התזונה של ברכיבה ארוכת טווח

כתבתי על הרכיבה שביצעתי לקריות מהמרכז. במהלך הרכיבה צרכתי חצי חבילת תמרים, 10 צנוניות, 3 אגסים, תפוז, חבילת פיסטוקים, חבילת קבנוס תעשיתי קטנה, המבורגר ביג אמריקה של מקדונלדס ושווארמה עגל בלפה. בשני האחרונים, זרקתי את הבצקים לפח. משקל הגוף שלי עלה בקילו וירד אחרי יומיים. לפי המחשב, הוצאתי 4500 קלוריות לערך. אני לא רופא ולא בעל הכשרה בתזונה, רק מנסה על עצמי. אצלי זה עובד.

אני אוכל במרווחים קצובים, לפעמים תוך כדי רכיבה, לפעמים עוצר. הכל בהתאם לתחושה. קצב צריכת המזון שלי כקצב פיצוח הפיסטוקים בפה. קבנוס למשל, נקניק אחד בחצי שעה.לא צריך להגזים עם מוצרים כה מעובדים (עדיף בכלל לא) וכדאי לבדוק לאט את ההשפעה שלהם (ולמעשה כל דבר) על הגוף.

מדי פעם אני עוצר ומתחיל ללעוס לי אגס. לפני עליה או שאני מרגיש עייף, אני לוקח שני תמרים כי הם מכילים הרבה סוכר זמין. כשאני רוצה להנות מהנוף ולנוח קצת יותר, אני מקלף תפוז. פירות הדר מעלים את החומציות בקיבה. כך שגם אותו עדיף לצרוך לאורך זמן. לא הייתי נוגע (שוב) באשכולית, פומלה ופומלית, הן כוללות חומרים מאוד חזקים הפועלים על הכבד.

קלמנטינות זה טוב.

אגסים ופירות הדר מכילים הרבה מים, לכן הם כמו מנת מים ומאפשרים לדלג על שתיה לזמן מה. תפוחים כוללים יותר סוכר ופחות חומרים מזינים מאגסים.

אני כל הזמן מגוון ומחליף. פעם פיסטוקים, פעם תמרים, בצהריים תפוז וכל זמן קצת לשתות. בעבר הייתי צריך להעריך את המצב שלי, כיום אני הרבה יותר עירני וחושב בבהירות. אני מאוד רגוע כל עוד אני בשדות.

20170410_093454
הכל נכנס בתיק אוכף היושב על אירו- בר יחד עם המזרון המתנפח. אפשר לשים את הפיסטוקים פתוחה בתיק הקדמי :)

המבורגר אני אוכל בסכין ומזלג, או בידיים. בדקתי את ההמבורגר אגדיר, הביג אמריקה של מקודנלס (לא הענק), וופר משולש של בורגר קינג ואת ההמבורגר המשלוש של עד העצם אקספרס (שלא מספקים סכום כך שאני צריך ללחך את הקציצה מתוך הלחמניה). בכל המקרים, הם מכילים הרבה שומן ואם אוכלים אותם בביסים קטנים, הם לא מכבידים. בשר הוא המקור הכי זמין לי לחומרים מזינים וגם ווטימין B12 שהוא חשוב להפקת אנרגיה. הם מגיעים עם קצת ירקות ועם יותר מדי רוטב, אבל מי יתלונן על קצת סוכר במצב הזה? לא נוגע בצ'יפס או גלידה. אלו הם שומנים שלא טובים לי. וגם לא במוצרי חלב. חמוצים זה סבבה, חריף פחות.

את שווארמת העגל בלפה אכלתי בעיר התחתית בחיפה בלי הפיתה, בסכין ומזלג. בלי חומוס, כי הוא לא טוב לעיכול (שלי :) אבל עם טחינה והרבה סלט.

גם אחרי השווארמה וגם אחרי ההמבורגר לא הייתי צריך זמן התאוששות והמשכתי לרכב כמעט כרגיל אבל אולי לא הייתי תוקע המבורגר לפני עליה.

נחמד לגוון עם ירקות, אני לקחתי הפעם צנוניות, אני אנסה גם גזרים (אמורים להיות בסדר) אני לא מקלף, רק שוטף היטב.

אחרי 80 קילומטרים, חוש הטעם התחדד. לקראת אמצע המסלול הצנוניות היו חריפות בטירוף עד שהייתי חייב לשתות מים ואילו לאגס היה טעם חלומי של קומפוט.

במקום ובנוסף לתמרים, אפשר גם בננות אם כי תמרים טובים יותר לנשיאה.

20170410_141109
מטע בננות

פיסטוקים מצויינים וקל יחסית לקלף אותם בפה תוך רכיבה מישורית. הגוף מפריש הרבה מלח בזיעה. בוטנים, לדעתי פחות מוצלחים, אבל גם אפשריים ובכל מקרה – לאט.

ב- hlc אני מתכוון לצרוך לפחות שן שום טריה אחת ביום.

תוך כדי רכיבה אני לא נוגע בחטיפים, כריכים, לא פיצה ולא סביח ולא מטוגן כל שהוא.

תוך כדי מאמץ הגוף שלי מתקשה לפרק את הבצק של הפיצה ואת השומן של הגבינה (אם במקרה שמו קצת גבינה ולא תחליף צמחי), מטוגנים גורמים לי לתחושת כבדות וצרבות, סנדוויצים מעכבים לי את העיכול. לחמניות ופיתות גורמות לי תחושת נימנום וחוסר ריכוז.

אני שותה קפה שחור בתחנות דלק, בלי סוכר ובלי מאפה :). פעם בבוקר ופעם בצהריים. נח ועושה מתיחות בזמן שהוא מתקרר.

בעבר, הייתי צריך להתמודד עם שרירים תפוסים ועם נפילות אנרגיה. נעתי על פחממות מסחריות (דגני בוקר) וסנדוויצים מתחנות דלק. אחרי האימונים, הדופק היה נשאר גבוה הרבה זמן. כיום, אחרי 12 שעות רכיבה אני מספיק עירני כדי לעבור ליל סדר וגם לנהוג מליל הסדר ולמחרת הדופק בסדר. זה לא שאני בכושר שונה ממה שהייתי לפני שנה, אלא שאני לא מעמיס על הגוף שלי חומרים המזיקים לו. רכיבה כה ארוכה מכניסה את הגוף למצב של היפר, הגוף למרות שהוא עובד קשה, נמצא באיזון והרבה יותר קל לי להיות קשוב לעומס שלו.

הבעיה היא לפעמים לצאת מהמצב הזה, כי קצת קשה להירדם. אני ישן עם בקבוק מים (של אופניים :) לצד המיטה. כדור אקמול אחד לפני השינה מאוד עוזר. אחרי רכיבה כזו, הגוף צריך המון מים כדי לתקן את הנזקים ברקמות ולשטוף את הפסולת החוצה, כך שאני כל הזמן שותה. לאט לאט.

הכי חשוב – אם משתינים חום, צריך לרוץ למיון.זה אומר שהכליות נכנסות לכשל. שמעתי שאפשר למות מזה תוך שעות. אף פעם לא להעמיס יותר מדי. לדעת את הגבולות, להקשיב לגוף ולא לעשות שטויות.

20170410_163403
אלת הספורט

 

 

חזרה גנרלית לרכיבה – hlc 2017 וטיול לחיפה

החשש הגדול ביותר שלי הוא לפרוש ביום הראשון של המרוץ. החשש השני, לפרוש ביום השני.

באחת הרכיבות האחרונות מהעבודה הביתה, פגשתי את שי, שסיים את אחד ה- hlc הראשונים. ההרצאה שלו בנושא, מומלצת בחום.

לרכב לצידו מעורר תחושת מעורבות. מצד אחד, הוא מאוד מתחשב, תמיד יודע לבחור נתיב כך שגם לי ישאר. מאידך, מה שעבורו זה קצב רגוע ואיטי, דורש עבורי מאמץ. :)

לאלו הרוצים לרכב לא במסגרת תחרותית ספרטנית, מומלץ לקרוא את הפוסט של רוני בפייסבוק לגבי הציוד שהוא ממליץ עליו.

שי אמר שאחד הדברים החשובים ביותר הוא לא להישבר בימים הראשונים. רוב האנשים שלא סיימו את המירוץ, וויתרו בימים הראשונים, סטטיסטית, מי ששרד אותם, הגדיל את הסיכויים לשרוד את כל המסלול. וגם הוא הוסיף על הדגשים: שפשפות הן האויב הגדול, צריך לרכב לאט, אסור להתאמץ ואסור להתפתות ולהתחרות במישהו. התחרות היא מול עצמנו.

