התזונה של ברכיבה ארוכת טווח

כתבתי על הרכיבה שביצעתי לקריות מהמרכז. במהלך הרכיבה צרכתי חצי חבילת תמרים, 10 צנוניות, 3 אגסים, תפוז, חבילת פיסטוקים, חבילת קבנוס תעשיתי קטנה, המבורגר ביג אמריקה של מקדונלדס ושווארמה עגל בלפה. בשני האחרונים, זרקתי את הבצקים לפח. משקל הגוף שלי עלה בקילו וירד אחרי יומיים. לפי המחשב, הוצאתי 4500 קלוריות לערך. אני לא רופא ולא בעל הכשרה בתזונה, רק מנסה על עצמי. אצלי זה עובד.

אני אוכל במרווחים קצובים, לפעמים תוך כדי רכיבה, לפעמים עוצר. הכל בהתאם לתחושה. קצב צריכת המזון שלי כקצב פיצוח הפיסטוקים בפה. קבנוס למשל, נקניק אחד בחצי שעה.לא צריך להגזים עם מוצרים כה מעובדים (עדיף בכלל לא) וכדאי לבדוק לאט את ההשפעה שלהם (ולמעשה כל דבר) על הגוף.

מדי פעם אני עוצר ומתחיל ללעוס לי אגס. לפני עליה או שאני מרגיש עייף, אני לוקח שני תמרים כי הם מכילים הרבה סוכר זמין. כשאני רוצה להנות מהנוף ולנוח קצת יותר, אני מקלף תפוז. פירות הדר מעלים את החומציות בקיבה. כך שגם אותו עדיף לצרוך לאורך זמן. לא הייתי נוגע (שוב) באשכולית, פומלה ופומלית, הן כוללות חומרים מאוד חזקים הפועלים על הכבד.

קלמנטינות זה טוב.

אגסים ופירות הדר מכילים הרבה מים, לכן הם כמו מנת מים ומאפשרים לדלג על שתיה לזמן מה. תפוחים כוללים יותר סוכר ופחות חומרים מזינים מאגסים.

אני כל הזמן מגוון ומחליף. פעם פיסטוקים, פעם תמרים, בצהריים תפוז וכל זמן קצת לשתות. בעבר הייתי צריך להעריך את המצב שלי, כיום אני הרבה יותר עירני וחושב בבהירות. אני מאוד רגוע כל עוד אני בשדות.

20170410_093454
הכל נכנס בתיק אוכף היושב על אירו- בר יחד עם המזרון המתנפח. אפשר לשים את הפיסטוקים פתוחה בתיק הקדמי :)

המבורגר אני אוכל בסכין ומזלג, או בידיים. בדקתי את ההמבורגר אגדיר, הביג אמריקה של מקודנלס (לא הענק), וופר משולש של בורגר קינג ואת ההמבורגר המשלוש של עד העצם אקספרס (שלא מספקים סכום כך שאני צריך ללחך את הקציצה מתוך הלחמניה). בכל המקרים, הם מכילים הרבה שומן ואם אוכלים אותם בביסים קטנים, הם לא מכבידים. בשר הוא המקור הכי זמין לי לחומרים מזינים וגם ווטימין B12 שהוא חשוב להפקת אנרגיה. הם מגיעים עם קצת ירקות ועם יותר מדי רוטב, אבל מי יתלונן על קצת סוכר במצב הזה? לא נוגע בצ'יפס או גלידה. אלו הם שומנים שלא טובים לי. וגם לא במוצרי חלב. חמוצים זה סבבה, חריף פחות.

את שווארמת העגל בלפה אכלתי בעיר התחתית בחיפה בלי הפיתה, בסכין ומזלג. בלי חומוס, כי הוא לא טוב לעיכול (שלי :) אבל עם טחינה והרבה סלט.

גם אחרי השווארמה וגם אחרי ההמבורגר לא הייתי צריך זמן התאוששות והמשכתי לרכב כמעט כרגיל אבל אולי לא הייתי תוקע המבורגר לפני עליה.

נחמד לגוון עם ירקות, אני לקחתי הפעם צנוניות, אני אנסה גם גזרים (אמורים להיות בסדר) אני לא מקלף, רק שוטף היטב.

אחרי 80 קילומטרים, חוש הטעם התחדד. לקראת אמצע המסלול הצנוניות היו חריפות בטירוף עד שהייתי חייב לשתות מים ואילו לאגס היה טעם חלומי של קומפוט.

במקום ובנוסף לתמרים, אפשר גם בננות אם כי תמרים טובים יותר לנשיאה.

20170410_141109
מטע בננות

פיסטוקים מצויינים וקל יחסית לקלף אותם בפה תוך רכיבה מישורית. הגוף מפריש הרבה מלח בזיעה. בוטנים, לדעתי פחות מוצלחים, אבל גם אפשריים ובכל מקרה – לאט.

ב- hlc אני מתכוון לצרוך לפחות שן שום טריה אחת ביום.

תוך כדי רכיבה אני לא נוגע בחטיפים, כריכים, לא פיצה ולא סביח ולא מטוגן כל שהוא.

תוך כדי מאמץ הגוף שלי מתקשה לפרק את הבצק של הפיצה ואת השומן של הגבינה (אם במקרה שמו קצת גבינה ולא תחליף צמחי), מטוגנים גורמים לי לתחושת כבדות וצרבות, סנדוויצים מעכבים לי את העיכול. לחמניות ופיתות גורמות לי תחושת נימנום וחוסר ריכוז.

אני שותה קפה שחור בתחנות דלק, בלי סוכר ובלי מאפה :). פעם בבוקר ופעם בצהריים. נח ועושה מתיחות בזמן שהוא מתקרר.

בעבר, הייתי צריך להתמודד עם שרירים תפוסים ועם נפילות אנרגיה. נעתי על פחממות מסחריות (דגני בוקר) וסנדוויצים מתחנות דלק. אחרי האימונים, הדופק היה נשאר גבוה הרבה זמן. כיום, אחרי 12 שעות רכיבה אני מספיק עירני כדי לעבור ליל סדר וגם לנהוג מליל הסדר ולמחרת הדופק בסדר. זה לא שאני בכושר שונה ממה שהייתי לפני שנה, אלא שאני לא מעמיס על הגוף שלי חומרים המזיקים לו. רכיבה כה ארוכה מכניסה את הגוף למצב של היפר, הגוף למרות שהוא עובד קשה, נמצא באיזון והרבה יותר קל לי להיות קשוב לעומס שלו.

הבעיה היא לפעמים לצאת מהמצב הזה, כי קצת קשה להירדם. אני ישן עם בקבוק מים (של אופניים :) לצד המיטה. כדור אקמול אחד לפני השינה מאוד עוזר. אחרי רכיבה כזו, הגוף צריך המון מים כדי לתקן את הנזקים ברקמות ולשטוף את הפסולת החוצה, כך שאני כל הזמן שותה. לאט לאט.

הכי חשוב – אם משתינים חום, צריך לרוץ למיון.זה אומר שהכליות נכנסות לכשל. שמעתי שאפשר למות מזה תוך שעות. אף פעם לא להעמיס יותר מדי. לדעת את הגבולות, להקשיב לגוף ולא לעשות שטויות.

20170410_163403
אלת הספורט

 

 

חזרה גנרלית לרכיבה – hlc 2017 וטיול לחיפה

החשש הגדול ביותר שלי הוא לפרוש ביום הראשון של המרוץ. החשש השני, לפרוש ביום השני.

באחת הרכיבות האחרונות מהעבודה הביתה, פגשתי את שי, שסיים את אחד ה- hlc הראשונים. ההרצאה שלו בנושא, מומלצת בחום.

לרכב לצידו מעורר תחושת מעורבות. מצד אחד, הוא מאוד מתחשב, תמיד יודע לבחור נתיב כך שגם לי ישאר. מאידך, מה שעבורו זה קצב רגוע ואיטי, דורש עבורי מאמץ. :)

לאלו הרוצים לרכב לא במסגרת תחרותית ספרטנית, מומלץ לקרוא את הפוסט של רוני בפייסבוק לגבי הציוד שהוא ממליץ עליו.

