ג'ק המתקן (repairman jack) גיבור שאינו קיים

פגשתי את ג'ק במקרה. חיפשתי משהו אחר, הרפתקאה. רובים, חלליות. קשה למצוא הרפתקאות ראויות. חרשתי את מדף הספרים ברחבי האמזון, היו ספרים שסיימתי. היו מעטים שחיפשתי לקרוא שוב מאותו הסופר.

ג'ק לא קיים. ז"א, לפחות, הרשויות לא יודעות על קיומו. הוא חי מתחת לרדאר, אין לו מספר ביטוח לאומי, הוא לא משלם מס, אין לו דרכון, או חשבון בנק. הוא גר בארצו שלו. הוא מתפרנס כתקן, הוא מתקן דברים. לא מכשירי חשמל ביתיים (כמו שאבא שלו חושב) אלא בעיות. אם למשל, ילד נעלם, או מאיימים עליך, או סוחטים אותך. ועלה הצורך לתקן את הבעיה. הוא יעשה את זה.

עיניו חומות, גובהו ממוצע, מבנה גופו רגיל, שערו חום. הוא משקיע הרבה מחשבה  כדי שאף אחד לא יזכור אותו. הוא מתפוגג בנוף האנושי סביבנו.  אלא אם במקרה אתה מספיק מנוסה כדי לזהות אנשים לפי האופן שבו הם נעים. ואז תבחין שהוא נע כמו חתול גדול. הוא לא רוצח שכיר ולא שומר ראש, הוא לא סאדיסט. ותמיד יעדיף ללמד לקח מאשר לפגוע פיזית.

לעיתים הפנים שלו משתנים, והמבט שלו הופך קר וחסר רחמים, ויש לו מראה שלא שוכחים. ואז הוא מתגלה כבעל ידע נרחב באמנויות ההרג והמלחמה. ואז, אף אחד לא רוצה להיות בדרכו.

חלק חושבים שסידרת הספרים הללו, היא סידרת ספרי אימה. ויש אימה. ויש אכזריות, ויש גם חמלה ואהבה. ג'ק לא נשוי, כי אדם לא קיים, לא יכול להתחתן. אבל הוא חי עם אישה, והוא משמש כאב מסור ואוהב לילדה לא שלו.

חלק חושבים שאלו הם ספרי פנטזיה, ואכן, הדברים הקורים שם יכולים להיתפס כסוראיליסטים. אבל זו רק התפאורה.

פול וילסון, כתב מעל 20 רומנים המלווים את חייו של ג'ק. לצערי, אף אחד מהם לא תורגם לעברית. הם כתובים בשפה קולחת ועשירה כך שקל לקרוא אותו בקינדל, ומקסימום משתמשים במילון הפנימי. הם תמיד מפתיעים.

בעיני, מה שבעיני מקסים בהם, הם דווקא היותם יותר מכל, רומנים בלשיים. העלילה כתובה באופן מהודק, אין סתירות, הכל מתקשר להכל, אך מעולם לא הצלחתי לנחש נכון את העלילה. שום דבר הוא כפי שהוא נראה. הכל סותר עצמו ויחד עם זה, לגמרי היגיוני ונכון. גם אם בחלק מהרומנים, העלילה איטית, זה לא משנה. כי הקריאה עצמה, היא כיפית.

ויש גם את הזווית היהודית, שמלווה את ג'ק כל הזמן. החל מהמוכר בחנותמת העתיקות שלימד אותו כילד כיצד לדגדג מנעולים (ונשבע "לעולם לא עוד"), ועד לחברו הטוב ביותר, יהודי מתבולל, אשר מתבל את שפתו באיידיש, וגם סוחר בנשק בלתי חוקי באופן מוסרי.

שום דבר לא כפי שהוא נראה, אבל לומדים המון ויש נקיטת עמדה לגבי כל נושא שאפשר לחשוב עליו. החל מאלימות במשפחה, תפקיד ההורים בתא המשפחתי, אהבה בין אנשים בני אותו המין, השלכות המלחמה על הלוחמים, ארכיקטורה, הנדסה, מצוקות חברתיות, בעיות סביבה ואקלים, וכלי נשק. המון המון מידע על כלי נשק, מכל הסוגים והכיוונים. והכל מדוייק עד לפרט הקטן ביותר. והכל נבחן כל הזמן מבחינה מוסרית. דברים לא סתם נעשים, יש תמיד כוונה.

ככול שג'ק מתבגר וככול שהוא מתקן יותר דברים, כך הדברים נעשים אפלים יותר ויותר. מפחידים, עבור האנושות. הרוע, הולך וגדל, מעניק הצצה אל גיהנום שבחיים. הזכרונות והכאב מחלחלים ויוצאים מהספר, עד שהם הופכים להיות חווית חיים גם של הקורא.

רכיבת לילה לכפר תבור והקפת הכנרת

השנה, כמו בשנים עברו, החלטנו לנפוש את חופשת הקיץ בכפר הנופש עין גב. וזו הזדמנות שלי לנסות שוב לרכב לכנרת. בפעם שעברה, רכבתי בסתיו. לכן יכולתי לרכב ביום. אבל תנאי מזג האוויר הביאו אותי לרכיבת לילה. זה לא משנה באיזה כושר אתה, כאשר הטמפרטורת מטפסות מעל 30 מעלות, הרכיבה היא קשה. וקצת למעלה מזה, ממש יכולה להיות מסוכנת.

את המסלולים אני מתכנן באמצעות אתר המבוסס על openstreetmap. לרוב, התוצרים מאוד מדוייקים ומאפשרים לרכב לאורם. הפעם, ניסיתי מסלול קצת שונה, בעיקר בקטע בו אני גולש לעמק יזרעאל. בפעם שעברה, עברתי דרך רמות נפתלי, מה שדרש מאמץ לא פשוט. הפעם, מצאתי דרך נוחה יותר דרך קיבוץ דליה ומשמר העמק.

אני אוהב במיוחד את הרכיבות הארוכות מאוד. במהלך פעילות גופנית, הגוף עובר תהליכים. למשל, אחרי 40 דקות רכיבה לערך, הגוף נכנס למצב המורגש אצלי כ-"תחנת כוח". ההספק שאפשר לפתח גדל משמעותית, ואפשר לנוע עוד ועוד ועוד. עליות שנראו מפחידות, עוברות בלי חשש. הכאבים נעלמים. עוד שעה רכיבה, ונכנסים למצב של השקט. בו כל הרעשים נבלעים, והחיים עוברים לריחוף במעין דממה דקה ונעימה. אחרי 4 שעות, גם תחושת המאמץ המעטה שנשארה – נעלמת. ההרגשה היא כמו על אופניים חשמליים. אבל זה לא נגמר כאן. כי עדיין יש את שאריות המחשבה מטרדות היום יום. מתי שהוא, גם הם נגמרים. ומה שנשאר זו הוויה טהורה של חיבור מושלם לזמן ולמקום. זו הנקודה שאני מחפש. עוצמת החוויה היא כה גדולה, עד שהיא נשארת בי לעיתים שבועות אחרי הרכיבה עצמה.

 

יצאתי מהוד השרון, בערך בשעה חמש אחרי הצהריים. כבר מספר שבועות אני מתאמן בלילה. רכיבת לילה דורשת יותר ריכוז והיא הרבה פחות סלחנית מרכיבת יום. עוד סוגיה שהטרידה אותי, היא שאלת העייפות. כיצד אתפקד ברכיבה אחרי 24 שעות ללא שינה. (ניסיתי לנמנם במהלך היום, אבל לא הצלחתי).

 

רכיבה באופניים היא בעיני כמעט פעילות חשאית. נעים היכן שמעטים נעים, אין מצלמות תנועה, אין מצלמות מהירות, אין משטרה. נקודות המבט אל התרבות האנושית היא חיצונית. לא רק שהכל שקט יותר, אלא שמתקבלות פורפורציות אחרות לגבי הארץ והמציאות. לדוגמא, המרחקים בין ערי השרון לתל-אביב נראים קצרים להפליא כאשר מבצעים אותם באופניים. היחס של המדינה לסביבה, הזיהום הנורא הנראה כמעט בכל מקום, בעלי החיים המתרוצצים להם בכל מקום. הכל מרגיש אחרת כאשר נעים כיצור זעיר על פני האדמה. בפרט, אחרי כל כך הרבה שעות של רכיבה שהגוף מפוצץ בהורמונים מעוררים ומרגשים.

היה חם. חשבתי, שבמהלך הלילה, תהיה הקלה מהחום והרכיבה תהיה קלה יותר. אך לא כך. גם בלילה, השילוב של לחות וקיץ הוא מתיש. נעתי לאט. אט אט טיפסתי מזרחה. נכנס לישובים וקיבוצים קטנים מהשדות, רוכב בדממה הלילית וממשיך להתגלגל. במצב כזה, נראה שהזכרונות צבעוניים יותר, מזוקקים.

 

התנועה ביער מגידו לכיוון העמק, היא חוויה שכבר בהתהוותה ברור שלא תשכח. גם ביום, היער הוא נוף שונה. אך בלילה, הוא מלא רחשים ותנועות, הנשמעות ומורגשות קרובות, ובכל זאת, הן בלתי נראות.

בלילה, כמו בלילה, רכבתי אט אט בשביל, ולפתע מולי אני מבחין בעשרות זוגות עינים הבוהות בי, נראה ששני הצדדים היו מופתעים באותה מידה. רק אחרי כמה קריאות מדמות צפע מצידי (מעין "קססס קססס") הם החליטו לפנות את השביל. לפי סוג התנועה שלהם, הסקתי בדיעבד שמדובר בשפני סלע.

בעבר, נסיתי לצייד את עצמי בפיתות מלאות כל טוב. וכל פעם, מצאתי את עצמי נגעל מעצם המחשבה ללעוס אותן. ניסיתי למלא אותם במגוון ממרחים, בין אם מלוח או מתוק. בכל מקרה, פשוט לא התחשק לי ללעוס אותן. כך שאני נע בין תחנות הדלק הזמינות כיום למרבה השמחה גם באמצע הלילה, וכך אני מתדלק  עצמי בכריך. אלו הן נקודות של אור ואוכל, גיחה קטנה מהטבע חזרה אל התרבות האנושית, רק כדי לשקוע שוב אל המרחבים השחורים והשלווים. האווירה של תושבי המקום, היא לרוב רגועה יותר ומסבירת פנים, ואף עוד יותר כאשר צצים באופניים בשתיים לפנות בוקר.

