חווית ה- hlc שלי

שאלה: אז איך אתה רוצה לרדת לכנרת?

תשובה: מכל הכיוונים.

20170421_110500
לפני ירידה לכנרת

ה- hlc הוא לא תחרות רגילה, וגם לא מסע רגיל. זו שירה הכתובה בנקודת ציון. זו חוויה של טבע ושל גאוגרפיה היסטוריה ומסורת, מסע בו הארץ מתגלה אט אט, בה ההכרה במהות האדמה, הנחלים והגבעות מתפתחת מתוך הייסוריים. מתוך הכאב הפיזי, צומח הרגש. נו טוב, אני קצת מגזים. לא חייבים לעשות את זה באופן מחוספס. אפשר גם ברכות ועדינות. הכל תלוי בסגנון. אפשר גם לא לסבול. לפחות, זו היתה המטרה שלי. להשתתף בחוויה, אבל להתאמן כך שאזכה למקסימום הנאה במינימום ייסורים. היה כיף. נהניתי מכל שניה. לא חושב שממש סבלתי.

אני לא יודע בדיוק מדוע החלטתי לעשות את המסע הזה, אולי משום שזה מעניק איזו מסגרת, אולי משום שזה היה שם. ואולי משום שרציתי לדעת מה מה מדברים. מה בעצם. כמה קשה זה יכול להיות. מאוד אהבתי את הרעיון שבו כל אחד לעצמו. אני לא אוהב לרכב ולהתאים את עצמי למישהו אחר. ולו במובן של לראות אותו בעיניים. אהבתי את האופי הקהילתי, את כך שהמירוץ פתוח בלי תשלום. במקצועי אני עובד עם מערכות תוכנה חופשית (לינוקס וחבריה). בעיני, ה-hlc הוא המימוש החופשי של מירוצי האופניים.

20170420_111630
לעיתים הרגשתי שאני משקיע יותר כוח בסגירת גדרות בקר מאשר ברכיבה

בהכנות, לא שאלתי את עצמי כמה זה קשה. זו שאלה סוביקטיבית וזה נראה לי לא פרודקטיבי. כיום אני יודע שזה קשה בערך כמו לרכב על שפת הים באופניי כביש מעופרת יצוקה מראש הנקרה לזיקים. ישנם קטעים קשים וישנים קטעים קשים עוד יותר. זה לא אומר שזה בהכרח צריך לכאוב. תמיד אפשר לרדת מהאופניים, לדחוף קצת. לנשום, להביט על המים והשמים אם כי לפעמים קצת קשה להבחין בין מים למים.

לא סיימתי את המירוץ (בקושי התחלתי). רכבתי יומיים וקצת והפסקתי בערך מאותן הסיבות שהחלטתי לבצע זאת,  הרגיש לי שזהו, אני מתקרב לגבול. הכל תפקד בסדר, הגוף, האופניים, הציוד, התזונה. היו דברים קצת חלשים יותר ואחרים שהפתיעו לטובה. בסופו של דבר, הגעתי למסקנה שעדיף להפסיק. כתף שמאל מאוד מסכימה והתקפי אובדן תחושה ביד ממחישים כמה קרוב הייתי לגבול.

20170421_190058
כשהולכים זה זמן טוב לאכול, לשתות ולצלם

להגיד על ה- hlc שזו תחרות רכיבה באופניים, זה קצת לא מדוייק. אפשר להגיד באותה מידה שזו תחרות בה אופניים רוכבים על בני אדם. אבל זה לא באמת משנה. מה שמשנה שיש שבילים וטבע ונופים והזדמנות מיוחדת לחוות אותם באופן מתומצת. בחירת המסלולים נעשתה ביד אוהבת, כתיבת סת"ם של מסלולים שהם ממש לא סתם. נבחרו מסלולים מקסימים, בלי קשר למידת העבירות שלהם, בלי קשר האם הם ראויים למהלך אדם, בינהם שולבו קטעי קישור. אם אפשר, גם כן קשים.

