רכיבת לילה לכפר תבור והקפת הכנרת

השנה, כמו בשנים עברו, החלטנו לנפוש את חופשת הקיץ בכפר הנופש עין גב. וזו הזדמנות שלי לנסות שוב לרכב לכנרת. בפעם שעברה, רכבתי בסתיו. לכן יכולתי לרכב ביום. אבל תנאי מזג האוויר הביאו אותי לרכיבת לילה. זה לא משנה באיזה כושר אתה, כאשר הטמפרטורת מטפסות מעל 30 מעלות, הרכיבה היא קשה. וקצת למעלה מזה, ממש יכולה להיות מסוכנת.

את המסלולים אני מתכנן באמצעות אתר המבוסס על openstreetmap. לרוב, התוצרים מאוד מדוייקים ומאפשרים לרכב לאורם. הפעם, ניסיתי מסלול קצת שונה, בעיקר בקטע בו אני גולש לעמק יזרעאל. בפעם שעברה, עברתי דרך רמות נפתלי, מה שדרש מאמץ לא פשוט. הפעם, מצאתי דרך נוחה יותר דרך קיבוץ דליה ומשמר העמק.

אני אוהב במיוחד את הרכיבות הארוכות מאוד. במהלך פעילות גופנית, הגוף עובר תהליכים. למשל, אחרי 40 דקות רכיבה לערך, הגוף נכנס למצב המורגש אצלי כ-"תחנת כוח". ההספק שאפשר לפתח גדל משמעותית, ואפשר לנוע עוד ועוד ועוד. עליות שנראו מפחידות, עוברות בלי חשש. הכאבים נעלמים. עוד שעה רכיבה, ונכנסים למצב של השקט. בו כל הרעשים נבלעים, והחיים עוברים לריחוף במעין דממה דקה ונעימה. אחרי 4 שעות, גם תחושת המאמץ המעטה שנשארה – נעלמת. ההרגשה היא כמו על אופניים חשמליים. אבל זה לא נגמר כאן. כי עדיין יש את שאריות המחשבה מטרדות היום יום. מתי שהוא, גם הם נגמרים. ומה שנשאר זו הוויה טהורה של חיבור מושלם לזמן ולמקום. זו הנקודה שאני מחפש. עוצמת החוויה היא כה גדולה, עד שהיא נשארת בי לעיתים שבועות אחרי הרכיבה עצמה.

 

יצאתי מהוד השרון, בערך בשעה חמש אחרי הצהריים. כבר מספר שבועות אני מתאמן בלילה. רכיבת לילה דורשת יותר ריכוז והיא הרבה פחות סלחנית מרכיבת יום. עוד סוגיה שהטרידה אותי, היא שאלת העייפות. כיצד אתפקד ברכיבה אחרי 24 שעות ללא שינה. (ניסיתי לנמנם במהלך היום, אבל לא הצלחתי).

 

רכיבה באופניים היא בעיני כמעט פעילות חשאית. נעים היכן שמעטים נעים, אין מצלמות תנועה, אין מצלמות מהירות, אין משטרה. נקודות המבט אל התרבות האנושית היא חיצונית. לא רק שהכל שקט יותר, אלא שמתקבלות פורפורציות אחרות לגבי הארץ והמציאות. לדוגמא, המרחקים בין ערי השרון לתל-אביב נראים קצרים להפליא כאשר מבצעים אותם באופניים. היחס של המדינה לסביבה, הזיהום הנורא הנראה כמעט בכל מקום, בעלי החיים המתרוצצים להם בכל מקום. הכל מרגיש אחרת כאשר נעים כיצור זעיר על פני האדמה. בפרט, אחרי כל כך הרבה שעות של רכיבה שהגוף מפוצץ בהורמונים מעוררים ומרגשים.

היה חם. חשבתי, שבמהלך הלילה, תהיה הקלה מהחום והרכיבה תהיה קלה יותר. אך לא כך. גם בלילה, השילוב של לחות וקיץ הוא מתיש. נעתי לאט. אט אט טיפסתי מזרחה. נכנס לישובים וקיבוצים קטנים מהשדות, רוכב בדממה הלילית וממשיך להתגלגל. במצב כזה, נראה שהזכרונות צבעוניים יותר, מזוקקים.

 

התנועה ביער מגידו לכיוון העמק, היא חוויה שכבר בהתהוותה ברור שלא תשכח. גם ביום, היער הוא נוף שונה. אך בלילה, הוא מלא רחשים ותנועות, הנשמעות ומורגשות קרובות, ובכל זאת, הן בלתי נראות.

בלילה, כמו בלילה, רכבתי אט אט בשביל, ולפתע מולי אני מבחין בעשרות זוגות עינים הבוהות בי, נראה ששני הצדדים היו מופתעים באותה מידה. רק אחרי כמה קריאות מדמות צפע מצידי (מעין "קססס קססס") הם החליטו לפנות את השביל. לפי סוג התנועה שלהם, הסקתי בדיעבד שמדובר בשפני סלע.

בעבר, נסיתי לצייד את עצמי בפיתות מלאות כל טוב. וכל פעם, מצאתי את עצמי נגעל מעצם המחשבה ללעוס אותן. ניסיתי למלא אותם במגוון ממרחים, בין אם מלוח או מתוק. בכל מקרה, פשוט לא התחשק לי ללעוס אותן. כך שאני נע בין תחנות הדלק הזמינות כיום למרבה השמחה גם באמצע הלילה, וכך אני מתדלק  עצמי בכריך. אלו הן נקודות של אור ואוכל, גיחה קטנה מהטבע חזרה אל התרבות האנושית, רק כדי לשקוע שוב אל המרחבים השחורים והשלווים. האווירה של תושבי המקום, היא לרוב רגועה יותר ומסבירת פנים, ואף עוד יותר כאשר צצים באופניים בשתיים לפנות בוקר.

הרבה מאוד שואלים אותי אם אני מפחד. והאמת, השאלות הללו באמת מעוררות בי פחדים. בפועל, כאשר אני עולה על האופניים ונכנס לשטח, הפחדים נעלמים. בשדות, הדברים תלווים בעיקר בי, באופן שבו אני פועל. הפחדים העיקריים שלי הם כאשר נע בישובים, וככול שהישוב גדול יותר וסואן יותר, כך פחות נעים לשהות בו. בעיר, רוכבי האופניים משלמים על טעויות של אחרים, בשדות, הטעויות הן של הרוכב, והמחיר, לרוב הרבה פחות גבוה. הרבה אנשים העירו שהישיבה על הכסא לאורך שעות מכאיבה להם. הפתרון הוא (מעבר לכיסא נוח) הוא להשתמש בכיסא כתומך ולנסות להפעיל כמה שפחות משקל עליו, ויותר על הרגליים. למעשה, ככול שרוכבים מהר יותר, כך נעזרים פחות בכיסא והוא פחות מטריד.

בניגוד לריצה, בה מאמץ ארוך מאוד הוא קשה ולעיתים אף מסוכן, ברכיבה, ניתן לנוע אט אט להימנע ממאמץ יתר. כל מי שיכול לרכב במשך שעתיים בשבילים במהירות של מעל 20 קמ"ש, יכול לרכב עשרות רבות של קילומטרים כל עוד יקפיד לאכול ולשתות כראוי.

 

כל המחשבות והטרדות נדחקות, כאשר יורדים מכיוון יער מגידו אל עמק יזרעאל. ירידה ארוכה ארוכה ארוכה בכביש סלול. כאשר הרוח מקררת והאופניים צולחים את האוויר בדממה. ואז, בסוף, העמק. מסביר פנים, מבלבל בכיוונים שלו. הלילה, זכרון של סתיו, בו האדמה נרגעת, נפתחת קצת וניחחות עדינים של רגבים, עלים וירק עולים, עוטפים ומתפשטים עד שהשמש תזרח ותחרוך שוב הכל.

 

לא הגעתי לכנרת הפעם. אחרי 130 קילומטרים נאלצתי לעצור ולחכות לחילוץ. מצאתי את עצמי בכפר תבור. ישוב נעים ומטופח, וכמו כל ישוב, חסר מקום מנוחה מוסדר לנעים בדרכים. בדרך, חשבתי שאם אהיה עייף, אוכל להיכנס לאחד המטעים ולשרוץ על האדמה. הפתעתי את עצמי והצלחתי לרכב לילה שלם בלי שינה, מתדלק בכוס קפה ומשקאות אנרגיה. לא ממש נהנתי מזה, אבל הוכחתי לעצמי שזה אפשרי. נימנמתי לי כמה שעות בגן ציבורי, בתשע עברתי בסופר המקומי והעמסתי על עצמי קצת פחממות. למרבה המזל, חום של מעל 35 מעלות, הניס את התושבים אל בתיהם, ויכולתי לנמנם בשקט כמה שעות בצל.

התוכנית המקורית כללה לא רק רכיבה לכנרת, אלא גם ניסין להקיף אותה בשביל סובב כנרת. לצערי, שביל סובב כנרת הוא יותר שביל כמעט סובב כנרת. לא רק שהוא לא באמת סובב את כל הכנרת, אלא גם היכן שהוא נמצא, לא תמיד נוח לנוע בו.