שי אמר שאחד הדברים החשובים ביותר הוא לא להישבר בימים הראשונים. רוב האנשים שלא סיימו את המירוץ, וויתרו בימים הראשונים, סטטיסטית, מי ששרד אותם, הגדיל את הסיכויים לשרוד את כל המסלול. וגם הוא הוסיף על הדגשים: שפשפות הן האויב הגדול, צריך לרכב לאט, אסור להתאמץ ואסור להתפתות ולהתחרות במישהו. התחרות היא מול עצמנו.

כבר מספר שבועות תוכנית האימונים שלי כוללת רכיבות לא ארוכות (פחות משעה פעמיים ביום) בקצב נינוח לפחות 4 בשבוע רצוף. המטרה היתה להגדיל את יכולת ההתאוששות של הגוף מבלי להעמיס עליו יותר מדי. מטרה נוספת שהצבתי לעצמי, היתה למצוא את תערובת התזונה הנכונה. השבוע, לקראת ליל הסדר, החלטתי להגיע לקרית ים מהוד השרון. חשבתי לעשות את זה על בסיס ה- hlc אבל ככול שלמדתי את המסלול הבנתי למה מתכוונים כשאומרים שהוא קשה והגעתי למסקנה שאתקשה להגיע לחיפה ב-12 שעות, ואני לוקח סיכון שלא אגיע חלילה וחס לקריאת ההגדה, ואם אגיע אהיה עייף מכדי להשתלב כראוי. על כן, ניסיתי לערוך מסלול באמצעות openrouteservice החביב עלי ובאמצעות עורך המסלולים של strava ושני השירותם הכזיבו. לקחתי שני מסלולים שנתרמו לבלוג על ידי אסף טענתי אותם לגרמין, הכנתי שני מסלולי השלמה והרגשתי קצת מוכן.

העמסתי את האופניים בזיווד מלא לקראת התחרות ושקלתי אותם. 21 קילו לא הפחידו אותי, כמו התחושה שהאופניים הללו ממש כבדים (עוד לפני מים). הרכיב הכבד ביותר באופניים היה שק השינה, הוא גם הפך את מלאכת הזיווד למסורבלת והקשה על הגישה אל התיק האחורי. הבנתי, שהמטרה של הציוד היא להבטיח את תחזוקת האופניים, הם העיקר, הם אלו שלא יכולים למשוך על בסיס כוח רצון. אז אם יהיה לי קר מכדי לישון, אמשיך לרכב. ואם אהיה עייף מכדי לרכב, אשן למרות הקור. מקסימום, אשן בבגדים ואפתח את שמיכת ההישרדות. הנחתי בצד את שק השינה הכבד ולקחתי שק שינה קל יותר.

20170410_114040
אופניים ערוכים ל- hlc.

מזג האוויר היה מושלם לרכיבה, חוץ מהרוח. שהלכה והתחזקה והתחזקה עד שהפכה את כל הדרך לעליה. במקום לשייט על שבילים ב- 20 קמ"ש וסבבה, מצאתי את עצמי ב- 10 קמ"ש וצועק בקולי קולות אל מול הרוח. גולשי גלים דיווחו על רוחות ב-30 קשר.

את הרכיבה התחלתי דרך מושבי השרון. איזורים שהם תמיד מקסימים לרכיבה. אחרי מושב בצרה לכוון מזרח נתקלתי בשדה תעופה של טרקטורנים מעופפים. המכונות זימזו בכל האיזור. מוזר בעיני שאנשים בוחרים תחביב שגורם למטרד סביבתי כה גדול (מעבר לזיהום האוויר). בעיני, מכונות מזהמות צריכות לשמש אך ורק לצרכים חיונים, לא לפאן. לשמחתי, נראה שהפרגים לא הוטרדו.

20170410_071939
שדה פרגים צפונית במעבר הרכבת בין בצרה ליקום

המשכתי לרכב דרך הטיילת היפה של נתניה (אם כי חלק מהברזיות שבקו וחלקן בעלות זרזיף קלוש), עד לעיר. נתניה, לא רק שמתהדרת בראש עיר מושחתת לכאורה אלא גם שסללו כבישים לצד בתי מגורים מבלי להעניק יכולת סבירה לחצות אותם. מאות מטרים של כביש שהוא למעשה מחסום. אני מדמיין לעצמי ילדים מאותה הכיתה הגרים במרחק של עשרות מטרים ובניהם כביש. נראה שהחיבה שלנו, הישראלים, לגדרות ולגבולות הופכים את העיר עצמה למובלעות שלא מאפשרות הלכה למעשה תנועה של הולכי רגל ורוכבי אופניים בתוכה.

20170410_080236
בניה בנתניה

הרכיבה עד חדרה היא נעימה ומסבירת פנים, כל עוד שומרים מרחק מחולות החוף. רמז ראשון לקשיים ברכיבה במסלול זה קיבלתי מול השער הנעול של הדסה נעורים. לשמחתי, מועדון הגלישה היה פתוח וכך התפלחתי דרכו על השבילים המקסימים של כפר הנוער הזה, שכולו משרה אווירה טובה של טיפוח ושל ירק ושל פעם.

עברתי את מכמורת, לכיוון צפון, על שבילים נחמדים כל עוד לא מתקרבים לדיונות החוף. שם אפשר לרכב בעיקר על פט בייקס.

20170410_093454
על השביל בין מכמורת לגבעת אולגה

הרכיבה לאורך גבעת אולגה משמחת, המדרכות סבירות והנוף מקסים. מאידך, את קיסריה אהבתי פחות. הגישה לקיסריה מחייבת רכיבה על כביש, ותחושת ההתנשאות של המקומיים משודרת הן משמות השכונות ("נווה גולף") ודרך שלטי החוצות (הביטחון בידיך עם תמונה של ידים משולבות המחזיקות בית).

בקיסריה, הקרויה על שם יוליס קיסר, גרים עשירי ישראל בסגנון אמריקאי (בה נבחר סנאט, והמכתירה לעצמה קיסר כל 4 שנים) ואילו מהצד השני של הכביש, אור עקיבא, הקרויה על שם רבי עקיבא שהקריב עצמו אל מול גזרות הרומאים והיא עיר שאין בה הרבה אוכלוסיה מבוססת אך רובה שומרת מסורת (בתמונה, שריפת חמץ). בינהן, צועדים אנשים קשיי יום וסלי קניות בידיהם, כאילו רק התפאורה השתנה, אבל חוץ מזה אותו הדבר כבר 2000 שנה.

2017-04-13_10-31-22
ביעור חמץ באור עקיבא

אחד הדברים שבדקתי ברכיבה היא היכולת לנוע בלי פחממות מתועשות. חלק גדול מרוכבי ה- hlc רוכשים כריכים. מהניסיון שלי, זה אולי נחמד ליום רכיבה, אבל זה לא עושה טוב לאורך זמן. אני בחרתי לנוע על בסיס תמרים, אגסים ותפוזים. התפוז עורר בי תחושה לא נוחה, אבל האגסים והתמרים היו תענוג אמיתי. בשלב מסויים, הרגשתי מחסור במלח, אז רכשתי פיסטוקים בתחנת דלק ורכבתי תוך כדי פיצוח ויריקה של קליפות על המדרכות הקצת עקומות של קיסריה. בעבר, הייתי אוכל לפני זמנים קצובים, חושש מנפילות כוח שיקשו עלי. כיום, אני אוכל מתי שמתחשק לי, אין נפילות כוח, הארוחות מרווחות יותר ואני מבזבז פחות זמן על המסביב ומתמקד יותר ברכיבה.

20170410_113243
מישור החוף במבט מפיסגת המחצבה בבנימינה

רציתי גם לבחון קצת את כישורי העליות שלי עם אופניים בזיווד מלא, החלטתי לטפס לכרמל דרך המחצבה של בנימינה. זו עליה מקסימה שבהילוך הנכון וברוגע יכולתי להנות מהנוף. בירידה מזכרון לכביש החוף, שברתי את שיא המהירות האישי שלי (56 קמ"ש).

