכביש הראשי) באיזור גינוסר שביל סובב כנרת אמור להיות על בסיס המוביל המלוח (תעלה מכוסה בטון המובילה מים מלוחים ממעינות בצפון לירדן בדרום, כדי לשמור על איכות המים של הכנרת). אי אפשר לרכב על המוביל המלוח, כך שגם באיזור זה רכבתי על הכביש.

צפונה, משם, עד לטבריה, ניתן לרכב על שבילים עם גיחות לכביש. מטבריה ועד חוץ צמח השביל מסומן אך לא מתוחזק ברמה אחידה (הוא עובר גם בשטחים שיש כאלו הטוענים השייכים להם).

החום בקיץ מהמם. עוצר חשיבה, מכביד על הגוף. לצערי, גלשתי לאמצע היום במהלך הרכיבה, והפתרון שלי היה לשפוך על עצמי בקבוק מים. בכל מקרה, אני מאוד לא ממליץ לרכב בכזה חום. יש סימנים לכך שמתקרבים לחום יתר. כאבי ראש, עירפול, ובעיקר, אם החולצה מרגישה יותר חמה מהגוף. אני מאוד ממליץ לא לבדוק את הגבולות, אבל כן ללמוד להכיר את מגוון התחושות המתעוררים תוך כדי רכיבה.

סיימתי בהרגשה של עוד. הרבה מאוד מהמכרים שלנו שואלים לקראת הקיץ "לאן אתם טסים". ואנחנו, לא טסים. ישנם אנשים המטפסים על הרים גבוהים במדינות רחוקות, כדי לבדוק את מעטפת היכולת. לרכב בקיץ באיזור טבריה נראה לי לא פחות מאתגר. אך יותר מזה, רכיבה בשבילי הארץ היא כמו רכיבה בארץ זרה. זו ארץ יפה, מגוונת, מאתגרת, מפתיעה. אפשר לשכוח היכן נמצאים ופשוט להיות.

הוד השרון כפר תבור

סובב כנרת באופני הרים

השבוע חגגתי עם האופניים 6000 קילומטרים. הם עלו לי 2400 ש"ח, אבל שפכתי עליהם עוד אלפים רבים, למדתי בדרך הארוכה, אילו אופניים לרכוש וכיצד לעשות זאת. אני חושב שעשיתי באופניים שימוש מיטבי, רכבתי מהוד השרון לכנרת, וגם לבאר שבע.

ישנם סוגים רבים של אופניים, עשרות יצרנים ומאות אפשרויות. גם ההוצאה המינמלית היא לא מבוטלת, ועל כן כדאי לחשוב מה צריך, ולא בהכרח להיסחף אחרי המוכר, או כתבות בתחום. גם אופניים בסיסים, עשויים לשרת היטב במשך שנים רבות. כדאי לחשוב קודם כל, למה האופניים מיועדים. הפעם אכתוב על אופני הרים. 

לאופני הרים גמישות שימוש גבוהה. גם אופניים בסיסיות ביותר מאוד עמידות ולא יתרגשו מעליה או קפיצה ממדרכה בעיר. וכאשר רוכבים בעיר, יש שימוש ליכולת האחיזה, הבלמים ובעיקר השרידות של האופניים. ואופני הרים עם זנב קשיח, הם אופניים שרידים מאוד. גם רכיבים בסיסים יכולים לשרוד התעללות מאסיבית. הרבה יותר ממה שרוב הרוכבים מגיעים. 

למה הכוונה באופניים בסיסים? אלו לא אופניים הנרכשים ברמת המחיר הנמוכה ביותר, כי לא הייתי ממליץ לאמץ כאלו אופניים בכלל. אלא יותר לקראת רמות הביניים. כדאי לרכוש אופניים מחברה ידועה עם רכיבים בסיסים. וכך לשדרג לפי הצורך. פעולות השידרוג זולות ויעילות. 

ההחלטה החשובה ביותר ברכישת אופניים היא עד כמה האופניים נוחים לרכיבה. לכן, כדאי לנסות לרכב על כמה שיותר סוגי אופניים, להרגיש את ההבדלים בינהם. לנסות להרגיש האם יש עומס על הידים, הכתפיים או הגב. יחד עם זה, אף זוג אופניים לא ירגיש לכם נוח ברכיבות הארוכות הראשונות. רכיבה באופניים היא לא תנועה טבעית, אלא אילוץ של מכונה. אם הפסקתי לרכב, תמיד בחזרות לרכיבה הייתי סובל מכאבי גב, חזה ותחת. 

ככול שקוטר הגלגלים גדול יותר, כך האופניים מסורבלים יותר, אך גם נוחים יותר ומהירים יותר. מה תמהיל הצרכים שלך? רכיבות סוף שבוע או לרכב לעיר ולעבודה? 