הרבה מאוד שואלים אותי אם אני מפחד. והאמת, השאלות הללו באמת מעוררות בי פחדים. בפועל, כאשר אני עולה על האופניים ונכנס לשטח, הפחדים נעלמים. בשדות, הדברים תלווים בעיקר בי, באופן שבו אני פועל. הפחדים העיקריים שלי הם כאשר נע בישובים, וככול שהישוב גדול יותר וסואן יותר, כך פחות נעים לשהות בו. בעיר, רוכבי האופניים משלמים על טעויות של אחרים, בשדות, הטעויות הן של הרוכב, והמחיר, לרוב הרבה פחות גבוה. הרבה אנשים העירו שהישיבה על הכסא לאורך שעות מכאיבה להם. הפתרון הוא (מעבר לכיסא נוח) הוא להשתמש בכיסא כתומך ולנסות להפעיל כמה שפחות משקל עליו, ויותר על הרגליים. למעשה, ככול שרוכבים מהר יותר, כך נעזרים פחות בכיסא והוא פחות מטריד.

בניגוד לריצה, בה מאמץ ארוך מאוד הוא קשה ולעיתים אף מסוכן, ברכיבה, ניתן לנוע אט אט להימנע ממאמץ יתר. כל מי שיכול לרכב במשך שעתיים בשבילים במהירות של מעל 20 קמ"ש, יכול לרכב עשרות רבות של קילומטרים כל עוד יקפיד לאכול ולשתות כראוי.

 

כל המחשבות והטרדות נדחקות, כאשר יורדים מכיוון יער מגידו אל עמק יזרעאל. ירידה ארוכה ארוכה ארוכה בכביש סלול. כאשר הרוח מקררת והאופניים צולחים את האוויר בדממה. ואז, בסוף, העמק. מסביר פנים, מבלבל בכיוונים שלו. הלילה, זכרון של סתיו, בו האדמה נרגעת, נפתחת קצת וניחחות עדינים של רגבים, עלים וירק עולים, עוטפים ומתפשטים עד שהשמש תזרח ותחרוך שוב הכל.

 

לא הגעתי לכנרת הפעם. אחרי 130 קילומטרים נאלצתי לעצור ולחכות לחילוץ. מצאתי את עצמי בכפר תבור. ישוב נעים ומטופח, וכמו כל ישוב, חסר מקום מנוחה מוסדר לנעים בדרכים. בדרך, חשבתי שאם אהיה עייף, אוכל להיכנס לאחד המטעים ולשרוץ על האדמה. הפתעתי את עצמי והצלחתי לרכב לילה שלם בלי שינה, מתדלק בכוס קפה ומשקאות אנרגיה. לא ממש נהנתי מזה, אבל הוכחתי לעצמי שזה אפשרי. נימנמתי לי כמה שעות בגן ציבורי, בתשע עברתי בסופר המקומי והעמסתי על עצמי קצת פחממות. למרבה המזל, חום של מעל 35 מעלות, הניס את התושבים אל בתיהם, ויכולתי לנמנם בשקט כמה שעות בצל.

התוכנית המקורית כללה לא רק רכיבה לכנרת, אלא גם ניסין להקיף אותה בשביל סובב כנרת. לצערי, שביל סובב כנרת הוא יותר שביל כמעט סובב כנרת. לא רק שהוא לא באמת סובב את כל הכנרת, אלא גם היכן שהוא נמצא, לא תמיד נוח לנוע בו.

מצומת צמח ועד עין גב, זה שביל רכיבה סלול ונעים ביותר. ישנם מקומות מוזנחים יותר (כמו איזור קיבוץ האון) אך לרוב גם ילדים רכים לא יתקשו לרכב בו.

צפונה מעין גב, ניתן לנוע על שבילים בין החופים השונים. השבילים לעיתים לא ממש מתוחזקים. וכאן למדתי גם שבניגוד לאיזור הירקון, בכנרת ממש לא מקובל לתת לענפים לגעת בך, הם שמרנים ואוהבים לשמור עליהם חתיכות מהעור של העוברים בדרך.

צפונה ממלון כינר, אין למעשה שביל מסומן. ניתן לרכב גם קרוב לכנרת וגם בין השדות, אבל לעיתים נתקלים בהם בהפתעות, כמו גדרות כמעט שקופות ושלטים האוסרים על הכניסה. האיזור הוא איזור חקלאי, עם הרבה בקר (מה שנראה לי מוזר, כי בקר מזהם את מי התהום ולמעשה מטיל את גליליו אל הכנרת)  והרבה שבילים ארוכים ונעימים לרכיבה (שלא מומלץ לסטות מהם, לנוכח שלטי "מוקשים היזהר"). יש שם מקומות מגניבים שאפשר לשרוץ בהם שעות, אבל כאשר השמש עולה ומאיימת לאדות אותי, נאלצתי להמשיך ולרכב.

מגשר אריק ועד לאיזור כפר נחום, נאלצתי לעלות על הכביש. מכפר נחום ועד כביש 90, יש שביל נאה אך לא תמיד מסומן (באיזור הכנסיות, הוא נצמד לכביש הראשי) באיזור גינוסר שביל סובב כנרת אמור להיות על בסיס המוביל המלוח (תעלה מכוסה בטון המובילה מים מלוחים ממעינות בצפון לירדן בדרום, כדי לשמור על איכות המים של הכנרת). אי אפשר לרכב על המוביל המלוח, כך שגם באיזור זה רכבתי על הכביש.

 

צפונה, משם, עד לטבריה, ניתן לרכב על שבילים עם גיחות לכביש. מטבריה ועד חוץ צמח השביל מסומן אך לא מתוחזק ברמה אחידה (הוא עובר גם בשטחים שיש כאלו הטוענים השייכים להם).

החום בקיץ מהמם. עוצר חשיבה, מכביד על הגוף. לצערי, גלשתי לאמצע היום במהלך הרכיבה, והפתרון שלי היה לשפוך על עצמי בקבוק מים. בכל מקרה, אני מאוד לא ממליץ לרכב בכזה חום. יש סימנים לכך שמתקרבים לחום יתר. כאבי ראש, עירפול, ובעיקר, אם החולצה מרגישה יותר חמה מהגוף. אני מאוד ממליץ לא לבדוק את הגבולות, אבל כן ללמוד להכיר את מגוון התחושות המתעוררים תוך כדי רכיבה.

סיימתי בהרגשה של עוד. הרבה מאוד מהמכרים שלנו שואלים לקראת הקיץ "לאן אתם טסים". ואנחנו, לא טסים. ישנם אנשים המטפסים על הרים גבוהים במדינות רחוקות, כדי לבדוק את מעטפת היכולת. לרכב בקיץ באיזור טבריה נראה לי לא פחות מאתגר. אך יותר מזה, רכיבה בשבילי הארץ היא כמו רכיבה בארץ זרה. זו ארץ יפה, מגוונת, מאתגרת, מפתיעה. אפשר לשכוח היכן נמצאים ופשוט להיות.

הוד השרון כפר תבור

סובב כנרת באופני הרים

 

כיצד לזרז את הגלישה באנדראויד וקצת לאבטח את עצמכם יותר

היום, ניסיתי להתקשר לחברת ביטוח. איך שהוא, בגוגל, מצאתי את עצמי מחייג למספר, שטען שתשלח אלי הודעות sms. בעקבות ההודעה הזו, הגיעו גם הודעות ספאם במסרונים. חברת הביטוח, דווקא זמינה, אבל ממספר אחר.

זו דוגמה קטנה לאופן שבו פגיעה בפרטיות עלולה להזיק. כאשר מדובר על גלישה, הרי הנזק שהפרות הפרטיות (שלזכותן יאמר, מממנות את התוכן המפורסם) הרי הפגיעה בפרטיות נעשות בדרכים טכניות, המכבידות על הגלישה, מייבשות את הסוללה וזוללות את החבילה.

אחד הכלים הטובים להקלה על הגלישה, הוא adblock, תוסף לשועל האש. למרבה המבוכה, אין בדפדפן של גוגל תוסף דומה. אך גוגל לא מוותרת. לא מזמן, כל תוצאות החיפוש צצות בדפדפן מבוסס כרום המובנה בכלים של גוגל. מה שמאלץ אותי כל פעם לפתוח ממנו את שועל האש.

אם כבר, שמים את חוסם הפירסומות, אפשר להדר ולהמשיך, ולהתקין גם את ghostery, תוסף החוסם מיני עוקבנים בתסריטי js. השיפור באיכות הגלישה, הוא מידי. דפים נטענים הרבה יותר מהר, והטקסט מוצג מהר יותר.

לעיתים, גם זה לא מספיק. כי לא כל האתרים מוצגים יפה מספיק בסלולר. וגם אלו המוצגים יפה, יכולים להיות מוצגים יפה יותר וקריא יותר. השוא"ש, כולל בתוכו גם מצב קריאה. מצב זה, לא רק שהוא נקי מפירסומות, הוא גם מאפשר לשלוט על גודל הגופן ועל צבע הרקע.

כדי לעבור למצב קריאה, יש לבחור בצלמית ספר קטן, המוצגת בשורת הכתובת כאשר הדף גמר להיטען (לעיתים, יש לגלול כלפי מעלה כדי לחשוף אותה כי יש דפים שלוקח להם הרבה מאוד זמן להיטען).

לפעמים, אנשים תוהים במה תוכנה חופשית טובה יותר מתוכנה אחרת. שואל האש, הוא דפדפן טוב יותר, כי הוא מאפשר להגן על המשתמש טוב יותר, ולהציג לו מה שהוא באמת צריך. את היכולות לקרוא טקסטים בשקט. הוא עובד כך, כי הוא מפותח על ידי אנשים המשתמשים בו, וקובעים מה יהיה בו. הוא אינו כפוף לשיקולי שיווק צרים. הוא מפותח על ידי קהילה.

ורכיב אחרון, שהוא בעיני חופשי לכל טלפון אנדראויד הוא חומת האש. בניגוד לחומת אש קלאסית, שנועדה בעיקר להגן על המחשב על תוקפים מבחוץ, חומת האש בטלפון נועדה להגן על המשתמש מפני התוכנות שהוא בעצמו מריץ. יש מגוון של אפליקציות, חלקן יעבדו היטב על מכשיר אחד, ואילו האחרות לא. אני משתמש ב- no root firewall שעובד סביר (חוץ מזה שצריך לבטל אותו כדי להעלות תמונות לענן).

מה לדעת שבאים לרכוש אופניי הרים כתחבורה.

השבוע חגגתי עם האופניים 6000 קילומטרים. הם עלו לי 2400 ש"ח, אבל שפכתי עליהם עוד אלפים רבים, למדתי בדרך הארוכה (אך המענגת) אילו אופניים לרכוש וכיצד לעשות זאת. אני חושב שעשיתי באופניים שימוש מיטבי, רכבתי מהוד השרון לכנרת, וגם לבאר שבע.