מצומת צמח ועד עין גב, זה שביל רכיבה סלול ונעים ביותר. ישנם מקומות מוזנחים יותר (כמו איזור קיבוץ האון) אך לרוב גם ילדים רכים לא יתקשו לרכב בו.

צפונה מעין גב, ניתן לנוע על שבילים בין החופים השונים. השבילים לעיתים לא ממש מתוחזקים. וכאן למדתי גם שבניגוד לאיזור הירקון, בכנרת ממש לא מקובל לתת לענפים לגעת בך, הם שמרנים ואוהבים לשמור עליהם חתיכות מהעור של העוברים בדרך.

צפונה ממלון כינר, אין למעשה שביל מסומן. ניתן לרכב גם קרוב לכנרת וגם בין השדות, אבל לעיתים נתקלים בהם בהפתעות, כמו גדרות כמעט שקופות ושלטים האוסרים על הכניסה. האיזור הוא איזור חקלאי, עם הרבה בקר (מה שנראה לי מוזר, כי בקר מזהם את מי התהום ולמעשה מטיל את גליליו אל הכנרת)  והרבה שבילים ארוכים ונעימים לרכיבה (שלא מומלץ לסטות מהם, לנוכח שלטי "מוקשים היזהר"). יש שם מקומות מגניבים שאפשר לשרוץ בהם שעות, אבל כאשר השמש עולה ומאיימת לאדות אותי, נאלצתי להמשיך ולרכב.

מגשר אריק ועד לאיזור כפר נחום, נאלצתי לעלות על הכביש. מכפר נחום ועד כביש 90, יש שביל נאה אך לא תמיד מסומן (באיזור הכנסיות, הוא נצמד לכביש הראשי) באיזור גינוסר שביל סובב כנרת אמור להיות על בסיס המוביל המלוח (תעלה מכוסה בטון המובילה מים מלוחים ממעינות בצפון לירדן בדרום, כדי לשמור על איכות המים של הכנרת). אי אפשר לרכב על המוביל המלוח, כך שגם באיזור זה רכבתי על הכביש.

 

צפונה, משם, עד לטבריה, ניתן לרכב על שבילים עם גיחות לכביש. מטבריה ועד חוץ צמח השביל מסומן אך לא מתוחזק ברמה אחידה (הוא עובר גם בשטחים שיש כאלו הטוענים השייכים להם).

החום בקיץ מהמם. עוצר חשיבה, מכביד על הגוף. לצערי, גלשתי לאמצע היום במהלך הרכיבה, והפתרון שלי היה לשפוך על עצמי בקבוק מים. בכל מקרה, אני מאוד לא ממליץ לרכב בכזה חום. יש סימנים לכך שמתקרבים לחום יתר. כאבי ראש, עירפול, ובעיקר, אם החולצה מרגישה יותר חמה מהגוף. אני מאוד ממליץ לא לבדוק את הגבולות, אבל כן ללמוד להכיר את מגוון התחושות המתעוררים תוך כדי רכיבה.

סיימתי בהרגשה של עוד. הרבה מאוד מהמכרים שלנו שואלים לקראת הקיץ "לאן אתם טסים". ואנחנו, לא טסים. ישנם אנשים המטפסים על הרים גבוהים במדינות רחוקות, כדי לבדוק את מעטפת היכולת. לרכב בקיץ באיזור טבריה נראה לי לא פחות מאתגר. אך יותר מזה, רכיבה בשבילי הארץ היא כמו רכיבה בארץ זרה. זו ארץ יפה, מגוונת, מאתגרת, מפתיעה. אפשר לשכוח היכן נמצאים ופשוט להיות.

הוד השרון כפר תבור

סובב כנרת באופני הרים

 

כיצד לרכוש אופני הרים חדשים – למתחילים

השבוע חגגתי עם האופניים 6000 קילומטרים. הם עלו לי 2400 ש"ח, אבל שפכתי עליהם עוד אלפים רבים, למדתי בדרך הארוכה, אילו אופניים לרכוש וכיצד לעשות זאת. אני חושב שעשיתי באופניים שימוש מיטבי, רכבתי מהוד השרון לכנרת, וגם לבאר שבע.

ישנם סוגים רבים של אופניים, עשרות יצרנים ומאות אפשרויות. גם ההוצאה המינמלית היא לא מבוטלת, ועל כן כדאי לחשוב מה צריך, ולא בהכרח להיסחף אחרי המוכר, או כתבות בתחום. גם אופניים בסיסים, עשויים לשרת היטב במשך שנים רבות. כדאי לחשוב קודם כל, למה האופניים מיועדים. הפעם אכתוב על אופני הרים. 

לאופני הרים גמישות שימוש גבוהה. גם אופניים בסיסיות ביותר מאוד עמידות ולא יתרגשו מעליה או קפיצה ממדרכה בעיר. וכאשר רוכבים בעיר, יש שימוש ליכולת האחיזה, הבלמים ובעיקר השרידות של האופניים. ואופני הרים עם זנב קשיח, הם אופניים שרידים מאוד. גם רכיבים בסיסים יכולים לשרוד התעללות מאסיבית. הרבה יותר ממה שרוב הרוכבים מגיעים. 

למה הכוונה באופניים בסיסים? אלו לא אופניים הנרכשים ברמת המחיר הנמוכה ביותר, כי לא הייתי ממליץ לאמץ כאלו אופניים בכלל. אלא יותר לקראת רמות הביניים. כדאי לרכוש אופניים מחברה ידועה עם רכיבים בסיסים. וכך לשדרג לפי הצורך. פעולות השידרוג זולות ויעילות. 

ההחלטה החשובה ביותר ברכישת אופניים היא עד כמה האופניים נוחים לרכיבה. לכן, כדאי לנסות לרכב על כמה שיותר סוגי אופניים, להרגיש את ההבדלים בינהם. לנסות להרגיש האם יש עומס על הידים, הכתפיים או הגב. יחד עם זה, אף זוג אופניים לא ירגיש לכם נוח ברכיבות הארוכות הראשונות. רכיבה באופניים היא לא תנועה טבעית, אלא אילוץ של מכונה. אם הפסקתי לרכב, תמיד בחזרות לרכיבה הייתי סובל מכאבי גב, חזה ותחת. 

ככול שקוטר הגלגלים גדול יותר, כך האופניים מסורבלים יותר, אך גם נוחים יותר ומהירים יותר. מה תמהיל הצרכים שלך? רכיבות סוף שבוע או לרכב לעיר ולעבודה? 

ההחלטה הראשונה שיש לבצע, היא מה קוטר הגלגל הרצוי. קיימים אופניים עם גלגלי 26", 27.5" ו-29". ככול שקוטר הגלגל גדול יותר, כך נוחות הנסיעה גבוהה יותר, וניתן לשייט במהירות גבוהה יותר. מאידך, גלגל גדול, מתנגד יותר להיגוי, ומקשה על ההאצה. אני אמליץ באופן חד משמעי על גלגלי 26" לעיר. יכולת התימרון והתגובה שלהם, בנוסף לישיבה הגבוהה ועם זווית הצפיה הרחבה, הם בעיני הדרך המושלמת לחוות את העיר. אם לא באמת ממהרים. 

אם אתה ממהר, ואתה רוצה מכונה שתאפשר לך לנוע, לקפוץ ממדרכות, לעבור דרך שדה ולאפשר גם רכיבת שבילים, אז גרבל זו האפשרות המועדפת בעיני. מכונות קשוחות לבניית שרירים. 

אם אתה רוכב כביש, אז זה לא המקום. 

כל עוד אין כוונה לבצע רכיבות אגריסיבות הכוללות קפיצות ורכיבה במהירות במדרון, אין צורך באופניים בעלי מתלה אחורי. מאחר שהמכלולים המכניים הינם יקרים יותר, ומאחר שהם גם דורשים טיפול ותחזוקה לאורך זמן, ככול שתרכשו אופניים יקרים יותר, כך העלות לאורך זמן תהיה גבוהה יותר. אופניים בעלי שיכוך מלא (בולם גם עבור הגלגל האחורי) יהיו באופן כללי יקרים יותר, מורכבים יותר לתחזוקה וכבדים יותר מאופניים מקבילים ללא שיכוך שכזה. רוב הסיכויים, שגם לא תצליחו לנצל את מלוא היכולת של אופניים בסיסים. 

קיימים אופנים בעלי שלדת ברזל, אלומניום, סיבי פחם ואף מגנזיום. אלו משלדת ברזל, מגיעים לרוב ללא מתלים ולעיתים גם בעלות הילוך אחד. הן נועדו לאלו האוהבים קשיחות ופשוטות ובעלי כושר וכוח גופני. סיבי פחם קלים מאלו העשויים אלומניום, אך יקרים משמעותית. אני לא חושב שיש יתרון לשלדות המגנזיום, טוענים שהיא קשיחה יותר. מבחינת משקל, לא מצאתי הבדלים מהותיים. 

לשילדות מסיבי פחם יש חיסרון מובנה, והוא שהן שבירות. ז"א, השילדה יכולה לחטוף מכה שתסכן את השלמות המבנית שלה, מבלי שזה יראה על פני השטח. זה ישבר לפני שיהיה סדק. כי הכוח של השלדה נובע מהמבנה שלה. היתרון היחיד שיש עבור רוכבי שטח אמור להיות דווקא בתחום הנוחות. אבל גם בנושא זה, לשלדה יש מקום הרבה פחות משמעותי ממה שאנשי המכירות ינסו למכור לכם. לצמיגים ולמוט הכיסא שלכם יש השפעה הרבה יותר גדולה. 