נראה לי שרוכבי האופניים בשטח מתחלקים באופן כללי לשני סוגים. כאלו היוצרים קשר עין, שהם קצת יותר מנוסים ולא נחנקים תחת העומס. אלו גם יברכו לרוב לשלום. ואילו הרוכבים החדשים או מאותגרי הכושר, לא ימצאו בעצמם את המשאבים הנדרשים לברכה. באיזור הצפון, כנראה כחלק מהתאמה לגאוגרפיה, הרושם שלי הוא שלא נהוג לברך בשטח. וחבל, כי עד כמה שידעתי מגעת, זה מנהג בין לאומי. אלו שבירכו אותי במאור הפנים הגדול ביותר ובתנועות ידיים היו תמיד העובדים הזרים.

20170410_131113
טרקטור בעבודת בירוא סביב מאגר מים מושבים המשמשים את מטעי הבננות הרבים באיזור

גם במזללות וגם בתחנות הדלק, כל המוכרים הינם ערבים. נראה, שאילו הערבים אזחי מדינת ישראל היו שובתים, תחנות הדלק והמסעדות היו פושטות רגל. מעניין שהימין לא קורא להחזיר ליהודים את השליטה על תחנות הדלק והמזללות.

בנסיעה לחיפה, אי אפשר להתעלם משדרת התמרים היפה שנטעה על ידי אהרן אהרנסון (מניל"י). כשרוכבים, יש מספיק זמן להרהר בשותלים, ואיך לבטח אהרן בעצמו בדק שהם יהיו בקו ישר, כשלא היה שם כביש, רק שדות, כרמל וים. לפני שאיזה מהנדס החליט לכסח חלק מהשדרה כדי לפנות מקום לעמודי חשמל.

20170410_151640
שדרת הדקלים של אהרן אהרנסון 2017 בעתלית.

ככול שהצפנתי, כך האווירה הפכה עוינת יותר לרכיבה ולתנועה. לא רק הרוח שהפכה את הרכיבה למאבק ופוגגה באבק את הפנטזיה שלי לנוע במינימום מאמץ, אלא גם מנהג של כל המושבים למרגלות הכרמל (מעין איילה צפונה) לבצע הפרדה בין השטחים באמצעות תעלות עמוקות. אין גשרים, הכל בוץ ושיחים, גבולות שבחלקם הייתי צריך לנשוא את האופניים בידי כדי לעבור. ואם נוצר ספק לגבי אופיים מקבל הפנים של המקומיים, הוא נמוג אל מול מיעוט ברזי השתיה ושלטי האזהרה על מגרשי ספורט "שטח פרטי אין כניסה".

20170410_134202
בית לא כל כך טיפוסי בעין איילה

אחרי כל כך הרבה שעות רכיבה, הגוף הופך כה חזק, שזה משעשע לראות באיזו קלות אפשר להניף את האופניים. רכבתי דרך עשרות מטעי בננות. נראה, שמחדרה צפונה, אנחנו באמת רפובליקת בננות.

20170410_141109
מטע בננות טיפוסי וצעיר

 

כל זה כלום לעומת ההגעה לחיפה עצמה. אחד המראות הראשונים שנתקלתי בו היה אצטדיון סמי עופר. שנראה כמו חללית חייזרים מוזהבת שנמסה על תחתית הכרמל. נראה שהוא משתלב לא רע בכיעור של שאר הבניניים באיזור. אני מקווה שיום יבוא, ויפול איזה גל של הבנה אסטטית על תושבי המזרח התיכון וכולם יזכרו את סמי עופר לא רק כמגלומן שתוקע את שמו בכל מקום, אלא בעיקר כאיש ששבר את שיאי הטעם הרע בארץ.

20170410_163153
אצטדיון סמי עופר

הנחתי, שתהיה מדרכה נוחה לרכב למרגלות הכרמל ולאורך העיר התחתית. אני לא חושב שנתקלתי בעיר שהמדרכות שבה כל כך עוינות הולכי רגל. לא רק שהן מוזנחות, עקומות וצרות וחסומות בהרבה מקרים, אלא מתאפיינות בתופעה ייחודית לדעתי ברמה עולמית: פתאום, ללא שום הכנה מראש, אתה מוצא עצמך על מדרכה ללא מוצא. אי אפשר להמשיך הלאה. אין מעבר חציה, אין גשר. אי אפשר לחצות. הדרך היחידה היא לחזור אחורה כמה מאות מטרים. ולא פעם אחת, זו תבנית החוזרת על עצמה. וכדי להפוך את העניין למסיבה אמיתית, גם המדרכות עצמן לא תמיד ימשיכו לאורך הכביש, לעיתים, חייבים לטפס עם הכביש ולחצות רק על הגשר. ברוב הארץ, מנמיכים את המדרכות כך שיהיה קל לעלות עם גלגלים (אופניים, או עגלות תינוקות). לא בחיפה. כאן צריך אופני אנדורו כדי לרדת מהמדרכה.  רכבתי בהרבה מושבים וערים, ואיזור ישובי תחתית הכרמל הוא האיזור העויין ביותר שנתקלתי בו לרוכבי אופניים. העיר התחתית של חיפה מוזנחת, מכוערת, ונראה שהתכנון העירוני מטומטם.

20170410_174832_001
בנין מוזנח באיזור מוזנח של חיפה

מאידך, קרית ים היתה עונג רכיבה צרוף. שבילי אופניים מסומנים, רחובות רחבים ונאים.

 

20170410_091911
אני

סיימתי רכיבה של 140 קילומטרים ב- 12 שעות ועוד מצאתי בעצמי את היכולות הנפשיות לתפקד בסביבה הפחות מרנינה של ליל סדר. המעבר לתזונה פליאו מבלי לצרוך פחממות מתועשות תרם מאוד לתחושה שלי. נראה שהאימונים היו בכיוון הנכון. האופניים תפקדו בונבון,2017-04-13_10-55-11 וכך גם ציוד הרכיבה. בסוף, גם מצאתי את עצמי נוהג חזרה מחיפה, כך שהשלמתי 19 שעות של עירנות ועבודה וגם למחרת הרגשתי טוב ומוכן לרכיבה. בלי יותר מדי שפשפות, לראשונה, בלי התכווציות שרירים. מעבר לאימונים אני בעיקר מייחס את היכולת הזו לתזונת הפליאו.

אני מרוצה מסידור האופניים .על הסבל, בגדים, ציוד רכיבה. בשילדה – מים. ועל הכידון – אוכל.

אנשים ששוחתי איתם חושבים שאני סובל ברכיבה. אי אפשר לתאר את תחושת ההתעלות אחרי רכיבה שכזו. ימים של תחושת ריחוף והתעלות. ניקיון פיזי ונפשי. לעלות על האופניים זה כמו להיכנס למיטה רכה ונעימה. הדבר היחיד שאני מצטער עליו בסיום רכיבה ארוכה, שלא עשיתי יותר כאלו. בשביל זה נרשמים ל- hlc.

 

זהירות מהמלצות האגודה הישראלית נגד סכרת

גבר בן 45 שוכב במיטת בית חולים ולא יכול להירדם כל הלילה. הרגל שלו מגרדת בטירוף. מה שנשאר מכף רגלו. הרופאים עמלו לקטוע את כף רגלו, מרוצים שהצליחו להימנע מקטיעה מלאה והשאירו חלק מכף הרגל. הפצע מתאחה לאט. פעם ביום יומיים מגיעה אחות ומנסה לקחת דגימת דם לבדיקה. אחרי שהיא דוקרת אותו שוב ושוב, היא מתייאשת וקוראת לרופא. העורקים שלו צרים ונוקשים, שברירים. עודפי הסוכר בגוף שלו גורמים לתאים בגוף שלו למות. הוא נרקב בעודו בחיים. הוא סובל בשקט, בגבורה. מדי פעם נפלטת ממנו אנחה. אני ישן מיטה לידו. ליבי יוצא אליו אל שמחת חייו והגבורה בה הוא נושא את סבלו. אני מדמיין את עצמי במקומו. אם לא אשמור על עצמי, אגיע לשם.

הרופאים נאבקו על חייו, בהתחלה, כשהגיע למחלקה הכירוגורית, שכב בחדר ליד האחיות. החדר השמור למקרים קשים. אחרי שמצבו יוצב, שמו אותו בחדר מרחוק, רגוע. הוא כבר לא בסכנת חיים. ורק טקטוק המכונה השואבת את המוגלה מהגדם ממשיך להזכיר לכולם את מצבו. הוא סובל מעודף משקל, לא אדם שמן. עבד כל חייו בעבודה פיזית. לא מודע לתזונה.