ישנם סוגים רבים של אופניים, עשרות יצרנים ומאות אפשרויות. גם ההוצאה המינמלית היא לא מבוטלת, ועל כן כדאי לחשוב מה צריך, ולא בהכרח להיסחף אחרי המוכר, או כתבות בתחום. גם האופניים הבסיסים ביותר, עשויים לשרת היטב במשך שנים רבות. כדאי לחשוב קודם כל, למה האופניים מיועדים. הדברים הבאים נועדו לעזור לאנשים הנכנסים לתחום, כי אלו שכבר עשו כמו אלפי קילומטרים, לא ממש צריכים אותי :).

לדעתי, אופני הרים הם אלו המעניקים את גמישות השימוש הגבוהה ביותר. גם האופניים הבסיסיות ביותר מאוד עמידות ולא יתרגשו מעליה או קפיצה ממדרכה בעיר.

ההחלטה הראשונה שיש לבצע, היא מה קוטר הגלגל הרצוי. קיימים אופניים עם גלגלי 26", 27.5" ו-29". ככול שקוטר הגלגל גדול יותר, כך נוחות הנסיעה גבוהה יותר, וניתן לשייט במהירות גבוהה יותר. מאידך, גלגל גדול, מתנגד יותר להיגוי, ומקשה על ההאצה. כיום, אופני 26" נתפסים ככאלו המתאימים במיוחד לרכיבות הדורשות זריזות, כמו רכיבה במורד שבילים. יש כאלו שיעדיפו כאלו גם לרכיבה עירונית המצריכה יכולת תמרון גבוהה. (למרות שאופניים בעלי גלגל גדול גם יצטינו בנסיעה איטית)

קיימים אופניים עם זנב קשיח וכאלו המצויידות גם במתלי אחורי. לרוב, אופניים ברמות הכניסה הן בעלות מכלולים פשוטים יותר, כך שהתועלת במתלה האחורי מוגבלת. יחד עם זה, מתלה שכזה, מקשה על העברת כוח יעילה לגלגל האחורי. המתלים נועדו לאופניים, לא לרוכב. רוכב צריך לדעת כיצד להתרומם מהכיסא במקרה של מהמורות. ההמלצה שלי, היא על אופניים בעלי זנב קשיח.

קיימים אופנים בעלי שלדת ברזל, אלומניום, סיבי פחם ואף מגנזיום. אלו משלדת ברזל, מגיעים לרוב ללא מתלים ולעיתים גם בעלות הילוך אחד. הן נועדו לאלו האוהבים קשיחות ופשוטות ובעלי כושר וכוח גופני. סיבי פחם קלים מאלו העשויים אלומניום, אך יקרים משמעותית. אני לא חושב שיש יתרון לשלדות המגנזיום, טוענים שהיא קשיחה יותר. מבחינת משקל, לא מצאתי הבדלים מהותיים.

השלדה, אינה הרכיב היקר ביותר באופניים. למעשה, מערכות ההילוכים ומהתלים יקרות יכולות לעלות הרבה יותר. אך השלדה היא הרכיב שישרוד הכי הרבה זמן, לכן כדאי לרכוש אופנים בעלות שלדה טובה, ממותג ידוע. יש מגוון רב של מותגים, וחיפוש אחר "best mountain bikes" יחזיר רשימה מכובדת שלהם. גם אם המוכר ממליץ על אופניים שאינם ברשימה, רצוי להיכנס לאתר היצרן ולראות אם הוא מספק גם אופניים ברמות גבוהות ואם יש התייחסות אליו בכתבות באתרים המוקדשים לנושא. יצור שילדות איכותיות דורש טכנולוגיות, לכן כדאי להעדיף יצרן מוכר.

הדבר החשוב ביותר באופניים, הוא שהם יהיו נוחים לרוכב. אין לרכוש מבלי לבצע רכיבת ניסיון, להרגיש האם תנוחת הרכיבה לא מעמיסה על הזרועות, ואם נוח לשלוט בהם.

אופניים זולים יכולים להיות מצויידים בשלדה מצויינת, אך לרוב המכלולים יהיו פשוטים. הבלאי של המכלולים הוא גבוה, כך שעם הזמן אפשר לשדרג את הרכיבים. בכל מקרה, מאוד כדאי לבקש במעמד הקניה להסב את הגלגלים לכאלו בלי פנימית (tubeless). העמידות של צמיגים כאלו מפני תקרים היא משמעותית הרבה יותר טובה מאלו עם הפנימית ואין צורך להתקין פס גומי המקשה על השליטה ומעיב על חווית הרכיבה.

בלמי דיסק הם פריט חובה סטנדרטי, יש כאלו המגיעים עם מערכת הידראולית וכאלו עם כבלים. האחרונים, אינם מספקים לרוב בלימה טובה לאורך זמן והחסכון הוא זניח, אך עשויים להיות יותר עמידים.

גם מערכות ההילוכים הבסיסיות יכולות לשרת נאמנה לאורך אלפי קילומטרים, האופנים שלי מצוידות ב- shimno acera, שהן בקצה הנמוך של המגוון הקיים. יחד עם זה, הם החזיקו 6000 קילומוטריים ועדיין מבצעים עבודה נאמנה ואני לא מרגיש צורך לשדרגם (רכבי גם על אופניים המצויידים במערכות העולות 5000 ש"ח).

גם רכיבים זולים מגלים עמידות יפה. המזלג הקדמי שלי שרד 7000 קילומטר. גם המעביר האחורי. הבלאי הוא בעיקר ברשרשרת (שמאוד כדאי לשמן כל רכיבה בשטח).

לדעתי הדרך הנכונה היא לשדרג לפי בלאי. הכיף של להרגיש את ההשפעה של רכיב חדש, להבין את התפקוד שלו בתוך כל המכלולים, להכיר כל חריץ אדמה עם הרכיב הישן, ואז לנסות אותו עם החדש. רוכבים מתחילים לרוב לא ירגישו בהבדל, אבל שידרוג רכיבים אחרי שלומדים להכיר את האופניים, יאפשר להרגיש את השיפורים ולהתענג על השיפור.

רוב האופניים, גם היקרים יותר, יגיעו עם פדלים בסיסים בעלי מיסב פתוח, כך שעם הבוץ והגשם יתחילו לחרוק. כדאי לשדרג את הפדלים במעמד הרכישה. גם ידיות האחיזה (גרפרים) הן לרוב זולות, ויגרמו להירדמות כפות הידים ברכיבה ארוכה. כסא נוח, הוא בעיני גם פריט הכרחי. סה"כ, מדובר על תוספת של כמה מאות שקלים טובים למחיר הבסיס.

מעבר לכך, קיימות הוצאות נוספת והכרחיות על קסדה, כפפות רכיבה, מכנסי רכיבה וחולצה, שכדאי לקחת מראש בחשבון.

אחרי כמה אלפי קילומטרים, אפשר להתחיל לחשוב על שידרוג רכיבים נוספים. שידרוג הגלגלים יביא לדעתי את התועלת הרבה יותר הן מבחינת המשקל והן מבחינת התחושה.

השימוש העיקרי שלי באופניים הוא רכיבה לעבודה. מהוד השרון לתל-אביב, זו רכיבה מקסימה של 20 קילומטרים לערך. החסכון הכספי לאורך השנה נמדד באלפי שקלים. התועלת מבחינת הכושר הגופני ומצב הרוח, בלתי ניתנת לכימות.

לצערי, גם רכישה בחנות השייכת לרשת מוכרת וגדולה לא מבטיחה שירות טוב שאחרי הרכישה. כדאי לרכוש מחנות שהצטבר עימה ניסיון חיובי (מחברים ושכנים באיזור). אני משדרג ומתקן את האופניים אצל משה בהוד השרון (דרך רמתיים פינת הר גילה 09-7407528). בעיני, יש חשיבות לתקן ולרכוש אופניים אצל אדם הרוכב בעצמו, ושלאוו דווקא ימליץ על מותגים וידחוף להוצאות גבוהות. ניסיתי כמה וכמה חנויות לתיקון אופניים, ומשה נותן באופן חד משמעי את השירות והמחירים הטובים ביותר באיזור הן לאופניים והן לרכיבים. כיום, אני מאוד מרוצה מהאופניים שלי, הרגשתי את המשמעות של כל שידרוג, ובסופו של דבר, האופניים כיסו את עצמם מהר יותר מכל הוצאה אחרת.

עוד פוסטים על אופני הרכיבה, רכיבה ותזונה.

מה זה אופן סטאק ולמה כל כך קשה להתקין את זה

אופן סטאק היא כמו הפצת לינוקס, אלא שבמקום להפיץ מערכת לינוקס (שרת, שולחן עבודה, אנדראויד) זו "הפצה" של מערכת וירטואלוזיצה. אופן סטאק היא לוירטואלזיציה, בדומה לאובנטו ללינוקס (אבל הרבה יותר מבוזרת). זו היא מערכת לבניית ענן , כדוגמת מערכות הענן של vmware, או של מיקורסופט. אופן סטאק, יכולה להתממשק להרבה "סוגי" וירטואליזציות. החל מ-kvm, zen ועד פורמטים קנייניים רבים.

היתרון הגדול של המערכת, כמו כל מערכת תוכנה חופשית ראויה, הוא בגמישות ובשליטה, היא מורכבת מרכיבי "ליבה" הכתובים בפייתון, כך שהקוד נגיש על המכונות עצמן. מה שהוסדר, הוא, למעשה אופן התקשורת בין הרכיבים השונים. רכיבים שיכולים להיות מפותחים על ידי אירגונים שונים אך עדיין אם רכיב הניהול, רוצה לבקש להפעיל מכונה על רכיב הוירטואלוזיציה (hypervisor) תהיה להם שפה משותפת, זהו rest api. שכולם "מכירים". כך שהמערכת גמישה לחלוטין, ולכל רכיב יכול להיות (ולעיתים קרובות גם יש) – תחליף.

אופן סטאק בנויה מרכיבי ליבה, שיש להרכיב ולהתאים כמו אבני לגו. ישנם עשרות שירותים כאלו, ומאות הגדרות. ומספיק שהגדרה אחת לא נכונה, וזה לא יעבוד, או לא תמיד יעבוד. והתיעוד לקוי ושגוי. ואם אחת המכונות הפיזיות מאותחלת, דברים מפסיקים לעבוד לגמרי.

אחרי שהצלחתם לייצב מערכת שכזו, צריך לדאוג גם שהיא תהיה שרידה "מוקשחת". מאחר שמדובר על עשרות רכיבים, צריך להבין את אופן העבודה של כל רכיב ורכיב, ולאפשר לו שרידות בהתאם לצרכים. הגמישות של המערכת, מאפשרת, גם לבנות מערכות בעלות שרידות מלאה (100% זמן) שלעיתים הכרחית למערכי ייצור (למשל בתחום התקשורת). בניה של שרידות וזמינות של כל כך הרבה רכיבים, מחייבת הבנה עמוקה בתשתיות תוכנה חופשית.