בכל מקרה, יש נטיה להגזים בחשיבות המשקל של האופניים. מכל מקום, השלדה אינה המקום הראשון להתחיל להוריד משקל מהאופניים, ראשית, משום שהיא מאוד קלה גם כך, ושנית, משום שזה מאוד יקר.  אלא דווקא הגלגלים. לרוב האופניים, גם ברמות מחיר בינוניות, יש גלגלים לא מאוד איכותייים. לכן, עדיף לרכוש אופניים זולים וכאשר הגלגלים נפגעים, לשדרג לגלגלים קלים יותר. לי זה לקח חצי שנה, אני חושב שקפצתי על מדרכה במהירות של 20 קמש תוך כדי חבטת הגלגל האחורי אל אבן השפה. משהו זז שם בפנים. 

השלדה, אינה הרכיב היקר ביותר באופניים. למעשה, מערכות ההילוכים ומהתלים יקרות יכולות לעלות הרבה יותר. אך השלדה היא הרכיב שישרוד הכי הרבה זמן, לכן כדאי לרכוש אופנים בעלות שלדה טובה, ממותג ידוע. יש מגוון רב של מותגים, וחיפוש אחר "best mountain bikes" יחזיר רשימה מכובדת שלהם. גם אם המוכר ממליץ על אופניים שאינם ברשימה, רצוי להיכנס לאתר היצרן ולראות אם הוא מספק גם אופניים ברמות גבוהות ואם יש התייחסות אליו בכתבות באתרים המוקדשים לנושא. יצור שילדות איכותיות דורש טכנולוגיות, לכן כדאי להעדיף יצרן מוכר עד שמכירים את התחום.

אופניים זולים יכולים להיות מצויידים בשלדה מצויינת, אך לרוב המכלולים יהיו פשוטים. הבלאי של המכלולים הוא גבוה, כך שעם הזמן אפשר לשדרג את הרכיבים. בכל מקרה, מאוד כדאי לבקש במעמד הקניה להסב את הגלגלים לכאלו בלי פנימית (tubeless). העמידות של צמיגים כאלו מפני תקרים היא משמעותית הרבה יותר טובה מאלו עם הפנימית ואין צורך להתקין פס גומי המקשה על השליטה ומעיב על חווית הרכיבה.

בלמי דיסק הם פריט חובה סטנדרטי, יש כאלו המגיעים עם מערכת הידראולית וכאלו עם כבלים. הכבלים פחות אמינים ודורשים יותר תחזוקה. רק הידראולי, של מותג ידוע. 

גם מערכות ההילוכים הבסיסיות יכולות לשרת נאמנה לאורך אלפי קילומטרים, האופנים שלי מצוידות במערכות הילוכים- shimno acera, שהן בקצה הנמוך של המגוון הקיים. יחד עם זה, הם החזיקו 6000 קילומוטרים והיו הפריט האחרון להחלפה. זה לא משנה איזו מערכת יש לכם, אם תתחזקו אותה היטב היא תשרת אותכם היטב, ואם לא, אז לא. 

גם רכיבים זולים מגלים עמידות יפה. המזלג הקדמי שלי שרד 7000 קילומטר. גם המעביר האחורי. הבלאי הוא בעיקר בשרשרת (שמאוד כדאי לשמן כל רכיבה בשטח).

לדעתי הדרך הנכונה היא לשדרג לפי בלאי. הכיף של להרגיש את ההשפעה של רכיב חדש, להבין את התפקוד שלו בתוך כל המכלולים, להכיר כל חריץ אדמה עם הרכיב הישן, ואז לנסות אותו עם החדש. רוכבים מתחילים לרוב לא ירגישו בהבדל, אבל שידרוג רכיבים אחרי שלומדים להכיר את האופניים, יאפשר להרגיש את השיפורים ולהבין את משמעותם.

רוב האופניים, גם היקרים יותר, יגיעו עם פדלים בסיסים בעלי מיסב פתוח, כך שעם הבוץ והגשם יתחילו לחרוק. לאלו הרוכבים בבוץ, כדאי לשקול לרכוש פדלים עם מיסב סגור. ידיות האחיזה (גריפרים), הן לרוב זולות, ויגרמו להירדמות כפות הידים ברכיבה ארוכה. כסא נוח, הוא בעיני גם פריט הכרחי. סה"כ, מדובר על תוספת של כמה מאות שקלים טובים למחיר הבסיס, אם כי אפשר למצוא מערכות נחמדות ב- 3000 ש"ח, שישמשו חודשים בלי אף שידרוג.

מעבר לכך, קיימות הוצאות נוספת והכרחיות על קסדה, כפפות רכיבה, מכנסי רכיבה וחולצה, שכדאי לקחת מראש בחשבון.

אני משקיע באופניים לפי מידת התועלת שהם הביאו. ככול שאני רוכב בהם יותר, כך אני משקיע בהם יותר, ולו בגלל שהחסכון של שימוש באופניים מגיע למאות רבות של שקלים כל חודש.

השימוש העיקרי שלי באופניים הוא רכיבה לעבודה. מהוד השרון לתל-אביב, זו רכיבה מקסימה של 20 קילומטרים לערך. התועלת מבחינת הכושר הגופני ומצב הרוח, בלתי ניתנת לכימות.

לצערי, גם רכישה בחנות השייכת לרשת מוכרת וגדולה לא מבטיחה שירות טוב שאחרי הרכישה. כדאי לרכוש מחנות שהצטבר עימה ניסיון חיובי (מחברים ושכנים באיזור). אני משדרג ומתקן את האופניים אצל משה בהוד השרון (דרך רמתיים פינת הר גילה 09-7407528). בעיני, יש חשיבות לתקן ולרכוש אופניים אצל אדם שיודע מה זו רכיבה בעצמו, ושלאוו דווקא ימליץ על מותגים וידחוף להוצאות גבוהות.

כיום, אני מאוד מרוצה מהאופניים שלי, הרגשתי את המשמעות של כל שידרוג, ובסופו של דבר, האופניים כיסו את עצמם מהר יותר מכל הוצאה אחרת.

עוד פוסטים על אופני הרכיבה, רכיבה ותזונה.

סיור מקורות מים ומלחמת העצמאות באיזור הירקון

התחביב שלי, שלא נגיד התמכרות, זו רכיבת אופניים בשטח. אני גומע עשרות רבות של קילומטרים ברכבי הארץ. רכבתי לבאר שבע מהוד השרון, ואף רכבתי לכנרת. בכל הרכיבות, ידעתי והרגשתי את הארץ באופן שלא העליתי על דעתי. אם בעבר, רציתי לנסוע לחו"ל, כיום, מה שאני רוצה זה מספיק זמן כדי לרכב לי באופניים לכל מיני מקומות. בארץ.

פוסט זה מוקדש למסלול בן 30 קילומטרים שאני מבצע בווארציות כאלו או אחרות (המפה בסוף הפוסט).

זווית הראיה המועדפת עלי

מאחר שלצערי אני לא יכול לרכב כל הזמן, אני מנסה לארגן לי כמה שעות מדי פעם ולצאת לשוח. אני מתגורר בהוד השרון, ומרחב המחיה הקרוב הוא מקורות הירקון.

הנקודה הראשונה שבה אני יורד לשטח היא מאחורי מושב אלישמע. איתרע מזלו של המושב שקרוב לבתיו עוברת תעלת מים שמובילה מי שופכים גולמיים, מישובים ערבים ויהודים מעבר לקו הירקון.

מכאן הביוב זורם עד שהוא נשפך לים

מעבר הבטון מאפשר לי לצלוח את הזרם ברכיבה. לא נראה לי שניתן לחצות אותו ברגל מבלי לחטוף חולרע. בכל מקרה, אני מעדיף לחכות לפני שאני רוכב מהר והבוץ מהגלגלים עף לו לפנים שלי. זרימת הביוב ממשיכה עד מושב עדנים, משם בצמוד לאיזור התעשיה של הוד השרון המוסיף לו זיהום ביד נדיבה, וכל התערובת הרעילה הזו נשפכת לירקון, וזורמת דרך רמת גן ותל-אביב, שיהיה לרוחצים בים במה לשכשך. זו אינה תופעה חדשה, אבל מאז הגשמים הראשונים הזרימה שוצפת. פניתי בנושא לעמותת צלול, העוסקת בניסיון לשמור על הסביבה מפני זיהומים. לדבריהם, הנושא נמצא בדיונים, ויש מצב, שתוך שנה וחצי המפגע יפסק.

כך זה כבר נראה בירקון מזרחית לרמת חייל

האיזור עשיר ומגוון מאוד. ובין העצים לנחלים ולבוץ, מדי פעם אני מבחין בחורבה. אין אלו סתם חורבות, אלא מבנים מרשימים, יפים, העשויים אבני גזית, מקומות שהושקעה בהם מחשבה, שבעליהם דאגו לפיתוחים יפים באבן.