הסכרת בישראל היא מגפה. אם היא לא תתפוס אותכם, היא תתפוס אחד מהיקרים לכם. וכמו בהרבה נושאים אחרים, עדיף לטפל לפני שמגיעים לקו השבר. משלב מסויים, אין אפשרות לחזור חזרה. כמו בטיפול שיניים, סתימה בזמן יכולה לחסוך טיפול שורש שעשוי לחסוך בתורו עקירה. עדיף טיפול אצל השיננית מאשר עקירה כירורגית.

סכרת היא מחלה של משמעת. אם אוכלים נכון אפשר לשרוד. התפריט לחולים הוא דל וסגפני. כל ארוחה ובדיקת דם השלה, כמה מאיתנו נשבעים כל שבוע שהחל מהשבוע הבא נאכל נכון?

לפני 3 שנים, בדיקות הדם שלי הראו שאני טרום סוכרתי. עדיין לא חולה סכרת, אבל בכיוון. ישנם שני מדדים, אחד, רמת הסוכר אחרי צום (צריך להיות פחות מ-100) והשני – רמת ההמוגלובין המסוכרר. המוגלובין מסוכרר הוא המוגלובין פגום, הנוצר כאשר רמות הסוכר בדם גבוהות והוא אינדקטור לרמות הסוכר בדם לאורך זמן. רדוף זכרונות תקתוק מכונת ניקוז המוגלה, החלטתי שאני אעשה הכל לחמוק ממלתעות המחלה. אי לכך, החלטתי למצוא עבודה שאוכל להגיע אליה באופניים ולמלא באדיקות את המלצות האגודה הישראלית למלחמה בסכרת. מעבר להמלצות השגרתיות לתזונה נכונה, והנגעות ירקות ופירות, הרעיון הוא לצרוך מוצרים בעל ערך גלוקומי נמוך. ז"א, שהפירוק שלהם במערכת העיכול היא איטי, לכן עליית רמת הסוכר בדם היא הדרגתית והגוף מתמודד טוב יותר עודפי הסוכר. לכן, מומלץ לצרוך דגנים מלאים. למשל, לחם מלא. הפסקתי לצרוך לחם רגיל ועבר לצרוך לחם שיפון של מאפיית לחם הארץ, עם מדבקה סגולה של האגודה למלחמה בסכרת.

הורדתי 15 קילו ממשקלי והלכתי לבצע בדיקת דם. כאשר קיבלתי את הבדיקה, השמחה התערבבה בחרדה. אכן, רמות הסוכר ירדו לערכים נורמליים, אכן, ההמוגלובין המסוכרר הפסיק להשתולל, אבל מאידך, רמות השומנים בדם גבוהות באופן מבהיל.

כאן התחלתי לחשוד.

אנשים אומרים, אז אני אמות מהתקף לב. הם מדמיינם את עצמם בגיל 70, מתפגרים לפתע ונופלים לרצפה. הנכדים והמשפחה עצובים אבל הם חיו חיים מלאים. עדיף למות צעירים ויפים, כך הם מנסים לשכנע את עצמם. מחלת הלב לא שונה בהרבה מהסכרת באכזריות שלה. הלב הפגום אינו עומד בדרישות החמצן והדם והאיברים הפנימיים קורסים אט אט. הכבד, הכליות, הלבלב, מערכת העיכול והרביה, מאבדים מכוחם. האדם הופך לצל של עצמו, בקושי יכול ללכת. זו גסיסה ארוכה ומייאשת הנמשכת שנים ארוכות. ראיתי גם את זה, וגם זו דרך נוראית לחיות ולמות.

אם אני ממלא אחרי ההוראות של האגודה הישראלית למלחמה בסכרת, ורמות השומנים גבהות, במה הועילים חכמים בתקנתם? הרי גם השומנים וגם הסוכרים בדם הם תוצאה מבעיות הנוגעות למטבוליזים ולמערכת העיכול. אם עבדתי נכון לתקן תחום אחד ואילו פגעתי בתחום אחר, משהו בשיטת העבודה לא תקין.

לכן ניסיתי את הפליאו. אחרי 3 חודשים, הלכתי בחשש לבצע בדיקת דם, והתוצאות היו כה טובות שאני מרגיש שזה פלאהו!, ולא פליאו.

האנשים שאני מדבר איתם מתחלקים לשניים. רזים, בכושר ומקפידים על התזונה שגם מבצעים בדיקות דם. לא בכושר, הסובלים מעודף משקל, מזניחים את עצמם ולא מבצעים בדיקות דם. הסכרת וטרשת העורקים לא ישנים. הם זוחלים אט אט בעורקים, גורמים למערכות הגוף לקרוס אט אט. בשל ההדרגתיות, אנחנו לא מרגישים את התדרדרות, אבל למחלות הללו יש תסמינים רבים ומוקדמים, עייפות, מערכת חיסונית חלשה, פצעים הנרפאים לאט, חוסר ריכוז, לחץ, נשירת שיער, עור שמנוני, בעיות בפה ובחניכים, בעיות פרקים וגב, רגישות למזון, תחושות רעות, גזים, אי יציבות במערכת העיכול. כל הסימפטומים יכולים לנבוע מסיבות מגוונות, אבל תזונה שגויה היא לדעתי אחת העיקריות בהן ואם היא לא מהות הבעיה, היא עלולה מאוד להחמיר אותה.

כיום אני אוכל מזון לא בהתאם להמלצות, הן של האגודה למלחמה בסכרת והן של אירגונים למניעת מחלת לב. תוצאות בדיקות הדם שלי טובות מאשר אילו הייתי מקפיד על ההמלצות ולוקח תרופות. הטרליצרידים ברמה נורמלית, הכולסטרול השלילי יורד והחיובי עולה. כל המדדים האחרים בגדר הנורמה. מה אני אוכל? לפי באתר הפליאו.  את הלחם, החלפתי באורז, תפוחי אדמה ובטטות. בלי מטוגן, בלי סוכר, בלי דגנים מעובדים, בלי מזון מעובד, בלי מוצרי חלב. זה יותר טרחה, אבל זה שווה כל שניה.

איך עברתי 650,000 צפיות ביוטיוב ומה למדתי מזה/ איך הפכתי וויראלי ביוטיב

הסרטון המטופש הבא, זכה נכון לרגעים אלו למעל 650,000 צפיות. מעל 2500 צפיות ביממה. הרווח שלי ממנו יעמוד כך אני מקווה על 400 ש"ח.

וויראליות היא משימה קשה. את המוצר צריך לעצב כך שיתאים לזמן ולמקום. לקלוע לטעמם של ההמונים, שיגע בהם, שיגרום להתרגש. אבל הסרטון הזה לא וויראלי. אילו היה וויראלי, היה מצליח להגיע למאות אלפי צפיות. וזהו. היה מאבד עניין.

יחד עם זה, כאשר יצרתי את הסרטון הזה כיוונתי שיהיה וויראל שאנשים יעבירו אותו מאחד לשניי. הבנתי, שיש מספר חוקים שצריך לעמוד בהם כדי לעמוד במשימה. זה עבד פעם אחת, אבל קשה לי להאמין שאצליח לתת עוד מכה. בין השאר, משום שאין כמו במבה.

מה שכן:

הסרטון צריך להיות קצר: יוטיוב בודק את מידת העניין של הצופה בסרטון. ככול שהסרטון קצר יותר, כך הסיכוי יצפה בו עד הסוף – גבוה יותר.

הסרטון צריך לגעת במחנה משותף נמוך: רובם המוחלט של האנשים לא רוצים ואולי אף לא מסוגלים לחשוב לעומק. הומור מתוחכם, שניניות ברמה גבוהה ושאר גירויים שכליים הם לא הדרך לליבם ועינהם של ההמונים. בחרתי במבה, כי הישראלים מאוד אוהבים את זה. למעשה, החטיף הזה הוא הדבר הכי ישראלי כנראה. אנשים קמים בבוקר וצופים בפירסומת על במבה. נוסעים לעבודה וצופים, מגיעים הביתה וצופים. אלפים רבים כל יום.

הסרטון צריך לגעת בנושא מחזורי. לכן, הכותרת היא: התינוק של במבה עם הפתעה לאוליפיאדה. זה היה לפני האוליפאדה הקודמת, אי שם ב- 2012.