כבר מספר שבועות תוכנית האימונים שלי כוללת רכיבות לא ארוכות (פחות משעה פעמיים ביום) בקצב נינוח לפחות 4 בשבוע רצוף. המטרה היתה להגדיל את יכולת ההתאוששות של הגוף מבלי להעמיס עליו יותר מדי. מטרה נוספת שהצבתי לעצמי, היתה למצוא את תערובת התזונה הנכונה. השבוע, לקראת ליל הסדר, החלטתי להגיע לקרית ים מהוד השרון. חשבתי לעשות את זה על בסיס ה- hlc אבל ככול שלמדתי את המסלול הבנתי למה מתכוונים כשאומרים שהוא קשה והגעתי למסקנה שאתקשה להגיע לחיפה ב-12 שעות, ואני לוקח סיכון שלא אגיע חלילה וחס לקריאת ההגדה, ואם אגיע אהיה עייף מכדי להשתלב כראוי. על כן, ניסיתי לערוך מסלול באמצעות openrouteservice החביב עלי ובאמצעות עורך המסלולים של strava ושני השירותם הכזיבו. לקחתי שני מסלולים שנתרמו לבלוג על ידי אסף טענתי אותם לגרמין, הכנתי שני מסלולי השלמה והרגשתי קצת מוכן.

העמסתי את האופניים בזיווד מלא לקראת התחרות ושקלתי אותם. 21 קילו לא הפחידו אותי, כמו התחושה שהאופניים הללו ממש כבדים (עוד לפני מים). הרכיב הכבד ביותר באופניים היה שק השינה, הוא גם הפך את מלאכת הזיווד למסורבלת והקשה על הגישה אל התיק האחורי. הבנתי, שהמטרה של הציוד היא להבטיח את תחזוקת האופניים, הם העיקר, הם אלו שלא יכולים למשוך על בסיס כוח רצון. אז אם יהיה לי קר מכדי לישון, אמשיך לרכב. ואם אהיה עייף מכדי לרכב, אשן למרות הקור. מקסימום, אשן בבגדים ואפתח את שמיכת ההישרדות. הנחתי בצד את שק השינה הכבד ולקחתי שק שינה קל יותר.

20170410_114040
אופניים ערוכים ל- hlc.

מזג האוויר היה מושלם לרכיבה, חוץ מהרוח. שהלכה והתחזקה והתחזקה עד שהפכה את כל הדרך לעליה. במקום לשייט על שבילים ב- 20 קמ"ש וסבבה, מצאתי את עצמי ב- 10 קמ"ש וצועק בקולי קולות אל מול הרוח. גולשי גלים דיווחו על רוחות ב-30 קשר.

את הרכיבה התחלתי דרך מושבי השרון. איזורים שהם תמיד מקסימים לרכיבה. אחרי מושב בצרה לכוון מזרח נתקלתי בשדה תעופה של טרקטורנים מעופפים. המכונות זימזו בכל האיזור. מוזר בעיני שאנשים בוחרים תחביב שגורם למטרד סביבתי כה גדול (מעבר לזיהום האוויר). בעיני, מכונות מזהמות צריכות לשמש אך ורק לצרכים חיונים, לא לפאן. לשמחתי, נראה שהפרגים לא הוטרדו.

20170410_071939
שדה פרגים צפונית במעבר הרכבת בין בצרה ליקום

המשכתי לרכב דרך הטיילת היפה של נתניה (אם כי חלק מהברזיות שבקו וחלקן בעלות זרזיף קלוש), עד לעיר. נתניה, לא רק שמתהדרת בראש עיר מושחתת לכאורה אלא גם שסללו כבישים לצד בתי מגורים מבלי להעניק יכולת סבירה לחצות אותם. מאות מטרים של כביש שהוא למעשה מחסום. אני מדמיין לעצמי ילדים מאותה הכיתה הגרים במרחק של עשרות מטרים ובניהם כביש. נראה שהחיבה שלנו, הישראלים, לגדרות ולגבולות הופכים את העיר עצמה למובלעות שלא מאפשרות הלכה למעשה תנועה של הולכי רגל ורוכבי אופניים בתוכה.

20170410_080236
בניה בנתניה

הרכיבה עד חדרה היא נעימה ומסבירת פנים, כל עוד שומרים מרחק מחולות החוף. רמז ראשון לקשיים ברכיבה במסלול זה קיבלתי מול השער הנעול של הדסה נעורים. לשמחתי, מועדון הגלישה היה פתוח וכך התפלחתי דרכו על השבילים המקסימים של כפר הנוער הזה, שכולו משרה אווירה טובה של טיפוח ושל ירק ושל פעם.

עברתי את מכמורת, לכיוון צפון, על שבילים נחמדים כל עוד לא מתקרבים לדיונות החוף. שם אפשר לרכב בעיקר על פט בייקס.

20170410_093454
על השביל בין מכמורת לגבעת אולגה

הרכיבה לאורך גבעת אולגה משמחת, המדרכות סבירות והנוף מקסים. מאידך, את קיסריה אהבתי פחות. הגישה לקיסריה מחייבת רכיבה על כביש, ותחושת ההתנשאות של המקומיים משודרת הן משמות השכונות ("נווה גולף") ודרך שלטי החוצות (הביטחון בידיך עם תמונה של ידים משולבות המחזיקות בית).

בקיסריה, הקרויה על שם יוליס קיסר, גרים עשירי ישראל בסגנון אמריקאי (בה נבחר סנאט, והמכתירה לעצמה קיסר כל 4 שנים) ואילו מהצד השני של הכביש, אור עקיבא, הקרויה על שם רבי עקיבא שהקריב עצמו אל מול גזרות הרומאים והיא עיר שאין בה הרבה אוכלוסיה מבוססת אך רובה שומרת מסורת (בתמונה, שריפת חמץ). בינהן, צועדים אנשים קשיי יום וסלי קניות בידיהם, כאילו רק התפאורה השתנה, אבל חוץ מזה אותו הדבר כבר 2000 שנה.

2017-04-13_10-31-22
ביעור חמץ באור עקיבא

אחד הדברים שבדקתי ברכיבה היא היכולת לנוע בלי פחממות מתועשות. חלק גדול מרוכבי ה- hlc רוכשים כריכים. מהניסיון שלי, זה אולי נחמד ליום רכיבה, אבל זה לא עושה טוב לאורך זמן. אני בחרתי לנוע על בסיס תמרים, אגסים ותפוזים. התפוז עורר בי תחושה לא נוחה, אבל האגסים והתמרים היו תענוג אמיתי. בשלב מסויים, הרגשתי מחסור במלח, אז רכשתי פיסטוקים בתחנת דלק ורכבתי תוך כדי פיצוח ויריקה של קליפות על המדרכות הקצת עקומות של קיסריה. בעבר, הייתי אוכל לפני זמנים קצובים, חושש מנפילות כוח שיקשו עלי. כיום, אני אוכל מתי שמתחשק לי, אין נפילות כוח, הארוחות מרווחות יותר ואני מבזבז פחות זמן על המסביב ומתמקד יותר ברכיבה.

20170410_113243
מישור החוף במבט מפיסגת המחצבה בבנימינה

רציתי גם לבחון קצת את כישורי העליות שלי עם אופניים בזיווד מלא, החלטתי לטפס לכרמל דרך המחצבה של בנימינה. זו עליה מקסימה שבהילוך הנכון וברוגע יכולתי להנות מהנוף. בירידה מזכרון לכביש החוף, שברתי את שיא המהירות האישי שלי (56 קמ"ש).

נראה לי שרוכבי האופניים בשטח מתחלקים באופן כללי לשני סוגים. כאלו היוצרים קשר עין, שהם קצת יותר מנוסים ולא נחנקים תחת העומס. אלו גם יברכו לרוב לשלום. ואילו הרוכבים החדשים או מאותגרי הכושר, לא ימצאו בעצמם את המשאבים הנדרשים לברכה. באיזור הצפון, כנראה כחלק מהתאמה לגאוגרפיה, הרושם שלי הוא שלא נהוג לברך בשטח. וחבל, כי עד כמה שידעתי מגעת, זה מנהג בין לאומי. אלו שבירכו אותי במאור הפנים הגדול ביותר ובתנועות ידיים היו תמיד העובדים הזרים.

20170410_131113
טרקטור בעבודת בירוא סביב מאגר מים מושבים המשמשים את מטעי הבננות הרבים באיזור

גם במזללות וגם בתחנות הדלק, כל המוכרים הינם ערבים. נראה, שאילו הערבים אזחי מדינת ישראל היו שובתים, תחנות הדלק והמסעדות היו פושטות רגל. מעניין שהימין לא קורא להחזיר ליהודים את השליטה על תחנות הדלק והמזללות.

בנסיעה לחיפה, אי אפשר להתעלם משדרת התמרים היפה שנטעה על ידי אהרן אהרנסון (מניל"י). כשרוכבים, יש מספיק זמן להרהר בשותלים, ואיך לבטח אהרן בעצמו בדק שהם יהיו בקו ישר, כשלא היה שם כביש, רק שדות, כרמל וים. לפני שאיזה מהנדס החליט לכסח חלק מהשדרה כדי לפנות מקום לעמודי חשמל.

20170410_151640
שדרת הדקלים של אהרן אהרנסון 2017 בעתלית.

