רכיבת לילה לכפר תבור והקפת הכנרת

השנה, כמו בשנים עברו, החלטנו לנפוש את חופשת הקיץ בכפר הנופש עין גב. וזו הזדמנות שלי לנסות שוב לרכב לכנרת. בפעם שעברה, רכבתי בסתיו. לכן יכולתי לרכב ביום. אבל תנאי מזג האוויר הביאו אותי לרכיבת לילה. זה לא משנה באיזה כושר אתה, כאשר הטמפרטורת מטפסות מעל 30 מעלות, הרכיבה היא קשה. וקצת למעלה מזה, ממש יכולה להיות מסוכנת.

את המסלולים אני מתכנן באמצעות אתר המבוסס על openstreetmap. לרוב, התוצרים מאוד מדוייקים ומאפשרים לרכב לאורם. הפעם, ניסיתי מסלול קצת שונה, בעיקר בקטע בו אני גולש לעמק יזרעאל. בפעם שעברה, עברתי דרך רמות נפתלי, מה שדרש מאמץ לא פשוט. הפעם, מצאתי דרך נוחה יותר דרך קיבוץ דליה ומשמר העמק.

אני אוהב במיוחד את הרכיבות הארוכות מאוד. במהלך פעילות גופנית, הגוף עובר תהליכים. למשל, אחרי 40 דקות רכיבה לערך, הגוף נכנס למצב המורגש אצלי כ-"תחנת כוח". ההספק שאפשר לפתח גדל משמעותית, ואפשר לנוע עוד ועוד ועוד. עליות שנראו מפחידות, עוברות בלי חשש. הכאבים נעלמים. עוד שעה רכיבה, ונכנסים למצב של השקט. בו כל הרעשים נבלעים, והחיים עוברים לריחוף במעין דממה דקה ונעימה. אחרי 4 שעות, גם תחושת המאמץ המעטה שנשארה – נעלמת. ההרגשה היא כמו על אופניים חשמליים. אבל זה לא נגמר כאן. כי עדיין יש את שאריות המחשבה מטרדות היום יום. מתי שהוא, גם הם נגמרים. ומה שנשאר זו הוויה טהורה של חיבור מושלם לזמן ולמקום. זו הנקודה שאני מחפש. עוצמת החוויה היא כה גדולה, עד שהיא נשארת בי לעיתים שבועות אחרי הרכיבה עצמה.

 

יצאתי מהוד השרון, בערך בשעה חמש אחרי הצהריים. כבר מספר שבועות אני מתאמן בלילה. רכיבת לילה דורשת יותר ריכוז והיא הרבה פחות סלחנית מרכיבת יום. עוד סוגיה שהטרידה אותי, היא שאלת העייפות. כיצד אתפקד ברכיבה אחרי 24 שעות ללא שינה. (ניסיתי לנמנם במהלך היום, אבל לא הצלחתי).

 

רכיבה באופניים היא בעיני כמעט פעילות חשאית. נעים היכן שמעטים נעים, אין מצלמות תנועה, אין מצלמות מהירות, אין משטרה. נקודות המבט אל התרבות האנושית היא חיצונית. לא רק שהכל שקט יותר, אלא שמתקבלות פורפורציות אחרות לגבי הארץ והמציאות. לדוגמא, המרחקים בין ערי השרון לתל-אביב נראים קצרים להפליא כאשר מבצעים אותם באופניים. היחס של המדינה לסביבה, הזיהום הנורא הנראה כמעט בכל מקום, בעלי החיים המתרוצצים להם בכל מקום. הכל מרגיש אחרת כאשר נעים כיצור זעיר על פני האדמה. בפרט, אחרי כל כך הרבה שעות של רכיבה שהגוף מפוצץ בהורמונים מעוררים ומרגשים.

היה חם. חשבתי, שבמהלך הלילה, תהיה הקלה מהחום והרכיבה תהיה קלה יותר. אך לא כך. גם בלילה, השילוב של לחות וקיץ הוא מתיש. נעתי לאט. אט אט טיפסתי מזרחה. נכנס לישובים וקיבוצים קטנים מהשדות, רוכב בדממה הלילית וממשיך להתגלגל. במצב כזה, נראה שהזכרונות צבעוניים יותר, מזוקקים.