עם הזמן, הסרטון התחיל להופיע בהמלצות של גוגל לצפיה. כמובן שאין לי מושג למה הם בחרו בו אבל אולי זה קשור לאולימפאדה בברזיל. הוא נמצא במספר רשימות צפיה, אבל לא עשיתי דבר. הוא פשוט שכב שם ופתאום מצא את עצמו על הגל. מאות אלפי צפיות. כאשר הגיע ל-350,000 צפיות, שמתי לב. ואז חבר המליץ לשים פירסומות. עם הכסף באה הסקרנות.

כמה דברים שלמדתי בזמן הזה:

פייסבוק זה ללוזרים, לפחות מבחינת היכולת להרוויח כסף. אנשים המשקיעים את מרצם בפייסבוק, לא יקבלו בתמורה דבר מהמערכת (אלא אם ישלבו את הפירסומות של גוגל, ה- adsense). בעיני הם מנוצלים. נכון, שהסכומים ביוטיוב נמוכים, אבל הם קיימים. יש ילדים ובני נוער המגיעים להכנסה חודשית מאוד מכובדת. ערוצים עם מאות אלפי עוקבים.

מכל סרטון, הכי קטון שיש גם אם מאות בודדים של צפיות, אפשר לעשות כסף. מדובר על אגורות בודדות, אבל הן קיימות ומצטברות.

גוגל אוהב שאתם שמים פירסומות. את הפירסומות הוספתי בנובמבר 2015, ראו את ההבדל בצפיות בגרף.

את הכסף מקבלים רק אחרי שעשיתם 400 ש"ח. (כך גם ב- adsense)

הישראלים אוהבים לצפות בפירסומות. לא מדובר על 600,000 איש שצפו, אלא עשרות אלפי שהקיק שלהם זה לצפות שוב ושוב בפירסומת הזו.

הכוח של הוירואליות הוא קטן לעומת היכולת של גוגל להפנות תנועה אל סרטים שהיא חפצה ביקרם.

חשוב לתייג את הסרטון בקטגוריות הנכונות. ניתן להעביר תנועה מסרטון לסרטון באמצעות כרטיסיות.

לאחרונה החלטתי להוסיף פירסומות גם באתר הזה. יותר בשביל השעשוע, מדובר על שקלים בודדים בחודש. יחד עם זה, לא תמצאו כאן הפניות להימורים (ניתן להגדיר ב- adsnse אילו תחומים יופיעו) וגם בחרתי שלא תהיה פרסונליזיצה ואין לי בעיה עם הודעות המפנות למרפאות להפלות. (לא עליכם).

ביוטיוב, לא שמתי פירסומות לפני הסרטונים, אותי הם מעצבנות.

אני ממש לא שותף להומור של הישראלים. הסרטון הזה לא מצחיק אותי. עשיתי מספר כאלו, כל אחד עם כתובת הזויה ולא קשורה. (לרוב בהשראת המחאה החברתית). זה היחיד שתפס.

כאשר אתם קוראים מאמר ואתם חושבים שיש בו תועלת עבורכם, הדרך לשלם לבעל האתר היא להקליק על הפירסומת. לרוב אי אפשר לכסות מזה את העלות של האירוח והדומיין, אבל זה נחמד כתודה.

 

 

 

 

 

 

על חשיבותה של ארוחת הבוקר

כל מי שבהה בקופסת דגני הבוקר תוך כדי לעיסתם, הפנים את המסר שארוחת הבוקר היא חשובה ביותר. שהיא מספקת לגוף אנרגיה אחרי הצום של הלילה, ואם רוצים להעביר את היום באופן מיטבי, כדאי ללעוס בבוקר כראוי. עדיף, מוצר עמוס סוכר ודגנים מבית היוצר של תלמה/ אוסם/ יונילזר/ או קלוגס.

כבר קרוב לשלושה חודשים שאני לא אוכל לחם בארוחת הבוקר. למעשה, ארוחת הבוקר שלי מורכבת בעיקר מכוס קפה שחור וביצה אחת. בהחלט לא אמור להספיק לאדם אנרגיה וחיוניות במהלך היום. כדי לבדוק את הסוגיה, יצאתי לרכיבות אופניים ארוכת מבלי לאכול. אז כמה אנרגיה יש בגוף אחרי הלילה? אני יכול להוציא 1000 קלוריות ואף יותר ברכיבה, מבלי לחוש באף בעיה.  הסיבה לכך היא שחלק נכבד מהאנרגיה של הגוף אגורה בכבד וכאשר נגמרת האנרגיה בשאר המאגרים (דם ושרירים) הכבד מתחיל לשחרר חומרי מזון לדם. כל עוד לא מוציאים יותר אנרגיה מאשר מה שהכבד מסוגל לשחרר, הכל טוב.

כך שדי ברור שאפשר להיות חיוני גם בלי ארוחת הבוקר. אבל האם רצוי לאכול ארוחת בוקר? כאן זה מתחיל להיות קצת יותר מורכב. רוב בני האדם עוברים ממצב שינה לעירנות במשך מספר דקות. ז"א, גם אחרי שפקחת עיניים והתחלת להפנים את העובדה שצריך להיפרד מהמיטה, עדיין לא כל החושיים עומדים לרשותנו. לוקח זמן להתעורר.

זה זמן שנדרש גם למערכות הפנימיות. ומערכת העיכול, שהלכה לישון קצת אחריכם, עשויה להיות רדומה עוד זמן מה. כך שהלעטה שלה במוצרים מזינים וכבדים, עלולה לדחוף אותה מהר מדי לפעילות.  כוס מים היא היא דרך טובה לעורר אותה באופן עדין. מערכת העיכול, כמו כל מערכת בגוף, לא אוהבת ולא צריכה לעבוד כל הזמן. אם אוכלים 3 ארוחת דשנות במהלך היום, המערכת לא תספיק לנוח. כל המערכות בגוף צריכות מנוחה. טוב למערכת העיכול להיות ריקה. היא אוהבת את זה כמו שאתם אוהבים שינה.

דברים טובים

כאשר אני לא אוכל ארוחת בוקר, הגוף יכול להמשיך להפריש נוזלים, למרות שאיני שותה. אילו הם תוצרי פירוק של השומנים ועבודה של הכליות. אני נותן להם להמשיך לעבוד בשקט כמה שעות. האם אני רעב? מסתבר, שברגע שהפסקתי לצרוך גלוטן, גם הרעב מגיע מאוחר. למעשה, רק אחרי 12 אני מרגיש רעב. ואם יש קצת אי נוחות, אז כוס תה תרגיע אותי לגמרי. אני יכול לרכב באופניים, להתרכז בעבודה, ולפעול כרגיל. כל זאת, בלי ארוחת בוקר משמעותית. זה לא היה תמיד כך. רק מרגע שהפסקתי לצרוך לחם בבוקר.

כדי לבדוק את הסוגיה טוב יותר, לקחתי בבוקר 3 חופנים של דגני בוקר (הכי פחות מזיקים לכאורה, קורנפלקס קלאסי של יונליזר). בשעה 12, התחלתי להרגיש רעב. ולא סתם רעב, אלא ממש כאבי בטן שבקושי איפשר לי לעמוד. בניגוד לפירסומת של קנור לרכישת אבקות המלח שלהם בזמן רעב, לעסתי גזר. הרעב עבר וגם הכאבים.

אבל לא הכמיהה לאכילת שיט.

לפני מספר שבועות השתתפתי בכנס פנימי אצל המעסיק. בסוף הכנס, הוזמנופיצות מכל הסוגים ומכל הצבעים וחברי לעבודה עטו עליהם. אני דווקא לא. אנשים אמרו לי "איזה כיף לך, שיש לך כזו שליטה עצמית". אבל אין לי שום שליטה עצמית. יתרה מכך, אני בכלל לא מתיימר שתהיה לי שליטה עצמית. כל העבודה שאני עושה ללמוד תזונה היא סביב ההנחה שאני לא רוצה להתבסס על שליטה עצמית. פשוט לא התחשק לי. אבל אחרי שאכלתי דגני בוקר, מאוד התחשק לי ואפילו בלעתי בערב פיתה.