20170420_113425
לרכב ביופי מושלם כמו של מציאות מדומה

למשל, יורדים לכנרת, בדרך שנסללה בחסות יבואן רכב ושתגמור את האחריות (אם לא את הרכב עצמו) של כמעט כל רכב בעל 4 גלגלים, ויש בצד בריכה מקסימה, (עין שוירח) עם סינגל שמצד אחד שלו תהום בן כמה עשרות מטרים. לא תרכב? בטח תרכב. וכאן, כמו בכל מקום, צריך להיות מרוכזים רק בדרך. אם המחשבות ינדדו, תיפול. אם תחשוב על הסכנה, תיפול. זהירות, שיקול דעת, כל רגע ורגע. ימים של ריכוז בכאן ועכשיו. אושר.

רוכבים במקביל לכביש סובב כנרת מצד מזרח. השביל, משופע בערוצי נחלים. אלו הן ירידות תלולות ומלאות דרדרת עד כדי סכנה, ומאידך, עליות בלתי ניתנות לרכיבה. לעשות את זה עם אופניים במלוא התנא מים ואוכל, זה קשה. אבל הכל תלוי איך לוקחים את זה. במנוחות נכונות, אפשר להגיע למצב בו העומס על הגוף לא גבוה מדי. הגוף לא מגיב ישירות לעומס שהוא נחשף אליו. אפשר להעמיס עוד ועוד, ואז לגלות בדיעבד שהגעת רחוק מדי. זה משחק מסוכן ששיחקתי בו וגם נכוותי, משחק שיכול להביא להתייבשות, מכת חום, כשל כליות ואף פגיעה בכבד ומחלת הנשיקה. בגילי, אני מכבד את הגבולות של הגוף שלי. עדיף מרחוק.

20170421_174514
ירידה ועליה לערוץ נחל ממזרח לכנרת רק כדי לגלות את אותו הדבר 50 מטר אחרי

רכבתי יומיים וקצת, אבל יצאתי מרוצה ושמח שיצאתי מזה בשלום (כך אני מקווה, דברים מתחילם לצוץ). זה מסלול מסוכן שעלול לקחת אותך אל מעבר לקצה. אני די מרוצה מהביצועים שלי (100 קילומטרים, טיפוס של קילמטר ביום, יום אחרי יום, במהירות של 10 קמ"ש, זה בערך מה שתיכננתי). בהתחשב בגיל שלי (46) ובניסיון ברכיבה (פחות מ- 3 שנים) ובהעדר כמעט מוחלט של אימוני רכיבה בעליות (אני בעיקר רוכב במישור), כנראה שהצלחתי לפתור כמה בעיות הנוגעות לרכיבה מהסוג הזה.

הבעיה הראשונה, היא כמובן הכושר. לא קרעתי את עצמי באימונים. רכבתי בכיף, מדי פעם ספרינט מדי פעם רכיבה ארוכה. השקעתי באימונים רציפים, יום אחרי יום. יכולת ההתאוששות השתפרה והרגשתי טוב לכל אורך המסלול. ביום השני השרירים לא נתפסו. הקפדתי על אימוני כוח ברכיבה, בהם אני רוכב בהילוך גבוה ומפעיל כוח עם הידים, הגב והרגליים. אימנתי את עצמי ברכיבה בעמידה (לעיתים 5 קילומטרים). כנראה שאימונים בחדר כושר והורדה של עוד כמה קילו, היו מאוד מועילים, בעיקר בעליות אבל גם על העומס על הזרועות בירידות. המסלול כולל עליות וירידות של מאות מטרים רצופים, שלצערי נאלצתי לבצע חלק מהן ברגל (גם את הירידות). לפעם הבאה, אם תהיה, אני צריך להוריד את אחוז השומן לרמה מנימלית, לחזק עוד יותר את הידיים והכתפיים (להיות מסוגל לפחות 10 עליות מתח), ולמצוא דרך להגן על תעלת שורש כף היד.

לשמחתי, הדופק שלי ירד לרמה הנורמלית יום אחרי הרכיבה, מה שמצביע על כך שלפחות מבחינת הכושר כנראה לא עברתי את הגבולות.

20170421_184706
העליה לסוסיתא. שעתיים של טיפוס רגלי בחום. אפשר להבחין ברוכב מהלך על הכביש.

