התזונה של ברכיבה ארוכת טווח

כתבתי על הרכיבה שביצעתי לקריות מהמרכז. במהלך הרכיבה צרכתי חצי חבילת תמרים, 10 צנוניות, 3 אגסים, תפוז, חבילת פיסטוקים, חבילת קבנוס תעשיתי קטנה, המבורגר ביג אמריקה של מקדונלדס ושווארמה עגל בלפה. בשני האחרונים, זרקתי את הבצקים לפח. משקל הגוף שלי עלה בקילו וירד אחרי יומיים. לפי המחשב, הוצאתי 4500 קלוריות לערך. אני לא רופא ולא בעל הכשרה בתזונה, רק מנסה על עצמי. אצלי זה עובד.

אני אוכל במרווחים קצובים, לפעמים תוך כדי רכיבה, לפעמים עוצר. הכל בהתאם לתחושה. קצב צריכת המזון שלי כקצב פיצוח הפיסטוקים בפה. קבנוס למשל, נקניק אחד בחצי שעה.לא צריך להגזים עם מוצרים כה מעובדים (עדיף בכלל לא) וכדאי לבדוק לאט את ההשפעה שלהם (ולמעשה כל דבר) על הגוף.

מדי פעם אני עוצר ומתחיל ללעוס לי אגס. לפני עליה או שאני מרגיש עייף, אני לוקח שני תמרים כי הם מכילים הרבה סוכר זמין. כשאני רוצה להנות מהנוף ולנוח קצת יותר, אני מקלף תפוז. פירות הדר מעלים את החומציות בקיבה. כך שגם אותו עדיף לצרוך לאורך זמן. לא הייתי נוגע (שוב) באשכולית, פומלה ופומלית, הן כוללות חומרים מאוד חזקים הפועלים על הכבד.

קלמנטינות זה טוב.

אגסים ופירות הדר מכילים הרבה מים, לכן הם כמו מנת מים ומאפשרים לדלג על שתיה לזמן מה. תפוחים כוללים יותר סוכר ופחות חומרים מזינים מאגסים.

אני כל הזמן מגוון ומחליף. פעם פיסטוקים, פעם תמרים, בצהריים תפוז וכל זמן קצת לשתות. בעבר הייתי צריך להעריך את המצב שלי, כיום אני הרבה יותר עירני וחושב בבהירות. אני מאוד רגוע כל עוד אני בשדות.

20170410_093454
הכל נכנס בתיק אוכף היושב על אירו- בר יחד עם המזרון המתנפח. אפשר לשים את הפיסטוקים פתוחה בתיק הקדמי :)

המבורגר אני אוכל בסכין ומזלג, או בידיים. בדקתי את ההמבורגר אגדיר, הביג אמריקה של מקודנלס (לא הענק), וופר משולש של בורגר קינג ואת ההמבורגר המשלוש של עד העצם אקספרס (שלא מספקים סכום כך שאני צריך ללחך את הקציצה מתוך הלחמניה). בכל המקרים, הם מכילים הרבה שומן ואם אוכלים אותם בביסים קטנים, הם לא מכבידים. בשר הוא המקור הכי זמין לי לחומרים מזינים וגם ווטימין B12 שהוא חשוב להפקת אנרגיה. הם מגיעים עם קצת ירקות ועם יותר מדי רוטב, אבל מי יתלונן על קצת סוכר במצב הזה? לא נוגע בצ'יפס או גלידה. אלו הם שומנים שלא טובים לי. וגם לא במוצרי חלב. חמוצים זה סבבה, חריף פחות.

את שווארמת העגל בלפה אכלתי בעיר התחתית בחיפה בלי הפיתה, בסכין ומזלג. בלי חומוס, כי הוא לא טוב לעיכול (שלי :) אבל עם טחינה והרבה סלט.

גם אחרי השווארמה וגם אחרי ההמבורגר לא הייתי צריך זמן התאוששות והמשכתי לרכב כמעט כרגיל אבל אולי לא הייתי תוקע המבורגר לפני עליה.

נחמד לגוון עם ירקות, אני לקחתי הפעם צנוניות, אני אנסה גם גזרים (אמורים להיות בסדר) אני לא מקלף, רק שוטף היטב.

אחרי 80 קילומטרים, חוש הטעם התחדד. לקראת אמצע המסלול הצנוניות היו חריפות בטירוף עד שהייתי חייב לשתות מים ואילו לאגס היה טעם חלומי של קומפוט.

במקום ובנוסף לתמרים, אפשר גם בננות אם כי תמרים טובים יותר לנשיאה.

20170410_141109
מטע בננות

פיסטוקים מצויינים וקל יחסית לקלף אותם בפה תוך רכיבה מישורית. הגוף מפריש הרבה מלח בזיעה. בוטנים, לדעתי פחות מוצלחים, אבל גם אפשריים ובכל מקרה – לאט.

ב- hlc אני מתכוון לצרוך לפחות שן שום טריה אחת ביום.

תוך כדי רכיבה אני לא נוגע בחטיפים, כריכים, לא פיצה ולא סביח ולא מטוגן כל שהוא.

תוך כדי מאמץ הגוף שלי מתקשה לפרק את הבצק של הפיצה ואת השומן של הגבינה (אם במקרה שמו קצת גבינה ולא תחליף צמחי), מטוגנים גורמים לי לתחושת כבדות וצרבות, סנדוויצים מעכבים לי את העיכול. לחמניות ופיתות גורמות לי תחושת נימנום וחוסר ריכוז.

אני שותה קפה שחור בתחנות דלק, בלי סוכר ובלי מאפה :). פעם בבוקר ופעם בצהריים. נח ועושה מתיחות בזמן שהוא מתקרר.

בעבר, הייתי צריך להתמודד עם שרירים תפוסים ועם נפילות אנרגיה. נעתי על פחממות מסחריות (דגני בוקר) וסנדוויצים מתחנות דלק. אחרי האימונים, הדופק היה נשאר גבוה הרבה זמן. כיום, אחרי 12 שעות רכיבה אני מספיק עירני כדי לעבור ליל סדר וגם לנהוג מליל הסדר ולמחרת הדופק בסדר. זה לא שאני בכושר שונה ממה שהייתי לפני שנה, אלא שאני לא מעמיס על הגוף שלי חומרים המזיקים לו. רכיבה כה ארוכה מכניסה את הגוף למצב של היפר, הגוף למרות שהוא עובד קשה, נמצא באיזון והרבה יותר קל לי להיות קשוב לעומס שלו.

הבעיה היא לפעמים לצאת מהמצב הזה, כי קצת קשה להירדם. אני ישן עם בקבוק מים (של אופניים :) לצד המיטה. כדור אקמול אחד לפני השינה מאוד עוזר. אחרי רכיבה כזו, הגוף צריך המון מים כדי לתקן את הנזקים ברקמות ולשטוף את הפסולת החוצה, כך שאני כל הזמן שותה. לאט לאט.

הכי חשוב – אם משתינים חום, צריך לרוץ למיון.זה אומר שהכליות נכנסות לכשל. שמעתי שאפשר למות מזה תוך שעות. אף פעם לא להעמיס יותר מדי. לדעת את הגבולות, להקשיב לגוף ולא לעשות שטויות.

20170410_163403
אלת הספורט

 

 

חזרה גנרלית לרכיבה – hlc 2017 וטיול לחיפה

החשש הגדול ביותר שלי הוא לפרוש ביום הראשון של המרוץ. החשש השני, לפרוש ביום השני.

באחת הרכיבות האחרונות מהעבודה הביתה, פגשתי את שי, שסיים את אחד ה- hlc הראשונים. ההרצאה שלו בנושא, מומלצת בחום.

לרכב לצידו מעורר תחושת מעורבות. מצד אחד, הוא מאוד מתחשב, תמיד יודע לבחור נתיב כך שגם לי ישאר. מאידך, מה שעבורו זה קצב רגוע ואיטי, דורש עבורי מאמץ. :)

לאלו הרוצים לרכב לא במסגרת תחרותית ספרטנית, מומלץ לקרוא את הפוסט של רוני בפייסבוק לגבי הציוד שהוא ממליץ עליו.

שי אמר שאחד הדברים החשובים ביותר הוא לא להישבר בימים הראשונים. רוב האנשים שלא סיימו את המירוץ, וויתרו בימים הראשונים, סטטיסטית, מי ששרד אותם, הגדיל את הסיכויים לשרוד את כל המסלול. וגם הוא הוסיף על הדגשים: שפשפות הן האויב הגדול, צריך לרכב לאט, אסור להתאמץ ואסור להתפתות ולהתחרות במישהו. התחרות היא מול עצמנו.