ואז נזכרתי במה שקורה כאשר שותים כוס קולה. מרגע ששתית כוס אחת, לגימה אחת של קולה במהלך היום, כל היום תרצה לשתות עוד קולה. וכך גם עם דני בוקר. דגני הבוקר לא חיונים לאספקה של אנרגיה לגוף, הם חיונים לאספקה של לקוחות לתאגידים.

אורחת הבוקר היא אכן ארוחה מאוד חשובה, כי אם טועים בבחירה של המוצרים, כל היום יהיה הרבה יותר קשה להתמודד עם התחושה לאכול דברים שגויים. מוצרי המזון שלנו מהונדסים, לא רק גנטית, אלא בעיקר על מנת לגרום לנו להמשיך לצרוך אותם. המטרה של פירסום היא לגרום לאנשים לנסות, להתמכר למוצרים חדשים. סיגריות הן אולי המוצר הידוע ביותר בתחום. מספיק סיגריה אחת כדי שתיווצר כמיהה לעישון במשך שבועות. אבל כל המוצרים התעשייתים מהונדסים באופן שיגרמו לכם לצרוך מהם יותר. הרבה יותר פשוט לא לתת את הביס הראשון מאשר להילחם בתשוקה לאכול עוד. כאשר אני נופל אז אני כבר זורם עם זה, שליטה עצמית מעולם לא היתה תכונה חזקה שלי. אבל אני כל הזמן משנן לעצמי כמה נזק עשה לי הביס הראשון.

תחנת כוח

 

 

כיצד אני מתכונן ל- hlc

ה- hlc הוא אולי התחרות המופרעת ביותר לאופניים במדינת ישראל. זוהי תחרות back packing. הרעיון הוא לצאת מהחרמון ולהגיע לאילת – הכל בדרכי עפר. אסור להיעזר באף אחד. בלי תמיכה חיצונית, ז"א. אם מגיעים לאחסניה ויש מקום – אפשר לישון. אבל אסור להזמין מראש. אם יש תקלה באופניים – תסתדרו לבד. תרכבו לעיר הקרובה, אבל תחזרו שוב לנקודה בה עזבתם את המסלול. חייבים לישון לפחות מחצית מהלילות בחוץ. אין פקחים, אין סימון שבילים, אין פודיום, אין פרס כספי ויחד עם זה, אין גם דמי הרשמה. סה"כ, 1400 קילומטרים, תוך ניסיון כנה מהמארגנים לא להחמיץ אף עליה זוועתית, אף סינגל מאתגר.

נרשמתי, זו מילה גדולה. אני מתקשה להאמין שאצליח לצלוח את כל המרחק. אבל גם אם ארכב מהחרמון עד לביתי בהוד השרון, אהיה מאוד מרוצה. אם אגיע לירושלים – מאושר. שמעתי לראשונה על התחרות לפני שנתיים וחצי, ומאז התחלתי לחשוב כיצד אני יכול לבצע את זה.

עברתי על כל מה שמצאתי ברשת בנושא. החל מסרטונים, מאמרים וראינות. אני ממליץ לחפש אחר כל מה שחנוך רדליך כתב וכל סרטון הקשור ל- hlc, הרצאה או מסמך. חנוך הוא תופעה ייחודיות, את התחרות הקודמת התחיל באילת, רכב את המסלול עד לחרמון, שם התחרה עם כולם, וניצח בזמן של 6 ימים, בערך 240 קילומטר ליום.

אנשים שואלים, למה לעשות בכלל כזה דבר. התשובה המתבקשת, כי הפסקתי לעשות מילואים. ואני מאוד אוהב לשרוץ בחוץ במשך ימים. מעבר לכך, אני צריך איזו מסגרת, אחרת בחיים לא אשריין לעצמי חופשה כה ארוכה מהמשפחה ומהעבודה. אז נרשמתי.

ברור לי, שהניסיון הראשון יהיה מאוד קשה, וספק אם אצליח לסיים אותו, כי אם יש משהו שלמדתי מרכיבות ארוכות, שהבעיות שנתקלתי בהן לרוב אינן הבעיות שהתכוננת אליהן. לכן, פירקתי את הבעיה לרכיבים ובדקתי כיצד אני מתמודד עם כל אחד מהם – לחוד.

כושר

צריך כושר. נכון, שאת המסלול עושים לאט, אבל לדעתי צריך להיות מסוגלים לרכב בשבילים במשך שעתיים במהירות של מעל 20 קמ"ש. זה קצב הספרינט שלי, אם אני טוחן תוך כדי זה פחממות וסוכרים. מה שלא מתאים לרכיבה באמת ארוכה. כי כאשר אוכלים שיט, יש עומס על מערכת העיכול שבסוף יקשה יותר. כיום, כדי לשמור על הכושר, אני מקפיד לצאת לרכיבות של 70 קילומטרים לפחות בשבילים, ולבדוק כיצד אני מרגיש בהן. באתגר, אני משער שאנוח כל 50 קילומטרים לפחות שעה.

רכיבה למרחקים ארוכים

רכיבה למרחקים ארוכים אינה דומה לאף פעילות אחרת. לבד, בשטח, רק האופניים ואני. בהתחלה, זה מפחיד. לרכב בנגב, לרכב באיזורים שרוב האנשים מפחדים להיות בהם לבד. מתרגלים. אורך המסלול הוא 1400 קילומטר, ואני מתכנן לרכב לפחות 100 קילומטרים ליום. ביצעתי רכיבות של 150 קילומטר. חנוך סיים את המסלול בקצב רכיבה של 15 קמ"ש ו-10 קמ"ש כולל מנוחות. אני הגעתי לכנרת בקצב רכיבה של 13.5 קמ"ש (בערך 11 קמ"ש בכללי), אבל אני די קרעתי את עצמי. ואילו את האתגר צריך לבצע ברכיבה כמה שיותר רגועה, אחרת הגוף קורס. אני בונה על קצב תנועה פחות מהיר, אבל הרבה יותר שעות.

תזונה

תזונה היא אולי הנושא החשוב ביותר, אם כי אין נושא שהוא לא חשוב. תזונה נכונה היא ההבדל בין לרכב בקלות מרחקים גדולים, לבין לסבול שעות. התזונה הנכונה היא המאפשרת זמני התאוששות סבירים, הגנה על הגוף ויכולת להתאמץ לאורך שעות. בעבר, הייתי ניזון מדגנים תעשייתים, אבל לאחרונה התחלתי לאכול בגישת הפליאו.

כתוצאה מכך, אני יכול לרכב 50 קילומטרים תוך כדי אכילה מעטה. אשכולית מספיקה לי לנוע בנוחות 40 קילומטרים. כמו כן, כאשר אני לא צורך פחממות תעשיתיות ודגנים, אין לי תחשת כבדות. לרכב אחרי משולש פיצה הרבה יותר קשה לי מאשר אחרי קציצה.

יש כאלו הממליצים על תוספים של ויטמנים (בעיקר מגנזיום). צריך לקחת כמויות גדולות של מלח, אני חושב לעשות שימוש בבוטנים. מהניסיון שלי, בבוטנים יש כמויות מלח מספקות. בכל מקרה, אקח גם כדורי מלח.

בשנתיים האחרונות הסרתי ממשקלי 15 קילוגרם. עד לתחרות, אני מקווה להשיל עוד לפחות 5.

רכיבת לילה בשטח

אני מאוד אוהב לרכב בלילה בשדות. אבל יש הבדל בין לרכב בלילה לתל-אביב, לבין לרכב רחוק. לכן, באוגסט השנה, רכבתי עד כפר תבור בחשכה (אני לא יכול לרכב מרחקים כאלו ביום באוגוסט). זה היה בלי לישון במהלך היום, כך שכאשר הגעתי ליעד, הייתי אחרי 24 שעות עירנות ותפקדתי היטב. צרכתי כמויות גבוהות של קפה שחור ומשקאות אנרגיה (הפעם, אסתפק רק בקפה, במידת הצורך). על טעויות ברכיבה משלמים, ובלילה התשלום הוא בריבית דריבית. הוא מקשה הן על הניווט והן על התחושה ועשוי להיות גם אתגר פסיכולוגי. לרכב בלילה ביער – זה מפחיד וכך גם במדבר.

אחת הבעיות המתעוררות באתגר, היא החשמל. אני מתכוון להשתמש בסוללות גיבוי לטלפון, ובפנסים זולים שלא נטענים. כך שאוכל לרכוש להם סוללות בדרך.