האופניים תפקדו נהדר, ואני מסתדר לא רע גם בשדות הדרדרת הנקראים ברמת הגולן "שבילים". מאוד רציתי לרכב בלי תיק על הגב. הייתי מהיחידים שעשו שימוש בסבל המעוגן אל ציר הגלגל האחורי, ועליו תיק גדול וכבד. אבל תיק שיכול להחזיק את כל הציוד + שק שינה מינמליסטי. הבעיה העיקרית שלי לא היתה עם המשקל של הציוד, אלא עם הנפח שלו. לפעמים, לא מצאתי מקום לאחסן עוד סוללות או גזר. בניגוד למה שאולי מקובל לחשוב, עוד כמה קילו על משקל כללי של 100 קילו לא בהכרח כה משמעותיים.

שאר הרוכבים עשו שימוש בתיקי שלדה, הצמדה של ציוד על הכידון ופאוצים המחוברים לכידון. פתרונות שלדעתי נוחים פחות ובעיקר מחייבים שימוש בתיקי מים. אני מאוד מרוצה מההילוכים, 3X8 הם אולי לא בחירה מודרנית, אבל ההילוך הראשון הוא ביחס מאוד קל, השתמשתי בו ללא הרף ובירכתי אותו כל הזמן. ככול שרכבתי יותר, כך יותר נהניתי מהמעביר הקדמי. באופן כזה, יש לי רזולוציה מאוד גבוהה של יחסי העברה לשלושת המצבים העיקריים ברכיבה. עליות, מישורים וכביש. באופן כללי, אני מנסה להיצמד לסטנדרט בציוד. צמיג שאפשר לרכוש בכל חנות, ונטיל שאפשר לנפח בכל תחנת דלק. פנסים עם סוללות אצבע שאפשר לרכוש בכל תחנת דלק, gps הפועל עם סוללות. רק הטלפון צריך מטען, ועשיתי בטלפון שימוש מינמלי (בעיקר צילום), כך שבסוף היום נשארה בו עדיין רבע סוללה. מי שחושב לעשות את זה ללא מתלה קדמי (regal) שיחשוב שוב. העומס על פרקי הידים גם ככה הוא ענק.

20170420_122829
תעלת נ"ט מוצפת במים וברקע החרמון מושלג

שק השינה איכזב אותי. מצויין עליו שהוא נוח עד 13מעלות. לא מצויין שזה כאשר אין רוח. לשמחתי, לקחתי איתי שמיכת הישרדות (מעין רדיד אלומניום דק במחיר של 75 ש"ח), ששמר עם חום הגוף ואיפשר לי שינה נעימה (כשאני לבוש במעיל רוח וחולצת על הראש להגן מהקור ולא היה ממש קר). מאוד נהניתי מהשינה בחוץ. יש בה שלווה שאין באף שינה אחרת. כדי להרגיע את הגוף ולהוריד קצת את הקצב, לקחתי כדור אקמול. וכך גם אם וכאשר התעוררתי באמצע הלילה. לקחתי ויטמנים (B12 ומגנזיום). במקום כדורי מלח, לעסתי פיסטוקים. שן שום כל בוקר המריצה את מערכת העיכול. הוצאת הפסולת חשובה כמו הזנת הגוף וצריכה כבדה של שום אידאלית כאשר נמצאים לבד ובחוץ. אגירת פסולת בגוף גורמת לעומס, כנראה שהגוף משקיע מאמץ לא לספוג את חזרה את מה שממתין לצאת.

20170421_212252
מי שישן על הדשא, שלא יתפלא אם יתעורר עם ממטרות

השבילים ברמה הפתיעו אותי. כאשר נהגתי שם בטנק, זה נראה הרבה פחות קופצני. מי שרוצה לעשות את ה- hlc, כדאי שיקח את עצמו לרמה ויעשה לפחות את היום הראשון (גם עצה ששמעתי וכמובן לא מימשתי). אחרי יום אחד במסלול, אפשר קצת להבין את הראש של המרוץ הזה.