חורבת אלמוילח מזרחית לקטע הכביש בין מחלף ירקון למחלף ראש העיר

המראה מכיוון כביש 5 (בנסיעה מזרחה, לפני מחלף ראש העין)

ניכר במבנה שזו בניה ערבית לפי אדני החלונות. המקום נבנה בהתייחסות אל הנוף והאקלים, כאשר בקיץ השמש מכה בצד הרחוק וניתן להשקף על העמק והירקון מהמרפסת. המקום כולל מרתף לאיחסון תוצרת חקלאית, והתקרות גבוהות, להקל על עומס החום.

למי בדיוק המקום הזה היה שייך? מי האנשים שבנו את המקום, ומתי הם הלכו מכאן? לא מצאתי בוויקפדיה העברית איזכור למקום, וגם לא ב- goolge maps. לכן הורדתי את אפלייקצית inakba ושם מצאתי את שם המקום. מסתבר, שהתגוררו באיזור (לפי דיווחי הפלסטינים) 400 איש. הווילה, כנראה הייתה שייכת למוכתר. (באפליקציה היא ממוקמת מצפון לכביש 5, ואילו בפועל, מדרום).

איזור הירקון מתאפיין בבוץ יוצא דופן בגועליותיו. הוא דביק, סמיך, עמוק מחליק ונשאר לאורך זמן. כאשר הבוץ מתייבש, הוא לא מתפורר, אלא מתקשה, הופך להיות עוד יותר מסוכן לרכיבה אני צולח בינות לשלוליות, עד שאני מגיע אל מאחורי הפרק הלאומי כפר הבפטיסטים, בו נמצא המבנה הזה, ששימש כנראה כתחנת קמח.

המבנה מורכב משתי קומות, התחתונה קדומה יותר, מאבן גיר, בנויה בסגנון ערבי, ואילו הקומה השניה עשויות לבנים אדומות. לא נתקלי בעיטורים כאלו באיזור, ואני משער שזו השפעה טורקית.

לפי ההסברים באתר "שבע טחנות"  היו 7 אבני רייחים בטחנת הקמח, ולכן האיזור נקרא 7 טחנות. לדעתי, היו 7 טחנות לאורך הירקון, אשר שימשו את האוכלוסיה בכל האיזור. מה שמעלה את השאלה, כמה אנשים התגוררו באיזור לפני קום המדינה, ובאילו נסיבות הם נעלמו.

המשכתי לרכב, לכיוון מסילת הברזל דרך מקורות הירקון.

פיילבוקס ליד פסי הרכבת במקורות הירקון

מבצר זעיר זה, נועד להגן מפני התקפות על מקומות אסטרטגים, כגון מסילת הברזל. ברור, שאם הוקם כזה דבר, בהשקעה ניכרת, הרי היה קיים צורך ביטחוני אמיתי. עמדות מבוצרות כאלו מוקמות היכן שיש התקפות חוזרות ונשנות. הבריטים הם אלו שייבאו את הטכנולוגיה לארץ. קיום המגדל מצביע על חוסר יציבות ביטחונית לאורך זמן.

האטרקציה הגדולה ביותר באיזור, בעיני, היא ברכת הגופרים. שלצידה גם שביל אופניים משובב נפש. שביל, שלמרות יופיו, אינו מהווה תחרות לתחושה של מים חיים בטבע, מים זורמים. שאינם מסריחים, ואינם עכורים. ויחד עם זה, אינם יותר מפסיק ממה שהמדינה מנצלת וגוזלת מהטבע (למרות ההתפלה).

בריכת הגופרים. שריד אחרון למאות שכמותה

מים חיים במקורות הירקון

כשרוכבים לצד מים, מרגישים את החיות שבהם. מים חיים הם כיף, הם מעוררי תחושה קלילה ובריאות. כה מעט נתקלתי במים שעוררו את התחושה הזו, ליד דבוריה, למשל, יש שביל מקסים לארוך הנחל היורד מהר התבור. וגם כאן.

פעם, היו מאות בריכות בכאלו באיזור. איזור ביצות בו זורמים כמויות אדירות של מים. מתקן השאיבה הענק לצד הבריכה, הוא אינדקציה למה שהיה יכול להיות כאן.

איזור הירקון רצוף בשרידים מרתקים מהעבר, שנראה, שעצם הזכרתם עלולה לגרום למישהו לחשוב שהיתה כאן אוכלוסיה גדולה שנעלמה, אי פעם לא מזמן. למשל, גשר טורקי זה, נמצא בצמוד לכביש 5, קצת מזרחה לבית קברות ירקון, למרות שהוא מתוחזק ונשמר, אין שום שלט המסביר על ההיסטוריה שלו ובן כמה הוא.

הגשר הטורקי (כביש 5, מזרחית לבית קברות ירקון)

גשר מודרני (כביש 471 מזרחית לפתח תקווה)

באיזור גם נתקלתי במה שנראה לי כדרך רומית עתיקה (אין שום תיעוד מסודר של הדרכים הרומיות שחצו את הארץ לרוכבה ולאורכה). אולי משום שלא נעים להודות עד כמה הכיבוש הרומי השפיע על כל רחבי הארץ ומה ההיה היקף ההשקעה של הרומאים בארץ, עד כמה הם פיתחו וכמה שיגשוג הם הביאו לכלל תושביה.

טחנת קמח נוספת, ויפה לא פחות, נמצאת קילומטר מערבה לערך מצומת ירקון. היא הרבה יותר מתוירת ונגישה בקלות ברכב מאיזור צומת ירקון. הנגישות הגבוהה שלה הופכת אותה למזבלה אחרי כל סוף שבוע שמשי. במהלך השבוע, אני נתקל בעובדים הטובים של רשות נחל הירקון המנקים אחרי הזבל שהישראלים משאירים בלב ערל.

תחנת הקמח מערבית לצומת ירקון

נראה שהמקום סבל הרס נרחב, ושופץ שוב, אבל במקום לנסות לשחזר את המבנה היסטורי (עם גג שטוח, כמו כל הבניה הערבית באיזור) מישהו הרגיש חובה לעדכן את המבנה עם בגג רעפים אדום צורם.

בדרך חזרה, אני חולף ליד טחנת קמח נוספת, כמה מאות מטרים מזרחית למחלף ירקון, זהו אתר פופלרי לצילומי חתונות.

טחנת קמח ליד מושב נווה ירק

ליד הטחנה הזו, נמצאת אולי הפינה המערבית ביותר בירקון בה ניתן להתרחץ. הביוב אינו מגיע לנקודה זו, ובשבתות המקום הומה ילדים ומבוגרים הטובלים במים להנאתם.

בריכה ברת טבילה בירקון

רכיבה באופניים היא הדרך האקולוגיות ביותר לסייר ברחבי הארץ. הגיפים והממונעים האחרים, נוהגים להרוס את הסביבה. חורשים את האדמה, יוצרים שלוליות ובוץ, רומסים חיים קטנים ומזהמים מים ואוויר. למזלי, לאורך הירקון יש שבילי אופנים שהאדמה בהם לא נחרשה ועל כן ניתן לרכב בהם גם בתקופת הגשמים.

אנדרטה לזכר הלוחמים שכבשו את ראש העין

אנדרטה מוזנחת זו, ליד מבצר אנטיפטרוס, הוקמה לזכר לומים שנפלו בתקופה שבה האצ"ל עדיין לא הצטרף לצה"ל. למעשה, כיבוש ראש העין נעשה על ידי תושביו היהודים של האיזור. מהוויקפידה העברית למדתי, שהאיזור נכבש על ידי חטיבת אלכסנדרוני (על שם נחל אלכסנדר), במבצע שנקרא מבצע מדינה. מעבר למילים היבשות, מתחילה להתגבש תמונה, על מלחמה שונה מזו שמנסים להציג בספרי ההיסטוריה בתיכון. עיינתי בתיאורים מתוך אפליקצית inakba של אירגון זוכרות, קראתי בוויקפדיה, ובעיקר, אני מטייל באיזור. מנסה להרגיש את הגאוגרפיה ואת ההיסטוריה בלי מסננים.

נוהגים לפאר את הקרבות בירושלים, ומבצע ההגנה על דרום הארץ. אבל מי זוכר שבטול כרם ישב צבא עירקי. שהלוחמים שבאו לכבוש את ראש העין, לא היו רק חיילים, אלא מושבניקים שפתחו את הסליק והלכו לדאוג שליישוב העברי יהיו מים. שהפעולות לאו דווקא רוכזו על ידי גורם אחד, אלא מדי פעם תושבים של יישוב יהודי הלכו לגרש תושבים של ישוב ערבי, שגם אלו בתורם נשאו נשק וידעו להילחם ולפגוע ביהודים. התמונה המורכבת היא של מאבק לאומי בו כולם לקחו חלק. אנחנו קוראים לקרבות הללו מלחמת העצמאות (ואילו הפלסטינים מנסים לגייס את רחמי העולם עם המושג "נכבה" אשר אמורה להקביל ל-"שואה"),

נראה, שזו היתה יותר מלחמת אזרחים, שהיהודים הצליחו להתארגן בה טוב יותר ושאף צד לא היה צדיק, אלא נאבק על על חייו מול הצד השני וניסה לכבוש כמה שיותר שטח. נראה, שהימין חושב שאסור לנו להזכיר שהציונים גירשו בכוח תושבים, ולשמאל לא נוח להזכיר שתושבים אלו היו עושים לנו אותו הדבר. והיכן שהוא, בין שני הצדדים, כולם מעדיפים להתעלם מהאמת, כך שכיום, ההסתרה הפכה להיות הבעיה האמיתית. (חוץ מהביוב שזורם, זיהום הסביבה על ידי מבקרים והתעשיה, ניצול מחפיר של משאבי טבע והרס שבילים על ידי כלי רכב ממונעים).