ככול שהצפנתי, כך האווירה הפכה עוינת יותר לרכיבה ולתנועה. לא רק הרוח שהפכה את הרכיבה למאבק ופוגגה באבק את הפנטזיה שלי לנוע במינימום מאמץ, אלא גם מנהג של כל המושבים למרגלות הכרמל (מעין איילה צפונה) לבצע הפרדה בין השטחים באמצעות תעלות עמוקות. אין גשרים, הכל בוץ ושיחים, גבולות שבחלקם הייתי צריך לנשוא את האופניים בידי כדי לעבור. ואם נוצר ספק לגבי אופיים מקבל הפנים של המקומיים, הוא נמוג אל מול מיעוט ברזי השתיה ושלטי האזהרה על מגרשי ספורט "שטח פרטי אין כניסה".

20170410_134202
בית לא כל כך טיפוסי בעין איילה

אחרי כל כך הרבה שעות רכיבה, הגוף הופך כה חזק, שזה משעשע לראות באיזו קלות אפשר להניף את האופניים. רכבתי דרך עשרות מטעי בננות. נראה, שמחדרה צפונה, אנחנו באמת רפובליקת בננות.

20170410_141109
מטע בננות טיפוסי וצעיר

 

כל זה כלום לעומת ההגעה לחיפה עצמה. אחד המראות הראשונים שנתקלתי בו היה אצטדיון סמי עופר. שנראה כמו חללית חייזרים מוזהבת שנמסה על תחתית הכרמל. נראה שהוא משתלב לא רע בכיעור של שאר הבניניים באיזור. אני מקווה שיום יבוא, ויפול איזה גל של הבנה אסטטית על תושבי המזרח התיכון וכולם יזכרו את סמי עופר לא רק כמגלומן שתוקע את שמו בכל מקום, אלא בעיקר כאיש ששבר את שיאי הטעם הרע בארץ.

20170410_163153
אצטדיון סמי עופר

הנחתי, שתהיה מדרכה נוחה לרכב למרגלות הכרמל ולאורך העיר התחתית. אני לא חושב שנתקלתי בעיר שהמדרכות שבה כל כך עוינות הולכי רגל. לא רק שהן מוזנחות, עקומות וצרות וחסומות בהרבה מקרים, אלא מתאפיינות בתופעה ייחודית לדעתי ברמה עולמית: פתאום, ללא שום הכנה מראש, אתה מוצא עצמך על מדרכה ללא מוצא. אי אפשר להמשיך הלאה. אין מעבר חציה, אין גשר. אי אפשר לחצות. הדרך היחידה היא לחזור אחורה כמה מאות מטרים. ולא פעם אחת, זו תבנית החוזרת על עצמה. וכדי להפוך את העניין למסיבה אמיתית, גם המדרכות עצמן לא תמיד ימשיכו לאורך הכביש, לעיתים, חייבים לטפס עם הכביש ולחצות רק על הגשר. ברוב הארץ, מנמיכים את המדרכות כך שיהיה קל לעלות עם גלגלים (אופניים, או עגלות תינוקות). לא בחיפה. כאן צריך אופני אנדורו כדי לרדת מהמדרכה.  רכבתי בהרבה מושבים וערים, ואיזור ישובי תחתית הכרמל הוא האיזור העויין ביותר שנתקלתי בו לרוכבי אופניים. העיר התחתית של חיפה מוזנחת, מכוערת, ונראה שהתכנון העירוני מטומטם.

20170410_174832_001
בנין מוזנח באיזור מוזנח של חיפה

מאידך, קרית ים היתה עונג רכיבה צרוף. שבילי אופניים מסומנים, רחובות רחבים ונאים.

 

20170410_091911
אני

סיימתי רכיבה של 140 קילומטרים ב- 12 שעות ועוד מצאתי בעצמי את היכולות הנפשיות לתפקד בסביבה הפחות מרנינה של ליל סדר. המעבר לתזונה פליאו מבלי לצרוך פחממות מתועשות תרם מאוד לתחושה שלי. נראה שהאימונים היו בכיוון הנכון. האופניים תפקדו בונבון,2017-04-13_10-55-11 וכך גם ציוד הרכיבה. בסוף, גם מצאתי את עצמי נוהג חזרה מחיפה, כך שהשלמתי 19 שעות של עירנות ועבודה וגם למחרת הרגשתי טוב ומוכן לרכיבה. בלי יותר מדי שפשפות, לראשונה, בלי התכווציות שרירים. מעבר לאימונים אני בעיקר מייחס את היכולת הזו לתזונת הפליאו.

אני מרוצה מסידור האופניים .על הסבל, בגדים, ציוד רכיבה. בשילדה – מים. ועל הכידון – אוכל.

אנשים ששוחתי איתם חושבים שאני סובל ברכיבה. אי אפשר לתאר את תחושת ההתעלות אחרי רכיבה שכזו. ימים של תחושת ריחוף והתעלות. ניקיון פיזי ונפשי. לעלות על האופניים זה כמו להיכנס למיטה רכה ונעימה. הדבר היחיד שאני מצטער עליו בסיום רכיבה ארוכה, שלא עשיתי יותר כאלו. בשביל זה נרשמים ל- hlc.

 

זהירות מהמלצות האגודה הישראלית נגד סכרת

גבר בן 45 שוכב במיטת בית חולים ולא יכול להירדם כל הלילה. הרגל שלו מגרדת בטירוף. מה שנשאר מכף רגלו. הרופאים עמלו לקטוע את כף רגלו, מרוצים שהצליחו להימנע מקטיעה מלאה והשאירו חלק מכף הרגל. הפצע מתאחה לאט. פעם ביום יומיים מגיעה אחות ומנסה לקחת דגימת דם לבדיקה. אחרי שהיא דוקרת אותו שוב ושוב, היא מתייאשת וקוראת לרופא. העורקים שלו צרים ונוקשים, שברירים. עודפי הסוכר בגוף שלו גורמים לתאים בגוף שלו למות. הוא נרקב בעודו בחיים. הוא סובל בשקט, בגבורה. מדי פעם נפלטת ממנו אנחה. אני ישן מיטה לידו. ליבי יוצא אליו אל שמחת חייו והגבורה בה הוא נושא את סבלו. אני מדמיין את עצמי במקומו. אם לא אשמור על עצמי, אגיע לשם.

הרופאים נאבקו על חייו, בהתחלה, כשהגיע למחלקה הכירוגורית, שכב בחדר ליד האחיות. החדר השמור למקרים קשים. אחרי שמצבו יוצב, שמו אותו בחדר מרחוק, רגוע. הוא כבר לא בסכנת חיים. ורק טקטוק המכונה השואבת את המוגלה מהגדם ממשיך להזכיר לכולם את מצבו. הוא סובל מעודף משקל, לא אדם שמן. עבד כל חייו בעבודה פיזית. לא מודע לתזונה.

הסכרת בישראל היא מגפה. אם היא לא תתפוס אותכם, היא תתפוס אחד מהיקרים לכם. וכמו בהרבה נושאים אחרים, עדיף לטפל לפני שמגיעים לקו השבר. משלב מסויים, אין אפשרות לחזור חזרה. כמו בטיפול שיניים, סתימה בזמן יכולה לחסוך טיפול שורש שעשוי לחסוך בתורו עקירה. עדיף טיפול אצל השיננית מאשר עקירה כירורגית.

סכרת היא מחלה של משמעת. אם אוכלים נכון אפשר לשרוד. התפריט לחולים הוא דל וסגפני. כל ארוחה ובדיקת דם השלה, כמה מאיתנו נשבעים כל שבוע שהחל מהשבוע הבא נאכל נכון?

לפני 3 שנים, בדיקות הדם שלי הראו שאני טרום סוכרתי. עדיין לא חולה סכרת, אבל בכיוון. ישנם שני מדדים, אחד, רמת הסוכר אחרי צום (צריך להיות פחות מ-100) והשני – רמת ההמוגלובין המסוכרר. המוגלובין מסוכרר הוא המוגלובין פגום, הנוצר כאשר רמות הסוכר בדם גבוהות והוא אינדקטור לרמות הסוכר בדם לאורך זמן. רדוף זכרונות תקתוק מכונת ניקוז המוגלה, החלטתי שאני אעשה הכל לחמוק ממלתעות המחלה. אי לכך, החלטתי למצוא עבודה שאוכל להגיע אליה באופניים ולמלא באדיקות את המלצות האגודה הישראלית למלחמה בסכרת. מעבר להמלצות השגרתיות לתזונה נכונה, והנגעות ירקות ופירות, הרעיון הוא לצרוך מוצרים בעל ערך גלוקומי נמוך. ז"א, שהפירוק שלהם במערכת העיכול היא איטי, לכן עליית רמת הסוכר בדם היא הדרגתית והגוף מתמודד טוב יותר עודפי הסוכר. לכן, מומלץ לצרוך דגנים מלאים. למשל, לחם מלא. הפסקתי לצרוך לחם רגיל ועבר לצרוך לחם שיפון של מאפיית לחם הארץ, עם מדבקה סגולה של האגודה למלחמה בסכרת.