כבר מספר שבועות תוכנית האימונים שלי כוללת רכיבות לא ארוכות (פחות משעה פעמיים ביום) בקצב נינוח לפחות 4 בשבוע רצוף. המטרה היתה להגדיל את יכולת ההתאוששות של הגוף מבלי להעמיס עליו יותר מדי. מטרה נוספת שהצבתי לעצמי, היתה למצוא את תערובת התזונה הנכונה. השבוע, לקראת ליל הסדר, החלטתי להגיע לקרית ים מהוד השרון. חשבתי לעשות את זה על בסיס ה- hlc אבל ככול שלמדתי את המסלול הבנתי למה מתכוונים כשאומרים שהוא קשה והגעתי למסקנה שאתקשה להגיע לחיפה ב-12 שעות, ואני לוקח סיכון שלא אגיע חלילה וחס לקריאת ההגדה, ואם אגיע אהיה עייף מכדי להשתלב כראוי. על כן, ניסיתי לערוך מסלול באמצעות openrouteservice החביב עלי ובאמצעות עורך המסלולים של strava ושני השירותם הכזיבו. לקחתי שני מסלולים שנתרמו לבלוג על ידי אסף טענתי אותם לגרמין, הכנתי שני מסלולי השלמה והרגשתי קצת מוכן.

העמסתי את האופניים בזיווד מלא לקראת התחרות ושקלתי אותם. 21 קילו לא הפחידו אותי, כמו התחושה שהאופניים הללו ממש כבדים (עוד לפני מים). הרכיב הכבד ביותר באופניים היה שק השינה, הוא גם הפך את מלאכת הזיווד למסורבלת והקשה על הגישה אל התיק האחורי. הבנתי, שהמטרה של הציוד היא להבטיח את תחזוקת האופניים, הם העיקר, הם אלו שלא יכולים למשוך על בסיס כוח רצון. אז אם יהיה לי קר מכדי לישון, אמשיך לרכב. ואם אהיה עייף מכדי לרכב, אשן למרות הקור. מקסימום, אשן בבגדים ואפתח את שמיכת ההישרדות. הנחתי בצד את שק השינה הכבד ולקחתי שק שינה קל יותר.

20170410_114040
אופניים ערוכים ל- hlc.

מזג האוויר היה מושלם לרכיבה, חוץ מהרוח. שהלכה והתחזקה והתחזקה עד שהפכה את כל הדרך לעליה. במקום לשייט על שבילים ב- 20 קמ"ש וסבבה, מצאתי את עצמי ב- 10 קמ"ש וצועק בקולי קולות אל מול הרוח. גולשי גלים דיווחו על רוחות ב-30 קשר.

את הרכיבה התחלתי דרך מושבי השרון. איזורים שהם תמיד מקסימים לרכיבה. אחרי מושב בצרה לכוון מזרח נתקלתי בשדה תעופה של טרקטורנים מעופפים. המכונות זימזו בכל האיזור. מוזר בעיני שאנשים בוחרים תחביב שגורם למטרד סביבתי כה גדול (מעבר לזיהום האוויר). בעיני, מכונות מזהמות צריכות לשמש אך ורק לצרכים חיונים, לא לפאן. לשמחתי, נראה שהפרגים לא הוטרדו.

20170410_071939
שדה פרגים צפונית במעבר הרכבת בין בצרה ליקום

המשכתי לרכב דרך הטיילת היפה של נתניה (אם כי חלק מהברזיות שבקו וחלקן בעלות זרזיף קלוש), עד לעיר. נתניה, לא רק שמתהדרת בראש עיר מושחתת לכאורה אלא גם שסללו כבישים לצד בתי מגורים מבלי להעניק יכולת סבירה לחצות אותם. מאות מטרים של כביש שהוא למעשה מחסום. אני מדמיין לעצמי ילדים מאותה הכיתה הגרים במרחק של עשרות מטרים ובניהם כביש. נראה שהחיבה שלנו, הישראלים, לגדרות ולגבולות הופכים את העיר עצמה למובלעות שלא מאפשרות הלכה למעשה תנועה של הולכי רגל ורוכבי אופניים בתוכה.

20170410_080236
בניה בנתניה

הרכיבה עד חדרה היא נעימה ומסבירת פנים, כל עוד שומרים מרחק מחולות החוף. רמז ראשון לקשיים ברכיבה במסלול זה קיבלתי מול השער הנעול של הדסה נעורים. לשמחתי, מועדון הגלישה היה פתוח וכך התפלחתי דרכו על השבילים המקסימים של כפר הנוער הזה, שכולו משרה אווירה טובה של טיפוח ושל ירק ושל פעם.

עברתי את מכמורת, לכיוון צפון, על שבילים נחמדים כל עוד לא מתקרבים לדיונות החוף. שם אפשר לרכב בעיקר על פט בייקס.

20170410_093454
על השביל בין מכמורת לגבעת אולגה

הרכיבה לאורך גבעת אולגה משמחת, המדרכות סבירות והנוף מקסים. מאידך, את קיסריה אהבתי פחות. הגישה לקיסריה מחייבת רכיבה על כביש, ותחושת ההתנשאות של המקומיים משודרת הן משמות השכונות ("נווה גולף") ודרך שלטי החוצות (הביטחון בידיך עם תמונה של ידים משולבות המחזיקות בית).

בקיסריה, הקרויה על שם יוליס קיסר, גרים עשירי ישראל בסגנון אמריקאי (בה נבחר סנאט, והמכתירה לעצמה קיסר כל 4 שנים) ואילו מהצד השני של הכביש, אור עקיבא, הקרויה על שם רבי עקיבא שהקריב עצמו אל מול גזרות הרומאים והיא עיר שאין בה הרבה אוכלוסיה מבוססת אך רובה שומרת מסורת (בתמונה, שריפת חמץ). בינהן, צועדים אנשים קשיי יום וסלי קניות בידיהם, כאילו רק התפאורה השתנה, אבל חוץ מזה אותו הדבר כבר 2000 שנה.

2017-04-13_10-31-22
ביעור חמץ באור עקיבא

אחד הדברים שבדקתי ברכיבה היא היכולת לנוע בלי פחממות מתועשות. חלק גדול מרוכבי ה- hlc רוכשים כריכים. מהניסיון שלי, זה אולי נחמד ליום רכיבה, אבל זה לא עושה טוב לאורך זמן. אני בחרתי לנוע על בסיס תמרים, אגסים ותפוזים. התפוז עורר בי תחושה לא נוחה, אבל האגסים והתמרים היו תענוג אמיתי. בשלב מסויים, הרגשתי מחסור במלח, אז רכשתי פיסטוקים בתחנת דלק ורכבתי תוך כדי פיצוח ויריקה של קליפות על המדרכות הקצת עקומות של קיסריה. בעבר, הייתי אוכל לפני זמנים קצובים, חושש מנפילות כוח שיקשו עלי. כיום, אני אוכל מתי שמתחשק לי, אין נפילות כוח, הארוחות מרווחות יותר ואני מבזבז פחות זמן על המסביב ומתמקד יותר ברכיבה.

20170410_113243
מישור החוף במבט מפיסגת המחצבה בבנימינה

רציתי גם לבחון קצת את כישורי העליות שלי עם אופניים בזיווד מלא, החלטתי לטפס לכרמל דרך המחצבה של בנימינה. זו עליה מקסימה שבהילוך הנכון וברוגע יכולתי להנות מהנוף. בירידה מזכרון לכביש החוף, שברתי את שיא המהירות האישי שלי (56 קמ"ש).

נראה לי שרוכבי האופניים בשטח מתחלקים באופן כללי לשני סוגים. כאלו היוצרים קשר עין, שהם קצת יותר מנוסים ולא נחנקים תחת העומס. אלו גם יברכו לרוב לשלום. ואילו הרוכבים החדשים או מאותגרי הכושר, לא ימצאו בעצמם את המשאבים הנדרשים לברכה. באיזור הצפון, כנראה כחלק מהתאמה לגאוגרפיה, הרושם שלי הוא שלא נהוג לברך בשטח. וחבל, כי עד כמה שידעתי מגעת, זה מנהג בין לאומי. אלו שבירכו אותי במאור הפנים הגדול ביותר ובתנועות ידיים היו תמיד העובדים הזרים.

20170410_131113
טרקטור בעבודת בירוא סביב מאגר מים מושבים המשמשים את מטעי הבננות הרבים באיזור

גם במזללות וגם בתחנות הדלק, כל המוכרים הינם ערבים. נראה, שאילו הערבים אזחי מדינת ישראל היו שובתים, תחנות הדלק והמסעדות היו פושטות רגל. מעניין שהימין לא קורא להחזיר ליהודים את השליטה על תחנות הדלק והמזללות.

בנסיעה לחיפה, אי אפשר להתעלם משדרת התמרים היפה שנטעה על ידי אהרן אהרנסון (מניל"י). כשרוכבים, יש מספיק זמן להרהר בשותלים, ואיך לבטח אהרן בעצמו בדק שהם יהיו בקו ישר, כשלא היה שם כביש, רק שדות, כרמל וים. לפני שאיזה מהנדס החליט לכסח חלק מהשדרה כדי לפנות מקום לעמודי חשמל.