אופן סטאק כוללת רכיבים רבים, הפונים לרכיבים "חיצוניים" בתחום האיחסון, הרשתות, בסיסי נתונים, מערכות תורים. כל אחד מתחומים אלו, מורכב בעצמו משירותים רבים, שכל אחד מהם צריך להיות יציב גם הוא, אך יותר מכך, צריך להגדיר ולהבטיח שרידות גם ברמה של האפליקציות עצמן.

מכך ברור, שהתקנה של מערכת אופן סטאק יציבה ברמה של מערכות ייצור, היא משימה מורכבת, הדורשת ידע נרחב ועמוק, ויש להתייחס אליה כאל פרויקט תוכנה, ולא כאל מערכות הטמעה "רגילה". זה לא בסיס נתונים, זה יותר דומה להדופ על כל האקו סיסטם שלו. אך הדופ נבנה מתוך דגש על שרידות, כבר בתוך רכיבי המערכת, ואילו אופן סטאק לא.

למזלנו, יש הרבה מאוד הפצות וחברות המבטיחות את המוצר הזה. ממה שבדקתי, רובן, מורכבות מאוד להבנה ולתפעול, ולא נפגשתי במערכת המבטיחה שרידות ברמת מערכות ייצור יחד עם קלות תחזוקה גבוהה. כך שנשארה עוד הרבה עבודה בפני אופן סטאק על מנת שתוכל להיות חלק מהתקנות תוכנות אחרות אצל הלקוח (כאשר, במקום לבצע התקנה אצל הלקוח, מגיעים עם ארון, בו הכל כבר מוכן). הידע הנדרש על מנת לתכנן, לבנות ולתחזק מערכות שכאלו הוא ברמה עמוקה ורחבה ביותר בתחום המערכות חופשיות, סיסטם לינוקס והאוטומציה.

כדי שאפליקציות יכולו לשייט בענן, הן צריכות גישה לשירותים חיצוני. החל משירותי רשת (dns, dhcp, firewall) ועד שירותי שרידות, ניטור, בקרה, בניה, שדרוג. הן למערכות הענן עצמו (אם נרצה לשדרג ארון, או מרכז ייצור, ברמת התוכנה או החומרה) אם אם נרצה לשדרג מופעים של תוכנה הפועלים בענן או לשלוט על התנאים שבהן הן יפעלו (למשל, הזנקה של מכונות בעקבות עומס, וכיבוי שלהן בזמנים אחרים). מכך ברור, שאלו המסוגלים לארגן לעצמם עננים שכאלו, פרטיים, למערכות הייצור, הם רק גופים בעלי משאבים בהיקף גדול. עם הזמן, כאשר אופן סטאק תהיה יציבה יותר ופשוטה יותר להתקה, אין מניעה שהיא תצליח לכבוש ארונות גם אצל אירגונים גדולים פחות.

סיור מקורות מים ומלחמת העצמאות באיזור הירקון

התחביב שלי, שלא נגיד התמכרות, זו רכיבת אופניים בשטח. אני גומע עשרות רבות של קילומטרים ברכבי הארץ. רכבתי לבאר שבע מהוד השרון, ואף רכבתי לכנרת. בכל הרכיבות, ידעתי והרגשתי את הארץ באופן שלא העליתי על דעתי. אם בעבר, רציתי לנסוע לחו"ל, כיום, מה שאני רוצה זה מספיק זמן כדי לרכב לי באופניים לכל מיני מקומות. בארץ.

פוסט זה מוקדש למסלול בן 30 קילומטרים שאני מבצע בווארציות כאלו או אחרות (המפה בסוף הפוסט).

זווית הראיה המועדפת עלי

מאחר שלצערי אני לא יכול לרכב כל הזמן, אני מנסה לארגן לי כמה שעות מדי פעם ולצאת לשוח. אני מתגורר בהוד השרון, ומרחב המחיה הקרוב הוא מקורות הירקון.

הנקודה הראשונה שבה אני יורד לשטח היא מאחורי מושב אלישמע. איתרע מזלו של המושב שקרוב לבתיו עוברת תעלת מים שמובילה מי שופכים גולמיים, מישובים ערבים ויהודים מעבר לקו הירקון.

מכאן הביוב זורם עד שהוא נשפך לים

מעבר הבטון מאפשר לי לצלוח את הזרם ברכיבה. לא נראה לי שניתן לחצות אותו ברגל מבלי לחטוף חולרע. בכל מקרה, אני מעדיף לחכות לפני שאני רוכב מהר והבוץ מהגלגלים עף לו לפנים שלי. זרימת הביוב ממשיכה עד מושב עדנים, משם בצמוד לאיזור התעשיה של הוד השרון המוסיף לו זיהום ביד נדיבה, וכל התערובת הרעילה הזו נשפכת לירקון, וזורמת דרך רמת גן ותל-אביב, שיהיה לרוחצים בים במה לשכשך. זו אינה תופעה חדשה, אבל מאז הגשמים הראשונים הזרימה שוצפת. פניתי בנושא לעמותת צלול, העוסקת בניסיון לשמור על הסביבה מפני זיהומים. לדבריהם, הנושא נמצא בדיונים, ויש מצב, שתוך שנה וחצי המפגע יפסק.

כך זה כבר נראה בירקון מזרחית לרמת חייל

האיזור עשיר ומגוון מאוד. ובין העצים לנחלים ולבוץ, מדי פעם אני מבחין בחורבה. אין אלו סתם חורבות, אלא מבנים מרשימים, יפים, העשויים אבני גזית, מקומות שהושקעה בהם מחשבה, שבעליהם דאגו לפיתוחים יפים באבן.

חורבת אלמוילח מזרחית לקטע הכביש בין מחלף ירקון למחלף ראש העיר
המראה מכיוון כביש 5 (בנסיעה מזרחה, לפני מחלף ראש העין)

ניכר במבנה שזו בניה ערבית לפי אדני החלונות. המקום נבנה בהתייחסות אל הנוף והאקלים, כאשר בקיץ השמש מכה בצד הרחוק וניתן להשקף על העמק והירקון מהמרפסת. המקום כולל מרתף לאיחסון תוצרת חקלאית, והתקרות גבוהות, להקל על עומס החום.

למי בדיוק המקום הזה היה שייך? מי האנשים שבנו את המקום, ומתי הם הלכו מכאן? לא מצאתי בוויקפדיה העברית איזכור למקום, וגם לא ב- goolge maps. לכן הורדתי את אפלייקצית inakba ושם מצאתי את שם המקום. מסתבר, שהתגוררו באיזור (לפי דיווחי הפלסטינים) 400 איש. הווילה, כנראה הייתה שייכת למוכתר. (באפליקציה היא ממוקמת מצפון לכביש 5, ואילו בפועל, מדרום).

איזור הירקון מתאפיין בבוץ יוצא דופן בגועליותיו. הוא דביק, סמיך, עמוק מחליק ונשאר לאורך זמן. כאשר הבוץ מתייבש, הוא לא מתפורר, אלא מתקשה, הופך להיות עוד יותר מסוכן לרכיבה אני צולח בינות לשלוליות, עד שאני מגיע אל מאחורי הפרק הלאומי כפר הבפטיסטים, בו נמצא המבנה הזה, ששימש כנראה כתחנת קמח.

המבנה מורכב משתי קומות, התחתונה קדומה יותר, מאבן גיר, בנויה בסגנון ערבי, ואילו הקומה השניה עשויות לבנים אדומות. לא נתקלי בעיטורים כאלו באיזור, ואני משער שזו השפעה טורקית.

לפי ההסברים באתר "שבע טחנות"  היו 7 אבני רייחים בטחנת הקמח, ולכן האיזור נקרא 7 טחנות. לדעתי, היו 7 טחנות לאורך הירקון, אשר שימשו את האוכלוסיה בכל האיזור. מה שמעלה את השאלה, כמה אנשים התגוררו באיזור לפני קום המדינה, ובאילו נסיבות הם נעלמו.

המשכתי לרכב, לכיוון מסילת הברזל דרך מקורות הירקון.

פיילבוקס ליד פסי הרכבת במקורות הירקון

מבצר זעיר זה, נועד להגן מפני התקפות על מקומות אסטרטגים, כגון מסילת הברזל. ברור, שאם הוקם כזה דבר, בהשקעה ניכרת, הרי היה קיים צורך ביטחוני אמיתי. עמדות מבוצרות כאלו מוקמות היכן שיש התקפות חוזרות ונשנות. הבריטים הם אלו שייבאו את הטכנולוגיה לארץ. קיום המגדל מצביע על חוסר יציבות ביטחונית לאורך זמן.

האטרקציה הגדולה ביותר באיזור, בעיני, היא ברכת הגופרים. שלצידה גם שביל אופניים משובב נפש. שביל, שלמרות יופיו, אינו מהווה תחרות לתחושה של מים חיים בטבע, מים זורמים. שאינם מסריחים, ואינם עכורים. ויחד עם זה, אינם יותר מפסיק ממה שהמדינה מנצלת וגוזלת מהטבע (למרות ההתפלה).

בריכת הגופרים. שריד אחרון למאות שכמותה
מים חיים במקורות הירקון

כשרוכבים לצד מים, מרגישים את החיות שבהם. מים חיים הם כיף, הם מעוררי תחושה קלילה ובריאות. כה מעט נתקלתי במים שעוררו את התחושה הזו, ליד דבוריה, למשל, יש שביל מקסים לארוך הנחל היורד מהר התבור. וגם כאן.

פעם, היו מאות בריכות בכאלו באיזור. איזור ביצות בו זורמים כמויות אדירות של מים. מתקן השאיבה הענק לצד הבריכה, הוא אינדקציה למה שהיה יכול להיות כאן.

איזור הירקון רצוף בשרידים מרתקים מהעבר, שנראה, שעצם הזכרתם עלולה לגרום למישהו לחשוב שהיתה כאן אוכלוסיה גדולה שנעלמה, אי פעם לא מזמן. למשל, גשר טורקי זה, נמצא בצמוד לכביש 5, קצת מזרחה לבית קברות ירקון, למרות שהוא מתוחזק ונשמר, אין שום שלט המסביר על ההיסטוריה שלו ובן כמה הוא.

הגשר הטורקי (כביש 5, מזרחית לבית קברות ירקון)
גשר מודרני (כביש 471 מזרחית לפתח תקווה)

באיזור גם נתקלתי במה שנראה לי כדרך רומית עתיקה (אין שום תיעוד מסודר של הדרכים הרומיות שחצו את הארץ לרוכבה ולאורכה). אולי משום שלא נעים להודות עד כמה הכיבוש הרומי השפיע על כל רחבי הארץ ומה ההיה היקף ההשקעה של הרומאים בארץ, עד כמה הם פיתחו וכמה שיגשוג הם הביאו לכלל תושביה.