 

התנועה ביער מגידו לכיוון העמק, היא חוויה שכבר בהתהוותה ברור שלא תשכח. גם ביום, היער הוא נוף שונה. אך בלילה, הוא מלא רחשים ותנועות, הנשמעות ומורגשות קרובות, ובכל זאת, הן בלתי נראות.

בלילה, כמו בלילה, רכבתי אט אט בשביל, ולפתע מולי אני מבחין בעשרות זוגות עינים הבוהות בי, נראה ששני הצדדים היו מופתעים באותה מידה. רק אחרי כמה קריאות מדמות צפע מצידי (מעין "קססס קססס") הם החליטו לפנות את השביל. לפי סוג התנועה שלהם, הסקתי בדיעבד שמדובר בשפני סלע.

בעבר, נסיתי לצייד את עצמי בפיתות מלאות כל טוב. וכל פעם, מצאתי את עצמי נגעל מעצם המחשבה ללעוס אותן. ניסיתי למלא אותם במגוון ממרחים, בין אם מלוח או מתוק. בכל מקרה, פשוט לא התחשק לי ללעוס אותן. כך שאני נע בין תחנות הדלק הזמינות כיום למרבה השמחה גם באמצע הלילה, וכך אני מתדלק  עצמי בכריך. אלו הן נקודות של אור ואוכל, גיחה קטנה מהטבע חזרה אל התרבות האנושית, רק כדי לשקוע שוב אל המרחבים השחורים והשלווים. האווירה של תושבי המקום, היא לרוב רגועה יותר ומסבירת פנים, ואף עוד יותר כאשר צצים באופניים בשתיים לפנות בוקר.

הרבה מאוד שואלים אותי אם אני מפחד. והאמת, השאלות הללו באמת מעוררות בי פחדים. בפועל, כאשר אני עולה על האופניים ונכנס לשטח, הפחדים נעלמים. בשדות, הדברים תלווים בעיקר בי, באופן שבו אני פועל. הפחדים העיקריים שלי הם כאשר נע בישובים, וככול שהישוב גדול יותר וסואן יותר, כך פחות נעים לשהות בו. בעיר, רוכבי האופניים משלמים על טעויות של אחרים, בשדות, הטעויות הן של הרוכב, והמחיר, לרוב הרבה פחות גבוה. הרבה אנשים העירו שהישיבה על הכסא לאורך שעות מכאיבה להם. הפתרון הוא (מעבר לכיסא נוח) הוא להשתמש בכיסא כתומך ולנסות להפעיל כמה שפחות משקל עליו, ויותר על הרגליים. למעשה, ככול שרוכבים מהר יותר, כך נעזרים פחות בכיסא והוא פחות מטריד.

בניגוד לריצה, בה מאמץ ארוך מאוד הוא קשה ולעיתים אף מסוכן, ברכיבה, ניתן לנוע אט אט להימנע ממאמץ יתר. כל מי שיכול לרכב במשך שעתיים בשבילים במהירות של מעל 20 קמ"ש, יכול לרכב עשרות רבות של קילומטרים כל עוד יקפיד לאכול ולשתות כראוי.

 

כל המחשבות והטרדות נדחקות, כאשר יורדים מכיוון יער מגידו אל עמק יזרעאל. ירידה ארוכה ארוכה ארוכה בכביש סלול. כאשר הרוח מקררת והאופניים צולחים את האוויר בדממה. ואז, בסוף, העמק. מסביר פנים, מבלבל בכיוונים שלו. הלילה, זכרון של סתיו, בו האדמה נרגעת, נפתחת קצת וניחחות עדינים של רגבים, עלים וירק עולים, עוטפים ומתפשטים עד שהשמש תזרח ותחרוך שוב הכל.

 

לא הגעתי לכנרת הפעם. אחרי 130 קילומטרים נאלצתי לעצור ולחכות לחילוץ. מצאתי את עצמי בכפר תבור. ישוב נעים ומטופח, וכמו כל ישוב, חסר מקום מנוחה מוסדר לנעים בדרכים. בדרך, חשבתי שאם אהיה עייף, אוכל להיכנס לאחד המטעים ולשרוץ על האדמה. הפתעתי את עצמי והצלחתי לרכב לילה שלם בלי שינה, מתדלק בכוס קפה ומשקאות אנרגיה. לא ממש נהנתי מזה, אבל הוכחתי לעצמי שזה אפשרי. נימנמתי לי כמה שעות בגן ציבורי, בתשע עברתי בסופר המקומי והעמסתי על עצמי קצת פחממות. למרבה המזל, חום של מעל 35 מעלות, הניס את התושבים אל בתיהם, ויכולתי לנמנם בשקט כמה שעות בצל.