20170410_151640
שדרת הדקלים של אהרן אהרנסון 2017 בעתלית.

ככול שהצפנתי, כך האווירה הפכה עוינת יותר לרכיבה ולתנועה. לא רק הרוח שהפכה את הרכיבה למאבק ופוגגה באבק את הפנטזיה שלי לנוע במינימום מאמץ, אלא גם מנהג של כל המושבים למרגלות הכרמל (מעין איילה צפונה) לבצע הפרדה בין השטחים באמצעות תעלות עמוקות. אין גשרים, הכל בוץ ושיחים, גבולות שבחלקם הייתי צריך לנשוא את האופניים בידי כדי לעבור. ואם נוצר ספק לגבי אופיים מקבל הפנים של המקומיים, הוא נמוג אל מול מיעוט ברזי השתיה ושלטי האזהרה על מגרשי ספורט "שטח פרטי אין כניסה".

20170410_134202
בית לא כל כך טיפוסי בעין איילה

אחרי כל כך הרבה שעות רכיבה, הגוף הופך כה חזק, שזה משעשע לראות באיזו קלות אפשר להניף את האופניים. רכבתי דרך עשרות מטעי בננות. נראה, שמחדרה צפונה, אנחנו באמת רפובליקת בננות.

20170410_141109
מטע בננות טיפוסי וצעיר

 

כל זה כלום לעומת ההגעה לחיפה עצמה. אחד המראות הראשונים שנתקלתי בו היה אצטדיון סמי עופר. שנראה כמו חללית חייזרים מוזהבת שנמסה על תחתית הכרמל. נראה שהוא משתלב לא רע בכיעור של שאר הבניניים באיזור. אני מקווה שיום יבוא, ויפול איזה גל של הבנה אסטטית על תושבי המזרח התיכון וכולם יזכרו את סמי עופר לא רק כמגלומן שתוקע את שמו בכל מקום, אלא בעיקר כאיש ששבר את שיאי הטעם הרע בארץ.

20170410_163153
אצטדיון סמי עופר

הנחתי, שתהיה מדרכה נוחה לרכב למרגלות הכרמל ולאורך העיר התחתית. אני לא חושב שנתקלתי בעיר שהמדרכות שבה כל כך עוינות הולכי רגל. לא רק שהן מוזנחות, עקומות וצרות וחסומות בהרבה מקרים, אלא מתאפיינות בתופעה ייחודית לדעתי ברמה עולמית: פתאום, ללא שום הכנה מראש, אתה מוצא עצמך על מדרכה ללא מוצא. אי אפשר להמשיך הלאה. אין מעבר חציה, אין גשר. אי אפשר לחצות. הדרך היחידה היא לחזור אחורה כמה מאות מטרים. ולא פעם אחת, זו תבנית החוזרת על עצמה. וכדי להפוך את העניין למסיבה אמיתית, גם המדרכות עצמן לא תמיד ימשיכו לאורך הכביש, לעיתים, חייבים לטפס עם הכביש ולחצות רק על הגשר. ברוב הארץ, מנמיכים את המדרכות כך שיהיה קל לעלות עם גלגלים (אופניים, או עגלות תינוקות). לא בחיפה. כאן צריך אופני אנדורו כדי לרדת מהמדרכה.  רכבתי בהרבה מושבים וערים, ואיזור ישובי תחתית הכרמל הוא האיזור העויין ביותר שנתקלתי בו לרוכבי אופניים. העיר התחתית של חיפה מוזנחת, מכוערת, ונראה שהתכנון העירוני מטומטם.

20170410_174832_001
בנין מוזנח באיזור מוזנח של חיפה

מאידך, קרית ים היתה עונג רכיבה צרוף. שבילי אופניים מסומנים, רחובות רחבים ונאים.

 

20170410_091911
אני

סיימתי רכיבה של 140 קילומטרים ב- 12 שעות ועוד מצאתי בעצמי את היכולות הנפשיות לתפקד בסביבה הפחות מרנינה של ליל סדר. המעבר לתזונה פליאו מבלי לצרוך פחממות מתועשות תרם מאוד לתחושה שלי. נראה שהאימונים היו בכיוון הנכון. האופניים תפקדו בונבון,2017-04-13_10-55-11 וכך גם ציוד הרכיבה. בסוף, גם מצאתי את עצמי נוהג חזרה מחיפה, כך שהשלמתי 19 שעות של עירנות ועבודה וגם למחרת הרגשתי טוב ומוכן לרכיבה. בלי יותר מדי שפשפות, לראשונה, בלי התכווציות שרירים. מעבר לאימונים אני בעיקר מייחס את היכולת הזו לתזונת הפליאו.

אני מרוצה מסידור האופניים .על הסבל, בגדים, ציוד רכיבה. בשילדה – מים. ועל הכידון – אוכל.

אנשים ששוחתי איתם חושבים שאני סובל ברכיבה. אי אפשר לתאר את תחושת ההתעלות אחרי רכיבה שכזו. ימים של תחושת ריחוף והתעלות. ניקיון פיזי ונפשי. לעלות על האופניים זה כמו להיכנס למיטה רכה ונעימה. הדבר היחיד שאני מצטער עליו בסיום רכיבה ארוכה, שלא עשיתי יותר כאלו. בשביל זה נרשמים ל- hlc.

 

איך עברתי 650,000 צפיות ביוטיוב ומה למדתי מזה/ איך הפכתי וויראלי ביוטיב

הסרטון המטופש הבא, זכה נכון לרגעים אלו למעל 650,000 צפיות. מעל 2500 צפיות ביממה. הרווח שלי ממנו יעמוד כך אני מקווה על 400 ש"ח.

וויראליות היא משימה קשה. את המוצר צריך לעצב כך שיתאים לזמן ולמקום. לקלוע לטעמם של ההמונים, שיגע בהם, שיגרום להתרגש. אבל הסרטון הזה לא וויראלי. אילו היה וויראלי, היה מצליח להגיע למאות אלפי צפיות. וזהו. היה מאבד עניין.

יחד עם זה, כאשר יצרתי את הסרטון הזה כיוונתי שיהיה וויראל שאנשים יעבירו אותו מאחד לשניי. הבנתי, שיש מספר חוקים שצריך לעמוד בהם כדי לעמוד במשימה. זה עבד פעם אחת, אבל קשה לי להאמין שאצליח לתת עוד מכה. בין השאר, משום שאין כמו במבה.

מה שכן:

הסרטון צריך להיות קצר: יוטיוב בודק את מידת העניין של הצופה בסרטון. ככול שהסרטון קצר יותר, כך הסיכוי יצפה בו עד הסוף – גבוה יותר.

הסרטון צריך לגעת במחנה משותף נמוך: רובם המוחלט של האנשים לא רוצים ואולי אף לא מסוגלים לחשוב לעומק. הומור מתוחכם, שניניות ברמה גבוהה ושאר גירויים שכליים הם לא הדרך לליבם ועינהם של ההמונים. בחרתי במבה, כי הישראלים מאוד אוהבים את זה. למעשה, החטיף הזה הוא הדבר הכי ישראלי כנראה. אנשים קמים בבוקר וצופים בפירסומת על במבה. נוסעים לעבודה וצופים, מגיעים הביתה וצופים. אלפים רבים כל יום.

הסרטון צריך לגעת בנושא מחזורי. לכן, הכותרת היא: התינוק של במבה עם הפתעה לאוליפיאדה. זה היה לפני האוליפאדה הקודמת, אי שם ב- 2012.

עם הזמן, הסרטון התחיל להופיע בהמלצות של גוגל לצפיה. כמובן שאין לי מושג למה הם בחרו בו אבל אולי זה קשור לאולימפאדה בברזיל. הוא נמצא במספר רשימות צפיה, אבל לא עשיתי דבר. הוא פשוט שכב שם ופתאום מצא את עצמו על הגל. מאות אלפי צפיות. כאשר הגיע ל-350,000 צפיות, שמתי לב. ואז חבר המליץ לשים פירסומות. עם הכסף באה הסקרנות.

כמה דברים שלמדתי בזמן הזה:

פייסבוק זה ללוזרים, לפחות מבחינת היכולת להרוויח כסף. אנשים המשקיעים את מרצם בפייסבוק, לא יקבלו בתמורה דבר מהמערכת (אלא אם ישלבו את הפירסומות של גוגל, ה- adsense). בעיני הם מנוצלים. נכון, שהסכומים ביוטיוב נמוכים, אבל הם קיימים. יש ילדים ובני נוער המגיעים להכנסה חודשית מאוד מכובדת. ערוצים עם מאות אלפי עוקבים.