הורדתי 15 קילו ממשקלי והלכתי לבצע בדיקת דם. כאשר קיבלתי את הבדיקה, השמחה התערבבה בחרדה. אכן, רמות הסוכר ירדו לערכים נורמליים, אכן, ההמוגלובין המסוכרר הפסיק להשתולל, אבל מאידך, רמות השומנים בדם גבוהות באופן מבהיל.

כאן התחלתי לחשוד.

אנשים אומרים, אז אני אמות מהתקף לב. הם מדמיינם את עצמם בגיל 70, מתפגרים לפתע ונופלים לרצפה. הנכדים והמשפחה עצובים אבל הם חיו חיים מלאים. עדיף למות צעירים ויפים, כך הם מנסים לשכנע את עצמם. מחלת הלב לא שונה בהרבה מהסכרת באכזריות שלה. הלב הפגום אינו עומד בדרישות החמצן והדם והאיברים הפנימיים קורסים אט אט. הכבד, הכליות, הלבלב, מערכת העיכול והרביה, מאבדים מכוחם. האדם הופך לצל של עצמו, בקושי יכול ללכת. זו גסיסה ארוכה ומייאשת הנמשכת שנים ארוכות. ראיתי גם את זה, וגם זו דרך נוראית לחיות ולמות.

אם אני ממלא אחרי ההוראות של האגודה הישראלית למלחמה בסכרת, ורמות השומנים גבהות, במה הועילים חכמים בתקנתם? הרי גם השומנים וגם הסוכרים בדם הם תוצאה מבעיות הנוגעות למטבוליזים ולמערכת העיכול. אם עבדתי נכון לתקן תחום אחד ואילו פגעתי בתחום אחר, משהו בשיטת העבודה לא תקין.

לכן ניסיתי את הפליאו. אחרי 3 חודשים, הלכתי בחשש לבצע בדיקת דם, והתוצאות היו כה טובות שאני מרגיש שזה פלאהו!, ולא פליאו.

האנשים שאני מדבר איתם מתחלקים לשניים. רזים, בכושר ומקפידים על התזונה שגם מבצעים בדיקות דם. לא בכושר, הסובלים מעודף משקל, מזניחים את עצמם ולא מבצעים בדיקות דם. הסכרת וטרשת העורקים לא ישנים. הם זוחלים אט אט בעורקים, גורמים למערכות הגוף לקרוס אט אט. בשל ההדרגתיות, אנחנו לא מרגישים את התדרדרות, אבל למחלות הללו יש תסמינים רבים ומוקדמים, עייפות, מערכת חיסונית חלשה, פצעים הנרפאים לאט, חוסר ריכוז, לחץ, נשירת שיער, עור שמנוני, בעיות בפה ובחניכים, בעיות פרקים וגב, רגישות למזון, תחושות רעות, גזים, אי יציבות במערכת העיכול. כל הסימפטומים יכולים לנבוע מסיבות מגוונות, אבל תזונה שגויה היא לדעתי אחת העיקריות בהן ואם היא לא מהות הבעיה, היא עלולה מאוד להחמיר אותה.

כיום אני אוכל מזון לא בהתאם להמלצות, הן של האגודה למלחמה בסכרת והן של אירגונים למניעת מחלת לב. תוצאות בדיקות הדם שלי טובות מאשר אילו הייתי מקפיד על ההמלצות ולוקח תרופות. הטרליצרידים ברמה נורמלית, הכולסטרול השלילי יורד והחיובי עולה. כל המדדים האחרים בגדר הנורמה. מה אני אוכל? לפי באתר הפליאו.  את הלחם, החלפתי באורז, תפוחי אדמה ובטטות. בלי מטוגן, בלי סוכר, בלי דגנים מעובדים, בלי מזון מעובד, בלי מוצרי חלב. זה יותר טרחה, אבל זה שווה כל שניה.

הכנות אחרונות לפני ה- hlc 2017

ה- hlc היא תחרות באקפיקנג, משמע, זו התארגנות ספונטנית של כמה חברה שעושים תחרות מהחרמון ועד לאילת. כל אחד נושא על עצמו את כל האספקה שהוא צריך הכל על האופניים, לא רוכבים על כבישים. אסור לקבל תמיכה חיצונית, וצריך לישון לפחות מחצית מהלילות בחוץ.

המסלול נרשם על קובץ שטוענים למכשיר gps, כולם נפגשים ב- 20 באפריל ב-7 בבוקר במג'דל שמס, ומתחילים לרכב. לכל רוכב יש מכשיר איכון לוייני המשדר את הנתונים לשופטים. כמה עשרות יוצאים, הרבה פחות מגיעים לאילת. (יש גם מסלול קצר לירושלים, אני בחרתי בארוך).

קיימות עוד תחריות כאלו בעולם, חלקן ארוכות וקשות יותר. אבל זה בישראל, וזה מגוון להפליא. אז לקחתי חופש מהעבודה,

אני מתכונן כבר בערך שנתיים.
20170328_084432

המרחק הוא 1400 קילומטר. החלפתי באופני הזנב הקשיח שלי 29" את כל הרכיבים, לעמידים ביותר (לאו דווקא היקרים ביותר).הרכבתי צמיגים חדשים (מאותו דגם שאני מכיר), ברוחב של 2.05 אינצ'. לטובת עבירות בבוץ. אני רוכב בלחץ אוויר גבוה של 40PSI בגלל המשקל וכדי לאפשר רזרבות אוויר במקרה של דליפה. על הכידון אני מרכיב aero bar עליהם אני מחזק ציוד. בדקתי את ההתקן עם מעל 2 קילו, ל-20 קילומטרים מטלטלים בשטח, וזה נראה עמיד. האופניים מגיבים אחרות, מזכיר קצת נגמ"ש על 2 גלגלים.

20170326_122212

בשבועיים האחרונים, רכבתי לפחות 20 קילומטר ביום. 45 דקות בבוקר ו-45 דקות בערב.

אני מתכנן לרכב הכי. הכי לאט שאני יכול. המטרה היא לשרוד. אפשר לרכב יום או שלושה ימים במאמץ אבל אחרי זה כבר הגוף קורס. עצם השהייה בחוץ, גם בתנאים אידאלים מאוד מעמיסה על הגוף. אבל התנאים לא יהיו אידאלים. בלי מיטה מפנקת בלילה, בלי מקלחת ובלי ארוחות מסודרות.

אם אספיק 100 קילומטר ביום, במשך שבועיים. אהיה מרוצה. אני מקווה לעשות 140 קילומטרים ביום. שזה בערך 14 שעות רכיבה במהירות של לפחות 10 קמ"ש. התאמנתי לעלות את הר הזבל בהוד השרון בלי להעלות דופק.

במהלך כל יום וודאיתי שהדופק חוזר לרמה נורמלית.

 

20170325_164200

הרעיון הוא לנסות לאמן את כושר ההתאוששות של מערכת האנרגיה בגוף. כושר מוגדר כמהירות ההתאוששות ממאמץ. זו בין השאר, היכולת של הדם והשרירים לאגור מזון ולשחרר אותו. לשפר את המהירות שבה השרירים והרקמות בגוף מאוששים את עצמם. (לב, ריאות, מערכת העיכול וכו').

 

20170316_084500

האימון היומי הוא  הרכיבה לעבודה, מהוד השרון לפתח תקווה וחזרה. אתמול בערב עקף אותי מישהו, על אופני 26" נתתי לו לחלוף על פני, הייתי גמור, הייתי גאה שלא נסחפתי לתחרות. היום בבוקר, עשיתי סיבוב קצת יותר ארוך כדי לעגל את הקילומטרז השבועי ל- 100, ופגשתי אותו שוב אז החלטתי להראות לו מהיכן משתין הדג, משלה את עצמי שאני חזק על הבוקר. נשברתי אחרי 3 קילומטרים (לא אכלתי מספיק ארוחת בוקר, בטח הוא רוכב רק יומיים בשבוע וכו' וכו' המון תירוצים סיפרתי לעצמי). הגוף שלי חלש. כל המאגרים התרוקנו, אבל אני מרוצה. כי במהלך השבועיים האחרונים נחתי רק יום אחד. ואני מרגיש שהגוף מתאושש מהר. אני כל הזמן מנסה לדמיין את עצמי יוצא לרכב שוב.

20170323_182055
חנוך רדליך (אלוף ה- hlc הבלתי מעורער) ממליץ לרכב קצת פחות מיכולת הרכיבה הנוחה. פחות מהר ממה שנוח. לא להתנשף. לכן, באימונים, אני עובד קצת יותר קשה. ואני מושך לפעמים יותר חזק. באימון אינטסיבי הגעתי לרכיבה מהוד השרון לתל-אביב, בשבילים, ב- 23 קמ"ש (14 קילומטרים) אבל אני כבר לא מתאמן להשגת יעדי מהירות מירביים, אלא להגביר את מהירות השיוט הנינוחה, והיא כיום סביב ה- 17 קמ"ש. מחקרים מצביעים שהתפתחות הכושר המיטבית נעשית כש-80% מהזמן רוכבים מתחת לסף האירובי. לצערי, אני דוחף את עצמי כל הזמן חזק מזה. בתחרות, יהיה מכשיר מדידה ואני אדבק בו,

בעבר, רכבתי מעל 100 קילומטר ביום. רכיבה של 100 קמ"ש היא לא רכיבה ארוכה עבורי. אבל רכיבה של יום אחד היא מאמצת, כי לרוב יש לוחות זמנים, אז נאלצתי לרכב גם כשהיה חם וקשה. ב- hlc אנסה להימנע מזה.