רכיבה בחום

מאוד לא מומלץ לבצע פעילות גופנית כל שהיא מעל לחום של 35 מעלות. על מנת לבדוק את הסוגיה, רכבתי לתל-אביב בחום של 36 מעלות ובמזג אוויר דומה גם לעתלית. זו רכיבה עדינה, במינימום מאמץ. כי מאמץ מייצר חום, וגם ככה הגוף עובד קשה לפנות את החום. אני מתכוון לרכב עם חולצה ארוכה בכל המסלול, גם כאשר לא חם, השמש עלולה לגרום לכוויות. כבר שנתיים אני מגדל זקן גם כדי להרחיב את ההגנה על עור הפנים.

הקפתי את הכנרת באוגוסט, ביום. ובמקרה כזה, אין ברירה אלא לשטוף את עצמך מדי פעם במים. אחרת זה באמת מסוכן.

ניווט

מי שחושב שאם יש לו מכשיר ניווט אז הוא רק צריך לעקוב אחרי הקו, הוא טועה. צריך לדעת לעשות שימוש במכשיר, להכיר את היתרונות ואת החסרונות שלו. ברכיבת הלילה שלי לכפר תבור, אני מגיע לצומת T ומביט על הכידון. לוקח לי שניות ארוכות להבין שאין gps. רכבתי חזרה, ומרגע זה, השארתי אותו עם אור דולק כל הזמן. כמו כן, מדי פעם הוא מנסה להתאבד על הסלע הקרוב, כך שאחזק אותו בגומיה אל התושבת. ישנם עשרות רבות של פרטים קטנים שרק מהניסיון אפשר להפנים.

באתגר ה-hlc אם טועים, צריך לחזור לקודה בה עזבת את השביל. לפעמים, מתלהבים מזה שיש סוף כל סוף ירידה, ורק בסופה מגלים שבעצם המסלול התפצל בהתחלה. ועכשיו צריך לחזור אותה.

בוץ

הבוץ הוא אחד האויבים הקשים במסלול הזה. לא אחד ולא שניים מצאו את עצמם מתבוססים בבוץ לא עביר ונאלצו לפרוש. יצא לי כבר לגרור את האופניים חצי קילומטר בארבעים דקות. יחד עם זה, אם הבוץ לא ממש הרסני, יש אפשרויות להתמודד איתו. וכאן, לדעתי, אין תחליף לניסיון.  כיצד לחצות שלולית, מה לנקות באופניים וכיצד. זה משהו שלומדים לאורך זמן.

קור

קור הוא אויב קשה. הוא מאט, גורם לכאבי ראש, צורך אנרגיה ומצריך ציוד. יחד עם זה, הקור בישראל לא ממש מחריד. אין תחליף לרכיבות בחורף כדי ללמד את הגוף להתמודד עם הקור. אני מתכוון לקחת איתי 2 חולצות רכיבה ארוכות + מעיל רכיבה. אני רוכב במכנסיים קצרים, וגם ב- 6 מעלות ובגשם לא סבלתי מהקור. לדעתי 2 החולצות אחת על השניה עם המעיל, יהיה לי נעים. יש מצב גם לצעיף.

רכשתי לאחרונה גרביים נגד מים, אשר יעזרו מאוד גם בטמפרטורות נמוכות.

 

מים

לאורך המסלול פזורות נקודות בהן ניתן למלא מים. לפחות, עד לירושלים. ברגע שמגיעים למדבר, הסיפור שונה. אני מתכוון לסחוב על השלדה ליטר וחצי מים, עוד ליטר וחצי עד 3 ליטר על הסבל, ועוד 3 ליטר על הגב בתיק שאעשה בו שימוש אחרי ירושלים.

שינה

לישון בחוץ זה משהו שצריך להתרגל אליו. יש רעשים, יש חששות מבעלי חיים, חרקים ובני אדם. לרוב, אני מעדיף לישון בחוץ בגנים ציבוריים, רצוי בתוך אחד המתקנים. המתקנים מעניקים הגנה כלשהיא מפני הקור, וגם משאר הפגעים. בקרוב ארכוש שק שינה ואצא לישון בפינות נסתרות של הירקון.

עליות

אני לא חובב גודל של עליות, אני רוכב כי אני אוהב להגיע מכאן ולשם. ולרוב, אם בדרך לשם יש עליה, אני ארכב מסביב, מה שלא רלוונטי לאתגר הזה. באופניים יש לי 3 גלגלי שיניים מקדימה, כדי שאוכל להגיע למקסימום של יחסי העברה. ההילוך הקל ביותר, הוא באמת מאוד מאוד קל. וכאן אצטט את חנוך, בעליה, לא צריך להשקיע יותר אנרגיה מאשר במישור. עליות הן עניין של טכניקה, לדעת לבחור את המסלול הנכון. ובעיקר, לדעת לרכב בקצב הנכון. גם אם זה אומר לעלות את העליה ברגל.

מדבר

אין לי ניסיון ברחיבה במדבר לאורך זמן, אולי רק כמה עשרות קילומטרים לבאר שבע, וזה לא ממש נחשב מדבר. אומרים שהרכיבה במדבר הרבה יותר קשה, שהוא לא סולחני. אני מכיר את המדבר מהשירות הצבאי. אני מודע לכך שאני מגיע לנושא הזה בלי ניסיון, הייתי ממליץ למי שרוצה, לעשות איזה סיבוב של יום יומיים במדבר.

רפואה

הבעיה העיקרית המתעוררת בשטח ואפשר לטפל בה, היא השפשפות. קיימות מספר משחות מומלצות. מעבר לזה, אני מתכוון לקחת גם כדורי אקמול ושום.

ציוד ואופניים

לגבי הנושאים הללו, ארחיב ברגע שאפתור עוד כמה נושאים.

עומס נפשי

רכיבה בחוץ, לבד, במשך ימים ארוכים, היא משהו שצריך להתרגל אליו. בצבא, יצא לי לשמור במשך ימים לבד, על מגדל. אני משער שאוכל להתמודד עם הבדידות, אם כי יש אנשים המבצעים את האתגר בקבוצות. אני מעדיף לא להסתמך על אף אחד. יש לי את הקצב שלי, ואנשים עלולים להסית אותי מהקצב שטוב לי.

העומס הנפשי, הוא גם לדעת למשוך עוד קצת, גם כאשר ממש קשה (אבל לא להגזים). פעם, יצאתי לבדוק את המסלול של מתיש לכיש. יצאתי בלי מספיק מים, בלי מספיק מזון, בלי ציוד הגנה, ובסוף מצאתי את עצמי בלילה, בלי פנס, באמצע יער. עכשיו אני יודע, שגם במצב כזה, אפשר להסתדר. דווקא אז, כששתי הרגלים תפוסות להפליא ואני לא יכול לא לשבת על האופניים ולא לעמוד, רק לשרוץ על הקרקע, מה שנשאר, זה לצחוק בקול גדול.

אני יוצא למסע כי זו הרפתקאה מופלאה. כי אני אוהב את הארץ ואת נופיה, וכי אני נהנה מאוד לרכב שם, בחוץ. הארץ שלנו יפה, מגוונות, הנופים שלה מקסימים ומרתקים. כל רכיבה שעשיתי נשארה איתי לאורך זמן, חוזרת אלי בהבזקים של יופי, מלווה אותי שבועות.

אני יודע פחות או יותר איך אני מתכוון לצאת, אני מסקרן לדעת מה אהיה כשאסיים. החלום הגדול – לרחוץ במימי הים האדום. אם לא הפעם, אולי בפעם הבאה.

 

מה קורה לבמבה בבטן שלנו?

מי לא אוהב במבה? אני משער שבעיקר אנשים שאלרגים לבוטנים. החטיף השמנוני הזה הפך להיות מזוהה עם הישראליות אולי כמו פלאפל, אם לא יותר. זה שלנו, זה צהוב, זה נימוח בפה ואפשר לאכול מזה עוד ועוד. הילדים אוהבים את זה, ההורים אוהבים שהילדים אוהבים את זה, ואוסם מאושרים שכולם קונים את זה.

אבל ממה עשויה במבה? בישראל, כמו בישראל, זה לא לגמרי ברור. על האריזה, כתוב, 50 אחוז לפחות בוטנים. אבל מה כל השאר?