התוכנית המקורית כללה לא רק רכיבה לכנרת, אלא גם ניסין להקיף אותה בשביל סובב כנרת. לצערי, שביל סובב כנרת הוא יותר שביל כמעט סובב כנרת. לא רק שהוא לא באמת סובב את כל הכנרת, אלא גם היכן שהוא נמצא, לא תמיד נוח לנוע בו.

מצומת צמח ועד עין גב, זה שביל רכיבה סלול ונעים ביותר. ישנם מקומות מוזנחים יותר (כמו איזור קיבוץ האון) אך לרוב גם ילדים רכים לא יתקשו לרכב בו.

צפונה מעין גב, ניתן לנוע על שבילים בין החופים השונים. השבילים לעיתים לא ממש מתוחזקים. וכאן למדתי גם שבניגוד לאיזור הירקון, בכנרת ממש לא מקובל לתת לענפים לגעת בך, הם שמרנים ואוהבים לשמור עליהם חתיכות מהעור של העוברים בדרך.

צפונה ממלון כינר, אין למעשה שביל מסומן. ניתן לרכב גם קרוב לכנרת וגם בין השדות, אבל לעיתים נתקלים בהם בהפתעות, כמו גדרות כמעט שקופות ושלטים האוסרים על הכניסה. האיזור הוא איזור חקלאי, עם הרבה בקר (מה שנראה לי מוזר, כי בקר מזהם את מי התהום ולמעשה מטיל את גליליו אל הכנרת)  והרבה שבילים ארוכים ונעימים לרכיבה (שלא מומלץ לסטות מהם, לנוכח שלטי "מוקשים היזהר"). יש שם מקומות מגניבים שאפשר לשרוץ בהם שעות, אבל כאשר השמש עולה ומאיימת לאדות אותי, נאלצתי להמשיך ולרכב.

מגשר אריק ועד לאיזור כפר נחום, נאלצתי לעלות על הכביש. מכפר נחום ועד כביש 90, יש שביל נאה אך לא תמיד מסומן (באיזור הכנסיות, הוא נצמד לכביש הראשי) באיזור גינוסר שביל סובב כנרת אמור להיות על בסיס המוביל המלוח (תעלה מכוסה בטון המובילה מים מלוחים ממעינות בצפון לירדן בדרום, כדי לשמור על איכות המים של הכנרת). אי אפשר לרכב על המוביל המלוח, כך שגם באיזור זה רכבתי על הכביש.

 

צפונה, משם, עד לטבריה, ניתן לרכב על שבילים עם גיחות לכביש. מטבריה ועד חוץ צמח השביל מסומן אך לא מתוחזק ברמה אחידה (הוא עובר גם בשטחים שיש כאלו הטוענים השייכים להם).

החום בקיץ מהמם. עוצר חשיבה, מכביד על הגוף. לצערי, גלשתי לאמצע היום במהלך הרכיבה, והפתרון שלי היה לשפוך על עצמי בקבוק מים. בכל מקרה, אני מאוד לא ממליץ לרכב בכזה חום. יש סימנים לכך שמתקרבים לחום יתר. כאבי ראש, עירפול, ובעיקר, אם החולצה מרגישה יותר חמה מהגוף. אני מאוד ממליץ לא לבדוק את הגבולות, אבל כן ללמוד להכיר את מגוון התחושות המתעוררים תוך כדי רכיבה.

סיימתי בהרגשה של עוד. הרבה מאוד מהמכרים שלנו שואלים לקראת הקיץ "לאן אתם טסים". ואנחנו, לא טסים. ישנם אנשים המטפסים על הרים גבוהים במדינות רחוקות, כדי לבדוק את מעטפת היכולת. לרכב בקיץ באיזור טבריה נראה לי לא פחות מאתגר. אך יותר מזה, רכיבה בשבילי הארץ היא כמו רכיבה בארץ זרה. זו ארץ יפה, מגוונת, מאתגרת, מפתיעה. אפשר לשכוח היכן נמצאים ופשוט להיות.

הוד השרון כפר תבור

סובב כנרת באופני הרים

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

נגישות