טחנת קמח נוספת, ויפה לא פחות, נמצאת קילומטר מערבה לערך מצומת ירקון. היא הרבה יותר מתוירת ונגישה בקלות ברכב מאיזור צומת ירקון. הנגישות הגבוהה שלה הופכת אותה למזבלה אחרי כל סוף שבוע שמשי. במהלך השבוע, אני נתקל בעובדים הטובים של רשות נחל הירקון המנקים אחרי הזבל שהישראלים משאירים בלב ערל.

תחנת הקמח מערבית לצומת ירקון

נראה שהמקום סבל הרס נרחב, ושופץ שוב, אבל במקום לנסות לשחזר את המבנה היסטורי (עם גג שטוח, כמו כל הבניה הערבית באיזור) מישהו הרגיש חובה לעדכן את המבנה עם בגג רעפים אדום צורם.

בדרך חזרה, אני חולף ליד טחנת קמח נוספת, כמה מאות מטרים מזרחית למחלף ירקון, זהו אתר פופלרי לצילומי חתונות.

טחנת קמח ליד מושב נווה ירק

ליד הטחנה הזו, נמצאת אולי הפינה המערבית ביותר בירקון בה ניתן להתרחץ. הביוב אינו מגיע לנקודה זו, ובשבתות המקום הומה ילדים ומבוגרים הטובלים במים להנאתם.

בריכה ברת טבילה בירקון

רכיבה באופניים היא הדרך האקולוגיות ביותר לסייר ברחבי הארץ. הגיפים והממונעים האחרים, נוהגים להרוס את הסביבה. חורשים את האדמה, יוצרים שלוליות ובוץ, רומסים חיים קטנים ומזהמים מים ואוויר. למזלי, לאורך הירקון יש שבילי אופנים שהאדמה בהם לא נחרשה ועל כן ניתן לרכב בהם גם בתקופת הגשמים.

אנדרטה לזכר הלוחמים שכבשו את ראש העין

אנדרטה מוזנחת זו, ליד מבצר אנטיפטרוס, הוקמה לזכר לומים שנפלו בתקופה שבה האצ"ל עדיין לא הצטרף לצה"ל. למעשה, כיבוש ראש העין נעשה על ידי תושביו היהודים של האיזור. מהוויקפידה העברית למדתי, שהאיזור נכבש על ידי חטיבת אלכסנדרוני (על שם נחל אלכסנדר), במבצע שנקרא מבצע מדינה. מעבר למילים היבשות, מתחילה להתגבש תמונה, על מלחמה שונה מזו שמנסים להציג בספרי ההיסטוריה בתיכון. עיינתי בתיאורים מתוך אפליקצית inakba של אירגון זוכרות, קראתי בוויקפדיה, ובעיקר, אני מטייל באיזור. מנסה להרגיש את הגאוגרפיה ואת ההיסטוריה בלי מסננים.

נוהגים לפאר את הקרבות בירושלים, ומבצע ההגנה על דרום הארץ. אבל מי זוכר שבטול כרם ישב צבא עירקי. שהלוחמים שבאו לכבוש את ראש העין, לא היו רק חיילים, אלא מושבניקים שפתחו את הסליק והלכו לדאוג שליישוב העברי יהיו מים. שהפעולות לאו דווקא רוכזו על ידי גורם אחד, אלא מדי פעם תושבים של יישוב יהודי הלכו לגרש תושבים של ישוב ערבי, שגם אלו בתורם נשאו נשק וידעו להילחם ולפגוע ביהודים. התמונה המורכבת היא של מאבק לאומי בו כולם לקחו חלק. אנחנו קוראים לקרבות הללו מלחמת העצמאות (ואילו הפלסטינים מנסים לגייס את רחמי העולם עם המושג "נכבה" אשר אמורה להקביל ל-"שואה"),

נראה, שזו היתה יותר מלחמת אזרחים, שהיהודים הצליחו להתארגן בה טוב יותר ושאף צד לא היה צדיק, אלא נאבק על על חייו מול הצד השני וניסה לכבוש כמה שיותר שטח. נראה, שהימין חושב שאסור לנו להזכיר שהציונים גירשו בכוח תושבים, ולשמאל לא נוח להזכיר שתושבים אלו היו עושים לנו אותו הדבר. והיכן שהוא, בין שני הצדדים, כולם מעדיפים להתעלם מהאמת, כך שכיום, ההסתרה הפכה להיות הבעיה האמיתית. (חוץ מהביוב שזורם, זיהום הסביבה על ידי מבקרים והתעשיה, ניצול מחפיר של משאבי טבע והרס שבילים על ידי כלי רכב ממונעים).

וזה המסלול:

שנת 2015, שנת התוכנה החופשית ומקצוע ה- devops

לפעמים, זה כל כך גדול, שנשאלת השאלה, בשביל מה בכלל לנסות להגדיר זאת. כי זה הרי בכל מקום. יותר מאשר אי פעם. תוכנה חופשית, היא כל כך גדולה, כל כך מקיפה כל, שאי אפשר שלא לתהות, היכן צדקנו.

עולם התוכנה, השתנה, בגלל הרשת. כיום, הצורך הוא לייצר זרם אין סופי של תיקוני תוכנה על מנת לשכלל את השירותים כל הזמן. הדרך המודרנית לבצע זאת היא באמצעות פיתוח מתמיד, הדורש גם בדיקות איכות אוטומטיות וניהול מערכות הייצור באמצעות קוד, וכך גם ניטור ביצועים והפצת רכיבי התוכנה.

פיתוח מערכים לשינוי תצורה של מאות תחנות לינוקס, דורשת הכרה של מערכת ההפעלה לקרביה.

אלו הן מערכות חיות, מערכות שפועלות כל הזמן, ושאסור להשבית אותן. תחומים, שפעם היו נחלת אתרים גדולים, כמו שרידות ואבטחה, הפכו להיות נושאים שכל אירגון המנהל מידע, מתייחס אליהם.

בתוך העולם הזה, שבו מערכות המספקות שירות מפתחות ומפותחות באופן מתמיד, נבנו מספר כלים, חופשיים, שדי דחקו לגמרי החוצה כל מתחרה מכל סוג אחר. היקף השימוש בתשתיות חופשיות, מכפיל את עצמו כל שנתיים, וכבר עכשיו, הביקוש לאנשי מקצוע בתחום גדול על ההיצע. "לדעת לינוקס". זה מה שהרבה אנשים רוצים פתאום. פעם, בעודי עומד בתור לאחת מספקי המזון בהרצליה פיתוח, שמעתי מאחורי זוג עובדים מדבר "עכשיו התחלתי, סטאראפ חדש, כן, הכל לינוקס. צריך ללמוד הכל מההתחלה".

המורכבות של המערכות סוחפת מתכנתים, אשר מתייחסים אל מערכת ההפעלה כאל אבני הבניין של המערכות שלהם. הם לומדים להכיר את היכולות של המערכות, ומעצבים צבירים של מחשבים לעמוד בסטנדרטים מוגדרים של תפוקה ואבטחה. כך מפותח מקצוע ה- devops, המוגדר, בערך כמו אחד הרכיבים העיקרים שלו: system linux, שמשם אני בא.

אני לא חושב שזה משנה באיזה קנה מידה של צבירי מחשבים אני עוסק, אני תמיד נהנה להביט באופן שבו מכונה בודדת עובדת. להעמיס עליה, לראות את החיבורים רצים בין המכונות. ברמה הנמוכה, הפיזית, של כלי איש הסיסטם. בניגוד למערכות אחרות, לינוקס מחייבת אותך לחשוב איך היא עובדת. כשמישהו רוצה להרים פרויקט מבוסס תוכנה, הוא לא יכול לעקוב אחרי מדריך. הוא חייב ללמוד, להבין, ולמעשה לכתוב עבור עצמו את המדריך להתקנה. אם אתה לא מבין, זה לא יעבוד.

מחשב עם תוכנה חופשית הוא מערכת יפה, נקייה ומאורגנת. בה ניתן לשלוט על כל רכיב. אנשים העוסקים בתחום, צריכים להכיר גם הצד את הזה של המכונות. לצערי, נתקלתי בהרבה מקרים בהם אנשים מגעים לתחום וחסרים את הידע לרדת לקרביה של מכונה.

בסיסי נתונים, כמו postgress אשר מתוחזק על ידי ממשלת צרפת, הפכו להיות למתחרה ראוי לאורקל בחלק נכבד מהמשימות שלו, ויש כל כך הרבה משימות אחרות שלאורקל אין אף נגיעה קלה בהם. הרעש כבר מספיק כדי להטריד את מנוחת תאגידי הענק מארה"ב. אך לא רק בתחום זה, השחקנים הוותיקים צריכים להתאים את עצמם. ענקים, השולטים על שווקים כמו ווירטואלוזיציה, עלולים למצוא את עצמם די מהר בתחרות מצד הרבה מאוד כיוונים. מערכות מחשב קלאסיות, לא בנויות לעבוד בענן. אך העננים החופשיים המודרנים כבר מתחילים לגשש את דרכם אל פנים האירגון.

פעם הייתי עובר ומנתח את השוק, מי מאיים על מי. כיום, כולם מאוימים על ידי אותה טכנולוגיה, תוכנה חופשית. תאגידי ענק רבים כבר שואלים את עצמם באופן מעשי, איזה כיוון הם יקחו עם התקדמות הטכנולוגיה.

ובתחום אחר, libreoffice אולי נתפס כקונספט מיושן. אך למרות המעבר לחבילות אופיס בענן, הפרויקט נהנה מגידול במספר ההורדות. מאז שפוצל מ openoffice, הפרויקט זכה לתרומה מצד כמות מרשימה של מפתחים. אני זוכר לו חסד נעורים, עוד לפני שירותי המשרד של גוגל בענן, זו היתה התוכנה שאיפשרה לי להגר לגמרי מחלונות ללינוקס. (גליון אלקטרוני).

אך docker הוא ללא ספק ההברקה של השנים האחרונות. טכנולוגיה ישנה נושנה, שהלבישו לה מעטפת מודרנית, הוא נהפך לסנטדרנט דה פאקטו של עולם הענן. תופעה די מדהימה, בהתחשב לכך שכה מעטים היגרו כבר את המערכות שלהם. אבל כולם מדברים על זה. כי בכל מה שנוגע להפצה של תוכנה בקנה מידה גדול, זו כנראה הדרך הפשוטה והאמינה ביותר, יחד עם זה, נראה שרק בסוף השנה הנוכחית, הגיע פתרון האמור לתת תקשורת אמינה בין מופעים של docker גם כאשר הם נמצאים על מחשבים שונים.