מכל סרטון, הכי קטון שיש גם אם מאות בודדים של צפיות, אפשר לעשות כסף. מדובר על אגורות בודדות, אבל הן קיימות ומצטברות.

גוגל אוהב שאתם שמים פירסומות. את הפירסומות הוספתי בנובמבר 2015, ראו את ההבדל בצפיות בגרף.

את הכסף מקבלים רק אחרי שעשיתם 400 ש"ח. (כך גם ב- adsense)

הישראלים אוהבים לצפות בפירסומות. לא מדובר על 600,000 איש שצפו, אלא עשרות אלפי שהקיק שלהם זה לצפות שוב ושוב בפירסומת הזו.

הכוח של הוירואליות הוא קטן לעומת היכולת של גוגל להפנות תנועה אל סרטים שהיא חפצה ביקרם.

חשוב לתייג את הסרטון בקטגוריות הנכונות. ניתן להעביר תנועה מסרטון לסרטון באמצעות כרטיסיות.

לאחרונה החלטתי להוסיף פירסומות גם באתר הזה. יותר בשביל השעשוע, מדובר על שקלים בודדים בחודש. יחד עם זה, לא תמצאו כאן הפניות להימורים (ניתן להגדיר ב- adsnse אילו תחומים יופיעו) וגם בחרתי שלא תהיה פרסונליזיצה ואין לי בעיה עם הודעות המפנות למרפאות להפלות. (לא עליכם).

ביוטיוב, לא שמתי פירסומות לפני הסרטונים, אותי הם מעצבנות.

אני ממש לא שותף להומור של הישראלים. הסרטון הזה לא מצחיק אותי. עשיתי מספר כאלו, כל אחד עם כתובת הזויה ולא קשורה. (לרוב בהשראת המחאה החברתית). זה היחיד שתפס.

כאשר אתם קוראים מאמר ואתם חושבים שיש בו תועלת עבורכם, הדרך לשלם לבעל האתר היא להקליק על הפירסומת. לרוב אי אפשר לכסות מזה את העלות של האירוח והדומיין, אבל זה נחמד כתודה.

 

 

 

 

 

 

מיהו ג'יפאי?

ג'יפאי הוא אדם שקנה ג'יפ ותמיד מוצא מה אפשר לשפר בו.

ג'יפאי אוהב לצאת לשטח לבלות עם ג'יפאים אחרים.

ג'יפאי יוצא לשטח כדי להכניס את עצמו לצרה, או לראות ג'יפאי אחר בצרה, ולעזור לו.

ג'יפאי מאוד מנסה לא לשבור את הג'יפ שלו, אבל כאשר זה קורה, הוא מדווח לאשתו רק על שליש מהנזק.

כאשר ג'יפאי נמצא בצרה, ג'יפאים מקיפים אותו, הוא קורע את המכונה שלו בזמן שהם אוכלים במבה.

ג'יפאים אוהבים לנסוע בשיירות במדבר. ג'יפאיים סוחבים המון מזון איתם. כשהם עוצרים, הם תמיד עוצרים בקבוצה. ואז מישהו מכין קפה ומישהו שם מוסיקה. ואז עושים שמח.

לג'יפאי המכבד את עצמו, יש מאות כוחות סוס שהוא פוקד עליהם באמצעות האצבע הגדולה של רגל ימין. לי יש בשתי הרגליים חצי כוח סוס. ואני רוכב היכן שגיפאים נוסעים. ואני מביט בהם, ורואה אותם. גדולים, מרעישים, מסורבלים, כבדים וחזקים. נעים חופרים ומתחפרים, הופכים שבילים לבלתי ניתנים למעבר להולכי רגל ולרוכבי אופנים. מסיטים את נחלי המים, רומסים בעלי חיים ומשאירים אחריהם שובל של סרחון. ריח רע של שמן מכונות ועשן מכונות שחור. עם שרידי טסטורון ואולי גם איזו אורגזמה קטנה.

בעיר, הם תמיד מסתכלים על כולם מלמעלה, לא שומרים מספיק מרחק, לא עוצרים לילדים במעבר חצייה וחונים על המדרכה. כי הם רוצים שיראו אותם, שיעריכו אותם על כמה כסף יש להם וכמה כסף הם יכולים להוציא כל חודש רק כדי להראות שהם יכולים להוציא כסף. והם אוהבים להעמיד את הכלים המטרטרים שלהם ליד בית הספר ולתת לכולם לנשום שיט דיזל מחניק ממנוע מפלצתי, כדי שהם יוכלו לשבת במזגן ולשחק בטלפון.

הדבר שהכי משמח אותי זה לראות ג'יפ תקוע באדמה. בשיגרה, אני רוכב לי בדרכי עפר, לאורכם של שדות. לאחד מהחקלאים נמאס מזה שג'יפאיים מביאים לו נזק באלפים רבים כי הם רומסים לו את הזרעים בשביל קיצור דרך, ואחרי זה גם עושים צלחות על השתילים וקווי ההשקיה. אז הוא חפר תעלה עמוקה עם גדה גבוהה לכל אורך החלקה. תעלת נ"ג, שזה כמו תעלת נ"ט לטנקים, אבל רק קטנה יותר. לגיפיים. היה שם איזה ויאטרה לבנה קצרה שהיה תקוע בהצלבה נוראה, וכמובן הגיע לבד, כי רק מטומטם היה נכנס לתעלה שכזו. וכך, עמדו להם 3 דבילים מול הרכב וממש לא ידעו מה לעשות. אחרי 6 שעות, בדקתי ולצערי הם לא היו שם.

ג'יפאיים שורפים אלפים רבים של שקלים על התענוג להרוס את השטח. כל הנזק של השריפות זה פראייר לעומת מה שהגיפאיים מעוללים לסביבה.

בטבע, לרוב מאוד שקט ונעים. ציוץ ציפורים, רוח בשיחים. כשאני נע בשטח, אני שונא את הרעש של המנועים, שאתה אף פעם לא יודע אם הוא מגיעה אליך הפתעה מקדימה או מאחורה. זה יכול להיות איזה דפקט עם טרקטרון שעומד לעשות את הסיבוב מולך כאילו הוא בפאריס דאקר.

לדעתי צריך לפטור את כל הטרקטורנים מטסט, ולאסור עליהם לעשות שימוש בקסדה ואטומטית לאפשר להעביר כמה שיותר חלקים שלהם אל אנשים שיעשו בהם שימוש טוב יותר. אנשים אחראיים, שלא דוהרים במהירות מופרעת היכן שעוד בני אדם ובעלי חיים עושים שימוש. צריך להיות בהמה גסה, כדי לנסוע באופן כזה ולהפיק כזו הנאה מהרס הסביבה תוך התעלמות מהסכנה שהוא מהווה.

הא. וגם למכר אותם לניקוטין, על כל מקרה.

לעיתים ,אף רכב לא מגיע. רק מנוע נוהם ומטרטר. מנוע גדול, חזק עובד קשה מאוד. אני מקשיב לרעש של המנוע בקשב, מחכה, מתפלל, לשמוע את הרעש הנפלא הזה של מתכת מתרסקת ונקרעת, ואז דממה, ופתאום אפשר לשמוע שוב את הציפורים, ואת משב הרוח בעלים של השיחים מסביב. ואז לפעמים, אני מתענג על הצליל האהוב עלי מכל: מקהלה מרובת גרונות הזועקות מרה אל נוכח מראה השחתת המכונה ימח"ש והנזק הכספי הנורא שברגע זה התהווה אל מול עיניהם עכשיו וממש.

ואז, כשצלילי התדהמה ממלאים את הסביבה, מתגברים לרגע על קרקור הצפרדעים, אני נושא תפילה קטנה. אנא, עשה, בבקשה, שאשתו, זו שיושבת כל כך הרבה במושב של ג'יפ עד שהתחת שלה נראה כמו כננת 2 טון, עדה ונוכחת. שעיניה העגולות בוהות במחזה, המדהים והנורא, של 6 בוכנות המנוע V טווין טרבו, דואל אינטרקולר, עם אגזוז לחץ וממסרת משודרגת, החדש שקנית רק עכשיו (יד שניה, בהזדמנות בלי אחריות), איך אותן 6 בוכנות אדירות ממדים יוצאות החוצה מהבלוק מנוע, ורוקדות לך סמבה במקצב עליית יתרת החוב שלך בבנק.

אינשאללה, תפשוט רגל.

כי אם אי אפשר לזיין את האישה, בואו נזיין את אמא אדמה?

מדי דופק ומהירות – למה לא צריך אותם.