וזה המסלול:

מהמרכז לכנרת באופניים

מאחר שאין לדעת אם מי שהחל לקרוא, גם יסיים קריאה (ולו משום שרוח התקופה מחייבת קצרנות ואילו הנטיה של אלו הרוכבים שעות היא קצת הפוכה מכך), ועל כן, מן הראוי להביא את הנושא החשוב באמת, והוא להמליץ על נופש חורפי בצפון הארץ. האתרים ריקים יחסית, מזג האוויר אידאלי להליכה בחוץ ולרכיבה באופניים. מומלץ גם להגיע לביקור בחרמון, שגם אם אינו עוטה לבן, הרכבל הוא עדיין חוויה מרנינה.

יצאתי ברכיבה מוקדם מהבית. חמש בבוקר. לפני הזריחה. היה קר. אני לא אוהב קור. את המסלול הזנתי אל ה- gps כבר אתמול. בכל מקרה, את הקטע tהלילי רכבתי לפני יומיים, רק כדי לראות על מה מדובר ואם השבילים עבירים. עבר פחות משבוע מהגשם האחרון, ולרכב בבוץ, זה לא מעשי. השבילים הסתברו כנוחים לרכיבה, כך שלפחות לגבי השעתיים הראשונות של הרכיבה, הנחתי שיהיה בסדר. על חולצת הרכיבה עטיתי מעיל רכיבה. הוא דק וכבר הוכיח עצמו כהגנה יעילה כנגד קור, גם מתחת ל-10 מעלות. הרגליים, במכנסיים קצרים, אם הגוף חם, גם השאר בסדר. כאשר ממש קר, אני מצמיד קרטון על החזה.

אני מאוד אוהב לרכב רכיבה ארוכה. מראש, הקצב הוא רגוע, איטי, ההנאה מהדרך רבה, אין באמת לחץ להגיע לאן שהוא בזמן, העיקר להגיע, לא כזה חשוב מתי. אם כי מאוד רציתי להגיע אל הירידה לכנרת לפני החשיכה. לא היה לי ברור מה איכות השביל היורד, ולרדת כזו ירידה, בחושך, נראה לי קצת גבולי. כבר מספר פעמים, שהייתי בטוח שאני מגיע אל שפת הצוק המוביל לכנרת, וכל פעם הסתבר לי שיש עוד עליה, שאולי אחרי זה אוכל להתחיל לרדת אל האגם. אבל כל עליה, היתה למעשה הכנה קטנה וקצרה לעליה הבאה, בהתחלה, עוד הייתי מתבאס כל פעם שהבנתי שהירידה היא רק מנה ראשונה, אחרי זמן מה, קיבלתי את הדרך בהשלמה. ניסיתי למצוא את הקצב בו אוכל לעלות ולטפס לאורך זמן. המחשבה על האגם הממתין לו שם למטה, כמו קורא רק לי מעבר לגבעות.

והנה, אני מטפס, חצי שעה של טיפוס רציף וקצת הליכה כדי לשחרר את השרירים, ואני בטוח, שבקצה, וודאי, אוכל להציץ ולראות את הכנרת, לפני השקיעה. ואכן, אני מוצא את עצמי משקיף אל האגם, מדרום. מזווית שמעולם לא צפיתי בו. ואני לא חושב שיש כביש לכנרת שלא עליתי בו או ירדתי בו. והאגם נראה לי כפי שמעולם לא ראיתי אותו. חדש. וזו שעת שקיעה, ואני ארד את הירידה הזו בחשכה. בזהירות, בזהירות, לאט, לאט, כך ניסיתי להרגיע את עצמי.

ואני כבר רחוק מדי מהישוב האחרון, ואני לא ממש יכול לקרוא לחילוץ שיעזור, כך שיש רק כיוון אחד אפשרי: למטה. אמרתי לעצמי, נרד קצת בשביל, אם זה יסתבר נורא מדי, נעלה בחזרה. וההתחלה, היתה מענגת. שביל כבוש, לבן, כמעט ללא בורות, ואני יורד עשרות מטרים בקלילות, נהנה מהנוף ומהרוח, כמו דובדבן מתקתק בסוף רכיבה של 10 שעות.

הולך ומחשיך, יש לי שני פנסים, ואני מרגיש שעד לדגניה, הכל יהיה רק מתוק. ואז פתאום, באחת העקומות, השביל הופך להיות לסידרה של בורות, אבנים וסלעים. ואני מוצא את עצמי מלהט על האופניים, הזרועות נושאות בעומס כל הגוף ושלמותי הפיזית תלויה באופן שבו הצמיד הקדמי יצליח להיאחז בקרקע. פאק, אני בחושך מוחלט, ירדתי יותר מדי מכדי לעלות, אני כל כך קרוב לכנרת, לא אוותר עכשיו. ואם אפול, ואם אשבור משהו, מי יכול לבוא לחלץ אותי כאן. ובכלל, זה די מטופש, שלא נגיד מטומטם, לרדת כזה שביל בחשכה. אז עשיתי את זה לאט לאט. העיקר לא ליפול. והכל אפוף חשכה, ואין צליל, רק ריחות של שדות, והרעשים המכניים של האופנים והצמיגים על גבול האחיזה. ומדי פעם אני מרים את העיניים ומביט אל החושך הענק הזה המשתרע לפני, מבחין בקצוות של אור מהישובים הסמוכים, וזה מרגיש כל כך גדול. אני כמו נמלה היורדת בזהירות על שפתותיו של מכתש ענק. וזה מרגיש כל כך זר, כל כך לא ישראל, ויחד עם זה, כל כך יפה וביייתי וחלק ממני. לא חשבתי שימאס לי מירידות, ובכל זאת, כל סיבוב שאני עושה אל עוד סידרה של סלעים, בורות ודרדרת, מקרב אותי יותר אל תחושת הנימאס כבר מהשביל הזה.

ואני מוצא את עצמי שוב על שביל נפלא, ורוכב, בכוחות אחרונים, אל אורות של ישוב קרוב, ואני מקווה, נאחז בתקווה שאני מרגיש שהיא אולי אשליה, שזה אחד הישובים הקרובים לכנרת, אולי בתיה העליונים של המושבה כנרת. אבל משהו לא מרגיש בסדר, אני מנסה להיצמד לאשליה שהאגם פה ממש ליד בחושך. אני מפדל בקושי ליישוב מדרום, דרך ריחות של מזבלה, שישר העלו זכרונות מהצבא. ואני מתקרב אל האורות, ושואל את עצמי "מעניין באיזה ישוב אני" והנה, שלט גדול מברך את פניי "סופר יבניאל". פאק. יבניאל, זה ממש לא קרוב לכנרת. הערכת המרחק והגובה שלי ממש לא מחוברת למציאות. יש לי עוד המון המון לרדת.

סטיתי כבר מהמשעול המתוכנן ואני שואל את עצמי, האם לעצור עכשיו, האם לבקש מזוגתי לבוא לאסוף אותי. אני בודק ב- gps ואני מאתר שביל שיחזיר אותי חזרה אל המסלול המתוכנן. כך לפחות אני מקווה. תחילת השביל, שלולית גדולה. ואם שאר השביל כך, אין מצב שאוכל להמשיך לרכב. אני יורד בשביל הזר, והוא בסדר, נחל קטן לחצות, ועדיין המון חוסר וודאות. פתאום, אני מבחין מרחוק בדמות, שנראית כמו עטויה כולה בזקן גדול. מזמן לא שמחתי לראות בן אדם, להרגיש שאני לא תקוע בשום מקום, שאני לא המשוגע היחיד שמבלה בלילה בשדות זרים. אנחנו מתקרבים, ואני מבחין בקושי בדמות רוכבת באופניים. אני מברך אותו בעליצות, והוא ממשיך לרכב. הבטתי בו רגע, והוא נראה לגמרי לא רוכב ישראלי טיפוסי. אולי אחד מהתייריים העושים את שביל ישראל. בלי ציוד מיוחד, על אופניים הנראים עתיקים ולא מתאימים למשימה ובלי פנס. הזהרתי אותי באנגלית שיש לו עוד טיפוס ארוך. והוא ענה בעברית צברית "אל תדאג, יהיה בסדר".

כמה עשרות מטרים אחריו, אני מבחין ב-4 פנסים המרצדים אט אט בעליה. 4 רוכבים, מצויידים במיטב הפנסים ומיטב האופניים, מתנשפים עמוקות. בירכתי אותם לשלום, אבל נראה לי שהם לא יכלו לפרגן אפילו נשימה קטנה לטובת תשובה.