תחום בסיסי הנתונים, יצר תפיסה חדשה, בה כבר לא עושים שימוש בבסיס נתונים אחד, אלא ברבים, כל אחד למשימה, לשירות. כך גם התרחב השימוש בתורים, כחלק מהאסטרטגיות פיתוח הבנויות לענן. האופן שבו אפליקציות יכתבו באופן יעיל לעבוד בענן, היא הגביע הקדוש של רבים מאירגוני התוכנה כיום. שימוש נכון, יכול להעלות את היעלות של המערכת ואת היכולות שלהם להתאים עצמם לעומסים בעלויות אופטימליות.

היקף המידע מכפיל את עצמו כל שנתיים, כמו גם גודלה של האינטרנט. למידע הזה, יש ערך, אפשר לנתח אותו ולהפיק ממנו כסף. אירגונים רבים, עוסקים במיון ואיסוף מידע, אך התקציב שלהם, אינו גדל בקצב המאפשר להם להמשיך לרכוש ציוד בהיקף הנדרש. עלות הרשיונות כה גבוהה, עד שהיכלות לקצץ בהוצאות בתחום הרישוי, הופכת להיות לאילוץ אסטרטגי של  אירגונים גדולים.

צורך מביא אירגונים לשינוי. והצורך לטפל בכמויות של המידע, חייב אירגונים לבחון חלופות חופשיות. האיכות הגבוהה להפליא של המוצרים, העלויות הנמוכות להקסים של השימוש, הופכים את היכולות של אירגון להתאים עצמו לתפיסות מודרניות של תוכנה, תקבע את היכולות שלו לשרוד בעידן שבו הפיתוח לעולם לא מוקפא והמידע לעולם לא מספיק לזרום.

לפני זמן מה, שוחחתי עם חבר העובד בחברה גדולה העוסקת בטכנולוגיה חלונאית. הפרויקט נגע לעיבוד מידע בענן. וכאשר שאלתי למה אתם לא עובדים עם חלונות, הם אמרו שהיא פשוט לא יכולה לבצע את זה. אף מוצר שהם בחנולא מבטיח תאימות לחלונות. זה יעבוד, אבל אף אחד לא יכול להבטיח מה זה בדיוק יעשה ובפרט, איך זה יתנהג תחת עומס גבוה.

וקצת על אוהבתי הראשונה, אובנטו. שהיתה הראשונה שעבדה על המחשב שלי, מכונה שכבר לא איתנו הרבה מאוד זמן. אובנטו, פרויקט הפילנדרופיה המגלומני של מארק שאטלוורת הפך להיות למערכת ההפצה הנפוצה ביותר בענן, כשהיא בעצמה גם מהווה את הבסיס לענן האופן סטאק. שלדעתי שני במורכבות שלו רק לקרנל בכבודו ובעצמו.

אז היכן צדקנו? מה כל כך מדבק בתוכנה הזו, בעקרונות העבודה. בכלכלה של "קח לפי צרכיך תן לפי יכולתך"? אולי כי זה מבוסס על רעיונות של חופש. של שוויון בין בני אדם. של קנאות לרעיונות והדרישה שהרעינות של אנשים, תמיד ישארו זמינים לשימוש בידי אנשים אחרים. שלא יהיו סגורים תחת חוקי תאגידים. של כבוד ליצירה של אנשים, בפרט אם היא פיסת קוד. תפיסה של חסכון באופן השימוש במידע, של יעילות ושל חתירה לפתרון של בעיות, ולא בכפוף לשיקולי שיווק, לאום גזע, או דת וכו' וכו'.

אופס. פוסט שלם על תוכנה חופשית בלי להגיד "מיקרוסופט".

מצוקה

פעם, לפני שנים רבות, אולי אפילו 10 שנים, הייתי עצמאי. מכרתי ותיקנתי מחשבים, בעיקר למשרדים. זו היתה עבודה קשה שתיסכול בצידה.

יום אחד קיבלתי הזמנה לשלושה מחשבים. תרומה. שלושה ילדים מצטיינים, המגיעים ממשפחות במצוקה כלכלית, זכו במחשב וחיבור לאינטרנט. שני מצרכים שהיו די נדירים אז בקרב האוכלוסיה הכללית. ועבור הילדים הללו, זו היתה קרן אור.

מעולם לא ראיתי ילדים כה שמחים לקבלת משהו. איזה אושר, מחשב. לילד שגר בבית בו אמו לא יכולה אף לספק לו חימום בחורף, עם רטיבות וטייח מתקלף. משפחות חד הוריות, מיטות קטנות, מזרונים דקים, כמעט ללא צעצועים. בתים קרים, בהם לאכול פיצה נחשב כמתנה ליום ההולדת. משפחות שאינן מסוגלות להציע לעצמן ולו אשליה של נוחות, שלא נדבר על ביטחון. אנשים חסרי מזל.

עברו מעל 4 שנים מהמחאה החברתית ושום דבר לא השתנה. לא מבחינת מצב המשפחות במצוקה, ולא באופן שבו התקשורת מסקרת את המצב. אף אחד כבר לא מתעניין בדלות הנוראה שהממשלה כופה על אזרחיה לחיות בה. זה לא מקרה בודד, זה לא איש כאן ואיש שם, זה אלפים רבים מאוד, מאות אלפים של ישראלים.

כל כך מובנות ומוסכמות התפיסות לפיהן המדינה מספקת שירות מינמלי ביותר, ועל כל השאר יש תחרות פרועה. תחרות מצד תאגידים, המתחרים ביניהם כיצד לחלוב יותר את האזרח.

כוחם של המוחלשים לא נשמע. כי מי שמוחלש, כבר אין לו כוח לצעוק. כל כך קל ונוח לשכוח את מצבם של אזרחי ישראל המושתקים, החולים, הנכים והמוכים על ידי כולם. מהרשויות ועד תאגידי הענק. אבל אין מה לדאוג, שום דבר לא בסכנה, דבר לא משתנה. כל עוד המדינה עוסקת בפרשיה חסרת חשיבות אחת אחרי אחרת, אפשר להיות בטוחים בדבר אחד, שהסוגיות החשובות ביותר, הן אלו שהכי פחות עוסקים בהן.

 

רכיבת הכנה במסלול של מתיש לכיש 2015

התפנתה לי שבת. קרה המקרה, ואני פנוי להתרוצץ להנאתי במהלך יום שלם. חבר הזכיר את מתיש לכיש, אז אמרתי לעצמי, בוא נבדוק מה יש שם. במתיש יש שני מסלולים, אחד 80 לערך, ואחד יותר מ-100 חשבתי, אם כבר נוסעים עד לשם, בוא נראה את הארוך, מקסימום נחתוך.

מתיש לכיש היא תחרות רכיבת גראבל, שזה אומר, שזה לא אופני הרים, אבל לא אופני כביש. בפועל, זה מזכיר רכיבת ראלי של מכוניות ואופנועים. שבילים ארוכים מפותלים, באיזור הררי. יש קצת אתגרי עבירות, אבל האתגר העיקרי, הוא העליות.

גם הירידות מאתגרות, הרכיבה בירידות יכולה להגיע למהירויות מרשימות, עברתי 45 קמ"ש, ולעיתים השבילים מחורצים, כך שהאנדרנאלין די למעלה. גם הבלמים והגלגלים עובדים קשה. יש מגוון של עליות, רובן המוחלט בקרקע נוחה. מה שלא הופך אותן לפשוטות. חלקן ארוכות, ואחת מהן, בסוף, ארוכה ותלולה במיוחד. (פארק בריטניה).

לא התארגנתי נכון. לא חשבתי על המסלול לעומק. כך שעשיתי את כל הטעויות האפשרויות. כמעט.

לא לקחתי מספיק מזון, אני אוהב לרכב רכיבות ארוכות. רכבתי לכנרת, 150 קילומטרים. היה כיף. היה קשה, אבל לא כמו הקילומטרים של המתיש.

כך שצריכת המלח והסוכר שלי היתה בשחקים. שתי הפיתות התאדו להן לפני מחצית הטיול, וכך גם שאר המזונות. אני נוהג לקחת איתי צ'ירויוס, שזה מעין עיסת סוכר יבשה. וזה כמו דלק סילוני. והכל נגמר. עכשיו אני נע על אדים. סה"כ, הוצאתי קרוב ל-4000 קלוריות, שזה בערך 500 לשעה. הייתי צריך לאכול פיתה כל שעה, או 4 חופנים של צ'ירוס. (פי שניים מהרכיבה במישור).

עניין אותי כמה אני יכול לנוע על אדים. ואני חושב שהדבר החשוב ביותר, יותר מפחממות וסוכרים, זה מלחים. בלי סוכרים נעים לאט, בלי מלח, לא נעים בכלל (או שזה כואב להפליא). חשבתי שבגלל שקר אני לא אזיע הרבה. כנראה טעות.

אחרי שבע שעות רכיבה, התחילו להיתפס השרירים. זה כואב עד שזה מצחיק. כיום, אני קצת יותר מיומן, ויודע שאם שריר מראש סימנים שהוא נתפס, זה כבר מאוחר מדי, עדיף לעצור כמה שיותר מהר. מתיחות הן דבר נהדר, והשריר משתחרר לרוב אחרי כמה דקות, שאפשר לנצל להליכה. לפעמים, גם שרירי ההליכה נתפסים, ואז זה ממש מבאס.

בניגוד לרכיבות קודמות, המסלול לא עבר ליד תחנות דלק (אלא בחלק שנהחלטתי לוותר עליו, כדי לקצר), אלא 10 קילומטרים לקראת הסוף. שם רכשתי תפוצ'יפס, חטיף ובקבוק שתיה מתוקה. חשבתי שזה יחזיק אותי עוד שעה. עד עכשיו השרירים קצת נתפסו פה ושם, לא משהו לעצור את הרכיבה. עכשיו הם כבר נתפסו כמו משוגעים. וזה לפני שהגעתי אל הסוף, בלילה, בלי פנס. כי הערכתי שאעשה את זה הרבה יותר מהר. אבל זה יותר מזה, אולי רציתי לדעת כיצד זה לרכב ביער חשוך באמת. הרגשתי יותר גבוה על האופניים, כאילו שזו הרכיבה הראשונה שלי על אופניים, רכבתי לאט לאט, כל הזמן עם בלמים, מאוד איטי, מאוד מרוכז, מאוד עירני ופיקח. בסיכומו של דבר, נראה לי שזו היתה פנינת הטיול.

אחרי כל כך הרבה שעות רכיבה, משהו משתנה באופן שבו הסביבה נתפסת. כשרוכבים בטבע, התודעה של הסביבה מתעצמת. ביום שלם, מרגישים את קיומו של היום, את ההבדל במיקום השמש. מודעים לקצב האמיתי של הקיום. לא הקצב שנחת עלינו דרך הטכנולוגיה. מה שנחמד, שזה מחזיק הרבה אחרי הרכיבה. אבל כמו כל דבר טוב, זה דועך וצריך לחדש.