הפוסט הזה אינו מיועד לרייסרים, למתעמלים המתחרים, וסביר להניח שעושים שימוש במאמן מקצועי. הפוסט הזה נועד לאנשים שרוצים לשפר את הבריאות שלהם ואת ביצועי הרכיבה שלהם. אנשים ששוקלים לעשות שימוש באפליקציות ועזרים אחרים לשפר את הכושר שלהם, ושוקלים לרכוש את אחד הצעצועים הללו. רכישה, שרוב הסיכויים תמצא את עצמה שוכבת במגרה ומעלה אבק. וזאת במקרה הטוב. במקרה הרע, השימוש באמצעים אלו עלול לפגוע במוטביציה, לגרום להפסקת האימונים ואף חלילה להביא לנזקים בלתי הפיכים בגוף.

אחד הדברים החשובים שיציינו בעלי הניסיון בפני המתחלים להתאמן, שצריך לבצע את הכל הדרגתי. כמה הדרגתי? הרבה יותר ממה שנדמה לכם. גם אם תוכנית איומנים תוכל להביא אותם לרוץ 10 קילומטרים תוך חודשיים, זה לא אומר שהגוף שלכם מסוגל לעמוד בעומס הזה. השרירים מתחזקים מהר, אבל הגידים והאיברים התומכים – לאט. הסכנות הן רבות. החל מבעיות ברכיים וגב, ועד לפגיעה בכבד לעיתים אף עד למחלת הנשיקה ולהשבתת האדם מרכיבה ואף מכל פעילות שהיא למשך חודשים ואף לצמיתות.

אימון נכון, הוא קודם וכל ראשית כיף ופאן. אם לא תהנו מהפעילות הגופנית, לא משנה עד כמה אתם צריכים אותה, אתם תשברו. אם אתם חושבים שרכישה של מוצרים כגון נעליים משובחות או אופנים נוצצים הם אלו שיוגרמו להם להתאמן לאורך זמן – אתם טועים והיצע האופניים יד שניה הן הוכחה לכך (וגם מקום נהדר לרכוש אופניים חדשים לגמרי במחירים טובים).

לאחר שהתחלתי לרכב החלטתי לשפר את ביצועי הרכיבה. ובהתאם לתפיסות מודרניות, שיפור מתבסס על מדידה. ואם רוצים לשפר, צריך למדוד. רכשתי צמיד חכם שמודד את הדופק (הכי זול, כי הערכתי שאני לא צריך אותו :) וציידתי את האופניים בספידומטר. היעד שלי היה לעבור 20 קילומטרים במהלך שעה. תוך כדי הרכיבה, הייתי מעריך את היקף הכוח שאני משתמש בו, משמר כוח במקומות שקל לרכב כדי לתת פוש במקומות שאפשר לרכב מהר יותר. ואכן, הגעתי ליעד שלי. מהוד השרון לתל-אביב תוך פחות משעה, לעיתים, ממוצע של 21 קמ"ש, בדרכי עפר.

רכבתי חזק, רכבתי מהר, כאשר כל הזמן אני שולח עין למד המהירות. התחלתי לסבול מתופעות של עייפות, צמא מוגזם, בעיות בשינה ותשישות כללית. התופעות הללו לא התחילו אחרי רכיבה אחת, אלא אחרי סט של כמה רכיבות רצופות. ניסיתי לשפר את התזונה שלי, לקחת תוספי מזון, לאכול עוד מלח, להעמיס פחממות, אבל התופעות לא נעלמו. מאידך, די מהר הבנתי, שגם הביצועים שלי לא משתפרים.

רכשתי שעון המסוגל למדוד דופק, ידעתי מראש, שקיים מתאם בין הנשימה לבין הדופק. אבל עם הזמן, הבנתי שאני ממש לא צריך את השעון כדי לדעת את הדופק. כאשר אני מאוד מתנשף, הדופק מאוד גבוה. וזהו. אין שום תועלת שאקבל ממדידת הדופק, אף נוצרת מוטיבציה לנוע בדופק גבוה לאורך זמן. המחשבה הזו, שכל הזמן מסתובבת בראש, עצם המודעות לכך שהדופק שלי נמדד, מפחיתה את היכולת שלי להתרכז במה שחשוב. מה הגוף מרגיש, האם אני מעמיס יותר מדי. הפסקתי להשתמש במכשיר.

הצלחתי לשכנע חבר להתחיל רכב באופניים. היינו רוכבים, הוא מתאמץ, ואני נע להנאתי בקלילות. אני רוכב על מנת לשפר את הכושר שלי, וגם כדי להפחית במשקל. כאשר בדקתי ב- strava את היקף האנרגיה שאני מוציא, הסתבר שברכיבה קלילה וארוכה, אני מוציא את אותה כמות האנרגיה כמו ברכיבה מאוד מאומצת אך קצרה. אך יתרה מכך, כאשר יצאתי לרכיבות לבד, התחזקתי. גם במהירות, ובעיקר, בתחושה הטובה.

התפיסה שספורט טוב לבריאות לא בהכרח נכונה עבור ספורטאיים מקצועיים. ילנה דולינין שברה את שיא ישראל במרתון לנשים בעודה בת 37. בראיון עימה, ציינה שאחת הסיבות לכך שהיא לא התאמנה מגיל 21, ואילו אחרות שהתאמנו שחקו את הגוף שלהן ועל כן פרשו מפעילות. מרתון, רכיבה ארוכה באופניים, הם ענפי ספורט סיבולות שלגיל ולבגרות יש יתרון.

כיום, אני יוצא לרכיבות בלי מד מהירות. המחשבה שלי היא סביב התחושות שלי, כיצד אני מרגיש, מה תנאי הסביבה.

על מנת לעקוב אחרי הרכיבות, אני עושה שימוש ב- strava. שהיא אפליקציה נהדרת מכל אספקט שהוא. החל ממדידת הזמנים, האופן שבו המידע מוצג ומונתח, ובעיקר – היכולת להשוות לביצועים של אחרים.רכבתי קטעים מסויימים עשרות פעמים, אך בסופו של דבר, כאשר אני מצליח לשבור שיאים, הפרמטרים העיקריים הם סביבתים. טמפרטורה, הרוח ותנאי הקרקע הם אלו המשפיעים הכי הרבה על התוצאות. רוח גב, אדמה כבושה או לחליפין דרך חולית אחרי גשם, הם אלו שישפיעו על התוצאות. לעיתים, כשאני על הגל, אני מנסה לשבור שיא באחד הקטעים שלי. לפעמים זה עובד, לפעמים לא. לעיתים, אני לא מנסה לשבור שום שיא, ודווקא מוצא את הביצועים נהדרים. אני לא מנסה להתאים את עצמי למספרים, אלא להנות ולעשות לעצמי טוב. בדרך, אני גם משפר את הביצועים.

לאורך הזמן, אני חזק יותר ובכושר טוב יותר, למדתי להעריך את הביצועים שלי, לדעת מה עושה לי טוב, לגוון את סגנון הרכיבה ואת היכולות הטכניות. את זה לא עושים באמצעות מכשירים, אלא באמצעות אימונים אין סופיים וסרטוני הדרכה ביוטיוב.

 

 

הקרב על המילקי – פירסומות לכאורה

מילקי הוא מוצר מאוד בעייתי. הוא מכיל כמויות גדולות של סוכר, שומן טרנס ובעיקר – מבוסס על מוצרי חלב. כלל האצבע הוא – לא לאכול את מה שמפרסמים בטלויזיה.

מעבר לכך, מילקי הוא סמל לאופן שבו התאגידים הישראלים מנצלים את הצרכנים כאן, ולו משום שבברלין הוא זול יותר.

מבחן רכיבה באופניים לגרביים נגד מים תוצרת DexShell – לרכב בבוץ ולהנות מזה

הירקון הוא איזור נפלא לרכיבה. הוא מגוון, יכול להציב אתגרים הן לרוכבים מתחילים והן למנוסים, הוא יפה, ובעיקר, הוא קרוב אלי מאוד. יחד עם זה, בחורף, האיזור הופך להיות למעין גיגית בוץ גדולה. ואין זה בוץ שאפשר להקל בו ראש או רגל, אלא בוץ מהסוג הנבזי ביותר. הוא מחליק, הוא עמוק, דביק, וכדי להפוך את האירוע למשמח, יש גם עלים מהקנה באיזור מה שהפוך אותו לטיט מקצועי ברמה של פיתום ורעמסס.

במשך שנים, הייתי מביט מהחלון בתוגה, שואל עצמי הקלו המים, או מסתכן ומוצא את עצמי עם רגליים רטובות, בודק על העור שלי 50 גוונים של כחול. אי לכך, שמחתי לקרוא ביקורת על גרביים עמידים במים. הבדיקה באתר נעשתה בשלג, ושלג זה באמת קר, אבל מי שמכיר אותו יודע שפשוט יותר להסתדר במינוס 6 מעלות מאשר ב-6 מעלות. כי מתחת לאפס, לפחות האדמה קשה ולא בוצית, והמים לא חודרים לנעליים. יחסית, קל להתמודד עם קור, מספיק ללבוש מספר שכבות. אבל ברגע שיש רטיבות בסיפור, זה מתחיל להיות מסוכן, לכן עניין אותי לדעת מה קורה כאשר המים עוברים את קו הגרב.