בתאבון!

 

סיכום שנה שנת 2016 + מצבה של התוכנה החופשית

מבחינה טכנולוגית, שנת 2016 היתה שנה מרתקת. לצערי, לא מצאתי סיכומים הולמים לשנה כה אינטסיבית ואולי אף הייתי אומר – מופרעת.

אני חושב, שבמקום הראשון, בישראל, השנה הזו היתה קודם כל שנת האופניים החשמליים. רבים מתייחסים אליהם מבחינת היקף התאונות, אבל להערכתי העניין הגדול הוא מספר כלי הרכב הללו הנעים על הכבישים. אט אט, האופניים החשמליים כובשים את הכבישים העירוניים. דורשים מנהגי כלי הרכב לנהוג ביתר זהירות ומשאירים את מקבלי ההחלטות ברמה העירונית והלאומית – חסרי אונים ולא מעודכנים. ישנם כל מיני רעינות לכלי רכב מעופפים, רכבות תחתיות והוספת קווים לתחבורה הציבורית. כבישים לאופניים שיחברו בין ערי גושי דן, יהיו זולים ויאפשרו בסופו של דבר תחבורה מהירה יותר והרבה פחות מזהמת.

מבחינת טכנולגיות השעשוע, החדשות הן לא סביב הוצאת דגם חדש של אייפון, אלא בכך שאנדראויד כבשה את השוק, אפל היא עוד יצרן טלפונים. אומנם הכי גדול וחזירי, אבל רק יצרן.

זו היתה גם השנה של יצרנים הטלפונים במזרח הרחוק. מותגים שאך לפני שנה מעטים ידעו להגות את שמם, זוכים לכבוד ולתפוצה ולהכנסה נאה.

זו היתה גם השנה של הרכב האוטנומי, שאומנם רק ניצנים הגיעו ללקוחות (טסלה), אבל נראה שזו היתה השנה שבה הטכנולוגיה סוף כל סוף החלה להוכיח בשלות, ונראה אותה הרבה יותר בשנה הבאה.

זו היתה גם השנה של הדרון (drone). כלי תעופה זעירים ומבוקרי מחשב, חברים שלנו כבר זמן מה, אבל רק לאחרונה, הפכו מצעצוע ותחביב של מביני עניין, לפוטנציאל למתן פתרונות לוגוסטים למגוון של מצבים.

זו היתה השנה של המכונות הלומדות, שנה שבה הטכנולוגיות שלהן הפכו להיות נגישות הרבה יותר והחלו לספק שירותים מגניבים דרך מגוון מכשירים.

זו היתה גם השנה של youtube. שהופך באמת לקהילה תוססת שבה פעילים מאות צעירים ומאות אלפים צופים בה על חשבון הטלויזיה. יוטיוברים ישראלים זוכים לעשרות אלפי עוקבים והם מרוויחים כסף טוב, זאת בניגוד למנהלי הדפים של פייסבוק, שהתפרסמו השנה בעיקר כאשר נפגעו מנחת זרועו של צוקרברג.

זו גם היתה השנה של סמסונג, שאחרי שהצליחה לצייד מחצית מהאמריקאים בפצצה מתקתקת, עדיין הצליחה כנראה טוב מאי פעם מבחינה פיננסית. ללמדך עד כמה חזקה היא, ועד כמה חזקה הכלכלה של דרום קוריאה (מדינה, שהפכה לה למנהג להיות מדינת השנה).

זו היתה שנת הטרול, בה הטרול הגדול ביותר זכה להיות המנהיג של המדינה החזקה ביותר. וללא ספק, השנה הבאה תהיה מענינת.

אבל לסיכום, מעל לכל ומעבר לכל השנים הללו, זו היתה השנה של ה- gpl, כאשר זכה לבסוף, לכבוש גם את התאגידים.

אם יש שלוש מילים שאסור להגות בחיבה במחלקה משפטית של תאגיד הן gpl. הרישיון הזה, הוא האימה הגדולה ביותר של כל תאגיד. לא מזמן, ביקשו ממני להנפיק את כל הרשיונות שאני עושה בהם שימוש בפרויקט. זו משימה קצת בעייתית, כי מדובר על עשרות רבות. לשמחתי, כולם נמצאים בספריה אחת. זרקתי כל הרשיונות לקובץ אחד, ושלחתי למחלקה המשפטית. הייתי רוצה לראות את הפרצוף של הבחור שיקבל 500 עמודים של רשיונות, שחלקם הן פארוידיות ריקורסיות על רשיונות תוכנה קניניים.

זהו, המנגינה השתנתה, וזה קרה השנה. הם למדו לחיות עם הרשיון הזה. וכלים שנושאים אותו משתלבים במהירות הבזק בכל תאגיד. וכל זה, משום שהטכנולוגיה החופשית, היא כל כך עליונה, כל כך מוחלטת, שהיא שינתה את האופן שבו תופסים את השוק, את התפיסה מה היא תוכנה ובעיקר כיצד לפתח אפליקציות בענן. שמות שפעם כל העולם רעד מפניהם, כמו אורקל, נתפסים כדינוזארים שהשאלה היחידה היא האם יצליחו לשרוד.

הסיבה העיקרית לכך היא יכולת הביזור של כלי התוכנה החופשית. מערכות כמו mssql או אורקל, לא בנוייות להרחיב את עצמן עוד ועוד, לפי הצורך. אתה לא יכול להדליק עשרות מהן במכה ואז לכבות, כשהמידע כולו נשמר ומגובה. תוכנות נבנות כיום מראש בתפיסה המאפשרת להם לייצר עוד עבודה במהירות. וגם אם docker לא יתפוס לגבי כל השוק, התפיסה הבסיסיות שלו, לגבי מה היא מכונה וירטואלית, איזה מידע צריך להישמר עליה וכיצד יש לפרוש עליה תוכנה, זו התפיסה שכולם רוצים לשכב לצילה.

זו היתה השנה של התוכנה החופשית ולו משום שפלח השוק של מכשירי הקצה הנושאים חלונות ירד מתחת ל-50%, התוכנה החופשית נמצאת כיום ביותר מחשבים מאשר כל תוכנה אחרת. מהאנדראויד ועד לטלויזיה, מהרכב ועד לדרון, התפיסה הבסיסית של התוכנה החופשית, העליונות שלה, ברורה. הן אם בענן או מחוצה לו, בכל מקום, בכל סביבה ובכל פרויקט, תוכנה חופשית לוקחת חלק. בים ובחלל.

חבר שלי מחפש עבודה כ- data scientists. לא חסרות הצעות. ורובן ככולן, נוגעות סביב R או Python. גם בתחום הזה, התוכנה החופשית גברה על שאר הטכנולוגיות.

השאלה העיקרית בעיני, היא מדוע תוכנה חופשית כה הצליחה. כיצד דווקא הדרך שהגבילה את היכולות של התאגידים לשעבד את הטכנולוגיה לעצמם, שחייבה אותם להעביר הלאה את הידע שלהם, מדוע דווקה גישה זו הצליחה, ומה אפשר ללמוד מכך על גישות אחרות.

אני מאמין שכאשר פועלים בדרך טובה לציבור באופן כללי, כאשר לאו דווקא מנסים למקסם רווחים אלא לשתף פעולה ולספק פתרון טכנולוגי טוב, אז מצליחים לאורך זמן. אני חושב שיש הרבה מה ללמוד מההצלחה של התוכנה החופשית גם בתחומים אחרים.

 

 

התינוק של במבה לא יודע כמה שומן רווי יש במוצר הזה.

משרד הבריאות: תעשיית המזון ממכרת ילדים לסוכר וזה מזיק כמו סיגריות

שומן טראנס מסוכן הרבה יותר מסיגריות

הקרב על המילקי – פירסומות לכאורה

מילקי הוא מוצר מאוד בעייתי. הוא מכיל כמויות גדולות של סוכר, שומן טרנס ובעיקר – מבוסס על מוצרי חלב. כלל האצבע הוא – לא לאכול את מה שמפרסמים בטלויזיה.

מעבר לכך, מילקי הוא סמל לאופן שבו התאגידים הישראלים מנצלים את הצרכנים כאן, ולו משום שבברלין הוא זול יותר.