קר באיזור הזה, אני הייתי לוקח לתחרות מעיל רכיבה קל, כך שאוכל להסיר אותו כשהקור יעבור. אני לא חושב שיש צורך בחולצה תרמית (אלא אם יהיה מתחת ל-6 מעלות).

ראיתי את הזמנים של המתחרים במירוץ הקודם, ובגילי, 45, זה נראה כאילו הם פשוט מעופפים להם על השבילים, כמו עדר הבמבים שראיתי, ועוד המירוץ הקודם היה אחרי גשמים והכל היה בוץ.

קל מאוד להבחין בין יהודים בטבע לבין ערבים. ליהודים, יש בד"כ ג'יפים מאוד גדולים, ואם הם לא נעים בקבוצה, אז כשהם יושבים לאכול, זה תמיד בחניון מסודר. כזה ביחד. המון מכוניות. הערבים, לוקחים להם איזה שביל יפה, מוצאים פינת חמד מבודדת, פותחים שולחן ונהנים מהחיים בשקט. גם בצפון הארץ, וגם כאן, בדרום, נראה שהיהודים וויתרו לערבים על השהות בכיף בטבע. אף אחד לא שוהה בטבע, יש כאלו המתאמנים בו, האוכלים בו, או מטיילים עם אוזניות. אבל ממש לשהות בטבע, משפחות. זה מאוד נדיר לראות ככה יהודים. רק בקבוצות.

האיזור יפה מאוד, בהתחלה הייתי צמוד למסלול של מתיש לכיש, אבל כשהבנתי שהדלק עומד להיגמר, אילתרתי, בין השאר, בזכות תוכנת OsmAnd הנהדרת. רכיבה במעגל קצת מפריעה לי, אני אוהב לנוע מרחקים, ולא לחזור שוב לאותם הנופים. אני אוהב לנוע מהר, בכוח השרירים, לא לטפס במהירות ריצה קלה (במקרה הטוב) בעליה. מצד שני, המראה על מישור החוף והשפלה, כשהשמש שוקעת, וכל מישור החוף מנצנץ, כך שאפשר להרגיש את הגודל של האדמה, להרגיש את הגאוגרפיה עצמה., זו חוויה לא רעה.

המסלול

מהמרכז לכנרת באופניים

מאחר שאין לדעת אם מי שהחל לקרוא, גם יסיים קריאה (ולו משום שרוח התקופה מחייבת קצרנות ואילו הנטיה של אלו הרוכבים שעות היא קצת הפוכה מכך), ועל כן, מן הראוי להביא את הנושא החשוב באמת, והוא להמליץ על נופש חורפי בצפון הארץ. האתרים ריקים יחסית, מזג האוויר אידאלי להליכה בחוץ ולרכיבה באופניים. מומלץ גם להגיע לביקור בחרמון, שגם אם אינו עוטה לבן, הרכבל הוא עדיין חוויה מרנינה.

יצאתי ברכיבה מוקדם מהבית. חמש בבוקר. לפני הזריחה. היה קר. אני לא אוהב קור. את המסלול הזנתי אל ה- gps כבר אתמול. בכל מקרה, את הקטע tהלילי רכבתי לפני יומיים, רק כדי לראות על מה מדובר ואם השבילים עבירים. עבר פחות משבוע מהגשם האחרון, ולרכב בבוץ, זה לא מעשי. השבילים הסתברו כנוחים לרכיבה, כך שלפחות לגבי השעתיים הראשונות של הרכיבה, הנחתי שיהיה בסדר. על חולצת הרכיבה עטיתי מעיל רכיבה. הוא דק וכבר הוכיח עצמו כהגנה יעילה כנגד קור, גם מתחת ל-10 מעלות. הרגליים, במכנסיים קצרים, אם הגוף חם, גם השאר בסדר. כאשר ממש קר, אני מצמיד קרטון על החזה.

אני מאוד אוהב לרכב רכיבה ארוכה. מראש, הקצב הוא רגוע, איטי, ההנאה מהדרך רבה, אין באמת לחץ להגיע לאן שהוא בזמן, העיקר להגיע, לא כזה חשוב מתי. אם כי מאוד רציתי להגיע אל הירידה לכנרת לפני החשיכה. לא היה לי ברור מה איכות השביל היורד, ולרדת כזו ירידה, בחושך, נראה לי קצת גבולי. כבר מספר פעמים, שהייתי בטוח שאני מגיע אל שפת הצוק המוביל לכנרת, וכל פעם הסתבר לי שיש עוד עליה, שאולי אחרי זה אוכל להתחיל לרדת אל האגם. אבל כל עליה, היתה למעשה הכנה קטנה וקצרה לעליה הבאה, בהתחלה, עוד הייתי מתבאס כל פעם שהבנתי שהירידה היא רק מנה ראשונה, אחרי זמן מה, קיבלתי את הדרך בהשלמה. ניסיתי למצוא את הקצב בו אוכל לעלות ולטפס לאורך זמן. המחשבה על האגם הממתין לו שם למטה, כמו קורא רק לי מעבר לגבעות.

והנה, אני מטפס, חצי שעה של טיפוס רציף וקצת הליכה כדי לשחרר את השרירים, ואני בטוח, שבקצה, וודאי, אוכל להציץ ולראות את הכנרת, לפני השקיעה. ואכן, אני מוצא את עצמי משקיף אל האגם, מדרום. מזווית שמעולם לא צפיתי בו. ואני לא חושב שיש כביש לכנרת שלא עליתי בו או ירדתי בו. והאגם נראה לי כפי שמעולם לא ראיתי אותו. חדש. וזו שעת שקיעה, ואני ארד את הירידה הזו בחשכה. בזהירות, בזהירות, לאט, לאט, כך ניסיתי להרגיע את עצמי.

ואני כבר רחוק מדי מהישוב האחרון, ואני לא ממש יכול לקרוא לחילוץ שיעזור, כך שיש רק כיוון אחד אפשרי: למטה. אמרתי לעצמי, נרד קצת בשביל, אם זה יסתבר נורא מדי, נעלה בחזרה. וההתחלה, היתה מענגת. שביל כבוש, לבן, כמעט ללא בורות, ואני יורד עשרות מטרים בקלילות, נהנה מהנוף ומהרוח, כמו דובדבן מתקתק בסוף רכיבה של 10 שעות.

הולך ומחשיך, יש לי שני פנסים, ואני מרגיש שעד לדגניה, הכל יהיה רק מתוק. ואז פתאום, באחת העקומות, השביל הופך להיות לסידרה של בורות, אבנים וסלעים. ואני מוצא את עצמי מלהט על האופניים, הזרועות נושאות בעומס כל הגוף ושלמותי הפיזית תלויה באופן שבו הצמיד הקדמי יצליח להיאחז בקרקע. פאק, אני בחושך מוחלט, ירדתי יותר מדי מכדי לעלות, אני כל כך קרוב לכנרת, לא אוותר עכשיו. ואם אפול, ואם אשבור משהו, מי יכול לבוא לחלץ אותי כאן. ובכלל, זה די מטופש, שלא נגיד מטומטם, לרדת כזה שביל בחשכה. אז עשיתי את זה לאט לאט. העיקר לא ליפול. והכל אפוף חשכה, ואין צליל, רק ריחות של שדות, והרעשים המכניים של האופנים והצמיגים על גבול האחיזה. ומדי פעם אני מרים את העיניים ומביט אל החושך הענק הזה המשתרע לפני, מבחין בקצוות של אור מהישובים הסמוכים, וזה מרגיש כל כך גדול. אני כמו נמלה היורדת בזהירות על שפתותיו של מכתש ענק. וזה מרגיש כל כך זר, כל כך לא ישראל, ויחד עם זה, כל כך יפה וביייתי וחלק ממני. לא חשבתי שימאס לי מירידות, ובכל זאת, כל סיבוב שאני עושה אל עוד סידרה של סלעים, בורות ודרדרת, מקרב אותי יותר אל תחושת הנימאס כבר מהשביל הזה.

ואני מוצא את עצמי שוב על שביל נפלא, ורוכב, בכוחות אחרונים, אל אורות של ישוב קרוב, ואני מקווה, נאחז בתקווה שאני מרגיש שהיא אולי אשליה, שזה אחד הישובים הקרובים לכנרת, אולי בתיה העליונים של המושבה כנרת. אבל משהו לא מרגיש בסדר, אני מנסה להיצמד לאשליה שהאגם פה ממש ליד בחושך. אני מפדל בקושי ליישוב מדרום, דרך ריחות של מזבלה, שישר העלו זכרונות מהצבא. ואני מתקרב אל האורות, ושואל את עצמי "מעניין באיזה ישוב אני" והנה, שלט גדול מברך את פניי "סופר יבניאל". פאק. יבניאל, זה ממש לא קרוב לכנרת. הערכת המרחק והגובה שלי ממש לא מחוברת למציאות. יש לי עוד המון המון לרדת.

סטיתי כבר מהמשעול המתוכנן ואני שואל את עצמי, האם לעצור עכשיו, האם לבקש מזוגתי לבוא לאסוף אותי. אני בודק ב- gps ואני מאתר שביל שיחזיר אותי חזרה אל המסלול המתוכנן. כך לפחות אני מקווה. תחילת השביל, שלולית גדולה. ואם שאר השביל כך, אין מצב שאוכל להמשיך לרכב. אני יורד בשביל הזר, והוא בסדר, נחל קטן לחצות, ועדיין המון חוסר וודאות. פתאום, אני מבחין מרחוק בדמות, שנראית כמו עטויה כולה בזקן גדול. מזמן לא שמחתי לראות בן אדם, להרגיש שאני לא תקוע בשום מקום, שאני לא המשוגע היחיד שמבלה בלילה בשדות זרים. אנחנו מתקרבים, ואני מבחין בקושי בדמות רוכבת באופניים. אני מברך אותו בעליצות, והוא ממשיך לרכב. הבטתי בו רגע, והוא נראה לגמרי לא רוכב ישראלי טיפוסי. אולי אחד מהתייריים העושים את שביל ישראל. בלי ציוד מיוחד, על אופניים הנראים עתיקים ולא מתאימים למשימה ובלי פנס. הזהרתי אותי באנגלית שיש לו עוד טיפוס ארוך. והוא ענה בעברית צברית "אל תדאג, יהיה בסדר".

כמה עשרות מטרים אחריו, אני מבחין ב-4 פנסים המרצדים אט אט בעליה. 4 רוכבים, מצויידים במיטב הפנסים ומיטב האופניים, מתנשפים עמוקות. בירכתי אותם לשלום, אבל נראה לי שהם לא יכלו לפרגן אפילו נשימה קטנה לטובת תשובה.