לסיכום: כאשר רוכבים עם גרביים אטומים למים, האופניים הופכים להיות כלי אמפיבי. בו אפשר לחצות שלוליות בעומק של 30 סנימטר, בלי להיות מוטרדים מדי. לא מדובר על שלוליות צעצוע של העיר, אלא על הדבר האמיתי, עמוקות, חומות, לא צפויות ומרופדות בבוץ סמיך.

ולפרטים:

החלטתי לרכוש גרביים בארץ, כי אין לי כוח לחכות למשלוח. בכל החנויות שסרקתי (ריקושט, למטייל, דיאדורה, וגלי, לא ידעו על מה אני מדבר). באינטרנט, היו שתי חנויות, בסוף הגעתי לחנות של חגור בגבעת שמואל, ותמורת 145 ש"ח רכשתי את הגרביים. מחיר לא מבוטל, אבל הן שוות אותו.

גרביים נגד מים בנויים 3 שכבות. שתי שכבות נושמות, ובינהן שכבת בידוד. התחושה קצת מוזרה, אבל הן נוחות ברכיבה ולא נוצרים קפלים בתוך הנעל.

התכוונתי להכניס את עצמי לצרות בבוץ די רחוק מהבית. כך שאוכל לראות מה קורה גם כאשר נמצאים בצרה. לא רק לטבול את הרגל בשלולית מקרית, אלא לרכב מעל שעה, רחוק ורטוב.

אחרי מערכת גשמים משמעותית, לוקח לבוץ 3 ימים להפסיק להיות גועלי. לכן, חיכיתי יום אחד אחרי הגשם, והגעתי לירקון אחרי רכיבה של 5 קילומטרים בעיר. מה שאיפשר לגוף להתחמם ולחמצן להגיע לשרירים על חשבון המוח.

האופניים תפקדו מצויין בבוץ. אני משתמש בשמן שרשרת של joe שמחזיק יפה גם 100 קילומטרים בתנאים יבשים (במחיר של ניקוי השרשרת לפני כל שימון). החלפתי לצמיגים ברוחב של 2.05 (Honey Badger XC pro) ויכולת צליחת הבוץ שלהם מרשימה. בעיקר, הם גורפים מעט בוץ יחסית מהצדדים, (יש להם מעט קוביות בצד). אלו הצמיגים הטובים ביותר שהיו לי לבוץ. כמובן שבוץ נתקע על הגשר של המזלג הקדמי, אבל זה לרוב זה לא מכביד מדי וקל לניקוי. יש לי פנזטיה לנסות גלגלים 27.5 במקום ה- 29 כדי לראות אם יכולת צליחת הבוץ תשתפר, אבל אני לא בטוח שההשקעה שווה.

מאחור מורכב על האופניים סבל, והוא עוזר לפנות את הבוץ מהגלגל האחורי (לא מצאתי משהו שיעשה את מלאכה דומה גם על הגלגל הקדמי וחבל). כך שרכיבה, גם בבוץ מחליק ועמוק, היא אפשרית ואף מהנה.

די מהר הגעתי לשלולית הראשונה בה הבנתי שאני לא יכול לחצות אותה ברכיבה.

זו היתה הזדמנות מצויינת למנות את רגל ימין לקבוצת ביקורת והיא שקעה במים מעבר לקו הגרב. רציתי לדעת האם במקרה כזה נוצרת בעיה אמיתית ברגל. למרות שחדרו מים גם לשכבה הפנימית, הרי הקור לא היה נורא ואף לא איבדתי תחושה. המשכתי לרכב עוד שעה והרגל לא היתה רטובה באופן מדאיג וגם לא ספגה מים.

ברגל השניה, המצב היה ממש מצויין. רכבתי בתוך שלוליות עמוקות, אחרי זמן מה, הפסקתי אפילו לחשוב על זה. פשוט נהניתי מרכיבה נעימה בתוך שלוליות, כמעט ללא צורך לעצור כדי לחצות בביטחה.

אני רוכב במכנסיים קצרים עם מעיל רכיבה, מתחתיו שכבה אחת או שתיים של חולצות מנדפות. למרות שהמעיל מרובה פתחים עד מאוד, אני כל הזמן פותח וסוגר אותו בהתאם לאופי הרכיבה. הוא עבד יפה עד 6 מעלות, מתחת לזה כבר צריך להוסיף עוד שכבות בידוד. בעליות, אני פותח רוכסן, בירידות סוגר. אני רוכב עם מכנסיים קצרים, כי הרגליים זה רק שריר, ואם הגוף חם, גם הרגליים חמות.

כשחזרתי, שטפתי היטב את האופניים במים מבוץ, בעיקר את המכלולים של השרשרת ושל המתלה הקדמי. אני לא שוטף ביותר מדי מים, כדי לא לשטוף את הגריז מחוץ לצירים.

היה כיף.

תזונת פליאו וספורט אירובי

בשנים האחרונות אני עוסק בספורט אירובי, רצוי למרחקים ארוכים, רכיבות אופניים, בשטח. 50 קילומטרים, 100 ולעיתים גם 150 קילומטרים.

עד כה, עשיתי שימוש בפחממות תעשתיות כדי לספק לעצמי אנרגיה. זה לא רעיון שלי, קראתי מה ממליצים לרכיבה למרחקים ארוכים. התיאוריה אומרת, שיש בגוף מאגרי גליקוגן (הדלק של השרירים) המספיקים ל-1500 קלוריות. שעה וחצי רכיבה מאומצת, לערך. ואכן, אחרי שעה וחצי, חשתי נפילה משמעותית באנרגיות, ועל כן הייתי צורך פחממות תעשיתיות, 20 דקות לפני כן. וכך רוכב שעות.

יחד עם זה, לשימוש בתזונה כזו יש חסרונות, והוא שברגע שהפחממות נגמרות, חוויים נפילה מאוד רצינית באנרגיה. למעשה, היכולות להמשיך לנוע כמעט נגמרת. בעיה נוספת, היא הצורך לאכול כל חצי שעה, מה שפוגע בהנאה ברכיבה.

לאחרונה, החלטתי לנסות תזונת פליאו. ככול שהתעמקתי יותר בתזונה הזו, כך מצאתי את עצמי מתחבט בשאלה, כיצד אוכל להמשיך לרכב שעות. הרי עד כה, כל פעם שיצאתי לרכיבה מעל שעתיים, לקחתי איתי דגני בוקר והייתי מתדלק את עצמי.

החלטתי לנסות לרכב, והפעם, מבלי לתדלק את עצמי כל הזמן. אכלתי שעתיים לפני בעיקר אורז. כבר מתחילת הרכיבה, התחושה הרבה יותר טובה. אני מרגיש הרבה יותר את השרירים, ואני הרבה יותר חזק. מצד שני, יש בי פחות תחרותיות, פחות רצון לדחוף קדימה. אני יותר רגוע והרבה יותר נהנה מהרכיבה. כאשר עולה הצורך לתת דחיפה, מתחיל להיות מעניין. במקום להרגיש כיצד במהירות חומצת החלב מצטברת בגוף, יותר קל להגיע לשיווי משקל של הוצאת אנרגיה וצריכת חמצן, ולרכב במהירות ממוצעת הרבה יותר רחוק והרבה יותר זמן. למעשה, מרגע שהפסקתי לצרוך פחממות תעשתיות, הכושר שלי השתפר מאוד משמעותית. אני לא מנסה לשבור שיאים, אבל איך שהוא, מבלי להתאמץ, אני כל הזמן משתפר.

ואני לא היחיד שחושב כך, מאמר בטמקא מצד חוקר שגילה כיצד ההמלצות של התאגידים לצריכת נוזלים ופחממות מרעילות והורגות את המתאמנים.

עכשיו, נשאר לי למצוא כיצד אני פותר לוגיסטית את הבעיה של רכיבה במשך ימים מבלי לעשות שימוש בלחם ושאר הרעלים. יש כמה רעיונות, אעדכן כאשר הניסויים יצליחו. על פניו נראה שאני יכול לנוע בלי לאכול בערך 3 שעות בקצב גבוהה, ובקצב נמוך, נראה שהרבה יותר.

 

המלצות לתזונה ברכיבת אופניים ארוכה

בעבר, כתבתי את הרשימה המצורפת כרגע בהמשך. הדברים אז נכתבו על סמך מידע שקראתי ברשת, ודברים שניסתי בהתאם להמלצות. מאז, הבנתי שהתבססות על פחממות תעשתיות פוגעת הן בכושר לטווח הקצר והן לטווח הארוך. על כן, התחלתי לנסות לבדוק כיצד אוכל להמשיך לנוע לטווח ארוך, הפעם, בהתבסס על עקרונת הפליאו. רכיבה ארוכה היא מבחינתי רכיבה שמחייבת לאכול תוך כדי, באופניים, באופן כללי, זה יותר מ- 50 קילומטר בשבילים. בערך 3 שעות של תנועה רציפה.