20170309_173714

רכשתי נעלי רכיבה נוחות מאוד להליכה. (shimano). הנעליים הקודמות היו מאוד ממוגנות, אבל כבדות ולא נושמות. אלו נוחות כמו נעלי ריצה.

לפני 3 חודשים עברתי לתזונת פליאו. השינוי העיקרי עבורי: בלי דגנים, בצקים ומאפים. בדיקות הדם השתפרו פלאים, והירידה בשומן בדם מאוד שיפרה את הכושר שלי. אני מקווה לעצור במסעדות דרכים ולאכול אוכל מבוסס על בשר, אורז ותפוחי אדמה, ירקות ופירות. אבל לא כריכים ולא חטיפים תעשייתים.

אני מקווה להספיק לבצע רכיבה אחת לחיפה בליל הסדר, עם כל הציוד, אבל יש מצב שאסתפק בבידקה למרחקים קצרים יותר. את השבוע לפני התחרות אני מתכוון להעביר במנוחה משפחתית.

ראיתי כל סרטון הנוגע ל- hlc, קצר או ארוך ככול שיהיה. וכל סרטון של חנוך רדליך, ושמעתי גם את כל פודקאסט בהשתתפתו וכל מי שדיבר על הנושא ברשת. הכל בעיני מעניין (יש סידרת סרטונים מקסימה של שביל ישראל באופניים).

אני מאוד מחכה לאירוע. כל ההכנות הן עבורי כיף גדול. ההכנה הנפשית לאתגר, ההרפתקאה. יש אנשים המטפסים על הרים גבוהים, ויש כאלו שחוצים נהרות. אבל לרוב זה במסגרת מפוקחת, מאורגנת. מישהו דואג שדברים יתרחשו. וכאן, זה כמו שעשו את זה פעם. שאנשים היו לוקחים איתם דברים והולכים להסתובב במקומות בלתי מוכרים.

עדכון: 09.04: החלטתי לבדוק את הציוד ברכיבה לחיפה. אחרי שהעמסתי את כל מה שחשבתי שאני צריך, בדקתי את משקל האופניים והם הגיעו ל-21 קילו מפחידים. החלטתי לוותר על שק השינה העמיד לקור ולקחת אחד קליל יותר. מקסימום, נישן עם שמיכת הצלה שרכשתי (מעין שקית נליון מבודדת אלומניום עמידה לקור). הפחתתי משמעותית את הבגדים שאני מתכוון לקחת ולמצוא מנעול יותר קל.

רשימת ציוד: (אשמח להערות)

ביטוח רכיבה.

2 חולצות ארוכות. (אחת עלי)

בנדנה לראש ואחת לצוואר.

 

כדורי אקמול, כדורי מלח, מגנזיום ומולטי ויטאמינים.

חומר דוחה יתושים, אלכוהול.

פונגימון ומשחה נגד שפשפות.

דאודרנט

סבון, מברשת שינים ו- גליל נייר טואלט.

 

אזיקונים.

כלי תיקון לאופנים ולגלגלים, משאבה.

 

שק שינה ומזרון מתנפח.

2 זוגות גרביים, 2 זוגות תחתונים.

מעיל רכיבה.

 

אילתור לנשיאה של 4 בקבוקי מים 1.5. ליטר, שני בקבוקי מים בשילדה ועוד אחד על הכידון.

משקפי שמש

2 סוללות גיבוי לטלפון. (מקווה גם טלפון נוסף).

3 פנסים. (כל אחד שלושה דולר :) ופנס ראש.

מכשיר gps וסוללות.

 

רשימת מרחקים לנקודת העצירה הבאה.
20170325_154708

כיצד אני מתכונן ל- hlc

ה- hlc הוא אולי התחרות המופרעת ביותר לאופניים במדינת ישראל. זוהי תחרות back packing. הרעיון הוא לצאת מהחרמון ולהגיע לאילת – הכל בדרכי עפר. אסור להיעזר באף אחד. בלי תמיכה חיצונית, ז"א. אם מגיעים לאחסניה ויש מקום – אפשר לישון. אבל אסור להזמין מראש. אם יש תקלה באופניים – תסתדרו לבד. תרכבו לעיר הקרובה, אבל תחזרו שוב לנקודה בה עזבתם את המסלול. חייבים לישון לפחות מחצית מהלילות בחוץ. אין פקחים, אין סימון שבילים, אין פודיום, אין פרס כספי ויחד עם זה, אין גם דמי הרשמה. סה"כ, 1400 קילומטרים, תוך ניסיון כנה מהמארגנים לא להחמיץ אף עליה זוועתית, אף סינגל מאתגר.

נרשמתי, זו מילה גדולה. אני מתקשה להאמין שאצליח לצלוח את כל המרחק. אבל גם אם ארכב מהחרמון עד לביתי בהוד השרון, אהיה מאוד מרוצה. אם אגיע לירושלים – מאושר. שמעתי לראשונה על התחרות לפני שנתיים וחצי, ומאז התחלתי לחשוב כיצד אני יכול לבצע את זה.

עברתי על כל מה שמצאתי ברשת בנושא. החל מסרטונים, מאמרים וראינות. אני ממליץ לחפש אחר כל מה שחנוך רדליך כתב וכל סרטון הקשור ל- hlc, הרצאה או מסמך. חנוך הוא תופעה ייחודיות, את התחרות הקודמת התחיל באילת, רכב את המסלול עד לחרמון, שם התחרה עם כולם, וניצח בזמן של 6 ימים, בערך 240 קילומטר ליום.

אנשים שואלים, למה לעשות בכלל כזה דבר. התשובה המתבקשת, כי הפסקתי לעשות מילואים. ואני מאוד אוהב לשרוץ בחוץ במשך ימים. מעבר לכך, אני צריך איזו מסגרת, אחרת בחיים לא אשריין לעצמי חופשה כה ארוכה מהמשפחה ומהעבודה. אז נרשמתי.

ברור לי, שהניסיון הראשון יהיה מאוד קשה, וספק אם אצליח לסיים אותו, כי אם יש משהו שלמדתי מרכיבות ארוכות, שהבעיות שנתקלתי בהן לרוב אינן הבעיות שהתכוננת אליהן. לכן, פירקתי את הבעיה לרכיבים ובדקתי כיצד אני מתמודד עם כל אחד מהם – לחוד.

כושר

צריך כושר. נכון, שאת המסלול עושים לאט, אבל לדעתי צריך להיות מסוגלים לרכב בשבילים במשך שעתיים במהירות של מעל 20 קמ"ש. זה קצב הספרינט שלי, אם אני טוחן תוך כדי זה פחממות וסוכרים. מה שלא מתאים לרכיבה באמת ארוכה. כי כאשר אוכלים שיט, יש עומס על מערכת העיכול שבסוף יקשה יותר. כיום, כדי לשמור על הכושר, אני מקפיד לצאת לרכיבות של 70 קילומטרים לפחות בשבילים, ולבדוק כיצד אני מרגיש בהן. באתגר, אני משער שאנוח כל 50 קילומטרים לפחות שעה.

רכיבה למרחקים ארוכים

רכיבה למרחקים ארוכים אינה דומה לאף פעילות אחרת. לבד, בשטח, רק האופניים ואני. בהתחלה, זה מפחיד. לרכב בנגב, לרכב באיזורים שרוב האנשים מפחדים להיות בהם לבד. מתרגלים. אורך המסלול הוא 1400 קילומטר, ואני מתכנן לרכב לפחות 100 קילומטרים ליום. ביצעתי רכיבות של 150 קילומטר. חנוך סיים את המסלול בקצב רכיבה של 15 קמ"ש ו-10 קמ"ש כולל מנוחות. אני הגעתי לכנרת בקצב רכיבה של 13.5 קמ"ש (בערך 11 קמ"ש בכללי), אבל אני די קרעתי את עצמי. ואילו את האתגר צריך לבצע ברכיבה כמה שיותר רגועה, אחרת הגוף קורס. אני בונה על קצב תנועה פחות מהיר, אבל הרבה יותר שעות.

תזונה

תזונה היא אולי הנושא החשוב ביותר, אם כי אין נושא שהוא לא חשוב. תזונה נכונה היא ההבדל בין לרכב בקלות מרחקים גדולים, לבין לסבול שעות. התזונה הנכונה היא המאפשרת זמני התאוששות סבירים, הגנה על הגוף ויכולת להתאמץ לאורך שעות. בעבר, הייתי ניזון מדגנים תעשייתים, אבל לאחרונה התחלתי לאכול בגישת הפליאו.