20170420_140005
שביל אופניים ברמת הגולן

עשיתי שימוש ב- aero bar כדי להצמיד אליו תיק אוכל ומזרון מתנפח. המוטות שלו שברו לי את המעמד של ה-gps אחרי 3 קילומטרים במסלול. (אילתרתי חיבור באמצעות אזיקונים). 8 קילומטר אחרי זה, גילתי שמעיל הרוח שלי עף לכל הרוחות, והייתי צריך לחזור לאסוף אותו. זה קצת פגע באמון שלי במערכת שהרכבתי, כך שהורדתי קצב. מתי שהוא הגעתי למסקנה שאם האופניים צריכים להישבר, אז שישברו כבר עכשיו וחזרתי לקצב סביר. בעיקר הבנתי, שיש כאן סכנות שאני לא מודע להן. ראיתי בכך רמז, והגדלתי עוד יותר את הזהירות והעירנות. בהרבה מאוד מקרים, לפני תקלה רצינית יש רמז. אם לומדים להקשיב לרמזים, ללמוד להקשיב להפתעות ולהבין את מהותן, אפשר לעיתים להימנע מהתקלות עצמן.

20170420_090513
מעיל מחכה על שביל

את התזונה שלי אני מנהל בגישת פליאו. כך שאני מנסה לא לאכול מזון תעשייתי (גם לא ג'לים). וסחבתי איתי תמרים, אגסים, גזרים, ושן שום אחת ביום. חלק מחבילות התמרים שקניתי לא היו טובות (כיום אני נצמד רק לתמר מג'הול שהוא יבש יותר ולא מתפורר בתיק, האורגניים הם הטובים ביותר). בכל מקרה, אני מאוד מקפיד לא להשאיר פסולת. נראה שהרבה אנשים חשובים שאם הם הגיעו למקום נקי, כנראה שאם הם ילכלכו, איך שהוא במטה קסם, המקום יתנקה. כאשר רוכבים מאחורי הקלעים של החברה הישראלית, רואים לאן כל הזבל הזה מגיע.

רכבתי בשביל הפאן. אמרתי לעצמי שכל עוד אני נהנה, אני אמשיך. באחד השבילים בו טעיתי בניווט (המסלול מורכב מנקודות שהן קצת רחוקות אחת מהשניה, ואם מתבלבלים בקנה המידה, זה מבלבל), מצאתי את עצמי עם שרירי רגליים תפוסים לגמרי. פתאם אני קולט, שאני נמצא במקום שאולי יש יפים ממנו, אבל אין יפים כמותו. מקום שכמותו אולי היווה השראה לשם "גן העדן". פרחים קטנים בכל מיני צבעים חמודים נמצאים סביבי, אדישים לגמרי לסבל שאני עובר. זה ניחם. הרגיע. אם בזכות הכאבים אני זוכה לשהות יותר בין הפרחים ולהנות מהם, הרי הכאב הופך לזכות, לא לסבל.

מאוד עוזר גם להסביר לעצמך שאתה לא סובל. לפעמים, כאשר רמת הסוכר ירדה והרגשתי עייפות, אמרתי לעצמי כמה פעמים "אתה לא עייף, אתה לא עייף" והופה, באמת הרגשתי פחות עייף. בכל מקרה, תמיד שמחתי על הזכות להיום שם ואז.

20170420_081332
חורש ארץ ישראלי

אנשי ה- back packing הם לרוב לא דברנים גדולים. אנשים מעשיים, אופטיימים וחביבים. שתמיד יהיו בעלי עצות זהב, שכדאי לשנן ולזכור. אנשים בעלי תושיה וחוכמה, אהבת הטבע והאדם. כולם דיברו על כך שצריך להמשיך בחיוך, שהדברים צריכים להיעשות בקצב שלהם. ואם משהו לא הולך טוב, אז תבדוק. אל תתבאס, תתקן. אז תיקנתי. עוד מים, עוד אוכל, עוד קצת מנוחה, מתיחות. וממשיכים הלאה. קבוצת הפייסבוק של הבאקפאקרים היא קבוצה פתוחה ואפשר לעיין בה גם מבלי להירשם לרשת החברתית.

אני מאוד מרוצה מהציוד. עברתי לפדלים שטוחים. אני לא צריך לחשוב לפני שאני מתחיל לפדל בעליה, אני לא צריך לתכנן מתי לנתק את הרגל לפני מכשול, אין לי קליטים בנעליים כך שנוח לי מאוד גם ללכת ברגל מרחקים ארוכים. אני רוכב עם תחתונים מבד מנדף של outdoor בלי ריפוד (אפשר לרכוש בחנויות ציוד למטילים) עם תמיכה נדיבה של אבקת פונגציד. האיזורים הרגישים לא התלוננו בכלל. השילוב של רמת הגולן, עומס פיזי וחומר דוחה יתושים החזירו אותי ישירות לשירות הצבאי. אני חושב שהמסע הזה קשה בערך כמו טירונות שריון (זו שעשו לפני 20 שנה, לא טיול התענוגות של היום).