כל אחד מתייחס לפליאו באופן שונה, אני בעיקר מקפיד על התרחקות מכל מוצר מזון תעשייתי (מה שאני לא יכול לראות בעין מהיכן הגיע), הימנעות מחיטה ומוצריה ולולא מוצרי חלב. מאחר, שאת הרכיבות הקודמות שלי ביצעתי בהתבסס על דגני בוקר תעשייתים וכריכים מתחנות דלק, הייתי צריך להתחיל מלוח חלק, כאשר נקודת הבסיס שלי: ההמלצות לתזונה עד כה אינן בהכרח נכונות. צריך לבדוק הכל מההתחלה.

אחד העקרונות שנתקלתי בהם לרוב, הוא שצריכת של פחממות טובה בזמן תנועה. הרבה מאוד רוכבים עושים שימוש בחטיפי אנרגיה ובג'ילים. מוצרים שמכילים לרוב תוספים שונים, ואני פוסל אותם ולו בשל העקרון שככול שחיי המדף של מוצר ארוכים יותר, כך הוא מקצר יותר את החיים של המשתמשים בו (שדי מקביל לעקרון ש-לא לצרוך מוצרים המפורסמים בטלויזיה או בכלל).

מצאתי שצריכה של פרות הדר, תפוחים, אגסים ותמרים היא נהדרת. בניגוד למקובל לחשוב, גם כאשר רוכבים הרבה, הסיבים של פירות ההדר לא מפריעים לתנועה. אפשר לפדל ולאכול בכיף. הספיגה של פירות מהירה והם מכילים גם מים רבים, מינרלים וויטימנים שעושים רק טוב.

עוד מוצר שבאופן עקרוני ממליצים להתרחק ממנו בזמן מאמץ, הוא בשר, והגרוע מכל – שומן מהחי. מסתבר, שגם ההמלצה הזו לא מדוייקת. אפשר לאכול המבורגר מבלי לחוש הכבדה – כל עוד מוותרים על הלחמניה. יש כאלו שיראו באכילת המבורגר בלי לחמינה חטא. בעיני, אם המוצר מחייב שיעטפו אותו בגלוטן, כנראה שהוא לא מספיק טוב בעצמו. במקומות טובים, גם אם מוותרים על הלחמניה אפשר להתענג על הקציצה. היתרון של בשר שכזה, הוא בכמויות המלח התואמות המקלות על ספיגה חזרה של המינרל הכל חיוני הזה. במקום לשתות קולה, מיץ פירות טבעי יספק מנה גדושה של סוכרים.

באופן טבעי, כאשר נעים לטווח ארוך, נעים לאט יותר ובמאמץ פחות. התנועה הזו, היא בעיני מזיקה פחות לגוף ומאפשרת מגוון רחב יותר של מוצרי מזון. כאשר נעים בשטח, אפשר להנות מפירות העונה. פירות הדר בשדות ותפוזים סינים בשכונות ההרחבה. בליסת אשכולית תוך כדי רכיבה היא עונג מיוחד.

היתרון הגדול של וויתור על פחממות תעשתיות היא שנפילת הכוח פחות חדה. כאשר צורכים פחממות תעשתיות ומאגרי האנרגיה בגוף נגמרים, הנפילה בביצועים היא מאוד חדה. למעשה, נפילה. כאשר נעים באמצעים טבעיים, אומנם מרגישים מחסור בכוח, אבל הוא פחות חריף.

עוד יתרון הוא ביכולת ההתאוששות. אחרי רכיבה של 70 קילומטרים, בהתבסס על תזונה תעשיתית, תמיד הרגשתי עייף והייתי צריך זמן רב, לעיתים אף יום שלם להתאוששות. לעומת זאת, כאשר אני נע על בשר ופירות, זמו ההתאושושת מינמלי. למעשה, כמעט אין תחושה של עייפות.

הפוסט המקורי:

הדברים מתבססים על מה שקראתי ברשת ומה שניסיתי בעצמי. אני לא איש תזונה או רפואה.

בעקרון, אדם המסוגל לרכב תוך כדי מאמץ, במשך שעה, יכול לעשות את זה גם פי שניים יותר. ומי שעושה באימון שעתיים רכיבה, יכול לעשות גם שמונה, אם יתדלק את גופו כראוי.

לגוף יש מספר מאגרים של אנרגיה בגוף, הזמינים והגדול ביותר נמצאים בדם ובשרירים ובכבד. אחרי בערך שעה עבודה (תלוי בכושר, ובשיגרת האימונים) לגוף נגמרת האנרגיה הזמינה, הוא צריך להתחיל לפרק אנרגיה שומן. זה תהליך שלוקח יותר זמן.

על מנת לאפשר לגוף להמשיך לנוע בקצב גבוה, יש לספק לו אנרגיה זמינה. האנרגיה הזמינה ביותר (מלבד סוכר, המספק למעט זמן) היא באמצעות פחממות רצוי כאלו המתפרקות לאט יחסית. לא צריך לספק יותר אנרגיה ממה שהוא צורך. במצב אידאלי, הפחממות מתפרקות בקיבה בקצב שבו הן נצרכות בשאר הגוף. לוקח לקיבה בערך 20 דקות לפרק פחממות. כך שכדאי להתחיל לאכול עוד לפני שהמאגרים נגמרים (אז מאוחר מדי, וחייבים לעצור לנוח). למעשה, צריכה אחידה של פחממות תאפשר להמשיך לנוע ללא הפסקה שעות ארוכות.

כמו כן, יש לספק לגוף מים. מים משמשים לקירור ושומרים על הנפח הדם, כך שהגוף יכול לצרוך חומרי תזונה וחמצן, וגם להתפנות. הקיבה יכולה לספוג בערך 750 סמ"ק בשעה (לפי הכתוב ברשת), בכל מקרה, כנראה שלא כדאי לעבור את הצריכה של ליטר מים בשעה, כי מרגישים את זה. כדאי לצרוך 250 סמ"ק כל רבע שעה.

חייבים גם מלח כדי להמשיך לתפקד. הוא חשוב לתנועה כמו סוכרים ומים. יש לצרוך כמויות דמיניות של מלח. תמיד מזהירים מעודף מלח, אבל לא מציינים שאנשים המזיעים הרבה, חייבים מלח, אחרת המים לא יוכלו להיספג בגופם כראוי. חוסר מלח בא לידי ביטוי בהשתנה מרובה. בזמן רכיבה קשה לבחין בכך. כדאי לעצור כל כמה שעות עד שמתחיל לצאת שתן, זו אינדיקציה חשובה למצב הכליות.

רבים מהרוכבים עושים שימוש בג'ילים, אבל לא חייבים.

יש כאלו המדללים מיץ בטעם בפירות ביחס של אחד לשלוש, ומוסיפים מלח עד שמרגישים אותו.

אני עושה שימוש בדגני בוקר מדגנים מלאים עלק (זה בעיקר גושי סוכר) וממיס אותם בפה עם מים. יש הלועסים תמרים. נראה לי אידאלי למרחקים ארוכים זה דגני בוקר + פיתות עם מגוון מילוים. לאספקת מלח, אני משתמש ב-תפוציפס (מזון שנראה לי מסוכן בתנאים רגילים כמו סיגריות :).

מומלץ לא לצרוך חלבונים ושומנים תוך כדי רכיבה. פיצה, הולך בסדר. פלאפל פחות, כריכים הולכים טוב, אבל בכל מקרה, אחרי ארוחה, כדאי להוריד קצב (למי שאוכל תוך כדי רכיבה, כמוני)

לאורך זמן, יש להקפיד כמובן על תזונה עם חלבונים וויטמנים (הגוף צורך יותר b12 ו- c).

אחד הדברים החשובים שלמדתי שאם ני מתחיל להרגיש לא בטוח ברכיבה, אם הסיבוב לא בא לי כפי שצפיתי, אם אבן הפתיעה אותי ולא שמתי לב, אז אני צריך להוריד את הקצב ולבדוק טוב טוב מה אני עושה. כל הזמן צריך להיות מודעים למצב הגוף. שרירים תפוסים, יכולים להיות אינדקציה למחסור במלח. עדיף ללמוד את הגבולות מאשר לנסות לעבור אותם.