כתוצאה מכך, אני יכול לרכב 50 קילומטרים תוך כדי אכילה מעטה. אשכולית מספיקה לי לנוע בנוחות 40 קילומטרים. כמו כן, כאשר אני לא צורך פחממות תעשיתיות ודגנים, אין לי תחשת כבדות. לרכב אחרי משולש פיצה הרבה יותר קשה לי מאשר אחרי קציצה.

יש כאלו הממליצים על תוספים של ויטמנים (בעיקר מגנזיום). צריך לקחת כמויות גדולות של מלח, אני חושב לעשות שימוש בבוטנים. מהניסיון שלי, בבוטנים יש כמויות מלח מספקות. בכל מקרה, אקח גם כדורי מלח.

בשנתיים האחרונות הסרתי ממשקלי 15 קילוגרם. עד לתחרות, אני מקווה להשיל עוד לפחות 5.

רכיבת לילה בשטח

אני מאוד אוהב לרכב בלילה בשדות. אבל יש הבדל בין לרכב בלילה לתל-אביב, לבין לרכב רחוק. לכן, באוגסט השנה, רכבתי עד כפר תבור בחשכה (אני לא יכול לרכב מרחקים כאלו ביום באוגוסט). זה היה בלי לישון במהלך היום, כך שכאשר הגעתי ליעד, הייתי אחרי 24 שעות עירנות ותפקדתי היטב. צרכתי כמויות גבוהות של קפה שחור ומשקאות אנרגיה (הפעם, אסתפק רק בקפה, במידת הצורך). על טעויות ברכיבה משלמים, ובלילה התשלום הוא בריבית דריבית. הוא מקשה הן על הניווט והן על התחושה ועשוי להיות גם אתגר פסיכולוגי. לרכב בלילה ביער – זה מפחיד וכך גם במדבר.

אחת הבעיות המתעוררות באתגר, היא החשמל. אני מתכוון להשתמש בסוללות גיבוי לטלפון, ובפנסים זולים שלא נטענים. כך שאוכל לרכוש להם סוללות בדרך.

רכיבה בחום

מאוד לא מומלץ לבצע פעילות גופנית כל שהיא מעל לחום של 35 מעלות. על מנת לבדוק את הסוגיה, רכבתי לתל-אביב בחום של 36 מעלות ובמזג אוויר דומה גם לעתלית. זו רכיבה עדינה, במינימום מאמץ. כי מאמץ מייצר חום, וגם ככה הגוף עובד קשה לפנות את החום. אני מתכוון לרכב עם חולצה ארוכה בכל המסלול, גם כאשר לא חם, השמש עלולה לגרום לכוויות. כבר שנתיים אני מגדל זקן גם כדי להרחיב את ההגנה על עור הפנים.

הקפתי את הכנרת באוגוסט, ביום. ובמקרה כזה, אין ברירה אלא לשטוף את עצמך מדי פעם במים. אחרת זה באמת מסוכן.

ניווט

מי שחושב שאם יש לו מכשיר ניווט אז הוא רק צריך לעקוב אחרי הקו, הוא טועה. צריך לדעת לעשות שימוש במכשיר, להכיר את היתרונות ואת החסרונות שלו. ברכיבת הלילה שלי לכפר תבור, אני מגיע לצומת T ומביט על הכידון. לוקח לי שניות ארוכות להבין שאין gps. רכבתי חזרה, ומרגע זה, השארתי אותו עם אור דולק כל הזמן. כמו כן, מדי פעם הוא מנסה להתאבד על הסלע הקרוב, כך שאחזק אותו בגומיה אל התושבת. ישנם עשרות רבות של פרטים קטנים שרק מהניסיון אפשר להפנים.

באתגר ה-hlc אם טועים, צריך לחזור לקודה בה עזבת את השביל. לפעמים, מתלהבים מזה שיש סוף כל סוף ירידה, ורק בסופה מגלים שבעצם המסלול התפצל בהתחלה. ועכשיו צריך לחזור אותה.

בוץ

הבוץ הוא אחד האויבים הקשים במסלול הזה. לא אחד ולא שניים מצאו את עצמם מתבוססים בבוץ לא עביר ונאלצו לפרוש. יצא לי כבר לגרור את האופניים חצי קילומטר בארבעים דקות. יחד עם זה, אם הבוץ לא ממש הרסני, יש אפשרויות להתמודד איתו. וכאן, לדעתי, אין תחליף לניסיון.  כיצד לחצות שלולית, מה לנקות באופניים וכיצד. זה משהו שלומדים לאורך זמן.

קור

קור הוא אויב קשה. הוא מאט, גורם לכאבי ראש, צורך אנרגיה ומצריך ציוד. יחד עם זה, הקור בישראל לא ממש מחריד. אין תחליף לרכיבות בחורף כדי ללמד את הגוף להתמודד עם הקור. אני מתכוון לקחת איתי 2 חולצות רכיבה ארוכות + מעיל רכיבה. אני רוכב במכנסיים קצרים, וגם ב- 6 מעלות ובגשם לא סבלתי מהקור. לדעתי 2 החולצות אחת על השניה עם המעיל, יהיה לי נעים. יש מצב גם לצעיף.

רכשתי לאחרונה גרביים נגד מים, אשר יעזרו מאוד גם בטמפרטורות נמוכות.

 

מים

לאורך המסלול פזורות נקודות בהן ניתן למלא מים. לפחות, עד לירושלים. ברגע שמגיעים למדבר, הסיפור שונה. אני מתכוון לסחוב על השלדה ליטר וחצי מים, עוד ליטר וחצי עד 3 ליטר על הסבל, ועוד 3 ליטר על הגב בתיק שאעשה בו שימוש אחרי ירושלים.

שינה

לישון בחוץ זה משהו שצריך להתרגל אליו. יש רעשים, יש חששות מבעלי חיים, חרקים ובני אדם. לרוב, אני מעדיף לישון בחוץ בגנים ציבוריים, רצוי בתוך אחד המתקנים. המתקנים מעניקים הגנה כלשהיא מפני הקור, וגם משאר הפגעים. בקרוב ארכוש שק שינה ואצא לישון בפינות נסתרות של הירקון.

עליות

אני לא חובב גודל של עליות, אני רוכב כי אני אוהב להגיע מכאן ולשם. ולרוב, אם בדרך לשם יש עליה, אני ארכב מסביב, מה שלא רלוונטי לאתגר הזה. באופניים יש לי 3 גלגלי שיניים מקדימה, כדי שאוכל להגיע למקסימום של יחסי העברה. ההילוך הקל ביותר, הוא באמת מאוד מאוד קל. וכאן אצטט את חנוך, בעליה, לא צריך להשקיע יותר אנרגיה מאשר במישור. עליות הן עניין של טכניקה, לדעת לבחור את המסלול הנכון. ובעיקר, לדעת לרכב בקצב הנכון. גם אם זה אומר לעלות את העליה ברגל.

מדבר

אין לי ניסיון ברחיבה במדבר לאורך זמן, אולי רק כמה עשרות קילומטרים לבאר שבע, וזה לא ממש נחשב מדבר. אומרים שהרכיבה במדבר הרבה יותר קשה, שהוא לא סולחני. אני מכיר את המדבר מהשירות הצבאי. אני מודע לכך שאני מגיע לנושא הזה בלי ניסיון, הייתי ממליץ למי שרוצה, לעשות איזה סיבוב של יום יומיים במדבר.

רפואה

הבעיה העיקרית המתעוררת בשטח ואפשר לטפל בה, היא השפשפות. קיימות מספר משחות מומלצות. מעבר לזה, אני מתכוון לקחת גם כדורי אקמול ושום.

ציוד ואופניים

לגבי הנושאים הללו, ארחיב ברגע שאפתור עוד כמה נושאים.

עומס נפשי

רכיבה בחוץ, לבד, במשך ימים ארוכים, היא משהו שצריך להתרגל אליו. בצבא, יצא לי לשמור במשך ימים לבד, על מגדל. אני משער שאוכל להתמודד עם הבדידות, אם כי יש אנשים המבצעים את האתגר בקבוצות. אני מעדיף לא להסתמך על אף אחד. יש לי את הקצב שלי, ואנשים עלולים להסית אותי מהקצב שטוב לי.

העומס הנפשי, הוא גם לדעת למשוך עוד קצת, גם כאשר ממש קשה (אבל לא להגזים). פעם, יצאתי לבדוק את המסלול של מתיש לכיש. יצאתי בלי מספיק מים, בלי מספיק מזון, בלי ציוד הגנה, ובסוף מצאתי את עצמי בלילה, בלי פנס, באמצע יער. עכשיו אני יודע, שגם במצב כזה, אפשר להסתדר. דווקא אז, כששתי הרגלים תפוסות להפליא ואני לא יכול לא לשבת על האופניים ולא לעמוד, רק לשרוץ על הקרקע, מה שנשאר, זה לצחוק בקול גדול.