מעולם לא העבדתי את האופניים כל כך קשה וחבל כי בהתחלה חששתי לשלומם. די מהר הבנתי שהיחיד כאן שרך זה אני. עשרות קילומטרים של אבנים חדות, קוצים וקפיצות. הצמיגים תפקדו נהדר (טיובלס, גלגלים בהרכבה אישית). עשיתי שימוש בצמיגים צרים יחסית, ברוחב 2.05 מתוך אמונה תמימה שהם יעזרו לי בבוץ (תמימה, משום שאם יש בוץ, שום צמיג לא יעזור) אולי היה עדיף צמיגים רחבים יותר. לחץ אוויר של 40 עבד לי טוב אולי היה עדיף קצת נמוך יותר.

אני מנסה להיצמד ל- "רכיבת הישרדות". זו רכיבה שנועדה לשמר את הכוח ולצמצמם את השחיקה. לנוע באיטיות, כמעט לא מפדל בירידות, מנצל כל שקערורית כדי לנוח קצת. תומך במשקל הגוף ברגל כדי לא להעמיס על העכוז, משנה תנוחות ישיבה ופידול כל הזמן.

מגוון האופניים שהשתתפו גדול כמספר הרוכבים. החל מאופניים אלומניום 26" בנות 20 שנה, ועד ליצירות מופת מקרבון ב- 4000$ עם גלגלי 27.5 פלוס. לא כולם בחרו נכון. הרבה אנשים לא הבינו לאן הם הגיעו, האמת מבצבצת מהפרטים הקטנים. ואם בתמונה של האתר אין תמונה של רוכבים שועטים אלא רוכבת בת חיל נושאת אופניים. זה מה שיהיה. בסופו של דבר, אופניים הם כמו כפפה. הביצועים שלהם תלויים ברוכב.

בכל איזור בארץ יש מה לאהוב, ברמה יש פחות אנשים מאשר באיזורים אחרים, וזו כבר סיבה לאהוב אותה יותר. יצא לי לרכב בתוך עדר פרות ועגלים המשייטים להם בינות לשדות ועוצרים כל אחד לפי חשקו ללחך במקום אחר. נראה שהפרות חיות טוב יותר ממי שאוכל אותן. פרות הן חיות מטופשות, יכול שור, טונה של בשר וקרניים. להביט בך במבט מפוחד, קצת צעקות והוא זז מהדרך.

20170421_080429
חיות חינניות ברמה

נתקלתי בחזירי בר בעבר, אבל לא כל כך מקרוב. הם נעים בצורה חיננית, מקפצים ומפזזים בשדות באופן שברור שהם עושים את זה בשביל הפאן. זו חיה מסוכנת, שאם תחליט לרדוף, זו צרה (אם יש גורים, כדאי לתת כבוד). לשמחתי, לא נתקלתי בחייה המסוכנת ביותר בשבילי הארץ: להקות של כלבים שחזרו לפרא. במקרה כזה, עדיף לנסות לעקוף את האיזור שלהם (הם טריטוראלים) או לעשות כאילו זורקים עליהם אבנים (אין צורך לזרוק באמת עוד עלולים לפגוע).

מגניב להצטרף ל-hlc ולו כדי לפגוש את האנשים של ביום הראשון. אנשים בעלי אופי שונה עוסקים בסוגי ספורט שונים. אנשים שחושבים שסבל הוא חלק חיוני מהחיים, יעדיפו כנראה ריצה. אנשים חסרי סבלנות הממוקדים פנימה, כנראה יעדיפו רכיבת כביש. רוכבי השטח הם אנשים החיים מבחוץ פנימה, הנותנים לסביבה לפעפע אליהם.  ואנשי ה- backpacking הם לרוב אנשים זהירים, שקולים,  סובלניים ומופנמים. המגע שלהם עם בני האדם הוא כדרך אגב, כרקע לסביבה האמיתית, שהיא הטבע. אנשי ה-hlc  הם לרוב שילוב של שלושת סוגי האישויות.