אני ממשיך לרכב, ירידות ארוכות ונוחות. לכל איזור בארץ, יש את הנשמה שלו. את האווירה, של הריחות, הצמחים, האדמה, מזג האוויר. כל איזור, מבורך בייחודיות. עזבתי את ההר, והגעתי אל קסם הדלתה של הכנרת. זו דלתה קטנה מאוד, אך התחושה של ביצת מים מתוקים עתיקה עדיין מפעפעפת בה. תחושה של ביטחון, של חום, של האגם הקרוב והמתוק. וכמה מאות מטרים אחרי זה, אני שם. משקיף אל הכנרת, כל כך גדולה, כל כך משדרת את מהותה, מובנת מעכשיו אחרת. מורגשת אחרת. כל כך הרבה פעמים נהגתי כאן, והנה, אני כאן באופניים. הכל מתחבר.

אחרי שירדתי אליה מההר, חצי קילומטר של ירידה אנכית, בלילה. כשרוכבים בחוץ, כשנעים כאלו מרחקים בכוח השרירים, ההבנה של האדמה, ושל האגם ושל ההרים, היא אחרת. הרכב המנועי מנתק מההקשר. לא היה לי מושג שהטיפוס יהיה כל כך קשה לקראת הכנרת. מה כבר זוכרים, כאשר העיסוק העיקרי בנהיגה הוא לשמור על העירנות.

יצאתי ב- 5 בבוקר. בניתי על קצב תנועה מוצע של 15 קמ"ש כמו שעשיתי בדרך לבאר שבע. ההתחלה, אכן הייתה מאוד נוחה. שלא נגיד תרפיה. תפיסת המרחב, המרחק, המקום, משתנות כאשר רוכבים באופניים.

באיזור חדרה, אני מבחין מבעד לערפילי הבוקר, בתעלת מים רחבה, ואז המים זזים. כאילו חלק מהמים מתקדם לכיוון השפה. התחושה הראשונה שלי היתה "פיל", ואחריה "היפופותם". שלמיטב ידעתי נכחדו מהארץ. מבט נוסף גילה שזהו חזיר בר. ואני רואה את הדבר הזה נע במים  ואני ירא. זהו בעל חיים כה גדול וכה חזק, שמזנק לתוך תעלת מים בקור של 6 מעלות, מניע גל של מים בעודו פלס את דרכו אל השפה ומתחיל לרוץ כאילו אין מחר. ידעתי, שאם הוא מחליט לפנות לכיוון שלי, אין לי מה לעשות. אני פשוט חלש וקטן וחסר אונים מול בריאה אדירה שכזו.

נזכרתי בו, כמה עשרות קילומטרים לאחר מכן, כשאני מטפס אט אט על גבעה ברמות מנשה. האדמה באיזור נוראית לרכיבה, בעיקר עבור אופניים בעלי זנב קשיח ומתלי קדמי בסיסי. ואני אט אט מטפס, ומבחין לצידי בשלושה חזירי בר רצים במקביל. אם ושני גורים. הם מטפסים ורצים כמו שגור כלבים משחק בדשא. לא ניכרת בהם כל עייפות בזמן שהם רצים במעלה הגבעה, אני מביט בהם מתרחקים, מקפצצים להם באופן חסרי מאמץ, מקרינים אושר וחוסר דאגה, שוב, אני מרגיש את עצמי חלש וקטן, מה שלא פוגם בתחושה ההנאה מהמקום, הזמן והאוויר.

כל איזור בארץ כל כך מיוחד. ממישור החוף, בעל האדמה החולית, אל גבעות קירחות, ומשם אל כיוון עמק יזרעאל. הצליל הדומיננטי ביותר ששמעתי הוא קולות ירי. אני גולש מגבעות רמות נפלתי לכיוון יער מגידו, והנה אני שומע צרורות מקלע ארוכים, ירי מנשק קל ופיצוצים. באופק, אני מבחין בכלי רכב צבאיים בתרגיל. איזור מוזר זה, ברגע שאני עוצר, המון זבובים עטים עלי. עקפתי את התרגיל הצבאי, וירדתי ביער מגידו לכיוון העמק.

אני לא מתורגל בסינגלים, וגם אם כן, דברים חביבים כמו ביער בן שמן. ואילו הפעם, מסלול מכשולים של ממש. אני מברך את מוסך האופניים על הצמיגים, הגלגלים והבלמים. בכל מקרה, הבלמים הקודמים שלי היו בסוף דרכם, ולא הייתי רוצה לרכב באיזור הזה עם בלם שקרס.

העמק, כה רחב וחם. האדמה שלו פוריה, תחושה של מרחב ושל חום שלא חוויתי בשום מקום אחר בדרך. מרגיש כמו שהמסע לרוחבה של הארץ הוא גם מסע בזמן. באיזור התעשיה של כפר סבא, הבחנתי בדמויות גוחנות מעל להבות, מנסות להתחמם. עניי הארץ משוועים לחום ולפרנסה. משם, המשכתי דרך המושבים המובססים, בהם טירות קטנות משתבצות להן בינות לבתים הישנים ורוב אלו המשקימים אל הקור של הבוקר הם תאילנדים. הלאה, אל שכונות ההרחבה והישובים החדשים בעמק חפר. אך כאן, בעמק יזרעאל, נראה שהזמן עמד מלכת, אי שם בשנות השבעים, וזכיתי לברכת שלום הלבבית ביותר בכל הטיול, מחקלאי עברי בעמק.

וכך, המשכתי, לאורך מסילת העמק החדשה, לכיוון הר התבור. לשמחתי, משפצים את הכביש, וכך מצאתי את עצמי מתגלגל על דרך עפר משובחת, בירידה ארוכה ארוכה.

ביציאה מדבוריה, חתכתי לכיוון מזרח. מוזר בעיני, שצומת כה עמוס, המנקז את התנועה מעפולה צפונה, עדיין אין בו רמזור.  אלו המנסים להשתלב בתנועה, יש שדה ראיה צר, אני חוצה את הכביש העמוס, ומרחוק מבחין בשביל סלול. זה אכן שביל, הנע לאורך נחל תבור. והוא כה יפה, כה מעודן, משתלב בין העצים בעדינות לא אופיינית לשבילים המתוכננים כיום. פינת חמד מיוחדת, יש מעט נחלים זורמים בארץ, ועוד מעט יותר כאלו שיש לאורכם שבילים טובים לרכיבה, אך יתרה מזו, התושבים המקומיים נראה שממש נהנים מהשפע הזה. הולכים להם בזוגות לאורך השביל, נהנים מהטבע כמות שהוא. רוב הישראלים שפוגשים בחוץ, עושים משהו. משתמשים בטבע על מנת להתאמן, להגיע ממקום למקום. ואילו נראה שתושבי הארץ הערבים פשוט נהנים לטייל בחוץ.

ובכלל, נראה שהארץ נטושה. מעט מאוד אנשים מסתובבים בחוץ. עברתי דרך מושבים וישובים בכל שעות היום, וברובם הרוב נראה סגור. התריסים מוגפים, אין כמעט מכוניות על הכבישים. האם כולם ספונים בבתיהם מול הטלויזיה והרשתות החברתיות?

על המפה זה נראה מעט, כמה עשרות קילומטרים, שעתיים, מקסימום 3 שעות רכיבה. איחלתי לעצמי שאני אמשיך בירידה עד לכנרת. כל כך רציתי לצפות בה, להריח את רוחה ולהתפלש בניחוחה. זה חלום כה עתיק להגיע אליה באופניים. להרגיש אותה כמו שהרגישו אותה אלו שהלכו אליה שבועות ברגל, בלי משוכות זכוכית והניתוק של הרכב הממונע והכביש הסלול.

הציוד שלי די פשוט, חוץ מערכות התיקון הרגילות לאופניים, אני לוקח איתי עוד ליטר וחצי מים ומשקה ממותק על הסבל, שמן שרשרת, מנעול אופניים, מטען לטלפון פנס לאופניים ופנס ראש. 4 פיתות חצויות עם מילויים מגוונים (ריבה, חומוס, טחינה, מטבוחה) תפוצ'יפס עבור המלח וצ'ריוס בשביל האנרגיה. אני משתמש ב- gps וכל חצי שעה אוכל חופן צ'ריוס וכל שעה חופן תפוציפס. השילוב הזה הוכיח את עצמו מוצלח למדי ומאפשר לי לרכב שעות. בעומסים, אני צריך לאכול קצת יותר. בכניסה לעמק עצרתי בתחנת דלק ואכלתי כריך. מזונות שהם כבדים יותר, כמו בשר, או אפילו פלאפל עלולים לגרום לתחושה לא טובה.

כל כך הרבה פינות חמד חוויתי בדרך וכל כך הרבה מעשי אדם להבדיל. מקורות נחל תנינים החרב והמסולע, האופן שבו כביש 6 מצלק את הנוף, מה זה לעלות מאות מטרים, לצלוח סוגי אקלים ואדמה, כאילו שארץ ישראל כוללת בה דגימות מנופים מכל העולם. תחושת הטוהר מהשהות בחוץ, והדממה הזו, ההולכת ומתעצמת ככול שעובר הזמן, עד שהיא הופכת לבת הלוויה המועדפת לכל דבר.

אני מברך את מזלי שאני עובד במשרה גמישה, המאפשרת לי לחבוק את השדות שעות בשבוע. אני חושב שהאופן שבו שוק העבודה הישראלי דורש 9 שעות במשרד, בנוסף לשעתיים עמידה בפקקים, הוא חורבן לבריאות הנפשי והפיזית של הישראלים. לרכב בשלווה ולראות את מחול השדים של הלחץ, שנובע מכלום ומוביל לכלום מלבד מצוקה, זה עצוב. הרכיבה מעניקה פרופרציות, מביטים על המציאות ממרחק, פרספקטיבה לגבי הדברים הנכונים. באופניים, אתה תמיד קטן, תמיד חלש לעומת המכוניות, האופנועים, העליות והכבישים. אשליית העוצמה והשליטה נגמרות, כי כאשר כל כך חלשים, אין אפשרות לנסות לשלוט, אלא להשתלב, לעבוד עם הסביבה כדי לקדם את עצמך.

רכבתי כבר לבאר שבע, וזו הייתה חוויה נפלאה. הרבה פחות קשה מהנוכחית. יש תחושה טובה אחרי רכיבה של 3 או 4 שעות. אבל אחרי 7 או 8 שעות רכיבה, השינוי הוא כה עמוק שהוא נשאר הרבה זמן. תחושת האושר מהפעילות מהטבע נטמעת, מתערבבת באופי. החוויות מתרחשות בכזו עוצמה, שהן חוזרות אלי שוב ושוב. וככול שהרכיבה ארוכה יותר, וככול שהבדידות מובהקת יותר, כך הזכרונות חיים יותר.