אני יוצא למסע כי זו הרפתקאה מופלאה. כי אני אוהב את הארץ ואת נופיה, וכי אני נהנה מאוד לרכב שם, בחוץ. הארץ שלנו יפה, מגוונות, הנופים שלה מקסימים ומרתקים. כל רכיבה שעשיתי נשארה איתי לאורך זמן, חוזרת אלי בהבזקים של יופי, מלווה אותי שבועות.

אני יודע פחות או יותר איך אני מתכוון לצאת, אני מסקרן לדעת מה אהיה כשאסיים. החלום הגדול – לרחוץ במימי הים האדום. אם לא הפעם, אולי בפעם הבאה.

 

מתכון לאורז ללא ארסן וללא אבקת מרק

אידוי אורז הוא אחת המלאכות הזריזות והפושטות במטבח. ולולא החשש שעלה לאחרונה לגבי הימצאות ארסן בכמויות לא תקניות, לא הייתי טורח לכתוב עליו בכלל.

למען הדיוק, לא הסתבר פתאום שיש ארסן בכמוית חריגה באורז, תמיד היה ארסן. אבל האירופאים החליטו מסיבותיהם הם להקשיח את התקן לגבי הימצאות הרעל הנורא הזה, ואילו בישראל כנראה שלא עלה הצורך. נראה שהישראלים המורגלים בכל כך הרבה זיהום אוויר, לא יתרגשו במיוחד אם יהיה להם עוד קצת רעל במזון.

על מנת להיפטר מהארסן, יש להשרות את האורז. בכלי התקשורת דיברו על בישול עם הרבה מים. שזו אפשרות טובה .כאשר יש הרבה מים, הרעלים יוצאים מהזרעים, אבל לא נספגים אליהם שוב, אלא נמצאים בשווי משקל בין הכמות הרעלים במים לבין אלו בתוך גרעיני האורז. הבעיה היא, שצריך לשפוך את המים ברגע שהאורז מוכן, מה שמגביל את היכולות לתבל אותו.

אורז הוא הזרעים של דגן. בתהליך האידוי, האורז סופג מים ומתרכך. בישול האורז נעשה על אש קטנה, כאשר המטרה היא שהאורז יספוג מספיק מים כדי להתרכך, אבל לא יותר מדי, כדי שלא יהיה דביק.

אני עושה שימוש באורז בסמטיי, שלא נדבק. אני שם את הכמות הרצויה של אורז (מדודה בכוסות) בסיר עם הרבה מים ומחכה להרתחה אפשר על אש גבוהה. ברגע שהמים רותחים, אני מערבב היטב ושופך את הכבודה למסננת ושוטף במים. התהליך הזה יגרום לכל החומרים הבעייתים באורז (בפרט, הארסן) להיספח למים ולהישטף. אם יש חומרים נוספים שהאורז ספח, התהליך אזה אמור לנקות אותו.

לאחר השטיפה הראשונית, אני ממשיך כרגיל. יוצק מים ביחס של כוס מים לכוס אורז, מוסיף שמן זית (2 כפות שמן לכוס גדולה של אורז), מלח לפי הטעם וכמות די נדיבה של כורכום טחון. הכורכום ידוע כבעל סגולות קסם כמו שום ומעניק לאורז צבע צהוב יפה שהילדים אוהבים. אני מבשל עד להרתחה – על אש גבוהה (אפשר עם מכסה, כדי לזרז את הרתיחה ולחסוך אנרגיה), ולאחר מכן על אש נמוכה, ללא כיסוי, כדי שהמים יתאדו.

את האורז רצוי לערבב תוך כדי התהליך, כדי להבטיח שכל הרכיבים יפוזרו בו בצורה אחידה. כשהמים נגמרים והאורז רך, אפשר לכסות ולאחר 5 דקות, רצוי לערבב שוב כדי למנוע היווצרות גושים.

מאז שעברתי לתזונת פליאו, הפסקתי לגמרי לאכול לחם. האורז הפך להיות המקור העיקרי של פחממות בבית וכולם מבסוטים ממנו. תמיד יש סיר אורז במקרר, ומחממים לפי הצורך במיקרו. 2 כוסות אורז מספיקות לנו ליומיים.

בניגוד ללחם תעשיתי, הוא אינו כולל שומן צמחי רווי, ואורז שאינו מלא, לא כולל גם את חומרי ההגנה שדגנים משופעים בהם והגורמים לדלקות בגוף.

יש כאלו המוסיפים לאורז אבקת מרק. אבקת מרק מורכבת רובה ככולה ממלח, ואני מעדיף להקטין את השימוש בחומרים שלא בדיוק ברור לי ממה וכיצד הם עשויים. שילוב של מלח וכורכום מייתר לחלוטין את השימוש במוצר הזה.

אורז ידוע כגורם עצירות, אבל זה קורה בעיקר כאשר צורכים במקביל אליו גם גלוטן. בלי גלוטן, אין לו שום השפעה שלילית על מערכת העיכול. אורז הוא בסיס נהדר לכל ארוחה.

בתאבון.

 

התועלת הבריאותית בשילוב פירות בתזונה

ילדה קטנה פעם אמרה: "לסוכריות יש תמיד את אותו הטעם, גם הפירות וגם הסוכריות מתוקים, אבל המתוק של הסוכריות שטוח, ואילו המתוק של הפירות עשיר".

פירות הם דבר נפלא.

ברגע שלומדים לאכול פירות, אין דבר טעים מהם. משותקקים אליהם. הם מפוצצים באנרגיה, הם מרווים, הם קלים לעיכול ומכילים חומרים מזינים לרוב. ישנם פירות, שהם בעלי עוצמה של תרופה חזקה. אשכולית למשל. אסור לצרוך אם עושים שימוש בתרופות. כל תרופה. היא מגבירה את העוצמה של התרופות פי 10.

פירות כוללים ויטאמין C, העוזר לרפא פצעיים. הוא בונה את הגוף ומחזק את מערכת החיסון. הגוף צריך אספקה של החומר הזה.

החסרון היחיד של הפירות, שאסור לאכול מהם יותר מדי. לא יותר מ-2 פירות ביום. ורצוי אחרי הארוחה. הרבה מאוד אנשים צריכים משהו מתוק אחרי ארוחה. מוזר בעיני, שבשום מקום לא מציעים לך אחרי האוכל אגס. רק עוגות או מלכודת סוכר אחרות. הסוכר בפירות הוא סוכר פירות, ואילו הסוכר במוצרים המוכנים, הוא לרוב סוכר ענבים.

מאידך, היתרונות שבפירות, מגוונים כמותם. אכילת מנת פרי (ז"א, שווה ערך לאגס אחד, חצי אשכולית, רבע פומלה, חצי רימון וכו') אחרי ארוחה, גורמת לתחושת שובע ארוכת טווח. הסוכר שבפירות מעניק למערכת העיכול אנרגיה להתחיל לעבוד ולפרק את שאר מרכיבי הארוחה. אחרי זמן מה, הפחממות שבארוחה מתעכלות, ולאחריהם החלבונים והשומנים. מערכת העיכול עובדת לה שעות ארוכות, לא דורשת תוספות.

יש בפירות חומרים מזינים לרוב, ויטמינים ומינרלים. החומרים שמהם עשוים הפירות, ה-"בשר" שלהם, הוא מה שנקרא סיבים תזונתיים. הגוף אומנם לא ממש מעכל אותם, אבל הם מגרדים את דפנות המעי, מנקים אותו ולמעשה מעבירים לו מעין עיסוי פנימי.

כל הפירות נבראו שווים. זה האדם שהרס חלק מהם. למשל, תפוחים, בשל הפופלריות שלהם, זכו להרבה תשומת לב תעשיתית, מה שגרם לצניחה במספר המינים, ובשיפורים לצרכי התעשיה. הם מחזיקים יותר זמן, התפוחים של היום, הם לא התפוחים של פעם. הם הרבה פחות טעימים, מכילים בעיקר סוכר, ולכן עדיף לצרוך אגסים.

אגסים עדיפים, אם הם נרכשים בירקן. האיכות של הפירות ברשתות השיווק היא לדעתי הצנועה, לרוב די מחרידה. נדמה לי שאלו הם פירות שבילו המון זמן בקירור, והטעם שלהם קמחי. כך גם הרימונים עצובים ועצורים. מאידך, הרימונים הגדולים של הירקן, כל גרגר כמו פצצה של אלפי טעמי אדום חמוץ. הריח, הטעם, המרקם, תחושת של בחוץ, כאן בארץ.

וכך גם קרה עם התפוז לעומת האשכולית והפומלה. רוב התפוזים הם די חסרי טעם. מיימים כמו מדוזה. ואילו האשכוליות מזריקות חגיגה של חמוץ מריר.

פומלה איכותית היא חוויה שילדים מחכים לה. היא פחות מרירה מהאשכוליות, גווני הצהוב כתום מתוק של הפומלה מרובים להפליא. בשל הגודל של הבקבוקנים, הילדים מתענגים עליהם אחד אחד.

עדיף לצרוך תמיד פרי טרי על פני פירות יבשים. לרוב, פירות יבשים עוברים תהליכים כל כך מורכבים, שהם יותר מומיות של פירות מאשר פירות. אלא אם רוכשים ממקומות קטנים וייצור מקומי, אבל גם אז, היחס בין המים לבין הסוכרים הוא כל כך גבוה, שלא בהכרח יש בהם תועלת בריאותית.

אני מעדיף תותים על פני ענבים (ולו בשל סוג הסוכר), אם כי שניהם דורשים כמויות אדירות של חומרי הדברה. בארץ, יש חלקות לייצוא, בהן חייבים להשתמש במעט חומרי הדברה (בגלל התקנות של האיחוד) וחלקות אחרות לישראל. בהם מפגיזים כימכלים. ילדים הגרים בקירבה לשדות, כיום, סובלים לעיתים ממחלות הקשורות לחומרים הללו.

מה אפשר לעשות? לשטוף היטב. לקנות ממקומות טובים, לראות בעינים את הטריות של המוצרים. ולזכור לאכול הרבה פירות, כי למרות כל העוול שנגרם גם לפירות בארץ, היתרונות שלהם גבוהים מכל הנזקים הנלווים.

גילוי נאות: איני בעל השכלה רשמית בתחומי התזונה או הרפואה.

 

שומן טראנס, שומן רווי מהצומח, מרגרינה, שומנים מוקשים מהצומח

אם אתם מתעניניים בנושא תזונה, וודאי קראתם ששומן מוקשה מהצומח, שומן טראנס, הוא חומר מזיק. איך בדיוק הוא מזיק ובאילו מערכות בגוף הוא פוגע, על זה פחות מדברים. בתקופה האחרונה, ביצעתי ניסויים על הגוף שלי, ותוך כדי עבודה, גילתי את ההשפעה של שומנים צמחיים מוקשים עלי ועל אחרים.
שומן טרנס צמחי, מרגרינה, שומנים מוקשים מהצומח, הם משפחה של חומרים המבוססים על אותה טכנולוגיה.
שומן מוקשה צמחי מופק משמן צמחי, כמו שמן תירס, זית, דקלים או כל שמן אחר. בתהליך כימי הופכים אותו משמן לשומן. במקום שהוא יהיה נוזלי בטמפ' החדר, הוא מוצק.
השומן המוקשה הצמחי, הוא חומר קסם עבור תעשיית המזון, ותמצאו אותו כמעט בכל מוצר תעשייתי. החל מנקנקיות, ועד לבורקסים, גלידות, חטיפים מתוקים וחטיפים מלוחים. הוא מאוד זול לייצור, הוא דבק קסם המאפשר לתת למוצרים את צורתם ואת המרקם שלהם, כך שניתן לעצב איתו כל דבר, עם כל תוספת של כל סוג של חומרי טעם. הוא עמיד מאוד כך שהמוצרים נהנים מחיי מדף ארוכים, אלו הם מוצרים עמידים במיוחד, הם לא מתפרקים, לא בשל שיני הזמן, ולא בשל פעילות של חיידקים, הם לא נרקבים, לא מתעכלים על ידי החיידקים.
גם תהליך העיכול שלנו מבוסס על חיידקים, המפרקים מוצרי מזון והמעיים סופגים אותם אל מחזור הדם.
למעשה, תהליך הייצור של שומן מוקשה צמחי, דומה לייצור כל חומר סינטטי אחר, כמו פלסטיק. מבחינת הגוף, מדובר על חומרים זרים לגמרי, שאכן נספגים בגוף, אבל הגוף לא ממש יודע מה לעשות איתם.
הגוף יודע לפרק שומן מהחי, ואפילו יסתדר עם שמן שרוף מהחי (למרות שהוא מכיל שומנים בעייתים) אבל הוא מאוד מתקשה, ואולי אפילו לא ממש יודע כיצד לפרק את השומן הצמחי.
כשחלקיקי השומן הללו מגיעים אל מערכת האיכול, המערכת מנסה לפלוט אותם בחזרה לסביבה. לעיתים קרובות אנחנו צורכים שומן טרנס עם גלוטן, היוצר מעין עיסת דבק במעיים, ועל כן החלקיקים הללו נתקעים בגוף הרבה זמן ויש להם יותר זמן להיספג בו.
השומן הצמחי, מצטבר לאורך מערכת העיכול שלנו, ומאחר שהחיידקים הטבעיים שלנו לא ממש יודעים מה לעשות איתו, הם נכנסים למצוקה, מתפרקים, מתים, וגם זה לא בהכרח מוסיף לנו בריאות.
השומן מפריע לספיגה של חומרים טובים לגוף, נספג בעצמו, ואז מגיע למחזור הדם. באופן טבעי, שומנים מפורקים בכבד, אבל הכבד לא ממש יודע מה לעשות עם שומני הטראנס. את מה שהוא סופג דרך הדם, הוא מנסה לפלוט (ועלול להפוך בדרך לכבד שומני). מי שמתבסס על תזונה תעשיתית, כמות השומנים הצמחיים כה גדולה, עד שהיא מגיעה לכל רקמה בגוף.
בעורקים, השומן הצמחי נצמד לדפנות (כי גם הדם מנסה לפלוט את החומרים החוצה), שכבת שומן צמחי עוטפת כל רקמה חיה, נספגת לתוכה. היא עוטפת את התאים בשרירים, מפריעה להם לספוג סוכר וכך מכבידה על הלבלב ועלולה להאיץ התפתחות סכרת. הימצאות השומן בדם מעלה את אחוז השומנים בדם, ואף עלולה להגביר את רמת הכולסטרול הרע ולהפחית את הטוב.
ובכל אחד מאיברי הגוף, מהמוח, דרך האוזניים הגרון, והאף, כולם נרתמים במערכת לספוג כמה שיותר ולהפריש כמה שרק עוד אפשר. אם מוסיפים לכך גם זיהום אוויר או עישון, הרי שהנזק שלהם עלול להחמיר, כי גם הריאות מפרישות ליחה מבוססת שומן צמחי הסופגת את חלקיקי הזיהום ומשאירה אותם יותר זמן בתוך הריאות.
העור הוא האיבר הגדול ביותר בגוף, ועל כן, רוב השומן הרווי הצמחי נמצא מתחת לעור ומופרש דרכו, השומנים המוקשים תורמים לריח זיעה מוגבר. אם משלבים את השומן הזה עם חומרים אחרים שהגוף לא מכיר, כמו למשל, ממתיקים מלאכותיים, או תוצרי שריפה (כמו שהבשר מהמנגל ספוג בהם) עלולות להיווצר סתימות (כי השומן הצמחי "מזוהם" בשומן אחר, גם לא מעוכל) וכך נוצרים פצעים על העור. לרוב, קרוב לפתח הכניסה ולפתחי היציאה. העור מאבד מהחיוניות שלו, מזדקן מהר יותר ופצעים נרפאים פחות מהר.
השומן הצמחי הוא חומר מעודד מחלות, הוא פוצע את הרקמות כשהוא נספג בהן וכשהוא נפלט מהן. מגדיל את ריכוז החיידקים המזיקים לגוף. הוא מחליש את מערכת החיסון, כי היא כל הזמן צריכה להתמודד איתו.
המצבורים של השומן הללו מזיקים לנו, לכל פעולה, לכל נשימה, לכל פעימת לב. הם הופכים אותנו לבעלי חיים חולים תמידית.
גם בקליפות של צמחים יש חומרים מעודדי מחלות, על מנת להקשות על הספיגה שלהם ולהיפלט חזרה לאדמה. השילוב של גליקוגן, שומן מוקשה צמחי ודגנים הוא שילוב בו כל אחד מהרכיבים ממקסם את יכולת הפגיעה שלו בגוף.
אני רואה בשומן צמחי רעל. ברגע שנגמלים מהשימוש בו, מרגישים שיפור מידי בכל תפקודי הגוף. מחשיבה, עד להליכה ולשינה. ישנם אנשים הרגישים פחות לשומן כזה, יש כאלו שבאופן טבעי ממעיטים לצרוך אותו. אבל בניגוד לחומרים אחרים, שהגוף מסוגל לתמודד איתם ולהבריא הרי השומנים הצמחיים נמצאים בכל מקום, עוטפים אותנו כל הזמן, במסעדות, במוצרי מאפה, בממתקים ובשוקולד. אפשר לראות את מצבורי השומן הצמחי מתחת לעור. זה שומן קל יותר, כמעט נוזלי. כשהוא נפלט, הוא בעל ריח חמיצות המזכיר שמרים של בצק. רואים את זה על בני האדם.  אנחנו ספוגים בו, בחומר סינטטי שבמהותו אינו שונה מדבק פלסטי (גם מבחינת הריח)
ללא גלוטן, ללא שומן טרנס, ללא שומנים מוקשים מהצומח