 

מה זה docker ולמה זה מגניב לאללה

בזמן האחרון, יש הרבה מאוד דיבורים על docker, אך לעיתים, קשה להבין מה בדיוק היתרונות של הטכנולוגיה ומה היתרונות שהיא מביאה עימה. docker היא עוד דוגמא בה טכנולוגיה חופשית לא רק מציגה פתרון חדשני הנותן מענה לבעיות מורכבות, אלא גם דוגמא למהירות המסחררת שבו טכנולוגיה שכזו כובשת לה שוק. הפרויקט הוא בן שנתיים לערך, ואין כמעט חברה שלא מגלה בו עניין. כל ענקי הטכנולוגיה לוקחים בו חלק. ונראה שהוא אפילו תרם להצהרה של מיקרוסופט "Microsoft love Linux"

דוקר היא דרך לארוז אפליקציות. האפליקציה נארזת כשהיא מבודדת מהמערכת המארחת, והיא מקבלת כתובת רשת ייחודית המאפשרת לגשת אליה. האפיקלקציה נארזת עם גירסה מאוד רזה של מערכת ההפעלה. אם מערכת הפעלה רגילה כוללת ספריות רבות לניהול החומרה, הרי במקרה של docker, זו מערכת הפעלה רזה מאוד, הכוללת רק את הרכיבים ההכרחים לפעולה תחת מערכת מארחת. בשל אופן העבודה הזו, היעילות של המערכת מאוד גבוהה. למעשה, קיים אובד ביצועים כמעט זניח של 3%.

טכנולוגיית סמי וירטואלוזיציה שכזו קיימות כבר זמן רב. בסולריס, קראו לזה zones ואילו בלינוקס, כבר שנים שאפשר לעבוד עם containers. אבל מה שדוקר הביא, הוא נוחות המאפשרת גמישות מאוד גבוהה ושיפור משמעותי ביכולת לנהל כמויות גדולות של אפליקציות.

כיום, עבור חלק נכבד מחברות הטנכולוגיה, הענן מאפשר שידרוג של מערכות הייצור. אם בעבר, עוצמת מערכות הייצור הייתה מוגבלת לכמות הברזלים הנמצאים במרכז המידע, כיום, ניתן באופן אוטומטי להרחיב את מערכות הייצור בהתאם לצרכים. אם יש יותר תנועה לאתר, ניתן להזניק במהירות יחסית גבוהה עוד מכונות ולספק את הביקוש. יחד עם זה, הזנקה של מכונה היא פעולה הלוקחת זמן מה. לעיתים, אף רבע שעה עד המערכת עולה ומגדירה את עצמה. בנוסף לכך, יש גם להגדיר, לשדרג ולנטר צבירים גדולים של מכונות.

ישנם כלים רבים שנועדו לבצע את משימת הניטור וההגדרות מעבר למה שמאפשרים ספקי הענן השונים. ansible, chef, docker הם רק חלק מהכלים הללו. שימוש בדוקר, עשוי להקל הן על הזנקה של מכונות חדשות והן על הניהול שלהן.

היתרונות שדוקר מביא הן:

כלי הגדרה פשוט לייצרת image של המערכת. קובץ ההגדרה של דוקר מאוד פשוט להגדרה. הגדרה של מערכת יכולה לכלול הורדה של כלי תצורה כגון capisrano או ansible, והגדרות ספציפיות לאפליקציה (באמצעות משתנה סביבה, למשל). לאחר שנוצר ה- image ניתן להעלות אותו אל מאגר (repoistory) ומשם להוריד אותו אל מערכות הייצור. אם בעבר, היינו צריכים לגשת לכל מכונה ולבצע את ההגדרות, הרי עכשיו מעלים את האפליקציה "הארוזה". כל מה שנשאר, זה להוריד את הקבצים העדכניים אל המכונות ולהפעיל אותם.

יחד עם זה, צורת האריזה הזו מחייבת שינוי במבנה של אפליקציות. כי מערכות docker הן readonly. ז"א, מידע לא אמור להישמר על המכונות. זו סוגיה שיש לפתור באופן שיבטיח את שרידות המערכת.

נניח, שאנחנו רוצים להחזיק עבור המתפתחים מערכת לניהול באגים וטיקטים, כגון jira. מערכת זו, דורשת מידי פעם משאבים (למשל בחיפוש) אבל רוב הזמן, כמעט לא דורשת משאבים. ניתן לשמור אותה במכונה יעודית, אבל אז התשלום בענן יתבצע כל הזמן, גם כאשר המערכת לא עובדת, וגם מחוץ לשעות העבודה. מאידך, ניתן לארוז את המערכת ב- docker על מכונה חזקה, המבצעת עוד פעולות. רק באותם רגעים שיש צורך במשאבים, היא תקבל אותם, כי המשאבים של המכונה משותפים. ניתן לעשות זאת גם באמצעות מערכות קלאסיות של וירטואליזיצה, אך הן מוגבלות לעבודה על ברזלים, אי אפשר להריץ באופן יעיל וירטואלוזיציה בתוך מערכת וירטואלית. docker, לעומת זאת, עובד גם תחת מכונות וירטואליות, מה שמאפשר לבצע את המשחקים הללו על מכונות בענן. כמובן שמדובר רק על מערכות לינוקס. יש מעין דוקר גם לחלונות, אבל לדעתי אין יתרון טכני בעובדה בחלונות, רק חסרונות.

כאשר בודקים את המשאבים מהזווית של המכונה המארחת, לכל אחד מהדוקרים יש גישה אל כל הזכרון. לינוקס עושה שימוש בטכנולוגיה של shared memory. כך שאם יש קטעי זכרון זהים, הם יהיו משותפים לכל המכונות.

במכונות לינוקס, כאשר מעלים, לדוגמא, מספר מופעים של אפליקציית java, למשל tomcat, שכל אחד מהם לוקח 1gb של זכרון, הרי הצריכה הכללית לא תהיה 10Gb אלא עשויה להיות הרבה פחות, מה שמבטיח יעילות שימוש בחשמל וגם חסכון ניכר בעלויות השימוש בזכרון. אך במקרה של docker, מאחר שהמכונות לא שומרות מידע, מקבלים הלכה למעשה מספר מופעים של אותה אפליקציה, העושים שימוש באותו זכרון, אך מספקים שירות בנפרד.

כמו כן, ניתן לראות את כל התהליכים הרצים בכל מכונות מתוך המכונה המארחת, זאת בניגוד למערכות וירטואליזציה קלאסית בהן מתוך המכונה המארחת רואים רק תהליך אחד.

יחד עם זה, docker מחייב תכנון שונה של האפליקציות, כי docker הוא stateless. הוא לא שומר מידע עליו. לכן, יש לשמור את כל המידע של המכונה מחוץ למכונה, למשל, בבסיס נתונים או במחיצה משותפת.

ניתן לראות ב- docker מעין נגזרת של git אך במקום לאחסן קוד, מאחסנים אפליקציות, תהליכים. כאשר מבצעים שינוי ב- image, מה שעולה אל ה- repository הוא רק ההבדלים. כך שמובטחת יעילות גבוהה, ובנוסף, ניתן לחזור בקלות אל גירסה קודמת (rollback).

מאידך, ל- docker יש כמה מגבלות. אחד העיקריות, היא נושא האבטחה. קיימים חורי אבטחה המאפשרים לאפליקציה לחרוג ממרחב הפעולה שלה ולהשפיע על אפליקציות אחרות.

אך הבעיה העיקרית היא ניהול הרשתות. אנחנו מעוניניים לדעת בדיוק אילו docker הוזנקו ולהפנות אליהם תעבורה. המרוץ לבניית מערכת התשתית שתיתן פתרון מלא לניהול הנושא נמצא בעיצומו, אך נכון לרגע זה ועד כמה שיודע לי, אין עדיין אף מערכת הנותנת פתרון מלא, למרות שיש כנראה כמה פתרונות טובים מאוד. אני משער שזה עניין של זמן, ולא הרבה. (גוגל ואחרים לוקחים חלק במירוץ). חברות כמו google מדווחות על הזנקה של מאות אלפי dockers כל יום.

לא מדובר על מהלך צדדי של התקדמות טכנולוגית, אלא משהו הנוגע לבסיס התפיסה של האופן שבו מספקים שירות. המשמעות היא כה נרחבת, שנראה שזו אחת הסיבות שמיקרוסופט החליטה לפתוח את מערכות זמן הריצה של טכנולוגיית dotnet כך שהן יוכלו לרוץ תחת לינוקס בעזרת mono. אם בעבר, כדי להריץ אפליקציות dotnet היית צריך שרת חלונות, עם כל הסיבוכיות בניהול מערכות אלו, באמצעות docker ניתן יהיה להזניק בקלות ולנהל צביריים של dotnet הרצים תחת לינוקס. יש גם איזו טענה שטכנולוגיה דומה ל-docker תרוץ תחת חלונות. אך  נראה שבשל חוסר הגמישות של המערכת בנוסף למגבלות ניהול הזכרון (אין shared memory, רק shared library) זו טכנולוגיה שאם תתפתח, תהיה מוגבלת בביצועים וביכולות. יחד עם זה, נראה שמגבלות של מערכות חלונות לבצע עבודה בעומסים גבוהים היא כבר נתון שספק אם ישתנה אי פעם.