החוויה של היום הראשון חזקה כמו ביקור בארץ זרה. מג'דל שמס מקסימה, הרחוב הראשי שופץ להפליא האנשים שמחים ומאירי פנים ובלילה המקום תוסס. צריך להיות על מפת הביקורים של כל מי שמגיע לביקור בצפון.

20170419_181609
מלון לגאסי של סאמי. חדרים טובים וסובלנות לשגענות של רוכבים

אם יש משהו שהטיול הזה המחיש לי, זה עד כמה יש עוד להכיר את הארץ וחיזק את האמונה שלי שאולי אין ממש סיבה לצאת ממנה אם מה שאתה מחפש זה ריגושים מהטבע. אין דבר כזה לרכב פעמיים באותו שביל. כל יום, הטבע הוא אחר. בשגרה אני רוכב לפתח תקווה בתוך אי התנועה הגדול הזה הנקרא איזור הירקון, וכל יום יש משהו אחר להנות ממנו. זה פסיק ממה שיש לארץ הזו להציע. בשני ימי רכיבה ראיתי יותר בארץ מאשר בכל הטיולים הרגליים שאי פעם ביצעתי בה. נתקלתי בעיקר בחבר'ה של הפועל מזרחי (כיפה סרוגה וחצאיות מעל לברך). חבל ששאר המגזרים מוותרים על העונג והזכות של עבודת הארץ.

20170420_195857
עגל הבשר

כמובן שהייתי שמח אילו הייתי ממשיך. מה שחוויתי ברמת הגולן היה מגוון, מפתיע ומעשיר. המסלול עובר בין אנדרטאות לקרבות נוראים, ובהמשך יש מקומות קדושים ושכיות חמדה שאני יודע שאני רוצה לבקר. לקחת קטעים מה- hlc ולרכב קיבל עדיפות גבוהה בתוכניות שלי.

20170420_095522
מחיר דמים אנדרטא לזכר חללי גדוד עוז 77 של חטיבה 7, מלחמת יום הכיפורים 1973

אנשים שחזרו מהחלל אומרים שבמבט על כדור הארץ מבינים עד כמה ההרס העצמי של האנושות הוא מיותר ומטופש. כמה מאבקי הכוח והשחיקה העצמית של האדם היא מיותרת. לא צריך לעלות לחלל בשביל להרגיש את זה. מספיק להתחבר אל המקצב הפנימי של החיים בטבע כדי להבין שכל שלטון הוא בסופו של דבר רע, גם אם יש כאלו שיגידו שהוא הכרחי. יש יופי מדהים המתגלה אם רק מוותרים על מנוע, רעש ומתמסרים אל רוחות האדמה והצמחים.

כדי לסיים את המרוץ הזה צריך כושר גופני מופלא, יכולת אילתור, חוכמה, תבונה, ידיעה של האופניים ובעיקר המון המון כוח רצון. מאחורי חלק נכבד מהרוכבים יש משפחה, שאילו לא היתה תומכת, כנראה שלא היה יכול להשתתף. זו לא רק תקופת הרכיבה עצמה, זו תמיכה ארוכת זמן אהבה לאדם וקבלת השגעונות שלו.

אני מלא הערכה לאנשים שהמשיכו את המסלול. אם יש תחרויות איש הברזל, הרי ה- hlc היא תחרות של איש הטיטניום. אני מאחל לכולם הצלחה, ובעיקר, שיחזרו הביתה בשלום ובבריאות.

20170422_094439
עבורי, הרי זה תם ונשלם, חזק חזק ונתחזק.

לגלריית התמונות המלאה

6 תגובות בנושא “חווית ה- hlc שלי”

  1. אין על הכתיבה שלך!! תוך כדי קריאה אפשר ממש לדמיין כאילו אני שם יחד איתך !!!
    וקדימה לשנה הבאה :)

  2. תודה על השיתוף בהחלט מידע מעניין לקרוא על החוויות שעברת.
    מזכיר לי משפט חכם שקראתי פעם על האולמפיאדה
    להשתמע, גיל
    “The important thing in the Olympic Games is not to win, but to take part; the important thing in Life is not triumph, but the struggle; the essential thing is not to have conquered but to have fought well. To spread these principles is to build up a strong and more valiant and, above all, more scrupulous and more generous humanity.”

    ― Pierre de Coubertin

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *