Respect to the Crackers

האתר זה נפרץ. ונפרץ בכבוד. לא הושחת יותר מדי. מאחר שאני משועשע, אני משאיר את הפוסט כפי שהושאר על ידי הפורצים. מקווה שאוכל להגן עליו הפעם טוב יותר :).

היתה לי תחושה שיפרצו. יש לי ניטור די פסיכי על היקף השימוש באתר, ובתקופה האחרונה היתה פעילות די ערה במערכת. איך שהוא, חשבתי על זה, בפרט כאשר קראתי מאמר על הקשחה של wordpress בהקשר של מערכות ה- xmlrpc שמאפשרת כתיבה של פוסטים מרחוק.

הבחור שפרץ, השאיר את ההודעה הרצ"ב, שבסופו של דבר, מה לעשות, אני נוטה להסכים איתה. הקשחתי קצת את המערכת, וכתבתי לבחור מייל בכתובת שהשאיר. מכאן לשם, הוא התנצל וזכה להבטחה שאם אי פעם יתגלגל לארץ, אשמח להראות לו אותה קצת.

 

My site was hacked, and hacked with respect. Since I really like those actions, I will keep a copy of the hacked paged and hopefully will protect the system better.

HaCkeD by MuhmadEmad

HaCkeD By MuhmadEmad
 
Long Live to peshmarga

 

KurDish HaCk3rS WaS Here
kurdlinux007@gmail.com
FUCK ISISS !

איך עברתי 650,000 צפיות ביוטיוב ומה למדתי מזה/ איך הפכתי וויראלי ביוטיב

הסרטון המטופש הבא, זכה נכון לרגעים אלו למעל 650,000 צפיות. מעל 2500 צפיות ביממה. הרווח שלי ממנו יעמוד כך אני מקווה על 400 ש"ח.

וויראליות היא משימה קשה. את המוצר צריך לעצב כך שיתאים לזמן ולמקום. לקלוע לטעמם של ההמונים, שיגע בהם, שיגרום להתרגש. אבל הסרטון הזה לא וויראלי. אילו היה וויראלי, היה מצליח להגיע למאות אלפי צפיות. וזהו. היה מאבד עניין.

יחד עם זה, כאשר יצרתי את הסרטון הזה כיוונתי שיהיה וויראל שאנשים יעבירו אותו מאחד לשניי. הבנתי, שיש מספר חוקים שצריך לעמוד בהם כדי לעמוד במשימה. זה עבד פעם אחת, אבל קשה לי להאמין שאצליח לתת עוד מכה. בין השאר, משום שאין כמו במבה.

מה שכן:

הסרטון צריך להיות קצר: יוטיוב בודק את מידת העניין של הצופה בסרטון. ככול שהסרטון קצר יותר, כך הסיכוי יצפה בו עד הסוף – גבוה יותר.

הסרטון צריך לגעת במחנה משותף נמוך: רובם המוחלט של האנשים לא רוצים ואולי אף לא מסוגלים לחשוב לעומק. הומור מתוחכם, שניניות ברמה גבוהה ושאר גירויים שכליים הם לא הדרך לליבם ועינהם של ההמונים. בחרתי במבה, כי הישראלים מאוד אוהבים את זה. למעשה, החטיף הזה הוא הדבר הכי ישראלי כנראה. אנשים קמים בבוקר וצופים בפירסומת על במבה. נוסעים לעבודה וצופים, מגיעים הביתה וצופים. אלפים רבים כל יום.

הסרטון צריך לגעת בנושא מחזורי. לכן, הכותרת היא: התינוק של במבה עם הפתעה לאוליפיאדה. זה היה לפני האוליפאדה הקודמת, אי שם ב- 2012.

עם הזמן, הסרטון התחיל להופיע בהמלצות של גוגל לצפיה. כמובן שאין לי מושג למה הם בחרו בו אבל אולי זה קשור לאולימפאדה בברזיל. הוא נמצא במספר רשימות צפיה, אבל לא עשיתי דבר. הוא פשוט שכב שם ופתאום מצא את עצמו על הגל. מאות אלפי צפיות. כאשר הגיע ל-350,000 צפיות, שמתי לב. ואז חבר המליץ לשים פירסומות. עם הכסף באה הסקרנות.

כמה דברים שלמדתי בזמן הזה:

פייסבוק זה ללוזרים, לפחות מבחינת היכולת להרוויח כסף. אנשים המשקיעים את מרצם בפייסבוק, לא יקבלו בתמורה דבר מהמערכת (אלא אם ישלבו את הפירסומות של גוגל, ה- adsense). בעיני הם מנוצלים. נכון, שהסכומים ביוטיוב נמוכים, אבל הם קיימים. יש ילדים ובני נוער המגיעים להכנסה חודשית מאוד מכובדת. ערוצים עם מאות אלפי עוקבים.

מכל סרטון, הכי קטון שיש גם אם מאות בודדים של צפיות, אפשר לעשות כסף. מדובר על אגורות בודדות, אבל הן קיימות ומצטברות.

גוגל אוהב שאתם שמים פירסומות. את הפירסומות הוספתי בנובמבר 2015, ראו את ההבדל בצפיות בגרף.

את הכסף מקבלים רק אחרי שעשיתם 400 ש"ח. (כך גם ב- adsense)

הישראלים אוהבים לצפות בפירסומות. לא מדובר על 600,000 איש שצפו, אלא עשרות אלפי שהקיק שלהם זה לצפות שוב ושוב בפירסומת הזו.

הכוח של הוירואליות הוא קטן לעומת היכולת של גוגל להפנות תנועה אל סרטים שהיא חפצה ביקרם.

חשוב לתייג את הסרטון בקטגוריות הנכונות. ניתן להעביר תנועה מסרטון לסרטון באמצעות כרטיסיות.

לאחרונה החלטתי להוסיף פירסומות גם באתר הזה. יותר בשביל השעשוע, מדובר על שקלים בודדים בחודש. יחד עם זה, לא תמצאו כאן הפניות להימורים (ניתן להגדיר ב- adsnse אילו תחומים יופיעו) וגם בחרתי שלא תהיה פרסונליזיצה ואין לי בעיה עם הודעות המפנות למרפאות להפלות. (לא עליכם).

ביוטיוב, לא שמתי פירסומות לפני הסרטונים, אותי הם מעצבנות.

אני ממש לא שותף להומור של הישראלים. הסרטון הזה לא מצחיק אותי. עשיתי מספר כאלו, כל אחד עם כתובת הזויה ולא קשורה. (לרוב בהשראת המחאה החברתית). זה היחיד שתפס.

כאשר אתם קוראים מאמר ואתם חושבים שיש בו תועלת עבורכם, הדרך לשלם לבעל האתר היא להקליק על הפירסומת. לרוב אי אפשר לכסות מזה את העלות של האירוח והדומיין, אבל זה נחמד כתודה.

 

 

 

 

 

 

על חשיבותה של ארוחת הבוקר

כל מי שבהה בקופסת דגני הבוקר תוך כדי לעיסתם, הפנים את המסר שארוחת הבוקר היא חשובה ביותר. שהיא מספקת לגוף אנרגיה אחרי הצום של הלילה, ואם רוצים להעביר את היום באופן מיטבי, כדאי ללעוס בבוקר כראוי. עדיף, מוצר עמוס סוכר ודגנים מבית היוצר של תלמה/ אוסם/ יונילזר/ או קלוגס.

כבר קרוב לשלושה חודשים שאני לא אוכל לחם בארוחת הבוקר. למעשה, ארוחת הבוקר שלי מורכבת בעיקר מכוס קפה שחור וביצה אחת. בהחלט לא אמור להספיק לאדם אנרגיה וחיוניות במהלך היום. כדי לבדוק את הסוגיה, יצאתי לרכיבות אופניים ארוכת מבלי לאכול. אז כמה אנרגיה יש בגוף אחרי הלילה? אני יכול להוציא 1000 קלוריות ואף יותר ברכיבה, מבלי לחוש באף בעיה.  הסיבה לכך היא שחלק נכבד מהאנרגיה של הגוף אגורה בכבד וכאשר נגמרת האנרגיה בשאר המאגרים (דם ושרירים) הכבד מתחיל לשחרר חומרי מזון לדם. כל עוד לא מוציאים יותר אנרגיה מאשר מה שהכבד מסוגל לשחרר, הכל טוב.

כך שדי ברור שאפשר להיות חיוני גם בלי ארוחת הבוקר. אבל האם רצוי לאכול ארוחת בוקר? כאן זה מתחיל להיות קצת יותר מורכב. רוב בני האדם עוברים ממצב שינה לעירנות במשך מספר דקות. ז"א, גם אחרי שפקחת עיניים והתחלת להפנים את העובדה שצריך להיפרד מהמיטה, עדיין לא כל החושיים עומדים לרשותנו. לוקח זמן להתעורר.

זה זמן שנדרש גם למערכות הפנימיות. ומערכת העיכול, שהלכה לישון קצת אחריכם, עשויה להיות רדומה עוד זמן מה. כך שהלעטה שלה במוצרים מזינים וכבדים, עלולה לדחוף אותה מהר מדי לפעילות.  כוס מים היא היא דרך טובה לעורר אותה באופן עדין. מערכת העיכול, כמו כל מערכת בגוף, לא אוהבת ולא צריכה לעבוד כל הזמן. אם אוכלים 3 ארוחת דשנות במהלך היום, המערכת לא תספיק לנוח. כל המערכות בגוף צריכות מנוחה. טוב למערכת העיכול להיות ריקה. היא אוהבת את זה כמו שאתם אוהבים שינה.

דברים טובים

כאשר אני לא אוכל ארוחת בוקר, הגוף יכול להמשיך להפריש נוזלים, למרות שאיני שותה. אילו הם תוצרי פירוק של השומנים ועבודה של הכליות. אני נותן להם להמשיך לעבוד בשקט כמה שעות. האם אני רעב? מסתבר, שברגע שהפסקתי לצרוך גלוטן, גם הרעב מגיע מאוחר. למעשה, רק אחרי 12 אני מרגיש רעב. ואם יש קצת אי נוחות, אז כוס תה תרגיע אותי לגמרי. אני יכול לרכב באופניים, להתרכז בעבודה, ולפעול כרגיל. כל זאת, בלי ארוחת בוקר משמעותית. זה לא היה תמיד כך. רק מרגע שהפסקתי לצרוך לחם בבוקר.

כדי לבדוק את הסוגיה טוב יותר, לקחתי בבוקר 3 חופנים של דגני בוקר (הכי פחות מזיקים לכאורה, קורנפלקס קלאסי של יונליזר). בשעה 12, התחלתי להרגיש רעב. ולא סתם רעב, אלא ממש כאבי בטן שבקושי איפשר לי לעמוד. בניגוד לפירסומת של קנור לרכישת אבקות המלח שלהם בזמן רעב, לעסתי גזר. הרעב עבר וגם הכאבים.

אבל לא הכמיהה לאכילת שיט.

לפני מספר שבועות השתתפתי בכנס פנימי אצל המעסיק. בסוף הכנס, הוזמנופיצות מכל הסוגים ומכל הצבעים וחברי לעבודה עטו עליהם. אני דווקא לא. אנשים אמרו לי "איזה כיף לך, שיש לך כזו שליטה עצמית". אבל אין לי שום שליטה עצמית. יתרה מכך, אני בכלל לא מתיימר שתהיה לי שליטה עצמית. כל העבודה שאני עושה ללמוד תזונה היא סביב ההנחה שאני לא רוצה להתבסס על שליטה עצמית. פשוט לא התחשק לי. אבל אחרי שאכלתי דגני בוקר, מאוד התחשק לי ואפילו בלעתי בערב פיתה.

ואז נזכרתי במה שקורה כאשר שותים כוס קולה. מרגע ששתית כוס אחת, לגימה אחת של קולה במהלך היום, כל היום תרצה לשתות עוד קולה. וכך גם עם דני בוקר. דגני הבוקר לא חיונים לאספקה של אנרגיה לגוף, הם חיונים לאספקה של לקוחות לתאגידים.

אורחת הבוקר היא אכן ארוחה מאוד חשובה, כי אם טועים בבחירה של המוצרים, כל היום יהיה הרבה יותר קשה להתמודד עם התחושה לאכול דברים שגויים. מוצרי המזון שלנו מהונדסים, לא רק גנטית, אלא בעיקר על מנת לגרום לנו להמשיך לצרוך אותם. המטרה של פירסום היא לגרום לאנשים לנסות, להתמכר למוצרים חדשים. סיגריות הן אולי המוצר הידוע ביותר בתחום. מספיק סיגריה אחת כדי שתיווצר כמיהה לעישון במשך שבועות. אבל כל המוצרים התעשייתים מהונדסים באופן שיגרמו לכם לצרוך מהם יותר. הרבה יותר פשוט לא לתת את הביס הראשון מאשר להילחם בתשוקה לאכול עוד. כאשר אני נופל אז אני כבר זורם עם זה, שליטה עצמית מעולם לא היתה תכונה חזקה שלי. אבל אני כל הזמן משנן לעצמי כמה נזק עשה לי הביס הראשון.

תחנת כוח

 

 

כיצד אני מתכונן ל- hlc

ה- hlc הוא אולי התחרות המופרעת ביותר לאופניים במדינת ישראל. זוהי תחרות back packing. הרעיון הוא לצאת מהחרמון ולהגיע לאילת – הכל בדרכי עפר. אסור להיעזר באף אחד. בלי תמיכה חיצונית, ז"א. אם מגיעים לאחסניה ויש מקום – אפשר לישון. אבל אסור להזמין מראש. אם יש תקלה באופניים – תסתדרו לבד. תרכבו לעיר הקרובה, אבל תחזרו שוב לנקודה בה עזבתם את המסלול. חייבים לישון לפחות מחצית מהלילות בחוץ. אין פקחים, אין סימון שבילים, אין פודיום, אין פרס כספי ויחד עם זה, אין גם דמי הרשמה. סה"כ, 1400 קילומטרים, תוך ניסיון כנה מהמארגנים לא להחמיץ אף עליה זוועתית, אף סינגל מאתגר.

נרשמתי, זו מילה גדולה. אני מתקשה להאמין שאצליח לצלוח את כל המרחק. אבל גם אם ארכב מהחרמון עד לביתי בהוד השרון, אהיה מאוד מרוצה. אם אגיע לירושלים – מאושר. שמעתי לראשונה על התחרות לפני שנתיים וחצי, ומאז התחלתי לחשוב כיצד אני יכול לבצע את זה.

עברתי על כל מה שמצאתי ברשת בנושא. החל מסרטונים, מאמרים וראינות. אני ממליץ לחפש אחר כל מה שחנוך רדליך כתב וכל סרטון הקשור ל- hlc, הרצאה או מסמך. חנוך הוא תופעה ייחודיות, את התחרות הקודמת התחיל באילת, רכב את המסלול עד לחרמון, שם התחרה עם כולם, וניצח בזמן של 6 ימים, בערך 240 קילומטר ליום.

אנשים שואלים, למה לעשות בכלל כזה דבר. התשובה המתבקשת, כי הפסקתי לעשות מילואים. ואני מאוד אוהב לשרוץ בחוץ במשך ימים. מעבר לכך, אני צריך איזו מסגרת, אחרת בחיים לא אשריין לעצמי חופשה כה ארוכה מהמשפחה ומהעבודה. אז נרשמתי.

ברור לי, שהניסיון הראשון יהיה מאוד קשה, וספק אם אצליח לסיים אותו, כי אם יש משהו שלמדתי מרכיבות ארוכות, שהבעיות שנתקלתי בהן לרוב אינן הבעיות שהתכוננת אליהן. לכן, פירקתי את הבעיה לרכיבים ובדקתי כיצד אני מתמודד עם כל אחד מהם – לחוד.

כושר

צריך כושר. נכון, שאת המסלול עושים לאט, אבל לדעתי צריך להיות מסוגלים לרכב בשבילים במשך שעתיים במהירות של מעל 20 קמ"ש. זה קצב הספרינט שלי, אם אני טוחן תוך כדי זה פחממות וסוכרים. מה שלא מתאים לרכיבה באמת ארוכה. כי כאשר אוכלים שיט, יש עומס על מערכת העיכול שבסוף יקשה יותר. כיום, כדי לשמור על הכושר, אני מקפיד לצאת לרכיבות של 70 קילומטרים לפחות בשבילים, ולבדוק כיצד אני מרגיש בהן. באתגר, אני משער שאנוח כל 50 קילומטרים לפחות שעה.

רכיבה למרחקים ארוכים

רכיבה למרחקים ארוכים אינה דומה לאף פעילות אחרת. לבד, בשטח, רק האופניים ואני. בהתחלה, זה מפחיד. לרכב בנגב, לרכב באיזורים שרוב האנשים מפחדים להיות בהם לבד. מתרגלים. אורך המסלול הוא 1400 קילומטר, ואני מתכנן לרכב לפחות 100 קילומטרים ליום. ביצעתי רכיבות של 150 קילומטר. חנוך סיים את המסלול בקצב רכיבה של 15 קמ"ש ו-10 קמ"ש כולל מנוחות. אני הגעתי לכנרת בקצב רכיבה של 13.5 קמ"ש (בערך 11 קמ"ש בכללי), אבל אני די קרעתי את עצמי. ואילו את האתגר צריך לבצע ברכיבה כמה שיותר רגועה, אחרת הגוף קורס. אני בונה על קצב תנועה פחות מהיר, אבל הרבה יותר שעות.

תזונה

תזונה היא אולי הנושא החשוב ביותר, אם כי אין נושא שהוא לא חשוב. תזונה נכונה היא ההבדל בין לרכב בקלות מרחקים גדולים, לבין לסבול שעות. התזונה הנכונה היא המאפשרת זמני התאוששות סבירים, הגנה על הגוף ויכולת להתאמץ לאורך שעות. בעבר, הייתי ניזון מדגנים תעשייתים, אבל לאחרונה התחלתי לאכול בגישת הפליאו.

כתוצאה מכך, אני יכול לרכב 50 קילומטרים תוך כדי אכילה מעטה. אשכולית מספיקה לי לנוע בנוחות 40 קילומטרים. כמו כן, כאשר אני לא צורך פחממות תעשיתיות ודגנים, אין לי תחשת כבדות. לרכב אחרי משולש פיצה הרבה יותר קשה לי מאשר אחרי קציצה.

יש כאלו הממליצים על תוספים של ויטמנים (בעיקר מגנזיום). צריך לקחת כמויות גדולות של מלח, אני חושב לעשות שימוש בבוטנים. מהניסיון שלי, בבוטנים יש כמויות מלח מספקות. בכל מקרה, אקח גם כדורי מלח.

בשנתיים האחרונות הסרתי ממשקלי 15 קילוגרם. עד לתחרות, אני מקווה להשיל עוד לפחות 5.

רכיבת לילה בשטח

אני מאוד אוהב לרכב בלילה בשדות. אבל יש הבדל בין לרכב בלילה לתל-אביב, לבין לרכב רחוק. לכן, באוגסט השנה, רכבתי עד כפר תבור בחשכה (אני לא יכול לרכב מרחקים כאלו ביום באוגוסט). זה היה בלי לישון במהלך היום, כך שכאשר הגעתי ליעד, הייתי אחרי 24 שעות עירנות ותפקדתי היטב. צרכתי כמויות גבוהות של קפה שחור ומשקאות אנרגיה (הפעם, אסתפק רק בקפה, במידת הצורך). על טעויות ברכיבה משלמים, ובלילה התשלום הוא בריבית דריבית. הוא מקשה הן על הניווט והן על התחושה ועשוי להיות גם אתגר פסיכולוגי. לרכב בלילה ביער – זה מפחיד וכך גם במדבר.

אחת הבעיות המתעוררות באתגר, היא החשמל. אני מתכוון להשתמש בסוללות גיבוי לטלפון, ובפנסים זולים שלא נטענים. כך שאוכל לרכוש להם סוללות בדרך.

רכיבה בחום

מאוד לא מומלץ לבצע פעילות גופנית כל שהיא מעל לחום של 35 מעלות. על מנת לבדוק את הסוגיה, רכבתי לתל-אביב בחום של 36 מעלות ובמזג אוויר דומה גם לעתלית. זו רכיבה עדינה, במינימום מאמץ. כי מאמץ מייצר חום, וגם ככה הגוף עובד קשה לפנות את החום. אני מתכוון לרכב עם חולצה ארוכה בכל המסלול, גם כאשר לא חם, השמש עלולה לגרום לכוויות. כבר שנתיים אני מגדל זקן גם כדי להרחיב את ההגנה על עור הפנים.

הקפתי את הכנרת באוגוסט, ביום. ובמקרה כזה, אין ברירה אלא לשטוף את עצמך מדי פעם במים. אחרת זה באמת מסוכן.

ניווט

מי שחושב שאם יש לו מכשיר ניווט אז הוא רק צריך לעקוב אחרי הקו, הוא טועה. צריך לדעת לעשות שימוש במכשיר, להכיר את היתרונות ואת החסרונות שלו. ברכיבת הלילה שלי לכפר תבור, אני מגיע לצומת T ומביט על הכידון. לוקח לי שניות ארוכות להבין שאין gps. רכבתי חזרה, ומרגע זה, השארתי אותו עם אור דולק כל הזמן. כמו כן, מדי פעם הוא מנסה להתאבד על הסלע הקרוב, כך שאחזק אותו בגומיה אל התושבת. ישנם עשרות רבות של פרטים קטנים שרק מהניסיון אפשר להפנים.

באתגר ה-hlc אם טועים, צריך לחזור לקודה בה עזבת את השביל. לפעמים, מתלהבים מזה שיש סוף כל סוף ירידה, ורק בסופה מגלים שבעצם המסלול התפצל בהתחלה. ועכשיו צריך לחזור אותה.

בוץ

הבוץ הוא אחד האויבים הקשים במסלול הזה. לא אחד ולא שניים מצאו את עצמם מתבוססים בבוץ לא עביר ונאלצו לפרוש. יצא לי כבר לגרור את האופניים חצי קילומטר בארבעים דקות. יחד עם זה, אם הבוץ לא ממש הרסני, יש אפשרויות להתמודד איתו. וכאן, לדעתי, אין תחליף לניסיון.  כיצד לחצות שלולית, מה לנקות באופניים וכיצד. זה משהו שלומדים לאורך זמן.

קור

קור הוא אויב קשה. הוא מאט, גורם לכאבי ראש, צורך אנרגיה ומצריך ציוד. יחד עם זה, הקור בישראל לא ממש מחריד. אין תחליף לרכיבות בחורף כדי ללמד את הגוף להתמודד עם הקור. אני מתכוון לקחת איתי 2 חולצות רכיבה ארוכות + מעיל רכיבה. אני רוכב במכנסיים קצרים, וגם ב- 6 מעלות ובגשם לא סבלתי מהקור. לדעתי 2 החולצות אחת על השניה עם המעיל, יהיה לי נעים. יש מצב גם לצעיף.

רכשתי לאחרונה גרביים נגד מים, אשר יעזרו מאוד גם בטמפרטורות נמוכות.

 

מים

לאורך המסלול פזורות נקודות בהן ניתן למלא מים. לפחות, עד לירושלים. ברגע שמגיעים למדבר, הסיפור שונה. אני מתכוון לסחוב על השלדה ליטר וחצי מים, עוד ליטר וחצי עד 3 ליטר על הסבל, ועוד 3 ליטר על הגב בתיק שאעשה בו שימוש אחרי ירושלים.

שינה

לישון בחוץ זה משהו שצריך להתרגל אליו. יש רעשים, יש חששות מבעלי חיים, חרקים ובני אדם. לרוב, אני מעדיף לישון בחוץ בגנים ציבוריים, רצוי בתוך אחד המתקנים. המתקנים מעניקים הגנה כלשהיא מפני הקור, וגם משאר הפגעים. בקרוב ארכוש שק שינה ואצא לישון בפינות נסתרות של הירקון.

עליות

אני לא חובב גודל של עליות, אני רוכב כי אני אוהב להגיע מכאן ולשם. ולרוב, אם בדרך לשם יש עליה, אני ארכב מסביב, מה שלא רלוונטי לאתגר הזה. באופניים יש לי 3 גלגלי שיניים מקדימה, כדי שאוכל להגיע למקסימום של יחסי העברה. ההילוך הקל ביותר, הוא באמת מאוד מאוד קל. וכאן אצטט את חנוך, בעליה, לא צריך להשקיע יותר אנרגיה מאשר במישור. עליות הן עניין של טכניקה, לדעת לבחור את המסלול הנכון. ובעיקר, לדעת לרכב בקצב הנכון. גם אם זה אומר לעלות את העליה ברגל.

מדבר

אין לי ניסיון ברחיבה במדבר לאורך זמן, אולי רק כמה עשרות קילומטרים לבאר שבע, וזה לא ממש נחשב מדבר. אומרים שהרכיבה במדבר הרבה יותר קשה, שהוא לא סולחני. אני מכיר את המדבר מהשירות הצבאי. אני מודע לכך שאני מגיע לנושא הזה בלי ניסיון, הייתי ממליץ למי שרוצה, לעשות איזה סיבוב של יום יומיים במדבר.

רפואה

הבעיה העיקרית המתעוררת בשטח ואפשר לטפל בה, היא השפשפות. קיימות מספר משחות מומלצות. מעבר לזה, אני מתכוון לקחת גם כדורי אקמול ושום.

ציוד ואופניים

לגבי הנושאים הללו, ארחיב ברגע שאפתור עוד כמה נושאים.

עומס נפשי

רכיבה בחוץ, לבד, במשך ימים ארוכים, היא משהו שצריך להתרגל אליו. בצבא, יצא לי לשמור במשך ימים לבד, על מגדל. אני משער שאוכל להתמודד עם הבדידות, אם כי יש אנשים המבצעים את האתגר בקבוצות. אני מעדיף לא להסתמך על אף אחד. יש לי את הקצב שלי, ואנשים עלולים להסית אותי מהקצב שטוב לי.

העומס הנפשי, הוא גם לדעת למשוך עוד קצת, גם כאשר ממש קשה (אבל לא להגזים). פעם, יצאתי לבדוק את המסלול של מתיש לכיש. יצאתי בלי מספיק מים, בלי מספיק מזון, בלי ציוד הגנה, ובסוף מצאתי את עצמי בלילה, בלי פנס, באמצע יער. עכשיו אני יודע, שגם במצב כזה, אפשר להסתדר. דווקא אז, כששתי הרגלים תפוסות להפליא ואני לא יכול לא לשבת על האופניים ולא לעמוד, רק לשרוץ על הקרקע, מה שנשאר, זה לצחוק בקול גדול.

אני יוצא למסע כי זו הרפתקאה מופלאה. כי אני אוהב את הארץ ואת נופיה, וכי אני נהנה מאוד לרכב שם, בחוץ. הארץ שלנו יפה, מגוונות, הנופים שלה מקסימים ומרתקים. כל רכיבה שעשיתי נשארה איתי לאורך זמן, חוזרת אלי בהבזקים של יופי, מלווה אותי שבועות.

אני יודע פחות או יותר איך אני מתכוון לצאת, אני מסקרן לדעת מה אהיה כשאסיים. החלום הגדול – לרחוץ במימי הים האדום. אם לא הפעם, אולי בפעם הבאה.

 

מה קורה לבמבה בבטן שלנו?

מי לא אוהב במבה? אני משער שבעיקר אנשים שאלרגים לבוטנים. החטיף השמנוני הזה הפך להיות מזוהה עם הישראליות אולי כמו פלאפל, אם לא יותר. זה שלנו, זה צהוב, זה נימוח בפה ואפשר לאכול מזה עוד ועוד. הילדים אוהבים את זה, ההורים אוהבים שהילדים אוהבים את זה, ואוסם מאושרים שכולם קונים את זה.

אבל ממה עשויה במבה? בישראל, כמו בישראל, זה לא לגמרי ברור. על האריזה, כתוב, 50 אחוז לפחות בוטנים. אבל מה כל השאר?

בתאבון!

 

לרכב באופניים לבאר שבע

בשבת, יצאתי בשש בבוקר מהוד השרון, והגעתי לבאר שבע בשבע וחצי בערב. 150 קילומטרים מבלי לעלות על כביש ראשי.

חזרתי למרכז, למחרת, עם המשפחה. ברכב :)

יום אחרי הרכיבה, יצאתי לסיור קליל, רק לראות האם באמת שום דבר לא נפגע. המצב של הגוף אחרי שנת לילה היה משביע רצון. השרירים היו עדיין חלשים, אבל עדיין יכולתי לייצר הספק ולפתח רכיבה.

אחרי 40 דקות רכיבה, הגוף נכנס למצב בו כל עוד תמשיך לספק לו מזון, הוא יספק עבודה. בקצב הנכון, אפשר להגיע למצב בו היקף החמצן, המזון והמינרלים המגיעים אל כל האיברים בגוף, הוא יציב. וכך גם היקף חומרי הפסולת הנפלטים ומטופלים על ידי מערכות הגוף.

הסוף הוא תמיד קשה, כי לא היה קשה, אפשר היה להמשיך עוד. מתי שהוא, אחרי 10 שעות רכיבה, ו-100 קילומטר בשדות, אמרתי לעצמי שנמאס לי כבר קצת. הרכיבה היא לא הבעיה. הצורך לתמוך בה, מתיש. כל הזמן לאכול. אי אפשר לרכב בשקט, צריך לאכול בערך כל חצי שעה. כל הזמן לשתות, כל רבע שעה לערך. מדי פעם, לעשות מתיחות מדי פעם וכל שעה וחצי, למצוא מקום למלא מים.

הפעם חשבתי שהייתי חכם, והכנתי לי 5 פיתות עם טחינה ומטבוחה. שמשום מה, פיתחתי תוך שעה סלידה עזה אליהם. כך שזרקתי את הכל לפח. בביסלי ותפוציפס הם מזונת שבזמן רכיבה מספקים לי את כמויות המלח הנדרשות וגם שומנים (מעבר לרכיבה, אני לא צורך את הדברים הללו). מעבדים בערך ליטר מים וגרם מלח בשעה רכיבה. דגני בוקר (צ'יריוס) משמשים אותי כדלק פחממתי. עצרתי פעמיים בתחנות דלק לצורך כריך ומשקה מתוק. המספקים אנרגיה בערך לשעתיים רכיבה, כך שאחרי עצירה שכזו אני יכול לרכב לי בלי כל הזמן לחשב מרחקים.

פעם הבאה נראה לי לנסות פיתות עם נוטלה.

כושר מוגדר כיכולת להתאושש ממאמץ. אבל יש המון סוגים של מאמץ. אני מתעניין במאמץ הממושך. כיצד הגוף מגיב כאשר נדרשת פעילות מואמצת יום אחרי יום אחרי יום. האימון שלי, כולל רכיבה של 40 קילומטר ליום. כאשר היעד הוא להיות מסוגל לעשות את זה 5 ימים בשבוע. הרבה יותר קשה לרכב פעמיים 20 קילומטר, מאשר פעם אחת 50. לדעתי, הסיבה שיש מאמץ מיוחד המושקע בהגעה ליכולת עבודה. כך שרכיבה כזו מאפשרת להגיע לכושר גבוהה יחסית מהר.

מי שלא רוצה להעמיס על הגוף יותר מדי, רכיבה של יום כן יום לא, היא אידאלית.

ישנם הרבה אנשים שלא רוכבים לעבודה באופניים, כי אין להם מקלחות. ניתן לפתור את הסוגיה העדינה אם מתקלחים לפני הרכיבה. ריח הזיעה, לא תלוי בכמה מזיעים, אלא מתי מתקלחים. אפשר להחליף בשירותים לבגדי עבודה, קצת דאודורנט.

אני לא חושב שיש הרבה סוגי ספורט המאפשרים בכזו קלות לוגיסטית לבצע מאמץ כל כך ארוך. אחרי 4 וחצי שעות רכיבה, אני מפסיק להרגיש כאב. בכלל. אני מודע לכאב, אבל הוא לא מונע ממני להמשיך לתפקד. המאמץ העיקרי, הוא לשמר את הריכוז תוך כדי ריחוף על שבילי האפר.

שאלו אותי האם אני מפחד. האמת, כן. בעיקר כאשר אני מגיע לעיר וכל מיני מכוניות מנסות להרוג אותי. דווקא בשדות רגוע. היו מקרים שבהם עברתי את מירווחי הביטחון שלי ובדיעבד הבנתי שזה היה מפחיד.

הפעם, בחרתי לרכב בנתיב מערבית לכביש שש. מהוד השרון רכבתי לבן שמן, עברתי את כביש מס' 1, ואז משכתי לכיוון מערב, כדי לנוע באיזורים מישוריים יותר. כי בגבעות, התנועה הגרועה ביותר לאופניים היא לצד מסילות ברזל או כבישים. הכבישים ומסילות הברזל מתעלמים מהטופגרפיה של הגבעה. לעומתם, שבילים של בעלי חיים ובני אדם לא ממונעים, ינסו לשמור על קו גובה אחיד. הדרך אומנם ארוכה יותר, אבל מהירה יותר ונוחה יותר. הבעיה, שבין מסילת הברזל לכבישי הדרום, נשארו מעט מאוד גבעות לתמרן ביניהן.

היה יום מקסים, לא חם מדי, ולא קר מדי. יום אחד בישראל, כמו שבוע מהנה בחו"ל.

מתכון לאורז ללא ארסן וללא אבקת מרק

אידוי אורז הוא אחת המלאכות הזריזות והפושטות במטבח. ולולא החשש שעלה לאחרונה לגבי הימצאות ארסן בכמויות לא תקניות, לא הייתי טורח לכתוב עליו בכלל.

למען הדיוק, לא הסתבר פתאום שיש ארסן בכמוית חריגה באורז, תמיד היה ארסן. אבל האירופאים החליטו מסיבותיהם הם להקשיח את התקן לגבי הימצאות הרעל הנורא הזה, ואילו בישראל כנראה שלא עלה הצורך. נראה שהישראלים המורגלים בכל כך הרבה זיהום אוויר, לא יתרגשו במיוחד אם יהיה להם עוד קצת רעל במזון.

על מנת להיפטר מהארסן, יש להשרות את האורז. בכלי התקשורת דיברו על בישול עם הרבה מים. שזו אפשרות טובה .כאשר יש הרבה מים, הרעלים יוצאים מהזרעים, אבל לא נספגים אליהם שוב, אלא נמצאים בשווי משקל בין הכמות הרעלים במים לבין אלו בתוך גרעיני האורז. הבעיה היא, שצריך לשפוך את המים ברגע שהאורז מוכן, מה שמגביל את היכולות לתבל אותו.

אורז הוא הזרעים של דגן. בתהליך האידוי, האורז סופג מים ומתרכך. בישול האורז נעשה על אש קטנה, כאשר המטרה היא שהאורז יספוג מספיק מים כדי להתרכך, אבל לא יותר מדי, כדי שלא יהיה דביק.

אני עושה שימוש באורז בסמטיי, שלא נדבק. אני שם את הכמות הרצויה של אורז (מדודה בכוסות) בסיר עם הרבה מים ומחכה להרתחה אפשר על אש גבוהה. ברגע שהמים רותחים, אני מערבב היטב ושופך את הכבודה למסננת ושוטף במים. התהליך הזה יגרום לכל החומרים הבעייתים באורז (בפרט, הארסן) להיספח למים ולהישטף. אם יש חומרים נוספים שהאורז ספח, התהליך אזה אמור לנקות אותו.

לאחר השטיפה הראשונית, אני ממשיך כרגיל. יוצק מים ביחס של כוס מים לכוס אורז, מוסיף שמן זית (2 כפות שמן לכוס גדולה של אורז), מלח לפי הטעם וכמות די נדיבה של כורכום טחון. הכורכום ידוע כבעל סגולות קסם כמו שום ומעניק לאורז צבע צהוב יפה שהילדים אוהבים. אני מבשל עד להרתחה – על אש גבוהה (אפשר עם מכסה, כדי לזרז את הרתיחה ולחסוך אנרגיה), ולאחר מכן על אש נמוכה, ללא כיסוי, כדי שהמים יתאדו.

את האורז רצוי לערבב תוך כדי התהליך, כדי להבטיח שכל הרכיבים יפוזרו בו בצורה אחידה. כשהמים נגמרים והאורז רך, אפשר לכסות ולאחר 5 דקות, רצוי לערבב שוב כדי למנוע היווצרות גושים.

מאז שעברתי לתזונת פליאו, הפסקתי לגמרי לאכול לחם. האורז הפך להיות המקור העיקרי של פחממות בבית וכולם מבסוטים ממנו. תמיד יש סיר אורז במקרר, ומחממים לפי הצורך במיקרו. 2 כוסות אורז מספיקות לנו ליומיים.

בניגוד ללחם תעשיתי, הוא אינו כולל שומן צמחי רווי, ואורז שאינו מלא, לא כולל גם את חומרי ההגנה שדגנים משופעים בהם והגורמים לדלקות בגוף.

יש כאלו המוסיפים לאורז אבקת מרק. אבקת מרק מורכבת רובה ככולה ממלח, ואני מעדיף להקטין את השימוש בחומרים שלא בדיוק ברור לי ממה וכיצד הם עשויים. שילוב של מלח וכורכום מייתר לחלוטין את השימוש במוצר הזה.

אורז ידוע כגורם עצירות, אבל זה קורה בעיקר כאשר צורכים במקביל אליו גם גלוטן. בלי גלוטן, אין לו שום השפעה שלילית על מערכת העיכול. אורז הוא בסיס נהדר לכל ארוחה.

בתאבון.

 

מיהו ג'יפאי?

ג'יפאי הוא אדם שקנה ג'יפ ותמיד מוצא מה אפשר לשפר בו.

ג'יפאי אוהב לצאת לשטח לבלות עם ג'יפאים אחרים.

ג'יפאי יוצא לשטח כדי להכניס את עצמו לצרה, או לראות ג'יפאי אחר בצרה, ולעזור לו.

ג'יפאי מאוד מנסה לא לשבור את הג'יפ שלו, אבל כאשר זה קורה, הוא מדווח לאשתו רק על שליש מהנזק.

כאשר ג'יפאי נמצא בצרה, ג'יפאים מקיפים אותו, הוא קורע את המכונה שלו בזמן שהם אוכלים במבה.

ג'יפאים אוהבים לנסוע בשיירות במדבר. ג'יפאיים סוחבים המון מזון איתם. כשהם עוצרים, הם תמיד עוצרים בקבוצה. ואז מישהו מכין קפה ומישהו שם מוסיקה. ואז עושים שמח.

לג'יפאי המכבד את עצמו, יש מאות כוחות סוס שהוא פוקד עליהם באמצעות האצבע הגדולה של רגל ימין. לי יש בשתי הרגליים חצי כוח סוס. ואני רוכב היכן שגיפאים נוסעים. ואני מביט בהם, ורואה אותם. גדולים, מרעישים, מסורבלים, כבדים וחזקים. נעים חופרים ומתחפרים, הופכים שבילים לבלתי ניתנים למעבר להולכי רגל ולרוכבי אופנים. מסיטים את נחלי המים, רומסים בעלי חיים ומשאירים אחריהם שובל של סרחון. ריח רע של שמן מכונות ועשן מכונות שחור. עם שרידי טסטורון ואולי גם איזו אורגזמה קטנה.

בעיר, הם תמיד מסתכלים על כולם מלמעלה, לא שומרים מספיק מרחק, לא עוצרים לילדים במעבר חצייה וחונים על המדרכה. כי הם רוצים שיראו אותם, שיעריכו אותם על כמה כסף יש להם וכמה כסף הם יכולים להוציא כל חודש רק כדי להראות שהם יכולים להוציא כסף. והם אוהבים להעמיד את הכלים המטרטרים שלהם ליד בית הספר ולתת לכולם לנשום שיט דיזל מחניק ממנוע מפלצתי, כדי שהם יוכלו לשבת במזגן ולשחק בטלפון.

הדבר שהכי משמח אותי זה לראות ג'יפ תקוע באדמה. בשיגרה, אני רוכב לי בדרכי עפר, לאורכם של שדות. לאחד מהחקלאים נמאס מזה שג'יפאיים מביאים לו נזק באלפים רבים כי הם רומסים לו את הזרעים בשביל קיצור דרך, ואחרי זה גם עושים צלחות על השתילים וקווי ההשקיה. אז הוא חפר תעלה עמוקה עם גדה גבוהה לכל אורך החלקה. תעלת נ"ג, שזה כמו תעלת נ"ט לטנקים, אבל רק קטנה יותר. לגיפיים. היה שם איזה ויאטרה לבנה קצרה שהיה תקוע בהצלבה נוראה, וכמובן הגיע לבד, כי רק מטומטם היה נכנס לתעלה שכזו. וכך, עמדו להם 3 דבילים מול הרכב וממש לא ידעו מה לעשות. אחרי 6 שעות, בדקתי ולצערי הם לא היו שם.

ג'יפאיים שורפים אלפים רבים של שקלים על התענוג להרוס את השטח. כל הנזק של השריפות זה פראייר לעומת מה שהגיפאיים מעוללים לסביבה.

בטבע, לרוב מאוד שקט ונעים. ציוץ ציפורים, רוח בשיחים. כשאני נע בשטח, אני שונא את הרעש של המנועים, שאתה אף פעם לא יודע אם הוא מגיעה אליך הפתעה מקדימה או מאחורה. זה יכול להיות איזה דפקט עם טרקטרון שעומד לעשות את הסיבוב מולך כאילו הוא בפאריס דאקר.

לדעתי צריך לפטור את כל הטרקטורנים מטסט, ולאסור עליהם לעשות שימוש בקסדה ואטומטית לאפשר להעביר כמה שיותר חלקים שלהם אל אנשים שיעשו בהם שימוש טוב יותר. אנשים אחראיים, שלא דוהרים במהירות מופרעת היכן שעוד בני אדם ובעלי חיים עושים שימוש. צריך להיות בהמה גסה, כדי לנסוע באופן כזה ולהפיק כזו הנאה מהרס הסביבה תוך התעלמות מהסכנה שהוא מהווה.

הא. וגם למכר אותם לניקוטין, על כל מקרה.

לעיתים ,אף רכב לא מגיע. רק מנוע נוהם ומטרטר. מנוע גדול, חזק עובד קשה מאוד. אני מקשיב לרעש של המנוע בקשב, מחכה, מתפלל, לשמוע את הרעש הנפלא הזה של מתכת מתרסקת ונקרעת, ואז דממה, ופתאום אפשר לשמוע שוב את הציפורים, ואת משב הרוח בעלים של השיחים מסביב. ואז לפעמים, אני מתענג על הצליל האהוב עלי מכל: מקהלה מרובת גרונות הזועקות מרה אל נוכח מראה השחתת המכונה ימח"ש והנזק הכספי הנורא שברגע זה התהווה אל מול עיניהם עכשיו וממש.

ואז, כשצלילי התדהמה ממלאים את הסביבה, מתגברים לרגע על קרקור הצפרדעים, אני נושא תפילה קטנה. אנא, עשה, בבקשה, שאשתו, זו שיושבת כל כך הרבה במושב של ג'יפ עד שהתחת שלה נראה כמו כננת 2 טון, עדה ונוכחת. שעיניה העגולות בוהות במחזה, המדהים והנורא, של 6 בוכנות המנוע V טווין טרבו, דואל אינטרקולר, עם אגזוז לחץ וממסרת משודרגת, החדש שקנית רק עכשיו (יד שניה, בהזדמנות בלי אחריות), איך אותן 6 בוכנות אדירות ממדים יוצאות החוצה מהבלוק מנוע, ורוקדות לך סמבה במקצב עליית יתרת החוב שלך בבנק.

אינשאללה, תפשוט רגל.

כי אם אי אפשר לזיין את האישה, בואו נזיין את אמא אדמה?

סיכום שנה שנת 2016 + מצבה של התוכנה החופשית

מבחינה טכנולוגית, שנת 2016 היתה שנה מרתקת. לצערי, לא מצאתי סיכומים הולמים לשנה כה אינטסיבית ואולי אף הייתי אומר – מופרעת.

אני חושב, שבמקום הראשון, בישראל, השנה הזו היתה קודם כל שנת האופניים החשמליים. רבים מתייחסים אליהם מבחינת היקף התאונות, אבל להערכתי העניין הגדול הוא מספר כלי הרכב הללו הנעים על הכבישים. אט אט, האופניים החשמליים כובשים את הכבישים העירוניים. דורשים מנהגי כלי הרכב לנהוג ביתר זהירות ומשאירים את מקבלי ההחלטות ברמה העירונית והלאומית – חסרי אונים ולא מעודכנים. ישנם כל מיני רעינות לכלי רכב מעופפים, רכבות תחתיות והוספת קווים לתחבורה הציבורית. כבישים לאופניים שיחברו בין ערי גושי דן, יהיו זולים ויאפשרו בסופו של דבר תחבורה מהירה יותר והרבה פחות מזהמת.

מבחינת טכנולגיות השעשוע, החדשות הן לא סביב הוצאת דגם חדש של אייפון, אלא בכך שאנדראויד כבשה את השוק, אפל היא עוד יצרן טלפונים. אומנם הכי גדול וחזירי, אבל רק יצרן.

זו היתה גם השנה של יצרנים הטלפונים במזרח הרחוק. מותגים שאך לפני שנה מעטים ידעו להגות את שמם, זוכים לכבוד ולתפוצה ולהכנסה נאה.

זו היתה גם השנה של הרכב האוטנומי, שאומנם רק ניצנים הגיעו ללקוחות (טסלה), אבל נראה שזו היתה השנה שבה הטכנולוגיה סוף כל סוף החלה להוכיח בשלות, ונראה אותה הרבה יותר בשנה הבאה.

זו היתה גם השנה של הדרון (drone). כלי תעופה זעירים ומבוקרי מחשב, חברים שלנו כבר זמן מה, אבל רק לאחרונה, הפכו מצעצוע ותחביב של מביני עניין, לפוטנציאל למתן פתרונות לוגוסטים למגוון של מצבים.

זו היתה השנה של המכונות הלומדות, שנה שבה הטכנולוגיות שלהן הפכו להיות נגישות הרבה יותר והחלו לספק שירותים מגניבים דרך מגוון מכשירים.

זו היתה גם השנה של youtube. שהופך באמת לקהילה תוססת שבה פעילים מאות צעירים ומאות אלפים צופים בה על חשבון הטלויזיה. יוטיוברים ישראלים זוכים לעשרות אלפי עוקבים והם מרוויחים כסף טוב, זאת בניגוד למנהלי הדפים של פייסבוק, שהתפרסמו השנה בעיקר כאשר נפגעו מנחת זרועו של צוקרברג.

זו גם היתה השנה של סמסונג, שאחרי שהצליחה לצייד מחצית מהאמריקאים בפצצה מתקתקת, עדיין הצליחה כנראה טוב מאי פעם מבחינה פיננסית. ללמדך עד כמה חזקה היא, ועד כמה חזקה הכלכלה של דרום קוריאה (מדינה, שהפכה לה למנהג להיות מדינת השנה).

זו היתה שנת הטרול, בה הטרול הגדול ביותר זכה להיות המנהיג של המדינה החזקה ביותר. וללא ספק, השנה הבאה תהיה מענינת.

אבל לסיכום, מעל לכל ומעבר לכל השנים הללו, זו היתה השנה של ה- gpl, כאשר זכה לבסוף, לכבוש גם את התאגידים.

אם יש שלוש מילים שאסור להגות בחיבה במחלקה משפטית של תאגיד הן gpl. הרישיון הזה, הוא האימה הגדולה ביותר של כל תאגיד. לא מזמן, ביקשו ממני להנפיק את כל הרשיונות שאני עושה בהם שימוש בפרויקט. זו משימה קצת בעייתית, כי מדובר על עשרות רבות. לשמחתי, כולם נמצאים בספריה אחת. זרקתי כל הרשיונות לקובץ אחד, ושלחתי למחלקה המשפטית. הייתי רוצה לראות את הפרצוף של הבחור שיקבל 500 עמודים של רשיונות, שחלקם הן פארוידיות ריקורסיות על רשיונות תוכנה קניניים.

זהו, המנגינה השתנתה, וזה קרה השנה. הם למדו לחיות עם הרשיון הזה. וכלים שנושאים אותו משתלבים במהירות הבזק בכל תאגיד. וכל זה, משום שהטכנולוגיה החופשית, היא כל כך עליונה, כל כך מוחלטת, שהיא שינתה את האופן שבו תופסים את השוק, את התפיסה מה היא תוכנה ובעיקר כיצד לפתח אפליקציות בענן. שמות שפעם כל העולם רעד מפניהם, כמו אורקל, נתפסים כדינוזארים שהשאלה היחידה היא האם יצליחו לשרוד.

הסיבה העיקרית לכך היא יכולת הביזור של כלי התוכנה החופשית. מערכות כמו mssql או אורקל, לא בנוייות להרחיב את עצמן עוד ועוד, לפי הצורך. אתה לא יכול להדליק עשרות מהן במכה ואז לכבות, כשהמידע כולו נשמר ומגובה. תוכנות נבנות כיום מראש בתפיסה המאפשרת להם לייצר עוד עבודה במהירות. וגם אם docker לא יתפוס לגבי כל השוק, התפיסה הבסיסיות שלו, לגבי מה היא מכונה וירטואלית, איזה מידע צריך להישמר עליה וכיצד יש לפרוש עליה תוכנה, זו התפיסה שכולם רוצים לשכב לצילה.

זו היתה השנה של התוכנה החופשית ולו משום שפלח השוק של מכשירי הקצה הנושאים חלונות ירד מתחת ל-50%, התוכנה החופשית נמצאת כיום ביותר מחשבים מאשר כל תוכנה אחרת. מהאנדראויד ועד לטלויזיה, מהרכב ועד לדרון, התפיסה הבסיסית של התוכנה החופשית, העליונות שלה, ברורה. הן אם בענן או מחוצה לו, בכל מקום, בכל סביבה ובכל פרויקט, תוכנה חופשית לוקחת חלק. בים ובחלל.

חבר שלי מחפש עבודה כ- data scientists. לא חסרות הצעות. ורובן ככולן, נוגעות סביב R או Python. גם בתחום הזה, התוכנה החופשית גברה על שאר הטכנולוגיות.

השאלה העיקרית בעיני, היא מדוע תוכנה חופשית כה הצליחה. כיצד דווקא הדרך שהגבילה את היכולות של התאגידים לשעבד את הטכנולוגיה לעצמם, שחייבה אותם להעביר הלאה את הידע שלהם, מדוע דווקה גישה זו הצליחה, ומה אפשר ללמוד מכך על גישות אחרות.