אני ממשיך לרכב, ירידות ארוכות ונוחות. לכל איזור בארץ, יש את הנשמה שלו. את האווירה, של הריחות, הצמחים, האדמה, מזג האוויר. כל איזור, מבורך בייחודיות. עזבתי את ההר, והגעתי אל קסם הדלתה של הכנרת. זו דלתה קטנה מאוד, אך התחושה של ביצת מים מתוקים עתיקה עדיין מפעפעפת בה. תחושה של ביטחון, של חום, של האגם הקרוב והמתוק. וכמה מאות מטרים אחרי זה, אני שם. משקיף אל הכנרת, כל כך גדולה, כל כך משדרת את מהותה, מובנת מעכשיו אחרת. מורגשת אחרת. כל כך הרבה פעמים נהגתי כאן, והנה, אני כאן באופניים. הכל מתחבר.

אחרי שירדתי אליה מההר, חצי קילומטר של ירידה אנכית, בלילה. כשרוכבים בחוץ, כשנעים כאלו מרחקים בכוח השרירים, ההבנה של האדמה, ושל האגם ושל ההרים, היא אחרת. הרכב המנועי מנתק מההקשר. לא היה לי מושג שהטיפוס יהיה כל כך קשה לקראת הכנרת. מה כבר זוכרים, כאשר העיסוק העיקרי בנהיגה הוא לשמור על העירנות.

יצאתי ב- 5 בבוקר. בניתי על קצב תנועה מוצע של 15 קמ"ש כמו שעשיתי בדרך לבאר שבע. ההתחלה, אכן הייתה מאוד נוחה. שלא נגיד תרפיה. תפיסת המרחב, המרחק, המקום, משתנות כאשר רוכבים באופניים.

באיזור חדרה, אני מבחין מבעד לערפילי הבוקר, בתעלת מים רחבה, ואז המים זזים. כאילו חלק מהמים מתקדם לכיוון השפה. התחושה הראשונה שלי היתה "פיל", ואחריה "היפופותם". שלמיטב ידעתי נכחדו מהארץ. מבט נוסף גילה שזהו חזיר בר. ואני רואה את הדבר הזה נע במים  ואני ירא. זהו בעל חיים כה גדול וכה חזק, שמזנק לתוך תעלת מים בקור של 6 מעלות, מניע גל של מים בעודו פלס את דרכו אל השפה ומתחיל לרוץ כאילו אין מחר. ידעתי, שאם הוא מחליט לפנות לכיוון שלי, אין לי מה לעשות. אני פשוט חלש וקטן וחסר אונים מול בריאה אדירה שכזו.

נזכרתי בו, כמה עשרות קילומטרים לאחר מכן, כשאני מטפס אט אט על גבעה ברמות מנשה. האדמה באיזור נוראית לרכיבה, בעיקר עבור אופניים בעלי זנב קשיח ומתלי קדמי בסיסי. ואני אט אט מטפס, ומבחין לצידי בשלושה חזירי בר רצים במקביל. אם ושני גורים. הם מטפסים ורצים כמו שגור כלבים משחק בדשא. לא ניכרת בהם כל עייפות בזמן שהם רצים במעלה הגבעה, אני מביט בהם מתרחקים, מקפצצים להם באופן חסרי מאמץ, מקרינים אושר וחוסר דאגה, שוב, אני מרגיש את עצמי חלש וקטן, מה שלא פוגם בתחושה ההנאה מהמקום, הזמן והאוויר.

כל איזור בארץ כל כך מיוחד. ממישור החוף, בעל האדמה החולית, אל גבעות קירחות, ומשם אל כיוון עמק יזרעאל. הצליל הדומיננטי ביותר ששמעתי הוא קולות ירי. אני גולש מגבעות רמות נפלתי לכיוון יער מגידו, והנה אני שומע צרורות מקלע ארוכים, ירי מנשק קל ופיצוצים. באופק, אני מבחין בכלי רכב צבאיים בתרגיל. איזור מוזר זה, ברגע שאני עוצר, המון זבובים עטים עלי. עקפתי את התרגיל הצבאי, וירדתי ביער מגידו לכיוון העמק.

אני לא מתורגל בסינגלים, וגם אם כן, דברים חביבים כמו ביער בן שמן. ואילו הפעם, מסלול מכשולים של ממש. אני מברך את מוסך האופניים על הצמיגים, הגלגלים והבלמים. בכל מקרה, הבלמים הקודמים שלי היו בסוף דרכם, ולא הייתי רוצה לרכב באיזור הזה עם בלם שקרס.

העמק, כה רחב וחם. האדמה שלו פוריה, תחושה של מרחב ושל חום שלא חוויתי בשום מקום אחר בדרך. מרגיש כמו שהמסע לרוחבה של הארץ הוא גם מסע בזמן. באיזור התעשיה של כפר סבא, הבחנתי בדמויות גוחנות מעל להבות, מנסות להתחמם. עניי הארץ משוועים לחום ולפרנסה. משם, המשכתי דרך המושבים המובססים, בהם טירות קטנות משתבצות להן בינות לבתים הישנים ורוב אלו המשקימים אל הקור של הבוקר הם תאילנדים. הלאה, אל שכונות ההרחבה והישובים החדשים בעמק חפר. אך כאן, בעמק יזרעאל, נראה שהזמן עמד מלכת, אי שם בשנות השבעים, וזכיתי לברכת שלום הלבבית ביותר בכל הטיול, מחקלאי עברי בעמק.

וכך, המשכתי, לאורך מסילת העמק החדשה, לכיוון הר התבור. לשמחתי, משפצים את הכביש, וכך מצאתי את עצמי מתגלגל על דרך עפר משובחת, בירידה ארוכה ארוכה.

ביציאה מדבוריה, חתכתי לכיוון מזרח. מוזר בעיני, שצומת כה עמוס, המנקז את התנועה מעפולה צפונה, עדיין אין בו רמזור.  אלו המנסים להשתלב בתנועה, יש שדה ראיה צר, אני חוצה את הכביש העמוס, ומרחוק מבחין בשביל סלול. זה אכן שביל, הנע לאורך נחל תבור. והוא כה יפה, כה מעודן, משתלב בין העצים בעדינות לא אופיינית לשבילים המתוכננים כיום. פינת חמד מיוחדת, יש מעט נחלים זורמים בארץ, ועוד מעט יותר כאלו שיש לאורכם שבילים טובים לרכיבה, אך יתרה מזו, התושבים המקומיים נראה שממש נהנים מהשפע הזה. הולכים להם בזוגות לאורך השביל, נהנים מהטבע כמות שהוא. רוב הישראלים שפוגשים בחוץ, עושים משהו. משתמשים בטבע על מנת להתאמן, להגיע ממקום למקום. ואילו נראה שתושבי הארץ הערבים פשוט נהנים לטייל בחוץ.

ובכלל, נראה שהארץ נטושה. מעט מאוד אנשים מסתובבים בחוץ. עברתי דרך מושבים וישובים בכל שעות היום, וברובם הרוב נראה סגור. התריסים מוגפים, אין כמעט מכוניות על הכבישים. האם כולם ספונים בבתיהם מול הטלויזיה והרשתות החברתיות?

על המפה זה נראה מעט, כמה עשרות קילומטרים, שעתיים, מקסימום 3 שעות רכיבה. איחלתי לעצמי שאני אמשיך בירידה עד לכנרת. כל כך רציתי לצפות בה, להריח את רוחה ולהתפלש בניחוחה. זה חלום כה עתיק להגיע אליה באופניים. להרגיש אותה כמו שהרגישו אותה אלו שהלכו אליה שבועות ברגל, בלי משוכות זכוכית והניתוק של הרכב הממונע והכביש הסלול.

הציוד שלי די פשוט, חוץ מערכות התיקון הרגילות לאופניים, אני לוקח איתי עוד ליטר וחצי מים ומשקה ממותק על הסבל, שמן שרשרת, מנעול אופניים, מטען לטלפון פנס לאופניים ופנס ראש. 4 פיתות חצויות עם מילויים מגוונים (ריבה, חומוס, טחינה, מטבוחה) תפוצ'יפס עבור המלח וצ'ריוס בשביל האנרגיה. אני משתמש ב- gps וכל חצי שעה אוכל חופן צ'ריוס וכל שעה חופן תפוציפס. השילוב הזה הוכיח את עצמו מוצלח למדי ומאפשר לי לרכב שעות. בעומסים, אני צריך לאכול קצת יותר. בכניסה לעמק עצרתי בתחנת דלק ואכלתי כריך. מזונות שהם כבדים יותר, כמו בשר, או אפילו פלאפל עלולים לגרום לתחושה לא טובה.

כל כך הרבה פינות חמד חוויתי בדרך וכל כך הרבה מעשי אדם להבדיל. מקורות נחל תנינים החרב והמסולע, האופן שבו כביש 6 מצלק את הנוף, מה זה לעלות מאות מטרים, לצלוח סוגי אקלים ואדמה, כאילו שארץ ישראל כוללת בה דגימות מנופים מכל העולם. תחושת הטוהר מהשהות בחוץ, והדממה הזו, ההולכת ומתעצמת ככול שעובר הזמן, עד שהיא הופכת לבת הלוויה המועדפת לכל דבר.