ההחלטה הראשונה שיש לבצע, היא מה קוטר הגלגל הרצוי. קיימים אופניים עם גלגלי 26", 27.5" ו-29". ככול שקוטר הגלגל גדול יותר, כך נוחות הנסיעה גבוהה יותר, וניתן לשייט במהירות גבוהה יותר. מאידך, גלגל גדול, מתנגד יותר להיגוי, ומקשה על ההאצה. אני אמליץ באופן חד משמעי על גלגלי 26" לעיר. יכולת התימרון והתגובה שלהם, בנוסף לישיבה הגבוהה ועם זווית הצפיה הרחבה, הם בעיני הדרך המושלמת לחוות את העיר. אם לא באמת ממהרים. 

אם אתה ממהר, ואתה רוצה מכונה שתאפשר לך לנוע, לקפוץ ממדרכות, לעבור דרך שדה ולאפשר גם רכיבת שבילים, אז גרבל זו האפשרות המועדפת בעיני. מכונות קשוחות לבניית שרירים. 

אם אתה רוכב כביש, אז זה לא המקום. 

כל עוד אין כוונה לבצע רכיבות אגריסיבות הכוללות קפיצות ורכיבה במהירות במדרון, אין צורך באופניים בעלי מתלה אחורי. מאחר שהמכלולים המכניים הינם יקרים יותר, ומאחר שהם גם דורשים טיפול ותחזוקה לאורך זמן, ככול שתרכשו אופניים יקרים יותר, כך העלות לאורך זמן תהיה גבוהה יותר. אופניים בעלי שיכוך מלא (בולם גם עבור הגלגל האחורי) יהיו באופן כללי יקרים יותר, מורכבים יותר לתחזוקה וכבדים יותר מאופניים מקבילים ללא שיכוך שכזה. רוב הסיכויים, שגם לא תצליחו לנצל את מלוא היכולת של אופניים בסיסים. 

קיימים אופנים בעלי שלדת ברזל, אלומניום, סיבי פחם ואף מגנזיום. אלו משלדת ברזל, מגיעים לרוב ללא מתלים ולעיתים גם בעלות הילוך אחד. הן נועדו לאלו האוהבים קשיחות ופשוטות ובעלי כושר וכוח גופני. סיבי פחם קלים מאלו העשויים אלומניום, אך יקרים משמעותית. אני לא חושב שיש יתרון לשלדות המגנזיום, טוענים שהיא קשיחה יותר. מבחינת משקל, לא מצאתי הבדלים מהותיים. 

לשילדות מסיבי פחם יש חיסרון מובנה, והוא שהן שבירות. ז"א, השילדה יכולה לחטוף מכה שתסכן את השלמות המבנית שלה, מבלי שזה יראה על פני השטח. זה ישבר לפני שיהיה סדק. כי הכוח של השלדה נובע מהמבנה שלה. היתרון היחיד שיש עבור רוכבי שטח אמור להיות דווקא בתחום הנוחות. אבל גם בנושא זה, לשלדה יש מקום הרבה פחות משמעותי ממה שאנשי המכירות ינסו למכור לכם. לצמיגים ולמוט הכיסא שלכם יש השפעה הרבה יותר גדולה. 

בכל מקרה, יש נטיה להגזים בחשיבות המשקל של האופניים. מכל מקום, השלדה אינה המקום הראשון להתחיל להוריד משקל מהאופניים, ראשית, משום שהיא מאוד קלה גם כך, ושנית, משום שזה מאוד יקר.  אלא דווקא הגלגלים. לרוב האופניים, גם ברמות מחיר בינוניות, יש גלגלים לא מאוד איכותייים. לכן, עדיף לרכוש אופניים זולים וכאשר הגלגלים נפגעים, לשדרג לגלגלים קלים יותר. לי זה לקח חצי שנה, אני חושב שקפצתי על מדרכה במהירות של 20 קמש תוך כדי חבטת הגלגל האחורי אל אבן השפה. משהו זז שם בפנים. 

השלדה, אינה הרכיב היקר ביותר באופניים. למעשה, מערכות ההילוכים ומהתלים יקרות יכולות לעלות הרבה יותר. אך השלדה היא הרכיב שישרוד הכי הרבה זמן, לכן כדאי לרכוש אופנים בעלות שלדה טובה, ממותג ידוע. יש מגוון רב של מותגים, וחיפוש אחר "best mountain bikes" יחזיר רשימה מכובדת שלהם. גם אם המוכר ממליץ על אופניים שאינם ברשימה, רצוי להיכנס לאתר היצרן ולראות אם הוא מספק גם אופניים ברמות גבוהות ואם יש התייחסות אליו בכתבות באתרים המוקדשים לנושא. יצור שילדות איכותיות דורש טכנולוגיות, לכן כדאי להעדיף יצרן מוכר עד שמכירים את התחום.