אני מאמין שכאשר פועלים בדרך טובה לציבור באופן כללי, כאשר לאו דווקא מנסים למקסם רווחים אלא לשתף פעולה ולספק פתרון טכנולוגי טוב, אז מצליחים לאורך זמן. אני חושב שיש הרבה מה ללמוד מההצלחה של התוכנה החופשית גם בתחומים אחרים.

 

 

מדי דופק ומהירות – למה לא צריך אותם.

הפוסט הזה אינו מיועד לרייסרים, למתעמלים המתחרים, וסביר להניח שעושים שימוש במאמן מקצועי. הפוסט הזה נועד לאנשים שרוצים לשפר את הבריאות שלהם ואת ביצועי הרכיבה שלהם. אנשים ששוקלים לעשות שימוש באפליקציות ועזרים אחרים לשפר את הכושר שלהם, ושוקלים לרכוש את אחד הצעצועים הללו. רכישה, שרוב הסיכויים תמצא את עצמה שוכבת במגרה ומעלה אבק. וזאת במקרה הטוב. במקרה הרע, השימוש באמצעים אלו עלול לפגוע במוטביציה, לגרום להפסקת האימונים ואף חלילה להביא לנזקים בלתי הפיכים בגוף.

אחד הדברים החשובים שיציינו בעלי הניסיון בפני המתחלים להתאמן, שצריך לבצע את הכל הדרגתי. כמה הדרגתי? הרבה יותר ממה שנדמה לכם. גם אם תוכנית איומנים תוכל להביא אותם לרוץ 10 קילומטרים תוך חודשיים, זה לא אומר שהגוף שלכם מסוגל לעמוד בעומס הזה. השרירים מתחזקים מהר, אבל הגידים והאיברים התומכים – לאט. הסכנות הן רבות. החל מבעיות ברכיים וגב, ועד לפגיעה בכבד לעיתים אף עד למחלת הנשיקה ולהשבתת האדם מרכיבה ואף מכל פעילות שהיא למשך חודשים ואף לצמיתות.

אימון נכון, הוא קודם וכל ראשית כיף ופאן. אם לא תהנו מהפעילות הגופנית, לא משנה עד כמה אתם צריכים אותה, אתם תשברו. אם אתם חושבים שרכישה של מוצרים כגון נעליים משובחות או אופנים נוצצים הם אלו שיוגרמו להם להתאמן לאורך זמן – אתם טועים והיצע האופניים יד שניה הן הוכחה לכך (וגם מקום נהדר לרכוש אופניים חדשים לגמרי במחירים טובים).

לאחר שהתחלתי לרכב החלטתי לשפר את ביצועי הרכיבה. ובהתאם לתפיסות מודרניות, שיפור מתבסס על מדידה. ואם רוצים לשפר, צריך למדוד. רכשתי צמיד חכם שמודד את הדופק (הכי זול, כי הערכתי שאני לא צריך אותו :) וציידתי את האופניים בספידומטר. היעד שלי היה לעבור 20 קילומטרים במהלך שעה. תוך כדי הרכיבה, הייתי מעריך את היקף הכוח שאני משתמש בו, משמר כוח במקומות שקל לרכב כדי לתת פוש במקומות שאפשר לרכב מהר יותר. ואכן, הגעתי ליעד שלי. מהוד השרון לתל-אביב תוך פחות משעה, לעיתים, ממוצע של 21 קמ"ש, בדרכי עפר.

רכבתי חזק, רכבתי מהר, כאשר כל הזמן אני שולח עין למד המהירות. התחלתי לסבול מתופעות של עייפות, צמא מוגזם, בעיות בשינה ותשישות כללית. התופעות הללו לא התחילו אחרי רכיבה אחת, אלא אחרי סט של כמה רכיבות רצופות. ניסיתי לשפר את התזונה שלי, לקחת תוספי מזון, לאכול עוד מלח, להעמיס פחממות, אבל התופעות לא נעלמו. מאידך, די מהר הבנתי, שגם הביצועים שלי לא משתפרים.

רכשתי שעון המסוגל למדוד דופק, ידעתי מראש, שקיים מתאם בין הנשימה לבין הדופק. אבל עם הזמן, הבנתי שאני ממש לא צריך את השעון כדי לדעת את הדופק. כאשר אני מאוד מתנשף, הדופק מאוד גבוה. וזהו. אין שום תועלת שאקבל ממדידת הדופק, אף נוצרת מוטיבציה לנוע בדופק גבוה לאורך זמן. המחשבה הזו, שכל הזמן מסתובבת בראש, עצם המודעות לכך שהדופק שלי נמדד, מפחיתה את היכולת שלי להתרכז במה שחשוב. מה הגוף מרגיש, האם אני מעמיס יותר מדי. הפסקתי להשתמש במכשיר.

הצלחתי לשכנע חבר להתחיל רכב באופניים. היינו רוכבים, הוא מתאמץ, ואני נע להנאתי בקלילות. אני רוכב על מנת לשפר את הכושר שלי, וגם כדי להפחית במשקל. כאשר בדקתי ב- strava את היקף האנרגיה שאני מוציא, הסתבר שברכיבה קלילה וארוכה, אני מוציא את אותה כמות האנרגיה כמו ברכיבה מאוד מאומצת אך קצרה. אך יתרה מכך, כאשר יצאתי לרכיבות לבד, התחזקתי. גם במהירות, ובעיקר, בתחושה הטובה.

התפיסה שספורט טוב לבריאות לא בהכרח נכונה עבור ספורטאיים מקצועיים. ילנה דולינין שברה את שיא ישראל במרתון לנשים בעודה בת 37. בראיון עימה, ציינה שאחת הסיבות לכך שהיא לא התאמנה מגיל 21, ואילו אחרות שהתאמנו שחקו את הגוף שלהן ועל כן פרשו מפעילות. מרתון, רכיבה ארוכה באופניים, הם ענפי ספורט סיבולות שלגיל ולבגרות יש יתרון.

כיום, אני יוצא לרכיבות בלי מד מהירות. המחשבה שלי היא סביב התחושות שלי, כיצד אני מרגיש, מה תנאי הסביבה.

על מנת לעקוב אחרי הרכיבות, אני עושה שימוש ב- strava. שהיא אפליקציה נהדרת מכל אספקט שהוא. החל ממדידת הזמנים, האופן שבו המידע מוצג ומונתח, ובעיקר – היכולת להשוות לביצועים של אחרים.רכבתי קטעים מסויימים עשרות פעמים, אך בסופו של דבר, כאשר אני מצליח לשבור שיאים, הפרמטרים העיקריים הם סביבתים. טמפרטורה, הרוח ותנאי הקרקע הם אלו המשפיעים הכי הרבה על התוצאות. רוח גב, אדמה כבושה או לחליפין דרך חולית אחרי גשם, הם אלו שישפיעו על התוצאות. לעיתים, כשאני על הגל, אני מנסה לשבור שיא באחד הקטעים שלי. לפעמים זה עובד, לפעמים לא. לעיתים, אני לא מנסה לשבור שום שיא, ודווקא מוצא את הביצועים נהדרים. אני לא מנסה להתאים את עצמי למספרים, אלא להנות ולעשות לעצמי טוב. בדרך, אני גם משפר את הביצועים.

לאורך הזמן, אני חזק יותר ובכושר טוב יותר, למדתי להעריך את הביצועים שלי, לדעת מה עושה לי טוב, לגוון את סגנון הרכיבה ואת היכולות הטכניות. את זה לא עושים באמצעות מכשירים, אלא באמצעות אימונים אין סופיים וסרטוני הדרכה ביוטיוב.