אני מברך את מזלי שאני עובד במשרה גמישה, המאפשרת לי לחבוק את השדות שעות בשבוע. אני חושב שהאופן שבו שוק העבודה הישראלי דורש 9 שעות במשרד, בנוסף לשעתיים עמידה בפקקים, הוא חורבן לבריאות הנפשי והפיזית של הישראלים. לרכב בשלווה ולראות את מחול השדים של הלחץ, שנובע מכלום ומוביל לכלום מלבד מצוקה, זה עצוב. הרכיבה מעניקה פרופרציות, מביטים על המציאות ממרחק, פרספקטיבה לגבי הדברים הנכונים. באופניים, אתה תמיד קטן, תמיד חלש לעומת המכוניות, האופנועים, העליות והכבישים. אשליית העוצמה והשליטה נגמרות, כי כאשר כל כך חלשים, אין אפשרות לנסות לשלוט, אלא להשתלב, לעבוד עם הסביבה כדי לקדם את עצמך.

רכבתי כבר לבאר שבע, וזו הייתה חוויה נפלאה. הרבה פחות קשה מהנוכחית. יש תחושה טובה אחרי רכיבה של 3 או 4 שעות. אבל אחרי 7 או 8 שעות רכיבה, השינוי הוא כה עמוק שהוא נשאר הרבה זמן. תחושת האושר מהפעילות מהטבע נטמעת, מתערבבת באופי. החוויות מתרחשות בכזו עוצמה, שהן חוזרות אלי שוב ושוב. וככול שהרכיבה ארוכה יותר, וככול שהבדידות מובהקת יותר, כך הזכרונות חיים יותר.

 

 

זן ותכנון מסלולי רכיבה באופני הרים

אחד הדברים המגניבים באופניים, שאפשר להגיע איתם ממש רחוק. בנוסף לזה, הן עוברות בכל מקום. כמעט. מקסימום, מעמיסים על הכתפיים. יחד עם זה, נסיעה למרחקים, בשטח, דורשת הכנה. בעיקר, לבחור מסלול נכון.

בחו"ל, גוגל מציעה מסלולי רכיבה. בארץ, משום מה, יוק. תוכנות כמו strava מאפשרות תכנון של מסלול, אפילו תוך התייחסות לרכיבות של אנשים אחרים, אבל התהליך הוא ארוך, מייגע, ולא בהכרח מספק תוצאות ראויות.

openstreetview הוא לא רק אתר, אלא זה פורמט. פורמט גאוגרפי שמאפשר להגדיר בצורה מדוייקת מאוד תווי שטח ומה למעשה יש בשטח. מאחר שהרעיון מאחורי הוא חופשי, להנגיש את המידע, אז יש גישה מלאה לכל הנתונים. לכל אחד.  מאחר שהפורמט חופשי, והמידע חופשי, התאפשר פיתוח של אלגוריתמים משוכללים המאפשרים ניווט ברמה גבוהה מאוד.

אתר המסלולים הזה מאפשר לתכנון ניווט לפי פרמטרים. מאחר שהנתונים שהוכנסו למערכת כוללים גם את סוג הדרך (מהירה, כביש, דרך עפר וכו') ניתן לבקש מהמערכת להימנע מכבישים מהירים, ואז, היא תיצור ניווט שבילים.

בדקתי את התוצאות במסלולים שאני מכיר, ולעיתים קרובות הייתי מופתע. שבילים שההבדלים בינהם זניחים, עדיין המערכת התייחסה אליהם בעדיפות הנכונה. זה לא מושלם, ויש קצת בעיות ממשק, אבל זה הטוב ביותר בשטחי מדינת ישראל. ואת המקומות אפשר להקליד גם בעברית.

המסלול שהמערכת הציעה מאיזור כפר סבא לבאר שבע, היה הרבה יותר מדוייק וחכם מזה שניסיתי לבדוק במשך שעות מול מערכות אחרות.כוחה של התוכנה החופשית.

 

כללי זהירות לרכיבה עירונית באופניים

עד לא מזמן, רכבתי דרך הוד השרון, רעננה, הרצליה אל הרצליה פיתוח. למדתי כמה דברים, חלקם כמעט על בשרי. החלטתי לרכב מרחק כפול רק לא לחזור לרכב בעיר. ובכל זאת, לפעמיים חייבים.

בלילה שימו עליכם פנסים. רצוי גדולים. ובגדים זוהרים. גם בקיץ.

סעו לאט. על המדרכה.

חוץ מההמדרכה הרכיבה הבטוחה ביותר עובר אופניים הם כבישים צרים. עם מעט תנועה. כמו רחובות צדדיים.

גברים לא מסתכלים מספיק. רכיבה מהירה תפתיע גברים שהתעצלו לשלוח עוד מבט לפני שנכנסו לצומת, כי הם חושבים שהם שומכאר על קו הזינוק.

נשים לא מעריכות מרחק נכון. היא קלטה אותך, אבל לא קלטה באיזו מהירות אתה נע עליה. זה שאיזה מסתכלת עליך,לא אומר שהיא הבינה שעוד רגע אתה נעוץ בדלת הקדמית שלה.

קשה לשמור על חוקי התנועה בעיר. הם מאוד פוגעים ברכיבה. חד סיטרי, רמזורים אדומים ומעברי חציה לא מתחברים טוב על חציה של עיר בעשרים דקות.

אפשר להגיע למהירות גבוהות מאוד באופניים. מספיק כדי לפגוע במישהו ולהרוג (ולההרג)

הרצליה עיר נפלאה לאופניים.

העיר מכוערת, הטבע כל כך יותר יפה.  כמה שפחות לרכב בעיר, ככה יותר טוב.

מהשרון לתל-אביב באופניים – להגיע לעבודה באופניים

אחרי שנים לא מעטות בהן נאלצתי לשרך את דרכי בפקקים אל העבודה, הצלחתי סוף כל סוף למצוא משרה במרחק רכיבה מהבית. ולא סתם מרחק רכיבה, אלא דרך השדות.

 

לרכב על כביש באופניים, זה לא תענוג גדול. בכלל, הכבישים בישראל הם לא תענוג גדול, ולא רק בגלל התשתיות, אלא בעיקר בגלל הנהגים. האלימות של הנהגים היא עוד יחסית סבילה, נדיר המקרה שבו מישהו באמת ינסה להוריד אותך מהכביש, לרוב סתם יתעללו בך בברוטליות. אבל האדישות, היא ממש הורגת. נהגת אדישה מסוכנת לעיתים יותר מנהג צעיר ואלים. מי שרוצה לרכב על כביש מהיר לעבודה באופניים, זה לדעתי בעיקר כדי לנסות לגבות את דמי ביטוח החיים.

מבט לתל-אביב מאחורי תחנת הרכבת פתח תקווה קרית אריה (בית הקברות ירקון מצד ימין – לא נראה בתמונה)

מאידך, במקביל לכביש 5, יש עולם של שבילים, חורשות אקליפטוסים, בריכות מים, ציפורים, שדות חרושים. זה עולם שנמצא לא רק פיזית מחוץ לכביש, אלא גם מבחינת המקצב, התחושות, הריחות. זה עולם אינטימי, שמורת טבע של רוגע, של קצב נכון, רענן וריחני.

המרחק מהבית שלי לעבודה הוא כמעט 15 קילומטרים, מעשית, מדובר על פחות משעה רכיבה. זה פחות או יותר הזמן שלוקח לצלוח את הפקקים למרחק הזה. קיימת תקורה די משמעותית סביב הנושא. צריך להכין את האופניים, צריך להכין בגדים חליפים, וצריך להתקלח כאשר מגיעים. בסופו של דבר, זה פחות משעה וחצי מדלת לדלת. שוחחתי עם אנשים אשר לא מוותרים על הגעה למקום העבודה גם אם הוא נטול מקלחת. אפשר להתארגן ולהחליף בגדים מבלי להוות מפגע אקולוגי.

הירקון באיזור קרית עתידים

קצת לפני שהחלטתי לצאת למסע הזה, ביצעתי רכיבות עירונית, כדי להכין את הגוף למעמס. רכבתי 3 פעמים בשבוע, שעה, מה שאיפשר לי לדעת שאוכל לרכב שעה לעבודה ושעה בחזרה.

השינויים הנעשים בגוף כאשר מדובר על הגדלה שכזו של עומס פיזי, הם רבים ומגוונים ומתפרשים על כל התחומים. כל המערכות בגוף מתחילות לתפקד ברמה אחרת לגמרי. העור נעשה חלק יותר וגמיש יותר, הראיה מתחדדת, הנשימה רכה, חוש הריח מתחדד. וזה בנוסף לבונוסים המובנים כמו הגדלת השרירים, התנפחות העורקים והוורידים, שיפור בקורדינציה, באיכות השינה וברמת העירנות. אני מרגיש צעיר הרבה יותר. הרבה הרבה יותר.

מאחר שרכבתי לפני שנים כבר במסלול דומה, יש לי שרירים המסוגלים לשאת בעומס הרכיבה בלי יותר מדי בעיות. מאידך, מאחר שהגוף שלי הגיע לרמוות ניוון של עגל חלב, הריאות והלב התקשו לספק את הדם והחמצן שהגוף זקוק לו. רכיבה באופניים, ולמעשה כל הפעלה של הגוף, זו התבוננות פנימה, ניסיון להבין את מה שהגוף משדר, מבלי להפריע לו עם מסרים מטופשים כמו כמה מהר אני רוכב, וכמה זמן זה יקח לי. רכיבה זו הקשבה, התחשבות בעצמך, בידוד רעשי הרקע מתוך המהות החשובה. כי יש הרבה רעשי רקע.