אופניים זולים יכולים להיות מצויידים בשלדה מצויינת, אך לרוב המכלולים יהיו פשוטים. הבלאי של המכלולים הוא גבוה, כך שעם הזמן אפשר לשדרג את הרכיבים. בכל מקרה, מאוד כדאי לבקש במעמד הקניה להסב את הגלגלים לכאלו בלי פנימית (tubeless). העמידות של צמיגים כאלו מפני תקרים היא משמעותית הרבה יותר טובה מאלו עם הפנימית ואין צורך להתקין פס גומי המקשה על השליטה ומעיב על חווית הרכיבה.

בלמי דיסק הם פריט חובה סטנדרטי, יש כאלו המגיעים עם מערכת הידראולית וכאלו עם כבלים. הכבלים פחות אמינים ודורשים יותר תחזוקה. רק הידראולי, של מותג ידוע. 

גם מערכות ההילוכים הבסיסיות יכולות לשרת נאמנה לאורך אלפי קילומטרים, האופנים שלי מצוידות במערכות הילוכים- shimno acera, שהן בקצה הנמוך של המגוון הקיים. יחד עם זה, הם החזיקו 6000 קילומוטרים והיו הפריט האחרון להחלפה. זה לא משנה איזו מערכת יש לכם, אם תתחזקו אותה היטב היא תשרת אותכם היטב, ואם לא, אז לא. 

גם רכיבים זולים מגלים עמידות יפה. המזלג הקדמי שלי שרד 7000 קילומטר. גם המעביר האחורי. הבלאי הוא בעיקר בשרשרת (שמאוד כדאי לשמן כל רכיבה בשטח).

לדעתי הדרך הנכונה היא לשדרג לפי בלאי. הכיף של להרגיש את ההשפעה של רכיב חדש, להבין את התפקוד שלו בתוך כל המכלולים, להכיר כל חריץ אדמה עם הרכיב הישן, ואז לנסות אותו עם החדש. רוכבים מתחילים לרוב לא ירגישו בהבדל, אבל שידרוג רכיבים אחרי שלומדים להכיר את האופניים, יאפשר להרגיש את השיפורים ולהבין את משמעותם.

רוב האופניים, גם היקרים יותר, יגיעו עם פדלים בסיסים בעלי מיסב פתוח, כך שעם הבוץ והגשם יתחילו לחרוק. לאלו הרוכבים בבוץ, כדאי לשקול לרכוש פדלים עם מיסב סגור. ידיות האחיזה (גריפרים), הן לרוב זולות, ויגרמו להירדמות כפות הידים ברכיבה ארוכה. כסא נוח, הוא בעיני גם פריט הכרחי. סה"כ, מדובר על תוספת של כמה מאות שקלים טובים למחיר הבסיס, אם כי אפשר למצוא מערכות נחמדות ב- 3000 ש"ח, שישמשו חודשים בלי אף שידרוג.

מעבר לכך, קיימות הוצאות נוספת והכרחיות על קסדה, כפפות רכיבה, מכנסי רכיבה וחולצה, שכדאי לקחת מראש בחשבון.

אני משקיע באופניים לפי מידת התועלת שהם הביאו. ככול שאני רוכב בהם יותר, כך אני משקיע בהם יותר, ולו בגלל שהחסכון של שימוש באופניים מגיע למאות רבות של שקלים כל חודש.

השימוש העיקרי שלי באופניים הוא רכיבה לעבודה. מהוד השרון לתל-אביב, זו רכיבה מקסימה של 20 קילומטרים לערך. התועלת מבחינת הכושר הגופני ומצב הרוח, בלתי ניתנת לכימות.

לצערי, גם רכישה בחנות השייכת לרשת מוכרת וגדולה לא מבטיחה שירות טוב שאחרי הרכישה. כדאי לרכוש מחנות שהצטבר עימה ניסיון חיובי (מחברים ושכנים באיזור). אני משדרג ומתקן את האופניים אצל משה בהוד השרון (דרך רמתיים פינת הר גילה 09-7407528). בעיני, יש חשיבות לתקן ולרכוש אופניים אצל אדם שיודע מה זו רכיבה בעצמו, ושלאוו דווקא ימליץ על מותגים וידחוף להוצאות גבוהות.

כיום, אני מאוד מרוצה מהאופניים שלי, הרגשתי את המשמעות של כל שידרוג, ובסופו של דבר, האופניים כיסו את עצמם מהר יותר מכל הוצאה אחרת.

עוד פוסטים על אופני הרכיבה, רכיבה ותזונה.