כל התחלה של רכיבה היא טיפה נוקשה. לוקח זמן עד שהגוף נכנס לקצב, עד שהשרירים מתחממים. אחרי 20 דקות לערך, הגוף נכנס לטמפרטורת עבודה אידאלית, אבל אחרי 40 דקות לערך, נכנסים משככי הכאבים לפעולה. אז יש ממש תחושה של התרוממות רוח, שלא נגיד היי. נראה שהרגליים מדוושת מעצמן, ומה שנשאר לי זה לשחק עם הכידון. וזו תחושה מאוד מאוד מטעה. ברגע הזה של השאננות, של התחושה שהכל זורם נהדר, אז הערנות נפגעת והסיכוי לתאונה גדל. זה בד"כ גם הרגע שמישהו יעקוף אותי כאילו שאני בהליכה.

אני לא משתמש במכשירים לבדוק את קצב הלב, רק במעקב אחרי המהירות ושריפת הקלוריות. זה בעיקר מטעמי עצלות, כי זה מאוד נוח שהטלפון רושם את המרחק ואת הזמן. למרות, שבגדול החשבון הוא מאוד פשוט. שעה רכיבה היא 600 קלוריות. והמהירות הממוצעת שלי החלה ב-15 קמ"ש והגיעה עד ל-17 קמ"ש. למרות שאני שורף אלפי קלוריות, הירידה במשקל אינה ביחס ישיר להיקף המאמץ. קיימות לכך מספר סיבות. הסיבה העיקרית, היא אולי שאני נותן יותר דרור לפי ואוכל יותר זבל. בעיקר, מוצרים עתירי סוכר כדי להקל על התרקונות המאגרים. אני מקווה שעם הזמן אוכל להתמודד עם ירידת הסוכר בקלות רבה יותר ובהתבסס רק על פירות. כמו כן, במקביל להוצאת האנרגיה קיימת בניה מסיבית של שריר. למרות שהמשקל לא מראה ירידה משמעותית, הרי יש ירידה מאוד משמעותית בהיקפים.

אך גם אם אני צולח יום אחד של רכיבה בלי קשיים, זה לא אומר שהיום הבא יהיה קל באותה מידה. קיימת עייפות מצטברת. לא רק הלב, הריאות והשרירים משתתפים במשחק. צריך גם לספק אנרגיה, לסלק פסולת ולבנות שרירים. אחרי חודש של רכיבה (300 קילומטרים ו-11000 קלוריות), הגעתי לכושר המאפשר לי לרכב 3 ימים ברציפות.

לפעמים יש ירידה ברמות האנרגיה

האופניים שלי כה ישנים, עד שכאשר אני מגיע לחנות התיקונים, בעל החנות מנסה לעמעם את נוכחותי. עצם הקיום של אופניים כאלו מאיים לו את הפרנסה. החלטתי לרכוש אופניים חדשים, אבל לא בגלל המוכר, אלא בגלל הגלגלים והמתלים. המתלה הקדמי של האופניים שלי משפריץ שמן, מה שאומר שהוא גמור לגמרי. תוך כדי רכיבה הכידון נוקש לי בידיים. כל מנגנוני ההילוכים והכבלים מצריכים שיפוץ מסיבי, אך הבעיה העיקרית היא קוטר הגלגלים. אני התגלגלתי לי על גלגלי "26 מיושנים, כיום האופנה היא "29. לדברי החבר שמבין, מדובר על שיפור מהותי במהירות הרכיבה, בנוחות, ובשליטה. יחד עם הורדה במשקל של 3000 ש"ח מחשבון הבנק.

האופניים הישנים שלי ערוכים לרכיבה, כולל בגדים להחלפה, מגבת, סבון ואקדח עם משתיק קול (סתם).

השיפור ברכיכה בעקבות הגדלת קוטר הגלגל מאוד מורגשת. המהירות הממוצעת עלתה ב- 2 קמ"ש, וזה לא שאני מתאמץ יותר. מהמורות הדרך הרבה פחות מורגשות, האופניים מתגלגלים קדימה הרבה יותר. הגדלת קוטר הגלגל הגדילה את התנע ולכן הנטיה של האופניים להמשיך בדרכם הרבה יותר גבוהה. כמו כן, שטח המגע עם הדרך גדל, מה שמקל על ספיגת מהמורות ומעבר באדמה רכה. סוף כל סוף, אני מרגיש כמה שהרגשתי פעם באופני כביש. תחושה של תנועה ושל מהירות. מומלץ.

אופניי 29" שעברו רכיבה בשדות של אחרי הגשמים

 

אבל יש ברכיבה הרבה יותר מאשר רק מאמץ פיזי, טיול בין בריכות הירקון ופגישה אקראית עם בחורות מעורטלות ברמה כזו או אחרת. כי הרכיבה מאפשרת את החיבור הכה מענג לכאן ולעכשיו. כשרוכבים, אחרי זמן מה, כל המחשבות שצריכות להיחשב משתחררות להן. ונשארים עם המגע החשוף עם המציאות. ברגע הזה, כאשר המחשבה נעצרת, כאשר הגוף כל כולו במאמץ, אז אפשר לגעת באותה תחושה חמקמקה של אושר. זה אושר מאוד מיוחד, אושר אינטימי, שאף אחד אינו שותף לו. ניתוק מכל הטפל, מתחרות, מזמן ומדאגה. רגע אחד קטון, בו אדם מפסיק להיות אדם והופך לרגע אחד מאושר כמו חיה, שכל זכרונותיה מתנדפים להם עוד לפני שהצליחו לגבש צורה של מחשבה ומילה.

בריכה בירקון עם בחורה בביקיני הרוחצת בה (מחוץ לגבולות התמונה)

בזמן האחרון חזרתי לי לקרוא. והקריאה, משתלבת לה במהלך החיים שלי. מצד אחד, קראתי את המרקיז דה סאד, אשר דן בין השאר בליברנטיות. מושג שבזמנו תורגם לחופש מכל מגבלה מינית, ואילו אני לוקח אותו לכיוון ההפקרות המחשבתית, ואין כמו רכיבה לתת לחשיבה להתעופף לה אל הלא נודע והלא צפוי. צרפתי אחר שאני שוקע בכתביו הוא קאמי, עם ספר ההתבוננות "כלולות, הקיץ". קאמי מפעפע אל תוך נופי אלג'יריה, מצייר אותם בקווים עדינים של חיים, תשוקה ומוות. מפיק מהאור, מהריח, מהצבע ומהטבע את ההשראה אל הקיום המיידי. אותו קיום שאני מתחבר אליו ברכיבה.

שביל ישראל בתוך סבך הסוף

יש המון דברים יפים לצפות בהם בזמן הרכיבה. מכביש 40 צפונה, בואכה ראש העין, הירקון ניתן לרחיצה. יש בו בריכות מקסימות, ומדי פעם בחורות (ובחורים, אבל למי אכפת?) רוחצות בהן בביקיני מצודד. אני רוכב מאחורי מכון הטיהור של הוד השרון. מכון הטיהור מזרים מי קולחין מטוהרים, אשר מהווים מוקד משיכה למיני רבים של ציפורים. ברק כחול של שלדגים, ענפות המתרוממות להן לאיטן כשאני מגיע, ולהקות של דררות ירוקות מקיפות אותי בציוציהן. בשדות, אני פוגש להקות של יונים הנחות להן על הקרקע, מתרוממות בעצלות אל עוד יום אין עבודה אין דאגה. מדי פעם אני מבחין בזוגות של נמיות נסוגות אל הסבך. חלק מהמסלול עובר בתוך סבך של סוף, עשרות מטרים בלבד מהמפלצת הזו של כביש 5.

גשר מתקופת הבריטים במקביל לכביש 5. עדיין בשימוש

הדרכים בשדות אינן שוממות. רבים עושים שימוש בדרכים אלו של מטה, על מנת להתנייע בין ישובי השרון. זו קהילה ארעית, שהקירבה היחידה היא התנועה ההדדית על אותן דרכים. אבל כמו בכל קהילה, קיימים מנהגים, העוברים בין הרוכבים. מאוד נהוג להגיד שלום ובוקר טוב. לעיתים, אני מוצא עצמי מברך לשלום יותר אנשים בדרך לעבודה מאשר במשרדי התאגיד. אולי, מיעוט האנשים מקרב את הלבבות. אולי, שותפות החוויה, ואולי הידיעה שאם אפגע, אנשים אלו הם שיושיטו לי עזרה. וכך, כאשר אני מבחין במישהו שאולי צריך עזרה, גם אני שמח להציע לו עזרה. המכוניות לא רק לוקחות מאיתנו את החוויה של תחושת השדות והטבע, הן מרחיקות אותנו אחד מהשני, מפקיעות עוד פיסת אנושיות.

בשעות שאני רוכב, אני לעיתים קרובות עוקף את המכוניות הנעות להן בפקק. אני מבחין בהן בכביש, למעלה, מסריחות את העולם, מתחרות להן על כל מטר אספלט. אני לא ממהר, אני לא יכול למהר. אם ארכב יותר מהר, אני עלול להשתנק. אז אני מביט אל השדות, ונושם את ריח הירוק של המים. וכיף.

מסלולי רכיבה באופניים

פריחה על רקע בריכת מים

נגישות